סנהדרין ע ע"א

דף ע - א

ומהי הסברה: מפני שהכל מצויין אצלה בעבירה, וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה, סופה כשלא תמצא הרגלה - אף שאין דרכה ללסטם את הבריות - עומדת בפרשת דרכים ומרגלת את הבריות לזנות בשביל אתנן - ^[1] אלא, למה אין דין סורר ומורה ב"בת" - גזירת הכתוב היא: בן ולא בת ^[2]!

מתניתין:

אמרה התורה: "זולל וסובא". משנתינו מבארת המושג "זולל וסובא" - מהותה, איכותה ושיעורה ^[3]. אין בן סורר ומורה חייב בכל אכילה ושתיה מרובה, ומאימתי אכן חייב?

ממתי שיאכל שיעור תרטימר [והוא חצי מנה] בשר, וישתה חצי לוג יין האיטלקי מארץ איטליה, והוא יין משובח וטוב, אבל בשאר יינות צריך שיעור גדול יותר ^[4]. אלו הם דברי חכמים.

רבי יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין.

אכילה זו היא רק כשאכל אכילת רשות, אבל אם אכל אכילת מצוה, או אפילו הצטרף באכילתו עם אלו שאוכלין בסעודת מצוה, פטור.

וכמו כן אם אכל אכילת איסור.

והטעם יבואר בגמרא.

אכל את הבשר והיין שקנה ממעות שגנב מאביו בחבורת מצוה סעודת מצוה, וכן אם אכל בסעודה שהיו עושין במנין שהיו נקבצין לעיבור החדש.

וכן אם אכל מעשר שני בירושלים גנב ממעות מעשר שני של אביו וקנה בהן בשר ויין ואכל בירושלים, והיא אכילת מצוה ^[5].

או אם אכל אכילת איסור, כגון אם אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים,

(אכל [כלומר שתה יין שהוא] טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, שהוא גם טבל, ומעשר שני והקדש שלא נפדו כל אלו הם אכילת איסור) ^[6].

ולאו דוקא אכילת מצוה ועבירה מדאורייתא, אלא אפילו אכל דבר שהוא מצוה מדרבנן, ודבר שהוא עבירה מדרבנן. בכל אלו פטור.

אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיאכל בשר וישתה יין.

שנאמר: "זולל וסובא".

ומנין אנו למדים ל"זולל" שהוא בשר, ול"סובא" שהוא יין, מהמקרא הבא:

ואף על פי שאין מקרא הבא ראיה לדבר, שבכך שבמקרא הבא מזהיר שלמה המלך לא לזלול בשר ולא לסבוא יין, אי אפשר להוכיח הוכחה גמורה שכוונתו דוקא לבשר ויין, ויתכן שגם במאכלים ומשקאות אחרים נקרא זולל וסובא, אלא ששלמה מזהיר על בשר ויין, משום שהם מושכים ביותר -

מכל מקום, יש מהמקרא זכר לדבר! ומה הוא המקרא?

שנאמר (משלי כג): "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו".

גמרא:

הגמרא מבארת מהו שיעור "תרטימר".

אמר רב זירא: תרטימר זה, איני יודע מהו -

אלא אפשר ללמוד שיעורו מדברי רבי יוסי, מתוך שכפל רבי יוסי בשיעור יין ואמר "לוג" במקום "חצי לוג" שאמר תנא קמא, נמצא כופל אף בבשר, ואמר "מנה" בשר, נמצא ששיעור תרטימר הוא חצי מנה במשקל חמישים דינרים.

הגמרא מוסיפה עוד הלכה.

אמר רב חנן בר מולדה [כך שמו] אמר רב הונא: אינו חייב אם קנה בשר ויין ביוקר, כי אז אינם באים לו בקלות ולא ימשך אחריהם, ומתי חייב -

עד שיקח שיקנה ממעות שגנב מאביו בשר בזול ויאכל ^[7], וכן יקנה יין בזול וישתה. וכן אם גנב בשר ויין עצמם אינו חייב.

ואף שאמר כן מן הסברה, בכל זאת מסמיכו על מה דכתיב: זולל וסובא, "זולל" מלשון "זול".

ועוד אמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב בכל בשר ויין -

אלא עד שיאכל בשר חי שאינו מבושל, וישתה יין חי שאינו ממוזג במים. כמו שיבואר.

ומקשינן: איני? אין הדבר כן -

והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו שניהם אמרו: אכל בשר חי ושתה יין חי - אינו נעשה בן סורר ומורה ^[8].

וקשה על רב הונא המחייב רק בבשר ויין חי.

ומתרצינן: אמר רבינא: אין הדברים סותרים, ושניהם אומרים דבר אחד. בבשר ויין חי ממש, כולי עלמא מודים שהוא פטור. -

ומה שאמר רב הונא: יין חי - היינו מזיג ולא מזיג, מזיגה מועטת - עם מעט מים, דאילו ימזגנו היטיב כשיעור מזיגה, אינו חייב.

וכן מה שאמר רב הונא: בשר חי - היינו בשיל ולא בשיל כל צרכו, דזו דרכם של גנבים למהר לאכול לפני גמר הבישול, אבל אם אכל בשר מבושל כל צרכו, לא ימשך אחריו, כיון שקונה את הבשר ממעות גנובים, ועושה מעשיו בסתר, אין לו פנאי להמתין עד גמר הבישול.

ומה נקרא: "בשיל ולא בשיל" כבשר כיבא על גבי גחלים דאכלי גנבי שדרך הגנבים לאכלו.

הגמרא מביאה עוד הלכה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: אכל בשר מליח שנחלף טעמו במלחו, ושתה יין מגיתו שלא גמר תסיסתו [וכאילו שהוא עדיין בגת] ^[9] אין נעשה בן סורר ומורה כי אינם חשובים, ולא נמשך אחריהם.

כמה ימים ישהה במלחו ויקרא "בשר מליח", ועד מתי נקרא היין - "יין מגיתו", לכאורה אפשר ללמוד דבר זה, מהלכה אחרת -.

תנן התם שנינו במסכת תענית: ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין בשר ודגים או בשר וביצים שעליו או דג וביצה שעליו ^[10], ולא יאכל בשר ולא ישתה יין מפני האבילות על חורבן בית המקדש.

ותנא שנינו שם ברייתא: אבל אוכל הוא בשר מליח שאינו משמח, ואינו סותר את האבילות, ושותה יין מגתו.

ושם ביארו אמוראים את הברייתא:

בשר מליח עד כמה? כמה זמן ישהה במלחו, ויחליף טעמו מטעם בשר לטעם מליח.

אמר רב חנינא בר כהנא: כל זמן שהוא כמו קרבן שלמים ^[11] שזמן אכילתו הוא שני ימים ולילה אחד, עדיין לחלוחית קיימת בו, ומשמח את הלב, ושלמים משמחים את הלב כמו שנאמר (דברים כז): "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת".

ויין מגיתו עד כמה? עד מתי נקרא יין מגיתו -.

כל זמן שהוא תוסס נושך בגרון, מחמת שהוא מחמיץ ^[12].

ומהו זמן תסיסתו?

תניא: יין תוסס אין בו משום איסור גילוי, והוא איסור לשתות יין מגולה מפני סכנת נחש שמא הטיל בו ארס, לפי שהנחשים אינם שותים יין תוסס, וכמה זמן תסיסתו? שלשה ימים.

ומבואר ההלכה לגבי ערב תשעעה באב: בשר מליח הוא כל ששהה במלחו שני ימים ולילה אחד, ויין מגיתו הוא שלשת ימי תסיסה.

והדיון הוא: הכא בדין סורר ומורה מאי? מה שיעור בשר מליח ויין מגיתו, להיות פטור עליהם, כדברי רבה ורב יוסף, האם דומה לדין ערב תשעה באב, או שיש מקום לחלק ביניהם?.

ופשטינן: אכן, יש מקום לחלק בינהם ^[13].

התם לגבי ערב תשעה באב, טעם איסור אכילת בשר ושתיית יין משום שמחה הוא, ולכן, כל זמן שהוא כשלמים, אף שהפגת טעמו מתחיל אחרי לילה אחד, מכל מקום - נמי אית ביה שמחה אינו מפיג כל כך, והוא משמח, ואילו הכא לגבי בן סורר ומורה, טעם חיובו משום אימשוכי הוא, שימשך אחרי הרגלו, ובכל שהוא אם עבר עליו לילה אחד ^[14] במלחו לא מימשיך והוא פטור.

וכן ביין אף שאחרי תסיסה של שלשה ימים, עברה עיקר תסיסתו, מכל מקום, עדיין נקרא יין מגיתו עד עבור עליו ארבעים יום, ובפחות מכן לא נמשך אחריו.

אגב שלמדנו ששתיית יין מרובה מושך אחריה מעשים מכוערים, מביאה הגמרא מאמרי תנאים ואמוראים בגנות שתיית יין.

אמר רבי חנן: לא נברא יין בעולם ^[15], אלא כדי לנחם בו אבלים וכדי לשלם שכר לרשעים, שמתעדנין בו, ומקבלים שכר מצוותיהם המועטות בעולם הזה.

שנאמר (משלי לא): "תנו שכר לאובד [רשע האובד שכרו לעולם הבא] ויין ^[16] למרי נפש [אבלים, והיין מפכח צערם]".

אמר רבי יצחק: מאי פירוש דכתיב: "אל תרא יין כי יתאדם" -

ודורש: אל תרא אל תתן עיניך בו! אל תימשך אחריו, כי יתאדם, מלשון "אדום"

- שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה ^[17] מרוב שתייתו, ומלבין פניהם לעולם הבא מרוב בושה.

רבא אמר: יתאדם מלשון "דם": אל תרא יין - שאחריתו דם סופו של בן סורר ומורה ליהרג עליו ^[18].

רב כהנא רמי הקשה סתירה: כתיב: "תירש" חסר "ויו", וקרינן: "תירוש" -

ומתרץ: זכה לשתות לפי מדה, ונזהר משתייה מרובה - נעשה ראש היין מפקח לבו בחכמה, ולכן קרינן "תירוש" תהא ראש, לא זכה - נעשה רש מלשון "רש ועני", ולכן כתיב "תירש" תהא "רש".

רבא רמי הקשה סתירה: כתיב (תהלים קד) "ויין ישמח לבב אנוש", והכתיבה בלי ניקוד, אפשר לקרותו בשי"ן ימנית, שמשמעותה מלשון "שממה", שהיין משומם אותו ונוטל חכמת לבו, וקרינן: ישמח בשי"ן שמאלית מלשון "שמחה" -

ומתרץ: זכה - היין משמחו, לא זכה - משממהו.

והיינו דאמר רבא: חמרא יין וריחני מיני בשמים - פקחין עשאוני פקח.

אמר רב עמרם בריה דרבי שמן בר אבא אמר רב חנינא: מאי פירוש דכתיב (משלי כג): "למי אוי? למי אבוי [צעקה]? למי מדנים [דין ומריבה]? למי שיח [צער]? למי פצעים חנם? ^[19] למי חכלילות עינים [עינים אדומות]? למאחרים [מתעכבים] על היין, לבאים לחקור ממסך [חוקרים ובודקים היכן מוכרין יין מעורב בבשמים היטב] -

כי אתי כשהגיע רב דימי מארץ ישראל אמר: אמרי במערבא: האי קרא מקרא זה - מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה מתחילתו לסופו - מידריש נדרש יפה. והכי פירושו: למי צער וצעקה מריבות ופצעים ועינים אדומות? למי שלהוט אחר היין.

ומאן דדריש מסיפיה לרישיה מסופו לתחילתו - מידריש גם נדרש יפה, למי שיש לו אוי ואבוי ושיח, דהיינו אבלים, ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם, דהיינו רשע הנלחם עם הבריות, ולמי שיש לו עינים אדומות השוקעות מרוב שומן, להם ראוי להיות מאחרים על היין, להשתכר ולשכוח עמלם.

דרש עובר גלילאה: שלשה עשר ווי"ן אותיות וי"ו ויו"ד, מלשון וי וי, נאמרו ביין -

נאמר (בראשית ט): "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם. וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלו. וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ^[20]". ללמדנו ששתיית יין מביאה לצער רב מלשון "וי".

ומענין לענין מבארת הגמרא המעשה עם נח.

נאמר: "אשר עשה בנו הקטן", מה אכן עשה ^[21]?

נחלקו בכך רב ושמואל. חד, אחד משניהם ולא נתפרש מי, אמר: סרסו שלא יוליד עוד בנים. וחד אמר: רבעו משכב זכור.

הגמרא מבארת את שתי הדעות:

מאן דאמר: סרסו מבאר: מתוך שחם קלקלו באי הולדת בן רביעי, לכן קללו נח את חם בבנו הרביעי, והוא כנען.

ומאן דאמר: רבעו, גמר לומדו בגזירה שוה: "וירא" "וירא", כתיב הכא: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו", וכתיב התם (בראשית לד): "וירא אותה שכם בן חמור", מה התם שכבה כן הכא שכבו.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר: סרסו, משום הכי קללו ברביעי -,

אלא למאן דאמר: רבעו, צריך ביאור, מאי שנא רביעי למה קלל בנו הרביעי, נלטייה בהדיא למה לא קלל שאר בניו ^[22].

ומתרצינן: הוא סובר: הא והא הואי, שניהם היה, גם סרסו וגם רבעו.

נאמר שם: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם", למה נקרא שמו איש האדמה?

אמר רב חסדא אמר רב עוקבא. ואמרי לה ויש מי שמסר שמועה זו בשם מר עוקבא, אמר רבי זכאי: יש במילים "איש האדמה" רמז לאדם הראשון שנברא מן האדמה -

וכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח! האם לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו שנקנסה עליו מיתה, אלא בגלל יין, כמו שיבואר. ולכן נקרא נח כאן "איש האדמה".

ואיך מצינו שיין גרם לאדם הראשון את קללתו?

כמאן דאמר: אותו אילן עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון - גפן היה.

דתניא: רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו - גפן היה.

המשנה השניה והכוונה להתחיל בה בבאור עניני החלק השני והוא שאמר מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וכו' וענין הדברים שהתורה ירדה לסוף דעתו של זה שעושה כן שאינו מספיק למה שהוא מרגיל בו את עצמו וילך לבקש למודו ר"ל מה שהוא רגיל בו ואינו מוצא ויוצא ומלסטם ומעתה אין דבר זה נאמר אלא על אכילה מכוערת ונעשית בסיגנון קשה ורצו חכמים לבאר את ענינה שלא להיות הדלת פתוחה אצל הכל לשער זוללות זה לפי דעתם והודיעו מצד קבלתם שאין זה נידון בדין סורר ומורה עד שיאכל תרטימר בשר והוא משקל חמשים זוז בפעם אחת וישתה חצי לוג יין האיטלקי וכיוצא בו מן היינות היותר חשובים הנמצאים באותו מקום ור' יוסי אומר מנה בשר והוא משקל מאה זוז ולוג יין והלכה כחכמים ונראה בתלמוד המערב שהעצמות אין מצטרפות שאף בגידין הרכין נחלקו אלא שנראה לפסוק באלו ר"ל בגידין הרכין שהם מצטרפין:

וכן הודיעו שאם אכל אכילה זו בחבורת מצוה אפילו מדברי סופרים כגון עבור החדש על הדרך שיתבאר בגמ' ואפילו אכלה בחבורת רקים ועמי הארץ כגון שעלה עמהם ולא אכל חלקו עמהם אלא בחבורה אחרת שמאחר שעלה שם לפרסם את הדבר מתעסק במצוה וכל שהוא עוסק במצוה אינו נמשך אחר סעודה וכן אם אכל בסעודת אירוסין או הבראת אבלים לפי מה שהתבאר בגמ' וכיוצא באלו פטור וכל שכן מעשר שני בירושלים שהוא מצוה מן התורה ואף באכילה שאינה של מצוה אינו נעשה בה בן סורר ומורה לפי מה שיתבאר בגמ' עד שיאכלנה בחבורת רקים שבהמון ועמי הארץ וכן אם אכל אכילה האסורה עצמה כגון נבלות וטריפות ושקצים ורמשים טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ר"ל שמכרן ואכל מהן בשר זה או מעשר פירות שהבשר בכללן וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו:

וכן יתבאר בגמ' במי שאכל בתענית צבור פטור שהרי נאמר איננו שומע בקולנו וזה בקול בוראו הוא עובר נמצא שכל שאכילתו דבר שיש בו מצוה או עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה וכן שאכל כל מאכל ולא אכל בשר אינו נעשה בן סורר ומורה ולא עוד אלא שפירשו בגמ' דוקא בשר בהמה אלא שאם אכל רוב אכילה זו בשל בהמה והשלימה בשל עוף חייב הא כל שאכילתו בעוף פטור ויראה לן כן אף בחיה הואיל ואין אכילתה מצויה וכן אם שתה כל משקין ולא שתה יין ולא עוד אלא מן החשוב כמו שכתבנו שבאלו לבד אדם נקרא זולל וסובא שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואפילו אכל דברים המשכרים כגון דבילה קעילית ר"ל שהיא ממקום הנקרא קעילה או שתה דברים המשכרים כגון דבש וחלב וכן אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב אכילה זו או דמיה הא אם לקחה או נתנוה לו אינו נעשה בן סורר ומורה ולא עוד אלא שיגנוב לאביו דמי האכילה שהיא גניבה המצויה ויאכל ברשות אחרים שאינו מתירא בשעת אכילתו מאביו אבל אם גנב ברשות אביו ואכל ברשות אביו או משל אחרים ואכל ברשות אביו או משל אחרים ואכל ברשות אחרים אינו בדין זה ר' יוסי אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ר"ל מדמים המוכנים לסעודת אביו ואמו והלכה כחכמים והוסיפו בה בגמ' שיאכלנה דרך רעבתן הבשר בשיל ולא בשיל כדרך הגנבים והלסטים ובתלמוד המערב אמרו אכלו חי כלב הוא אכלו מבושל בר נש הוא והיין חי ואינו חי כדרך הגרגרנים אבל בשר חי ויין חי או בשר מבושל כתקונו ויין מזוג כדרכו פטור וכן בבשר מליח כשיעור שלמים ויין מגתו פטור וכן הוסיפו בה שיקח בשר ויין בזול שזהו מן הסיבות הממשיכות אותו לדבר זה:

זהו ביאור המשנה וכלה עם כל מה שצירפנו בה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הן:

ערב תשעה באב לא יאכל אדם משש שעות ולמעלה בסעודה המפסיק בה שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו ובשר מליח זה כל זמן שהוא כשלמים ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן הדין לענין בן סורר ומורה לפי מה שפסקו גדולי המחברים ויש פוסקין בענין בן סורר ומורה לפי סוגיא זו בבשר משעבר עליו לילה אחת וביין עד ארבעים יום:

מתני' מאימתי הוא חייב משיאכל תרתימר בשר בגמ' מפרש ליה חצי מנה. וישתה חצי לוג יין באיטלקי חצי לוג יין בלוג האיטלקי שהוה גדול מלוג מדברי ומאן דמפריש האיטלקי איין לא חש לקמחיה. וכולה מתני' בגונב משל אביו קאי שאע"פ שגנב משל אביו ואכלו בחבורת מצוה או בעיבור החדש או שגנב כסף של מעשר שני של אביו ואכלו בירושלים דרך גרגרנות תרתימר בשר וחצי לוג יין כיון דבמצוה קא אכיל ליה לא מימשך למיכל שלא במקום מצוה. וראינו במקצת חידושי צרפת אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וטעות גדולה היא בספריהם ואינן בכל ספר ספרד לא במשנה ולא בתלמוד וכל שכן דלא משכחת לה דאי בבשר לא טבל איכא ולא מעשר ראשון איכא. ואי ביין האי אכל שתה מיבעי ליה. ואי בתבואה בשר ויין בעינן הילכך לא משכחת לה. ושאר מתני' בגמרא מפרש לה ומפרש טעמא:

אמר ר' זירא תרתימר זה לא שמעתי מרבותי מהו אלא מתוך שכפל רבי יוסי מדתו ביין דאמר תנא קמא חצי לוג וא"ר יוסי לוג נמצא כופל אף בבשר ושמע מינה תרתימר חצי מנה:

א"ר חנן אינו חייב עד שיקנה בשר ויין בזול ויאכל וישתה אבל ביוקר דלא שכיחי ליה מעות כולי האי למיגנב ולא ממשיך שנאמר זולל לשון זול ואסמכתא בעלמא היא. ומסתברא לי נמי דהאי בזול דאמרינן לאו למימר דאיתרמי ליה לדיליה למזבן בזול בשעת היוקר דאם כן כל שכן דפטור דלאו [כל] זימנא וזימנא מתרמי ליה הכי אלא כגון דזאבין בזול בשער שבשוק דכי האי גוונא ודאי אתי לאמשוכי:

ואמר רבי חנן אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי אבל בשיל ומזיג לא (חי משיך) [מימשך] למעבד הכי בסתר ע"י גניבה דגנב לית ליה שהות. ומקשינן איני והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר חי ממש ושתה יין חי ממש אינו נעשה בן סורר ומורה דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא מימשיך. ופריק רבינא כי קאמר רבי חנן עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי לאו חי לגמרי קאמר אלא יין מזוג ולא מזוג דרך העולם לתת שני חלקים מים ואחד יין והוא נתן מחצה מים ומחצה יין בשר בשיל ולא בשיל כבשר כובי דאכלי גנבי בשר שגנבים רגילין לאכול בחנויות ביני כובי בין החביות של יין כדי שיהא היין מצוי להם לקנות ולשתות ואין הבשר מבושל כל צרכו לפי שאין להם שהות כדאמרינן התם (פסחים מ"ט.) דמרקיד בי כובי. ואית נוסחי דאית בהו בבשר כיבא ומפרשי לה כווייה בגחלים:

ורבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה דלא מימשיך: והשתא קא בעי עלה בשר מליח מאימת ויין תוסס עד כמה והיינו דקא דייק התם בתעניות תנן ערב תשעה באב כו' ותנא בברייתא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה הוא יין מגתו דהני לית ביה שמחה בגוייהו. והוינן בה בשר מליח עד כמה הוא עומד באיסורו אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמים שנאכלים לב' ימים ולילה אחד בנתים כלומר כל זמן שאלו היה שלמים היה שם שלמים עליו והיה נאכל יין מגתו עד כמה יהא עומד בהתרו כל זמן שהוא תוסס דאכתי רתח וכל כמה דרתח לית ביה טעמא דחמרא ולא מימשיך בתריה ויש אומרים תוסס שמושך בגרון מחמת שמחמיץ ותניא יין תוסס כו' כיון דאשמעי' כ"ז שהוא תוסס אייתי לן הא מתניתא דאמירה גבי גילוי לאשמועינן כמה ימי תסיסה דתניא יין תוסס אין בו משום גילוי דאגב רתיחתו מירתת חויא ולא שתי מיניה וכמה תסיסתו ג' ימים. ויש אומרים יין תוסס מושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ וריח החומץ (מצריח) [מבריח] את הרחש כדאמרינן בע"א (ל:) אבל אית ביה חלא חלא מיגרי בהו. מ"מ שמעינן מינה שיעור תסיסה שלשה ימים ובדין הוא דליבעי גבי בשר מאימת יהא מותר וגבי יין עד כמה יהא מותר אלא כי קא בעי בתרווייהו עד כמה קאי בדיניה ולא משתני קא בעי ולא איכפת ליה בין להיתר בין לאיסור. הכא גבי בן סורר ומורה מאי. ופשטי' התם גבי תענית משום איסור שמחה הוא וכ"ז שהוא כשלמים אית ביה שמחה דהא שלמים נמי כתיבא בהו [שמחה] דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' כו' אבל הכא משום אמשוכי הוא ומכי הוי מליח כל דהו לא ממשיך בתריה ויין נמי עד ארבעים יום לא מימשיך שעדיין אין בו טעם יין ממש:

תנו שכר לאובד אלו רשעים שאבודין מן העו"ה תנו להם שכר לשמח לבבם בו לשלם להם בו שכר מיעוט מעשים טובים בעוה"ז ויין למרי נפש אלו אבלים: אל תרא יין כי יתאדם אל תביט אליו להמשך אחריו שאחריתו דם כדמפרש התם (משלי כ"ג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. ואית דאמרי דאבן סורר ומורה קאמר: ויין ישמח לבב אנוש כתיב ישמה בה"א וקרינא ישמח בחי"ת זכה ושתה ממנו כדי צרכו להנאת גופו בלבד משמחו לא זכה ושתה ממנו יתר מדאי להשתכר משמהו מלשון שמה שמו שמים (ירמיה ב') והשמותי אני את הארץ והיינו דאמר רבא בסוף הוריות חמרא וריחאני פקחין עשאוני פקח. ויש אומרים פקחון מפקחין את הלב:

אמר ר' חנינא מאי דכתיב למי אוי למי כו' אמרי במערבא האי קרא דדריש ליה מרישיה לסיפיה מדריש למי אתה מוצא אוי ואבוי למאחרים על היין ומאן דדריש ליה מסופיה לרישיה נמי מידריש למי נאה לאחר על היין למי שיש לו אוי ואבוי כגון אבל ולמי שיש לו מדנים לשון מריבה ולמי שיש לו שיח לשון צער דכתיב אריד בשיחי ולמי שיש לו פצעים חנם וחכלילות עינים מחמת (כי ביין אנחתו) [בכייתו ואנחתו] להם ראוי לאחר על היין כדי שישכרו וישכחו צערם ועמלם: שלשה עשר ווי"ן אוי בלשון ארמי נאמרו ביין מויחל נח עד וידע את אשר עשה לו ועד בכלל אבל ויאמר ארור כנען לא קא חשיב אי נמי מוישת מן היין קא חשיב עד ויאמר ברוך ה' אלהי שם אבל ויחל ויטע לא קא חשיב דאכתי לא הוה חמרא ופשוטה היא.

וידע את אשר עשה לו לשון מעשה משמע שעשה לו מעשה בגופו דאלו ראית ערותו והגדה לא שייך בהו לשון עשה לו. רב ושמואל חד אמר סרסו וחד אמר רבעו. מאן דאמר סרסו מנא ליה מתוך שקלקלו בבן רביעי שהיה ראוי להיות לו אלמלא סרסו קללו אביו בכנען שהיה לו בן רביעי דכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט כו' דאי לא תימא הכי מאי שנא דלייט ליה לכנען משאר בניה דחם. ומ"ד רבעו גמר וירא וירא. ואסיקנא מ"ד רבעו אית ליה סרסו ומשום הכי קללו בבן רביעי:

גמרא מ"ש רביעי דלטייה הא והא כו' כ"ה בגמ' ישנה וכן צריך להיות עיין בחדושי אגדות:

אלא לנחם כו'. משום דאמרינן בכמה כתובים קלקולים הבאים מן היין כגון מעשה נח והשותים במזרקי יין ואומר הרואה סוטה בקלקולה יפריש עצמו מן היין וכמו שעשו בני יונדב בן רכב ועל כן היה ראוי שלא לבראו כלל אי לאו לנחם אבלים כו' וק"ל:

שמאדים פניהם של רשעים בעה"ז ומלבין פניהם לעה"ב כו'. דכתיב בתר הכי אחריתו כנחש ישוך וגו' דהיינו אחריתו של אדם שהוא עוה"ב ושאמר אל תרא יין שאחריתו דם כי מתוך מריבה וקטטה על היין עם חברו בא הוא או חברו לידי פצע וחבורות של דם כמ"ש למי שיח למי פצעים וסיפיה דקרא כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים כתיב בכיס וקרינן בכוס ר"ל שאם יתן האדם את עינו שלא לשתות יותר מדאי בין לפי ממון שבכיס ובין לפי היין שבכוס ולא ישתכר הרבה אז יתהלך במישרים עם חברו ולא יבא עמו לידי קטטה וק"ל:

וכתיב תירוש זכה כו'. והוא כמו תהא ראש ותהא רש ואמר לא זכה משמהו בשי"ן כפירש"י וח' במקום ה' שמתחלף באחע"ה:

מרישיה לסיפיה מדריש. רצה לומר הני לשונות מדרשי למי אוי למי אבוי למי שיח שצועק על ג' מיני צרות האחד אוי על כאב ראשו כששותה יותר מדאי והב' אבוי על אבוד ממונו בקנותו היין הג' שיח הוא צער שמצער על אבוד זמנו ואמר למי פצעים חנם דשאר כל אדם גם אם יבא לו פצע מאדם אחר המזיקו אינו חנם שמשלם לו המזיק אבל זה יש לו פצעים חנם שאינו יודע בשכרותו ממי בא לו הפצע שישתלם ממנו ואפשר הוא היה הגורם או שעל ידי נפילה באתה לו הפצע. ואמר לבאים לחקור ממסך רצה לומר אותו שבא לחקור על היין אם הוא מסוך שיותר חפץ ביין חזק וקשה שאינו מסוך שבו ישתכר יותר ולא עביד כדרבא דרמי ליה על חד תלתא דאז אין משתכר בו ולכך אמר רבא חמרא וריחני פקחין שלא היה שותהו חזק וקשה כ"כ ורש"י לא פירש כן גבי לחקור ממסך ע"ש ומאן דדריש מסיפיה לרישיה הכי קאמר למי שיש לו אוי בג' ימים ראשונים באבילות ולמי שיש לו אבוי בשבעה ימים של אבילות ושיש לו שיח בל' ימי אבילות ולמי שיש לו צער שיש לו פצעים חנם ולמי שיש לו בכייה וצער שעל ידי זה חכלילי עינים וכל אלה לפכוחי צערייהו ראוי להיות מאחרים על היין וק"ל:

י"ג ווי"ן נאמרו ביין ויחל וגו'. נראה הכונה בזה כי הי"ג ווי"ן שזכר הם בי"ג תיבות שהם כולם פעולות ולא שמות ומלות כמ"ש התוספות דויפת לא קחשיב לפי שהוא שם ולהורות לנו על כל פעולות הבאות מהיין ראוי לצווח עליהן וי שהרי אם נעיין בי"ג פעולות האלה שזכר הששה הראשונים ויחל ויטע וישת וישכר ויתגל וירא הם מהפעולות הרע והששה האחרונים ויקח וישימו וילכו ויכסו ויקץ וידע הם מצד פעולות הטוב ויגד לאחיו וגו' הוא הממוצע ביניהם והזכיר בכולן לשון וי להורות שאף פעולות הטובות היו נמשכים מפעולת הרע לצווח עליהן וי כי לולא פעולות וישכר ויתגל וגו' היה בטל פעולות ויקח וישימו ויכסו וגו' וק"ל:

מ"ש רביעי נלטייה בהדיא כו' עי' בחידושי הלכות:

מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון כפירש"י. ורצה לומר אדם הראשון נקרא איש האדמה שנברא מן האדמה כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה אבל שאר כל בני אדם ממנו נבראו ולא מן האדמה אבל אין לפרש דלכך נקרא אדם הראשון איש האדמה בעבור היות ממשלתו על כל האדמה וממנו נתיישבה דא"כ מה"ט גם נח ראוי לקרות ע"ש זה איש האדמה אחר המבול כמ"ש הרמב"ן ומנא לן למידרש לא היה לך ללמוד מאדם כו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה קיללו ברביעי מה שלא קילל חם עצמו וכו' לפי טעם זה צריך לומר דגמרא דשמעתין לא אתי ליתן טעם למה לא קילל לחם עצמו דזה הוא מפני שכבר נתברך מפי ה' יתברך כדאיתא בב"ר אלא בא ליתן טעם למה לא קילל או כוש או מצרים אי פוט ולמה קילל את כנען שהוא בנו הקטן ולפי זה לא גרסינן בגמרא אלא למ"ד רביעי מ"ש רביעי נלטיה בהדיא דלשון נילטיה בהדיא משמע שהקושיא היא שקילל לחם עצמו אלא גרסי' מאי שנא רביעי ותו לא וק"ל:

גמ' אימשוכי הוא ובכל שהוא כו' למי חכלילות עינים למאחרים כו' מ"ש ד' דלטייה בהדיא כו' כצ"ל ונ"ב ס"א בהדיה:

רש"י בד"ה בחבורת מצוה כו' עושין סעודות הס"ד. בד"ה יין בזול כו' ולא ממשיך הס"ד:

בד"ה ויין חי צ"ל יין חד:

בד"ה בשר כיבא כו' וניכבב וניכול כו' כצ"ל:

בד"ה למרי נפש לאבלים לפכוחי צערייהו כצ"ל:

בד"ה שיחי כו' בשיחי למי כו' הד"א:

בד"ה שלשה עשר ווי"ן לשון וי וי ויאמר ארור כו' כצ"ל והד"א:

במשנה אכל טבל כו' עד שלא נפדו. התוי"ט הכריח דל"ג לה דהא א"ח עד שיאכל בשר וישתה יין. ומשום הא לא איריא די"ל דהכוונה דהיין ששתה היה טבל ושתיה בכלל אכילה ושיגרא דלישני דהקודמים נקיט. ומע"ש של"נ דקתני אף שצריך שיקח במעות כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב בד"ה אכל מע"ש) וא"כ ממילא נפדה מ"ל דלקחו דרך מקח ולא נתכוין שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר (עי' בהרע"ב פ"ד דמע"ש מ"ו) או שלקחו באסימון והקדש מ"ל בנסכים שקדשו בכלי דשוב אין להם פדיון:

גמרא ותניא יין תוסס א"ב משום גילוי כו'. כצ"ל:

שם התם משום שמחה כו' הכא כו' ובכ"ש לא מימשך ויין עד מ' יום. נל"פ דכ"ז בניחותא ופשיטות הבעיא. ודברי רמב"ם בזה תמוהים דלא פטר אלא ביום הג' למליחתו וביין מגתו סתם הדברים. (ובזה י"ל דסמיך אמש"כ בפ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ט דיין מגתו הוא דלא שהה מ' יום) דהא אפי' לא איפשטא ה"ל למיפסק דספק נפשות להקל. אח"ז מצאתי להב"ח באו"ח סי' תקנ"ב שהעיר קצת מזה:

שם למי מדינים. כצ"ל:

שם רמ"א אותו אילן שאכל א"ה ממנו כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה) ד"ה ואע"פ. דדילמא ממאכל אחרינא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כפל. שני תרטימרים. כצ"ל:

רש"י ד"ה שיחי. צער כמו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מתוך. קללו בבן רביעי שלו. כצ"ל:

בַּדִּין הוּא שֶׁתְּהֵא בַּת רְאוּיָה לִהְיוֹת כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁהַכֹּל מְצוּיִין אֶצְלָהּ בַּעֲבֵרָה, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא: 'בֵּן' וְלֹא בַּת. נראה לי בס"ד טעם לגזרת הכתוב הזאת על פי הרב כלי יקר ז"ל, ד'בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת' ולמה נכתב עניינו? בתורה בשביל ללמד את ישראל מוסר דהיצר הרע אומר להם: תהיו חוטאים ולא תגורו מפני העונש שאתם בנים לה' אלקיכם ואין האב נוח לו לאבד בנו מן העולם אלא מוחל לו! ולכך נכתב דין בן סורר שאביו ואמו יביאוהו לבית דין לסקלו ובזה בטלה טענת ההבל היא שיש ליצר הרע, וזהו שנאמר כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו' (דברים כא, יח) ואם תאמר זה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דין זה בתורה? לזה נאמר 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' (דברים כא, כא) רצונו לומר בעבור זאת נכתב כדי שכל ישראל ישמעו דין זה ויראו לחטוא שידעו אין טענה נמצאת ליצר הרע בדבר זה לפתות לבני אדם לחטוא על סמך רעוע כזה.
וידוע שישראל יש להם דין 'בן' ואומות העולם יש להם דין 'בת' וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם' (שיר השירים ה, ח) ולכן דין זה של בן סורר לא נאמר בבת אלא רק בבן להודיע שדין זה לא נכתב בתורה אלא בשביל ישראל שיש להם דין 'בן' שיקחו ממנו מוסר כאמור.

אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא (משלי כג, לא). הנה אין הלובן נזכר בכתוב אך כיון שהיין הוא שני מינין אדום ולבן והכתוב אומר אֲשֶׁר יִתְאַדָּם נמצא בא לאפוקי צד ההפך שהוא לובן.

אַל תֵּרֶא יַיִן, שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם (משלי כג, לא). נראה לי בס"ד מה שנאמר 'כִּי יִתְאַדָּם' חלק תיבת יִתְאַדָּם לשנים וקרי בה 'יתא דם' והיינו יתא למפרע אתי, כלומר יבא דם ממנו בגוף האדם אחר שישתהו עושה דם בגוף.
או יובן בס"ד 'אַחֲרִיתוֹ דָּם' כי המלוי הוא אחר אותיות הפשוט ואות יו"ד ביין כפולה ולא יש אלא רק יו"ד נו"ן וראש המלוי שאחר הפשוט הוא שני ווי"ן ואם תמלא שני ווי"ן וי"ו וי"ו עולים מספר דם [44] ולזה אמר יַיִן אַחֲרִיתוֹ דָּם, שנרמז באותיות המלוי שעומדין אחר אותיות הפשוט של יַיִן.
ונראה לרמוז בס"ד קודם אותיות יַיִן יש 'טטם' [58] שהם מספר חן [58] ואחר יין יש 'ככס' [100] שהם גימטריא ק' הרי 'חֶנֶק' לרמוז רבוי היין מרגיל לערוה לחטוא באשת איש שמיתתו בחנק ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג.) למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
גם אחר יַיִן יש אותיות 'סכך' לרמוז שרבוי היין גורם קלקול שאז נעשה סכך מבדיל בין האדם ובין הבורא יתברך וקודם יין יש 'מטט' לרמוז גורם שיתמוטט האדם המרבה בשתייתו.

'תִּירָשׁ', וְקָרִינָן 'תִּירוֹשׁ', זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ (משלי כג, לא). אם זכה ששתה מעט עד שנתבסם ופתח פיו בדברי תורה כמו שאמרו הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי וכן אמרו (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד, אז יבא אות אל"ף הרומז לתורה כמו שנאמר אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ויפסיק בין אותיות רָשׁ ויהיה צירוף רֹאשׁ.

אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הַאי קְרָא, מַאן דְּדָרִישׁ לֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ לְסוֹפֵיהּ מִדְּרִישׁ, וּמִסּוֹפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְרִישׁ (משלי כג, כט). נראה לי בס"ד הדרשה מסיפיה לרישיה כך היא דהשותים מעט אין לחקור על יין שלהם מה עשה בהם ואיך מצבם בו יען כי לא ישתכרו במעט ואין נעשה בו שינוי אבל המאחרים על היין ששותים הרבה שמשתכרים מאד צריך לחקור על היין הממוסך ששתו מה עשה שינוי בהם והיינו לראות לְמִי אוֹי רצונו לומר מי מאלו השותים כואב ראשו וצועק 'אוֹי' וּלְמִי אֲבוֹי רצונו לומר למי מאלו השותים חטפו ממנו איזה חפץ וצועק 'אֲבוֹי' לְמִי מְדָנִים רצונו לומר למי מן אלו השותים יש לו קטטה ומריבה לְמִי שִׂיחַ לשון צער רצונו לומר למי יש לו צער הקאה ועילוף או 'שִׂיחַ' רצונו לומר דבור שמרוב שכרותו מדבר הרבה וכל רוחו יוציא כסיל לְמִי פְּצָעִים חנם שהוא יחוג וינוע על הכותלים מעבר לעבר ונפצע בכותלים לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם שהאדימו עיניו מאד מרוב שכרות ועל כל אלו העניינים הנמצאים בשכורים צריך לחקור עליהם למי נעשה כך ולמי נעשה כך מה שאין כן אותם שאין מאחרים על היין שאין להם שום שינוי אין צריך לחקור בהם.
וכך מדריש קרא מסיפיה לרישיה לבאים לחקור ממסך שרוצים לחקור על תולדות היין ופעולותיו לראות מה פעל ועשה בשותים אותו אצל מי באים אלו החוקרים לחקור הנה באים אצל אותם המאחרים על היין שהם משתכרים ועושה היין בהם שנויים אלו לראות מי נעשה בו כך ומי נעשה בו כך ובזה מדריש קרא מסיפיה לרישיה.

דָּרַשׁ עוֹבֵר גְּלִילָאָה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וָוִי"ן נֶאֶמְרוּ בְּיַיִן (בראשית ט, כ). כתבו התוספות דלא חשיב וא"ו דויפת לפי שהוא שם. ואפשר דחשיב 'וָיֶפֶת' אך וא"ו של 'וַיִּיקֶץ' לא חשיב כי תבת וַיִּיקֶץ אינה בכלל תיבות הכתובים ביין דאחר שהקיץ הלך היין דהא ידע אשר עשה לו בנו הקטן וידיעה זו באה לו מכח יציאת היין ממנו בהקצתו ולכן אין וא"ו זה נחשב בכלל ווי"ן שנאמרו ביין, ואחרי זה הביא דברי רב ושמואל דפסוק 'וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן' הוא דבר בפני עצמו דנקט ליה תלמודא להאי קרא ומביא עליו דרשות רב ושמואל כאורחיה.
ונראה לי בס"ד דשלושה־עשר ווי"ן הם מספר ע"ח כמנין לֶחֶם [6×13=78] לרמוז אם זכה לא יתקיים בו וי של היין אלא יתקיים רק אות וא"ו לבדו ואז אדרבה יחייהו ויחזקהו כלחם אשר לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד, טו) ואם לא זכה יתקיימו שתי אותיות 'וי'.
ועוד נראה לי טעם של שלושה־עשר ווי"ן שהם מספר לֶחֶם לרמוז שיש בו דבר דוגמת הלחם שקובע ברכה לעצמו ומשתני למעליותא דענבים נעשו יין כמו החיטים שנעשו לחם.
ועוד נראה לי שלושה־עשר ווי"ן כנגד שלושה־עשר כוסות של מצוה דברכת המזון טעונה כוס גם בחול ועם שני כוסות של קדוש נמצא יש שלושה־עשר כוסות בשבוע.

חַמְרָא וְרֵיחְנִי פִּקְחִין (תהלים קד, לא). פירש רש"י עשאוני פקח. נראה לי בס"ד כונת רש"י לומר לא קאי על אחרים אלא קאי על עצמו וקא משמע לן רבותא לומר דבר זה בדוק ומנוסה בעצמו שעשאוני פקח. [כידוע עסק רש״י במסחר היין]
או יובן בס"ד דלא תימא פקחין רצונו לומר 'קפחין' כמו שתמצא בתיבות 'שמלה שלמה' וכן 'כשב כבש' וכמו שכתב מהרש"א ז"ל וכן כאן בא להגיד רעת היין כי מקפח השותהו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קמז:) על היין דקפחנהו לעשרת השבטים וכן רבי אלעזר בן ערך לכך הוצרך לפרש 'עשאוני פקח'.

אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, גֶּפֶן הָיָה (בראשית ג, ו). נראה לי בס"ד יַיִן במלויים יו"ד יו"ד נו"ן סופי תיבות אותיות 'נדד' שהיין שהיה בגפן גרם לו להיות נדד ממקומו שנטרד מגן עדן. ולמאן דאמר גֶּפֶן היה לכן קבעו ליין ברכה לעצמו לומר דאשתני למעליותא כן פגם אדם הראשון ישתני למעליותא .

במתניתן ומעשר שני והקדש שלא נפדו: א"ל מאי קמ"ל בזה כיון דלפי מאי דתנן לקמן במתניתן אינו חייב עד שיגנוב משל אביו והני לאו של אביו הם דמ"ש ממון גבוה הוא כדאמרינן ריש מס' מעשר שני וגם הקדש לאו ממון אביו הוא די"ל כיון דטעמא דיגנוב משל אביו דוקא ולא משל אחרים הוא משום דשכיח לו ממשיך טפי וזה שייך גם במ"ש והקדש גם א"ל אהא דקתני מ"ש שלא נפדה וזה איירי ע"כ שגנב הממון וקנה בו מ"ש זה דהא בענין אחר אינו חייב וכמו שפי' רש"י לקמן (ע"ב) וא"כ איך קונה המ"ש הא (ריש מס' מ"ש) תנן מ"ש אין מוכרין אותו די"ל דאיירי בעברו ומכרו לו גם צ"ל דמאי דקתני אכל טבל כו' קאי איין דוקא ונקט אכל משום דשתיה בכלל אכילה לכן ניחא ליה למינקט אכל שהוא לישנא דרישא:

בגמרא ויין עד ארבעים יום: היינו משום דעד ארבעים יום לא מקרי יין כמו שפירש רש"י בברכות (דף כ"ז ע"א) והראב"ד ריש פ"ו דעדיות פי' משום דמאז משתכר וא"כ הכא מאז ממשיך בתריה והרמב"ם פ"ז מה' ממרים כ' סתמא דמיין מגתו פטור ולא ידעתי למה השמיט ד"מ יום דיהיב בש"ס דהכא וביותר יש לתמוה דלפי הנראה מהש"ס דכאן פטור אאכל בשר מליח אפילו בפחות מג' ימים דהא אמרינן ובכל שהוא לא ממשיך ופי' רש"י דלילה א' מפיג טעמו והוא כ' שם בסתמא דדוקא ג' ימים בעינן נגד סוגיא דלפנינו ואף אי הי' מפרש דפשיטות הש"ס לאו פשיטות גמור הוא עכ"פ ה"ל לפסוק להקל כדין כל שאר ספיקות בדיני נפשות והוא פסק להחמיר וצ"ע:

וחד אמר רבעו: א"ל דא"כ למה לא הרג נח לחם כדין בא על הזכור דנהרג בן נח עליו כדאמרינן לעיל (דף נ"ח ע"א) דהא מהפסוק נראה דידע נח שעשה לו חם כן כדכתיב וידע נח את אשר עשה לו בנו הקטן והרי ב"נ נהרג בעד א' ובדיין א' ואפילו קרוב כדאמרינן שם (דף נ"ד ע"ב) די"ל דאף דידע נח שחם עשה זה מ"מ לא היו עדים בדבר רק שחם גופא הגיד לאחיו ופרסם הדבר כמש"כ הרמב"ן בפ' נח והואיל דבר זה ליקלל עליו אבל לא ליהרג:

ברש"י ד"ה יין האיטלקי. אינו חייב בחצי לוג: לפ"ז אין שיעור לדבר בכמה מתחייב מיין אחר אכן הרמב"ם לא ס"ל חילוק זה כלל וכתב דגם בשאר יין חייב בחצי לוג ע"ש:

בתוספות ד"ה חי מזוג ולא מזוג. ומפ' ר"ת דחי הוא מול"מ: א"ל הא בריש פ' המוציא יין משמע דכוס ברכת המזון צריך מזיגה כדרך שתייתו לפי' ר"ת מזיגה זו כראוי לא היתה עד ברכת הארץ אבל בתחלת ברכת המזון היתה חי דהיינו מזוג ולא מזוג וכן כתבו התוס' בשבת שם:

ד"ה י"ג ווין. לא קחשיב ויפת: לא ניחא להו למימר דבכולהו הוי לשון וי בפתח הוי"ו משא"כ בויפת דהוי"ו בקמץ ואין זה לשון וי דבקריאת הספרדים גם הוי"ו קמוצה כמו פתוחה נקראת וכן היתה קריאת התוס':

דאמר רבא חמרא וריחני פקחין. אפשר לרמוז דהשותה יין בסדר וזכה משמחו מועיל לגוף לרמ"ח אבריו וכן חמ"ר גימטריא רמ"ח. וריחני הוא דבר שהנשמה נהנה ממנו. ועיקר הריח למתק הגבורות כמ"ש גורי האר"י ז"ל ולכן ריחנ"י גימטריא ר"ח סו"ד ר"ח גימטריא יצחק הרומז לגבורה וע"י המיתוק יצא סו"ד. וז"ש חמר"א גימטריא רמ"ח עם הכולל לרמ"ח איברי הגוף. וריחני לנשמה שהוא גימטריא ר"ח סוד. פקחין גימטריא רמ"ח שהיא גימטריא אוריא"ל שעל ידו מצליח בתורה. ויהיה לו זכירה גימטריא רמ"ח עם ה' אותיות והכולל וזה רמז אומרם ז"ל בכמה דוכתי בר"ם זכור אותו האיש לטוב בר"ם גימטריא זכירה:
ושמעתי משם הרב מהר"ר יוסף דיין דקק"א אשר באמשטרדם שהיה אומר דרך דרש במ"ש חמרא וריחני פקחין דביין אמרו זרק הגיד והקיש הקנה דהדיבור קשה ליין. כל קבל דנא בריחני אמרו שהקול יפה לבשמים. והוו תרתי דסתרן ומזה יש ללמוד בינה לעתים עת לחשות ועת לדבר דיש זמן שהדיבור טוב ויש זמן שהשתיקה טובה. וז"ש חמרא וריחני שרחוקים בטבעם זה מזה בענין הדבור פקחין האירו עיני לדקדק בדיבור ולהיות נזהר בזמן שיפה הדיבור וזמן שיפה השתיקה:

דרש עובר גלילאה י"ג ווי"ן נאמרו ביין וכו'. פירש"י לשון וי וי ובזה פירש עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה מדרש פליאה כמים הפנים לפנים וכו' ולא הזכיר יין משום דאית ביה וי"ו. דכתב ששמע לפרש דמים במילוי הוא מים דב' ממי"ן מביאים כיוצא בהם ויו"ד מביא וד' שהוא גימטריא י' נמצא דמים מולידים מים אחרים וזהו כמים הפנים לפנים. אבל יין במילוי נון יש וי"ו ונמצא דאינו מוליד יין. והוא ז"ל פירש דהוקשה לבעל המאמר דגם היין מראה פנים ואדרבא הו"ל לדמות ליין דהוא חשוב ומשמח לב האדם ולזה תירץ דלא הזכיר יין דאית ביה וי"ו לשון וי עכ"ד. ואפשר כי וא"ו במילוי אלף גימטריא י"ג וז"ש במאמר הנזכר דאית ביה ו' ר"ל במילוי וא"ו שהוא י"ג. ומספר י"ג גימטריא אחד שעל ידי היין יבא לכפור בעיקר כאדה"ר:

(ע רע"א משנה) וישתה חצי לוג יין האיטלקי.—פירש"י: "יין האיטלקי טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג". וזה פלא שלפחות היה להם לבאר במשנה או בברייתא או באחד התלמודים כמה ישתה משאר יינות כדי שיהא נקרא סובא. והנה הרמב"ם (הל' ממרים פ"ז ה"ב) לא הזכיר אלא יין סתם. והעירו ע"ז בהג"מ, וכ"מ ורדב"ז שם שניהם לדבר אחד נתכוונו, דתנא יין משובח שבארצו נקט אבל לאו דוקא אלא יין משובח לפי המקום והזמן (ע"ש). ואין זה מחוור, שהרי הרמב"ם סתם דבריו ולא פירש לפחות דצריך שישתה היין החשוב והמשובח ממיני יינות לפי המקום והזמן. לכן נראה שסובר הרמב"ם, שא"א לומר, שלא חייבה תורה אלא ביין האיטלקי בלבד ולא ביין של א"י. ואם הלכה למשה מסיני כן הוא היו מפרשים זה בתלמוד. לכן פירש הוא ש"האיטלקי" אינו תואר היין אלא על התרטימר והלוג שהם במדה ובמשקל איטלקי. והנה כבר שנינו בכלים פי"ז מי"א "מדת הלח והיבש שיעורן באיטלקי זו מדברית", וזה כלל גדול לכל שיעורי מדות לח ויבש הנזכרים סתם בכל הש"ס, שהם מדה מדברית הקטנה, ולאפוקי מדה ירושלמית הגדולה ממנה. וכ"ש הציפורית שהיא גדולה גם מירושלמית כנודע. ומ"מ הוצרך רבי לשנות אף כאן שהיא מדה איטלקית משום תרטימר, שהוא משקל, משום שלא בכל מקום שיערו במשקל אחד, והודיע כאן שהוא במשקל האיטלקי. והרמב"ם שלא פירש (בהל' ממרים שם) שהן במשקל ומדה איטלקית, סמך על מה שכלל בהל' עירובין פ"א הי"ב שיעור כל המשקלות והמדות שהוא מזכיר בספרו (ע"ש). וכפירושנו מוכיחה גירסת הערוך ע' איטלקי שהעתיק "וישתה חצי לוג יין באיטלקי" בבי"ת, וכ"ה הנוסח בסדר המשנה שבירושלמי כאן. וזה כעין מה ששנינו בשביעית פ"א מ"ב "ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי". עוד שנינו בריש קידושין "פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי". והיינו נמי משום דשיעורי המטבעות לא נתבארו בכלים שם, לכן פירשו השיעור במקומו שם.

עוד ראיה לפירוש זה מדשנינו בסיפא "שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה", ולא שנה רבותא יותר 'שתה כל יין ולא שתה יין האיטלקי אינו נעשה בן סורר ומורה', ש"מ שאין הפרש בין יין ליין.

עוד מצינו בעירובין (סד א) שאמר ר"ג: "כלום שתינו רביעית יין האיטלקי וכו' ולמדנו שרביעית יין האיטלקי משכר" גם בזה נראה דמלת "האיטלקי" היא תואר לרביעית ולא ליין. ואף דשם אמרו "שאני יין האיטלקי דמשכר טפי", והרי מבואר דהאיטלקי הוא תואר על היין, אינו אלא שינויא בעלמא; אבל לפי מה דמסקינן התם "רכוב שאני" אין אנו צריכים עוד לדחוק ולומר דיין האיטלקי משכר טפי. ושפיר י"ל דהאיטלקי הוא תואר לרביעית. וה"נ משמע בירושלמי ע"ז (פ"א ה"ט, מ סע"א), שבאותו ענין הנוסח שם: תאמר ששתינו רביעית יין באיטלקי וכו' מדבריו למדנו שרביעית יין^*ונשמטה שם מלת האיטלקי, כי אין הפרש כל עיקר בין יין ליין, וכן נשמטה מלה זו בתוספתא פסחים פ"ב (ע"ש). משכרת. וענין זה משולש בויק"ר פל"ז: "משער את רביעית יין באיטלקית וכו' ולמדנו כי רביעית יין משכרת". [ובדפוס שאלוניקי: שאני רביעית יין וכו', ועי' ד"ס.]

עוד מצינו בירושלמי שבת רפ"ח ופסחים רפ"י ושקלים פ"ג ה"ב: "תני ר' חייא ארבע כוסות שאמרו ישנן רביעית יין באיטלקי", ועניינו ברור שהרביעית היא במדה איטלקית, וכמו שנתבאר למעלה, ודלא כמו שפירשו המפרשים שם "ביין האיטלקי" (ע"ש). שוב מצאנו בחדושי הרמ"ה כאן שכתב: "וישתה חצי לוג יין באיטלקי חצי לוג יין בלוג האיטלקי שהוא גדול מלוג מדברי, ומאן דמפרש האיטלקי איין לא חש לקימחיה". והנה עיקר פירושו סיוע לפירושנו, אלא דזה שכתב דלוג האיטלקי גדול מלוג מדברי שגגה היא, שהרי משנה שלימה שנה רבי, דהאיטלקי זו מדברית, וכמו שנתבאר למעלה. ואולי ט"ס יש שם.