סנהדרין עד ע"א

דף עד - א

ג. רב פפא אמר: המשנה מדברת במפותה כשהאח פיתה את אחותו, ולא אנסה, [ומפתה גם משלם קנס] - ולא צריכים להעמיד את המשנה כדעת יחיד, רבי יהודה, אלא דברי הכל היא, שאף חכמים מודים שאם הנערה אינה מקפדת כלל על פיגמה - לא ניתן להצילה בנפשה.

ד. אביי אמר: לעולם מדובר באנוסה, ומדובר באופן שהמציל יכול להציל את האשה, בקטיעת אחד מאיבריו של המאנס הרודף, ועל ידי הקטיעה ימנע מלבצע את זממו, כגון לקטוע רגלו לבלתי ירוץ אחריה -

ואם אכן יכול לעשות כן, חייב לעשותו, ואסור להרגו.

ולכן משלם קנס, הואיל ואינו חייב מיתה.

ומשנת רבי יונתן בן שאול היא הסובר כן.

דתניא שנינו ברייתא: רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה, והמציל בין הנרדף ^[1] בין איש אחר יכול להצילו בקטיעת אחד מאבריו, ולא הציל בקטיעה, אלא הרגו -

נהרג עליו כדין רוצח, כיון שלא הורשה להרגו ^[2].

הגמרא מבררת טעמו של רבי יונתן בן שאול, מדרשת הכתובים.

מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול.

דכתיב (שמות כא): "וכי ינצו אנשים [זה עם זה, ונתכוין להכות את חבירו] ונגפו אשה הרה [אחד מהם הכה אשה] ויצאו ילדיה. ולא יהיה אסון [באשה] - ענש יענש [לשלם דמי ולדות לבעל]... ואם אסון יהיה [באשה] ונתתה נפש תחת נפש".

ומה פירוש "ונתתה נפש תחת נפש"?

אמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר שהתכוון להרוג את חבירו "במזיד", והרג את האשה, דכתיב: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש [של הרוצח] תחת נפש [של האשה]".

ואף שרדף אחרי חבירו להרגו, והתיר עצמו למיתה מדין רודף -

אפילו הכי, אמר רחמנא: "ולא יהיה אסון - ענוש יענש". ומשלם דמי הוולדות.

ולמה, הרי חייב מיתה ותשלומין כאחד? - אי אמרת בשלמא, שאם יכול להציל באחד מאבריו - לא ניתן להצילו בנפשו - היינו דמשכחת לה, לכן יתכן דיענש ממון, כי מדובר כגון: שיכול המציל להציל את הנרדף, והוא האיש השני, בקטיעת אחד מאבריו של הרודף -

וכיון שאינו חייב מיתה - משלם דמי וולדות.

אלא אי אמרת, שאף אם יכול להציל באחד מאבריו - נמי ניתן להצילו בנפשו, ולהרגו, קשה -

היכי משכחת לה איך יתכן דיענש דמי וולדות, הלוא חייב מיתה?

ומכאן למד רבי יונתן בן שאול, שביכול להציל באחד מאבריו, לא ניתן להצילו בנפשו.

הגמרא דוחה את הראיה.

דילמא לכן משלם, כי שאני הכא דינו שונה, היות דמיתה לזה הנרדף ותשלומין לזה לבעל האשה -

כלומר, אף אם נסבור שביכול להציל באחד מאבריו, ניתן להצילו בנפשו, עדיין אין כאן דין "קם ליה בדרבה מיניה", כיון שאינם כאחד, כי המיתה והתשלומין אינם באים לו על ידי אדם אחד, ולכן אינו יכול להיפטר מתשלומין לבעל האשה, מטעם היותו חייב מיתה לאדם אחר לגמרי.

הגמרא דוחה את הדחייה.

לא שנא אין חילוק בין חיוב מיתה ותשלומין לאדם אחד, לבין חיוב מיתה ותשלומין לשני בני אדם, בכל אופן פטור מתשלומין, כמו שיבואר ^[3].

וחוזרת ראיית רבי יונתן בן שאול, ולכן משלם דמי וולדות כי אינו חייב מיתה, כיון שהמציל היה יכול להציל באחד מאבריו.

הגמרא מסייעת למה שאמרה "לא שנא", ובכל אופן פטור מתשלומין.

דאמר רבא [רבה]: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ובשעת רדיפתו שיבר את הכלים שהיו בדרכו, בין אם הכלים הם של נרדף, ובין של אדם אחר -

פטור ^[4] ואף שהמיתה הוא להנרדף והתשלומין לבעל הכלים - מאי טעמא? כי מתחייב בנפשו הוא, נפשו להריגה ניתנה ופטור מתשלומין.

רבא אומר דין שני [ואינו שייך לסוגיא הנ"ל]:

ונרדף ששיבר את הכלים במנוסתו מפני הרודף [וניצל ולא נהרג] -

אם הכלים הם של הרודף - פטור לשלם על הכלים.

ואם הם של כל אדם - חייב.

טעמו של רבא הוא: כשהכלים של רודף - פטור, מפני שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ^[5], כלומר, לא מסתבר שמותר להורגו וגופו הותר להריגה, ואילו את ממונו אסור להזיק.

ואם הכלים הם של כל אדם ושברן ה"נרדף"

- חייב, שמציל עצמו בממון חבירו, כלומר, אף אם היה שוברן "כדי להינצל", היה אסור לו, ועל כל פנים היה חייב לשלם עליהם [כמבואר במסכת בבא קמא], וכל שכן אם שיברן תוך כדי מנוסתו.

רבא אומר דין שלישי, והוא -

אם המציל, ורבא קוראהו: "רודף שהיה רודף אחר הרודף" להצילו -

ושיבר את הכלים, בין אם הם של הרודף, בין של הנרדף, בין של כל אדם - פטור.

ולא מן הדין - פטור ^[6].

אלא, מפני תקנת חכמים, מפני שאם אי אתה אומר כן - ותחייבו לשלם, אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף, כי יאמר: מה לי ולצרה זאת להתחייב לשלם על הנזקין שאעשה בעת הצלתי את הנרדף.

שנינו במשנתינו: אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודה כוכבים, - אין מצילין אותן בנפשן.

זו דעת התנא של משנתינו, ואילו בברייתא, נחלקו תנאים ברודף לעבוד עבודת כוכבים, וברודף לחלל את השבת.

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: העובד עבודת כוכבים - ניתן להצילו בנפשו -

ונלמד מדרשת קל וחומר.

ומה ברודף אחר הערוה שהוא פגם הדיוט, וזו קולתו. - דינו חמור עד כדי שניתן להצילו בנפשו -

עבודת כוכבים, החמורה, שהיא פגם גבוה כופר בה', האם לא כל שכן שנחמיר עליו ולהצילו בנפשו.

ותמהינן: וכי עונשין מן הדין?!

[מדין קל וחומר אפשר לדרוש דינים ואיסורים וחיובים, ולא עונשים.] ^[7]

ומתרצינן: אכן, קא סבר רבי שמעון בן יוחאי: עונשין מן הדין!

ועוד תניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.

והטעם: סבר לה כאבוה כאביו רבי שמעון, שעובד עבודת כוכבים מצילין אותו בנפשו -

ואתיא ונלמד שבת בגזירה שוה "חילול חילול" מעבודת כוכבים.

נאמר בשבת (שמות לא): "מחלליה מות יומת", ונאמר בעבודת כוכבים (ויקרא יח): "ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל". מה עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו, אף שבת ניתן להצילו בנפשו.

הסוגיא הבאה היא בדין "קידוש השם".

מי שנאנס לעבור על אחת ממצות ה', כגון שגוים אונסים אותו, ואם לא יעבור יהרגוהו -

האם חייב למסור נפשו להריגה ולא יעבור, או לעבור ולשמור נפשו.

ויש בדין זה אופנים שחייב להיהרג ואופנים שיכול לעבור, וכן יש חילוק באיזה מן המצוות אנסוהו.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: היו חילוקי דעות בענין זה, ונמנו עמדו למנין, וגמרו את הדין בעליית בית נתצה [שם האיש] בעיר לוד שם דנו בכך, והוחלט:

על כל העבירות שכתובים בתורה, אם אומרין לאדם: "עבור! ואז אל תהרג" -

אכן יעשה כן: יעבור ואל יהרג, מפני שאמרה תורה (ויקרא יח): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". היינו שחוקי ומשפטי התורה ניתנו ל"וחי בהם" - ולא שימות בהם.

חוץ משלושת עבירות הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בהמשך ^[8].

הגמרא מבארת ודנה, במה שאמרו, שעל עבודת כוכבים ייהרג ואל יעבור.

ורמינן: ועבודת כוכבים לא יעבור?!

והא תניא שנינו ברייתא: אמר רבי ישמעאל: מנין אנו למדים, שאם אמרו לו לאדם: "עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג"! מנין, שיעבוד ואל יהרג?

תלמוד לומר: "וחי בהם" - "ולא שימות בהם".

אם כן, יכול הייתי לומר: אפילו באופן שאונס זה היה פרהסיה, בפני רבים, גם יעבוד עבודת כוכבים?

תלמוד לומר (שם כב): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובפרהסיה יש חילול ה', שהכל למדין ממנו לחלל קדושת ה', ואמרה התורה "ונקדשתי", מסור נפשך על אהבת יוצרך! ^[9]

הרי שעבודת כוכבים בצינעה, יעבור ואל יהרג?

ומתרצינן: רבי ישמעאל אכן סובר כן, ואילו ההלכה נפסקה כרבי אליעזר החולק עליו, וסובר, שמה שחילקה התורה בין בפרהסיה לבין בצינעה, הוא בשאר מצוות, אבל עבודת כוכבים - אף בצינעה יהרג ואל יעבור.

אינהו חכמים אלו שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, דאמור אמרו דינם כרבי אליעזר. דתניא שנינו ברייתא: רבי אליעזר אומר:

אמרה התורה (דברים ו): "ואהבת את ה' א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

"ואהבת" ^[10] היינו שלא תמירנו בעבודת אלילים.

ויש לבאר: אם נאמר בכל נפשך - למה נאמר בכל מאודך - ואם נאמר בכל מאודך - למה נאמר בכל נפשך? אם התורה באה לומר לאהוב את ה' כדבר החביב מאוד, תאמר את החביב משניהם ^[11]?

ומתרץ רבי אליעזר: התורה דיברה לכל סוגי בני אדם: אם יש לך שגופו חביב עליו מממונו, עליו לאהוב את ה' בגופו, כלומר למסור נפשו להריגה על אהבת ה', ולכן נאמר "ובכל נפשך" -

ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ^[12], עליו לאהוב את ה' בכל ממונו, כלומר למסור ממונו כדי לימנע מעבודת כוכבים ^[13], ולכך נאמר: "ובכל מאודך" שהוא "מאוד" חביב עליו.

ולדעת רבי אליעזר חייבים למסור הנפש להימנע מעבודת כוכבים, ובכן, חכמים אלו סברו כמוהו.

הרי למדנו לדין עבודת כוכבים שיהרג ואל יעבור -

ומנין אנו למדים לדין גילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור? כמו דדרשה רבי.

דתניא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה בפרשת אונס נערה המאורסה (דברים כד): "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה".

ויש להקשות: וכי מה למדנו מרוצח מעתה, למה המשילה התורה "משל" מרוצח, הרי מובן מאליו, שהנערה פטורה כיון שהיא אנוסה? [מבואר לעיל (עג א)].

והביאור הוא: הרי דין רוצח זה בא ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד הימנה. -

מקיש התורה משווה רוצח לנערה המאורסה, כדי ללמדנו: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. [דרשה זו הובאה כאן דרך אגב ומבואר לעיל].

ועוד מקיש נערה המאורסה לרוצח, כדי ללמדנו: מה רוצח, אם גוי אומר לו: "רצח! והרוג את הנפש! ואם לא, הנני הורגך! דינו שיהרג ואל יעבור -

אף נערה המאורסה וכן כל העריות, אם גוי אומר לה: להיבעל למי שהיא אסורה לו באיסור ערוה, ואם לא, יהרגוה - דינה שתהרג ואל תעבור ^[14].

ולדין זה הקישה התורה נערה המאורסה לרוצח.

ומבררת הגמרא, רוצח גופיה שממנו למדנו נערה המאורסה, מנא לן? מנין לנו שדינו ליהרג ולא יעבור?

סברא הוא, שלא תדחה נפש חבירו מפני נפשו, דאם יהרוג את חבירו, יש כאן שתי עוולות, איבוד נפש של חבירו ועבירה על איסור רציחה שעובר הרוצח, ואילו אם הגוי יהרגהו, אף שיש כאן איבוד נשמה, אבל אין כאן עבירת ישראל על איסור רציחה.

דאף אם אמרה התורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, הוא רק באופן שאם אכן יעבור - לא יאבד נשמה של ישראל, אבל אם בין כך ובין כך ייאבד נשמה של ישראל, למה יעבור על איסור רציחה -

ומי יודע, נפש של מי יקרה בעיני יוצרו יתברך שמו, ומי אומר לו שנפשו יקרה יותר, לכן לא יידחה ציווי התורה: "לא תרצח", ויהרג ואל יעבור!

ומספרת הגמרא עובדא שאמרו בה סברא זו.

דהיה עובדא, איש ההוא דאתא שבא לקמיה לפני רבה, ואמר ליה לרבה: אמר לי מרי דוראי הגוי אדון העיר שהנני מתגורר בה: "זיל לך קטליה לפלניא הרוג את פלוני ! ואי לא תעשה כן, קטלינא לך אהרוג אותך". ושאל את רבה, מה יעשה.

אמר ליה רבה: לקטלוך תן לו שיהרוג אותך, ולא תיקטול ואתה אל תהרוג! כי -

מאי חזית למה נראה בעיניך דדמא דידך סומק טפי שהדם שלך אדום יותר, דילמא יתכן, שדמא דההוא גברא שהדם של האיש ההוא שציווך אדון העיר להורגו - סומק טפי אדום יותר?

כלומר, רבה ענה כן בדרך מליצה: האם ברציחתך יש יותר עוולה מרציחתו, האם ידוע לך שדמך חביב ונאה לפני הקב"ה יוצרך - יותר מדם חביריך?! ^[15]

וזו הסברא שעל שפיכות דמים חייבים למסור את הנפש, וממנו נלמד נערה המאורסה.

הגמרא ממשיכה לבאר התנאים שעל פיהם אמרו יעבור ואל ייהרג.

כי אתא כשהגיע רבי דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לא שנו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת [השמד] גזירת המלכות, אבל אם הגוי אונסו בשעת גזירת המלכות לעבור אפילו על מצוה קלה [ובהמשך יבואר מה היא מצוה קלה] - יהרג ואל יעבור! כדי שלא ירגילו הגוים להמריך את לבבות בני ישראל ^[16].

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזירת מלכות, לא אמרו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא אם הגוי אונסו לעבור עבירה בצינעה, אבל אם הוא בפרהסיה ^[17], אפילו אם אונסו לעבור על מצוה קלה - ייהרג ואל יעבור!

ומבררינן: מאי מצוה קלה?

אע"פ שהותרה הרצועה להציל את הנרדף בנפשו של רודף כבר ביארנו שכל שהוא יכול להצילו באחד מאבריו עושה וכל שהיה יכול להצילו בכך ולא עשה אלא שהמיתו הרי זה שופך דמים אלא שאין בית דין ממיתין אותו:

המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הכהו בלא כונה ומת פטור נגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה האשה פטור מדמי ולדות אע"פ ששוגג הוא באשה שכל שיש בדבר דין מיתה אלו היה מזיד לא חלקת בו בשוגג ופירוש המקרא ואם יש שם דין אסון ודין נתינת נפש תחת נפש יפטר אבל אם נתכון לחבירו ונגף את האשה הואיל ואפילו היה במזיד פטור מן המיתה משלם דמי ולדות על הדרך שביארנו בתשלומיהן בב"ק:

כל שכתבנו בכאן ובמקומות אחרים שאין אדם מת ומשלם דוקא בשמיתה ותשלומין אלו באין כאחד על ידי אחד אבל אם מיתה באה בשביל אחד והתשלומין בשביל אחר הרי זה מת ומשלם א"כ למה אמרו רודף שהיה רודף אחר חבירו אם להרוג אם לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור טעם הדבר מפני שמצד רדיפתו נתחייב בנפשו אף לבעל הכלים ונרדף ששבר את הכלים של רודף פטור שאין ממונו חביב מגופו של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב מושיע שרדף אחר הרודף להציל ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מיד הרודף:

רב פפא אמר במפותה דלא ניתן להצילה בנפשו ודברי הכל דאפי' רבנן לא פליגי עליה דר"י אלא במקפדת על פגמה אבל בשאין מקפדת אפי' רבנן מודו: אביי אמר לעולם באנוסה וביכול להציל מאחד מאיבריו שלא ניתן להצילה בנפשו ורבי יונתן בן שאול היא. מאי טעמא דר' יונתן בן שאול דכתיב וכי ינצו אנשים ונגפו וא"ר אלעזר במצות שבמיתה שמתכוונין להמית זה את זה הכתוב מדבר דכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דאי בשאין מתכוונין להמית זה את זה אמאי ונתת נפש תחת נפש שוגג הוא אלא במתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר ואפ"ה אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש אי אמרת בשלמא כל היכא דיכול להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף אין מצילין אותו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש כגון שיכול להציל באחד מאיבריו שלא ניתן להצילו בנפשו ונמצא שאין כאן חיוב מיתה כלל ולפיכך משלם אלא אי אמרת לעולם ניתן להצילו בנפשו ואפי' בזמן שיכול להציל באחד מאיבריו היכי משכחת לה דחייביה קרא לשלומי דמי ולדות האי רודף הוא והו"ל מתחייב בנפשו ואין מת ומשלם.

וסברינן לאקשויי עלה ודילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לנרדף ותשלומין לבעל האשה ודחינן לא שנא מיתה ותשלומין לנרדף ולא שנא מיתה לזה ותשלומין לזה גבי דינא דרודף חדא מילתא היא מ"ט כיון דמיתתו ביד כל אדם הו"ל כמאן דמיחייב נמי מיתה לבעל האשה דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא אלמא מיתה לנרדף ותשלומין לאחר פטור.

הא דאמרינן הכא דאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו בדאפשר ליה לאיתצולי באנפא אחרינא קאי אבל אי לא סגיא בלאו הכי מותר דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד וה"מ לכתחלה לענין איסור אבל לענין חיובא לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב דלענין תשלומין מיהת מידי דאפשר הוא ומיבעי ליה לשלומי לחבריה ממוניה ואמטול הכי קא נקיט לה גמרא טעמא משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו דכיון דלכתחלה כי יכול להציל ע"י דבר אחר אסור להציל עצמו בממון חבירו כי אין יכול להציל ע"י דבר אחר נהי דלכתחלה מותר להנצל על איבוד ממון חבירו אבל לענין תשלומין מידי דאפשר הוא ומיחייב ושאר השמועה פשוטה היא:

