שאין לך דבר שמביא יללה (בכיה) לאדם אלא יין אפילו בזמן הזה, ומסתבר שהוא שגרם לכך מימות בראשית. ר' יהודה אומר: עץ הדעת חטה היה, וראיה לדבר — שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן, ומשום כך קרוי הוא "עץ הדעת". ר' נחמיה אומר: עץ הדעת תאנה היה, ורמז לדבר — שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית ג, ז).

א ועוד בענין יין: על הנאמר "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו" (משלי לא, א), אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מלמד שכשראתה בת שבע ששלמה מרבה בשתיה כפאתו (קשרה אותו) אמו על העמוד להכותו. ואמרה לו: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" (משלי לא ב). וכך מפרשים: "מה ברי" (בני) — הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה [היה], ועכשיו שרואים אותך חוטא יאמרו הכל: אמו גרמה לו שהוא רק בן אמו (ברי) לפי אופיו.

"ומה בר בטני" — לומר: כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי בזמן הריוני, כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן, שאמרו שבזמנים מסויימים בשעת ההריון יפה ביאה לולד ועושה אותו מוצלח יותר.

"ומה בר נדרי" — שכל נשים של בית אביך היו נודרות בזמן הריונן שיהא לי בן הגון למלכות, ואני בניגוד להן נדרתי ואמרתי שיהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות.

עוד נאמר שם: "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין" (משלי לא ד), וכוונת הדברים: "אל למלכים" — אמרה לו: מה לך אצל מלכים של אומות העולם ששותים יין ומשתכרים ואומרים: למה לנו אל ("למואל")? "ולרוזנים אי שכר" (משלי לא ד) — מי שכל רזי עולם גלויים לו כשלמה ישתה יין וישתכר? איכא דאמרי [יש אומרים] שכך יש להבין: מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר?

אמר ר' יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו שהיא צודקת בתוכחתה? — דכתיב [שנאמר]: "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי" (שם ל, ב), וכוונת דבריו: "כי בער אנכי מאיש" — מנח, שחטא ביין והוא קרוי "איש" דכתיב [שנאמר]: "ויחל נח איש האדמה" (בראשית ט, כ), "ולא בינת אדם לי" — זה אדם הראשון שאף הוא חטא ביין, כדעת ר' מאיר שעץ הדעת היה גפן.

ב שנינו במשנה שאם אכל הבן בשר ושתה יין כדי שיעור המחייבו כדין בן סורר ומורה, ואולם היה זה בחבורת מצוה — אינו מתחייב כבן סורר ומורה. אמר ר' אבהו: אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין (ריקנים), ומשמע שאם אכל בחברת אנשים הגונים, אף אם אכל כשיעור אינו נעשה בן סורר ומורה.

ושואלים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] שאם אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאכל בחבורת מצוה, הא לאו [הרי אם לא] בחבורת מצוה היתה סעודה זו, אף על גב דלאו [אף על פי שלא] כל בני החבורה כולה אנשים סריקין — חייב! ומשיבים: אין סתירה מהמשנה לדברי ר' אבהו, ובאמת מתחייב רק אם יאכל בחבורת ריקנים, ובמשנה הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], דאף על גב [שאף על פי] שכל החבורה כולה אנשים סריקין, כיון שבמצוה קא עסיק [הוא עוסק] — לא מימשיך [אינו נמשך בתאוותו].

ג עוד שנינו במשנה שאם אכל בעיבור החודש — אינו בכלל בן סורר ומורה. ותוהים: למימרא [האם לומר] שבשר ויין מסקו [מעלים] לעליית הגג שבה דנים בעיבור החודש? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין עולין לה לעליה זו בעת עיבור החודש, אלא בפת דגן וקטנית בלבד! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה עצמו השמיע לנו] אף על גב [אף על פי] שאין עולין לה לעלייה זו אלא בפת וקטנית, ואיהו אסיק [והוא העלה] בשר ויין ואכל, כיון שבמצוה קא עסיק [הוא עוסק] — לא מימשיך [אינו נמשך בתאוותו].

תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: אין עולין לעלייה בה עוסקים בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואין עולין לה אלא לאור עיבורו (בלילה שבו צריך החודש להתעבר), ואין עולין לה ביום אלא בלילה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת שאין עולין לה בלילה אלא ביום! ומסבירים: כדאמר [כפי שאמר] ר' חייא בר אבא לבניה [לבניו]: אחריפו ועולו אחריפו ופוקו [הקדימו והכנסו, הקדימו וצאו] בזמן שאתם באים לדון בעיבור החודש. כי היכי דלישמעו בכו אינשי [כדי שישמעו בכם בני אדם] שאתם באים ויהא זה סימן להם שדנים בענין זה. ואם כן השעות הראויות לכך הן שעות השחר בין היום והלילה.

ד שנינו במשנה שאם אכל הבן מעשר שני בירושלים — אינו בכלל בן סורר ומורה. ומסבירים: כיון דכי אורחיה [שכדרכו] הוא קא אכיל ליה [אוכל אותו] שכך היא מצוותו, הריהו לא ממשיך [נמשך אחריו].

עוד שנינו במשנה שאם אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו חייב. אמר רבא: אם אכל הבן בשר עוף, אף אם אכל כשיעור — אינו נעשה בכך בן סורר ומורה.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] שאם אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה, ודייק: הא [הרי] אם אכל טהורין ואפילו בשר עוף נעשה בן סורר ומורה, ובניגוד לדברי רבא! ומשיבים: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנויה גם כן משנתנו], הרי זה לענין להשלים לשיעור הבשר, אבל עיקר אכילה צריכה להיות בבשר בהמה דווקא כפי שאמר רבא.

ה שנינו במשנה שאם אכל דבר שהוא מצוה ודבר עבירה — אינו בכלל בן סורר ומורה. ומסבירים: כלל זה בענין דבר מצוה בא להוסיף מצוות שמדברי חכמים כגון תנחומי אבלים. דבר עבירה — כגון שאכל בתענית ציבור.

ושואלים: וטעמא מאי [ומה הטעם] שהעושה כן אינו קרוי זולל וסובא? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "בננו זה... איננו שמע בקלנו" (דברים כא, כ), ומשמע: בקולנו אינו שומע, ולא שאינו שומע גם בקולו של מקום (הקדוש ברוך הוא). ואם עובר על דבר תורה הרי אינו שומע גם לקולו של מקום.

ו עוד שנינו במשנה שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין — אינו בכלל זולל וסובא. ומסבירים: מה ששנינו "אכל כל מאכל ולא אכל בשר" הרי זה לאיתויי [להביא] דבילה קעילית (תאנה מיובשת מן המקום קעילה) שהוא משביע כבשר אך אין חייבים עליו. שתה כל משקה ולא שתה יין, לאיתויי [להביא] דבש וחלב שאף שהם משכרים מעט אין חייבים על שתייתם. ומנין שהם משכרים?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שאכל דבילה קעילית שהיא מתוקה מאוד ומשכרת, ושתה דבש וחלב, ונכנס למקדש