דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - ב

אמר אביי, הכי קאמר התנא באומרו "זכרים כנקבות": מנין לעשות שאר [קירבה של בתו] הבא ממנו [דהיינו, בת בנו ובת בתו שאינם מאשתו, אלא מאנוסתו], כשאר [כקירבה של בת] הבא ממנה [מאשתו, דהיינו, בת בנה של אשתו ובת בתה של אשתו, כשאינם ממנו אלא רק מאשתו], ולחייבם שריפה כמו שחייבנו שריפה בשאר הבא ממנה, שלמדנוהו בגזירה שוה? - נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, וכו'. [8]

ותמהה הגמרא: והא בשאר דידיה, בפסוק האוסר את קירבת בתו מאנוסתו ואת בת בנה ואת בת בתה, לא כתיבא ביה זמה!

אמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא "הנה הנה", תחילה אנו למדים בגזירה שוה של "הנה הנה". כי בפסוק המדבר בשאר הבא ממנו [בתו מאנוסתו ובת בנה ובת בתה], נאמר כי "ערותך הנה". ובפסוק המדבר בשאר הבא ממנה, נאמר "שארה הנה". והרי זה כאילו נאמר גם בשאר הבא ממנו "זמה". ומעתה, שגם בשאר הבא ממנו נאמרה "זמה", שוב אתיא גזירה שוה של "זמה זמה", ללמד מחמותו חיוב בשריפה.

ועתה באה הגמרא להסביר את הדבר השני הסתום שבברייתא:

ב. אמר מר: מנין לעשות למטה כלמעלה.

ודנה הגמרא: מאי "למטה כלמעלה"?

אילימא, אם נאמר שכונת התנא היא לומר, מנין לנו חיוב שריפה על בת בנה ובת בתה כבתה, והיינו, מנין שהדורות התחתונים ב"שאר בתו" [בת בנה ובת בתה] דינם בשריפה, כלמעלה, כדין בתו, הקודמת בקרבתה אליו, והיא נחשבת "עליונה" בסדר הקירבה אליו.

אי אפשר לומר כן, שהרי כולן בהדי הדדי קאתיין! כולן נלמדות באותה גזירה שוה אחת מחמותו, כי כולן נכללות באותו פסוק, שכתוב בו "זמה".

אלא, שמא תאמר, שכונת התנא לומר מנין לנו חיוב שריפה על אם חמיו ואם חמותו כחמותו.

הרי לא יתכן לומר כן! כי האי, האם זה נקרא למטה כלמעלה? והרי סדר הדורות הוא מלמעלה, ויורד כלפי מטה. ואם כן, אם השאלה היא מנין שאם חמיו ואם חמותו הן בשריפה כחמותו, הרי למעלה כלמטה, הואי!

ומתרצת הגמרא: אכן אי אפשר לומר כך, אלא עלינו לשנות את הברייתא באופן הפוך, ולכן תני, יש לשנות את הברייתא כך: מנין לעשות למעלה [אם חמיו ואם חמותו] כלמטה [כחמותו]?

אך תמהה הגמרא: אי הכי, מה הוא הלימוד שאמר על כך התנא בברייתא: נאמר כאן זמה, ונאמר להלן זמה!?

ומה השתא, אינהי לא כתיבא, הן עצמן לא נכתבו בפסוק, ואין לך עדיין מקור לא לאזהרה ולא לעונש עליהן. זמה דידהו, כתיבא!? אם הן עצמן לא כתובות בתורה, כיצד אפשר לומר שנכתבה בהן "זמה"!?

אמר אביי, הכי קאמר התנא בברייתא:

מנין לעשות לאסור שלשה דורות למעלה מאשתו, דהיינו, אם חמיו ואם חמותו, הנחשבים כדור שלישי למעלה מאשתו, כשלשה דורות למטה מאשתו, כמו בת בנה ובת בתה של אשתו, שהן דור שלישי למטה מאשתו, שבהן נאמרו גם אזהרה וגם עונש שריפה? -

נאמר למטה, בבת אשתו, "זמה" ["שארה הנה זמה היא"] ונאמר למעלה, בחמותו, "כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא". מה למטה, בבת אשתו, יש אזהרה ועונש שריפה שלשה דורות למטה. אף למעלה, בחמותו, יש עונש שריפה שלשה דורות, למעלה.

אך כל הלימוד הזה הוא ביחס לעונש שריפה ולא ביחס לעצם האזהרה, כי "זמה" הכתובה למעלה בחמותו נאמרה רק ביחס לעונש שריפה אך לא לענין האזהרה.

ולכן, ממשיכה הברייתא ואומרת את הדין הסתום השלישי, ועתה מבארת אותו הגמרא:

ג. ומה בעונש, עשה למטה, את בתה ואת בת בנה ואת בת בתה, שיהיו בעונש שריפה, כלמעלה, כדין חמותו שהיא בשריפה. אף באזהרה נמי, עשה למעלה, את חמותו ואת אם חמותו ואת אם חמיו כלמטה, שיהיו מוזהרים על כולן. [9]

רב אשי אמר: לעולם אין לך להפוך את לשון הברייתא [בחלק השני], אלא יש לשנותה כדקתני: מה להלן למטה כלמעלה, אף כאן למטה כלמעלה.

ומה שהקשינו, הרי אם חמיו ואם חמותו, אם תרצה לעשותן כחמותו, הרי זה מלמעלה למטה, לפי שכך הוא סדר הדורות, ואין זה למטה כלמעלה, יש לומר:

ומאי "למטה" - למטה באיסור. שאם חמותו ואם חמיו נחשבות בדרגה פחותה של חומרת האיסור, לפי שהן יותר רחוקות ממנו מאשר חמותו, ולכן למדנו שבכל זאת חמור דינם של "למטה" כמו חמותו שהיא "למעלה" בדרגת האיסור.

ואת המשך הברייתא מפרש עולא כאביי.

עד כאן מבארת הגמרא את לשון הברייתא הסתום, ומכאן היא ממשיכה לדון בעקבות דברי הברייתא.

אי, שמא תאמר, כיון שאמרה הברייתא שיש לדמות את שאר הבא ממנו לשאר הבא ממנה, אם כן, לפי זה גם נאמר: מה היא, לגבי איסור קורבה מצד אשתו, אם אמה אסורה, אף הוא, לגבי איסור קורבה מצדו, אם אמו אסורה!

אמר אביי: אמר קרא "אמך היא". המילה "היא" באה למעט, ולומר, כי רק משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אם אמו.

רבא אמר: אין צורך למיעוט של "אמך היא", אלא אפשר לתרץ שאי אפשר ללמוד את איסור של אם אמו בגזירה שוה מאם אמה, כי בין למאן דאמר דון מינה ומינה, שכאשר לומדים בגזירה שוה דבר אחד מהשני, לומדים אותו לכל דיניו מהדבר המלמד, ואין דנים בו את דינו של הראשון כלל, ולפי מאן דאמר זה לכאורה יש ללמוד שעל אם אמו חייבים שריפה כמו על אם אמה, ובין למאן דאמר דון מינה, ואוקי באתרה, שרק לומדים את עיקר הדין מהדבר המלמד, אך עדיין יש להעמיד את הראשון כדינו, ולפיו רק את איסור האזהרה לאם אמו אפשר ללמוד מאם אמה, ולא את חיוב השריפה - לא אתיא! אין אפשרות ללמוד בגזירה שוה.

שהרי למאן דאמר דון מינה ומינה, יש לנו לדון בגזירה שוה את דין אם אמו מאם אמה, הן לאזהרה והן לשריפה, כך:

דון מינה, מה היא, אשתו, אם אמה אסורה - אף הוא נמי, אם אמו אסורה.

ומינה - מה היא בשריפה, אף הוא נמי בשריפה על אם אמו.

ולימוד זה יש לפרוך: למאן דאמר מיתת שריפה חמורה מסקילה, איכא למיפרך שלוש פירכות:

א. מה ל"היא", - שכן אמה בשריפה, תאמר ב"הוא" - שאמו בסקילה. ואי אפשר ללמוד דבר קל מדבר חמור.

ב. ועוד יש לפרוך: היתכן שתהא אמו בסקילה, ואילו אם אמו תהיה בשריפה, החמורה מהסקילה!?

ג. ועוד, כיון שאומרים "דון מינה ומינה", הרי יש לנו ללמוד כך: מה היא, לא חלקת בה בין אמה לאם אמה לעונש, ובשתיהן יש חיוב שוה, בשריפה. אף הוא נמי, לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו, ובשתיהן יהיה חיוב שוה, בסקילה.

ולמאן דאמר סקילה חמורה, ולפיו שתי הפירכות הראשונות אינן קיימות, בכל זאת, האי קושיא, מכח הקושיה השלישית, לא נידונה, לא יתכן ללמוד אם אמו מאם אמה.

ואילו למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה, הרי בהכרח שיהיה הלימוד לאזהרה בלבד, כך:

דון מינה: מה היא, אם אמה אסורה - אף הוא נמי, אם אמו אסורה,

ואוקי באתרה: התם, באם אמה, הוא דבשריפה. אבל הכא, באם אמו, בסקילה, כדאשכחן באמו [והיינו, "אוקי באתרה"].

ומסביר רבא שלפי הלימוד הזה יש לפרוך כך:

למאן דאמר שריפה חמורה מסקילה, איכא למיפרך שתי פירכות:

הערות

[8] אם כי יש חילוק בין שאר הבא ממנה לבין שאר הבא ממנו, שכן אם אמה אסורה ואילו אם אמו מותרת, אין זו קושיה לגזירה שוה, כי הלימוד של הגזירה שוה אומר שכאילו נכתב הפסוק של שאר הבא ממנו בשאר הבא ממנה. תוס'

[9] והיינו, שאביי הולך לפי מה שהפכה הגמרא.

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: מנין לעשות שאר (קרבה) הבא ממנו, כלומר, בת בתו או בת בנו כשאר הבא ממנה, כבתה ובת בתה — נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה". ומקשים: והא [והרי] בענין העובר על שאר דידיה [שלו] לא כתיבא ביה [נאמרה בו] לשון "זמה", שהרי נאמר רק "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (ויקרא יח, י).

אמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבודימי, בתחילה אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה מהמילים "הנה" "הנה" הכתובה גם בשאר שלו ("כי ערותך הנה") וגם בשאר שלה ("שארה הנה זמה היא". שם יז), ואחר כך אתיא [בא] הדבר ונלמד העונש באלה בגזירה שווה "זמה" "זמה" האמורה כאן והאמורה בעונשין "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (שם כ, יד).

א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: מנין לעשות למטה כלמעלה. ושואלים מאי [מה פירוש] "למטה כלמעלה"? אילימא [אם תאמר] שהפירוש הוא: בת בנה ובת בתה שהן למטה בסדר הדורות שייחשבו כבתה, והלא בהדי הדדי קאתיין [יחד הן באות בלי להבדיל] מאותם כתובים עצמם.

אלא תאמר, שהכוונה לעשות את אם חמיו ואם חמותו כחמותו. ואולם אם כן האי [זה] הביטוי "למטה כלמעלה" אינו נכון כלל, והיה לו לומר "לעשות למעלה (כלומר, דורות האבות) כלמטה"! ומשיבים: תני [שנה] ותקן: "למעלה כלמטה".

ומקשים: אי הכי [אם כך] אומר אתה נראה מה הוא המשך הדברים — "נאמר כאן 'זמה' ונאמר להלן 'זמה' "וכיצד מסבירים את הדבר? ומה השתא אינהי לא כתיבא [ומה עכשיו הן עצמן, אם חמותו ואם חמיו, אינן כתובות] כלל בתורה, ומדרשה בלבד נלמדו, זמה דידהו כתיבא [שנאמרה לגביהן כתובה]? וכיצד עושים גזירה שווה מדבר שאינו כתוב כלל?

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] התנא בברייתא: מנין לעשות שלשה דורות למעלה מאשתו, כלומר, אשתו וחמותו (הרי דור שני) ואם חמותו (דור שלישי), כשלשה דורות למטה (אשתו, בתו, ובת בתו)? — נאמר למטה בענין בת אשתו "זמה" ונאמר למעלה "זמה", מה למטה האיסור חל עד שלשה דורות, אף למעלה חל האיסור עד שלשה דורות

ומה לגבי עונש עשה למטה כלמעלה, אף באזהרה נמי [גם כן] עשה למעלה כלמטה, ללמד שיש איסור "לא תעשה" בדבר.

רב אשי אמר: לעולם עליך לשנות כדקתני [כמו ששנוי לפנינו] בלא לתקן את הגרסה, ומאי [ומה] משמעות "למטה" האמור כאן — כוונתו: למטה באיסור, כלומר, אין להבין "למעלה" ו"למטה" בענין דורות קודמים ומאוחרים, אלא "למעלה" משמעו איסור חמור יותר, ו"למטה" איסור קל יותר.

ומקשים: לפי מסקנה זו שעושה קרוביו כקרובי אשתו ולמטה כלמעלה, נאמר: אי [אם] מה היא אשתו אם אמה אסורה, אף הוא אם אמו אסורה ויהא הבא עליה חייב שריפה!

אמר אביי: אי אפשר לומר כן, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה" (שם יח, ז), וההדגשה ללמד: משום אמו אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אם אמו.

רבא אמר טעם אחר: בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שלגבי גזירה שווה נוקטים בשיטה של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], כלומר, כאשר למדים מגזירה שווה אין למדים רק באותו פרט עצמו שיש בו השוואת המילים, אלא כל מה שנאמר בדבר אחד קיים גם בשני. ובין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] לגבי לימוד בגזירה שווה דון מינה ואוקי באתרה [ממנה, מהדבר שלומד, והעמד במקומה], ולא תלמד נושאים נוספים לאלה הנלמדים במישרין מן הגזירה השווה, לא אתיא [אינו בא], אי אפשר לקבל את ההנחה שיהא חייב על אם אמו. כיצד?

— למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה, אפשר ללמוד כך: מה היא (אשתו) אם אמה אסורה, אף הוא נמי [גם כן] אם אמו אסורה, ומינה [וממנה] נלמד גם כן לעניינים נוספים: מה היא אם בא על אם אמה הריהו נידון בשריפה, אף הוא נמי [גם כן] אם בא על אם אמו יהיה חייב בשריפה, ומעתה נוכיח כי דעה כגון זה אינה יכולה להתקבל על הדעת.

למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי שריפה חמורה יותר מסקילה — איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] השוואה זו, ולומר: מה להיא שחייב על אם אמה שריפה שכן אם בא על אמה חייב בשריפה, תאמר בהוא, אם בא על אמו יהיה חייב בסקילה בלבד ואין חומרת הדברים שווה.

ועוד יש להקשות בדרך זו: אם בא על אמו שהיא קרובה לו חייב סקילה, על אם אמו שהיא רחוקה יותר יהיה חייב בשריפה, שלשיטה זו היא מיתה חמורה יותר?!

ועוד יש להקשות: מה היא (אשתו וקרובותיה) לא חלקת בה בעונש בין אמה לאם אמה, אף הוא נמי [גם כן] לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו. ואם כן הרי זו הוכחה שההשוואה בין אם אמו ואם אמה אינה יכולה להתקיים.

ולמאן דאמר [ואפילו לשיטת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, על כל פנים מהאי קושיא [מקושיה אחרונה זו] לא נידונה [נדון אותה], שאמנם אין קושי של חומרה וקולה אבל מכל מקום נפקעה ההשוואה שבכתוב בין האם ואם האם, וכל זה לשיטה אחת של לימוד הגזירה שווה.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמידנה במקומה], נלמד כך: מה היא (אשתו) אם אמה אסורה לו, אף הוא נמי [גם כן] אם אמו אסורה, ואוקי באתרה [והעמד את ההלכה במקומה] כיצד? — התם [שם] הוא בבא על אם אמה של אשתו שנידון בשריפה, אבל הכא [כאן] שבא על אם אמו שלו נידון בסקילה, כדאשכחן [כפי שמצאנו] שנענש באמו שלו בסקילה, ומעתה נוכיח את הקושי שבדבר.

למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששריפה חמורה מסקילה, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולהקשות:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye says: This is what the baraita is saying. From where is it derived to render a relative who comes from his family, e.g., the daughter of his daughter and the daughter of his son, like a relative who comes from her family, e.g., the daughter of his wife and the daughter of his wife’s daughter? Lewdness is stated here and lewdness is stated there. Just as there, the Torah renders the status of male relatives like that of female relatives, so too here, the Torah renders the status of males like that of females. The Gemara asks: But isn’t it so that with regard to a relative from his family the term lewdness is not written, as the verse states: “The nakedness of your son’s daughter, or of your daughter’s daughter, their nakedness you shall not expose; for theirs is your own nakedness” (Leviticus 18:10)?

Rava says: Rav Yitzḥak bar Avudimi said to me: The equation of his relative to her relative is derived by means of a verbal analogy between the word “henna” written with regard to his relative: “The nakedness of your son’s daughter, or of your daughter’s daughter, their nakedness you shall not expose; for theirs [henna] is your own nakedness” (Leviticus 18:10), and the word “henna” written with regard to her relative: “You shall not uncover the nakedness of a woman and her daughter; you shall not take her son’s daughter, or her daughter’s daughter, to uncover her nakedness; they [henna] are near kinswomen; it is lewdness” (Leviticus 18:17). Additionally, it is derived from a verbal analogy between the word “lewdness” (Leviticus 18:17) and the word “lewdness” in the verse: “And if a man takes a woman and her mother, it is lewdness; they shall be burned with fire both him and them, and there shall be no lewdness among you” (Leviticus 20:14).

The Master says: From where is it derived to render the status of a relative below like the status of a relative above? The Gemara asks: What is the meaning of: The status of a relative below like the status of a relative above? If we say this means that the status of second-generation relative, i.e., the daughter of the son of his wife and the daughter of her daughter is like the status of first-generation relative, i.e., her daughter, this is difficult, as they are derived together, as all of them are mentioned in the same verse (see Leviticus 18:17).

Rather, it means that the status of the mother of his father-in-law and the mother of his mother-in-law is like that of his mother-in-law. The Gemara challenges: If so, is this an example of: A relative below is like the status of a relative above? On the contrary, it is an example of: A relative above is like the status of a relative below. The Gemara responds: Emend the baraita and teach: The status of a relative from the generation above is like the status of a relative from the generation below them.

The Gemara asks: If so, as for the continuation of the baraita: Lewdness is stated here, with regard to the prohibition, and lewdness is stated there, with regard to the punishment, now, if the mother of his father-in-law and the mother of his mother-in-law are not written in the Torah and are derived through interpretation, is the term lewdness written concerning them?

Abaye says: This is what the baraita is saying: From where is it derived to render the status of a relative for three generations above, his wife, his mother-in-law, and the mother of his mother-in-law, like the status of a relative for three generations below, his wife, his daughter, and the daughter of his daughter? Lewdness is stated with regard to relatives below, the offspring of his wife (Leviticus 18:17), and lewdness is stated with regard to relatives above, the ancestors of his wife (Leviticus 20:14). Just as with regard to relatives below, one is liable for engaging in intercourse with three generations of women, so too with regard to relatives above, one is liable for engaging in intercourse with three generations of women.

And just as with regard to punishment, the verse rendered the status of relatives below like that of relatives above, so too, with regard to the prohibition, the verse rendered the status of relatives above like that of relatives below.

Rav Ashi says: Actually, it is not necessary to emend the baraita, and the baraita may be interpreted as it is taught. And what is the meaning of the term below? The reference is to below in terms of the prohibition, i.e., below refers to more distant relatives, e.g., the mother of his mother-in-law, with regard to whom the prohibition is less severe, and above refers to closer relatives, e.g., his mother-in-law, with regard to whom the prohibition is more severe.

Based on that interpretation of the baraita, the Gemara asks: If so, why not say: Just as the mother of the mother of his wife is forbidden to him, so too the mother of his mother is forbidden to him, and say that he would be liable to be executed by burning?

Abaye says that it is not possible that one is liable to be burned for engaging in intercourse with the mother of his mother, as the verse states: “The nakedness of your father and the nakedness of your mother you shall not expose; she is your mother, you shall not expose her nakedness” (Leviticus 18:7). Infer from this: Due to his intercourse with his mother you deem him liable to be executed, but you do not deem him liable to be executed due to his intercourse with the mother of his mother.

Rava says: Both according to the one who says with regard to the method of derivation by means of a verbal analogy: Infer the halakha from it, i.e., from the source of the verbal analogy, and derive the details from it, i.e., from that source, and according to the one who says: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place, i.e., the derived halakha is subject to the principles that govern that which is derived by means of the verbal analogy, it is not derived that one is liable to be burned for engaging in intercourse with the mother of his mother.

The Gemara elaborates: According to the one who says: Infer the halakha from it and derive the details from it, one might infer: Just as with regard to relatives of his wife, the mother of her mother is forbidden to him, so too with regard to his relatives, the mother of his mother is forbidden to him. And derive again from it: Just as with regard to relatives of his wife, he is liable to be executed by burning due to his intercourse with the mother of her mother, so too with regard to his relatives, he is also liable to be executed by burning due to his intercourse with the mother of his mother.

The Gemara proceeds to explain why one cannot derive that one is liable to be burned for engaging in intercourse with the mother of his mother. According to the one who says: Execution by burning is more severe than execution by stoning, the inference from the halakha of relatives of his wife can be refuted as follows: What is notable about her relatives, where he is liable to be burned for engaging in intercourse with the mother of her mother? They are notable in that one who engages in intercourse with the mother of his wife is liable to be executed by the more severe punishment of burning, not the less severe, more common, punishment of stoning. Will you then say that the same halakha should apply with regard to his relatives, where one who engages in intercourse with his mother is liable to be executed by the less severe punishment of stoning?

And furthermore, as one who engages in intercourse with his mother is executed by the less severe punishment of stoning, is it possible that one who engages in intercourse with the mother of his mother, a more distant relative, is executed by the more severe punishment of burning?

And furthermore, just as with regard to her relatives, you did not distinguish between her mother and the mother of her mother, and one who engages in intercourse with either is executed by burning, so too with regard to his relatives, you should not distinguish between his mother and the mother of his mother. Since one who engages in intercourse with his mother is punished by stoning, not burning, it follows that one who engages in intercourse with the mother of his mother is punished by stoning, not burning.

And according to the one who says that stoning is more severe than burning, although the first two refutations of the derivation, based on the fact that execution by burning is more severe, are not relevant, due to this third difficulty, this halakha is not derived. Just as with regard to her relatives, you did not distinguish between her mother and the mother of her mother, so too with regard to his relatives, you should not distinguish between his mother and the mother of his mother.

And according to the one who says: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place, one might infer: Just as with regard to relatives of his wife, the mother of her mother is forbidden to him, so too with regard to his relatives, the mother of his mother is forbidden to him. And interpret the halakha according to its own place: It is there, with regard to the relatives of his wife, that one who engages in intercourse with the mother of her mother is executed by burning; but here, with regard to his relatives, one who engages in intercourse with the mother of his mother is executed by stoning, as we found that this is the punishment with regard to one who engages in intercourse with his mother.

The Gemara explains why the derivation with regard to the prohibition is not valid. According to the one who says that execution by burning is more severe than execution by stoning, the derivation can be refuted:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אם אמו לא נאסרה מן התורה אלא שהיא מן השניות כמו שיתבאר ביבמות ותמה על עצמך האיך אפשר שאם אמו אינה מן התורה ואם אמה של אשתו מן התורה ירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומה שהוא מצוי לחטוא הפליגה באיסורו יותר ואמו מ"מ מתוך שמצוי בקטנותו להיות עמה בקירוב בשר הוצרכה לכתוב את ענשה שהרי מבן תשע נתחייבה היא בהעראתו כמו שהתבאר ובכמה דברים סמכה תורה על דעת מביני סתריה:

ומתמהינן מכדי כי יליף ג"ש דזמה זמה לשאר דידיה קא יליף הא בשאר דידיה לא כתיב זמה כלל אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה כתיב הכא ערות בת בנך כו' כי ערותך הנה וכתיב התם שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ואתיא זמה זמה כתיב הכא שארה הנה זמה היא וכתיב התם ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה אשתכח השתא דיליף שאר דידה מחמותו בג"ש דזמה זמה ויליף שאר דידיה משאר דידה בג"ש דהנה הנה בין לאיסורא בין לשריפה:

מנין לעשות למטה כלמעלה. ודייקינן מאי למטה ומאי למעלה אילימא דורות אחרונים קרי למטה וראשונים קרי למעלה ומאי למטה כלמעלה בת בנה ובת בתה כבתה בהדי הדדי קאתיאן בחד קרא אלא אם חמיו ואם חמותו כחמותו דאכתי לא קיימי ליה לתנא ומסתברא דבתרייהו קא מהדר האי למטה כלמעלה למעלה כלמטה מיבעי ליה ומשנינן תני למעלה כלמטה ומקשינן אי הכי דאאם חמיו ואם חמותו קא מהדר היכי קתני נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה דמשמע נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן באם חמותו ואם חמיו זמה השתא אם חמיו ואם חמותו לא כתיבן כלל אפילו לאיסורא זמה דידהו כתיבא דלימא תנא נאמר להלן זמה ופריק אביי הכי קאמר מנין לעשות שלשה דורות למעלה מאשתו דהיינו (ואם) [אם] חמותו ואם חמיו דכי מנית מאשתו הויין להו שלשה דורות מנין לרבותן לשריפה כשלשה דורות למטה מאשתו דהיינו בת בתה ובת בנה דאתרבו להו לשריפה מג"ש דזמה זמה וקא פשיט נאמר למטה זמה ונאמר למעלה זמה בת אשתו קרי למטה וחמותו קרי למעלה כדפרישנא מה למטה שלשה דורות דכתיב בת בנה ואת בת בתה אף למעלה שלשה דורות ודקתני סופא ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה איפוך רישא דסיפא ותני מה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה ואאזהרה דחמותו ואם חמותו ואם חמיו קא מהדר והכי קאמר מה כאן בשריפה עשה בת אשתו שהיא למטה כאמה שהיא למעלה דהא אתיא ליה בג"ש ונמצא שחמותו ובת אשתו דינן שוה לענין שריפה אף להלן באזהרה דינן שוה ונמצא עשה חמותו ואם חמותו ואם חמיו שהן למעלה כבת אשתו שהיא למטה:

רב אשי אמר לעולם כדקתני מנין לעשות למטה כלמעלה ומאי למטה למטה באיסור למעלה למעלה באיסור איסור הקל קרי למטה והחמור קרי למעלה והכי קאמר מנין לעשות אם חמיו ואם חמותו שהן רחוקות לו יותר מחמותו ואיסורן למטה מחמותו כחמותו שהיא קרובה ואיסורה איסור עליון וחמור. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דקרי להו לאם חמותו ואם חמיו למטה באיסור שהרי אמותיהן מותרות מדברי תורה למעלה מהן חמותו שאמה אסורה נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן בבת אשתו זמה מה להלן בת בתה שהיא למטה באיסור כבתה שהיא למעלה באיסור אף כאן אם חמותו שהיא למטה באיסור כחמותו שהיא למעלה באיסור והא דהדר תנא סופא וקתני מה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה נמי לא תיפוך והכי קאמר ומה כאן בשריפה חמותו שהיא למעלה באיסור בשריפה כבת בתה של אשתו שהיא למטה באיסור דקיימא לן בשריפה מגזירה שוה אף להלן באזהרה חמותו שהיא למעלה באיסור כבת בתה ובת בנה של אשתו שהן למטה באיסור וכי היכי דילפא חמותה אזהרה מג"ש הכי נמי ילפא אם חמותו ואם חמיו דכיון דנפקא ליה לתנא בג"ש לשריפה הדרי וילפי לאזהרה בגזירה שוה דזמה זמה הכי מה כאן אם חמותו ואם חמיו כחמותו לשריפה אף להלן אם חמותו ואם חמיו כחמותו. ואית דמפרשי דהאי למעלה כלמטה דסופא לא דמו לדרישא דאלו רישא למטה למטה באיסור למעלה למעלה באיסור ואלו סופא למעלה ולמטה דקתני למעלה מאשתו [ולמטה מאשתו והכי קאמר ומה כאן בשריפה חמותו שהיא למעלה מאשתו בשריפה כלמטה מאשתו] כבת אשתו שהוא למטה מאשתו אף להלן באזהרה חמותו כבת אשתו ולא מסתבר דהא מוקי מתניתא בתרי טעמי. ורבינו שלמה ז"ל פירש לסופא דרב אשי כאביי מפרש לה למילף אזהרה בחמותו ואם חמותו ואם חמיו והכי קאמר ומה כאן בעונש רבינן בג"ש שאר שלמטה הימנה כשאר שלמעלה הימנה לענין אזהרה [כו']:

והדרינן לאקשויי אתירוצא קמא דאביי דאמר מנין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה ויליף לה בג"ש השתא דאתרבי שאר דידיה אי מה היא אם אמה אסורה לו מן התורה אף הוא אם אמו אסורה לו מן התורה ואלמה תניא בפרק כיצד אשת אחיו ואם אמו שנייה ובהדיא קתני התם דשניות מדברי סופרים נינהו ופריק אביי א"ק אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייב ומשום אם אמו: רבא אמר בלא אמך היא נמי בין למ"ד דון מינה ומינה בין למ"ד דון מינה ואוקי באתרא לא מצינן למיסר אם אמו מגז"ש כדמפרש ואזיל ועיקר הא פלוגתא דדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא איתא בשבועות בפ' שבועת הפקדון (שבועות ל"ו:) דאיפליגו בהו ר' מאיר ורבנן דתנן שבועת הפקדון נוהגת באנשים כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו מפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר"מ וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב ואסיקנא התם (ל"א:) דבדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא קא מיפלגי ר"מ סבר דון מינה ומינה ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא ועיקר הא מילתא דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב דהא ונשבע על שקר אמר רחמנא ומפי עצמו משמע אבל מפי אחרים דפקדון בגזירה שוה דתחטא הוא דילפינן ליה משבועת העדות דמיירי במושבע מפי אחרים דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ור"מ ורבנן בהא פליגי ר"מ סבר דון מינה ומינה כיון דמושבע מפי אחרים דפקדון מעדות ילפת ליה מהתם אית לך למילפיה לכל מילי והיינו דקאמר דון מינה ומינה דון מינה מה עדות מושבע מפי אחרים חייב [אף פקדון מושבע מפי אחרים חייב] ומינה מה מושבע מפי אחרים דעדות אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דהא יליף מפקדון בגזירה שוה לכפירת ממון וכתיב אם לא יגיד לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה הנתבע ממון והיינו בבית דין אף מושבע מפי אחרים דפקדון אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא דון מינה לעיקר חיובא וכיון דאיתיתיה להכא אוקמיה אדינא דשאר מילי דמפרשי באתריה דון מינה מה עדות מושבע מפי אחרים חייב אף פקדון מושבע מפי אחרים חייב (דמי) ואוקי באתרה מה מושבע מפי עצמו דפקדון אפי' חוץ לב"ד חייב דהא ונשבע על שקר כתיב ומשמע אפי' חוץ לב"ד אף מושבע מפי אחרים דפקדון גופיה אפי' חוץ לב"ד חייב והיינו דקאמרינן הכא בין למ"ד דון מינה ומינה ובין למ"ד דון מינה ואוקי באתרה לא מצינן לאיתויי אם אמו לאיסורא בגזירה שוה משאר דידה והשתא קאתי לפרושי אמאי לא מצינן למיסר אם אמו מגזירה שוה וקאמר למ"ד דון מינה ומינה לא אתיא דאי ילפת אם אמו בג"ש מאם אמה לאיסורא על כרחיך צריכת למילפה מהתם לענין קטלא דנימא הכי דון מינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה ומינה מה היא אם אמה בשריפה אף הוא אם אמו בשריפה והשתא קא הדר לפרוכי דלא מצינן לאוקומי אם אמו בשריפה מג"ש דאם אמה בדון מינה ומינה כי היכי דתיפריך האי ג"ש מעיקרא והיינו דקאמר למ"ד שריפה חמורה מסקילה איכא למיפרך מה להיא שכן אמה בשריפה שהיא חמורה לפיכך אם אמה בשריפה תאמר בהוא שאמו בסקילה שהיא קלה ואין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו ועוד אי אפשר לומר שתהא אמו בסקילה הקלה ואם אמו הבאה מכחה בשריפה החמורה ועוד למ"ד דון מינה ומינה על כרחיך מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה שהרי שתיהן בשריפה אף הוא לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו אלא או שתיהן בסקילה או שתיהן בשריפה והא ודאי שתיהן בסקילה לא מצית אמרת דכיון (דאם) [דמאם] אמה קא ילפי כאם אמה בעיא מהוי בשריפה כדאמרן ושתיהן בשריפה לא מצית אמרת דהא בהדיא רבי רחמנא אמו לסקילה וכיון דלא אפשר לאוקומי בה מדת דון מינה ומינה אפי' לאיסורא נמי לא תילפה מהתם דכל ג"ש דלא יכלת לאוקומי כולהו מדות דידה ג"ש פריכא היא ולא סמכינן עלה ולמ"ד סקילה חמורה משריפה נהי דמהנך תרי קושיי קמאי ליכא למיפרך אלא מהאי קושיא בתרא ודאי לא נדונו להאי ג"ש דהא צריכינן למימר מה היא לא חלקת בה אף הוא לא תחלוק בו ולא אפשר למימר הכי כדפרשי' לעיל. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרה נמי לא אתיא דהא צריכינן למימר דון מינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה ואוקי באתרה התם הוא דבשריפה כדין אמה אבל הכא בסקילה כדאשכחן באמו והא לא מצינן למימר הכי משום דאיכא למיפרך בין למ"ד שריפה חמורה בין למ"ד סקילה חמורה למ"ד שריפה חמורה איכא למיפרך מה להיא שכן אמה בשריפה שהיא חמורה לפיכך החמיר בה הכתוב לאסור את אם אמה תאמר בו שהקל בו הכתוב שהרי אמו בסקילה ועוד מה היא לא חלקת בה בין בתה לאם אמה שהרי שתיהן בשריפה אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאם אמו אלא או שתיהן בשריפה או שתיהן בסקילה והא ודאי שתיהן בשריפה לא מצית אמרת דהא אמרת דון מינה ואוקי באתרה מדאמו בסקילה אף אם אמו בסקילה ועוד למ"ד שריפה חמורה תמה על עצמך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה ועוד קשיא מה היא לא חלקת בה בין אם אמה לאמה אף הוא לא תחלוק בו בין אם אמו לאמו נמצאו שתיהן בסקילה ונמצאת חולק בין בתו לאם אמו ושתיהן בסקילה לא מצית אמרת דהא נפקא לן דבתו בשריפה כדבעינן לברורי קמן ולמ"ד סקילה חמורה מהאי קושיא בתרא נמי לא נדונן. ואי קשיא לך מכדי האי פרכין בתרא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה הוא דפרכיניה וא"כ היכי מצינן למימר מה היא לא חלקת בה אף הוא לא תחלוק בו ופירוקה דאפי' למ"ד דון מינה ואוקי באתרה כי לא ילפינן מהתם הני מילי למעקרה מדינא דאתרא לגמרי ולמילף מהתם חיובא אבל למילף מהתם היכי תוקמה הכא אדינא באתרה ילפינן דכעיקר דינא דדיינינן מהתם דמי והיינו דון מינה ואוקי באתרה דון מינה מה היא לא חלקת בה בין בתה לאם אמה אף הוא לא תחלוק בין בתו לאם אמו ואוקי באתרה מה בתו בשריפה אף אם אמו בשריפה. אלא אי קשיא הא קשיא בתו מאנוסתו היכי ילפי' לה בגזירה שוה בין למאן דאמר דון מינה ומינה בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה איכא למיפרך מה היא לא חלקת בה בין בתה לאמה אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאמו ופירוקה משום דמופנה משני צדדין הוא לפיכך למדין ואין משיבין דהא ליכא לאוקמה לגזירה שוה במילתא אחריתי אבל גבי אם אמו וכלת אשתו דלאו מופנה הוא דהא אפשר לאוקומי גזירה שוה במילתא אחריתי כל היכא דאיכא למיפרך פרכינן:

בפירש"י בד"ה אתיא הנה כו' מעיקרא מייתינן לה בהנה כו' ובתר דאייתינן זמה לשאר דידיה ילפינן בה שריפה בזמה זמה כו' עכ"ל ולא ניחא לפרש כפשטיה דילפינן הכא הנה מהנה דבת אשתו ודבת אשתו ילפינן זמה זמה מחמותו כנראה מפירש"י בפ"ק דיבמות דא"כ בהיפך הל"ל אתיא זמה זמה אתיא הנה הנה וכן בברייתא נקט הג"ש דזמה זמה ולא נקט דהנה הנה דמשמע דמג"ש דזמה זמה אתיא בת בתו מחמותו והיינו דמייתינן מעיקרא זמה לשאר דידיה כפירש"י מיהו יש לדקדק בזה למה הוצרך התלמוד לכך וק"ל:

בד"ה ורב אשי לא קשיא ליה הא דקשיא כו' דהאי נאמר כאן זמה לאו עלייהו קאי אלא הכי נקט כו' עכ"ל משום דלאביי ניחא טפי למאי דאפכה והכי קאמר מניין לעשות שלשה דורות למעלה דהיינו חמותו ואם חמותו כשלשה דורות למטה דהיינו בתו ובת בתו ועלה קאי שפיר נאמר למטה זמה בשלשה דורות דלמטה ונאמר למעלה זמה בשלשה דורות דלמעלה כו' אבל לרב אשי דלא מפיך לה ומפרש לה מנין לעשות למטה באיסור דהיינו אם חמותו כלמעלה באיסור דהיינו הא דקאמר נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה מה כו' ע"כ דלא קאי אחמותו ואאם חמותו דנאמר כאן באם חמותו ונאמר להלן באם חמותו דא"כ הדרן קושיין לדוכתין השתא אינהו לא כתיבא זמה דידהו כרבא אלא דלאו עלייהו קאי אדלעיל אלא הכי נקט למלתיה כו' דהיינו נאמר בחמותו ונאמר להלן בבת אשתו ומשום דזה קצת דחוק לרב אשי לומר דנאמר כאן זמה כו' לא קאי אלמעלה ולמטה דקאמר לעיל מיניה דקדק אביי לפרש לתירוצו מנין לעשות ג' דורות למעלה כו' וכמ"ש ולא ניחא ליה לפרש כפשטיה מנין לעשות למעלה דהיינו אם חמותו כלמטה דהיינו חמותו דהכי מפרש לה בתר הכי אף כאן למעלה דהיינו אם חמותו כלמטה כחמותו דאם כן נאמר כאן זמה כו' דקאמר לא קאי אלמעלה ולמטה דלעיל ודו"ק:

