סנהדרין עו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

הפירכא ראשונה היא על עצם הלימוד, אפילו על האזהרה:

מה להיא, לשאר אשתו [אם אמו] שיש בה חומרה, שכן אמה בשרפה, ולכן דין הוא שיש להחמיר בה, ולאוסרה. תאמר בהוא, בשארו, שהקילה בו התורה, שאמו בסקילה! ולכן אי אפשר ללמוד שתהא אם אמו אסורה.

ועוד יש לנו לפרוך פירכא שניה: כיון שאוקי באתרה, הרי יש לנו לומר: הוא כהיא.

מה היא - לא חלקתה בה בין בתה לאם אמה, וחייבת שריפה בשתיהן. אף הוא - לא תחלוק בו בין בתו שחיובה בשריפה, לאם אמו, ותחייב גם בה שריפה.

והרי דבר זה לא יתכן, כי אי אפשר לחייב על אם אמו שריפה בעוד שעל אמו חייב סקילה, שהרי שריפה חמורה מסקילה!

ולמאן דאמר סקילה חמורה משריפה, ולפיו לא קיימת הפירכא הראשונה, מהאי קושיא השניה לא נידונה, אין אפשרות ללמוד אם אמו מאם אמה.

ועתה ממשיכה הגמרא לדון בעקבות דברי הברייתא, מדוע לא נאמר כשם שהשוינו את הזכרים כנקיבות, כך גם נשוה את "שאר" הנקבות ל"שאר הזכרים", ויהא שאר אשתו אסור עליו כשארו הוא:

אי מה הוא, כלתו אסורה. אף היא, כלתה [אפילו אינה אשת בנו, אלא היא אשת בנה, הנקראת "אשת חורגו"], תהא אסורה.

אמר אביי: אמר קרא בכלה, "אשת בנך היא". המילה "היא" באה למעט ולומר: רק משום אשת בנך אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת בנה.

רבא אמר אין צורך במיעוט הכתוב, אלא בין למאן דאמר דון מינה ומינה, בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה - לא אתיא.

שהרי למאן דאמר דון מינה ומינה צריך להיות הלימוד כך:

דון מינה: מה הוא, כלתו אסורה - אף היא נמי, כלתה אסורה.

ומינה: מה הוא, כלתו בסקילה - אף היא נמי, כלתה בסקילה.

ומעתה, למאן דאמר סקילה חמורה - איכא למיפרך שתי פירכות:

האחת, על עצם הדין לאסור כלת אשתו:

מה להוא, ששארו חמור, שכן אמו בסקילה. תאמר בהיא, ששארה קל, שאמה בשרפה הקלה משריפה, ואין ללמוד לאסור את השאר הקל מהשאר החמור.

ועוד פירכא, על לימוד עונש הסקילה: וכי יתכן שתהא בתה בשרפה הקלה, וכלתה בסקילה החמורה!?

ודוחה הגמרא את הפירכא הזאת: הוא בעצמו יוכיח, דבתו, הקרובה לו יותר מכלתו, דינה בשרפה הקלה, ואילו כלתו, הרחוקה מבתו, חייבת בסקילה החמורה!

אלא, כך היא הפירכא השניה, שאינך יכול לדון מינה ומינה לגבי העונש, ולחייב סקילה על כלת אשתו, כי: מה הוא, לא חלקת בו בין אמו לכלתו, לחייב בשתיהן סקילה. אף היא - לא תחלוק בה בין אמה לכלתה. לא יתכן לחייב שריפה על אמה של אשתו, ועל כלתה סקילה.

ולמאן דאמר שרפה חמורה, שלפיו לא קיימת הפירכא הראשונה על עצם האיסור, מהאי קושיא השניה לא נידונין אפילו לא לאוסרה. כי היות ואין אפשרות לדון מינה ומינה לחייבה סקילה, בטל מעתה כל הלימוד, ואי אפשר ללמוד אפילו לענין לאוסרה בלבד.

וממשיך רבא ומבאר:

ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה, הרי צריך להיות הלימוד כך:

דון מינה: מה הוא, כלתו אסורה - אף היא כלתה אסורה.

ואוקי באתרה: התם בכלתו, הוא דבסקילה. אבל הכא, בכלת אשתו, בשרפה, כדאשכחן באמה, דהיינו, אוקי באתרה, שיהא דין כלת אשתו כדין אמה של אשתו [בשריפה], כמו שדין כלתו היא כאמו [בסקילה].

ומעתה, למאן דאמר סקילה חמורה - איכא למיפרך שתי פירכות:

האחת, על עצם האיסור: מה להוא, ששארו חמור, שכן אמו בסקילה החמורה, תאמר בהיא - שאמה בשרפה הקלה.

ועוד, יש לפרוך על לימוד העונש, מצד "אוקי באתרה":

מנין לך לומר שמצד "אוקי באתרה" יש להשוות את מיתת כלת אשתו למיתת אם אשתו בדומה להשוואת דין כלתו לדין אמו.

ומדוע לא נאמר להיפך, שמצד "אוקי באתרה" יש לחלק בין מיתת הכלה למיתת האם, ונאמר כך:

מה הוא, חלקת בו בין בתו, שחייב עליה שריפה, לכלתו, שחייב עליה סקילה.

אף היא, תחלוק בה בין בתה שחייב עליה שריפה, לכלתה שיהיו חייבים עליה סקילה חמורה ולא שריפה קלה. ^[10]

ולמאן דאמר נמי שרפה חמורה, שלפיו לא קיימת הפירכא הראשונה, מהאי קושיא השניה, לא נידונין.

וממשיכה הגמרא לדון: בתו מאנוסתו, מנין שחייב עליה עונש שריפה? לפי שהפסוק באנוסה מדבר רק על בת בנו ועל בת בתו, ולא על בתו עצמה.

ומבארת הגמרא: האמר, הרי אמר אביי: קל וחומר, על בת בתו ענוש, על בתו לא כל שכן! ^[11]

ותמהה הגמרא: וכי עונשין מן הדין?

והרי כלל הוא בידינו שאין עונשים מן הדין, דהיינו, מלימוד של קל וחומר. וכמו שמצינו לגבי אחותו, שאסרה התורה והענישה במפורש אחיו מן האב ולא מן האם, ואסרה במפורש אחיו מן האם ולא מן האב, אך לא אסרה ולא הענישה במפורש אחיו שהוא אח בין מהאב ובין מהאם, ואי אפשר ללמוד את דינו בקל וחומר מהם, כי אין עונשים מן הדין.

ומתרצת הגמרא: לגבי הלימוד לבתו, אין זה לימוד של קל וחומר, אלא רק גלויי מילתא בעלמא הוא.

והיינו, כל מה שבת בנו או בת בתו אסורים, הוא מכח קרבת הבת, שהרי הן מתייחסות אל אבי אמן באמצעות אמן, שהיא הבת שלו, ולכן אין צורך בלימוד של קל וחומר לגבי הבת.

אבל אחותו מן האב ומן האם, היא אינה אסורה מכח הקירבה של אחות מן האב או אחות מן האם, אלא איסורה הוא איסור עצמי, מחמת היותה אחותו מן האב ומן האם, ואין איסור זה מפורש בתורה, ולכן אי אפשר לענוש בו מקל וחומר.

ואילו רבא אמר לתרץ: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: בתו מאנוסתו אתיא תחילה בגזירה שוה של "הנה - הנה", והיינו, לפי שנאמר בשארו "הנה" ונאמר גם בשאר אשתו "הנה", וכמו שבשאר אשתו, בתה היא כבת בתה, אף בשארו, בתו מאנוסתו היא כבת בתו, ומעתה נתרבתה בתו מאנוסתו לשריפה כבת בתו, כי אתיא בגזירה שוה של "זמה - זמה" לעונש שריפה.

תני אבוה דרבי אבין: לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו שחייבים עליה שריפה במפורש מן התורה, לכן הוצרך הכתוב לומר [ויקרא כא] "ובת איש כהן", ולא היה יכול לומר "בת כהן" בלבד.

והיינו, שכונת הכתוב בהוסיפו את המילה "איש", היא ללמד, שאם בת איש מאנוסתו [והיינו בת איש שאינה בת אשתו] מזנה עם אביה, דינה בשריפה.

ותמהה הגמרא, אם כן, נאמר: אי מה בת כהן נשואה המזנה עם אדם אחר, רק היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, אף בתו מאנוסתו, המזנה עם אביה, רק היא בשרפה, ואין בועלה [אביה] בשרפה!?

אמר אביי: אמר קרא [שם] "את אביה היא מחללת" - מי שמחללת את אביה, דינה בשריפה, ואין בועלה בשריפה, יצתה זו, בתו, המזנה עם אביה, שאביה מחללה.

רבא אמר לתרץ, משום כך לא יתכן לומר שאב הבא על בתו רק היא תשרף ולא אביה:

כי בשלמא התם, לגבי בת כהן נשואה [או ארוסה] המזנה עם אדם אחר, הרי אפיקתיה, הוציא הכתוב את דינו של הבועל מדינא דבת כהן, שאינו בשריפה כמותה, ואוקמיה אדינא, והעמידו על דינו של הבועל אשה נשואה דבת ישראל, שהוא בחנק, שהרי הבועל בת כהן נשואה, גם הוא בועל אשה נשואה.

אבל הכא, לגבי אב שזינה עם בתו, שיסוד העונש הוא משום קורבה, הרי אם נוציא את האב מכלל עונש השריפה של הבת, ולא נענישנו משום קורבה כמו שמענישים את הבת, אדינא דמאן מוקמת ליה? כמו איזה דין של בועל אחר נעמידנו, האם אדינא דפנוייה מוקמת ליה!? האם כדין הבועל אשה פנוייה שאינה קרובה שלו, נעמידנו, ונפטרנו!?

אלא, בהכרח, אי אפשר לומר שהבועל את בתו חלוק דינו מדין בתו כמו שהבועל בת כהן נשואה חלוק דין הבועל מדין בת כהן.

וממשיכה ודנה הגמרא, אחר ששמענו עונש לבתו מאנוסתו, עדיין יש ללמוד: אזהרה לבתו מאנוסתו, מניין?

בשלמא לאביי הלומד את דינה בקל וחומר, ורבא הלומד בגזירה שוה, אם כן, מהיכא דנפקא להו עונש, מהתם נפקא להו גם אזהרה.

אלא לדתני אבוה דרבי אבין, הלומד את העונש מהפסוק בבת כהן, מאי, מנין לו אזהרה לבתו מאנוסתו!?

אמר רבי אילעא: אמר קרא [ויקרא יט] "אל תחלל את בתך להזנותה". שמשמעותו: אל תחלל את בתך לזנות עמה בעצמך.

מתקיף לה רבי יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב: וכי האי קרא של "אל תחלל את בתך להזנותה", להכי הוא דאתא?

והרי האי קרא מיבעי ליה לכדתניא: "אל תחלל את בתך להזנותה". יכול בכהן המשיא את בתו ללוי וישראל הכתוב מדבר? והיינו, שמחללה מאכילת תרומה כל זמן שהיא תחתיו. תלמוד לומר "להזנותה"

- בחילול שבזנות הכתוב מדבר, והיינו, במוסר את בתו לבעילת זנות שלא לשם איש ות.

ומתרצת הגמרא: אם כן לימא קרא "אל תחל", מאי "אל תחלל"? - שמע מינה תרתי. שהמילה "תחלל" משמעותה היא שני חילולים.

ודנה הגמרא: ואביי ורבא, האי "אל תחלל את בתך להזנותה", מאי עבדי ליה?

אמר רבי מני: זה המשיא את בתו לזקן, שאינו רצוי לה, והוא גורם שתזנה תחתיו.

כדתניא: "אל תחלל את בתך להזנותה" -

רבי אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן.

רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת, ולכן היא מזנה, מחמת שאין לה בעל.

אמר רב כהנא משום רבי עקיבא: אין לך עני בישראל [וכפי שיבואר לקמן], אלא "רשע ערום", והמשהא בתו בוגרת. -

ותמהה הגמרא: אטו, וכי המשהא בתו בוגרת, לאו "רשע ערום" הוא? והרי גם הוא נוהג בערמה את רשעותו, שאינו משיאה לאיש, וגורם להזנותה, לפי שהוא רוצה שהיא תעשה לו מלאכה ותשרתנו, ולא יצטרך לקנות לו שפחה.

הערות

^[10] הרש"ש הגיה את דברי רש"י, וגרס בו כך: מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידיה מיניה וביה שריפה כאמה דומיא דידיה דכלתו כאמו? אוקמה באתרה הכי, ולמוד שאר דידה מיניה וביה.

^[11] גם אביי סובר את הלימוד מגזירה שוה, אך כאן אין הוא צריך לו. תוס'

מה להיא, לכל קרובה של אשתו, שכן אמה של אשתו בשרפה, תאמר בהוא, קרובותיו שלו, שעל אמו הוא נידון בסקילה בלבד, ואין איפוא להשוות אם אמו לאם אמה.

ועוד: יש לראות את ההשוואה הוא כהיא, כך: מה היא לא חלקתה בה בין בתה לאם אמה, שנענש על שתיהן בשריפה, אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאם אמו וייענש על שתיהן אותו עונש, או בשריפה או בסקילה, ולא כדרך שאמרנו קודם, והרי זה מקלקל את שלימות ההשוואה בין שארו ושאר אשתו, וגם

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] עצמה לא נידונה [נדון אותה], שהרי השוואה זו שבכתוב סותרת את ההשוואה הקודמת.

א ועוד מקשים, אם משוה אתה שאר שלו לשאר שלה, נאמר כך: אי מה הוא כלתו אסורה כמפורש בתורה, אף היא, אשתו, תהא כלתה אסורה, ויהא חייב על אשת בן אשתו!

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב], שחוזר ואומר בכלתו: "אשת בנך היא", להדגיש: משום אשת בנך אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אשת בנה של אשתו.

ורבא אמר: אין צורך בדקדוק זה, כיון שאין לקושיה כל תוקף. כי בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה] בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [ממנה והעמידנה במקומה] לא אתיא [אינה באה, נלמדת].

שכן למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה] יהא השיקול המלא כך: מה הוא כלתו אסורה, אף היא נמי [גם כן] כלתה אסורה, ומינה [וממנה] תוסיף ותלמד: מה הוא על כלתו שלו נידון עליה בסקילה, אף היא נמי [גם כן] אם בא על כלת אשתו יהא בסקילה.

ומעתה נתבונן בדבר, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה להוא שהוא חמור שכן חייב על אמו בסקילה, תאמר בהיא, באשתו, שעל אמה חייב בשרפה בלבד, ולכן אין להשוות.

ועוד יש להקשות: אם בא על בתה שהיא קרובה יותר יהיה חייב עונש קל של שרפה, בא על כלתה שהיא רחוקה יותר יהיה נידון בסקילה?! את הקושיה האחרונה דוחים: אפשר לומר כי הוא בעצמו (כלומר, קרובותיו שלו) יוכיח, שעל בתו חייב בשרפה, ואם בא על כלתו שהיא רחוקה יותר נידון בסקילה!

אלא כך יש להקשות: מה הוא לא חלקת בו בעונש בין אמו לכלתו שבשתיהן הריהו נידון בסקילה, אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה, ששתיהן צריכות להידון באותה מיתה, בשריפה, ושוב אין מקום להשוואה בין שאר מצדו ושאר מצדה. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] ששרפה חמורה, על כל פנים מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] לא נידונין [נוכל לדון].

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד במקומה], תהא דרך ההשוואה כך: מה הוא כלתו אסורה, אף היא כלתה אסורה, ואוקי באתרה [והעמד את ההלכה במקומה] התם [שם] הוא כשבא על כלתו, הריהו נידון בסקילה, אבל הכא [כאן], בכלת אשתו, תידון בשרפה, כדאשכחן [כפי שאנו מוצאים] באמה של אשתו, שאם בא עליה נידון בשריפה.

ומעתה נוכיח שהלכה כזו אינה יכולה להתקיים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, איכא למיפרך [יש מקום להקשות]: מה להוא שכן על אמו נענש במיתה חמורה של סקילה, תאמר בהיא שאמה בשרפה בלבד.

ועוד קושיה: מה הוא חלקת בו בעונש בין בתו לכלתו שעל בתו נידון בשריפה ועל כלתו בסקילה, אף היא תחלוק בה בעונש בין בתה לכלתה והרי זה היפך ההשוואה וההלכה שהגענו אליה. וגם למאן דאמר נמי [לדעת מי שאומר גם כן] ששרפה חמורה מסקילה, על כל פנים מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] לא נידונין, שהרי גם אם שריפה חמורה, מוכח שאין מקום להשוואה בין שארו לשארה.

ב בכל הדיון ברור היה כי על בתו חייב שריפה, ושואלים: בתו מאנוסתו שאינה בת אשתו, שהרי לא נשא את אמה, מנין שהיא אסורה? שהרי נאמר איסור רק בבת אשתו ובבת בתו, אבל בתו עצמה לא נאסרה במפורש בתורה! ומשיבים: האמר [הרי כבר אמר] אביי שקל וחומר הוא: אם על בת בתו הריהו ענוש, על בתו לא כל שכן שייענש?!

ומקשים: וכי עונשין מן הדין (בשל קל וחומר) בלא ציווי מפורש? ומשיבים: בעצם אין זה קל וחומר, אלא גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, שהרי ברור כי הבא על בת בתו נענש רק משום בתו שהיא היוצרת את הקרבה, ונאמר בהן "כי ערותך הנה", ולכן אין כאן קל וחומר אלא רק ביאור של דבר שכבר נאמר במקרא.

רבא אמר: אמר לי ר' יצחק בר אבדימי כי אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "הנה" "הנה", שנאמר ביטוי זה גם בצאצאיו ("כי ערותך הנה". ויקרא יח, י) וגם בצאצאי אשתו ("שארה הנה זמה היא". שם יז), אתיא [בא, נלמד] העונש לחטא זה מגזירה שווה מהמילים "זמה" "זמה", שנאמרו בצאצאי אשתו, וגם בבא על אשה ואמה ("ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" שם כ, יד).

הלכה אחרת תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין: לפי שלא למדנו בתורה במפורש עונש בתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (שם כא, ט), המתפרש גם שכאשר בת כהן זנתה עם ("את") אביה — דינה שריפה.

ומקשים: אי [אם] כך אתה למד, אמור: מה בת כהן היא נדונית בשרפה ואין בועלה נידון בשרפה, אף בתו מאנוסתו היא נידונית בשרפה ואין בועלה (אביה) נידון בשרפה אלא במיתה אחרת!

אמר אביי: כנגד סברה זו אמר קרא [הכתוב] "את אביה היא מחללת" שההדגשה של "היא" ליחד הלכה זו למי שמחללת את אביה בזנותה, יצתה (יצאה) זו שאביה הוא שמחללה.

רבא אמר שיש לדחות קושיה זו מסברא: בשלמא התם [נניח שם] כאשר בא אדם על בת כהן נשואה, אפשר לומר כי בכך אפיקתיה מדינא [הוצא אותו] מדינה של בת כהן שבשריפה, ואוקימתה אדינא [והעמד אותה על דין] של בא על בת ישראל ונידונים בחנק, וכיון שיש אפשרות אחרת מבינים כך את הכתוב, אבל הכא אדינא דמאן מוקמת ליה [כאן על דינו של מי תוכל להעמיד אותו] שהלא עונשו לא נתפרש, ועל כורחך ידון באותה מיתה, וכי אדינא [על הדין] של פנוייה מוקמת ליה [תעמיד אותו] שאינו חייב כלל?!

ג שואלים: אזהרה (מקור המפרש את האיסור) לבא על בתו מאנוסתו מניין? בשלמא [נניח] לשיטת אביי ורבא, מהיכא דנפקא להו [מהיכן שיוצאת להם, שלמדו] את העונש מהתם נפקא להו [משם יוצאת להם, למדים הם] את האזהרה, שבשני המקורות כתובים איסורי "לא תעשה".

אלא לדתני אבוה [לפי מה ששנה אביו] של ר' אבין מענין בת כהן מאי [מה] הכתוב האוסר לעשות כן? אמר ר' אילעא, אמר קרא [הכתוב]: "אל תחלל את בתך להזנותה" (שם יט, כא), ופירושו: אל תזנה עם בתך.

מתקיף לה [מקשה עליה] ר' יעקב אחוה [אחיו] של רב אחא בר יעקב: האי [זה הכתוב] "אל תחלל את בתך להזנותה" להכי [לענין זה] הוא דאתא [שבא]? והלא האי מיבעי ליה לכדתניא [דבר זה נחוץ לו ללמדנו מה ששנינו בברייתא אחרת]: נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", יכול בכהן המשיא את בתו בכשרות ללוי וישראל הכתוב מדבר, שהרי על ידי נישואין אלה היא מתחללת מדין כהונה לענין אכילת תרומה ויהא הדבר אסור. תלמוד לומר: "להזנותה", לומר: בחילול שבזנות הכתוב מדבר, וכוונתו: במוסר את בתו לבעילה שלא לשם אישות אלא לזנות בלבד. ואם כן, ללמדנו איסור זה בא הכתוב!

ומשיבים: אם כן שהכתוב נאמר רק לענין זה בלבד לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "אל תחל", מאי [מה הלשון] הכבדה יותר "אל תחלל" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שתי הלכות. ושואלים: ולדעת אביי ורבא האי [זה] המקרא של "אל תחלל את בתך להזנותה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? לדעתם לאיזה צורך בא, שהרי את ההלכה בבתו למדו ממקום אחר! אמר ר' מני: ללמד זה המשיא את בתו לזקן, שכיון שאינה מרוצה בו סופה שתבוא לזנות, ונמצא שאביה גרם לה לכך.

ד וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: על הנאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", ר' אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן. ר' עקיבא אומר: זה המשהא את בתו בוגרת, ואינו משיא אותה בזמנה, שכיון שהיא בוגרת שמא תתאוה ותזנה.

אמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: אין לך עני בישראל אלא זה שהוא רשע ערום, שמנסה להערים ולהסתיר רשעותו, והמשהא בתו בוגרת. על סגנון הדברים תוהים: אטו [וכי] המשהא בתו בוגרת לאו [לא] רשע ערום הוא? שהרי הוא מנסה להערים ולחסוך לעצמו דמי משרתת בבית, ומשאיר את בתו שתשרתהו, ועל ידי כך גורם לה לחטוא!

אמר אביי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is notable about her relatives? They are notable in that one who engages in intercourse with the mother of his wife is liable to be executed by the more severe punishment of burning. Will you then say that there is a prohibition with regard to his relatives, where one who engages in intercourse with his mother is liable to be executed by the less severe punishment of stoning?

And furthermore, one must say that the status of his relatives is like the status of her relatives; and just as with regard to her relatives, you did not distinguish between her daughter and the mother of her mother, and one who engages in intercourse with either is executed by burning, so too with regard to his relatives, you should not distinguish between his daughter and the mother of his mother and he should receive the same punishment for engaging in intercourse with either. Since one who engages in intercourse with the mother of his mother is executed by stoning and one who engages in intercourse with his daughter is executed by burning, the parallel between his relatives and her relatives is incomplete, and the prohibition cannot be derived.

The Gemara continues: And according to the one who says that stoning is more severe than burning, due to this third difficulty, the fact that intercourse with the mother of his mother is forbidden, this halakha is not derived, as the parallel between his relatives and her relatives is incomplete.

The Gemara asks: If a parallel is drawn between his relatives and the relatives of his wife with regard to the prohibition, just as with regard to his relatives, his daughter-in-law is forbidden to him, so too with regard to her relatives, her daughter-in-law is prohibited to him?

Abaye says: That is not so, as the verse states: “You shall not expose the nakedness of your daughter-in-law; she is your son’s wife, you shall not expose her nakedness” (Leviticus 18:15). Due to his intercourse with the wife of his son you deem him liable to be executed, but you do not deem him liable to be executed due to his intercourse with the wife of the son of his wife.

Rava says: That derivation is unnecessary, as with regard to the method of derivation by means of a verbal analogy, both according to the one who says: Infer the halakha from it and derive the details from it, and according to the one who says: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place, it is not derived that intercourse with one’s wife’s daughter-in-law renders him liable to be executed.

The Gemara elaborates: According to the one who says: Infer the halakha from it and derive the details from it, one might infer: Just as with regard to his relatives, his daughter-in-law is forbidden to him, so too with regard to her relatives, her daughter-in-law is forbidden to him. And derive again from it: Just as with regard to his relatives, he is liable to be executed by stoning due to his intercourse with his daughter-in-law, so too with regard to her relatives, he is also liable to be executed by stoning due to his intercourse with her daughter-in-law.

The Gemara proceeds to explain why this is not a valid derivation. According to the one who says: Execution by stoning is more severe than execution by burning, the inference can be refuted: What is notable about his relatives? They are notable in that one who engages in intercourse with his mother is liable to be executed by the more severe punishment of stoning. Will you then say that the same is true with regard to her relatives, where one who engages in intercourse with her mother is liable to be executed by the less severe punishment of burning?

And furthermore, as one who engages in intercourse with the daughter of his wife, is executed by the less severe punishment of burning, is it possible that one who engages in intercourse with the daughter-in-law of his wife, a more distant relative, is executed by the more severe punishment of stoning? The Gemara rejects that refutation: He himself, with regard to his own relatives, will prove that it is in fact possible, as one who engages in intercourse with his daughter is executed by burning, and one who engages in intercourse with his daughter-in-law is executed by stoning.

Rather, just as with regard to his relatives, you did not distinguish between his mother and his daughter-in-law, and one who engages in intercourse with either is executed by stoning, so too with regard to her relatives, you should not distinguish between her mother and her daughter-in-law. Since one who engages in intercourse with the mother of his wife is executed by stoning, apparently, one who engages in intercourse with her daughter-in-law is punished by burning, not stoning. Therefore the parallel between his relatives and her relatives is incomplete, and the prohibition cannot be derived. And according to the one who says that burning is more severe than stoning, although the refutations based on the fact that execution by stoning is more severe are not relevant, due to this difficulty, this halakha is not derived.

And according to the one who says: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place, one might infer: Just as with regard to his relatives, his daughter-in-law is forbidden to him, so too with regard to her relatives, her daughter-in-law is forbidden to him. And interpret the halakha according to its own place: It is there, with regard to his relatives, that one who engages in intercourse with his daughter-in-law is executed by stoning; but here, with regard to her relatives, one who engages in intercourse with her daughter-in-law is executed by burning, as we found that this is the punishment with regard to one who engages in intercourse with her mother.

And furthermore, just as with regard to his relatives, you distinguished between his daughter and his daughter-in-law, and one who engages in intercourse with his daughter is executed by burning while one who engages in intercourse with his daughter-in-law is executed by stoning, so too with regard to her relatives, distinguish between her daughter and her daughter-in-law. This is contrary to the parallel drawn between his relatives and her relatives, and the halakha cannot be derived. And according to the one who says that burning is more severe than stoning, although the refutations based on the fact that execution by stoning is more severe are not relevant, due to this latter difficulty, this halakha is not derived.

§ Throughout, it is clear from the Gemara that one who engages in intercourse with his daughter is executed by burning. The Gemara asks: With regard to one’s daughter born from a woman whom he raped, from where is it derived that she is forbidden to him? The Gemara answers: Doesn’t Abaye say that this is inferred a fortiori: If one is punished for engaging in intercourse with the daughter of his daughter, for engaging in intercourse with his daughter is it not all the more so that he is punished?

The Gemara asks: But does the court administer punishment based on an a fortiori inference without an explicit source? The Gemara replies: This is a mere disclosure of the matter, not a derivation by means of an inference. Presumably, the punishment administered to one who engages in intercourse with the daughter of his daughter stems from the kinship with his daughter. When the verse states with regard to the daughter of his daughter: “For theirs is your own nakedness” (Leviticus 18:10), his daughter is included.

Rava says: Rabbi Yitzḥak bar Avdimi said to me that the prohibition of engaging in intercourse with one’s daughter who is not the daughter of his wife is derived by means of a verbal analogy between the word “henna,” written with regard to his descendants: “The nakedness of your son’s daughter, or of your daughter’s daughter, even their nakedness you shall not uncover; for theirs [henna] is your own nakedness” (Leviticus 18:10), and the word “henna” written with regard to the descendants of his wife: “You shall not uncover the nakedness of a woman and her daughter; you shall not take her son’s daughter, or her daughter’s daughter, to uncover her nakedness; they [henna] are near kinswomen; it is lewdness” (Leviticus 18:17). Then, it is derived from a verbal analogy between the word “lewdness” (Leviticus 18:17) and the word “lewdness” in the verse: “And if a man takes a woman and her mother, it is lewdness; they shall be burned with fire both him and them, and there shall be no lewdness among you” (Leviticus 20:14).

The father of Rabbi Avin teaches: Due to the fact that we did not learn a punishment for one who engages in intercourse with his daughter born from a woman whom he raped from an explicit verse in the Torah, it was necessary for the verse to state: “And if the daughter of any priest profanes herself by acting licentiously, it is her father [et aviha] whom she is profaning; she shall be burned with fire” (Leviticus 21:9). The verse can be interpreted: And if the daughter of any priest profanes herself by acting licentiously with her father [et aviha]…she shall be burned with fire.

The Gemara asks: If so, why not say that just as in the case of the daughter of a priest who commits adultery, she is executed by burning but her paramour is executed by strangulation, not by burning, so too in the case of one who engages in intercourse with his daughter born from a woman whom he raped, she is executed by burning but her paramour, i.e., her father, is executed by other means and not by burning?

Abaye says that the verse states: “It is her father whom she is profaning,” from which it is inferred that one who profanes her father by acting licentiously is executed with a court-imposed death penalty different from the death penalty imposed upon her paramour; excluded from that halakha is this case of a daughter whose father engaged in intercourse with her, where it is her father who profanes her.

Rava says: Granted, there, in the case of the daughter of a priest who commits adultery, based on the inference, you excluded the paramour from the punishment of the daughter of a priest, execution by burning, and you established his punishment to correspond with the punishment of an adulterous Israelite woman, who is executed by strangulation. But here, in the case of one who engages in intercourse with his daughter, to correspond with whose punishment do you establish the father’s punishment? The Torah does not state any other form of execution in that case. Will you establish his punishment to correspond with the punishment of an unmarried woman who engages in intercourse, who is not liable to be executed at all? Therefore, there is no alternative to the conclusion that the father, too, is executed by burning.

§ The Gemara asks: From where is the prohibition against engaging in intercourse with his daughter born from a woman whom he raped derived? Granted, according to Abaye and Rava, who, respectively, derive the punishment a fortiori or by means of a verbal analogy, from the same source from which they derive the punishment, from there they derive the prohibition as well, as the source includes a prohibition.

But according to that which Rabbi Avin’s father teaches, that the punishment is derived from the verse written with regard to the daughter of a priest, what is the source for the prohibition? Rabbi Ile’a says that the prohibition is derived from a verse, as the verse states: “Do not profane your daughter by causing her to act licentiously [lehaznotah], lest the land falls into licentiousness, and the land becomes full of lewdness” (Leviticus 19:29), from which it is derived that one may not engage in intercourse with his daughter.

Rabbi Ya’akov, brother of Rav Aḥa bar Ya’akov, objects to this: Does this verse: “Do not profane your daughter by causing her to act licentiously,” come to teach that halakha? This verse is necessary to derive that which is taught in a baraita: With regard to the verse: “Do not profane your daughter by causing her to act licentiously,” one might have thought that it is with regard to a priest who marries his daughter to a Levite or Israelite that the verse is speaking, since marrying an Israelite disqualifies her from partaking of teruma. To counter this, the verse states “by causing her to act licentiously,” indicating that it is with regard to profaning that involves licentiousness that the verse is speaking. The reference is to one who gives his daughter to a man for the purpose of intercourse that is not for the sake of marriage.

The Gemara answers: If so, and that is the sole derivation from the verse, let the verse say: Do not profane [taḥel]. What is the reason that the verse uses the more complex form: Do not profane [teḥalel]? Conclude two derivations from it. The Gemara asks: And according to Abaye and Rava, who derive the prohibition against engaging in intercourse with one’s daughter from a different source, what do they do with this verse: “Do not profane your daughter by causing her to act licentiously”? Rabbi Mani says: This verse is referring to one who marries his daughter to an old man. Since she will not be satisfied with him, it will ultimately lead her to engage in adultery, and her father is responsible for causing that situation.

This derivation is as it is taught in a baraita: “Do not profane your daughter by causing her to act licentiously.” Rabbi Eliezer says: This is referring to one who marries his daughter to an old man. Rabbi Akiva says: This is referring to one who delays the marriage of his daughter who is a grown woman. Since she finds no permissible outlet for her sexual desire, she is apt to engage in licentiousness.

Rav Kahana says in the name of Rabbi Akiva: You do not have a pauper among the Jewish people other than one who is a conniving wicked person, who seeks to conceal his true nature, and one who delays the marriage of his daughter who is a grown woman. The Gemara asks: Is that to say that one who delays the marriage of his daughter who is a grown woman is not a conniving, wicked person? He connives to delay her marriage to ensure that she will stay at home and do the housework, sparing him the cost of domestic help, and thereby causes her to sin.

Abaye says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והדרינן לאקשויי קושיא אחריתי אדאביי קמייתא דמקיש שאר דידיה לשאר דידה בגזירה שוה כי היכי דיליף שאר דידיה משאר דידה בגזירה שוה הכי נמי ליליף שאר דידה משאר דידיה ולימא הכי מה כלתו אשת בן אסורה לו אף היא כלתה אשת בנה אסורה לו ואלמה תניא ואשת חרגו מותרת ופריק אביי אמר קרא אשת בנך היא משום אשת בנו אתה מחייבו כו' היא לחודיה קא דריש כלומר היא לבדה אסורה ולא כלת אשתו דאי אשת בנך הא אפיקניה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ד.) לדרשא אחרינא. רבא אמר בלא האי מיעוטא נמי לא אתיא אלא למ"ד דון מינה ומינה צריכינן לאוקומי כלתה בסקילה ככלתו לא מיתוקמא למ"ד סקילה חמורה איכא למיפרך מה להוא שכן אמו בסקילה לפיכך החמיר בו הכתוב לאסור כלתו תאמר בה כו' ועוד תמה על עצמך בתה הבאה מכחה בשריפה הקלה וכלתה מכח בנה בסקילה החמורה ודחי' ליה להאי קושיא תנינא משום דהוא עצמו יוכיח שבתו בשריפה וכלתו בסקילה אף אתה אל תתמה עליה שבתה בשריפה וכלתה בסקילה ואסיקנא אלא פריך הכי מה הוא לא חלקת בו בין אמו לכלתו שהרי שתיהן בסקילה אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה אלא או שתיהן בסקילה או שתיהן בשריפה והא ודאי שתיהן בשריפה לא מצית אמרת [דכלתה כיון דמכלתו קא ילפה ככלתו בעיא מהוי בסקילה כדאמרן. ושתיהן בסקילה לא מצית אמרת] דהא בהדיא כתב רחמנא שריפה באמה ולמאן דאמר נמי שריפה חמורה מהאי קושיא בתרא נמי לא נדונן. ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא צריכינן לאוקומה בשריפה כדאשכחן באמה וצריכינן ליפלוגי בין בתה לכלתה לתת לכלתה מדה חמורה מבבתה והיינו סקילה והיינו דון מינה ואוקי באתרא דון מינה מה הוא כלתו חמורה מבתו אף כאן היא כלתה חמורה מבתה ואוקי באתרא הואיל ובתה בשריפה כלתה בסקילה שחמורה הימנה והא לא מצית אמרת דכיון דאוקימתיה באתרא בשריפה בעית לאוקמה כדאמרן וכיון דלא מיתוקם בה דינא דדון מינה ואוקי באתרא כולהו אנפי גזירה שוה פריכא היא ולא סמכינן עלה. אית דמפרשי להאי פירכא דחלוקה הכי מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה למיתה מייתית ליה לשריפה כאמה דומיא דכלתו שהיא כאמו אוקמה באתרה הכי ולמוד שאר דידה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה צריכין אנו לענוש כלתה מדה חמורה מזו ובסקילה והיינו מיניה וביה דמה הוא חלקת בו להחמיר כלתו מבתו אף היא כו' והאי לאו דון מינה ומינה הוא אלא לגלויי מילתא דכי ילפת שאר דידיה מיניה וביה יש לך להחמיר בכלתה מבתה ואם באת לומר כן איכא למיפרך מה הוא לא חלקת בו בין אמו לכלתו אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה הילכך איכא למימר סקילה ואיכא למימר שריפה משום הכי לא נידונין:

ודייקינן בתו מאנוסתו מנא לן דבשריפה אמר אביי ק"ו כו' וכי עונשין מן הדין ומפרקינן גלוי מילתא בעלמא הוא ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מכח בתו הוא דאסרה רחמנא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ההוא דר"ש בן יוחאי (לעיל סנהדרין ע"ד.) דאמר פוגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פוגם גבוה על אחת כמה וכמה דקסבר עונשין מן הדין דאע"ג דההיא מילתא דכתיבא לאו מכח ההיא דלא כתיבא חייבה רחמנא עונש לה מן הדין הואיל וזה חמור מזה אי נמי כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואי בעית איתויי בת אביו ובת אמו הוי עונש מן הדין דבת אביו שלא בת אמו לאו מכח בת אביו ובת אמו קאתיא אלא מחמת קורבא דנפשא קאתיא וההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ד.) בפלוגתא דאביי ורבא קא מיפלגי מ"ס עונשין מן הדין ומ"ס אין עונשין מ"ה דאלמא אביי ורבא בעונשין מ"ה פליגי התם נמי גלויי מילתא בעלמא הוא והכי קאמר מ"ס עונשין מ"ה [כל] זמן שהנדון בא מכח הבא מן הדין דהא אחי אביו מכח אביו קאתי ומ"ס אין עונשין מן הדין כלל. רבא אמר אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה זמה זמה והאי דאצטריך הכא למבעי עלה אע"ג דהא אתרבי לן במתניתא שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה משום דהתם כי אתרבי לן שאר הבא ממנו בבת בנו ובת בתו דכתיבי בהדיא בקרא אבל בתו דלא כתיבא בהדיא בקרא דשאר דידיה לא איתרבאי והשתא קאמרינן דבההיא ג"ש גופה איכא לרבויי בתו מאנוסתו לשריפה כתיב בשאר דידיה כי ערותך הנה וכתיב בשאר דידה שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ואע"ג דהתם לא כתיבא שריפה יליף זמה זמה מאידך קרא דחמותו. תאני אבוה דר' אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו שהיא בשריפה הוצרך הכתוב לומר ובת איש אית דאמרי מדהוה ליה למכתב ובת כהן וכתב ובת איש משמע חע"פ שאינה בתו מאשתו כלומר בת איש ולא בת אשה כי תחל לזנות את אביה כלומר שזינתה מאביה בשריפה ולאו מילתא היא דהא תינח בת כהן בת ישראל מנא לן ותו אי לרבויי בתו של כהן מאנוסתו הוא דאתא למה לי איש לימא קרא ובת כהן ומסתמא הוה שמענא מינה אפי' בתו מאנוסתו ותו לאבוה דר' אבין בת כהן נשואה שזינתה מאחר מנא לן דבשריפה ותו דהא דדרשינן מי שמחללת את אביה יצאתה זו שאביה מחללה הא אוקימנא לבת כהן גופה שזינתה מאביה שנמצא אביה מחללה. אלא הכי פירושא מדהוה ליה למכתב ובת כהן וכתב ובת איש כהן שמע מינה תרתי מילי קאמר בת איש שזינתה מאביה ובת כהן שזינתה מאחרים והכי קאמר קרא ובת איש וכהן כי תחל כו' וכי כתיב את אביה היא מחללת למילתיה הוא דאתא. ומקשינן אי מה בת כהן [היא] בשריפה ואין בועלה בשריפה דכתיב היא אף זו בשריפה ואין בועלה בשריפה אמר אביי אמר קרא את אביה היא מחללת במי שמחללת את אביה אמרתי לך היא בשריפה ואין בועלה בשריפה כגון בת כהן שזינתה מאחרים שאין אביה מחללה דאביה מאי עבד אלא היא מחללת את אביה בזנותיה יצאת שזינתה מאביה שאביה מחללה. רבה אמר בלא"ה נמי לא יכלת לאפוקי אבי' מכלל דינה דבשלמא בת כהן נשואה שזינת מאחרים כי אפיקתיה לבועל מכלל דינא דבת כהן קם ליה אדינא דבועל בת ישראל שהרי הכל היו בכלל נואף ונואפת לא שנא בת כהן ולא שנא בת ישראל וכשהוציא הכתוב בת כהן מן הכלל אותה לבדה הוציא ולא בועלה דכתיב היא היא לבדה הוצאתי לך מן הכלל ולא בועלה אלא הרי הוא בכלל נואף ונואפת שהן בחנק אבל הכא בבא על בתו פנויה כי מפקת ליה לאביה מכלל דינה חדינא דמאן מוקמת ליה מי יכלת לאוקומיה אדינא דפנויה השתא איהי דהויא קרקע עולם ולא עבדא מעשה מיקטלא איהו דעבד מיפטר ותו הא קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשיו שבתורה:

ואיבעיא לן אזהרה לבתו מאנוסתו מנא לן ומהדרינן למאן קא מיבעיא אי לאביי ורבא מהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא להו אזהרה אלא כי קא מיבעיא לן לאבוה דר' אבין ופשיטנה מדכתיב אל תחלל את בתך להזנותה כלומר לזנות עמה. ומקשי' הא מיבעי ליה לכדתניא אל תחלל כו' יכול בכהן המשיא בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר שנמצא מחללה מקדושתה שהרי פוסלה מן התרומה כל זמן שהיא תחתיו דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש [זר] היא בתרומת הקדשים לא תאכל תלמוד לומר להזנותה בחילולין שבזנות הכתוב מדבר ולא סוף דבר שמסרה למי שהיא ערוה עליו אלא אפי' מסרה לרחוק אלא שמסרה לבעולה שלא לשום אישות קאי בלאו וכן היא שמסרה עצמה להבעל שלא לשום אישות קיימא נמי בלאו קרי ביה נמי אל בתך להזנותה ומפרקינן א"כ דכוליה להכי הוא דאתא לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל בשני חלולין הכתוב מדבר:

א"ר כהנא משום ר' עקיבא אין לך עני בישראל אלא רשע ערום והמשהה בתו בוגרת ואינו משיאה. ומתמהינן אטו משהה בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא שמעכבה מלינשא כדי שתהא משמשתו ולא יצטרך לקנות שפחה ונמצא גורם להזנותה מתוך ערמתו ואסיקנא הכי קאמר אין לך עני בישראל שמתוך עניותו נעשה רשע ערום אלא זה שאין לו שפחה לשמשו ומשהה בתו בוגרת כמו שפירשנו:

גמרא אזהרה לבתו מאנוסתו מנין כו' לאביי ורבא מהיכא דנפקא להו עונש כו' אלא לדתני אבוה כו' וליכא למימר דלדתני אבוה דרבי אבין נמי מהיכא דנפקא ליה עונש דהיינו מבת כהן נפקא ליה נמי אזהרה דאזהרה דבת כהן מלא תנאף נפקא אבל אזהרת בתו ליכא למילף מהתם כיון דלא הוה דרך אישות וק"ל:

שם האי אל תחלל וגו' להכי הוא דאתא כו' במוסר את בתו שלא לשם אישות כו' הא וודאי דאזהרת אב בבתו לא גרע דהוי נמי שלא לשום אישות אלא דהכי פריך מנלן במוסר שלא לשום אישות לאיש אחר דאימא דלא אתי אלא לאזהרת אב לחוד וק"ל:

בפירש"י בד"ה ועוד מה היא לא חלקת כו' והא לא אפשר כיון דסבירא ליה שריפה חמורה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לרווחא דמלתא כתב רש"י זאת כו' עכ"ל ולי נראה אף דקושטא הוא דבלאו הך פירכא אית לן למימר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא תילף מיניה מידי מכל מקום בכל הכי [דברים] ודיני דקאמר רבא איכא למימר הכי וליכא למילף מידי ואפ"ה כל פירכות שיכול למצוא בהן פריך בהו חוץ מבהאי דינא דהכא דבהאי צד איכא הך פירכא דאמו בסקילה ואם אמו בשריפה ואף דאיכא עוד פירכא בהאי צד מה להיא שכן אמה בשריפה סמך עצמו הכא שכבר הוזכרה הך פירכא באידך צדדי אבל הך פרכא לא הוזכרה כלל לכן כתב רש"י דאיכא נמי הך פירכא דהאי לא אפשר כיון כו' ודו"ק:

זה המשהה בתו בוגרת וכו'. בתו בוגרת אינה ברשותו להשיאה אבל הוא משהה אותה בערמה לומר להפריז לה נדוניא להגון לה כשתשיג ידו ואינו עושה כן אלא להנאתו משהה אותה שתעשה לו מלאכתו וגורם להזנות:

רש"י בד"ה השתא אינהו כו' כאן זימה הס"ד:

בד"ה מה למטה כו' כלמעלה בחמותו כו' שריפה אף באזהרה כו' לעונש ולאזהרה כו' כצ"ל:

בד"ה רב אשי כו' לא קשיא ליה הא דקשיא לן כו'. נ"ב פירוש לא חש להאי קושיא ואביי הוא דחש לה ומשני ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' בשריפה בין למאן דאמר כו' ואוקי באתרה דון כו' כדמפרש ואזיל הס"ד:

בד"ה איכא למיפרך כו' מינה לאיסורא והס"ד:

תוס' בד"ה אמך היא כו' ותרתי שמע מינה. נ"ב וה"ה לקמן גבי אשת בנך היא דרשינן לעיל לאחר מותו אלא תרתי שמע מינה נ"ל:

גמ' אבל הכא בשריפה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ועוד מאי היא כו' אוקמא באתרה כו' וכן בכ"מ באתרה בה"א כצ"ל:

בא"ד והא לא אפשר כו'. נ"ב לרווחא דמילתא כתב רש"י זאת דאי לא תימא כן אם כן מאי פריך לקמן למאן דאמר סקילה חמורה מהאי קושיא כו' אלא העיקר כדפירש רש"י לקמן גבי כלתו מאחר דאיכא למימר הכי ואיכא למימר איפכא לא תילף מינה מידי נראה לי (עיין במהרש"א):

בד"ה אף היא כלתה כו' ד' מיתות ב"ד הס"ד:

תוס' בד"ה תני אבוה כו' ותימה אם כן בת בתו כו' כצ"ל:

גמרא מהאי קושיא לא נידונה. כצ"ל וכן לקמן:

שם אפיקתיה מדינא דב"כ ואוקימתיה כו'. כצ"ל:

שם אר"מ זה המשיא את בתו לזקן כדתניא כו'. ל"י מדוע בחר יותר דרשה דר"א מדר"ע:

רש"י ד"ה ועוד מה הוא חלקת. דכלתו כאמו אוקמה באתרה כו' שאר דידה מיניה וביה. כצ"ל וכן לקמן בא"ד:

רש"י ד"ה זה המשהא בתו בוגרת. שמתאוה להפקידה ומזנה. כצ"ל:

בגמרא אי מה היא כלתו אסורה: לכאורה אין דומה דרשא זו להנך דלעיל דשם מרבינן מגז"ש דהנה הנה וזמה זמה זכרים לענין דינים דכתיב גבי נקבות זמה בהדייהו דהיינו שאר הבא ממנו מהבא ממנה דבהבא ממנה דהיינו בת בתה ובת בנה כתיב זמה וכן לענין אם אמו דבאם אמו כתיב זמה אבל איך שייך זה לענין כלתו דלא כתיב זמה לגביה וגם לא הנה לאייתי זמה לגביה ואפשר לומר דאין גז"ש למחצה והכל ילפינן מניה א"נ י"ל כיון דכלתו כתיב בפ' אחרי בין הנה דבת אשתו ובת בנה להנה דבת בנו כמאן דכתיב הנה בהדי כלתו דמיא ובהכי א"ש מה דיקשה לכאורה דאכתי מה הוא אשת אביו אסור אף היא אשת אבי' אסורה לו דהיינו אשת חמיו ובאמת אפילו שניה מדרבנן ליכא כמבואר ביבמות (דף כ"א ע"ב) וכמו שהקשו התוס' לענין דודתו ובזה לא שייך תירוצם דהא בא"א איכא מיתה ולפ"ז ניחא דאשת אב כתיב קודם בת בנו ובת בתו וא"כ לא קאי הנה עליו. א"נ י"ל הא דלא קשיא ליה מאשת אב היינו משום דכתיב ערות אביך היא גביה וזה משמע ודאי מיעוטא בין לאביי בין לרבא ולא קשיא ליה מאם אמה וכלתו משום דאמך היא ואשת בנך היא דכתיב גבייהו נדרש לעיל (דף נ"ד ע"א) לדרשא אחריתי ולא מסתבר ליה להמקשן וגם לרבא לומר דתרתי שמעת מניה כאשר נאמר ע"כ לאביי וכנ"ל אבל לענין אשת אב שפיר ידע דערות אביך היא מיעוטא משמע ולכן א"ש דלא תקשה מאחות אביו ואחות אמו דנימא גם באחות אביה ואמה הכי דבתרווייהו כתיב אחות אביך היא אחות אמך היא ולא מצרכינן לתירוץ התוס' לא לגבי הני ולא לגבי דודתו דבה כתיב ג"כ דודתך היא. ולא ידעתי למה לא הקשו התוספות מאחות אביו ואחות אמו דכתיב בקרא קודם דודתו ואתי הכל שפיר אך דלענין אשת אב לא שייך זה רק למ"ד דלעיל (דף נ"ד ע"א) דערות אביך ערות אביך ממש קאמר אבל למ"ד שם דערות אביך זו אשת אביך וערות אשת אביך לאחר מיתה קאמר א"כ גבי ערות אביך דלא כתיב מיעוטא דהיא נימא דנאסר גם באשת אביה מחיים:

ועוד מה הוא חלקת בו בין בתו לכלתו: פי' כיון דכלתה רצינו למילף ממה שענש הכתוב אאמה ובתה ואאמו ובתו וכיון דענש אכלתו ה"ה ג"כ אכלתה וא"כ אי נחשב לדון מנה ומנה מה שילפינן כלתה מכלתו ומה כלתו בסקילה אף כלתה בסקילה א"כ נחשב אוקי באתרה אי נוקי כלתה כדין כקרובי' דהיינו אמה ובתה דבשריפה אבל אי נחשב לדון מנה ומנה דכלתה ילפינן מדענש הכתוב אאמה ובתה ומה הם בשריפה ה"ה נמי כלתה דהיינו לאידך גיסא דהש"ס דלעיל דקאמר אלא מה הוא לא חלקת בו בין אמו וכלתו א"כ נגד זה חשיב אוקי באתרה אי ילפינן מקרובי' ומחלקינן בין דין קרובי' דהיינו בין בתו לכלתה ומוקמינן באתרה דהיינו בדין כלתו וזהו דקאמר מה הוא חלקת בו בין בתו לכלתו ומפי' רש"י לא משמע כן ולכן הוצרך לדחוק קצת בפירושו:

אזהרה לבתו מאנוסתו מניין: א"ל לדעת הרמב"ם (ריש ה' אישות) דבא על הפנויה שלא לשם אישות לוקה מלא תהיה קדשה א"כ הרי איכא אזהרה בבא על בתו פנויה דלא גרעה משאר פנויה די"ל דא"כ יהיה לא תהיה קדשה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא ילקו כלל א"נ לפי מה שמשמע מדבריו (פ"ג מה' נערה בתולה) גם דעתו דמשום ביאה אחת לחוד ליכא משום לא תהיה קדשה:

ברש"י ד"ה ועוד מה היא לא חלקת. והא לא אפשר כיון דס"ל: עיין במהרש"ל ובמהרש"א אכן אחר כל דבריהם אכתי ק"ל כיון דלענין שריפה שייך למיפרך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה א"כ לא פריך מידי במאי דקאמר ועוד מה היא לא חלקת דע"כ אוקי באתרה לענין סקילה קאמרינן דהא לענין שריפה ל"ל משום הך פרכא דאמו בסקילה א"א בשריפה ובשלמא אהא דפריך הכי לעיל למ"ד דון מנה ומנה ל"ק דהא שריפה לא נוכל לילף משום הך פרכא דקאמר מה להיא שכן אמה בשריפה וא"כ נילף סקילה דז"א דהא הך פרכא שייך ג"כ לענין סקילה וא"כ פריך ממנ"פ שפיר אי נאמר הך פרכא לא שייך למילף מידי ואי לא נאמר אותה א"כ שפיר לילף מתרווייהו ומאי חזית דנילף מהך אדרבה נילף מהך ולכן לא ילפינן מידי אבל הכא דהך פירכא דאמו בסקילה אאב"ש לא שייך רק אי נידון בשריפה א"כ שפיר נימא דאדרבה מטעם זה נוקי באתרה לענין סקילה דווקא. ולולא פי' רש"י היה אפשר לפרש דקושית הש"ס דועוד מה היא לא חלקת אינה אדילפת מהך נילף מהך אלא אמאי דקאמר לעיל קאי דקאמר דלענין שריפה לא נוכל לילף משום דמה היא לא חלקת בין אמה לא"א אף הוא לא תחלק וא"כ יהיה דינו בסקילה והשתא דקאמר דגם לענין סקילה לא נילף דמה היא לא חלקת בין א"א לבתה אף הוא לא תחלק וא"כ יהיה דינו בשריפה ולכן בכל צד איכא פירכא ולא נילף כלום אכן רש"י לא פי' הכי וגם לישנא דהש"ס לא משמע דועוד מה היא לא חלקת פירכא הוא:

ד"ה גלוי מילתא בעלמא הוא. אינה קרובה לו אלא משום בתו: והתוספות בכריתות (דף ג' ע"א) ביארו יותר דכתבו דבשלמא באחותו משכחת אחותו בת אביו או בת אמו בלא אחותו בת אביו ובת אמו א"כ לא שייך למימר דמכחה אתיא אבל בת בתה לא משכחת לעולם בלא בתו:

ד"ה ואוקמי אדינא. השתא איהי דלא עבדה מידי: בזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל (דף ס"ו ע"ב) בד"ה עד שיהיו דבועל ב"כ יפטר לגמרי כיון שאין שניהם שוין דסברא הוא שלא לאוקמי עד שיהיו שניהם שוין ורק היכי ששייך לפטור גם אותה כשאינם שוין אבל הכא בב"כ דאיהי פשיטא דמיחייבא מגזירת הכתוב אי איהו יפטר לגמרי יקשה השתא איהי דלא עבדה מידי מיקטלא איהו מיפטר:

בתוספות ד"ה אמר אביי ק"ו. ומיהו קשה מפ"ק דכריתות: לפע"ד י"ל דבאמת אביי יליף אזהרה לבתו מבת בתו ומיחשב עי"ז כאלו כתיב בתו בפי' רק דאכתי עונש לא שמענו בין בבתו בין בבת בתו אלא ע"י גז"ש דזמה זמה והיינו דקאמר אביי שם שהרי בתו מאנוסתו א' מגופי תורה ולא למדו אותה אלא בגז"ש ופי' רש"י שם לשריפה נראה שכיון לזה לפרש כן דרק לענין עונש קאמר אביי דלא למדה אלא בגז"ש ולא מייתי הך דרבא עליה אלא משום הך דזמה זמה לשריפה והנה הנה דעי"ז נגמר בגז"ש דזמה דע"י הנה הנה נעשה כאלו כתיב זמה גבי בתו ובת בתו ולכן נקט אביי הך גז"ש דבתו דווקא משום דרבותא הוא דאפילו גז"ש כזה שהיא גז"ש קאמרינן ונקט ג"כ בתו ולא בת בתו משום דלדידיה גם בתו מיחשב כאלו כתיב בפי' א"כ נקט העיקר איסור דהיינו בתו ובת בתו ובת בנו בכלל ובהכי א"ש ג"כ מה דקשה אדברי רש"י בכריתות שם שפירש אהך דהנה הנה לאיסורא וא"ת ק"ו הוא אין מזהירין מן הדין והרי אליבא דאביי מייתי בש"ס שם הך מילתא והוא אית ליה הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא ולפ"ז ניחא דהך לאיסורא דמייתי שם באמת לא קאי לאביי רק לרבא דלית ליה הך סברא מדאצטריך קרא לאיסורא ולכן שינה רש"י לכתוב אין מזהירין מן הדין ולא אין עונשין מן הדין כמו בש"ס דהכא משום דהכא קאי אמה דאמר אביי אבת בתו ענש אבתו לא כש"כ וס"ד דעונש מדין ק"ו אתיא ליה לכן פריך וכי עונשין מן הדין אבל התם דאזלא לפי מה דאמר בפי' דעונש אתיא בגז"ש ולא פריך רק לענין איסורא ל"ל קרא נילף בק"ו והיינו לרבא דווקא דיליף איסורא מגז"ש דהנה דלאביי באמת לית לן קרא ע"ז אלא מכח גילוי מילתא מיחשב כאלו כתיב בפי' ולרבא מתרץ רש"י שפיר דאין מזהירין מן הדין ועיין בספרי ע"ל כריתות (דף ה' ע"א) מש"כ שם:

בד"ה תני אבוה דר' אבין. ותימא א"כ ב"ב וב"ב מנ"ל דבשריפה: לפענ"ד י"ל ע"פ מה שיש להקשות עוד אהא דאבוה דר' אבין אכתי בתו מאנוסתו גבי ישראל מנ"ל דהא קרא רק גבי ב"כ כתיב ומה"ט רצתה הגמרא לעיל (דף נ"א ע"א) לדחות הך דרשא דאבוה דר' אבין דקאמר מאי אריא ב"כ אפילו ב"י נמי וגם לפי מה שמיישב זה עכ"פ פשיטא ליה דקרא רק גבי ב"כ כתיב דקאמר סד"א קרא לאפוקי מדרבא וא"כ מנ"ל לאבוה דר"א אכתי בת ישראל ולכן נלע"ד לפי מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה מנין לעשות וא"ת מה לשאר הבא ממנה כו' וי"ל כיון דיליף מאי דכתיב בהדיא כו' ע"ש. והנה קושית התוספות שייך להקשות ג"כ אבתו מאנוסתו דיליף רבא מהך גז"ש ושם לא שייך לכאורה תירוץ התוס' דאיך שייך לומר דלא שייך לאקשויי כיון דהגז"ש אתיא להורות דמאי דכתיב גבי האי מיחשב כאלו כתיב גבי האי ג"כ הא האי גופא דהיינו בתו מאנוסתו לא כתיבי כלל ולא אתיא רק בגז"ש אפילו אזהרה דידיה וצ"ל דלענין זה גם רבא מודה לאביי דמיחשב בתו מאנוסתו כאלו כתיב בפי' אכן אבוה דר"א י"ל דלית ליה הך סברא ולכן מצריך דרשא דבת איש כהן דהיינו דאית ליה הגז"ש ג"כ לענין בת בנו ובת בתו דלא שייך להקשות מה לשאר הבא ממנו כקושית התוס' די"ל כתירוצם אבל לענין בתו דלא שייך כן לכן יליף כהן מבת איש כהן וממילא ילפינן בת ישראל מגז"ש דליכא למיפרך מה לבתה שכן אם אמו אסורה תאמר בבתו דהשתא י"ל בת איש כהן יוכיח דאם אמו מותרת ואעפ"כ בתו מאנוסתו ואי משום חומרא דכהנים שאר הבא ממנה יוכיח ולכן שפיר ילפינן מבנייהו לפי האמת גם בת ישראל ומכ"מ פריך לעיל שפיר מאי אריא ב"כ אפילו ב"י נמי משום דהתם אליבא דרבא אזלא דלית ליה הך סברא דבת איש כהן ויליף מגז"ש לחוד בתו מאנוסתו אבל מכ"מ לאבוה דר"א י"ל כן דס"ל הך גז"ש ואעפ"כ צריך לדרשא דבת איש כהן:

בא"ד. ועוד קשה דהאי איש אצטריך: גם בזה י"ל לפע"ד כיון דלפי מה שמבואר לעיל (שם) ע"כ פליג ברייתא דאבוה דר"א אהך ברייתא דלעיל דממעטינן שם מהך דאת אביה היא מחללת פרט לזו שאביה מחללה דלא איירי קרא בבתו מאנוסתו ואף דלפי תי' אביי כאן אליב' דאבוה דר"א אית ליה הך דרשא ג"כ היינו דוקא לענין סיפא דקרא דהיינו בת כהן נשואה דדרשינן היכי אמרינן היא באש תשרף ולא הוא היכא שהיא מחללת אותה ולא כשהוא מחללה ותנא דברייתא דלעיל דריש הך דהיא מחללת אכל מה דכתיב בקרא וכיון דכן ע"כ פליג אבוה דר"א ארישא דהך ברייתא דלעיל (דדרשתו היא אליבא דר' ישמעאל כמבואר בירושלמי ונתני שם בשם תני חזקיה) ולעיל אמרינן דהך איש דממעטינן מניה כשנבעלה לפסול לה אתיא כרבנן דפליגי אר"מ א"כ י"ל דהך דאבוה דר"א גם אסיפא דברייתא פליג וסבר כר"מ ולכן לא מצריך איש אבל רבנן באמת לא ילפי מהכא רק מגז"ש דרבא וגם לרבי דדריש לעיל (דף ס"ו ע"ב) מלא תחל אם תחלת ביאתו בזנות ע"ש ג"כ לא מצרכינן מיעוטא דאיש לעיל ע"ש. ודע שאין להקשות אדברינו הנ"ל הא גם לר"מ מצרכינן דרשא דהאיש לענין נשאת ללוי וישראל דהא גם הך חשיב בברייתא דלעיל למעט מכי תחל לזנות אי לאו דרשא דאיש דז"א דלכאורה יקשה לר"מ ממנ"פ כיון דסבר דנבעלה לפסול לה בחנק א"כ ע"כ דריש כי תחל אי תחלת אתחלתא בזנות בסקילה אידך בחנק א"כ מ"ט נשאת ללוי וישראל מחייבת אכן נראה דזה תלוי אי נדרוש הך כי תחל לשון חלול או לשון תחלה דאי לשון חלול א"כ קאמר קרא כי נתחללה בזנות זה בסקילה אידך בחנק וא"כ גם נשאת ללוי ולישראל ממועט אבל אי נדרוש לשון תחלה א"כ קאמר קרא אי תתחיל בזה לזנות היא בשריפה אבל אי כבר התחילה בזנות אחר היא בחנק ומזה לא שייך למעוטי רק נבעלה לפסול לה דנעשית זונה בבעילתו וא"כ איכא זנות אבל לא נשאת ללוי וישראל ולכן הש"ס דרצה למעט גם נשאת ללוי וישראל דריש כי תחל לשון חלול אבל ר"מ י"ל דדריש כרבי (דף ס"ו ע"ב) כי תחל לשון תחלה ולא שייך למעט רק נבעלה לפסול לה ולכן לרבי ור"מ לא מצרכינן דרשה דאיש כלל:

(עו א) מתקיף לה ר' יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב.—ביוחסין לא הביאו, רק בסה"ד. ונ"ל דט"ס כאן וצ"ל: "ר' יעקב אבוה דרב אחא בר יעקב", או "ר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב", או "ר' יעקב בר ברתיה דרב אחא בר יעקב".

מה להיא. לשאר אשתו דין הוא להחמיר ולאסור את אם אמה שכן מצינו באותו שאר צד חמור שכן אמה בשריפה: ועוד מה היא לא חלקת בין בתה לאם אמה אף הוא וכו'. כלומר מאי חזית דכי אמרת אוקים באתרה למילף שאר דידיה מיניה וביה דבר מדבר שנאמר דאם אמו היא בסקילה כאמו כי היכי דבשאר דידה אם אמה כאמה דילמא אוקמא באתרה ונימא דבשריפה היא כבתו כי היכי דבשאר דידה אם אמה כבתה והא לא אפשר כיון דס''ל שריפה חמורה איכא למיפרך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה: אף היא. כלתה אסורה כיון דרביתה הזכרים כנקבות השוה נמי נקבות כזכרים שאר אשתו כשארו ויהא אסור אף באשת חורגו ואנן הוא דאמרינן מותר אדם באשת חורגו: כלתו בסקילה. בפ' ד' מיתות (לעיל דף (נ.): איכא למיפרך. בתחילת הדין לאוסרה: למ''ד שריפה חמורה. ואינה לפירכא קמייתא משום האי קושיא בתרייתא לא נדונה כלומר לא תילפינהו מהדדי ואפי' לאוסרה דכיון דלא מצית למידן מינה ומינה: ה''ג אבל הכא בשריפה כדאשכחן באמה דהיינו אתרה דומיא דידיה דכלתו כאמו: ועוד מה הוא חלקת. כלומר מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה שריפה כאמה דומיא דידיה דכלתו כאמו אוקמת באתרה הכי ולמוד שאר דידיה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה צריכין אנו לענוש בכלתה מיתה חמורה מזאת ובסקילה והיינו מיניה וביה מבתה שהיא בשריפה אתה למד לכלתה סקילה שצריך אתה לחלוק ולהחמיר בין בתה לכלתה דמה הוא חלקת בו להחמיר כלתו מבתו אף היא וכו' והאי לאו דון מינה ומינה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא היא דכי ילפת שאר דידיה מיניה וביה יש לך להחמיר בכלתה מבתה ואם באת לומר כן איכא למימר דאין לך ללמוד כן אלא להשוות כלתה לאמה כי היכי דכלתו שוה לאמו הלכך איכא למימר סקילה ואיכא למימר שרפה מש''ה לא נדונה: בתו מאנוסתו מניין. בשאר דידיה בקרא דערות בת בנך וגו' דאוקימנא באונסין לא כתיבא בתו: גלויי מלתא בעלמא הוא. ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבת דבתו היא דאתיא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואם באתה להביא בת אביו ובת אמו מק''ו זה עונש מן הדין דהא לאו מכח קורבה דהא אתיא דזו קורבה מחמת עצמה וזו קורבה מחמת עצמה אבל הבא על בת בתו אינה קרובה לו אלא משום בתו: אתיא הנה הנה לאיסורא. נאמר בשארו הנה ונאמר בשאר אשתו הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ומאחר שנתרבית להיות כבת בתו אתיא לשריפה בגזירה שוה דזמה זמה כבת בתו כדאמרינן לעיל: הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן. דהוה ליה למימר ובת כהן וכתוב איש לומר לך בת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה מאביה בשריפה: אי מה בת כהן. נשואה שזינתה מאחר היא בשריפה ואין בועלה בשריפה: אף בתו מאנוסתו היא בשריפה ולא הוא. דהיא תשרף כתיב ולא הוא: רבא אמר בשלמא התם גבי בת כהן בנשואה או בארוסה משתעי קרא כדילפינן בפרק ד' מיתות כי אפיקתיה לבועל מדינא דבת כהן: ואוקמיה אדינא. דבועל אשת איש דהא לא נפקא מכלל אשת רעהו אבל בא על בתו משום קורבא היא בין בפנויה בין בנשואה ואי מפקת לאביה מכלל דינא אהי דינא מוקמת ליה אדינא דפנויה מוקמת ליה ומפטר אפשר לומר כן השתא איהי דלא עבדא מידי מיקטלא איהו מיפטר והא קיימא לן (ב''ק דף טז:) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: אל תחלל את בתך. אל תחללה בזנות: יכול בכהן המשיא בתו ללוי ולישראל. שמחללה ופוסלה מתרומה כל זמן היותה. תחתיו: במוסר בתו. לאדם לבעילת זנות שלא לשם אישות: תחלל. שני חלולין משמע: המשיא בתו לזקן. ומתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו: זה המשהה בתו בוגרת. שמתאוה להפקירה ומזנה: אין לך עני בישראל. לקמן מפרש לה: משהה בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא. שמשהא אותה בשביל מלאכה וזו היא ערמת רשע שגורם להזנותה בשביל הנאתו שאין רוצה לקנות שפחה לשמשו:

אמר אביי ק''ו. אביי נמי אית ליה גזירה שוה כדאמרינן לעיל אלא דקאמר הכא לא צריך ומיהו קשה מפ''ק דכריתות (דף ה.) גבי אל תהי ג''ש קלה בעיניך דמשמע התם דאביי לא יליף בתו מאנוסתו אלא מגזירה שוה: תני אבוה דרבי אבין כו'. מדבעי קרא משמע דלית ליה גזירה שוה דהנה הנה וזמה זמה ותימה א''כ בת בתו ובת בנו מנא ליה דבשריפה ועוד קשה דהאי איש איצטריך לכדדרשינן בפרק ד' מיתות (לעיל דף נא.) אע''פ שאינה כהנת דמאיש דריש כדפירש בקונטרס:

דף עו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד