סנהדרין עח ע"א

ואי לאו כחו הוא תיזיל לתחת אלא כח כחוש הוא ת''ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {ויקרא כד-יז} ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש ור' יהודה בן בתירא סבר כל נפש כל דהוא נפש אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים מאן דמדמי ליה לטריפה מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה האי איתעביד ביה מעשה ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מ''ט לא מדמי ליה לטריפה טריפה מחתכי סימנים הא לא מחתכי סימנים תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב אין בו כדי להמית פשיטא אלא יש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כרבי יהודה בן בתירא אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטריפה שהרג בפני ב''ד חייב שלא בפני ב''ד פטור בפני ב''ד (מאי טעמא) חייב דכתי' {דברים יג-ו} ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב''ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ואמר רבא הרובע את הטריפה חייב טריפה שרבע בפני ב''ד חייב שלא בפני ב''ד פטור בפני ב''ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב''ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה הא תו למה לי היינו הך הרובע את הטריפה איצטריכא ליה מהו דתימא ליהוי כמאן דמשמש מת וליפטר קמ''ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה ואמר רבא עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין עדי טריפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין ואמר רבא שור טריפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה שהרג פטור מאי טעמא אמר קרא {שמות כא-כט} השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרינא ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת לא קרינן ביה השור יסקל רב אשי אמר אפילו שור טריפה נמי שהרג פטור מאי טעמא כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי פטור: שיסה בו את הכלב וכו': אמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור:
מתני' המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:
גמ' תנו רבנן את זו דרש רבי נחמיה {שמות כא-יט} אם יקום והתהלך בחוץ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

אמר ליה רב פפא למר בר רב אשי: ^[1] ואי לאו כחו הוא, כדבריך, אם כן תיזיל לתחת [תפול כנגדה]!?

אלא כח כחוש הוא, כלומר: אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, ומה שלא הלכה למעלה משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו. ^[2]

תנו רבנן:

הכוהו לאדם עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת:

בין שהכוהו כל העשרה בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה, הרי כולם פטורין.

רבי יהודה בן בתירא אומר:

בזה אחר זה, האחרון חייב, ואף שהיכוהו הראשונים מכות שיש בהם כדי להמית, ומפני שקירב האחרון את מיתתו.

אמר פירש רבי יוחנן: ושניהם רבנן ורבי יהודה בן בתירא - מקרא אחד דרשו: דכתיב [ויקרא כד יז]: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"; וכך דרשו כל אחד מהם:

רבנן סברי: "כל נפש", ללמד שאינו חייב עד דאיכא "כל נפש", וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין זה הכאת "כל נפש" במכתו של האחרון.

ורבי יהודה בן בתירא סבר: "כל נפש", ללמד הוא בא: אפילו אם לא היכה אלא כל דהוא נפש, הרי מות יומת.

אמר רבא:

הכל מודים בהורג את האדם שהוא טריפה, וכגון ניקב הוושט או ניקב קרום המוח, שהוא פטור, כי מאחר שניכרים חתיכת סימנים שלו, "גברא קטילא" הוא, ואין חייבים עליו.

והכל מודים בגוסס בידי שמים ובא אחר והרגו, שהוא חייב, שהרי לא נעשה בו מעשה תחילה.

לא נחלקו:

אלא בגוסס בידי אדם, וכגון זה שקרוב הוא למות מחמת המכות, אבל לא נעשה טריפה על ידם. ^[3]

מר - רבנן - מדמי ליה לטריפה, וכשם שההורג את הטריפה פטור, כך ההורג את זה הרי הוא פטור.

ומר - רבי יהודה בן בתירא - מדמי ליה לגוסס בידי שמים, שההורגו חייב עליו.

ומפרשינן: מאן דמדמי ליה לטריפה, מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים [למה מדמה הוא לטריפה יותר מלגוסס]!?

משום דגוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה [לא נעשה בו מעשה], האי - שהכוהו הראשונים - איתעביד ביה מעשה [נעשה בו מעשה].

מוסיפה הגמרא לפרש: ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים, מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה!?

משום דטריפה מחתכי סימנים שלו, ^[4] אבל הא לא מחתכי סימנים.

תני תנא קמיה דרב ששת:

כתיב: "ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת", לכך נאמר "כל נפש": להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמיתו, ושוב בא אחר והמיתו, שהוא חייב.

ומקשינן: אם הכהו הראשון מכה שאין בו כדי להמית, הרי פשיטא שחייב השני שהמיתו!?

אלא כך תשנה:

להביא המכה את חבירו ויש בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו שהוא חייב, וסתמא דברייתא זו כרבי יהודה בן בתירא המחייב את האחרון שהיכה אחר שהכוהו הראשונים מכות שיש בהם כדי להמית, ומשום דדריש "כל נפש" לרבות כל דהוא נפש.

אמר רבא:

ההורג את הטריפה, הרי זה פטור, ומשום ד"גברא קטילא" קטל, וכדלעיל.

וטריפה שהרג: אם בפני בית דין הרג ולא הוצרכו לעדים, הרי זה חייב. ^[5]

אבל אם שלא בפני בית דין הרג, אלא שהעידו עליו עדים שהרג, הרי זה פטור.

כתיב [דברים יט טז]: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקרענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך"; ולמדו חכמים: עדות שאתה יכול להזימה ולקיים בהם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" הוי עדות, אבל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות. ד

שואלת הגמרא: אם בפני בית דין הרג, חייב; מאי טעמא? ^[6] משום דכתיב "ובערת הרע מקרבך". ^[7]

אבל אם שלא בפני בית דין אלא על פי עדים הרג, הרי זה פטור, ומשום דהויא לה עדות זו עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי אם יוזמו לא יתחייבו כיון שבאו להרוג את הטריפה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה, לא שמה עדות.

ואמר עוד רבא דין כעין זה לענין טריפה שרבע את הזכר:

הרובע את הזכר שהוא טריפה הרי זה חייב.

אבל טריפה שרבע את הזכר:

אם בפני בית דין רבע, הרי זה חייב; ואם שלא בפני בית דין רבע, אלא עדים העידו עליו, הרי זה פטור.

ומפרשינן טעמא:

אם בפני בית דין רבע, הרי זה חייב, משום דכתיב "ובערת הרע מקרבך".

ואם שלא בפני בית דין רבע, הרי זה פטור; דהוי לה - עדות העדים המעידים על הטריפה שרבע - עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות.

ומקשינן על רבא: הא תו - שתי המימרות בטריפה שהרג, וטריפה שרבע - למה לי!? והרי היינו הך, טעם אחד להם!?

ומשנינן: אכן, אין עיקר חידושו של רבא במימרא השניה מה שאמר על טריפה שרבע, אלא "הרובע את הטריפה, חייב" הוא דאיצטריכא ליה לרבא; וחידוש הוא, כי:

מהו דתימא ליהוי - הרובע את הטריפה - כמאן דמשמש את המת [רובע זכר מת], וליפטר.

קא משמע לן רבא, דמשום הנאה הוא דמחייב כל רובע, והא - הרובע את הטריפה - נמי אית ליה הנאה, ורק משמש את המת הרי הוא פטור, כי משמת עברה חמימותו ולחלוחיתו, ונצטנן, ושוב אין כאן הנאה. ^[8]

ואמר עוד רבא:

עדים שהעידו בטריפה שהוא חייב מיתה, והוזמו אין הם נהרגין, שהרי באו להרוג את הטריפה שהוא גברא קטילא. ^[9]

אבל עדי טריפה [עדים שהם עצמם טריפה] שהוזמו על עדות שבאו לחייב את האדם מיתה, הרי אלו נהרגין, ומשום שנאמר "ובערת הרע מקרבך". ^[10]

רב אשי אמר:

כיון שעדים שהעידו בטריפה אין נהרגין, אם כן אפילו עדי טריפה שהוזמו, אין נהרגין; והטעם:

לפי שאינן בזוממי זוממין, כלומר: העדות שהזימה אותם, היא עדות שאי אתה יכול להזימה, כי אם יוזמו הם לא יתחייבו מיתה, כיון שזממו להרוג עדים שהם טריפה ולא עדים שלמים. ^[11]

ואמר עוד רבא:

שור טריפה שהרג את האדם, הרי הוא חייב סקילה. ^[12] ואילו שור של אדם טריפה, שהרג, הרי הוא פטור.

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דאמר קרא גבי שור שהרג את הנפש "השור יסקל, וגם בעליו יומת", הקישה התורה את מיתת השור למיתת בעליו, ללמד:

כל היכא דקרינא ביה "וגם בעליו יומת", קרינן ביה "השור יסקל", וכל היכא דלא קרינן ביה "וגם בעליו יומת" שהרי אין הבעלים יכולים להתחייב במיתת בית דין על ידי עדים ^[13] כיון שטריפה הם, לא קרינן ביה "השור יסקל".

רב אשי אמר:

אפילו שור שהוא טריפה נמי שהרג, הרי זה פטור. ^[14]

ומפרשינן: מאי טעמא?

כיון דאילו בעלים טריפה כמו השור הרי הוו פטירי [היו פטורים משום שאי אפשר להעיד עליהם], שור נמי שהוא טריפה הרי הוא פטור, ומשום שהוקשה מיתת השור למיתת בעליו.

שנינו במשנה: שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש, פטור; השיך בו את הנחש [אחז את הנחש והוליכו והשיך את הנחש בבשרו], רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:

אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, כאשר תדקדק בטעמם של רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו, תמצא שזו היא סברת מחלוקתם:

לדברי רבי יהודה:

ארס נחש, בין שיניו הוא עומד, והמשיך את הנחש באחר הרי זה כתוקע סכין בבטנו, ^[15] ולפיכך מכיש בסייף, ואילו נחש, פטור מן הסקילה שהרי לא עשה הנחש כלום.

לדברי חכמים:

ארס נחש, מעצמו - של נחש - הוא מקיא בנשיכתו, וכשהשיכו זה, עדיין אין בו כדי להמית, ולפיכך נחש בסקילה שהרי הוא זה שנשך והקיא את הארס, ^[16] ואילו המכיש הרי הוא פטור, שאין זה אלא גרמא בעלמא. ^[17]

מתניתין:

המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו בית דין למיתה מחמת אותה מכה, ^[18] והוקל המוכה ממה שהיה וחזרו ואמדוהו לחיים, ולאחר מכאן הכביד, ומת, הרי המכה חייב.

רבי נחמיה אומר:

המכה פטור, שהרי רגלים לדבר שלא מת מחמת המכה שהרי הוקל בתחילה. ^[19]

גמרא:

תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה:

כתיב: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ -

הערות

^[1] כן פירש הרש"ש, ודלא כמשמעות דברי המהר"ם שבתוספות יום טוב פרק ב דפרה משנה ב; וכדבריו מבואר ב"יד רמה" [ראה הערה 2], ושם מבואר עוד, שמר בר רב אשי שאל: מאי טעמא, ורב פפא ענה לו משום שכחו הוא.

^[2] הסוגיא נתבארה על פי רש"י; אבל ב"יד רמה" מפרש, שלא חזרה האבן לצדדים, אלא שבדרך עלייתה נטתה לצדדים, וכך פירש: אמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין דרך עלייתה, שלא עלתה למעלה למקום שנתכוון לזרקה בכיוון, אלא נטתה לצדדין והרגה, חייב; והוא דאתרו ביה. אמר ליה רב שימי בר אשי לרבינא: מאי טעמא? אמר ליה: משום דכחו הוא. ואקשי ליה: אי כחו תיזיל לעיל! ? דהא איהו כי איכוון, למיזרקה לעיל הוא דאיכוון. ואהדר ליה: אי לאו כחו הוא, אמאי אזלא לצדדין, כיון דאמרת דהאי דאזלא לצדדין משום דכלי ליה כוחו לגמרי הוא, הכי תיזיל לתחת, כלומר: תיחות לתחת כדרך כל דבר כבד שעומד באויר, שכיון שכלה הכח שהוא מעמידו, הוא נופל תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן. ואסיקנא: אלא כח כחוש הוא ואמטו להכי אזיל לצדדין ולא אזיל לעיל, ומכל מקום כיון דכחו הוא, חייב.

^[3] הקשו התוספות: תימה, אותו שעשאו גוסס אמאי פטור, הא רוב גוססין למיתה, ואמרינן בריש בן סורר דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, והמכה חבירו ואמדוהו למיתה ומת, מי לא מיחייב! ? והא נמי אמוד למיתה הוא [משום דרוב גוססין למיתה]! ? וראה במהרש"א תוספת ביאור בקושייתם. ויש לומר, דכיון שהקילה עליו תורה [אפילו במי שאמדוהו למיתה] שחובשין אותו [את המכה לראות אם ימות המוכה מאותה מכה] כדאמרינן בסמוך [במשנה ובסוגיא הבאה], ואף על פי שאמדוהו למיתה, אין הורגין אותו כל זמן שהוא חי, וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אף על גב דרובא מייתי, הילכך כיון שבא אחר והרגו, פטור; ותדע, דהא אשכחן גוסס בידי שמים דנחשב כחי כדי לחייב את ההורגו, אף על גב דרוב גוססין למיתה, הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם, אם נחשבנו כחי, לפטור מי שעשאו גוסס ; [וראה ברש"ש תוספת ביאור בדברי התוספות. והנה למדנו מדברי התוספות, שחבישה קולא היא, ויש לתמוה, דלקמן בסוגיא מבואר, שחכמים לומדים דין חבישה ממה שאמר הכתוב במכה את חבירו "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה", ומשמע עד עכשיו לא היה נקי כי חבשוהו, ומקשה הגמרא על רבי נחמיה שהוא דורש מפסוק זה ענין אחר "חבישה מנא ליה"! ? ומיישבת הגמרא שהוא לומד דין זה ממקושש שחבשוהו לידע מה ייעשה לו, וממגדף שחבשוהו לידע מה ייעשה לו; ויש לתמוה: הרי משם לא למדנו את הקולא שאמרו התוספות! ?].

^[4] פירש ב"יד רמה": מיחתכי סימניה ושט או קנה, וחד אנפא מסימני טריפה נקט; ואית דאמרי: "מיחתכי סימניה" חיותיה [וראה לשון רש"י], וידיע דלא חיי, האי לא מיחתכי סימני, כלומר: לא נראו בו סימני טריפה, ואפשר דחיי, דהא ליכא למאן דאמר דכל גוסס למיתה, אלא "רוב גוססין למיתה", מכלל דאיכא מיעוטא דחי.

^[5] כתבו התוספות, דהכא במאי עסקינן כשראוהו ביום, דאז אמרינן "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אבל כשראוהו בלילה צריך עדות, כדמוכח בהחובל [בבא קמא צ ב], וכיון שצריך עדות, בעינן עדות שאתה יכול להזימה. והמאירי הוסיף: ואף על פי שמכיון שראו, אין רואים לו עוד זכות, [פירוש: דבראש השנה כו א מבואר, דמשום "ושפטו העדה והצילו העדה", הרי שסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, אין יכולים לדון, כי מאחר שראו אותו הורג, אין הם יכולים למצוא לו זכות; וראה "טורי אבן" שם, ו"קובץ שעורים" חלק ב סימן לט], הואיל וטריפה הוא אין חוששין כל כך להצלתו, [ולתירוץ זה כיון הרש"ש], ולא עוד, אלא שזה צורך שעה על כל פנים, שאם לא ייהרג אף לפני בית דין ירגיל עצמו בכך. והרמב"ן במכות יב א כתב אף הוא כתירוץ זה של המאירי וז"ל: איכא למימר שאני התם, דכיון דאי אפשר לבוא לפני בית דין אחר, נידון בזה משום "ובערת הרע מקרבך", והכי מפורש התם בגמרא; כוונתו, שלכך הביאה הגמרא כאן את הטעם ד"ובערת הרע מקרבך"; וראה הערה 7.

^[6] יש שאין גורסים "מאי טעמא"; ולשון הגמרא מתפרש יותר ללא "מאי טעמא", והכל הוא דרך פירוש: [זו ששנינו] בפני בית דין חייב, [הוא משום] דכתיב "ובערת הרע מקרבך"; [וזו ששנינו] שלא בפני בית דין פטור, [הוא משום] דהוה לה::

^[7] בטעם שהוצרכה הגמרא ל"ובערת הרע מקרבך", ראה בהערה 5 בשם הרמב"ן, דהוא משום שבאמת אין בית דין שראו יכולים לדון, אלא כיון שאין שייך לקבל עליו עדות, על זה נאמר "ובערת הרע מקרבך". וב"ערוך לנר" ביאר: דאי משום שציותה התורה שימיתו אותו, הרי מצוה זו אי אפשר לקיומי בו, דמת ועומד הוא כבר, ולכך קאמר, דאכתי איכא מצוה לסלק המזיק מן העולם משום "ובערת הרע מקרבך"; ועל דרך זה פירש ב"קובץ שעורים" חלק ב סימן לט את דעת הרמב"ם, וכפי שיובאו דבריו בהמשך הסוגיא בהערות, [ויש להעיר דחידוש יש בדבריהם, דבפשטות משמע, שהטריפה שרצח או רבע נידון במיתה הכתובה בו דהיינו רוצח בסייף ורובע בסקילה, וחידוש הוא, דמשום "ובערת הרע מקרבך" הורגים אותו במיתה הכתובה בו]. והנה בתוספות לקמן פא א ד"ה ונגמר, הקשו: איך יכול מי שנתחייב מיתה קלה להתחייב עוד במיתה חמורה, והרי העדים המעידים לחייבו במיתה החמורה, אין עדותם ראויה להזמה, כי הם הרי באו לחייב אדם החייב מיתה! ? ותירצו: דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני בית דין, דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה בטריפה משום "ובערת הרע"; והנה כדברי ה"ערוך לנר" ודאי אי אפשר לפרש בדבריהם, שאם תאמר: אף המחוייב מיתה אי אפשר לקיים בו דין מיתה, כי הוא כגברא קטילא; הרי זה אינו ענין לתירוצם, ועל דברי הגמרא עצמה היו יכולים לומר כן; ומיהו אף כדברי הרמב"ן לא משמע, דאף שיש לומר, דמחוייב מיתה הוא כמו טריפה שמפני צורך השעה צריך לדונו על פי בית דין אף שאין הם רואים לו זכות, מכל מקום לשונם "דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה", לא משמע כן, כי היה להם לומר בהיפוך "דכיון שעדות שאי אתה יכול להזימה היא, מחייבינן ליה לעיל בטריפה". וברש"י ו"יד רמה" מבואר בהמשך הסוגיא, דעדים שהם טריפה והוזמו, הרי הם נהרגים משום "ובערת הרע מקרבך"; ולפי ה"ערוך לנר" ניחא, כי אין שייך לחייב טריפה אלא משום "ובערת הרע מקרבך", אך לפי הרמב"ן לא יתכן, שהרי לא על פי בית דין אנו מחייבים אותו; [ואולי יש לפרש, דבאמת דברי רבא שאמר נהרגין צריכים עיון, וכמו שחלק עליו רב אשי, כי הרי עדות המזימים היא עדות שאינה יכולה להזימה, [וראה בהערות לקמן ביאור טעמו של רבא בשם ה"ערוך לנר"], ולזה סובר רש"י, דטעמו של רבא הוא: כשם שבית דין יכולים לדון מאחר שאי אפשר לקבל עדים על הריגתו של הטריפה, כך בעד טריפה הזומם, מאחר שאי אפשר לקבל עליו עדות, וגם אין שייך שבית דין עצמם יראו את הדבר, [כי אפילו אם ראוהו כל שלשת הדיינים במקום אחר, אין הם יכולים לחייבו ב"כאשר זמם" על פי ראייתם], אם כן צורך השעה הוא לקבל עדות זו, ועל כגון זה אמרה תורה "ובערת הרע מקרבך"].

^[8] נתבאר על פי רש"י; ויש להעיר: דרש"י לא הזכיר מקור למשמש את המת שהוא פטור; ומצינו ביבמות נה ב דממעטינן משמש אשת איש מתה מדכיב גבה "שכבת זרע", וראה שם בתוספות שהביא מסנהדרין סו ב דממעטינן משמש עם נערה מאורסה, שמתה, מדכתיב "ומתו גם שניהם" למעט מעשה הורדוס [שבא על המתה] ; ולפנינו לא נמצא כן; וכן ב"יד רמה" כאן כתב: מהו דתימא ליהוי כמאן דמשמש עם אדם מת וליפטר, כדאמרינן התם "למעוטי מעשה הורדוס". ב. לשון הרמב"ם [איסורי ביאה א יב] בהביאו את הדין המבואר בסוגייתנו, הוא: "הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום, ואין צריך לומר בחייבי לאוין שהוא פטור, והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת, הבא עליה חייב, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה; והמקור לסוף דבריו הוא, מה דאיתא בחולין קכא ב: גבי מפרכסת, שהרובעה חייב משום "דהא אינה מטמאה טומאת נבלות".

^[9] הקשה ב"ערוך לנר": איך משכחת כלל שהוזמו, דהא אין עדים נעשים עדים זוממין עד שייגמר הדין על פיהם כדאמרינן במכות [ה ב], והרי על פי עדים אין גומרין דינו של טריפה כלל, כדאמר רבא לעיל דטריפה שהרג וטריפה שרבע שלא בפני בית דין פטור! ? [צריך ביאור: אף אם אין צריך שייגמר הדין בפועל על ידיהם, מכל מקום עדות הראויה לגמר דין ודאי בעינן, וזו אינה ראויה לגמר דין]. ויש לומר, דמשכחת לה שלא ידעי הבית דין שהוא טריפה, וגמרו דינו על פיהם. וב"יד רמה" כתב: ואמר רבא עדים שהעידו:. והוא הדין נמי היכא דלא הוזמו, דלא קטלינן ליה לטריפה אפומייהו, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה.

^[10] רש"י ו"יד רמה"; וראה הערה 7.

^[11] א. ראה ביאור לשון "זוממי זוממין" ב"יד רמה". ב. כתב ב"ערוך לנר" בטעמו של רבא "דלא בעי רבא בעדים זוממין, עדות שאתה יכול להזימה"; וראה מה שנתבאר בהערה 7.

^[12] לעיל בהערה 7 נתבארה סברא בשם האחרונים, שבאדם טריפה שהוא כמת אין שייך לחייב מיתה אלא משום "ובערת הרע מקרבך"; ואם גם בשור החיוב הוא באמת רק משום "ובערת הרע מקרבך", ראה היטב ב"קובץ שעורים" חלק ב סימן לט.