פיסקא אבל הרודף אחר הבהמה כו' תניא ר"ש בן יוחאי אומר העובד ע"ג ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פוגם הדיוט שמתכוין לבזות את ההדיוט ניתן להצילו בנפשו פוגם גבוה שכופר במקום על אחת כמה וכמה ולא מצינן למיפרך מה לפוגם הדיוט שכן עושה בו מעשה דאפ"ה פוגם גבוה חמיר טפי. תניא ר"א ב"ר שמעון אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו סבר לה כר' שמעון אבוה דאמר העובד ע"ג ניתן להצילו בנפשו ואתיא בג"ש דחילול חילול מע"ג כתיב הכא מחלליה מות יומת וכתיב התם ומזרעך לא תתן ולא תחלל מה להלן ניתן להצילו בנפשו אף כאן ניתן להצילו בנפשו:

אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי ס"א בן יהוצדק נמנו וגמרו כל עבירות שבתורה כו'. ע"ג דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה הוצרך לומר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך אפילו נפשך ניטלת על ייחודו יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך אפי' ממונך ניטל:

עריות ושפיכות דמים דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו כו' וכי מה למדנו מרוצח מעתה לענין אונס הרי הרוצח בא ללמד לנערה מאורשה ונמצא למד ומה בא ללמד מקיש נערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יהרוג את חברו אף נערה מאורשה יהרג הבועל ואל יעבור. ולא מצינן למימר אף נערה מאורסה תהרג ולא תיבעל לו דהא אמרינן לקמן דאסתר קרקע עולם הואי ואפי' לרבא הנאת עצמן שאני אין לך הרודף אחר נערה מאורסה שאינו עושה להנאת עצמו ותו הא אמרי' לעיל במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה דניתן להצילה בנפשו אליבא דרבנן.

ומאי נמצא למד מאי נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף כדאמרי' לעיל. ואיבעי' לן רוצח גופיה מנא לן דיהרג ואל יעבור ומהדרי' סברא הוא שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש משום דכתיב וחי בהם אלא מפני חיבוב נפשן של ישראל לפני המקום אבל הכא גבי רוצח דבין הכי ובין הכי [איכא] איבוד נשמה לא ניתנה מצות המקום לידחות ואם תאמר אני ראוי להאריך ימים יתר מזה וקא מיקיים בי וחי בהם טפי דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כלומר אדום ובריא ונפשך יקרה בעיני המקום וראוי לחיות יתר מחבירך כדי שתאמר מוטב ידחו חייו של זה שהן מעוטין מפני חייך שהן מרובים דקא מיקיים בך וחי בהם טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי והוא ראוי לחיות ולהאריך ימים יתר ממך ונפשו יקרה בעיני המקום יתר מחייך. ויש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם (יומא פ"ה:) חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחבירך כדי שתאמר ידחו חייו שהן מעוטין ואינן מספיקינן לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה דילמא דמא דחברך סומק טפי. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דורי בעל דירתי ויש אומרים שכך היה נקרא כלומר אמר לי אדוני פלוני זיל קטליה לפלניא כו':

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' בשאר עבירות יהרג יאל יעבור מפני קידוש השם ותו משום דאתי למסרך. ויש אומרים שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות בכך:

כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת השמד נמי לא אמרן יעבור על שאר עבירות ואל יהרג אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מפני קידוש השם כדיליף לה ואזיל מונקדשתי בתוך בני ישראל. מאי מצוה קלה אמר רבה בר' יצחק אמר רב אפי' ערקתא דמסאנא כך שמענו שבאותו זמן היו רגילין ישראל לקשור סנדליהן ברצועות שחורות והעכו"ם באדומות ואמר רבי יוחנן שאפילו אמרו לו בפרהסיא קשור סנדלך ברצועות אדומות וכן לענין כל דבר שאין ישראל רגילין בו ועשוין לשנות בו ממנהג העכו"ם דלית ביה אלא משום ובחוקתיהם לא תלכו יהרג ואל יעבור:

גמרא וכי ינצו אנשים גו' ושיבר את הכלים בין של נרדף ובין של כל אדם כו' כי אתא רבין אמר רבי יהודה אפילו שלא בשעת גזירת כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה סבר לה כאבוה כו' חילול מעבודת כוכבים כו' לא תתן להעביר למולך ולא תחלל עכ"ל קצת קשה דהא רבי אלעזר בר' שמעון סבירא ליה לעיל בפרק ד' מיתות דמולך לאו עבודת כוכבים הוא ויש ליישב כמו שפירש רש"י גבי שלשה כריתות בעבודת כוכבים כו' דאי נמי מולך לאו עבודת כוכבים הוא מכל מקום קרי ליה עבודת כוכבים כו' ע"ש ובתוספות שם וק"ל:

בתוס' ד"ה דקסבר עונשין מן הדין וכו' כדפרי' פ' ד' מיתות עיין שם בתוספות דף נ"ג ע"ב ד"ה השתא יש לומר אמו שאינה אשת אביו וכו':

גמ' דאמר רבה רודף שהיה רודף כו' כצ"ל. ונ"ב ה"ג רבה כו' כדמוכח בפרק בתרא דב"ק וכן פירשו התוספות בפרק אלו נערות בד"ה רב אשי אמר בזר שאכל תרומה כו' דף ל"א:

שם ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף כו' נמחק בין של רודף:

שם שלא יהא ממונו חמור מגופו כו' בנפשו סבר לה כו' דתניא ר"א אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אם נאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רודף שהיה רודף אחר רודף חבירו להורגו כו' כצ"ל:

גמרא דכתיב וכי ינצו אנשים. המציין לדברים טעה כי הכוונה על קרא דמשפטים:

שם אינהו דאמור כר"א דתניא כו'. מכאן סתירה מפורשת לפי' הגר"א ז"ל בס' שנ"א בפ' הרואה דכוונת הש"ס בכ"מ על סיפא דברייתא המובאה שם בגמרא (סא ב) רע"א בכל נפשך אפי' נוטל א"נ. אבל ר"א ע"כ ס"ל דבכ"נ אין הכוונה על מסירת נפש ממש דא"כ אין לך אדם שממונו יהיה חביב עליו יותר מנפשו ע"ש. והכא אמר הש"ס בהדיא דאינהו כר"א וע"כ צ"ל דיגיה כר"ע ובהגהותיו כאן לא תקן:

רש"י ד"ה מה רוצח יהרג ואל יעבור. אם אמר כו'. כצ"ל:

גמ' יעבור ואל יהרג חוץ. עי' סוטה י' ע"ב תוס' ד"ה נוח:

בגמרא אביי אמר ביכול להצילו באחד מאבריו: הרמב"ם (פ"א מהל' נערה בתולה) כתב דהבא על אחת מחייבי כריתות בין ע"י אונס בין ע"י פיתוי ולא התרו בהם שאינם נלקים משלמין קנס ע"ש ולפי סוגיא דלפנינו ק"ל כיון דפסק שם דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין ופסק ג"כ בפ"א מה' רוצח דחייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו א"כ לדידיה קשה ג"כ קושית הגמרא דכאן ותירוץ קמא דהגמרא לא שייך דהוא פסק בפ"א מה' איסורי ביאה דהעראה זו הכנסת עטרה וגם תירוץ רב פפא לא שייך דכתב בפירוש בין באונס בין במפתה ולא משכחת במתניתן שלא יהרגנה כתי' רבא דהרמב"ם לא פסק כר' יהודה וא"כ לא משכחת אלא בבא עליה שלא כדרכה מקודם כתי' רב חסדא או ביכול להצילו באחד מאבריו כתי' אביי ולפ"ז ה"ל להרמב"ם לפרש זה בפירוש כיון דמבואר בגמרא הכי ולא לסתום בסתמא שמשלם קנס דמשמע בכל גווני:

ור' יונתן בן שאול היא: מלשון זה משמע דרבנן פליגי אר"י בן שאול ומטעם זה הקשה הלח"מ בפ"ט מה' מלכים על הרמב"ם דפסק כוותיה ע"ש. ולפענ"ד אדרבה מוכח מכאן דאדרבה כ"ע ס"ל הכי דלכאורה קשה מי דחק לאוקמי ביכול להצילו באחד מאבריו דווקא הא לעיל קאמרינן בברייתא דיש לה מושיע אין מצילין אותו בנפשו א"כ לוקמיה ביש לה מושיע אע"כ דכ"ע אית להו הך דריב"ש וא"כ הך יש לה מושיע גופא יש לפרש הכי דיכול להושיע בהצלת אחד מאבריו ועכ"פ ליכא נפקותא בין ב' אוקימתות הללו כיון דתרווייהו כ"ע ס"ל. אלא דקשה מאי מוכיח ריב"ש מהך דלא יהיה אסון דניתן להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו דילמא התם איירי ביש לו מושיע לגמרי וזה לא ניתן להצילו ברוצח כמו בנערה המאורסה דכתיב קרא בפי' דהא רוצח מנערה המאורסה אתיא:

קסבר עונשין מן הדין: א"ל דאכתי אזהרה מנ"ל דאזהרה ליכא למילף מק"ו דהא במכות (דף י"ז ע"ב) קאמרינן לר"ש דאין מזהירין מן הדין די"ל דאזהרה לא מצרכינן לרודף לחוד דבכלל אזהרה דעע"ז הוא ולא מצרכינן ילפותא אלא לענין עונש דבזה לא שייך דהוא בכלל עונש דעע"ז דאינו עד לאחר שעבר:

חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד: עיין בר"ן שמסופק בבא על הבהמה אי ניתן להצילו בנפשו ודעתו לפי המסקנא דניתן אכן לכאורה צ"ע כיון דהא דכל העריות ילפינן מנערה המאורסה ע"כ לאו משום דח"כ הן כמוה דא"כ נרבה גם משאר ח"כ ומיתת ב"ד וגם לאו משום דניתנו להצילם בנפשם הוא דזה לא שייך בבהמה ואי משום דילפינן עריות מנערה המאורסה בהיקשא דר' יונה א"כ לא נרבה זכר ובהמה דהם אינם בכלל היקשא לפי חד תירוץ של התוס' ביבמות (דף נ"ד ע"ב) וצ"ל דלפי הך תירוצא באמת בבהמה יעבור ואל יהרג:

והא תניא אמר ר' ישמעאל: ק"ק לפי מש"כ התוס' לעיל (דף ס"א ע"ב) בשם י"מ דהא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם ע"ז וע"ז דהתם איירי בע"ז שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהתם ע"ש ובה אמרינן יעבור ואל יהרג א"כ מאי פריך מהא דר"י ומנ"ל לומר דר' ישמעאל פליג אהא דלמא ר' ישמעאל איירי בע"ז כה"ג דעובדין מאהבה ומיראה וכבר הקשו התוס' גופא קושיא כה"ג והוצרכו לשנות דעדיפא מניה משני וזה לא שייך כאן דמי עדיפא לעשות פלוגתא חדשה בין התנאים:

ת"ל וחי בהם. א"ל כיון דבג"ע ושפ"ד ע"כ גם ר"י מודה דיהרג ואל יעבור מהני טעמי דאמרינן לקמן דהרי ר"י באמת לא קאמר רק ע"ז א"כ מאי קאמר מוחי בהם אכתי נילף ע"ז בק"ו דלעיל מנערה המאורסה דבזה לא שייך אין עונשין מן הדין דאין זה עונש דאיך שייך עונש קודם שעבר עבירה די"ל דלא שייך ק"ו הנ"ל לדידן כיון דע"ז לא ניתן להצילו בנפשו ועריות ורוצח נתנו א"כ הרי בלא"ה קיל ע"ז מהם:

לכך נאמר בכל מאדך: ק"ק למה מצרכינן בכל מאודך מהיכי תיתי שלא יתן כל ממונו דהא גם בכל נפשך לא בעינן אלא מדכתיב וחי בהם וזה לא שייך לענין ממון ואי משום דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו והוי בכלל וחי בהם א"כ בשאר מצות דלא קאי עליהם בכל מאודך דלא איירי רק בע"ז כמו בכל נפשך לא יחוייב ליתן ממונו כדי להציל עצמו מעבירה וזהו נגד דעת הר"ן פ' לולב הגזול שפסק כוותיה הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) ע"ש:

הרי זה בא ללמד ונמצא למד: ק"ק הרי בא ללמד ג"כ לענין יהרג ואל יעבור והתוס' לעיל הרגישו בזה ופירשו דאף למד קאמר אכן הול"ל הכי והלשון משמע דהעיקר הוא מה שנמצא למד וגם הכא נקט הך דרשה דיהרג ואל יעבור לבסוף משמע דלאו עיקר דרשה הוא. והנראה בזה דודאי היכי דהוקשו ב' דברים להדדי מבלי דפרט הכתוב לענין מה הוקשו ומי הוקש למי בזה אמרינן אין היקש למחצה והוקשו בכל דרכי ההיקש ולכל הצדדים אבל היכא דפרט הכתוב מה נקיש ולענין מה נקיש כגון הכא דכאשר יקום איש ע"כ לענין הך דינא דאיירי ביה קרא הוקש וזה לא שייך לענין אונס דלא ידעינן ברוצח ג"כ אע"כ דקאי אהך דואין לה מושיע דסיפא דקרא דאיירי בניתן להצילו בנפשו ובזה רוצח ללא ללמד אתי אלא נמצא למד ואף דמקשינן נערה המאורסה ג"כ לרוצח לענין יהרג ואל יעבור היינו משום דאין היקש למחצה אבל ע"כ עיקר היקש דקרא לאו היינו הך כיון דלא איירי בקרא שם מהך דיהרג ואל יעבור וכן הוא ג"כ בהך דמשכבי אשה דהביאו התוס' לעיל דודאי עיקר ההיקש לאו לענין העראה איירי דהא מזה לא איירי קרא שם אלא מביאה גמורה ואיך יאמר על זה משכבי אשה אע"כ אתי לחייב אשה בשלא כדרכה ובזה נמצא למד וכן גם כן בהיקש דצבי ואיל דגם שם עיקר ההיקש ודאי לאו לענין מתנות אתי דביה לא איירי קרא שם רק לענין זביחה ובזה ג"כ נמצא למד:

ברש"י ד"ה ויכול. הנרדף או דרואהו להציל בא' מאבריו: ע' במ"ל (סוף ה' חובל) שכ' בשם הרא"ם דהנרדף עצמו א"צ להצילו בא' מאבריו וזה דלא כדעת רש"י דכאן אכן הסוגיא דהכא מוכח כדעת רש"י דאל"כ אכתי יקשה למה בלא יהיה אסון ענוש יענש הא ניתן להצילו בנפשו ע"י הנרדף:

ד"ה סבר לה. ומזרעך לא תתן להעביר למולך: לפי מש"כ התוס' לעיל דלכך לא ילפינן ג"כ הני דפ' הנשרפין לקמן משום דהכא חלול במקום מיתה עומדת א"כ ע"כ לאו מהך קרא דמזרעך לא תתן יליף דהתם לא כתיב מיתה אלא מקרא דאם העלם יעלימו דפ' קדושים דשם כתיב חלול במקום מיתה אכן גם לשיטת רש"י יש ליישב מה שהקשו התוס' דא"כ נילף גם הני דפ' הנשרפים מגז"ש זו די"ל ע"כ לא מרבינן כיון דכולהו הם חייבי כריתות ומיתה בידי שמים א"כ אי ס"ד דמרבינן הני ל"ל חטא לחייבי כריתות דעריות נילף מהני דליכא בהו פגם ואעפ"כ נתנו להצילם בנפשם ח"כ דעריות דאית בהו פגם לכ"ש דהא הך תנא סבר עונשין מן הדין אבל השתא דלא מרבינן אלא שבת לא שייך להקשות דא"כ מות לחייבי מיתות ב"ד ל"ל נילף בק"ו משבת דהא אצטריך למיתות ב"ד דקילי מסקילה א"נ אי לאו מות הוי מרבינן אפילו חייבי לאוין ג"כ כמבואר לעיל:

בד"ה סברא הוא. דאיכא תרתי איבוד נשמה ועבירה: הא דבעינן הך טעמא דאיכא עבירה ג"כ היינו דאי רק משום דמאי חזית דדמך סומק טפי אין לנו לחייבו שיהרג דהוא יאמר שמקפיד על אבוד נשמתו טפי ולכן בעינן דאיכא עבירה ג"כ והיינו דבכה"ג לא התירה התורה משום וחי בהם כלל כיון דממנ"פ איכא איבוד נשמה ונשארה עבירה דרציחה:

רב פפא אמר. הא דקתני אחותו יש לה קנס במפותה קאמר דבת קנסא נמי היא ולהצילה לא ניתן דהא אינה מקפדת: אביי אמר. לעולם באנוסה וכגון דיכול המציל להציל באחד מאבריו של זה שלא ניתן להורגו מעתה ור' יונתן בן שאול היא: ויכול. הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו: במצות שבמיתה. שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר: דכתיב ואם אסון יהיה. ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מקטיל אלא לאו ש''מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו כדאמרינן לעיל וזה רודף היה שהיה מתכוין ואפ''ה כתיב דאם לא יהיה אסון שאין כאן חיוב מיתה ענוש יענש דמי ולדות. אי אמרת בשלמא וכו'. כגון שיכול הרואה להציל באחד מאבריו דהוא לא ניתן להורגו הלכך אין כאן מיתה ויענש: אלא אי אמרת וכו'. אמאי יענש הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו: דילמא שאני הכא. להכי משלם ואע''ג (דליכא) צד מיתה משום דמיתה לזה ותשלומין לזה המיתה והתשלומין אינן באין לו ע''י אדם אחד שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו והתשלומין דבעל האשה הן דאיניש דעלמא הוא הלכך לא מיפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך: לא שנא. אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור: מתחייב בנפשו הוא. ברדיפה זו שהרי ניתן להציל בנפשו ואע''ג דכלים הללו של שאר כל אדם הן דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור: ורודף שהיה רודף. אחר חבירו להורגו וזה רודף אחריו להצילו ושיבר את הכלים וכו': סבר לה כאבוה. בעבודת כוכבים דעונשים מן הדין והדר יליף שבת בחלול חלול מעבודת כוכבים מחלליה מות יומת (שמ ת לא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל (ויקרא יח): נתזה. שם האיש: יעבור ואל יהרג. וחי בהם ולא שימות בהם: חוץ מעבודת כוכבים וכו'. לקמן יליף לה: בפרהסיא. לקמן מפרש כמה פרהסיא: לא תחללו. בפרהסיא איכא חלול השם וצריך לקדש את השם וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו: ואהבת את ה' אלהיך. משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים: לכך נאמר וכו'. כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך: מה רוצח יהרג ואל יעבור. ואם אמר לו הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך יהרג ואל יעבור: סברא הוא. שלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות: מרי דוראי. אדון עירי ונכרי הוה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב''ה וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה: ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך:

שלא יהא ממונו חביב עליו. דמדניתן להצילו בנפשו כל שכן דניתן בממונו: קסבר עונשין מן הדין. לא דמי לעונשין מן הדין דאפליגו בה אביי ורבא לקמן בפ' הנשרפין (ד' עו.) כדפרישית בפרק ד' מיתות (ד' נג: ד''ה השתא) והא דאיצטריכא לעיל חד למעוטי עבודת כוכבים היינו נמי למאן דאמר עונשין ומ''ד אין עונשין הוה משני חד למעוטי בהמה דדמי לעריות ואידך איידי דכתיב נער כתיב נמי נערה: