סנהדרין עז ע"ב

דף עז - ב

אבל הכא, בכפה עליו גיגית, שיש בה אויר מועט, גם בלא שרגא, נמי מתחיל הבלא המסריח בשעתיה, מיד עם כפיית הגיגית עליו, והולך ונעשה חזק עד שהורגו.

ומביאה עתה הגמרא ארבע הלכות שאמר רבא, ונותנת בהן סימן:

סימן למימרותיו הבאים של רבא: סולם; תריס; סמנין; בכותל.

סולם: אמר רבא:

דחפו אדם לחבירו לבור, ובשעה שדחפו היה סולם מונח בבור, שיכול לעלות עליו ולצאת מן הבור, ובא אחר וסילקו קודם נפילתו של זה, ואפילו הוא - הדוחף עצמו - קדם וסילקו, הרי הדוחף פטור.

והטעם: דבעידנא דשדיה [בשעה שדחפו] יכול לעלות הוא.

תריס: ואמר עוד רבא:

זוק אדם חץ בחבירו, ובשעת הזריקה תריס בידו של חבירו המגין עליו מפני פגיעת חץ, ובא אחר ונטלו מיד הנפגע קודם שבא החץ, ואפילו הוא - זורק החץ עצמו - רץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו, וקדם ונטלו לתריס מידו של חבירו כדי שיפגע בו החץ -

ואכן הרג החץ את אותו אדם, הרי הזורק פטור.

והטעם: דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה [בשעת הזריקה פסק כחם של חיציו]. ^[1]

סמנין: ואמר עוד רבא:

זרק בו - אדם בחבירו - חץ, ובשעת הזריקה סמנין - לרפואה מפגיעת החץ - בידו של הנפגע, ובא אחר ופיזרן לפני שהספיק הנפגע להתרפאות בהם, ואפילו הוא - זורק החץ עצמו - קדם ופיזרן, הרי הזורק פטור.

והטעם: דבעידנא דשדא ביה, יכול להתרפאות הוה, [בשעת הזריקה יכול היה זה להתרפאות].

אמר רב אשי:

הלכך, שאתה אומר אם יש סמנים בידו של הרוג בשעת הזריקה הרי הזורק פטור, אם כן אפילו אם אינם בידו, אלא שקיימים סמנין בשוק בשעת הזריקה, הרי הזורק פטור.

ודין הזורק חץ וסמנין בידו, לא הזכיר הרמב"ם כלל

אמר שאל ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:

אם בשעת הזריקה לא היו סמנים מזומנים, אלא שנזדמנו לו סמנין לנפגע לאחר המכה, אך הוא לא קנאן ולא ריפא את עצמו, מהו שיתחייב הזורק?

אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: הרי יצא מבית דין זכאי, כלומר: הואיל וקודם שעמד בדין מצאו לו זכות, אין לנו לחייבו. ^[2] בכותל: ואמר עוד רבא:

זרק צרור בכותל, וחזרה הצרור לאחוריה והרגה את האדם, הרי זה חייב מיתה, וכגון שנתכוין להורגו. ^[3]

ותנא תונא: ^[4]

דתניא: כגון אלו המשחקין בכדור, כדרך התינוקות שזורקים את הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה שהרגו אדם בחזירת הכדור מן הכותל: אם עשו כן במזיד, שנתכוונו להרוג, הרי אלו נהרגין, ואם עשו כן בשוגג, הרי אלו גולין לערי מקלט.

ומקשינן: "בשוגג גולין", והרי פשיטא!?

ומשנינן "במזיד נהרגין" איצטריך ליה [הוא עיקר החידוש של הברייתא], כי מהו דתימא ליפטר משום דהתראת ספק היא, שהרי מי יימר דהדרה [מי יאמר שיחזור הכדור] -

קא משמע לן. ^[5] תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו:

כגון אלו המשחקין בכדור, שהרגו:

אם היה המוכה עומד תוך ארבע אמות לכותל הרי הזורק פטור מגלות.

ואם היה המוכה עומד חוץ לארבע אמות לכותל, הרי הזורק חייב גלות. ^[6]

אמר תמה ליה רבינא לרב אשי: והרי היכי דמי, כלומר: מה היתה כוונתו של הזורק:

אי דקא ניחא ליה לזורק שתחזור, ^[7] אם כן אפילו אם לא חזרה אלא פורתא [מעט] נמי יתחייב גלות, כיון שהרג, ומה טעם יש לפוטרו!?

ואי דלא ניחא ליה שתחזור, אם כן אפילו חזרה טובא [חזרה הרבה] נמי לא ליתחייב גלות.

אמר תירץ ליה רב אשי לרבינא:

סתם משחקין בכדור, כמה דעיילי טפי מינח ניחא ליה [כמה שהכדור חוזר יותר לאחוריו, נוח לו יותר], ולכן, אם לא חזר הכדור אלא פחות מארבע אמות שאין נוח לו בזה, הרי הוא פטור. ^[8] ומקשינן: למימרא דכי האי גוונא - שחזר הצרור או הכדור לאחוריו מכח זריקתו - כחו הוא וחייב עליו. ^[9]

ורמינהי ממשנה במסכת פרה:

אפר פרה אדומה - כדי לטהר טמאי מתים - נותנים אותו על גבי מים חיים, ונתינה זו נקראת "קידוש", וקידוש זה צריך שיהא מכחו של אדם, ואחר כך מזים את "מי החטאת" על הטמא או על הכלים שנטמאו במת.

המקדש, ונפל קידוש [אפר הפרה] על ידו או על הצד של הכלי, ומשם ניתז בכח ואחר כך נפל לשוקת שיש בה מים חיים, ^[10] הרי זה פסול; הרי למדנו שאין זה חשוב "כחו", ולכן הוא פסול.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בשותת, כלומר: לא ניתז האפר מכח נפילה הראשונה שעל ידו או על הצד, אלא מעצמו חזר ושתת, ולכן אין זה כחו והוא פסול.