^[13] נתבאר על פי רש"י שכתב: ולהא מילתא נמי מקשינן להו, דכיון דאילו קטיל מריה שלא בבית דין לא מיקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל, שורו נמי לא מיקטיל, וכן פירש ב"יד רמה"; ומטעם זה כתב הראב"ד [פרק י מנזקי ממון] שאם הרג שור זה בפני בית דין הרי הוא נהרג, ראה שם; אלא שסברא מחודשת היא, כיון שסוף סוף גם הבעלים נהרגים, רק שבאופן זה אין הם נהרגים. וב"קובץ שעורים" [חלק ב סימן לט] האריך לבאר בדעת הרמב"ם [ראה שם], שהוא מפרש את סברת רבא באופן אחר, והיינו, דכשהבעלים טריפה, מלבד שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה, הרי שאפילו אם הרגו בפני בית דין מבואר בלשון הגמרא לעיל שחיובם הוא משום "ובערת הרע מקרבך", וכפי שנתבאר הטעם בהערה 7, דכיון שכמת הוא חשוב, אין שייך לחייבו מיתה כשאר חייבי מיתות בית דין, וכל חיובו הוא משום "ובערת הרע מקרבך"; וזו היא סברת רבא, דכיון שאין הבעלים מתחייבים מיתת בית דין, אלא משום "ובערת הרע מקרבך", אין זה בכלל "כמיתת הבעלים כך מיתת השור".

^[14] תמהו התוספות לשיטת רבא: מה בין שור טריפה שהרג, לשור שנתכוין להרוג את זה והרג את זה, דמבואר בגמרא בבבא קמא מד ב דמשום "כמיתת הבעלים כך מיתת השור", הרי הוא פטור כיון דלרבי שמעון אין אדם נהרג באופן זה! ? ותירצו: לא דמי, דהתם הטעם שוה לשניהם, אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, ובשור לא שייך, ד [הרי] אם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים; וראה בזה ב"קובץ שיעורים" הנזכר, וב"שיעורי רבי שמואל" סנהדרין סימן ב אות ב, ובהערות שם.

^[15] דלאו גרמא הוא, שהרי כלי משחיתו בידו, לשון רש"י.

^[16] כתב רש"י: לפיכך נחש בסקילה, כדין שור שהמית, דכל בהמה וחיה כשור הן [שחייב אותו הכתוב סקילה כשהרג], אלא שדיבר הכתוב בהווה.

^[17] על פי רש"י, שכתב: לפיכך גרמא בעלמא הוא, אף על פי שיודע שסופו להקיא, מיהו לאו מכחו מיית. והרמב"ם [רוצח ב י], כתב: אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת:. או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שיסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח, ודורש דמים דורש ממנו דם; הרי שחשוב הוא רוצח, ואפילו בשיסה בו את הנחש קראו הרמב"ם רוצח.

^[18] אבל אמדוהו תחילה לחיים, אפילו לרבנן פטור, כמבואר לקמן, רש"י.

^[19] נתבאר על פי רש"י; אבל הרמב"ם [רוצח ד ה] מפרש את סיום המשנה "שרגלים לדבר" שהוא מדברי תנא קמא, כלומר: שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו, שהרי מתחלה אמדוהו למיתה, וכמבואר ב"כסף משנה" שם, ומקורו מדברי הירושלמי, כמבואר במאירי וב"ערוך לנר".

ענה לו רב פפא: ואי לאו [ואם לא] מכחו הוא תיזיל לתחת [שתלך, תפול, האבן למטה] ולא לצדדים כלל! אלא, כח כחוש [חלש] הוא, שהפניה לצדדים נגרמת על ידי חלק מכוחו של הזורק, ומשום כך חייב.

א ובענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת מחמת המכות, בין שהכוהו כולם בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה — פטורין מהריגה, שאף אחד מהם לא עשה מעשה לבדו, ואין שנים מתחייבים על מעשה שעשו כאחד. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם הכוהו בזה אחר זה — האחרון חייב, מפני שהוא קירב את מיתתו.

אמר ר' יוחנן: ושניהם, חכמים ור' יהודה בן בתירא מקרא אחד דרשו, שנאמר: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז), רבנן סברי [חכמים סבורים] כי "כל נפש" משמעו: עד דאיכא [שיש] כל נפש, שהרוצח הוא לבדו הגורם להוציא כל נפשו של הנרצח. ור' יהודה בן בתירא סבר [סבור] כי "כל נפש" משמעו: כל שהוא נפש, שאפילו על הריגת מקצת נפש, יש לחייב את הרוצח.

ב אמר רבא: הכל מודים בהורג את הטריפה (אדם שהיה בו מום חמור שברור שימות בגללו) שהוא פטור, שהרי ההרוג הוא במובן מסויים כמת. ומודים גם שאם הרג את הגוסס שמחלתו נגרמה בידי שמים שהוא חייב, שכיון שלא נעשה בו מעשה הריגה בידי אדם, הרי רוצחו נטל ממנו את כל נפשו עד כמה שהיתה בו. ולא נחלקו חכמים ור' יהודה בן בתירא אלא בהורג את מי שהיה גוסס משום שנפצע קודם לכן בידי אדם. מר מדמי ליה [חכם זה, חכמים, מדמים אותו] לטריפה, ומשום כך פטור, ומר מדמי ליה [וחכם זה, ר' יהודה, מדמה אותו] לגוסס בידי שמים, שחייב עליו.

ושואלים: מאן דמדמי ליה [מי שמדמה אותו] לטריפה, חכמים, מאי טעמא [מה טעם] הוא לא מדמי ליה [מדמה אותו] לגוסס בידי שמים? ומשיבים: גוסס בידי שמים — לא איתעביד ביה [נעשה בו] מעשה בידי אחר להמיתו, האי איתעביד ביה [זה נעשה בו] מעשה בידי אדם, והרי זה כשנים שרצחו שפטורים.

ושואלים לצד אחר: ומאן דמדמי ליה [ומי שמדמה אותו] לגוסס בידי שמים, ר' יהודה, מאי טעמא [מה טעם] הוא לא מדמי ליה [מדמה אותו] לטריפה? ומשיבים: טריפה — מחתכי סימנים [חתוכים הסימנים], שעל ידי מומו הרי הוא כשחוט (שחותכים בו את הסימנים — הקנה והושט) הא [זה הגוסס] — לא מחתכי [חתוכים] בו הסימנים, ואין בו מום מסויים, אלא חולשה כללית, והוא כשאר אדם חלש או זקן.

תני תנא [שנה חוזר המשניות] קמיה [לפני] רב ששת: מה שנאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (שם) הרי זה להביא, ללמוד את דין המכה את חבירו ואין בו (בכוח מכה זו) כדי להמית, ובא אחר והמיתו, שהוא חייב.

ותוהים: אם הכהו הראשון באופן שאין בו כדי להמית — פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי הראשון לא עשה בו מעשה רציחה כלל, ורק השני הרגו! אלא כך יש לגרוס: הכהו הראשון בכוח שיש בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו — שהוא חייב, וסתמא [וסתם] אותה ברייתא כשיטת ר' יהודה בן בתירא היא, שלדעתו הגומר מיתתו של אדם נידון כרוצח.

אמר רבא: ההורג את הטריפה — פטור, שהרי הוא כבר כמת. ואדם שהוא עצמו טריפה שהרג אדם אחר, אם הרגו בפני בית דין שראו את מעשה הרצח — חייב מיתה ונהרג על ידם. ואם היה זה שלא בפני בית דין — פטור.

ומסבירים: בפני בית דין מאי טעמא [מה טעם] חייב? — דכתיב [שכן נאמר]: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו), והרי ראו בית דין שהוא רע, ומצווים הם לקיים בו מצוה זו ולבערו. וכאשר היה זה שלא בפני בית דין הריהו פטור — שהרי יש להביא עדים להעיד על המעשה בפני בית דין, ועדות זו הויא לה [הרי היא] עדות שאי (אין) אתה יכול להזימה, כי גם אם מוצאים שהעדים היו עדים זוממים אי אפשר להורגם, שהרי העדים זממו להרוג את הטריפה וההורג את הטריפה — פטור, ואם כן אי אפשר להזים (עד כדי ענישה) עדות זו, וכלל הוא שכל עדות שאי אתה יכול להזימה — לא שמה עדות, ואינה מתקבלת בבית הדין.

ואמר רבא: הרובע את האדם שהוא טריפה — חייב משום משכב זכר. ואדם טריפה שרבע, אם עשה זאת בפני בית דין — חייב, שלא בפני בית דין — פטור. ומסבירים: בפני בית דין — חייב, דכתיב [שכן נאמר]: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו), שלא בפני בית דין פטור — דהויא לה [שהרי היא] עדות שאי אתה יכול להזימה.

ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? הלא היינו הך [זה כמו זה] הוא, ומדוע מביא רבא דוגמה שניה ברובע שהיא זהה לדוגמה שנתן ברוצח! ומשיבים: הרובע את הטריפה איצטריכא ליה [הוצרכה לו לומר], לפי שיש בכך חידוש: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהנרבע הטריפה הריהו נחשב כמת ליהוי כמאן [וייחשב כמי] שמשמש (שוכב עם) מת, וליפטר [ויפטר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמשום הנאה שיש לו בדבר הוא נענש, והא אית ליה [וזה יש לו] הנאה בשכיבתו, שעדיין הנשכב חי.

ואמר רבא: עדים שהעידו באדם טריפה שעבר עבירה שחייבים מיתה עליה, והוזמו — אין נהרגין, שהרי זממו להרוג אדם שהוא כמת. ואילו עדי טריפה, עדים שהם עצמם טריפה, שהוזמו — נהרגין. רב אשי אמר: אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין והטעם: לפי שאינן בזוממי זוממין. שהרי אם יבואו עדים ויזימו את עדי הטריפה ויבואו עדים נוספים ויוכיחו שעדים אלה (המזימים) הם הם שהיו זוממים (והם לכן "זוממי זוממים") — אי אפשר להרוג את המזימים הראשונים, שהרי נתכוונו להרוג טריפה, על כן גם עדי טריפה שהוזמו — אין נהרגים, שכן זוממיהם אינם ניתנים להזמה.

ואמר רבא: שור טריפה שהרג אדם — חייב מיתה, כשאר בהמה ההורגת אדם. ושור של אדם טריפה שהרג — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר קרא [הכתוב]: "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא, כט), ומהשוואת הדברים יחד בפסוק נלמד שכל היכא דקרינא ביה [מקום שיכולים אנו לקרוא בו] ולקיים "וגם בעליו יומת" קרינן ביה [קוראים אנו בו] ומקיימים "השור יסקל", וכל היכא [מקום] שלא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "וגם בעליו יומת", לא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "השור יסקל", וכיון שאת בעל השור אי אפשר להמית — שהרי טריפה הוא, אף שורו פטור ממיתה.

רב אשי אמר: אפילו שור טריפה נמי [גם כן] שהרג — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שאילו היו הבעלים טריפה, הוו פטירי [היו פטורים], שור שהרג נמי [גם כן] פטור. שהרי השווה הכתוב את השור לבעליו לכל דבר.

ג שנינו במשנה שאם שיסה (גירה) בו בחבירו את הכלב שינשכהו והרגו, או ששיסה בו את הנחש — פטור, שהמשסה היה רק גורם בלבד. ונחלקו חכמים במי שנעץ שיניו של נחש ארסי בחבירו, שר' יהודה מחייב את האיש, וחכמים פוטרים. אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, כלומר, כשתדקדק ותמצה את השיטות, תוכל לסכם כך: לדברי ר' יהודה — ארס נחש בין שיניו הוא עומד, כלומר, הארס מצוי בתוך שיני הנחש, ואין הנחש עושה מעשה נוסף. לפיכך המכיש את הנחש בחבירו, חייב מיתה בסייף כרוצח, והנחש עצמו לא עשה מעשה, ופטור.

לדברי חכמים — ארס נחש, הנחש מעצמו הוא מקיא אותו מרצונו שלו, ואם כן המוות נגרם על ידי הנחש ואף שאותו אדם גרם לכך — הרי הוא רק כגורם למיתה, ולפיכך נחש בסקילה כשאר בהמה וחיה שהרגו אדם, והמכיש פטור מדיני אדם.

ד משנה המכה את חבירו, בין באבן בין באגרוף ואמדוהו הרופאים למיתה, שלדעתם מכה זו מכת מוות היא, והיקל חוליו ממה שהיה, עד שהרופאים החליטו שבכל זאת יחיה, ולאחר מכאן (מכן) הכביד החולי ומת — המכה חייב מיתה, שהוא שגרם לו. ר' נחמיה אומר: פטור הוא במקרה זה, שרגלים לדבר שכיון שהקל החולי בינתיים, ודאי סיבה אחרת היתה שגרמה לבסוף את מותו.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים], את זו דרש ר' נחמיה: נאמר "אם יקום והתהלך בחוץ

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa answered: And were it not for the force of his action, the stone would go down and not to the side. Rather, although it is a weak force, the force of his action is a partial cause of the damage caused by the stone going to the side; therefore, he is liable.

The Sages taught: If ten people struck an individual with ten sticks and as a result of the beating he died, whether they beat him simultaneously, or whether they beat him one after the other, they are exempt from liability for killing him, as two people are not liable for an action that they performed together. Rabbi Yehuda ben Beteira says: If they struck him one after the other, the one who struck him last is liable, because he hastened his death.

Rabbi Yoḥanan says: And both Rabbis, i.e., the first tanna and Rabbi Yehuda ben Beteira, interpreted the same verse in drawing their halakhic conclusion. The verse states: “And a man who strikes any soul mortally, he shall be put to death” (Leviticus 24:17). The Rabbis hold that “any soul” means that one is liable for murder only when there is an entire soul, i.e., when the murderer alone is responsible for taking the entire life of the victim. And Rabbi Yehuda ben Beteira holds that “any soul” means that one is liable for murder for taking any soul, even if the victim had already been beaten and was close to death.

§ Rava says: All concede that in the case of one who kills one who has a wound that will cause him to die within twelve months [tereifa] he is exempt from liability, as in a certain sense the legal status of the victim is that of a dead person. All concede in a case where one kills an individual dying from an illness caused at the hand of Heaven that he is liable, as no other individual took action contributing to his death, and the murderer alone took his remaining soul. They disagree only in a case where one kills an individual dying from injury caused at the hand of a person. One Sage, the Rabbis, likens this case to the case of a tereifa, and therefore rules that the one who kills him is exempt. And one Sage, Rabbi Yehuda, likens this case to the case of an individual dying from an illness caused at the hand of Heaven, and therefore rules that the one who kills him is liable.

The Gemara asks: As for the one who likens this case to the case of a tereifa, what is the reason that he does not liken it to the case of an individual dying from an illness caused at the hand of Heaven? The Gemara answers: In the case of an individual dying from an illness caused at the hand of Heaven, no action was performed by a person to kill him, whereas in this case of an individual dying from injury caused at the hand of a person, an action was performed by an individual to kill him. Therefore, it is a case of two people who performed an action together, and they are not liable.

The Gemara asks: And as for the one who likens this case to the case of an individual dying from an illness caused at the hand of Heaven, what is the reason that he does not liken it to a tereifa? The Gemara answers: In the case of a tereifa, his status is like that of one whose organs, the trachea and the esophagus, are cut, who is considered to be slaughtered. The status of this individual dying from injury caused at the hand of a person is not like that of one whose organs, the trachea and the esophagus, are cut, as there is no particular defect; rather, he is like one suffering from general frailty, like any frail or elderly individual.

A tanna taught a baraita before Rav Sheshet: The verse that states: “And a man who strikes any soul mortally, he shall be put to death” (Leviticus 24:17), serves to include the case of one who strikes another and it is a blow in which there is not sufficient force to kill, and then another individual comes and kills him; the verse teaches that the second individual is liable.

The Gemara challenges: If the first individual struck him with a blow in which there is not sufficient force to kill, this halakha is obvious, as the first did not perform an act of killing at all, and it is only the second who killed him. Rather, emend the baraita to teach: The verse serves to include the case of one who strikes another and it is a blow in which there is sufficient force to kill, and then another individual comes and kills him; the verse teaches that the second individual is liable. And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira, who holds that one who completes the killing of an individual is liable to be executed as a murderer.

Rava says: One who kills a tereifa is exempt as it is as though he killed a dead person. And as for a tereifa who kills another individual, if he killed him before the judges in court, he is liable to be executed. If the killing was not before the judges in court, he is exempt.

The Gemara explains: In the case of a tereifa who killed before the court, what is the reason that he is liable? He is liable, as it is written: “And you shall eradicate the evil from your midst” (Deuteronomy 13:6), from which it is derived that there is a mitzva for the court to eradicate evil that it witnesses firsthand. In the case where the killing was not before the judges in court, he is exempt, as any testimony against the tereifa is testimony that you cannot render conspiratory testimony. Even if the witnesses testifying that the tereifa committed murder are found to be conspiring witnesses, they cannot be executed, as they conspired to kill a tereifa. And any testimony that you cannot render conspiratory testimony is not characterized as testimony, and is not accepted in court.

And Rava says: One who sodomizes a male who is a tereifa is liable to be executed for committing an act of sodomy. And as for a tereifa who sodomizes a male, if he does so before the judges in court, he is liable to be executed. If the act of sodomy was not before a court, he is exempt. The Gemara explains: If he committed an act of sodomy before the court, he is liable, as it is written: “And you shall eradicate the evil from your midst.” If the act of sodomy was not before a court, he is exempt, as any testimony against a tereifa is testimony that you cannot render conspiratory testimony.

The Gemara asks: Why do I also need this ruling? This case of sodomy is identical to that case of murder; why then does Rava cite two cases with regard to capital transgressions involving a tereifa? The Gemara answers: It was necessary for him to mention the case of one who sodomizes a tereifa, as there is a novel element introduced in that halakha. Lest you say: Let the status of one who sodomizes a male who is a tereifa be like one who engages in necrophilia, and let him be exempt from execution. To counter this, Rava teaches us that his liability is due to the pleasure that he experiences, and this man who sodomizes a tereifa has pleasure, as, although the legal status of a tereifa is that of a dead person in certain senses, he is, in fact, alive.

And Rava says: Witnesses who testified with regard to a tereifa that he committed a capital transgression, and then they were rendered conspiring witnesses are not executed, as they conspired to kill one whose status is that of a dead person. Witnesses who are themselves tereifa who were rendered conspiring witnesses are executed. Rav Ashi says: Even witnesses who are themselves tereifa who were rendered conspiring witnesses are not executed, due to the fact that they are not susceptible to a situation where witnesses who rendered them conspiring witnesses can themselves be rendered conspiring witnesses. Witnesses who render the witnesses who are themselves tereifa conspiring witnesses who then are rendered conspiring witnesses are not executed, because they sought to kill a tereifa, whose status is that of a dead person. Therefore, their testimony is testimony that you cannot render conspiratory testimony and is disregarded.

And Rava says: An ox that is a tereifa that killed an individual is liable to be executed, like any animal that kills a person. And an ox belonging to a person who is a tereifa that killed an individual is exempt. What is the reason for this halakha? It is as the verse states: “The ox shall be stoned and its owner shall also be put to death” (Exodus 21:29). Based on the juxtaposition between the owner and his ox it is derived: Anywhere that we can read concerning the situation: “And its owner shall also be put to death,” we read, i.e., apply, concerning it: “The ox shall be stoned.” And anywhere that we cannot read concerning it: “And its owner shall also be put to death,” we do not read concerning it: “The ox shall be stoned.” Since the owner of the ox cannot be executed, as he is a tereifa, his ox is also not liable to be stoned.

Rav Ashi says: Even an ox that is a tereifa that killed an individual is exempt. What is the reason for this halakha? Based on the juxtaposition between the ox and the owner, since if the owner were a tereifa he would be exempt, an ox that is a tereifa that killed an individual is also exempt.

§ The mishna teaches: If one set a dog against an individual and the dog killed him, or if one set a snake against an individual and the snake killed him, the one who set the dog or the snake is exempt from punishment. If he imbedded the snake’s fangs into another person and caused the snake to bite him and kill him, Rabbi Yehuda deems him liable to be executed, and the Rabbis exempt him. Rav Aḥa bar Ya’akov says: When you analyze the matter you will find that according to the statement of Rabbi Yehuda, venom of a snake stands within its fangs, and in this case the entire action is performed by the individual who imbeds the fang in the other person’s skin. The snake is passive. Therefore, the one who causes the snake to bite is liable to be executed by beheading with a sword as a murderer, and the snake is exempt.

According to the statement of the Rabbis, venom of a snake is discharged by the snake itself. The snake directly causes the death, while the individual who imbeds the fang is merely an indirect cause. Consequently, the snake is executed by stoning, and the one who caused the snake to bite is exempt from execution.

MISHNA: In the case of one who strikes another, whether he does so with a stone or with his fist, and the doctors assessed his condition, estimating that it would lead to death, and then his condition eased from what it was, and the doctors revised their prognosis and predicted that he would live, and thereafter his condition worsened and he died, the assailant is liable to be executed as a murderer. Rabbi Neḥemya says: He is exempt, as there is a basis for the matter of assuming that he is not liable. Since the victim’s condition eased in the interim, a cause other than the blow struck by the assailant ultimately caused his death.

GEMARA: The Sages taught: Rabbi Neḥemya interpreted this verse in arriving at his ruling. It is written: “If he rises and walks outside

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות או שנים או שלשה בין בבת אחת בין בזה אחר זה כלם פטורין ממיתת בית דין וכן אם כבשוהו לתוך המים או דחפוהו לבור או זרקו בו אבנים ומ"מ דוקא אמרו בזה אחר זה פטורין בשיש בכלם ואף בראשון כדי להמית והואיל ולא מת תחת ידם אף הם פטורין וכן שאין באחד מהם כדי להמית אבל אם לא היה במכת הראשונים כדי להמית ויש באחרון כדי להמית לפי מה שהוא עכשיו אחרון חייב:

מי שהרג את הטרפה פטור ממיתת בית דין הואיל ונודע שהוא טריפה או שנולד בו דבר המביאו לספק זה אבל כל סתם בני אדם בחזקת שלימים הם הרג את החולה אע"פ שהיה מסוכן ונוטה למות ואפילו גוסס נהרג עליו אבל אם היה גוסס על יד בני אדם כגון שהוכה עד שנטה למות והוא גוסס פטור:

אדם טרפה שהרג את השלם אם בפני בית דין הרי זה נהרג משום ובערת הרע וכגון שראו ביום שאין צריכין לעדים ואע"פ שמכיון שראו אין רואין לו עוד זכות הואיל וטרפה הוא אין חוששין כל כך להצלתו ולא עוד אלא שזה צורך שעה על כל פנים שאם לא יהרג אף בפני בית דין ירגיל עצמו בכך ואם בפני עדים לבד פטור שהרי זה עדות שאין אתה יכול להזימה שהרי אם הוזמו יכולין לומר להרוג טריפה באנו וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות בדיני נפשות שהם בדרישה וחקירה:

הרובע את הטרפה חייב ואין אומרין הרי היא כמתה וכן אם שכב עם בהמה טרפה ויתבאר במקום אחר אפילו נשחטו בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליהן חייב עד שתמות או שיתיז את הראש וטרפה שרבע בפני בית דין חייב משום ובערת הרע שלא בפני בית דין פטור מתורת עדות שאי אתה יכול להזימה על הדרך שכתבנו בהריגה ושמא תאמר הרי זה עדות שאתה יכול להזימה מצד הנרבע אפשר שנרבע באונס או שהיה הנרבע קטן או גוי או בהמה כך מצאתיה לגדולי הדורות ולמדנו לדבריהם שכל שהעדות הוא מאותן שאתה יכול להזימה מצד אחד אע"פ שאין אתה יכול להזימה מכל צדדיה עדות שאתה יכול להזימה הוא וחייב מאחר שביארנו בעדים שהעידו על הטרפה שהרג שאין הטרפה נהרג על פיהם ושאם הוזמו אין נהרגין אף עדים שהם טרפה שהורגין על פיהם שהעידו על שלם שהרג והוזמו אין נהרגין מפני שאם הוזמו זוממיהם אין נהרגין שלא הזימו אלא טרפה:

כבר ידעת בשור שהמית את האדם שהוא נסקל ואם הוא מועד משלחין עוד בעליו את הכפר שור שהוא טרפה שהרג פטור אף מן הסקילה כמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון שכל שהבעלים טרפה פטור כך כל ששורו טרפה פטור וכן שור של אדם טריפה שהרג פטור ואין צריך לומר בשור שלם והוא של שלם שהרג את הטרפה שהוא פטור:

המשנה השלישית והכונה בה ככוונת משנה שלפניה ואמר המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף מכה שיש בה כדי להמית ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אלא שלא נתרפא אבל הקל עד שאלו מצאוהו מתחלה על מדרגה זו לא היו אומדין אותו למיתה ואח"כ הכביד ומת ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר שמחמת מכתו מת ואין אומדין אותו אומד שני בשהקל אחר שלא נתרפא והלכה כחכמים ויש פוסקין כר' נחמיה ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן וחכמים מחייבין וענין שרגלים לדבר הם מפרשים אותו על דברי ר' נחמיה כלומר רגלים לדבר אחר שהוקל שלא מת אלא מחמת חולי אחר וכן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בבת אחת דברי הכל פטורין דהא כולהו כי הדדי נינהו מאי אמרת לקטלינהו לכולהו הא כתיב נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש ואית דאמרי לה משום דכתיב איש כי יכה ולא שהכוהו רבים.

בזה אחר זה פטורין. להכי תננהו בתרי בבי משום דבעי ר' יהודה בן בתירא לאיפלוגי אבבא דסיפא. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כו':

אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה כגון שיש בו סימני טריפה נראין לעינים שהוא פטור דגברא קטילא קטל ואפי' נפש כל דהו ליכא אבל האיך קמא דשוייה טרפה מסתברא דחיובי מיחייב וכן הכל מודים בגוסס בידי שמים ובא זה וקרב את מיתתו שהוא חייב דהאי הוא דשקל מיניה כוליה נפש דיליה וכי קא ממעיט קרא לרבנן היכא דשקיל האי מקצת והאי מקצת והכי משמע קרא איש כי יכה כל נפש עד דאיכא כולה נפש ביד זה ולא שניטלה מקצתה ביד אחר לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כגון שהכוהו ראשונים ונעשה גוסס מכח המכה ובא האחרון וקירב את מיתתו רבנן מדמי ליה לטריפה ואמטול הכי מסתבר להו למדרש נפש כולה נפש (ור' יוסי בר' יהודה) [וריב"ב] מדמי ליה לגוסס בידי שמים ואמטול הכי מסתבר ליה למדרש נפש כל דהו ואיכא לפרושי דהא דרבה פליגא אדר' יוחנן מר סבר בקראי פליגי ומ"ס בסברא פליגי ופירושא קמא דוקא:

ודייקינן ומאן דמדמי ליה לטריפה מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים ומפרקינן גוסס בידי שמים לא אתעביד ביה מעשה מקמי הכין ואשתכח כוליה בידיה דהאי הוא דאתעביד אבל האי גוסס בידי אדם אתעביד ביה מעשה מקמי הכין דבר אחר גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה מקמי הכי ואמטול הכי ליכא למחשביה כגברא קטילא האי איתעביד ביה מעשה וכסימני טריפה דמי.

ודייקינן ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה ומהדרינן טריפה מיחתכי סימניה ושט או קנה וחד אנפא מסימני טריפה נקט ואית דאמרי מיחתכי סימניה חיותיה וידיע דלא חיי האי לא מיחתכי סימני כלומר לא נראו בו סימני טריפה ואפשר דחיי דהא ליכא מאן דאמר דכל גוסס למיתה אלא רוב גוססין למיתה מכלל דאיכא מיעוטא דחיו:

תני תנא קמי דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש כל דהו נפש להביא כו': אמר רבא ההורג את הטריפה פטור כדאמרן וכן אדם טריפה שהרג את השלם בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך והרי ראוהו רוצח ודוקא דחזיוה ביממא דחזו לדינא ואשתכח דמעיקרא לאו סהדי נינהו אלא דייני נינהו ומיחייבי לאזדקוקי ליה כדאמרינן התם (ר"ה כ"ה:) לא תהא שמועה גדולה מראיה אבל חזיוה בליליא הוו להו סהדי ואין עד נעשה דיין והכי איתא בפרק החובל (בבא קמא צ':) ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד:) בענין שלשה שנכנסו לבקר את החולה. שלא בפני ב"ד ואתה בא לחייבו על פי עדים פטור דהויא לה עדות שאין אתה יכול לקיים בה ועשיתם לו כאשר זמם שאם הוזמו אינן נהרגין דהא גברא קטילא קא באעו מקטל:

ואמר רבא הרובע את הטריפה חייב דהא אתהני מהו דתימא להוי כמאן דמשמש עם אדם מת וליפטר כדאמרינן התם (לעיל סנהדרין ס"ו:) למעוטי מעשה הורדוס קמ"ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה אבל רובע מת שעברה חמימותו ולחלוחיתו פטור דלית ליה הנאה וכעץ בעלמא חשוב ורחמנא פטריה:

ואמר רבא עדים שהעידו על אדם טריפה שעבר עבירה שיש בה מיתה והוזמו אין נהרגין דגברא קטילא קטול וה"ה נמי היכא דלא הוזמו דלא קטלי' ליה לטריפה אפומייהו דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה. עדים שהיו טריפה והעידו באדם שלם לחייבו מיתה והוזמו נהרגין דגברא בעו מקטל וקטלינן להו משום דכתיב ובערת הרע מקרבך ותו דהא איכא לקיומי בהו תורת הזמה דבשלמא עדים שהעידו בטריפה לא אפשר לקיומי בהו תורת הזמה משום דלא אפשר לאשתלומי שלם בדמי טריפה אבל טריפה בדמי שלם שקלינן דיש בכלל מאתים מנה. רב אשי אמר אפי' עידי טריפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בדין זוממי זוממין שאם הוזמו העדים שהזימום לאלו אינן נהרגין דגברי קטילי קטיל הילכך אע"ג דלא אתזמו נמי לא קטלינן להו להני עדים אפומייהו דהויא לה סהדותייהו דהני מזימין עדות שאי אתה יכול להזימה כל עד שהוזם קרי זומם והני סהדי קמאי דהוו טריפה כיון דאתו מציעאי ואוזמונהו קרי להו זוממין וסהדי מציעאי דאוזמונהו לקמאי כיון דאתו בתראי והוזמנהו לדידהו קרי להו זוממי זוממין לפי שעידי הנדון שהוזמו נקראין זוממיו של נדון כדאמרינן בסוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ט.) זוממי בת כהן ובועלה ומזימין שהוזמו נקראין זוממי זוממין:

ואמר רבא שור שהוא טריפה שהרג חייב דעדות שאתה יכול להזימה היא דמחייבינן להו תשלום דטריפה שור של אדם טריפה שהרג חייב דעדות שאתה יכול להזימה היא. רב שישא אמר שור של אדם טריפה שהרג פטור דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דאלו קטול בעלים כי האי גונא מיחייבי שורן נמי מיחייב וכל היכא דאינהו לא מיחייבי שורן נמי לא מיחייב והאי כיון דאלו קטול בעלים שלא בפני ב"ד לא מיחייבי דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה שורן נמי פטור. רב אשי אמר אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור דהא איתקש למיתת בעלים וכיון דאי הוו בעלים טריפה וקטול פטירי כי הוו שור טריפה נמי וקטיל פטור:

פיסקא שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש כו' א"ר אחא בר יעקב כשתמצי לומר לדברי ר"י ארס נחש בין שיניו הוא עומד וכיון שבא זה ונעץ שיניו של נחש בבשרו של חבירו נמצא כהורגו בסכין שבידו לפיכך מכיש בסייף כדין כל רוצח ונחש פטור דאנוס הוא לדברי חכמים ארס נחש אין עומד בין שיניו אלא מעצמו הוא מקיאו בשעת נשיכה לפיכך נחש בסקילה כדין שור שהרג את האדם וקי"ל דאחד השור ואחד כל הבהמה וכן חיה ועוף כיוצא בהן דיליף שור שור משבת ומכיש פטור שבשע' שנעץ שיניו של נחש בבשרו של זה לא היה הארס מונח עליו אלא הוה ליה כסוף חמה לבוא ופטור ואי קשיא לך נחש נמי אמאי מיחייב מי גרע משור האיצטדין שהמית את האדם דפטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו (ב"ק ל"ט.) שאני התם דקא רדפי ליה לדידיה קא רדפי ליה:

מתני' המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה בשעת האומד ולאחר מכאן הכביד ומת חייב הואיל ואמדוהו מתחלה למיתה ומת מתוך חליו וכי כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה על משענת כחו קאמר שנתרפא לגמרי כדמתרגמינן על בורייה ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר שלא מת מחמת מכה ראשונה מאחר שהקל בנתיים:

ת"ר את זו דרש ר' נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו אם תאמר כשעדיין קיים הכתוב מדבר למה הוצרך הכתוב לפטור את המכה וכי תעלה על דעתך שהיה מהלך בחוץ וזה נהרג שהוצרך הכתוב לפטרו אלא לאו כשמת ואי בשלא אמדוהו מתחלה למיתה מאי איריא שהלך על משענתו אפי' לא הלך על משענתו נמי אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה והולך בחוץ על משענתו ולאחר מכאן הכביד ומת שהוא פטור ומשמע דר' נחמיה לית ליה על משענתו על בורייה אלא מוקי לה (בפטי') [כפשטיה] שהקל ויצא לחוץ כשהוא נסמך על משענתו דאי דריש על בוריו הוקל מנא ליה:

בד"ה בגוסס כו' אמאי פטור הא רוב גוססין כו' עכ"ל נ"ל דלרבנן קשיא להו דאחרון לא מחייב דסברי עד דאיכא כל נפש א"כ הראשון שעשאו גוסס דרוב גוססין למיתה וה"ל כל נפש אמאי פטור אבל לר"י ב"ב הא גלי קרא כל דהו נפש והאחרון חייב אע"ג דרוב גוססין למיתה ומזה שהביאו תדע לתירוצא מגוסס בידי שמים דאפילו לרבנן ההורגו חייב ודו"ק:

בד"ה ההורג את כו' ועוד דסברתיה הפוכה בפרק קמא דבכורות עכ"ל ר"ל ועוד דאין כאן תדע וראיה מההיא דפרק קמא דתמורה כיון דסברתיה הפוכה כו' וע"כ דחדא מינייהו ליתא וק"ל:

גמ' בפני ב"ד חייב כצ"ל:

שם מאי טעמא חייב. נ"ב בס"א אינו ונראה שזה טעמו דלא צריכנא לטעמיה דחיובא מקמיה דידעינן טעמא לפטורא שלא בפני ב"ד אלא תלמודא הוא דמפרש בפני ב"ד חייב ובערת וגו' ודו"ק. אכן נ"ל שלא למחקו דה"פ מ"ט דחייב הא גברא קטילא קטיל ודו"ק:

רש"י בד"ה הכל מודים כו' קרום המוח הס"ד:

בד"ה שהוא פטור כו' כיון דניכר חתיכת כו' כצ"ל:

בד"ה עדי טריפה שהן עצמן טריפה הס"ד:

בד"ה לפי שאינן כו' להזימה מקטלי הס"ד:

תוס' בסוף ד"ה בפני ב"ד כו' בעינן עדות שאתה יכול להזימה כצ"ל:

גמרא ואי לאו כחו הוא תיזל לתחת כו'. נראה דכ"ז הוא תשובת ר"פ למר בר"א [וזה דלא כמשמעות דברי מהר"ם שבתוי"ט פי"ב דפרה מ"ב ע"ש] :

שם וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב כו'. נראה דאתא אפי' כר"ע דאמר במכות (יב) דסנהדרין שראו בא' שהרג אה"נ אין ממיתין אותו כו'. דהתם טעמא דבעינן והצילו העדה כדאיתא בר"ה ר"ד כ"ו וכיון דטרפה הוא ל"ח להצלה דידיה וכמו לקמן (פא ב) במלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא כו' ע"ש:

רש"י ד"ה כל דהוא (בסופו). ולא שנים שהכוהו. כצ"ל:

תד"ה בגוסס. ותדע כו'. לכאורה אינו מובן דהא כ"א למיתה עומד וחיובא דההורגו ע"כ אינו אלא מפני שקרב מיתתו ולכן על הגוסס נמי חייב משום קירוב המיתה והעושהו גוסס נמי ליחייב מה"ט וי"ל דהתדע אינו אלא לראיה דהגוסס הוא כחי ולכן אין לחייב העושהו גוסס על אותה שעה כיון דעדיין חי הוא רק אם באת לחייבו הוא לאחר שימות וכיון דמת ע"י אחר פטור:

גמרא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור. נ"ב ומעשה דוד בעמלקי [שמואל ב א] צ"ל מלך שאני והוראת שעה היתה:

בגמרא כל נפש כל דהו נפש: עי' בר"ן שכתב דריב"ב ורבנן פליגי במשמעות לשון כל אי פירושו מקצת הדבר או כל הדבר דווקא משום דיש כל דמשמע הכי ומשמע הכי כגון כל צפור טהורה תאכלו דמשמע כל הדבר וכן כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם וכן יש כל דמשמע מקצת הדבר כגון לא תחיה כל נשמה החייתם כל נקבה לא תאכלו כל תועבה. ולפענ"ד אין במשמעות דכל בכל הני שהביא הר"ן הפרש דבכולן הוא הפירוש דכל כל אחד ואחד מפרטי המין רק שנתהווה ההפרש במשמעות הלשון בין משפט המחייב ובין משפט השולל דכשאמר הכתוב כל צפור טהורה תאכלו הפירוש כל פרט ופרט מהכלל תאכלו וכן כשאמר לא תחיה כל נשמה הפירוש כל פרט ופרט מהכלל לא תחיה וכן בהחייתם כל נקבה פירושו החייתם אפילו פרט אחד מהכלל וא"כ הכא דכתיב כי יכה כל נפש אדם ג"כ הפירוש אהכאה של כל פרט ופרט מהכלל דנפש מחייב והיינו כריב"ב דסבר אפילו מקצת נפש ולכן ודאי יקשה לרבנן דסברי דבעינן כל נפש דהיינו כל פרטי נפש ביחד דאין משמעות הלשון דכל כן בכל הני שהביא הר"ן ז"ל. ולכן נלע"ד עיקר כתירוץ התוס' שהביא הר"ן דפליגי במשמעות דלשון נפש אי פירושו מקצתו או כלו בלא לשון כל. ובזה א"ש מה דיקשה לכאורה איך דרשינן כל נפש אדם להך דרשא דהכא הא איצטריך להך דדרשינן בת"כ הביאו גם רש"י בחומש מדכתיב מכה איש ומת אין לי אלא מכה איש אשה או קטן מנין ת"ל כל נפש אדם והכי אמרינן גם בנדה (דף מ"ד ע"ב) ולפ"ז אתי שפיר דדרשה דת"כ מריבויא דכל אתיא ודרשא דהכא ממשמעות דנפש:

דה"ל עדות שא"א יכול להזימה: ש"מ דב"ד שדנים על ראייתם לא בעינן שיכולים לקיים גביהם ועשיתם לו כאשר זמם דזה לא כתיב רק גבי עדים שדנים על פיהם כדכתיב שם על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ועל זה קאי ועשיתם לו. אך דלפ"ז לא יפסול ג"כ לר' יוסי במכות (דף ו' ע"א) אם ראה קרוב עדות עם הב"ד דהא דרשא זה אתיא שם ג"כ מעל פי שנים עדים וגו' יקום דבר ואם ועשיתם לו לא קאי על זה כש"כ על פי שלשה עדים דכתיב בפירוש על פי גבי'. ומזה ק"ל על מה שכתבו התוס' לעיל (דף ט' ע"ב) בד"ה לרצונו וי"מ דמהרוג ונרבע כשהם קרובים פריך דיציל וכ"ת ה"נ ה"כ מכה אביו ואמו כו' ע"ש ומאי קושיא הא שפיר משכחת שיהרג מכה אביו ובא על אביו בראוהו ב"ד דבזה לא פסיל ראיית קרובים. עוד ק"ל דלפ"ז דבראוהו ב"ד לא בעינן יכול להזימו מאי פריך לעיל (דף מ"א ע"א) אלא אשה חבירה דמקללה לריב"ם היכי משכחת לה הא שפיר משכחת בראוהו ב"ד דלא בעינן אתה יכול להזימו. ואף לפי מה שכתבנו לעיל שם דהא דפשיטא ליה דע"כ משכחת דמקטלא היינו דפריך לרב פפא דמתרץ לעיל (דף ח' ע"ב) דקמפלגי בפלוגתא דריב"י ורבנן שפיר משכחת גם שם בלא עדים כגון שב"ד של כ"ג בעצמם ראוהו רק לא התרו בה וקמיפלגי אי מקטלא וצריכין כל הכ"ג לדונה או לא מיקטלא וליכא רק ד"מ וסגי בג'. ואקושיא ראשונה י"ל לפי מה דאמרינן במכות (דף י"ב ע"א) לכדתנא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש כו' ע"ש דמוכח דר"ע לית ליה דהסנהדרין יכולים להעיד. ואף דבב"ק (דף צ' ע"ב) משמע דר"ע מודה בראוהו ביום דיכולים לדון ע"פ ראייתם דקמפרש פלוגתא דר"ע ור"ט בראוהו בלילה דוקא וכן משמע דעת הראב"ד שם הביאו בשיטה מקובצת דקמפרש הא דמקשה לר"ע מהא דתניא והכה איש את רעהו דהאי ע"כ גם בראוהו בלילה דומיא דעדים איירי ע"ש דמשמע אי בראוהו ביום איירי לק"מ לר"ע דמודה בו ר"ע מכ"מ כבר כתב הבעל המאור בר"ה (דף כ"ה ע"א) דגם בראוהו ביום ס"ל לר"ע דאין הב"ד יכולין לדון ע"פ ראייתם וכן כ' גם הרשב"א שם וא"כ ע"כ דהכא דמחייב בראיית ב"ד סבר כר"ט ולא כר"ע ומה"ט פסק הרמב"ם כר"ט בפ"ה מה' עדות ומכ"מ לא קשה עליו מה שהקשה הלח"מ שם דכיון דפסק כר"ע ולא כר"א לענין רוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו א"כ לדידיה קושית הש"ס במקומה עומדת האי עד עמדו למשפט מאי עביד ליה די"ל דהא דאמר ר"ע עד שיעמוד בב"ד אחר דוקא אין במשמעות דעד עמדו למשפט אלא שלא יהרגנו ב"ד תיכף בשעת ראייתם עד שידונו כדין חייבי מיתות אלא כיון דר"ע סבר דאין הב"ד הזה יכולים לדונו לעולם דאין עד נעשה דיין ע"כ צריך לומר עד שיעמוד בב"ד אחר אבל לעולם גם לר"ט איכא לאוקמי קרא דעד עמדו שלא יהרגוהו ב"ד עד שדנו אותו ודין זה באמת פסק הרמב"ם בפ"א מה' רוצח ע"ש. ובהכי מתורץ מה שהקשו התוס' בראש השנה שם בד"ה דרחמנא ע"ש וכיון דעכ"פ לר"ע לא משכחת כלל הך דין דרבא שב"ד ידיינוהו ורבי יוסי ורבי במכות שם בהך דנמצא אחד מהם קרוב ופסול אליבא דר"ע פליגי ולכן פריך שפיר לר' יוסי אלא מעתה הרוג יציל דליכא לאוקמי קרא דמכה אביו בראוהו ב"ד. ואף דלהתוס' לעיל (דף ט' ע"א) בד"ה בזמן לא ניחא להו שיהיה מוכח מהא דר"י שיסבור דסנהדרין שראו את הנפש אין יכולים להרגו והרי לפ"ז ר' יוסי רק אליבא דר"ע אמר והוא בלא"ה סבר הכי מכ"מ י"ל דזה דוחק בעיניהם שנאמר דר' יוסי רק אליבא דר"ע קאמר וליה לא סבירא ליה אבל מכ"מ פריך הכא שפיר אלא מעתה הרוג יציל דע"כ גם אליבא דר"ע קאמר דהא פליגי אליבא דר"ע כדאמרינן בפירוש לעיל (שם) וקמפלגי בפלוגתא דר"י ורבי אליבא דר"ע כן י"ל לדעת הרמב"ם דפסק כר"ט אף דהלכה כר"ע מחבירו והיינו ע"כ משום דסבר דרבא פליג אר"ע. אכן א"ע ראיתי שדעת הריטב"א במכות (דף י"ב) דרבא מצי לסבור גם כר"ע ע"ש. ועיין מש"כ בספרי ע"ל מכות (דף ו' ע"א ודף י"ב):

דכתיב ובערת הרע מקרבך: הכי נקט בטריפה שהרג וטריפה שרבע ולכאורה משמע שרצה ליתן טעם למה דקטלינן ליה דאי משום דצותה התורה שימיתו אותו הא מצוה זו א"א לקיומי בו דמת ועומד הוא כבר ולהכי קאמר דאכתי איכא מצוה לסלק המזיק מן העולם משום ובערת הרע מקרבך. אכן ק"ל דהא גבי רוצח וכן גבי רובע לא כתיב כלל ובערת הרע מקרבך עיין לקמן:

עדים שהעידו בטריפה והוזמו: א"ל איך משכחת כלל שהוזמו דהא אין נעשים עדים זוממין עד שיגמר הדין על פיהם כדאמרינן במכות (ד"ה ע"ב) והרי ע"פ עדים אין גומרין דין של טריפה כלל כדאמר רבא לעיל דטריפה שהרג וטריפה שרבע שלא בפני ב"ד פטור די"ל דמשכחת לה שלא ידעו הב"ד שהוא טריפה וגמרו דינו על פיהם:

עדי טריפה שהוזמו נהרגין: דלא בעי רבא בעדים זוממים עדות שאתה יכול להזימה ובזה נ"ל ליישב מה שהקשו התוס' (לקמן דף פ"א) בד"ה ונגמר דינו דאיך משכחת שיגמור דינו לעבירה חמורה אחר שכבר נגמר לעבירה קלה הא עדות שניה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דגברא קטילא בעו למיקטל די"ל דהא רבא הוא דמתרץ שם הכי ולשיטתו שפיר משכחת כגון שנגמר דינו על א"א וכדומה ואח"כ נעשה זומם על עדות שהעיד כבר קודם שהוחזק לרשע על עבירה זו או אפילו אח"כ לשיטת הרי"ף ושאר ראשונים לעיל (דף כ"ו ע"ב) דבא על עריות כשר לעדות ובזה נגמר דינו לעבירה חמורה שהעיד עליו והרי לענין עדות זוממים לא בעינן אתה יכול להזימם לרבא אכן זה שייך דוקא ליישב תי' רבא לשיטתו אבל מכ"מ אנו צריכים גם לתירוצי התוס' דאל"כ יקשה לרב אשי דהכא קושית הש"ס שם אלא איתגורי אתגר א"נ משום דשם יליף מקרא דיחזקאל הך דנידון בחמורה ושם כתיבי ע"ז וא"א ונידון בחמורה:

ושור של אדם טריפה פטור: הרמב"ם (בפרק י' מה' נזקי ממון) פסק כן בפשטות לפטור ולא חילק בין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד והראב"ד שם השיגו דבפני ב"ד חייב משום ובערת הרע מקרבך וכוונתו כיון דכל הטעם לפטרו הוא משום דהבעלים פטורים כהאי גוונא גם הוא פטור אף דבשור הוי יכול להזימו בין בשור שהוא טריפה כמש"כ התוס' בין בשור של אדם טריפה וכיון דבפני ב"ד הבעלים חייבין משום ובערת הרע מאיזה טעם יפטור השור. ובזה נדחה מש"כ הכסף משנה ליישב דעת הרמב"ם דבשור לא שייך משום ובערת הרע דגם הראב"ד לא נתכוין לזה אלא משום דהבעלים מתחייבין בכה"ג. והנלפענ"ד בישוב דעת הרמב"ם הוא ע"פ מה שכתבנו לעיל דלכך אצטריך להביא קרא דובערת הרע לחייבו דמן הדין יהיה פטור דהתורה צותה להמיתו וזה א"א לקיים גבי טריפה דכבר כמת חשיב ורק משום ובערת הרע יש מצוה להמיתו. ואף דהקשינו על זה הא גבי רוצח ורובע לא כתיב כלל ובערת הרע מכ"מ י"ל על פי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) לחד שיטה דילפינן גם דנ"פ מהדדי בהיקשא דמשפט אחד יהיה לכם ולעיל (דף מ"א ע"ב) הוכחנו דשיטה זו עיקר. לכן י"ל גם בזה כיון דמסית ומדיח שהוא טריפה וכדומה חייב משום ובערת הרע דכתיב גבי' ילפינן כל שאר חייבי מיתות מני' אכן זה שייך דוקא לענין חייבי מיתות אבל לענין שוה"נ אף דאיתקש למיתת הבעלים בהיקשא דגם בעליו יומת הא לא איתקש רק למיתת הבעלים היכי ששייך בהם דהיינו אם אינם טריפה דבהכי שייך גם בעליו יומת ולא לענין ובערת הרע היכי שמתו כבר דהיינו כשהם טריפה ולכן לא שייך גבי שוה"נ כלל משום ובערת הרע ומש"כ רש"י לעיל (דף ל"ו ע"ב) והתוספות לקמן (דף פ' ע"א) ובערת הרע מקרבך לענין שוה"נ שם י"ל דלאו דוקא משום ובערת הרע אלא משום והשור יסקל קאמר מה שלא שייך כאן ולכן דעת הרמב"ם א"ש:

א"ק השור יסקל וגם בעליו יומת: מזה ילפינן ג"כ לעיל (דף ב' ע"א) דשוה"נ כ"ג בעי וכן בב"ק (דף מ"ד) דבעינן מתכוין בשור כמו בבעלים וקשה הא קרא זה רק גבי שור המועד כתיב ומנ"ל כל הני דינים גם גבי שור תם דמחייב ג"כ מיתה כדאמרינן שם (דף מ"א ע"א) וי"ל כיון דכל הני דינים קולות נינהו דמקילינן גבי שוה"נ אין סברא להקל בשור המועד יותר מבתם אי נמי י"ל דילפינן תם ממועד בגז"ש דנגיחה נגיחה כדאמרינן שם (דף מ"ה ע"ב) ע"ש:

במתניתן ר"נ אמר פטור שרגלים לדבר: הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח פסק כת"ק שחייב וכתב הטעם שרגלים לדבר וכבר הקשה בכ"מ שם הא במתניתן נאמר הך טעם לר' נחמיה ולא לת"ק. והנה אמת שכבר איתא בירושלמי שהך טעם שרגלים לדבר ת"ק אמר אכן אכתי י"ל למה שבק הרמב"ם פשיטת מתניתן דלפנינו ופסק כירושלמי ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו הוצרך לכתוב כן דלכאורה י"ל למה לי' לר"נ הך טעמא שרגלים לדבר הא בגמרא יליף מקרא אכן י"ל כיון דלרבנן מצרכינן קרא זה לחבישה ולא ילפי ממגדף דהוראת שעה היתה כדאמרינן בגמרא א"כ אי לאו הך טעמא שרגלים לדבר גם לרב נחמן הוי אמרינן הכי דלא ילפינן ממגדף דהוראת שעה היא אכן כיון דסברא הוא לפטור שרגלים לדבר לכן ע"כ אתי קרא לפטור וילפינן חבישה ממגדף ולא אמרינן שהוראת שעה היתה. והנה הך דהוראת שעה הוא לא מכח טעמא אמרינן וכנראה מפי' רש"י לקמן אלא כללא בעלמא אי ילפינן דינא מהוראה שנהגה לשעה במדבר דוגמת מה דאמרינן לעיל (דף מ"ה ע"א) ובתוספות שם וא"כ אי לא ילפינן ממגדף דהוראת שעה היתה גם ממקושש לא ילפינן מהך טעמא והא דלא מתרץ לקמן גבי הא דלא יליף ממקושש ג"כ הוראת שעה היתה וכמו שהזכירו בתוס' י"ל דעדיפא מניה קאמר דאפילו טעמא איכא שלא לילף ממקושש. אכן לפ"ז קשה דרבנן אדרבנן דהכא לא ילפי ממגדף דהוראת שעה היתה ולקמן (דף פ' ע"ב) הך סברת ר' יהודה היא לענין ילפותא דהתראה במיתה סתם ולרבנן ילפינן ממקושש ולא אמרינן דהוראת שעה היתה ואף אם נאמר דרבנן דהכא כר' יהודה לקמן ס"ל מכ"מ יקשה להרמב"ם אליבא דהילכתא דפסק הכא ולקמן כרבנן ולכן הוכיח הרמב"ם לשיטתו כהירושלמי דלת"ק הטעם דרגלים לדבר ולכן רק הכא אמרינן דלא ילפינן ממגדף דאי ילפינן א"כ לא אצטריך קרא לחבישה וע"כ אתיא לפטור היקל והכביד כר"נ נגד הסברא דרגלים לדבר ולכן סברו רבנן דלא ילפינן ממגדף ואמרינן דהוראת שעה היתה אבל לקמן דליכא טעמא שלא לילף ממקושש לא אמרינן דהור"ש היתה ושפיר ילפינן מניה ולכן אדרבה לר' יהודה הוצרך רש"י שם לפרש למה לא יליף ממקושש ע"ש ורבנן לא סברי הך טעמא. עוד יש לומר בדרך זה בישוב דעת הרמב"ם על פי מה שהקשו התוספות בסוגיא דלקמן למה לא מתרץ לרבנן אמקושש גם כן דהוראת שעה היתה וא"ל דרצה לתרץ אליבא דכולי עלמא דהא אכתי לא הוי אליבא דכולי עלמא דהא לפי מה דמתרץ מקושש בר קטלא הוא ע"כ לא סברי רבנן דהכא רק כרבנן דלקמן ולא כר' יהודה וכמו שכ' רש"י ועוד הקשה המהרש"א דלר' נחמיה כמו דיליף ממגדף אף דהוראת שעה היתה כ"כ נימא לר' נחמיה דסבר מקושש הוראת שעה היתה ואעפ"כ יליף מניה. גם י"ל לפי מה דקאמר ור"נ יליף ממגדף הל"ל אלא יליף ממגדף כיון דחזר מהך דמקושש וגם כבר הקשינו לעיל מ"ט דר"נ דיליף ממגדף הא ודאי הוראת שעה היתה אכן י"ל כל זה דלכאורה י"ל אהא דקאמר ורבנן ממגדף הוראת שעה היתה פי' כיון דמשום ספק חבשו ליכא למילף מניה אכתי נילף מבינייהו דמקושש ומגדף דכי פרכת מה למגדף שכן חדוש שחבשו משום ספק מקושש יוכיח וכי פרכת מה למקושש שכן בר קטלא הוא מגדף יוכיח ונילף חבישה לרוצח במה הצד משניהם אכן לרבנן ל"ק די"ל דסברי דמקושש נמי הוראת שעה היתה שמן הדין לא היתה מיתה ולכן איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן חדוש אבל לר"נ י"ל דסבר כרבנן דלקמן דמקושש לאו הוראת שעה היתה ולכן שפיר יליף מבינייהו ולא חזר ממה דקאמר דיליף ממקושש אכן אי הוי מתרץ לרבנן דמקושש הש"ה שפיר יקשה מ"ט דר"נ דאף אי יתרץ דר"נ סבר כמ"ד דלאו הש"ה מכ"מ יקשה דליכא למילף ממקושש דבר קטלא הוא אי סובר כמ"ד דלאו הוראת ש"ה ולכן ע"כ הוצרך להך טעמא דיליף ממגדף דהיינו מתרווייהו. אכן לכאורה אכתי יקשה להרמב"ם דפסק הכא כרבנן ולקמן כמ"ד דמקושש לאו הש"ה וא"כ אכתי קרא לחבישה ל"ל נילף מתרווייהו במה הצד אכן כבר כתבו התוס' בשבת (דף קל"א ע"ב) דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכ' לה קרא כמו לענין ק"ו וכיון דלענין ק"ו אמרינן בקידושין (דף ד' ע"ב) דהיכי דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דטרח וכתב לה קרא ה"ה ג"כ לענין במה הצד וא"כ אכתי יקשה כיון דהכא איכא למידרש קרא לדר' נחמיה למה נימא דאתיא לחבישה ומילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא לכן הוצרך הרמב"ם לכתוב טעם דרגלים לדבר לחייב כשיטת הירושלמי וא"כ ליכא למידרש לדר' נחמיה וע"כ אתיא לחבישה אף דנוכל לילף במה הצד:

ברש"י ד"ה כל דהו נפש. דאיש כי יכה אמר רחמנא: לא ידעתי אנה מצינו דממעטינן מאיש שנים ועוד דא"כ נצטרך ריבויא ג"כ לרבות שור השותפין שנגח למיתה כמו דמצרכינן ריבויא לרבות שור האשה בב"ק (דף מ"ד ע"ב) מדכתיב וכי יגוף שור איש כמו שכתבו התוספות שם. ולולא פי' רש"י היה נלפע"ד לומר כיון דלפי מאי דמסקינן בבכורות (דף י"ח ע"ב) ס"ל לרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ופסקינן כוותייהו א"כ י"ל דגם ריב"ב ס"ל כן ולכן ע"כ בבת אחת פטורין דהא אי אפשר לצמצם שיכו שניהם בבת אחת ממש אלא ודאי א' הכה ראשון והוא דפטור וא' אחרון והוא החייב אך כיון דלא ידעינן מי הכה אחרון שניהם פטורים דספק נפשות להקל:

בד"ה שהוא פטור. מדלא איפלגו בה: א"ל דילמא אתי לאשמועינן דאפילו בגוסס בידי אדם פטרי רבנן וקולא היא זו שלא מקיימים ובערת הרע מקרבך מכ"מ יותר יהיה חידוש בטריפה דאפילו בו מחייב ריב"ב דקולא גדולה היא שהורגים נפש אכן ק"ק דלפ"ז מנ"ל לרבא דבגוסס בידי שמים הכל מודים שהוא חייב דלמא רבנן ג"כ פטרי והא דלא אפליגו בה משום דאתי לאשמועינן דאפילו בגוסס בידי אדם מחייב ריב"ב וי"ל דס"ל לרבא דאין סברא כלל לפטור בגוסס בידי שמים דהא מטריפה לא שייך למילף דשאני טריפה דאתעביד ביה מעשה ורק אעיקר דבר דמיפטר טריפה לכ"ע ולא מקרי מקצת נפש עדיין לזה הוצרך רש"י להראיה מדלא אפליגו בה:

ד"ה לפיכך נחש. דכל בהמה וחיה כשור הן: פי' ובב"ק (ס"פ שור שנגח את הפרה) ילפינן לענין כל מילי שור שור משבת לחייב גם אשאר בהמה וחיה ועוף ע"ש ומזה מוכח דנחש מין חיה דאי מין שרץ הא גם לענין שבת ושאר מילי דקחשיב שם לא אתרבי שרץ וכן כתבו התוספות בפי' לעיל (דף י"ז ע"א) דמין חיה הוא אכן מלשון רש"י שכתב דלאו בכלל שמונה שרצים הוא משמע הא בכלל שאר שרצים איכא:

בתוס' ד"ה מר מדמי לה. אצטריך ליה להני טעמי: פי' דהא מצרכינן לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם לרבנן ומכח קרא דכל נפש יפטרו תרווייהו לרבנן אי לאו מטעמא דלא אתעביד ביה מעשה ולריב"ב מצריך לחלק שלא נילף גוסס בידי שמים לפטור מטריפה אף דאיכא מקצת נפש:

ד"ה ההורג את הטריפה. ומיהו נראה דהתם גרסינן רבה: ואף דמימרא דרבא בנדה (דף כ"ג ע"ב) מוכח ג"כ דרבא סבר טריפה חיה וכמש"כ רש"י ותוס' שם מכ"מ לא מצרכינן למימר דגם שם גרסינן רבה דכבר כתב הר"ן בחידושיו בשם הרמב"ן שם דאין ראיה משם דסבר רבא דטריפה חיה וזה מכח הקושיא דמקשה שם דאי סבר רבא דבתרא הוא טריפה חיה למה פסקינן בש"ס חולין (דף נ"ח ע"א) הלכתא דסימן לטריפה י"ב חודש ומכח קושיא זו גופא ג"כ ראי' לדעת התוס' דכאן דבתמורה רבה גרסינן. וקושיא זו נלפע"ד שהיא ג"כ קושית התוס' בתמורה (דף י"א ע"ב) בד"ה ר"ח שכתבו ומיהו צ"ע כו' דבפ' החולץ אמר רבא גבי ספק טרפה כו' ע"ש. ובאמת מימרא זו שהוזכר בשם רבא לא נמצאת בשום מקום כמו שהעיר כבר בעל בה"ז שם אלא נ"ל שחסרון יש בדבריהם שם שמה שכתבו מספק טרפה הוא כקושית הר"ן ומה שכתבו דבפ' החולץ אמר רבא כוונתם להביא ראיה דע"כ דשיטה זו דתמורה עיקר דרבא סבר טרפה חיה דהא ר' יוחנן סבר טרפה חיה בנדה (דף כ"ד ע"א) ור"ל סבר טרפה אינה חיה בחולין (דף מ"ב ע"ב) ורבא אמר בפ' החולץ (דף ל"ו ע"ב) דהלכתא כוותיה דר"ל לגבי ר"י בהני תלת דוקא דקחשיב שם א"כ ע"כ סבר דטרפה חיה דאי סבר אינה חיה עוד איכא אחריתי דהלכה כר"ל ולכן קשה להם למה פסקינן הלכתא דסימן לטרפה י"ב חודש כן נלפע"ד ברור דעתם ז"ל:

ד"ה שור טריפה. דהתם הטעם שוה לשניהם: ק"ל דבב"ק (דף מ"ה ע"א) פליגי ר' יעקב ורבנן בגומרין דינו של שור בפניו דרבנן סברי דאין גומרין אלא בפניו מכמיתת הבעלים כך מיתת השור ור"י סבר דלגבי גומרין בפניו לא אמרינן דאדם מ"ט דבר טענה הוא שור לאו בר טענתא הוא ע"ש מכלל דלרבנן אף שלא שייך הטעם מ"מ אמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ מאי מתרצים התוס' אכן קושיתם בלא"ה יש לתרץ דהא רבא גופא מחלק בין שור טרפה לשור אדם טריפה והיינו ע"כ משום דסבר דחד כמיתת הבעלים אמרינן דהיינו בשור אדם טרפה אי הבעלים עשו מעשה כזה שהרגו את רעהו כמו השור פטירי השור נמי פטור אבל בשור טרפה דהוצרכנו לומר תרי כמיתת הבעלים דהיינו אי הבעלים היו טרפה כמו השור יעשו מעשה כמו השור זה לא אמרינן ולכן לענין בלא נתכוין דהוי ג"כ רק חד כמיתת הבעלים דהיינו אי הבעלים כה"ג הרגו בלא מתכוין מפטרי ובזה גם לרבא אמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור כמו בשור אדם טרפה:

אי לאו כחו תיזיל לתחת. תפול מיד כנגדה ולא לצדדין: אלא כח כחוש הוא. אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו: ה''ג ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב וכו': עד דאיכא כל נפש. וכיון דמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו ליכא כולה נפש במכת האחרון: כל דהוא נפש. אפי' מקצתה ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו: הכל מודים בהורג את אדם טריפה. כגון נקב הוושט או קרום המוח: שהוא פטור. מדלא אפליגו ביה שמע מינה כיון דניכרים חתיכת סימנין חיותו גברא קטילא חשיב ליה: בגוסס בידי שמים. ובא אחר והרגו הכל מודים שחייב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי: בגוסס בידי אדם. כגון זה שקרוב למות מחמת המכות אלא לא עשאוהו הראשונים טריפה: מחתכי סמנין. סימן חיותא: כל נפש להביא וכו'. דמשמע כל דהוא נפש: שהוא חייב. האחרון: ובערת הרע. והרי ראוהו רוצח: שלא בפני ב''ד. ואתה בא לחייבו על פי עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: את הטריפה. אדם טריפה ורבעו חבירו במשכב זכור: חייב. דהא איכא הנאה: כמאן דמשמש מת. רובע את המת: והא אית ליה הנאה. אבל רובע את המת ליכא הנאה שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן: עדי טריפה. שהן עצמן טריפה: שהוזמו נהרגין. דכתיב ובערת הרע מקרבך: לפי שאינן בזוממי זוממין. בדין זוממי זוממין אותם שהזימום ואמרו להם באותה שעה עמנו הייתם אם היו באין שנים אחרים ומזימין אותם לומר היאך אתם מזימין את אלו והרי אתם עמנו הייתם במקום פלוני אין הזוממין שנמצאו עכשיו זוממין נהרגין משום דגברא קטילא בעי למיקטל הלכך כי לא אתזמו נמי לא מקטלי הנך טריפה אפומייהו דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא מקטלי ולרבא כיון דעדות זוממין חדוש הוא אע''ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי: זוממי זוממין. המזימין את הראשונים כשהן נעשו זוממין הוו להו זוממין של זוממין קמאי כל עדות זומם קרו זוממי של נדון כדאמרינן זוממי בת כהן באלו הן הנחנקין (לקמן דף פד:): וגם בעליו יומת. כלו' כמיתת בעלים (בסנהדרין דף ב.) כך מיתת השור ולהא מילתא נמי מקשינן להו דכיון דאילו קטיל מריה שלא בב''ד לא מקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל שורו נמי לא מקטיל: כיון דאילו הוו בעלים טריפה. דכוותיה לא הוי מקטלי שור טריפה נמי לא מקטיל דהא למיתת בעלים הוקש: שיסה. גירה: השיך. שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו: בין שיניו עומד. והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו: מכיש בסייף. כדין רוצח: מעצמו מקיא. בנשיכתו וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: לפיכך נחש בסקילה. כדין שור שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן אלא שדבר הכתוב בהוה: מתני' ואמדוהו למיתה. בית דין אבל אמדוהו תחילה לחיים אפילו לרבנן פטור כדלקמן: והיקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים: שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו שהרי היקל:

בגוסס בידי אדם. תימה אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססין למיתה ואמרינן בריש בן סורר (לעיל דף סט:) דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב והמכה חבירו ואמדוהו למיתה ומת מי לא מיחייב והא נמי אמוד למיתה הוא וי''ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואע''פ שאמדוהו למיתה אין הורגין כל זמן שהוא חי וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אף על גב דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור ותדע דהא אשכחן גוסס בידי שמים דנחשב כחי לחייב את ההורגו אע''ג דרוב גוססין למיתה הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם אם נחשבנו כחי לפטור מי שעשאו גוסס: מר מדמי ליה לטריפה וכו'. אף על גב דקראי קא דרשי איצטריך ליה להני טעמי: ההורג את הטריפה פטור. אפי' למ''ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו ותדע דהא רבא אית ליה טריפה חיה בפרק קמא דתמורה (דף יא: ושם) ומיהו נראה דהתם גרסינן רבה בר פלוגתיה של רב חסדא ועוד דסברתיה הפוכה בפרק קמא דבכורות (דף ג. ושם): בפני בית דין חייב. כגון דראוהו ביום שדנין על ראייתם דאי ראוהו בלילה בעי עדות כדמוכח בהחובל (ב''ק ד' צ: ושם) וכיון דבעי עדות בעינן עדות שאתה יכול להזימה: שור טריפה שהרג חייב. אע''ג דבשילהי פרק ד' וה' (שם דף מד:) פטרינן לרבי שמעון שור שנתכוין להרוג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים: