שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. ואמר רב יהודה בר שילא שכך אמר רב אסי שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא כשיש תורת כלי עליהן, שהכיסוי עצמו ראוי לשימוש ככלי, ולא כדברי רבן שמעון בן גמליאל המסתפק בהכנה בלבד.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] בדברי רבן שמעון בן גמליאל מדובר באופן דאיכא [שיש] לאותו קנה תורת כלי עליו, ואולם ומי בעי [והאם מצריך, דורש] רבן שמעון בן גמליאל שתהיה תורת כלי עליו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חריות של דקל שגדרן (קצצן) לשם עצים להסקה, ונמלך עליהן להשתמש בהם לישיבה — צריך לקשר אותן לפני השבת, להתיר לו לשבת עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר. ונמצא שלדעתו אין צורך לעשות מעשה בעץ להכשירו למלאכה ודי ההכנה במחשבה בלבד!

ומשיבים: ר' יוחנן סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור כמותו בדבר אחד ונחלק עליו באחד].

א דרש ר' יצחק נפחא אפתחא דריש גלותא [על פתחו של בית ראש הגולה]: הלכה כר' אליעזר, בדין פקק החלון. מתיב [מקשה] רב עמרם ממה ששנינו במשנה מפורשת: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ומכאן נלמד שפוקקים בכל אופן, ולאו דווקא בפקק המוכן לכך כדברי ר' אליעזר!

אמר ליה [לו] אביי: מאי דעתיך [מה, מדוע דעתך] כן — משום דקתני סתמא [ששנינו סתם], שבמשנה לא נתפרש שם חכם ולכן הלכה כמותה, ואולם המשנה בדין נגר הנגרר נמי סתמא [גם כן סתם משנה] היא, והיה צריך ואפשר לפסוק כשיטה זו. ואולם מסכמים: אפילו הכי [כך] — מעשה רב, שאף כשיש שתי משניות חולקות זו על זו, מעשה גדול ונחשב יותר. וכיון שמסופר באותה משנה שנהגו ועשו חכמים לפקוק את החלון — סומכים יותר על פסק הלכה זו.

ב משנה כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה — ניטלין בשבת. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — בכיסוי קרקעות, כגון כיסוי של בור. אבל בכיסוי הכלים — בין כך ובין כך, גם אם אין להם בית אחיזה — ניטלין בשבת.

ג גמרא אמר רב יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא כשיש תורת כלי עליהן וראויים הכיסויים לשימוש כלשהו. ומוסיפים: דכולי עלמא [לדעת הכל] כסוי קרקעות, אם יש להן בית אחיזה — אין [כן, מותר לטלטלם], אי [אם] לא — לא. כסוי הכלים, אף על גב [אף על פי] שאין להם בית אחיזה — מותרים בטלטול.

כי פליגי [כאשר נחלקו במשנתנו] הרי זה בכלים דחברינהו בארעא [שחיברם בקרקע]. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] על כיסוי כלי המחובר בקרקע משום כיסוי קרקע עצמה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, ר' יוסי, סבור שאין אנו גוזרים].

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה רק בכיסוי תנור, מר מדמי ליה [חכם זה מדמה אותו] לכיסוי קרקע, ומר מדמי ליה [וחכם זה מדמה אותו] לכיסוי כלים.

א משנה מפנין בשבת אפילו ארבע וחמש קופות (סלים) של תבן וכן של תבואה מפני האורחים הצריכים לשבת במקום ההוא, ומפני בטול בית המדרש כשצריכים להושיב את התלמידים במקום. אבל לא מפנים את האוצר (המחסן).

ומה עוד הם הדברים שמותר לפנות? מפנין תרומה טהורה אף על פי שראויה היא לאכילה רק לכהן, ודמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם עישר אותה) שכרגיל אסור לאוכלו עד שיפרישו ממנו מעשר מספק, וכן מעשר ראשון שניטלה כבר תרומתו (תרומת מעשר) וניתנה לכהנים, ומעשר שני והקדש שנפדו, ואף את התורמוס היבש שאין אדם אוכלו מפני שהוא מאכל לעזים.

אבל אין מפנים את הדברים שאינם ראויים כלל לאכילה, משום שהם בגדר מוקצה, לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף, ולא את החרדל שאינו מתוקן. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין.

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן מבעוד יום למאכל בהמה — מטלטלין אותן. ואם לאו [לא] התקינם מבעוד יום — אין מטלטלין אותן.

ב גמרא שנינו במשנה שמפנים אפילו ארבע וחמש קופות. ושואלים: השתא [עכשיו] הרי שנינו כי חמש מפנין ואם כן ארבע מיבעיא [נצרכה] לומר?!

אמר רב חסדא: הכוונה היא שמותר לפנות ארבע מתוך חמש קופות שנמצאות שם, אבל לא את כל הקופות כולן. איכא דאמרי [יש שאומרים]: ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול.

ושואלים: ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — הכוונה היא שלא יתחיל באוצר תחלה, כלומר, שאם יש לו מקום אחר, שעדיין לא התחילו להשתמש באוצר זה — לא יפנהו, ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' יהודה היא דאית ליה [שיש לו, מקבל] דין מוקצה. ואוצר זה שלא התחילו בו מוקצה הוא מן השימוש.

ושמואל אמר: יש לפרש את הקושי במשנה בדרך לשונית: ארבע וחמש