תא שמע ממשנה אחרת במסכת פרה העוסקת בהזאת מי חטאת על הכלים:

מחט טמאה שהי[ת]ה נתונה על החרס, והזה עליה, כלומר: הגיעו מי החטאת על המחט, ואולם ספק על המחט הזה, כלומר: באו המים ישירות על המחט, ספק על החרס הזה ומיצה עליה, כלומר: או שמא הגיעו המים על החרס, וממנו חזרו ונתזו על המחט, הרי הזאתו פסול [ה].

הרי מבואר, שאם אכן הגיעו המים על המחט מכח הזאתו על החרס, אין זה חשוב כחו, ולכן הזאתו פסולה!?

אמר תירץ רב חיננא בר יהודה משמיה דרב:

ומשנינן: לא "מיצה" איתמר, דמשמע: מכח הנפילה על החרס חזרו המים וניתזו על המחט, אלא "מצא" [לשון מציאה] איתמר, והיינו, שלא מכח הנפילה על החרס חזרו, אלא שהיה שם מדרון ונתגלגלו המים על המחט. ^[11] אמר רב פפא:

האי מאן דכפתיה לחבריה, ואשקיל עליה בידקא דמיא [הכופת את חבירו, ופינה מקום למים שהיו רצים לכוון אחר, כדי שיבואו עליו] גירי דידיה הוא [חיציו הם] כלומר: כחו הוא, ומיחייב מיתה. ^[12]

והני מילי בכח ראשון, והיינו: מיד כשהופנו המים לעברו של הכפות באו עליו, שהיה שוכב קרוב להם -

אבל בכח שני, והיינו שכפתו רחוק מן המים, ולא נפלו עליו המים מיד בצאתם מן המקום, גרמא בעלמא הוא, ופטור.

ואמר עוד רב פפא:

זרק אדם צרור למעלה, והלכה לצדדין דרך נפילתה, שלא נפלה כנגדה אלא כשהיא חוזרת היתה מתרחקת לצדדין, והרגה את האדם, הרי הזורק חייב. ^[13]

אמר תמה ליה מר בר רב אשי לרב פפא:

מאי טעמא אתה מחייבו!? משום דכחו הוא - והרי אי כחו הוא תיזיל לעיל [תלך האבן למעלה] ולא לצדדין, שהרי כלפי מעלה זרקו ולא לצדדין -

דחפו לבור בדרך שאין בדחיפה כדי להמית בחבטתו אלא מצד ההשאר לשם והיה שם סלם בשעת דחיפה שהיה יכול לעלות בו ובא אחר וסלקו פטור בין הדוחף בין המסלק ולא עוד אלא אפילו הדוחף עצמו הוא שסלק אחר דחיפתו פטור שבשעה שדחף הרי היה יכול לעלות וסלוקו שאח"כ אינו אלא גרמא ופטור ממיתת בית דין ואע"פ שבשני של קמא כ"ז ב' בענין הזורק כלים מראש הגג והיו תחתיהן כרים וכסתות וקדם אחר וסילקן כתבנו לדעת רוב פוסקים שהמסלק חייב כבר ביארנו שכל לענין ממון חייב מכח דינא דגרמי וכן אם היה למוכה תריס בידו למגן וזרק לו אחד חץ וקדם אחר וסילק ממנו את התריס קודם שיגיע החץ לשם שניהם פטורין ואפילו הוא בעצמו הוא שסילק את התריס כגון שהיה בסמוך לו חבל ארוך שראשו אחד נקשר בתריס ומשכו תכף שזרק החץ זרק בו חץ ויש ביד המוכה סמנין שהדבר ברור שאינו צריך לדבר אחר אלא שיניח אותן הסמנין על מכתו ויתרפא בלא ספק ובא אחר ופזרן או שבא הוא אח"כ ופזרן פטור ואפילו לא היו בתוך ידו אלא בשוק ר"ל מוכנות לפניו ובמקום שהוא שם או אפילו לא היו שם בשעת ההכאה אלא שנזדמנו לו לשעתה:

היה מתכוין להרגו וזרק לו צרור וחטא בזריקתו ונזרקה בכותל וחזרה לאחוריה והרגתו חייב שאף זה כחו הגמור הוא אלו המשחקין בכדור על הכותל בכח כדי שתחזור הרבה לאחוריה אם בשעה שחזרה לאחוריה הכתה בתוך ארבע אמות פטור שאין זה כחו שאפילו נפלה מאליה על הכותל היא חוזרת לאחוריה ארבע אמות אבל אם לאחר ארבע אמות הכתה חייב שזהו כחו הגמור ודוקא בשיש בה כדי להמית וכן הענין בגלות ובצרור מיהא אין לחלוק בין ארבע ליתר מארבע מתוך כבדה אין דרכה לחזור לאחוריה כל כך וכן כיוצא בכל דברים אלו לפי ראות עיני הדיינים:

קדוש מי חטאת הוא שאחר שנתמלאו המים לשם מי חטאת בכלי מן המעיינות או מן הנהרות כדי שמתוך חיותן יכנסו לכלי על הדרך שיתבאר במקומו נותן אח"כ אפר על פני המים ומערב הכל ונתינת אפר זה הוא הנקרא קדוש וצריך שינתן שם בכוונה גמורה מידו על המים אבל אם נפל האפר מן הכלי שבו האפר לתוך המים או אפילו נתן הוא האפר על צד הכלי או על ידו ונפל אח"כ האפר מאיליו מצד הכלי או מידו למים שלא מכח התזתו נפסלו הא אם נפלו מכחו אע"פ שנעשה צד הכלי אמצעי כגון שלא היה הכלי של מים מונח תחת צד כלי שבו האפר עד שיהא שותת משם למים אלא שמכח השלכתו את האפר הוא ניתז לאחוריו ונופל מכח זריקתו לתוך המים כשרים:

כלים שנטמאו במת צריכין הזאה ואם הזה על שנים כאחד הואיל ונתכוון לכך וכן שבאה ההזאה לשניהם מכחו מכיון שהגיעה ההזאה לגוף הכלים כל שהוא טהרו אבל אם לא נתכוון אלא לאחד או שנתכוין לשניהם והזה על אחד מהם ולא על השני אע"פ שנטפו המים מן הראשון על השני אינו כלום מעתה מחט שהיתה נתונה על החרש והזה עליה ספק על המחט הזה ספק על החרש ונמצה ממנו על המחט הזאתו פסולה ואם מכחו אע"פ שנעשה החרש אמצעי כגון שלא שתת אלא שהותז מן החרש למחט טהור:

מי שכפת את חבירו והניחו כפות במקום מרוצת המים והפנה מרוצת המים עליו אם הניחו כל כך סמוך לשפת הים עד שכח ראשון של מים המיתו נהרג עליו ואם הניחו רחוק עד שלא הגיעו המים עליו בכח ראשון אלא שלאחר מכן הגיעו עדיו אין זה אלא גרמא ופטור זרק אבן למעלה כנגד תנועתה הטבעית אם הרגה דרך עלייתה חייב שזהו כחו הגמור ואם דרך ירידתה פטור שהרי כלה כחו והיא יורדת מצד טבעה הלכה לצדדין והרגה חייב שזהו כחו אלא שהוא כח חלוש:

והא דאמר רבה דחפו לבור וזרק בו חץ ותריס בידו פשוטות הן דכי קא מיחייב אגירי דקטלי ליה קא מיחייב והכא כיון דכי שרי ביה גיריה מפסק הוו פסקי לא מיחייב עליהו אמאי קא מחייבת ליה אמאי דעבד בתר הכי ההוא גרמא בעלמא הוא דהא לאו איהו אהני בגופיה אלא מעשה קמא הוא דאהני בגופיה וכן הא דאמר רבה זרק בו חץ וסימנין בידו פשוטה היא ואסקא רב אשי הילכך כיון דפטרת ליה משום דיכול להתרפאות אפילו הוו סימנין בשוק בשעת הכאה פטור הואיל ויכול לילך לשוק ולקנות מהן ולהתרפאות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי לא הוו סימנין מצויין לו בשעת הכאה ונזדמנו לאחר כן ולא רצה ליטול מהן ומת מהו מי אמרי' כיון דבשעת הכאה לא הוו סימנין מיחייב דהא בשעת הכאה לאו יכול להתרפאות הוה או דילמא כיון דנזדמנו לו בתר הכי מכל מקום הרי יכול להתרפות מ"ל מעיקרא מ"ל השתא א"ל הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל והיה יכול להתרפות לפני עמידתו בב"ד הרי נמצאת לרוצח זכות באותה שעה ואע"פ שמת אחר כן פטור שהרי יצא מב"ד זכאי והאי פירושא לא מיתוקם אלא כגון שהיו סימנין מזומנין לו בשעת עמידתו בדין דהו"ל כמאן דאמדוהו לחיים ומת ויש אומרים הואיל וקודם עומדו בדין נמצא לו זכות אין לנו לחייבו והיינו דאמרי' הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל ובשעת עמידה בדין ראוי לזכותו נמצא שיצא מב"ד זכאי ואף ע"פ שבשעת הכאה היה ראוי לחייבו פטור ומילתא צריכא עיונא:

ואמר רבה זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב מיתה היכא דאתרו ביה אל תזרוק שלא תהרוג ותתחייב מיתה ואמר על מנת כן אני עושה. ותנא דברייתא תונה פ' שנאה כגון אלו המשחקין בכידור שהרגו דרך חזרתה במזיד נהרגין היכא דהתרו ביה קרי מזיד ולישנא דקרא נקט דכתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו כו' בשוגג גולין. ומתמהינן בשוגג גולין פשיטא מהיכא תיסק אדעתין [למיפטר] ומהדרינן במזיד נהרגין אצטריכא ליה סד"א כי אתרו ביה אל תזרוק שמא תחזור ותהרוג התראת ספק היא דמי יימר דהדרא הא קמ"ל דודאי הדרא אי נמי התראת ספק [התראה] היא וכרבי יוחנן דאמר (מכות ט"ו:) התראת ספק שמה התראה והא דתאני רב תחליפא נמי הכי איכא לפרושה לענין חיוב מיתה מיירי ועל כרחיך היכא דאמרינן ביה חייב סתמא כל היכא דאיכא לפרושי בחיוב מיתה טפי עדיף אבל רבינו שלמה ז"ל פריש לה להא דרב תחליפא לענין גלות כדבעינן למימר קמן:

תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו דרך חזרתה בתוך ארבע אמות כלומר אם בתוך ארבע אמות מהליכתה הרגו שקודם שהלכה ארבע אמות חזרה והרגה פטורין ואם חוץ לארבע אמות מהליכתה הרגה שלאחר שהלכה ארבע אמות לפניה חזרה והרגה חייבין כדמפרש טעמא ואזיל. ודייקינן עלה היכי דמי אי דקא ניחא ליה בהאי שיעורא דאזלא כלומר דהוה סגיא ליה לזורק בההוא שיעורא לחודיה אפילו כי אזלא פורתא נמי ליחייב דהא [ניחא ליה] בהכי ואי דלא ניחא ליה בההיא שיעורא לחודיה אלא רוצה היה שתהלך יתר מכן אפילו כי אזלא טובא נמי כלומר יתר מארבע אמות לא ליחייב דהא לא הוה ניחא ליה בההוא שיעורא לחודיה. ויש לפרש היכי דמי אי דקא ניחא ליה דלא תיזיל טפי מההוא שיעורא דאזלא אפילו כי אזלא פורתא נמי ליחייב דהא לא הוה ניחא ליה דתיזיל טפי ואי דלא קא ניחא [ליה] דלא תיזיל טפי אלא מינח הוה ניחא ליה דתיזיל טפי מההוא שיעורא דאזלא אפילו כי אזלא טפי מארבע אמות נמי ליפטר דהא הוה ניחא ליה דתיזיל טפי לא אתעבידא מחשבתו. וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו שלא להאריך בדבר שאין בו מועיל. ואסיקנא לא צריכא בסתמא וסתם המשחקין בכדור כמה דאזלא טפי מינח ניחא להו הילכך אי אזלא חוץ לארבע אמות חייב דניחא ליה בציר מהכי פטור דלא ניחא ליה בהאי שיעורא. ויש לפרש כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו דרך חזרת הכדור הרגו בתוך ארבע אמות לכותל פטורין חוץ לארבע אמות לכותל חייבין ודייקינן היכי דמי אי דניחא ליה דתהדר כי האי שיעורא מן הכותל ולכאן אפילו פורתא נמי ליחייב ואי דלא ניחא ליה בהאי שיעורא דהדרא אלא ניחא ליה דתהדר טפי כי הדרא נמי טפי מארבע אמות לא ליחייב. ואסיקנא סתם המשחקין בכדור כמה דאזלא טפי מן הכותל ולכאן מינח ניחא להו חזרתה מן הכותל קרי מיזל משום דלגבי הנך דקיימי גבי כותל מיזל הוי אי נמי הכי קאמר סתם משחקין בכדור כמה דאזלא טפי מינח ניחא להו הילכך על כרחיך ניחא להו דתהדר טפי כי היכי דתימטי לידיהו שכן דרך המשחקין בכדור שזורקין אותו לרחוק ועומדין במקומן עד שהכדור חוזר ומקבלין אותו מן האויר בידן. מיהו פירושא קמא מסתבר טפי דלשון אזלא טפי לא משמע אלא דרך הליכתה:

ודייקינן למימר דכי האי גוונא דקא הדרא ממילא כחו הוא ורמינהי המקדש כלומר נותן את האפר של חטאת על המים והיינו דקרי קידוש כלומר שמקדש את המים באפר וצריך ליתן את האפר למים חיים לפי השוקת שהיתה בבית המקדש שהמים יוצאין מן המעיין לשוקת דרך נקב כדי שיתן עליהן את האפר בעודן מים חיים וחוזר ונותן בכלי כדכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והאי ונתן עליו לאו למימר דנותן המים על האפר דמשמע שנותן האפר תחילה למטה אלא האי עליו עמו הוא כדכתיב ועליו מטה מנשה שלאחר קידוש המים באפר הן ניתנין בכלי בעודיין חיים ולפי שאי אפשר לקדשן במעיין מקדשין אותן בשוקת שהמים יוצאין מן המעיין לתוכה דרך נקב קטן ולאחר קידושן נותנין בכלי ואלו היה מקדש ונפל האפר על ידו או על הצד צדה של שוקת שלא על האגפים ואח"כ נפל לשוקת פסול וסברינן למימר דהאי נפל דקתני סיפא מכח נפילה קמייתא קא מיירי [אלמא כי האי גונא לאו כחו הוא. ודחינן דהאי נפל דקתני לאו מכח נפילה קמייתא קא מיירי] אלא בשותת מעצמו ויורד מידו או מן הצד לשוקת כדרך כל דבר כבד שיורד למטה מעצמו:

תא שמע מחט שהיא נתונה על החרש והזה עליה נתכוין להזות עליה לטהרה מטומאת מת ונראית ההזייה עליה אלא שאין ידוע אם על המחט נפלה מתחילה משיצאת מידו או על החרש ומכח נפילה ראשונה חזרה ונפלה על המחט ומצא עליה כלומר ולפיכך נמצאת ההזייה עליה פסולה אלמא כי האי גוונא לאו כחו הוא. ופריק רב חיננא בר יהודה מצה עליה איתמר מצה בה"א לשון מיצוי כדתנן (תרומות פי"א מ"ח) הרכינה ומיצת והכי קאמר אין ידוע אם מתחילה על המחט נפלה או על החרש נפלה ונתמצה החרש על המחט דלאו כחו הוא הכי אשכחן לה בנוסחי עתיקי ודייקי למאי דס"ד מעיקרא אית בהו מצא באל"ף ולמאי דאוקים לבסוף מיצה בה"א ואית דגרסי איפכא ולא סלקא להו כהוגן נקיטינן השתא דכל היכא דאתיא מכח נפילה קמייתא דאתא מכחו כחו הוי בין לענין הזאה בין לענין חיוב מיתה ואי שותת הוא לאו כחו הוא לכל מילי:

אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא השיא מרוצת זרם המים עליו חייב מאי טעמא גירי דידיה נינהו אשקיל כדאמרינן התם (ב"ק פ"א:) הוו שקילי ואזלי באורחא ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אע"ג דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא (דמחשב) [כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. והיינו דקאמר רב פפא גירי דידיה נינהו ומיחייב ולא דמיא הא מילתא לזרק בו חץ ותריס בידו דאלו התם כי סלקיה לתריס מיקמי דנימטי גירא לגביה הוא דסליקיה דאי לבתר דמטא לגבי תריס אע"ג דהוה מסליק ליה לתריס תו לא הוה אזיל גירא טפי ולא הוה מיקטיל אלא ודאי על כרחיך בדסלקיה מקמי דנמטי לגביה עסקינן ואמטול הכי פטור דכי סלקיה לאו מידי עבד מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה [היא] ואמטול הכי מיחייב תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת חילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי יהיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן. ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשע' שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קי"ז.) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא דאע"ג דגמרא לאו הני תרתי מילי קאמר הכא מכל מקום חדא דאמר אמר ואידך אע"ג דלא פירש בהדיא כיון דעל כרחיך דינא לא אצטריך לפרושיה. מיהו פירושא בתרא דייק טפי משום דלפירושא קמא אין לדבר קצבה ותו דכולהו מיא דסמיכי להדדי כחד גופא דמו. ואית דמפרשי והני מילי בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים והשפה מדרון ובכח ראשון כשפינה להן דרך לצד זה נפלו עליו דהוי כחו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים בצאתם מגדותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו עד מקום שהוא שם גרמא הוא ולאו מכחו. ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן:

וא"ר פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין דרך עליתה שלא עלתה למעלה למקום שנתכוון לזרקה בכיוון אלא נטתה לצדדין והרגה חייב והוא דאתרו ביה. א"ל רב שימי בר אשי לרבינא מ"ט אמר ליה משום דכחו הוא ואקשי ליה אי כחו הוא תיזיל לעיל דהא איהו כי איכוון למזרקה לעיל הוא דאיכוון ואהדר ליה אי לאו כחו הוא אמאי אזלא לצדדין כיון דאמר' דהאי דאזלא לצדדין משום דכלי ליה כוחו לגמרי הוא הכי תיזיל לתחת כלומר תיחות לתחת כדרך כל דבר כבד שעומד באויר שכיון שכלה הכח שהוא מעמידו הוא נופל תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן ואסיקנא אלא כח כחוש הוא ואמטו להכי אזיל לצדדין ולא אזיל לעיל ומ"מ כיון דכחו הוא חייב וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו. ושמעינן מינה דאי אזלא תחת והרגה פטור דלאו כחו הוא וגרמא בעלמא הוא וה"מ בזורק כלפי מעלה וחזרה והרגה אבל מי שהיתה אבן בידו ונתכוון להניחה כדי שתפול על האדם ותהרג וירדה והרגה חייב אע"ג דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא דלא גרע מבידקא דמיא:

גמרא מהו דתימא התראת ספק היא מי יימר דהדרא כו' קצת קשה אמאי לא קאמר בפשיטות דאיצטריך למתני במזיד נהרגין דכהאי גוונא כחו הוא ולא כדבעי למימר דכהאי גוונא לאו כחו הוא לקמן ויש לומר דהכי קאמר הא דנקט ליה בכהאי גוונא במשחקין בכדור ולא נקט לה בזרק צרור על חבירו ובזריקה גופה ולא הרגו רק על ידי חזרתו מהכותל דחייב משום דבכהאי גוונא כחו הוא כנראה מפירש"י דבהכי איירי מילתיה דרבא זרק צרור כו' ואהא קאמר דלכך נקט לה בכהאי גוונא דמתכוין מעיקרא להרגו על ידי חזרת הכדור בהכותל דמ"ד התראת ספק כו' וק"ל:

בפירש"י בד"ה אי דניחא ליה שלא תחזור יותר כו' עכ"ל [ר"ל] מאותו מקום שחזר ונפל הכדור והרגו ולכך חייב בחוץ לד' אמות שהרי ניחא ליה שחזר למקום שנפל והרגו אפי' פורתא נמי בתוך ד' אמות נמי בכה"ג כיון דניחא ליה שחזר למקום שנפל והרגו ואי לא ניחא ליה שחזר כ"כ לאותו מקום שנפל והרגו אפילו טובא נמי בכהאי גוונא ליפטר דלא נתקיימה מחשבתו ומהרש"ל הגיה אי דניחא ליה שתחזור יותר כו' עיין שם ואפשר משום דקשיא ליה ללשון רש"י שלפנינו שלא תחזור יותר כו' למה לי למתלי הדבר בלא תחזור יותר רק לאותו מקום שנפל והרגו דהא אי נמי דניחא ליה שתחזור באיזה מקום שיהיה נמי חייב כיון דלמקום שחזר ונפל והרגו נמי ניחא ליה גם אין זה הפכו שאמר ואי לא ניחא שתחזור כל כך כו' ולכך הגיה דניחא ליה שתחזור כו' דהיינו שתחזור יותר לאיזה מקום שיהיה ולכך חייב בחוץ לד' אמות בכה"ג כיון דניחא ליה שתחזור לאיזה מקום שיהיה פורתא נמי ליחייב ואי לא ניחא ליה שתחזור לאיזה מקום שיהיה אלא שלא תחזור כל כך דהיינו למקום שנפל בכהאי גוונא אפילו טובא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה סתם משחקין כו' דאי קאי גברא תוך ד' כו' הא ודאי מתכוין הוא כו' עכ"ל ולהאי פירושא שכתבו לקמן מפירוש רש"י דכיצד הרגל דפי' פרט לנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דלא הוי בכלל כי יזיד גו' לא קשיא להו דאי אתרו ביה וקיבל עליו התראה אמאי לא הוי בכלל כי יזיד גו' דיש לומר דה"ק דנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' והרג שם ודאי לא קיבל התראה דהא לא נתכוון אלא לזרוק ב' ולא הוי בכלל כי יזיד גו' אלא דחייב גלות ועיקר קרא לא אתי לפטור בכה"ג המזיד דהא לאו מזיד הוא כיון דלא נתכוון רק לזרוק ב' ולא איצטריך קרא אלא לחייב גלות אבל הכא דקתני בתוך ארבע דפטור ממיתה אי לאו דקיבל התראה ולא נתכוון לזרוק תוך ארבע פשיטא דפטור וכה"ג בחוץ לד' נמי פטור אלא דאתרו ביה וקיבל כו' וק"ל:

גמ' כמה דעייני טפי מינח ניחא ליה כצ"ל. ונ"ב ס"א כמה דאזלה טפי מיניה ניחא ליה ורש"י לא פירש הכי:

רש"י בד"ה ואפילו הוא הדוחף עצמו הס"ד:

בד"ה סמנין הראוין לרפאותו הס"ד:

בד"ה נזדמנו כו' ריפא עצמו הס"ד:

בד"ה כגון אלו משחקין בכדור שהרגו רגילין כו' כצ"ל ולאחר שזרקו הוא רן כו' כצ"ל ומ"ה כגון אלו כו' שהרגו תוך ד' אמות כו' הד"א:

בד"ה אי דניחא ליה כו' שלא תחזור יותר הס"ד ונמחק שלא. ונ"ב בס"א מצאתי מתוק ואין נראה ודו"ק.(עיין במהרש"א):

בד"ה אפילו פורתא כו' בשוגג וטעמא כו' כצ"ל:

בד"ה ואי לא ניחא כו' כל כך הס"ד:

בד"ה אח"כ כו' כגון שנפל על ידו בכח כו'. נ"ב פירוש שנפל האפר וגזירת המקום שהנתינת אפר לתוך המים תהא בידו ממש עיין בפרק ו' דפרה ובמיימוני:

בד"ה ומיצה עליה כו' ונתזה עליה וקתני כו' כצ"ל:

בד"ה דכפתיה כו' שפת הים הס"ד:

בד"ה גירי דידיה כו. שהמים באים בכח כו' והשפה מדרון כצ"ל והס"ד:

בד"ה ובכח ראשון כו' דהוי כחו הס"ד:

גמרא מצא איתמר. פירש"י דחוק. ומדברי הרמב"ם בחבורו פי"ב מהל' פרה הל' ב' וג' נראה דגרס נמצה איתמר ונכון מאד כי מיצה שהוא מבנין פעל הדגוש משמעו דע"י כח המזה נתמצה אבל נמצה שהוא מנפעל יל"פ דמאליו נתמצה עי' זבחים (סד ב) מי כתיב ימצה ימצה כתיב ובפירש"י ובתוי"ט. ותמיהני על מפרשי המשנה שלא פי' כפי' הגמרא דכאן. ומדלא פריך מרישא דמתני' דשם הזה "על ב' כלים כו' ספק מחבירו מיצה עליו הזייתו פסולה". ע"כ צ"ל משום דשם א"ל דהפסול הוא מטעם דכבר נעשית מצותו כמש"כ שם בס"ד. ומאן לימא לן דלא כן הוא באמת ונ"מ דפסול אף במיצה ממש. ונתחזקה קושייתי דשם על הרע"ב ע"ש:

רש"י ד"ה ואח"כ נפלה לשוקת. דרך נקב שפופרת. נראה כוונתו נקב שרחבו כשפופרת הנוד. ותמיהני דשיעור זה לא נאמר אלא לענין עירוב מקואות (פ"ו דמקואות מ"ז) אבל לענין קדוש כשהיא שלמה עדיפא ע"ש ספ"ד בתוי"ט:

גמרא ואמר רבא זרק צרור. נ"ב ר"ל צרור אבן:

בגמרא הרי יצא מב"ד זכאי: אין לפרש דכבר יצא זכאי דהא השתא הוא דדיינינן ליה ואי כבר יצא זכאי ודאי דאין מחזירין לחוב אלא הכי קאמר כיון דאי בשעת שהיו מצויין סמנין לרפאותו הוי דנינן ליה הוי פטרינן ליה כיון דלא היה כאן כדי להמית דאפשר לרפאותו ולכן גם עתה מיפטר ונ"ל שיצא קרינן בציר"י והנה לא ראיתי להרמב"ם שהביא הך דינא דזרק ליה חץ וסמנים בידו וסמנים בשוק ונזדמנו בידו ומה שהשמיט כפתו לפני יתושים הקשה הר"ן ותירץ דבכלל אחרינא דכפתו ומת ברעב וסוף חמה לבא הוא וזה לא שייך בהני דינים דסמנים דבכלל מאי איכא למימר דהוי הך דין דסמנים בשוק ונזדמנו בידו ולא ראיתי מי שהרגיש בזה:

מהו דתימא התראת ספק הוא: א"ל דא"כ למ"ד התראת ספק שמה התראה בפסחים (דף ס"ו ע"ב) תקשה מהך ברייתא די"ל כיון דפליגי תנאי בהתראת ספק כדאמרינן במכות (דף ט"ו ע"א) א"כ מוקי לברייתא כמ"ד דלאו שמה התראה והוא סבר כמ"ד שמה התראה אי נמי י"ל דאפילו מאן דאמר דשמה התראה מודה כאן דלאו שמה התראה כיון דעדיין ספק הוא אם יוכל לבא לידי איסור וכמו שכתבו התוס' בכתובות (סוף פרק קמא). ובהכי א"ש מה שנ"ל ביישוב קושית המהרש"א שהקשה מאי פריך מאי קמ"ל דלמא אתי לאשמועינן דהוי כחו ולא כח כחו. אכן נ"ל לפמש"כ התוס' לעיל דלמ"ד אשו משום חציו אפילו בכח כחו מיחייב א"כ לכאורה קשה מאי פריך לקמן למימרא דכי האי גוונא כחו הוא דלמא לעולם לאו כחו הוא והא דמיחייב היינו משום דאשו משום חציו וצ"ל דקושית הש"ס היא למ"ד אשו משום ממונו ולפ"ז י"ל דהכא פריך איפכא למ"ד אשו משום חציו דלדידי' ליכא למימר דאתי לאשמעינן דלאו כח כחו הוא דאיך אשמעינן זאת מכאן דהא גם אי כח כחו הוא מחייב וא"ל דהא ר' יוחנן הוא דסבר אשו משום חציו וא"כ אי הקושיא אליבי' אזלא מאי מתרץ מ"ד התראת ספק היא הא הוא סובר התראת ספק שמה התראה דלפי מה שכתבנו גם לר' יוחנן י"ל כן. אכן ק"ל למ"ד אשו משום חציו קשה למה מיצה מן החרס עליו הזאתו פסולה וכמו שהקשו התוס' לעיל מ"ש נפלה סכין מן הפילה וכן קשה מהמקדש ונפל קידוש על ידו ולכאורה גם מזה ראיה לשיטת עוד יש לפרש של התוספות דלעיל דגם למ"ד אשו משום חציו שאני כחו מכח כחו. עוד י"ל ביישוב קושיית המהרש"א דלכאורה קשה דאכתי בשוגג גולין ל"ל למיתני דממזיד נהרגין שמעינן וכדי שלא נצטרך לדחוק דנקטי איידי מזיד נ"ל לומר כיון דלקמן מחלקינן בשוגג בין נפל לתוך ד' אמות לחוץ ד' אמות ולכאורה זה נגד משמעות הברייתא דקתני סתמא בשוגג גולין. אכן י"ל כיון דקתני גבי במזיד נהרגין א"כ הוי דומיא דבמזיד וכיון דמיתה ע"כ ליכא רק היכי דנתכוין שיפול עליו והיינו ע"כ במקום הראוי ליפול כן בשוגג אין גולין ג"כ רק היכא דנפל במקום הראוי ליפול ולכן נקטי ג"כ בשוגג גולין להשמיענו דדוקא דומיא דבמזיד נהרגין בשוגג גולין ולכן פריך שפיר בשוגג גולין ל"ל דליכא למימר דאתי להשמיענו דנחשב כחו דזה הוי ידעינן גם אי הוי במזיד נהרגין לחוד או בשוגג גולין לחוד ואהא מתרץ דבמזיד נהרגין אצטריכא לי' דכן נקט ג"כ בשוגג גולין בהדי' לאשמועינן דדוקא בכה"ג שנפל במקום הראוי ליפול בשוגג גולין:

מצא איתמר: מכאן ק"ל על מה שכתב הרמב"ם פי"ב מה' פרה דבספק אם מהחרס נמצה עליו הזאתו פסולה והיינו מלשון ונמצה דמו וכמו שכתב בפירוש המשניות למסכת פרה וכיון דפסק הך דרבא דזרק צרור בכותל וחזרה לאחורי' דחייב א"כ לדידיה קושית הש"ס דכאן במקומה עומדת ואפשר דכוונתו נמצא עליו אך אין זה במשמעות לשונו:

ברש"י ד"ה סתם משחקין בכדור. ומקרבי לכותל בשעה שזורקין: ק"ק דמשמע מקריבתו לכותל הדבר תלוי אם יפול רחוק או קרוב א"כ איך נתן שיעור סתמא בין רחוק ד"א לקרוב ד"א לכותל מבלי שיעיד ג"כ כמה יהיה קריבת הזורק לכותל גם לעיל בד"ה כגון אלו המשחקין סיפר רש"י ז"ל סדר השחוק שהאחר מקבלו ומכה בו את הזורק אם יוכל לכוונו והוא ללא צורך לכאורה מה שאינו מדרך רש"י לספר דברים של מה בכך ובפרט בדברים של שחוק. ולכן נ"ל דפירוש רש"י הכי הוא דרצה הש"ס ליתן טעם למאן דאמר מיפטר בנפל בתוך ד' אמות והרג ולכן קאמר דאיירי כאן שהרג את חבירו ששחק עמו וכיון שהשחוק הוא אם יכול לכוין את המכה בכדור א"כ מסתמא שניהם עומדים במקום אחד בשעת זריקה ובתוך שיפול הכדור לאחוריו ויגביהו האחר ינוס הזורק למען לא ישיגו עוד חבירו המכהו בכדורו ממקום שהגביהו שם ולכן כל כמה דמקרבי לכותל שניהם מינח נייחי להזורק כי היכי דתפול הכדור הרבה לאחוריו ויצטרך לשהות יותר להגביהו ובתוך כך יברח יותר ולכן גירסת הש"ס דאזלי מיני' וגירסת רש"י דעיילי טפי לא פליגי רק דלפי גירסת רש"י מבאר הטעם למה ניחא ליה טפי אי אזלא מניה טפי ועיין במהרש"ל:

ד"ה ואחר כך נפל לשוקת. דרך נקב שפופרת: מלשון זה נראה דבעינן שיבאו דרך המשכה ממעין לכלי ואז מיקרי מים חיים אך זה לא יתכן מכח כמה משניות דפרה דקתני בכולן הממלא בכלי וגם מה שכתב רש"י דרך נקב שפופרת ק"ל דמאי מעליותא איכא בהך נקב אדרבה ריעותא היא דמטבלו מתורת כלי ואין לקדש רק למטה מהנקב:

בתוספות ד"ה סתם. אלא נראה כלשון ראשון שפירש בקונטרס: וללשון שני אפשר ליישב קושית התוס' דאף דנתכוין לזרקו ולהמיתו וקבל עליו התראה מ"מ אם יש ספק אם יגיע הכדור אליו מ"מ פטור מטעם התראת ספק כדמוכח ממאי דקאמרינן מהו דתימא התראת ספק היא מי יימר דהדרה אף שקבל עליו התראה אלא ודאי דלענין התראת ספק לא מהני מה שקבל עליו התראה וא"נ ה"ק כיון שזרק כגון אלו המשחקין בכדור וסתם המשחקין בכדור ניחא להו שיפול למרחוק א"כ לענין חוץ לד' אמות הוי התראת ודאי אבל לענין תוך ד' אמות הוי התראת ספק כיון ששחק כגון אלו המשחקין בכדור והם זורקין שיפול למרחוק ולכן מפטר כן נלענ"ד לפרש דעת היש מפרשים שהביא רש"י:

בא"ד. כגון נתכוין לצד זה: וליישב קושיא זו לפירוש הקונטרס י"ל דהן אמת אי מחד טעמא פטורין תרווייהו יותר סברא לפטור נתכוין לצד זה והלך לצד אחר מלפטור נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' אבל לפי מש"כ הרמב"ם (פ"ו מה' רוצח) מפטר נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' מטעם דקרוב למזיד הוא ונתכוין לזרוק לצד זה והלך לצד אחר מטעם אונס וא"כ איך שייך יותר סברא בזה מבזה דאפשר יותר יש טעם לפטור זה מטעם קרוב למזיד מלפטור זה מטעם אונס:

בא"ד. וי"ל דהוי פטרינן ליה מבלא צדיה: א"ל הרי כבר כתבו התוס' לעיל דנתכוין לצד זה והלך לצד אחר יש יותר סברא לפטור מנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' א"כ איך הוי ממעטינן ליה מבלא צדיה ג"כ אדרבה הוי מוקמינן קרא דוקא לדבר שאינו חדוש כ"כ י"ל דבאמת מחלקינן ביניהם משום דכתיבי ב' קראי לפטור ואי שוין הן ל"ל לב' קראי מפסוק אחד נפקא אבל אי לא כתיב דאשר לא צדה באמת הוי ממעטינן תרווייהו מבלא צדיה ולא הוי מחלקינן בינייהו דסברא זו דהלך לצד אחד יש יותר לפטור כיון שלא זרק לצד הנרצח אינה פשוטה כ"כ וכבר כתבו התוס' בשבועות (דף כ"ב ע"ב) דפעמים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא:

בא"ד. והתנא רצה להזכיר הפשוט יותר תחלה: עיין בתוס' במ"ק (דף ח' ע"א) שהביאו הרבה ראיות שכן דרך הש"ס:

בא"ד. ואם תאמר ואמאי אצטריך בפרק אלו הן הגולין מבשגגה לפטור: וכלשון הזה נקטו ג"כ בב"ק ע"ש. וקשה דהא במכות לא מבשגגה אלא מבלי דעת יליף פרט למתכוין ומבשגגה יליף פרט לאומר מותר ואפשר לומר לפי מה שהביא הריטב"א שם פי' אחר דאומר מותר היינו ג"כ נתכוין להרוג בהמה והרג אדם רק דהקשה ע"ז א"כ היינו פרט למתכוין ותירץ דהא מיירי שנתכוין לגוף זה רק שסבור שהוא בהמה ונמצא שהוא אדם והא מיירי שלא נתכוין לגוף זה כלל אלא לזרוק לצד הבהמה וזרק לצד האדם והנה התוס' לפי תירוצם השני ע"כ לא סברו כפירוש זה דא"כ לא משני מידי א"נ כסבור בהמה ונמצא אדם הא ע"כ חד מינייהו בנתכוון לצד זה והלך לצד אחר איירי אבל בהקושיא הקשו התוס' לפירוש הריטב"א דלפ"ז גם בשגגה איירי בנתכוון לבהמה והרג אדם לפי פ"ז ע"כ או מבשגגה או מבלי דעת ממעטינן היכי דנתכוון לב' גופים וא"כ ממנ"פ קשיא ולכן הוצרכו לתרץ דאיירי באדם והבהמה זה אצל זה ובתירוץ א"נ כפירוש רש"י וכפירוש עצמם שם בהך דאומר מותר דלא איירי בנתכוון לבהמה והרג אדם וא"כ שפיר י"ל דמבלי דעת דאיירי בי' מיירי בכסבור בהמה ונמצא אדם:

בא"ד. ומיהו תימא הא דפליגי: זה פשוט שמה שהקשו בזה וגם בקושיא הקודמת מנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' ל"ק רק להך פירוש דפטור מן הגלות ובעיקר הקושיא י"ל לפי מה שכתבנו לעיל דטעם נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור היינו משום דקרוב למזיד הוא אך דזה לא שייך רק בידע שהנרצח עומד שם בקרוב דה"ל לאסוקי דעתיה שמא יפול ממקום זריקתו והלאה ולא ה"ל לזרוק משא"כ כאן שעוסק במלאכתו כדרכו ואפשר שלא ידע כלל שיש אדם שם בזה מיקרי שוגג ולא קרוב למזיד ומחייב גלות וא"ע ראיתי בשיטה מקובצת בשם הרשב"א שתירץ קושית התוס' קרוב לזה. ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל:

והמשיא אשה לבנו קטן וכו' למען ספות וכו'. בספר יכין ובועז בשו"ת מהר"ר צמח סימן ע"ד צדד כמה צדדין אי שרי להשיא לקטן וק"ק דהרמב"ם פכ"א דאיסורי ביאה והטור ריש א"ה כתבו דאסור להשיא לקטן וכ"כ הרשב"א סימן תת"ג ובשלמא תשובת הרשב"א אפשר דאכתי לא היו ספרי ישראל בדפוס ולא שכיחי גביה אבל הרמב"ם והטור דהוו שכיחי בכ"י גביה הדבר קשה. וגם תשובות הרשב"א מר אביו ומז"ה מזכירין הרבה מהם:

והמחזיר אבידה וכו'. פירש"י השוה וחבר עכו"ם לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם עכ"ל והושמט בדפוסים חדשים בש"ס ובעין ישראל והוא בדפוס אמשטרדם ישן. והרמב"ם פי"א מהלכות אבידה כתב מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ונראה דאינו מפרש כרש"י והרב דרישה בה"מ סימן רס"ו ביאר פירושו. וק"ק על הרב ב"ח שם שכתב בעד הרמב"ם כפירוש רש"י ע"ש:

והנושא בת אחותו וכו'. עמ"ש בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ב' בס"ד:

(עז ב) המשחקין בכדור שהרגו וכו' חוץ לארבע אמות חייב וכו' הב"ע בשותת וכו' מצא איתמר.—בחדושי על הרמב"ם (הל' פרה פ"ט ה"ב) כתבתי שיש לתמוה על הרמב"ם שפסק בפ"ג הי"ב מהל' רוצח, דהמשחקין בכדור שהרגו חוץ לד' אמות חייב משום דכוחו הוא. ובהל' פרה שם כתב סתם דנפל פסול. וכן בפי"ב ה"ג שם כתב דנמצה פסול.