בא"ד וסיפא דהדר תני מה כאן למטה כו' רב אשי כאביי כו' עכ"ל וכצ"ל הגירסא לעיל בברייתא בסיפא ומה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה ולא כמו בספרים הישנים דגרס בסיפא ומה כאן למעלה כלמטה אף כאן למעלה כו' דאין להולמו בין לאביי ובין לרב אשי ומיהו מה שכתוב בספרים ישינים לעיל בפירש"י דגרסינן בסיפא ומה כאן למטה כלמעלה אף כאן למטה כלמעלה יש ליישב לרב אשי בפשיטות איסור למטה ולמעלה באיסור אלא שמדברי רש"י שכתב הכא דרב אשי כאביי מפרש לה ליתא להך גירסא ויש להגיה בפירש"י לעיל וכ"ה בדפוסים חדשים ומה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה וק"ל:

תוס' בד"ה מנין לעשות כו' דכיון דיליף מאי דכתיב בהדיא גבי האי כאילו כו' עכ"ל ונראה לפרש דבריהם לכאורה דר"ל בת בתו ובת בנו גופיה כתיבי בהדיא בקרא ולא ילפינן מחמותו בזמה זמה אלא מאי דכתיב בה דהיינו שריפה כאילו כתיב גבי בת בתו ובת בנו ואג"ש כי הא אין משיבין כלל אבל לקמן באם אמו דלא כתיבא כלל לית לן למילף אי איכא להשיב וכמ"ש התוספות לקמן דלמדין ומשיבין אך ק"ק דאם כן לקמן בתו מאנוסתו נמי לא כתיבא וילפינן לה לקמן בהך ג"ש ויש ליישב דבתו מאנוסתו כמה דכתיבא דמי דהכי ילפינן לה בג"ש דהנה הנה דמה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו אבל באם אמו כיון דאמו גופה נמי לא כתיבא בהדיא בהאי קרא דכתיב ביה הנה משיבין עליה אך ק"ל בעיקר תירוצם דא"כ בכל גזרה שוה כי הך גזרה שוה דעיקר הדבר כתיב בקרא ולא ילפינן מג"ש שום דינא אמאי משיבין עליה אי לא מופנה משני צדדים כההיא דריש פרק היו בודקין דילפינן דרישה וחקירה מג"ש דהיטב היטב ואי לאו מופנה היו משיבין עליה וכן בכמה דוכתין ועל כרחך נראה לפרש דהכי פירושא דהכא הגזרה שוה אינה אלא גילוי מילתא בעלמא כיון דכתיב הכא זמה וכתיב התם זמה ולא ידעינן ממה היא זמה להכי יליף לה מחמותו דמאי דכתיב בהדיא רצה לומר מפורש בחמותו דזמה היינו שריפה הוה ליה כאילו כתיב גבי זמה דהאי נמי שריפה ודו"ק:

רש"י בד"ה יש בכלל כו' אותו ואתהן הס"ד:

בד"ה בת בנו כו' צ"ל בת בתו ובת בנו:

בד"ה הבא על האשה ולאו באשתו ובבת אשתו קאמר אלא בחמותו דשריפה כתיב בה כו'. נ"ב אין לפרש דעת רש"י דליכא למימר אשה ובתה קתני דהא גבי אשה ובתה לא כתיב שריפה ובכלל אשה ובתה משמע דכתיבה אם כן לא הל"ל מכלל דתרוייהו לאיסורא דמאי נפקא מיניה בזה ועוד מהו שפירש רש"י אחר כך דליכא למימר דאשה דקתני אשתו קאמר דאם כן הל"ל אשה ואמה מאי צריך לזה הלא כבר דייק רש"י דבתה דקתני אי אפשר לפרש על אשתו ובתה משום דלא כתיב שריפה לגבייהו אלא בחמותו ע"כ נראה לפרש דלא דקדק השתא מהא דלא כתיב שריפה לגבי אשתו ובתה דאפשר אשה ובתה הוא כאשה ואמה אלא דקשה ליה מתניתין דקתני הבא על אשה ובתה משמע דאלו הן הנשרפין וזה אינו דהא על אשה אינו בשריפה וליכא למימר דעל בתה לבד קאמר ונקט לישנא דקרא איש כי יקח אשה ואמה אם כן הכי הוה ליה למתני אשה ואמה ומדלא נקט הכי אלא אשה ובתה משמע דתרוייהו לאיסורא קאמר ומה שפירש רש"י כאן מכלל דהאי אשה ובתה בהנך דכתיבא מיירי ולאו באשתו ובת אשתו כו' כך הוא לפי האמת אבל לא שדייק מיניה דמ"ה ליכא לאוקמא מתניתין בהכי ומשום האי טעמא דפרישית דאפשר לומר דאשה ובתה היא כאשה ואמה ועוד תדע שכן הוא דאי מהכא דייק תלמודא אם כן מהו שכתבו התוספות הוה מצי למימר בתה ובת בתה הא עיקר הקושיא מהכא הוא דליכא לאוקמי מתניתין כלל בבת אשתו מכל שכן בבת אשתו ובת בת אשתו אלא עיקר כדפרישית דלא דייק אלא שיהיו שתיהן לאיסורא. וכל מה שכתבתי הוא לפרש דעתו של רש"י אבל תוכן הגמרא נראה לי לפרש כפשוטו דהכי קדייק הא דקתני הבא על אשה ובתה לא משכחת כלל אם לא תרוייהו לאיסורא דהא לא מיחייב אפי' בביאת שתיהן דהא כי יקח אשה ואמה כתיב דהיינו הראשונה בנשואין ואחר כך על השניה חייב אפי' על ביאה בעלמא אבל לא בענין אחר כלל ומש"ה קאמר שנשא בתה לא קאמר דהוי הראשונה בנשואין ואז חייב משום חמותו אפילו בביאה בעלמא אלא תרוייהו לאיסורא קאמר ומשום הכי חייב אפילו על ביאת שתיהן כו' ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה מה כאן צריך לומר ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אתיא הנה. מה להלן שרפה כו'. לא דקדק לפרש אחר לשון הברייתא דלהלן היינו בבת בתו. וכאן הוא בשרפה דחמותו:

רש"י ד"ה השתא אינהי ל"כ. כצ"ל:

רש"י ד"ה רב אשי. דלא תצטרך לאפוכה כו' אף כאן למעלה כלמטה. ל"י מדוע לא הזכיר דגם רישא לא נצטרך לאפוכה ולמיתני מנין לעשות למעלה כלמטה:

בא"ד שהן רחוקות ואיסורן למטה כו'. כצ"ל:

בא"ד הא דקשיא לן לעיל השתא אינהי כו'. כצ"ל:

בא"ד אף באזהרה האמורה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא אתיא. כצ"ל:

תד"ה אמך. בפד"מ דרשינן משום אמו כו'. ל"י מדוע נקטי דרשה דאליבא דר"י ולא דרשה דאליבא דחכמים שם לעונש דאמו שאינה אשת אביו:

בגמרא אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה: עיין במהרש"א שהקשה ל"ל למילף מכח זמה זמה נילף בקיצור מהנה הנה מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה ולכאורה א"ל עפ"י מה שפי' המהרש"א גופא בתוס' ד"ה מניין אמה שכתבו דכיון דיליף מאי דכתיב בהדיא לא שייך למיפרך דהיינו משום דכתיב זמה כמו דכתיב שריפה בפירוש גביה דמי וזה לא שייך אי הוי אתי דין שריפה מכח הגז"ש דהנה הנה וא"כ הוי מצינו למיפרך כקושית התוס' אכן ז"א דבלא"ה קושית התוספות צ"ב הא הגז"ש מופנה מב' צדדים ולמדין ואין משיבין לכ"ע כדאמרינן בנדה פ' ג' אכן כבר כתבו התוס' גופא לקמן דאין הגז"ש מופנה מב' צדדים אך דזה לא שייך רק לענין הגז"ש דזמה דהיא אינה מופנה כיון דנדרשת הכא גם לשאר מילי אבל לא לענין הג"ש דהנה הנה דלא נדרשת רק להך מילתא דהא לאביי קיימינן דיליף בתו מאנוסתו מק"ו לקמן וא"כ אי הוי אתיא שריפה מהנה כקושית המהרש"א ממילא לא יקשה כקושית התוס' אכן י"ל הא דלא ילפינן כן היינו כיון דשריפה גופא לא מייתינן מחמותו לבת אשתו בגז"ש דזמה אלא בת אשתו מייתינן בגז"ש זו לחמותו דכתיב בה דין שריפה דהכי אמרינן בברייתא מה להלן בתה ובת בתה וב"ב אף כאן כו' ולא אמרינן אפכא מה כאן שריפה אף להלן שריפה והיינו כיון דאין להכניס שריפה במשמעות לשון דזמה אבל עריות שפיר יש במשמעות לשון זה ולכן אמרינן דזימה דחמותו אתיא לרבות עריות הללו דכתיב בהו ג"כ זימה וא"כ כתיב בהו שריפה בפי' ולכן כדמייתינן שאר דידיה לשריפה דה"נ מייתינן מזימה דכתיב גבי חמותו דהא דין שריפה דבת אשה גופה רק התם כתיבי א"נ י"ל בקושית המהרש"א דלא ניחא ליה למילף מבת אשתו דא"כ ה"ל למד מלמד דלא אלים כ"כ דהא בקדשים אין למדין כלל ולכן יליף מגז"ש דזמה מחמותו גופא דלא ה"ל רק חד למד:

ומה בעונש עשה למטה כלמעלה אף באזהרה נמי למעלה כלמטה כך היא גירסת רש"י: אכן גירסא הישנה שהביאה המהרש"א היתה כמו בברייתא לעיל ומה בעונש למעלה כלמטה וכן הוא גירסת הר"ן ג"כ וכן נראה מדלא הוזכר בש"ס דמהפכינן לישנא דברייתא כמו שמזכיר ברישא תני למעלה כלמטה. והמהרש"א כ' דגירסא זו אין ליישבה בין לאביי בין לרב אשי ולא ידעתי למה לא פירש שפיר מה בעונש עשה למעלה דהיינו אם חמותו ואם חמי' כלמטה דהיינו בתה ובת ובתה וב"ב דילפינן מגז"ש דזמה זמה ומכח זה ילפינן גם עונש דלמעלה אף לענין אזהרה נמי למעלה כלמטה. ולרב אשי כבר יישב הר"ן גירסא זו:

אי מה היא אם אמה אסורה: הא דלא מקשה הך קושיא תיכף לעיל אהא דמפרש מניין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה היינו משום דמהא לחוד לא קשיא דהתם דורות שוות הן משא"כ הכא ולא מצינו שהשוה הכתוב זכרים לנקבות אלא בדורות שלמטה אבל אחר דמפרש סיפא דהך ברייתא דילפינן למעלה מלמטה שפיר פריך דבצירוף ב' הסברות דהשוה הכתוב זכרים לנקבות ולמעלה ללמטה נימא דאף אם אמו אסורה ואף דהקושיא מכלתה דמקשה לקמן היא ג"כ מדורות שלמטה מכ"מ לא שייך להקשות אותה ברישא לעיל כיון דלא שוה לגמרי להא דלעיל דרק השוה הכתוב זכרים לנקבות אמרינן לעיל ולא כהך דכלתה דנשוה נקבות לזכרים ולכן גם התוס' לא הקשו קושיתם בד"ה אמר קרא רק אהא דמקשה מכלתה ולא אקושיא קמייתא דמקשה מאם אמו משום דהך לא דמי לדודתה:

ולמ"ד סקילה חמורה מהך קושיא לא נידונה: ק"ק דהא סקילה לא שייך למילף להך מ"ד די"ל מה לאם אמה שנידונית בשריפה משום דהיא מיתה קלה לכן שוותה לאמה משא"כ באמו שהיא בסקילה לא שוותה לה אם אמה אבל לדונה בשריפה ודאי נוכל למילף מכח ק"ו דמה אמה דקיל שהיא בשריפה אפ"ה אם אמה ג"כ בשריפה אמו שחמור דבסקילה אינו דין שאם אמו בשריפה וכיון ששריפה נוכל לילף ולא סקילה א"כ לא שייך קושית הש"ס ושפיר קשה דנילף שריפה להך מ"ד דסקילה חמורה:

בתוספות ד"ה אמך היא. ותרתי ש"מ: ע"כ לא שייך תרתי ש"מ אלא אי ב' הדרשות מיעוטי נינהו דהיינו לר' יהודה אבל לרבנן דילפי לעיל מאמך היא להשוות אמו שאינה אשת אביו לאמו שהיא א"א א"כ אמך היא ריבויא ואיך שייך לומר תרתי ש"מ ולולא פי' רש"י דאמך היא בהווייתה תהא הייתי אומר דבין לר' יהודה בין לרבנן דרשא דלעיל מיתורא דאמך אתיא דהיינו משום אמו אתה מחייבו וכן להשוות אמו שאינה א"א לשהיא א"א דבתרוייהו לא שייך לדרוש מהיא רק מאמך משא"כ דרשא דהכא דרק מהיא אתיא דהיינו היא אמך דבה איכא שם איסור אם ולא באמה דהיינו אם אמו. ובהכי א"ש מה דקדריש לקמן מאשת בנך היא למעוטי כלתה ולעיל (דף נ"ד) דריש מניה זו היא כלתו זו היא אשת בנו ולפ"ז א"ש דדרשא דלקמן מאשת בנך נדרשת דהיינו דממעטינן מבנך בנה ודרשא דלעיל מהיא אתיא כמו שפי' רש"י שם:

בד"ה איכא למיפרך. ולכן למדין ומשיבין: א"ל דאכתי לרב יהודה אמר שמואל דסבר בנדה (דף כ"ב ע"ב) דגז"ש שאינה מופנה כלל אין למדין לכ"ע מופנה מצד א' למדין ואין משיבין לר' ישמעאל א"כ ממנ"פ במאי איירי כאן אי הך גז"ש אינה מופנה כלל ל"צ להנך פירכות דהא אין למדין כלל ובלא"ה ל"ק כקושית הש"ס ואי מופנה מצד א' הרי למדין ואין משיבין לר' ישמעאל ואיך יתרץ רבא אליבא דר' ישמעאל די"ל דבאמת אינה מופנה כלל דהא מצרכינן אותה להנך דרשות וכמו שכתב הר"ן ואעפ"כ ל"ק למה צריך להנך פירכות הא בלא"ה אין למדין די"ל דרבא כרב אחא בריה דרבא משמיה דר' אלעזר ס"ל דאית ליה שם דגז"ש שאינה מופנה כלל למדין ומשיבין וכן אביי ע"כ כוותיה ס"ל מדצריך למיעוטא דאמך היא:

אמר אביי. האי זכרים ונקבות עליו ועל אשתו קאמר והכי קאמר מניין לעשות שאר הבא ממנו דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה דקרא נינהו דהתם באשתו ע''י קידושין קאמר דדרשינן לה ביבמות [צז.] מקראי דרבה רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך וגו' הא בת בנה ובת בתה שלא ילדה ממך גלה וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה משמע בין שילדתו לך בין שילדתו לאיש אחר לא קשיא כאן באנוסין כאן בנישואין אם אנוסתך או מפותה לך היא אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן ממך היא ואם אשתך היא אתה מוזהר אף על בת שילדה לאיש אחר: כשאר הבא ממנה. כבת אשתו ובת בתה ובת בנה דרבינן להו לעיל בגזירה שוה: והא בשאר דידיה לא כתיב זמה. דמהאי קרא נפקא לן בת בתו ובת בנו מאנוסתו ערות בת בנך או בת בתך כדפרישית לעיל ובתו לקמן יליף לה ובההוא קרא זמה לא כתיב: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזמה זמה כתיב הכא (ויקרא יח) כי ערותך הנה וכתיב בשאר אשתו (שם) שארה הנה מה להלן זמה עמו אף כאן זמה עמו ובתר דאייתינן זמה לשאר דידיה ילפינן בה שריפה בזמה זמה נאמר כאן (שם) זמה ונאמר להלן (שם כ) בשריפה זמה מה להלן שריפה אף כאן שריפה. אילימא בת בנה ובת בתה. שהן דורות תחתונים ואחרונים כלמעלה כלומר כבתה שהיא קדמה והיינו עליונה: למעלה כלמטה היא. שהאבות לעולם עליונים נקראו שהן קדמו: השתא אינהו לא כתיבן. אם חמיו ואם חמותו לאזהרתן ולעונשן לא כתיבא: זמה דידהו כתיבא. בתמיה דקאמר נאמר כאן זמה: הכי קאמר לעולם אאם חמיו ואאם חמותו מהדר ובהאי צד נקטיה לדרשה דידיה: מנין לעשות למעלה. מאשתו שלשה דורות לאיסור דהיינו אם חמיו שהוא דור שלישי לאשתו וכן אם חמותו: כשלשה דורות למטה. כמו שמצינו שהוזהר ונענש למטה הימנה שלשה דורות דהיינו בת בתה וכן בת בנה: נאמר למטה זמה. שארה הנה זמה היא: ונאמר למעלה זמה. דכתיב (שם) כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא: מה למטה שלשה דורות אף למעלה שלשה דורות. אתרבו בדינא דקרא הרי למדנו לעונש ועדיין אזהרה לא שמענו בהם דהא זמה למעלה גבי עונש כתיב והדר יליף מסקנא דברייתא מה בעונש עשה למטה בתה ובת בתה ובת בנה כלמעלה בחמותו דהא רבינן להו לעיל שריפה אף באזהרה עשה למעלה חמותו ואם חמותו ואם חמיו שלא נאמר בהן אזהרה כלמטה כבתה ובת בתה ובת בנה הרי למדנו לעונש (מאזהרה) ולישנא דברייתא הכי קאמר מנין לעשות למעלה מאשתו כלמטה מאשתו לענין שלשה דורות נאמר למעלה מאשתו זמה ונאמר למטה מאשתו זמה ועשה הכתוב למטה כלמעלה בת בתה כבתה אף למעלה מאשתו עשה למעלה כלמטה עשה אם חמותו כחמותו. הרי למדנום לעונש ללמדם לאזהרה שאף חמותו עצמה לא נאמר באזהרה מה בעונש למטה כלמעלה רבינן שאר של מטה הימנה לשריפה כשאר של מעלה ממנה אף באזהרה עשה שאר של מעלה הימנה כשאר של מטה הימנה ואע''ג דברייתא איפכא תני אביי מפיך: רב אשי אמר לעולם כדקתני. דלא תצטריך לאפוכה ולמתני מה להלן למטה כלמעלה אף כאן למעלה כלמטה אלא אף כאן למטה כלמעלה ומאי למטה דקאמר למטה באיסור איסור הקל קרי למטה והחמור קרי למעלה והכי קאמר מנין לעשות אם חמיו ואם חמותו שהן רחוקות ואסורין למטה כחמותו שהיא קרובה ואיסורה עליון וחמור נאמר כאן זמה [כו'] ורב אשי לא קשיא ליה הא דקשיא לן לעיל השתא אינהו לא כתיבי זמה דידהו כתיבי דהאי נאמר כאן זמה לאו עלייהו קאי אלא הכי נקט למילתיה נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן בבת אשתו זמה מה להלן למטה באיסור כלמעלה באיסור חייב הכתוב על בת בתה ובת בנה כבתה אף כאן נעשה אם חמיו ואם חמותו כחמותו והיינו למטה באיסור כלמעלה באיסור וסיפא דהדר תני מה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה רב אשי כאביי מפרש לה למילף אזהרה בחמותו ואם חמותו ואם חמיו והכי קאמר ומה כאן בעונש רבינן בגזרה שוה שאר של מטה הימנה כשאר של מעלה הימנה לשריפה אף באזהרה החמורה בשאר של מטה נרבה שאר של מעלה מאשתו חמותו ואם חמותו כשאר של מטה באזהרה: אי. כיון דאמרת מניין לעשות שאר הבא הימנו כשאר הבא הימנה נימא מה היא אם אמה אסורה לו אף הוא אם אמו אסורה לו משום ערוה ואנן גבי שניות מדברי סופרים (תנן) לה ביבמות בפרק כיצד (דף כא.): אמך היא. מיעוטא הוא: רבא אמר. לא מבעי ליה קרא למעוטי דלא תיסק אדעתין לאתויי הא בגזירה שוה דבין למאן דאמר בכל גזירות שוות שבתורה דון מינה ומינה בין למאן דאמר וכו' לא אתיא שפיר כדמפרש ואזיל: דון מינה ומינה. לכל דבריה נלמוד ממנה מאחר שעיקרו של דבר למדתי מחבירו אף לכל דבריה נלמוד ממנה וכן אם באת ללמוד אם אמו מאם אמה לאיסורא צריך אתה ללמוד הימנה אף לשריפה שתהא בשריפה: בין למאן דאמר דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה. דון עיקר הדבר ללמדו מחבירו אבל לשאר דבריו שאתה מוצא דינו מפורש בו ואתה יכול ללמוד מיניה וביה דבר מדבר ואינך צריך ללמד מחבירו העמידנו במקומו ואל תשווהו לחבירו וכאן נמי למוד אם אמו מאם אמה לאיסורא דלא כתיבא בה בהדיא אבל לענין מיתה תעמידנה במקומה למילף שאר דידיה מיניה וביה דבר מדבר ולמוד אף אם אמו בסקילה מאמו שהיא בסקילה דהא גבי דידה נמי אם אמה כאמה שויא לשריפה: ולא אתיא. כדמפרש ואזיל: מה היא בשריפה אף הוא בשריפה. כלומר מה שאר אשתו אם אמו בשריפה היא אף הוא שאר שלו אם אמו בשריפה: איכא למיפרך. בתחלת הדין דילפת מיניה לאיסורא: מה להיא. לשאר אשתו דין הוא להחמיר ולאסור את אם אמה שכן החמיר הכתוב על אמה לשריפה ואשכחן בה צד חמור: ועוד אמו בסקילה. שהיא קלה אם אמו תהא בשריפה חמורה בתמיהה: ועוד. כיון דאית לן למידן מינה ומינה מאי חזית דדיינת הכי דון הכי מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה אף הוא לא תחלוק וכו' הלכך לא אתיא לשריפה וכיון דלא מצית למילף מינה ומינה אף תחילת הדין לאיסורא לא תלמוד ולמאן דאמר נמי סקילה חמורה וליתנהו תרתי פירכי קמאי מיהו משום האי קושיא בתרייתא לא נדונם זה מזה: איכא למיפרך. על תחילת הדין דקא ילפת לה לאיסורא אם אמו מאם אמה:
מנין לעשות שאר הבא ממנו כו'. ואם תאמר מה לשאר הבא ממנה שכן אם אמה אסורה תאמר בשאר הבא ממנו דאם אמו מותרת ועוד למאן דאמר שריפה חמורה מה לשאר הבא ממנה שכן אמה בשריפה תאמר בהא שאמו בסקילה וי''ל דכיון דיליף מאי דכתיב בהדיא גבי האי כאלו כתיב גבי האי לא שייך לאקשויי מידי: אמך היא. בפ' ד' מיתות (לעיל דף נד.) דרשינן משום אמו אתה מחייבו וכו' ותרתי ש''מ: איכא למיפרך מה להיא כו'. אין הג''ש מופנה משני צדדין ולכן למדין ומשיבין: אמר קרא אשת בנך היא. וא''ת אכתי אי מה הוא דודתו אסורה אף היא דודתה אסורה וי''ל דלא שייך לאקשויי אלא מחייבי מיתות ב''ד דלענין מיתה נאמרה גזרה שוה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד