סנהדרין עח ע"ב

דף עח - ב

על משענתו [על בוריו, שנתרפא לגמרי ונשען על כחו] ^[1] ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא", וכי תעלה על דעתך שזה [המוכה] מהלך בשוק וזה [המכה] נהרג, עד שהוצרך הכתוב ללמדנו "ונקה המכה" -

אלא זה שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה ואמדוהו למשענת חיים, ואף שלאחר כך הכביד ומת, ובא הכתוב "ונקה המכה" ללמד שהוא פטור. ^[2]

ומפרשינן לדעת רבנן: האי "ונקה המכה" מאי דרשי ביה?

מלמד שחובשין אותו - את המכה לאחר שהיכה - ואי מית קטלינן ליה [אם מת המוכה הורגים את המכה], ואי לא מית "שבתו יתן ורפא ירפא"; ^[3] וזה הוא שאמר הכתוב "ונקה המכה", דמשמע: עד שלא הלך זה על משענתו לא היה המכה נקי, כי חבוש היה שלא יברח.

ומפרשינן לדעת רבי נחמיה חבישה מנא ליה, כיון שהוא דורש את הפסוק לענין אחר? ^[4]

א. כתיב [במדבר טו לב] "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעשה לו".

ב. כתיב [ויקרא כד י] "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל... ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה... ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'".

יליף רבי נחמיה דין חבישה ממקושש, שחבשוהו במשמר עד שידעו את דינו.

ומקשינן: ורבנן נמי לילפי ממקושש דין חבישה, ולמה לי "ונקה המכה"!?

ומשנינן: אינו דומה חבישה של המכה את חבירו, שאין אנו יודעים אם ימות המוכה ממכתו, למקושש, כי:

מקושש ידוע היה שבר קטלא הוא [חייב מיתה, שהרי חילל את השבת וכבר אמרה תורה "מחלליה מות יומת"], ומשה לא הוה ידע קטליה במאי [באיזו מיתה הורגים את המחלל את השבת], ובכעין זה באמת כבר למדנו חבישה ממקושש -

לאפוקי האי מכה שאין אנו יודעים אם ימות המוכה ממיתתו, דהרי לא ידעינן כלל אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא [האם מחוייב מיתה הוא, אם לאו], ולזה הוצרך הכתוב "ונקה המכה", ללמד אף על חבישה זו.

ורבי נחמיה, אכן לא יליף חבישה ממקושש וכפי שחילקה הגמרא, אלא יליף ממגדף דלא הוה ידע משה אי בר קטליה הוא כלל, ומכל מקום חבשוהו.

ורבנן סוברים, אי אפשר ללמוד מחבישתו של מגדף, כי חבישתו של מגדף הוראת שעה היתה, שלא היה להם לחובשו מן הדין, כי מהיכי תיתי היה להם להסתפק שהמגדף חייב מיתה. ^[5]

ומוכיחה הגמרא את החילוק דלעיל בין חבישתו של מקושש שהיתה רק לידע במה ימיתוהו, לחבישתו של מגדף, שלא היו יודעים כלל שחייב הוא מיתה: כדתניא:

יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שכבר נאמר "מחלליה מות יומת", אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, ^[6] שנאמר "כי לא פורש מה יעשה לו", ומלשון "מה יעשה לו" יש ללמוד: ידוע היה שבר עשייה הוא, רק שלא ידעו מה מעשהו.

אבל מגדף לא נאמר בו "מה יעשה לו", אלא רק "לפרש להם על פי ה'", ומשמע שלא ידעו כלל אם בר עשייה הוא, שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר, אם לאו.

בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיבי בתורה תרי אומדני, שהרי אמר הכתוב: "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב; אם יקום... ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא"; ולא היתה צריכה תורה לומר "ולא ימות", אלא: "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב", ו"לא ימות" למידרש אומדנא; וכן אמרה תורה "אם יקום והתהלך בחוץ... ונקה המכה" ולמדנו אומדנא נוספת, וכדלעיל:

חד מהם ללמד על מי שאמדוהו למיתה, וחיה, שהמכה פטור; שלא נאמר: הואיל ויצא מבית דין חייב נהרגנו, כי מה שחזר המוכה וחי, רחמנא הוא שחס עליו, ולכך אמר הכתוב "ולא ימות", כלומר: "והכה איש... ולא ימות [כמו שאמדוהו, אלא] נפל למשכב... שבתו יתן", ולא מיתה. ^[7]

וחד מהם ללמד על מי שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ושוב חזר והכביד, שהמכה פטור; ולכך אמר הכתוב "אם [לאחר שאמדוהו למיתה] יקום והתהלך בחוץ על משענתו [שאמדוהו למשענת חיים] ונקה המכה" אף שבינתיים הכביד ומת.

אלא לרבנן תיקשי: תרי אומדני שאמרה תורה למה לי!? ^[8] ומשנינן: חד מהם ללמד אמדוהו למיתה, וחיה, שפטור המכה -

וחד מהם ללמד על מי שאמדוהו מתחילה לחיים, ומת שאף בזה פטור המכה -

וכך נדרש הכתוב לדעת חכמים [היפך מדרשתו של רבי נחמיה]:

"ולא ימות [אם אמדוהו תחילה שלא ימות, כי אז אפילו מת לאחר מיכן] שבתו יתן" ולא מיתה; ו"אם [אמדוהו תחילה למיתה, ואחר כך] יקום והתהלך בחוץ [שלא מת] שבתו יתן... ", ולא מיתה. ^[9]

ורבי נחמיה הדורש את אחד מהפסוקים לאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, אמר לך:

אמדוהו לחיים ומת, לא צריך קרא ללמדנו שהוא פטור, שהרי כבר יצא מבית דין זכאי, והרי זה דומה למי שזיכוהו בית דין, ורצה אחד ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, וכאשר למדנו מן הפסוק " [ונקי] וצדיק אל תהרוג" - ואם כן נותרה "אומדנא" אחת, כדי ללמד על מי שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ושוב חזר והכביד, שהמכה פטור; ונדרש הכתוב שלא כדברי חכמים.

תנו רבנן:

המכה את חבירו, ואמדוהו למיתה, וחיה, פוטרין אותו [את המכה] מן המיתה, ואין אומרים: הואיל ויצא מבית דין חייב נהרגנו, כי מה שחזר המוכה וחי, רחמנא הוא שחס עליו, וכפי שנתבאר המקור לזה לעיל.

אמדוהו בית דין למיתה, והקל ממה שהיה, הרי בית דין אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר מכן הכביד, ומת, הלך אחר אומד האמצעי שהיה רק לממון, ואין מחייבין אותו מיתה, דברי רבי נחמיה:

וחכמים אומרים: אין אומד אחר אומד, כלומר: אין אומרים כיון שאמדוהו אומד שני לממון בלבד, הרי זה כמי שיצא מבית דין זכאי, ולא יתחייב המכה; אלא הולכים אחר המעשה של עכשיו, והואיל והכביד ומת, חייב המכה מיתה. ^[10]

תניא אידך:

אם אמדוהו בית דין למיתה, חוזרים ואומדין אותו לחיים אם ראו שהיקל, ואין אומרים: הואיל ויצא מבית דין חייב, הרי זה ייהרג. ^[11]

אבל אם אמדוהו מתחילה לחיים, אף שהכביד אין אומדין אותו למיתה לומר "טעינו באומד הראשון, ונחייבנו", שהרי יצא מבית דין זכאי, ואנו תולים שמחמת חולי אחר שבא עליו - הכביד. ^[12]

אמדוהו תחילה למיתה, והקל ממה שהיה, חוזרים ואומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר כן הכביד ומת, אינו נהרג אלא משלם נזק וצער ליורשים -

ומאימתי משלם, כלומר: על איזו שעה אומדים אותו אם היקל אחר כך -

משעה שהכהו, אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר ההכאה קודם שהיקל, ואין אומרים: הואיל ועד עכשיו אמדנוהו למיתה, ורק מעכשיו אנו אומדים אותו לממון, אם כן נאמדנו כמה היה שוה קודם הכאה, וכמה הוא שוה עכשיו לאחר שהוקל, ונמצאנו מפסידים את הניזק.

וסתמא דברייתא זו כרבי נחמיה, שהרי מבואר בה, שאם חזר והכביד אין הורגים את המכה.

מתניתין:

מי שנתכוין להרוג את הבהמה שהוא פטור על הריגתה -

ואפילו אם התרו בו "אל תזרוק, כי שמא תהרוג את האדם העומד לצד הבהמה, ותתחייב מיתה", והוא אף קיבל עליו התראה ואמר "יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אתחייב מיתה", ולבסוף אכן הרג את האדם [ישראל] -

או שנתכוין לגוי שהוא פטור עליו, והרג את ישראל, ואפילו שהתרו בו, וקיבל התראה -

או שנתכוין להרוג את הנפלים שהוא פטור עליהם כי כמתים הם, והרג את בן קיימא -

בכל אלו הרי זה פטור, ומשום ש"התראת ספק" היא, מה שהתרו בו "אל תזרוק כי שמא תהרוג את האדם", כי שמא לא יפגע בזריקתו באדם שהוא בר חיובא עליו, אלא במי שהוא פטור עליו. ^[13]

אבל אם נתכוין להרוג את זה [שהוא חייב עליו] והרג את זה, הרי זה חייב; כי ההתראה שהתרו בו "אל תזרוק" התראת ודאי, שהרי בין אם תפגע בזה בין אם תפגע בזה, הלוא יתחייב מיתה.

וכן אם נתכוין להכותו על מתניו, ולא היה בה כדי להמיתו אילו אכן היה מכה על מתניו -

ואפילו אם התרו בו שלא יזרוק, כי אם יזרוק וילך על לבו ייהרג, והוא אף קיבל התראה -

ולבסוף אכן הלכה לה המכה על לבו, והיה בה כדי להמיתו במכה זו שהכה על לבו, ומת, הרי זה פטור, ומשום ש"התראת ספק" היא מה שהתרו בו "אל תזרוק, שמא תלך על ליבו".

וכן אם נתכוין להכותו על לבו,

מי שהכה את חברו בדבר הראוי להמית אם אמדוהו לחיים מחייבין אותו בחמשה דברים על הדרך שביארנו בב"ק ופטור מן המיתה אפילו הכביד ומת ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו עד שנראה מה אחריתו של זה אם מת לו הרי זה נהרג ואם נתרפא לגמרי כשאר הבריאים מתירין את החבוש ומחייבין אותו בחמשה דברים ואע"פ שבהולך על משענתו אמרה תורה ונקה המכה אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה שאף הנוטה למות יכול לעשות כך אלא משענת כחו והוא שתרגם אונקלוס על בורייה וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר"ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח"כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם או שנתכון לאחד מעובדי האלילים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ"מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור שהרי אלו נתקיימה מחשבתו לא מת וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור שהרי בעיקר המעשה לא היה בו כדי להמית אבל אם נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו ומת חייב שהרי בעיקר המחשבה ובעיקר המעשה יש בו להמית וכן הלכה:

נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת או נתכוין להמית את הקטן והיה בה כדי להמית והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור ולענין פסק אי אתה צריך לזו שהרי אף נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור שהלכה כר' שמעון שכל המתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין הואיל ודין מיתה עליו כמו שיתבאר וכן פטור מן הגלות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ודייקינן ורבנן דדרשי האי על משענתו על בורייה אמאי איצטריך קרא אטו תיסוק אדעתין דמאן דמאחי ליה לחבריה ומיתסי לגמרי דכל אימת דמיית בתר הכי קטלינן ליה להאי. ומפרקינן אצטריך לאשמועינן חבישה שאם אמדוהו למיתה חובשין את הרוצח שלא יברח עד שיראו אם ימות הנרצח או אם יתרפא לגמרי והיינו דכתיב ונקה המכה מלמד שהיה חבוש עד עכשיו. ודייקינן ור' נחמיה חבישה מנא ליה ומהדרינן יליף ממקושש דחבשיה משה רבינו עד דאתברר ליה דהוה מיחייב סקילה דכתיב ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו ורבנן דלא ילפי ממקושש אמרי לך שאני מקושש דהוה ידע משה רבינו דבר קטלא הוה וקטליה הוא דלא הוה ידע במאי דסבירא לן כמאן דאמר לא בעינן עד שיודיעוהו בהתראתו באיזו מיתה הוא נהרג ומשום הכי חבשי' לאפוקי האי דכל כמה דלא מיית נרצח אכתי לא ידעינן אי בר קטלא הוא ואי לאו בר קטלא הוא ס"ד אמינא מספיקא לא נחבשי' אצטריך למכתב ונקה המכה ללמד שחובשים אותו. ושבקינן לההוא טעמא דאמרן דר' נחמיה יליף ממקושש דודאי ממקושש לא מצי למילף מהאי טעמא דאמרן אלא יליף ממגדף שחבשוהו ועדיין לא היו יודעין אם היה חייב מיתה כלל ואם לאו ורבנן דלא ילפי מיניה אמרי לך מגדף הוראת שעה היתה ולא עשו אלא מפני כבודו של שם תדע שהרי עדיין לא היה עליו חיוב מיתה ולא התרו בו למיתה והרגוהו ומדהא לא ילפינן מינה הא נמי לא ילפינן מינה כדתניא יודע היה כו' משום סופא דברייתא נקטה דקתני אבל מגדף לא היה יודע אם בן מיתה כל עיקר הוא ואם לאו דאלמא אכתי לא הוה ידעי דבר מיתה הוא וקטלינן בלא התראה הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא ועיין בהאי פירושא דידן ובפירושא דפריש בה מאן דזוז מינן והי מינייהו דחזית דעדיף סמוך עליה. הא דתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר במחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו כלומר יודעין היו שראוי לעשות לו אלא שלא היו יודעין מה יעשה לו אבל מגדף לא נאמר בו מה יעשה אלא לפרוש להם כלומר לפרוש להן כל דינו:

ודייקינן בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדאני חד ולא ימות דמשמע דאמדינן ליה אם ראוי למיתה ואם לאו ואידך דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ותרווייהו לאומדאנא כתיבי דאי לאשמועינן דכי לא מיית יהיב ליה שבת וריפוי לימא קרא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות ואם יקום למה לי אלא לאומדנא ובשלמא לר' נחמיה דאמר אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת פטור היינו דכתיבי תרי אומדאני חד אמדוהו למיתה וחיה והיינו דכתיב ולא ימות ס"ד אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמת דמי ורחמנא הוא דחס עליה ואחייה וליקטליה להאיך קמ"ל אי נמי הא קמ"ל דמשלם ממון סלקא דעתך אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמאן דאיחייב קטלא דמי ואין מת ומשלם קמ"ל וחד אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת ובדין הוא דלכתוב רחמנא אמדוהו למיתה והקל ולא בעי אמדוהו למיתה וחיה אלא איצטריך למכתב באידך לגלויי אהאי דבהקל קא מיירי אלא לרבנן דאמרי לא מיפטר עד דמיתסי לגמרי תרי אומדאני ל"ל ליכתוב רחמנא ולא ימות ונקה המכה אי נמי והכה איש את רעהו אם יקום והתהלך בחוץ תרי ל"ל ומפרקינן חד אמדוהו למיתה וחיה דפטור וחד אמדוהו לחיים ומת דפטור אמדוהו לחיים ומת דכתיב ולא ימות ולא כתיב ולא מת אלא לא ימות דמשמע אמדוהו שלא ימות ואמדוהו למיתה וחיה דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ואיצטריך רחמנא למיפטריה בתרווייהו ור' נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא הרי יצא מבית דין זכאי ונפקא לן מצדיק אל תהרוג כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות:

ת"ר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה כלומר נתרפא לגמרי פוטרין אותו לכ"ע אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון לראות כמה ראוי ליתן לו מחמת כבוד זו ואם הכביד לאחר מכאן ומת הלך אחר אומד האמצעי כלומר השני והיינו אומד של ממון ואית נוסחי דיקי דאית בהו אחר האומד האחרון ופטור דברי רבי נחמיה וחכ"א אין אומד אחר אומד כלומר אין אומד מוציא מיד אומד לחשבו כיוצא מבית דין זכאי אלא הרי הוא בחזקת אומד ראשון עד שיתרפא לגמרי אבל מת מתוך חליו חייב. תניא אידך אמדוהו למיתה וטעו חוזרין ואומדין אותו לחיים אמדוהו לחיים וטעו אין חוזרין ואומדין אותו למיתה שהרי יצא מבית דין זכאי ודברי הכל היא ולא מצית למימר דהאי אמדוהו למיתה חוזרין ואומדין אותו לחיים בשהקל הוא דאם כן היינו סופא דקתני סופא אמדוהו למיתה והקל כו' משלם נזק וצער ושבת ליורשין.

מאימתי משלם את השבת משעה שהכהו ולא אמרינן כיון דההיא שעתא לא אמדוהו לממון לא משלם אלא מההיא שעתא דאמדוהו אלא כיון דהדור אמדוהו לממון איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ממונא הוה מיחייב ולאו מיתה ואמרי לה דהא קמ"ל דלא תימא כל זמן שהיה אמוד למיתה הרי היא כמת ואין עליו לשלם אלא צער ושבת שנצטער ובטל מאותה שעה ואילך קמ"ל דמשעה שהכהו.

ואם תשאל מאי שנא דקתני בברייתא נזק וצער ושבת ושבקיה לריפוי ולבשת וכי תימא כיון דמית ליה לית ליה ריפוי ולא בשת לא ס"ד דמאן שמעת לה האי סברא רבי נחמיה האמר רבי נחמיה ונקה המכה זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת וקאמר קרא רק שבתו יתן ורפא ירפא אלמא מיחייב נמי בריפוי ותו מדקא מיבעיא לן בפרק החובל (בבא קמא פ"ו:) גבי ביישו ישן ומת מכלל דגבי ביישו ער ומת פשיטא ליה דחייב בדמי בשתו. לא תיקשי לך הא דתבע מיניה ריפוי מחיים מיחייב לאסוייה כפשטיה דקרא דכתיב ורפוא ירפא דמשמע בשעה שצריך לרפואה והיינו מחיים ולא כתיב רפואתו יתן כדכתיב גבי שבת שבתו יתן ומשמע בין מחיים בין לאחר מיתה דממונא חסריה והאי דלא איירי האי תנא גבי ריפוי משום דמיירי לאחר מיתה ולאו בר אסויי הוא ולא קרינא ביה ורפוא ירפא אבל בשת לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב כדאמרינן לעיל מיהו לא ידעינן אמאי לא תנייה בברייתא אלא משום דלא אצטריך ליה לאשמעינן אלא נזק צער ושבת נזק דאע"ג דמית וליכא למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה דאין דמים למתים אפ"ה משלם נזק דאמ' כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה לאחר הכאה כשאמדוהו לחיים צער ושבת נמי אצטריך לאשמועינן מאימתי משלם אבל בשת לא איצטריך לאשמועינן ולא מידי.

ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בהחובל (צ"א.) אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו אלמא אע"ג דלא צריך ריפוי יהבינן ליה ואלו הכא קאמרינן דכיון דמית ולא חזי לריפוי לא יהבי' להו ליורשין דידיה אמרי שאני התם דאמדוהו מתחלה בכך:

מתני' נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד ואע"ג דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה ולאו מילתא היא דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה ותו דאי משום התראת ספק א"כ לרבי יוחנן (מכות ט"ו:) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני' מה תהא עליה אלא מסתברא כדפרשינן וכן לנכרי והרג את בן ישראל דאנכרי לא מיחייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ז.) גבי שפיכת דמים ישראל בעכו"ם פטור וכן לנפלים והרג את בן קיימא משום דלא מיחייב אנפלים דגברא קטילא קטל.

נתכוון להכותו על מתניו ולא היה באבן כדי להמית בה אם נתנה על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור דכיון דנתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו נמצא שלא נתכוון להרגו נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור דלאו איהו קטליה שהרי לא היה בה כדי להמית ושאר המשנה על זו הדרך אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת אע"פ שלא מת בדבר שנתכוון להמיתו חייב. רבי שמעון אומר אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:

בפירש"י בד"ה מקושש כו' ורבנן סבירא להו כמ"ד לא בעינן שיודיעו בהתראתו כו' עכ"ל דלר"י דסבר לקמן דבעינן להתרות באיזה מיתה נהרג לא ידע משה במקושש כלל אי בר קטלא הוא ועיין בתוספות בפרק יש נוחלין ובחידושינו שם ולר"י מה שהטילו עליו ספק מיתה לחובשו במקושש נמי משום דהוראת שעה היתה ולפי זה המ"ל תלמודא רבנן דהכא דלא ילפי ממקושש היינו נמי דהוראת שעה היתה כמו במגדף וכן ר' נחמיה דיליף ממגדף אע"ג דהוראת שעה היתה ה"ה דהמ"ל דס"ל כר"י במקושש דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא ויליף חבישה ממקושש אלא דניחא לתלמודא לאוקמא כולהו תנאי דהכא כרבנן דר"י וק"ל:

תוס' בד"ה בשלמא כו' ולאו לפוטרו ממיתה כו' ויש לומר דקשיא כו' אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה עכ"ל דאמדוהו למיתה וחיה משתמע שפיר מאם יקום אבל אמדוהו לחיים ומת לא משתמע כלל מאם יקום ולהכי הוצרך רש"י לפרש איפכא דרש להו לרבנן דאמדוהו למיתה וחיה דרש ליה ר"נ מולא ימות ולרבנן דרש ליה מאם יקום דאמדוהו לחיים ומת לא משתמע מאם יקום לרבנן מיהו מפירוש רש"י נראה דאמדוהו למיתה וחיה נמי איצטריך לפטור ממיתה דלא תימא הואיל ויצא מבית דין חייב נקטליה כו' לא יתיישב קושיית התוספות דכי היכי דמוקי ליה לר"נ ונקה המכה אאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה הכי נמי איכא לאוקמא לרבנן ונקה המכה אאמדוהו למיתה וחיה וצ"ע מיהו יש לדקדק לפי דברי התוספות בשמעתין מאי פריך ור"נ אמדוהו לחיים ומת הא כיון דר"נ יליף חבישה ממגדף ונקה המכה אתא לפטור ממיתה וא"כ על כרחך לא אתיא אלא לזה שאמדוהו למיתה והקל דלאמדוהו למיתה וחיה לא צריך קרא כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' ואמדוהו לחיים ומת לא משתמע מיניה כיון דקאי אאם יקום וי"ל דהכי פירושא ור"נ אמדוהו לחיים ומת מנליה לפטור ממיתה ולא ניחא ליה למימר דפליגי בהא ולר"נ קושטא דחייב מיתה באמדוהו לחיים ומת דאם כן הויא סברת ר"נ הפוכה מסברת רבנן דמר מיקל באמדוהו למיתה והקל טפי ומר מיקל באמדוהו לחיים ומת טפי ועוד דלא מצינו דפליגי בהכי אלא באמדוהו למיתה והקל ולכך פריך מנליה לפטור ממיתה כיון דלא הוזכר בקרא כלל אבל לרבנן דהוזכר אמדוהו לחיים ומת בולא ימות לענין חיוב ממון אף על גב דלא הוזכר פטור מיתה דהא ונקה המכה קאי אאם יקום ומשמע חבישה לרבנן מכל מקום מדחייביה קרא ממון שמעינן דפטור ממיתה וקאמר דלר"נ לענין פטור מיתה לא צריך שהרי יצא כו' ואין להקשות נמי דבלאו הכי לא צריך לפטור מיתה באמדוהו לחיים ומת דנילף ליה מאמדוהו למיתה והקל דפטור לר"נ די"ל דבאמדוהו מיתה והקל יש לפוטרו טפי ממיתה כיון דראינו שהקל עליו החולי גם אם ימות אחר כך אנו תולין בו דלאו מאותה הכאה מת מה שאין כן באמדוהו לחיים ומת שלא היקל מעולם בחליו ומיתתו מוכחת למפרע דאמידתו לחיים בטעות הוה ומזה הטעם כתבו התוספות לקמן באמדוהו לחיים ומת הא דפטור מן המיתה לאו מן הדין הוא כו' אבל באמדוהו למיתה והקל כו' מן הדין הוא פטור ממיתה כיון שהקל עליו החולי מיתתו שאחר כך אין אנו תולין אותה בהכאה זו אלא בדבר אחר וקרוב לזה כתב לקמן מהרש"ל מיהו קצת קשה דאכתי לר' נחמיה באמדוהו לחיים ומת אע"ג דפטור ממיתה מנליה לחייבו ממון דהא באמדוהו למיתה וחי אף על גב דודאי פטור ממיתה כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' מכל מקום איצטריך לחייבו ממון כמו שכתבו התוספות וי"ל באמדוהו לחיים ומת לר"נ קושטא הוא דפטור נמי מממון ומשום הך קושיא שהקשו התוספות לרבנן בפירוש הקונטרס דבשניהם משלמין ממון דליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כו' דלר"נ ודאי פטור מממון מהאי טעמא דהוי כחייבי מיתות שוגגין דהא מסברא שהרי יצא מבית דין זכאי פוטרו ממיתה וקצת דחוק לומר דפליגי נמי באמדוהו לחיים ומת דלר"נ פטור מממון ולרבנן חייב ויש לומר דשמעינן ליה מפלוגתייהו דלר"נ כיון דמסברא שמעינן פטור מיתה שהרי יצא כו' הוה ליה כחייבי מיתות שוגגין מה שאין כן לרבנן דמקרא דמחייב ממון שמעינן ליה פטור מיתה ואהא קשיא להו דאכתי דהא דפוטרו נמי ממיתה לרבנן היינו משום שיצא זכאי מבית דין וקרא לא אתא אלא לחיוביה ממון ואמאי חייביה ממון כיון דהוה ליה כחייבי מיתות שוגגין כו' ואין להקשות לפי מה שכתבו דמדחייביה ממון שמעינן דפטור ממיתה אם כן לר"נ לא לכתוב ונקה המכה לפטור ממיתה באמדוהו למיתה והקל ואנן שמעינן ליה מדחייביה ממון דיש לומר דאי לאו ונקה המכה לא הוה מוקמינן אידך קרא לאמדוהו למיתה והקל אלא חד לאמדוהו למיתה וחיה וחד לאמדוהו לחיים ומת כרבנן אבל השתא דכתיב ונקה המכה לפטור ממיתה על כרחך דלאמדוהו למיתה והקל אתי דלאמדוהו למיתה וחיה לא איצטריך לר"נ לפטור מיתה וכי ס"ד כו' ולאמדוהו לחיים ומת נמי לא אתי דלא משתמע מאם יקום והדברים ברורים למבין ודו"ק:

גמ' הלך אחר אומד האמצעי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה יעשה כו' יודעין מהו והס"ד ואח"כ מ"ה לפרש כו':

בד"ה חד אמדוהו כו' אותו כשהיו הס"ד:

בד"ה ואומר אמצעי צ"ל אומד האמצעי:

בד"ה מאימתי משלם כלומר מאיזה שעה כו' כצ"ל:

בד"ה וסתמא כו' דאפטר ליה ממיתה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מגדף כו' הוראת שעה היתה הס"ד ואחר כך מ"ה לא היה יודע כו' מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה כו' כצ"ל. ונ"ב בספרי מצאתי טעמא אחרינא לפי ששבת הוקש לעבודת כוכבים וכן בפרק י"נ בתוספות דף קיט:

בד"ה בשלמא לרבי נחמיה כו' אומדנא דידהו לאמדוהו כו' כצ"ל:

בד"ה וחד אמדוהו כו' משלמין ממון כו'. נ"ב יש מקשים מאי דייקו התוספות מפירש"י ולא הקשו אברייתא דקתני להדיא משלם נזק וצער ליורשים אע"ג דאמדוהו מתחילה למיתה אלא שהקל בינתים ויצא מבית דין זכאי אמאי לא נחשביה כחייבי מיתות ב"ד שוגגין. ונ"ל ליישב דלא דייק אלא מהא שאמדוהו מתחלה לחיים ומת שיש בו חיוב מיתה ומה שאמדוהו מתחלה לחיים אין זה חדוש שכן דרכו של החולי להכביד עליו מדי יום ביום אלא שמכל מקום פטרינן אותו משום שיצא מבית דין זכאי מש"ה חשיב כחייבי מיתות ב"ד שוגגין אבל מי שאמדוהו למיתה והוקל שאין זה מדרכי החולה א"כ בדין נפטר ומה שמת אחר כך הוא מסיבה אחרת כמה שאמר רבי נחמיה במשנה שהרי רגלים לדבר א"כ לא נקרא חייבי מיתות בית דין שוגגין ודו"ק:

תד"ה לא. מתוך הסברא כו'. ואולי י"ל דספיקו היה אם נגמור חילול חילול מע"ג לענין זה כמו דיליף ראב"ש לעיל (עד):

רש"י (במשנה) משום דכי אתרו ביה ה"ס הוא כו'. ועי' לקמן בתד"ה א"נ דה"ס כה"ג לכ"ע לא הוה התראה אבל ל"י מה הכריחם לטע"ז הלא בפשוט י"ל מטעם דבעינן שיתכוין למה שחייבין עליו מיתה וכמו לר"ש דפטור אפילו בנתכוין לזה והרג לזה דהוי התראת ודאי וכ"מ במכות (ז ב) דעל הא דתניא שם בבלי דעת פרט למתכוין מפרש רבה למתכוין להרוג אה"ב וכו' ואם איתא דפטור דידהו מקטלא הוא מטעם התראה גרוע א"כ לוקי בלא התרו בו ואפי' נתכוין לאדם ולפמש"כ התוס' שם יש לדחות:

תוס' ד"ה לא וכו' דמחלל שבת בפרהסיא. ק"ל דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר א"כ עדיין מנ"ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם משה רבינו ע"ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ"ל:

בגמרא אחד אמדוהו למיתה וחיה: ק"ק כיון דע"כ ונקה המכה ל"צ למיתה וחיה דא"כ מנ"ל לרבנן חבישה אע"כ דאתי לר"נ לאמדוהו למיתה והיקל ואח"כ מת א"כ ל"ל ולא ימות אי לא כתיב רק אם יקום כו' ונקה המכה ג"כ ידעינן דהיקל פטור וא"כ כש"כ אמדוהו למיתה וחיה ובשלמא לפי' התוס' א"ש דהא מצריך קרא לחייבו ממון אבל לפי' רש"י קשה ולפי מש"כ לעיל דגם לר' נחמיה לא מצרכינן קרא לחבישה אלא משום דאתי במה הצד ובזה י"ל דמלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא א"כ אי לאו קרא לאמדוהו למיתה וחיה הוי מוקמינן קרא דאם יקום להכי ונקה המכה לחבישה כיון דליכא למידרש דרשינן אף לדבר דאתי במה הצד והוי מחייבינן בהיקל והכביד ולכן ע"כ צריך קרא דולא ימות ג"כ:

ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו: ק"ק מאי קמ"ל פשיטא דכי ס"ד שזה מהלך בשוק וזה נהרג כדאמרינן לעיל ובשלמא לפי' רש"י דלכך מצרכינן קרא למיתה וחיה דה"א הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה א"ש דאצטריך להשמיענו גם בברייתא דפטור לפי' התוס' דלא אצטריך קרא רק לחייבו ממון א"כ מאי קמ"ל בברייתא דפוטרין אותו ממיתה הא זה ודאי פשיטא ולכאורה קצת ראיה מזה לפי' רש"י:

ברש"י ד"ה נותן נזק וצער ליורשים. וה"ה לרפוי שבת ובושת: ולפענ"ד אפשר לומר דדוקא הני נקט דמשלם גם אם מת לפי אומד ראשון כיון דנזק כבר נתחייב כולו בשעת חבלה דמאז אם ימכרנו לעבד נפחת דמו וכן צער הוא ג"כ בשעת חבלה דוקא אבל ריפוי ושבת שאמדוהו לימי חליו והוא מת בתוך אותן הימים א"כ לא הוצרך לכך ולא צריך לשלם כל מה שאמדוהו מתחלה ליורשים ואף דאמרינן בב"ק (דף צ"א ע"א) דאמדוהו והבריא משלם כל האומד היינו משום דאמרינן דרחמנא חס עלי' משא"כ ם מת וכן בושת המשלם לפי הזמן שילך בשוק כדמוכח מהירושלמי הביאו הרא"ש בפ' החובל דאם הכהו על ראשו במקום שאינו נראה פטור מבושת א"כ גם זה לא משלם לפי האומדנא אם מת ולא הלך בשוק:

ד"ה נתכוין להרוג. התראת ספק הוא: ואפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה הכא מודה כיון שיש ספק אם יוכל לבוא כלל לידי איסור וכמ"ש התוס' לקמן:

בד"ה אנפלים לא מיחייב. דכמו דקטיל דמי: ואף דרוב ילדים הנולדים לא הוי נפלים מ"מ לא אזלינן בתר רובא דהמיעוט דנפלים הוי מיעוט דשכיח כמש"כ התוס' בנדה (דף מ"ד ע"ב) ע"ש:

בתוספות ד"ה לא הוי יודע. דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר: א"ל א"כ למה לא היה משה רבינו יודע דמגדף במיתה הא מגדף הוא ג"כ שוה לע"ז לענין פושט ידו בעיקר כדאמרינן לעיל (דף מ"ט ע"ב) די"ל דמ"מ לא מיקרי כופר בעיקר כמו שבת א"נ דדוקא לענין שבת דכתיב בי' מיתה היה יודע דמיתה חמורה אית ביה דומיא דע"ז אבל לענין מגדף לא נאמר אכתי מיתה כלל לגביה לא:

ד"ה וחד אמדוהו. ליהוי כחייבי מיתות שוגגין: עיין במהרש"ל שהקשה למה לא הקשו התוספות קושיתם אברייתא דלקמן דקתני אומדין אותו אומד שני לממון. וי"ל לפי מה שכ' התוס' לקמן (דע"ט ע"א) בד"ה ומפקא מדרבנן דאיכא תנאי דפליגי אתנא דבי חזקי' דמניה ילפינן דחייבי מיתות שוגגין פטורין בכתובות (דל"ה ע"א) רק דפריך שם מהך ברייתא דחזקי' לר' יוחנן משום דחשיב עיקר א"כ י"ל דאברייתא לא הוקשה להתוס' די"ל דאתיא כמ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין אבל ארש"י הוקשה להם למה פי' אליבא דהלכתא כך ולכן גם לפי' רש"י לא הקשו רק בלשון קצת קשה משום די"ל דרש"י פירש כן ע"פ ברייתא דלקמן. וביישוב עיקר קושית התוס' לפי' רש"י י"ל כיון דגם התוס' לא הקשו אלא משום דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מב"ד זכאי דאי מן הדין פטור א"כ לא המית כלל ולא חשבינן לי' לחייבי מיתות לפוטרו ממון והרי רש"י כתב לקמן בד"ה לחיים אין אומדין אותו למיתה דאמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה א"כ אין לו דין מיתה כלל ולא שייך לפוטרו מכח חייבי מיתות שוגגין: