סנהדרין סט ע"ב

דף סט - ב

והנה, בדין השלישי נאמר: "וחייבין עליה משום אשת איש". וקשה אמאי, אימא הרי יש לחשוש [דילמא] איילונית [עקרה] היא, וקידושיה שקידשה אביה לאחר - קידושי טעות הן, כי אדעתא דהכי על מנת שאינה יכולה להוליד, לא קדיש [כדין נמצא אשתו איילונית (יבמות דף ב)] ואיננה אשת איש.

ובשלמא אם הולכין בדיני נפשות אחר הרוב - רוב נשים אינן איילוניות, לכן הוי קידושיה קידושין, וחייבין עליה משום אשת איש, אבל אם אין הולכין אחר הרוב, למה יחייבו את הבועל מיתה. [בשלמא בשאר אשת איש, אפשר לומר, שחייבין מיתה רק אם התברר שאינה איילונית, שכבר ילדה, אבל בקטנה, לא שייך לומר כן ^[15]].

אלא, האם לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא, ורוב נשים לאו איילונית נינהו.

ודוחה הגמרא, לא אין מכאן הוכחה, ובאמת יתכן שאין הולכים בדיני נפשות אחר הרוב, ואכן אין כאן דיני נפשות, ומאי הפירוש "חייב עליה" דקתני במשנה:

קרבן חטאת, אם בא עליה בשוגג, כדין כל חייבי כריתות, ולגבי דיני קרבן - הולכים אחר הרוב, בניגוד לדיני נפשות שאין הולכים אחר הרוב.

על דחייה זו מקשינן: הרי נאמר במשנה בדין השביעי: "אם בא אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה - קתני? וכלול בכך גם העריות האסורים עליה עקב קידושיה, כגון: חמיה, ובן בעלה, וימיתו אותו על בעילתה, למרות שיתכן שקידושיה הם קידושי טעות, כנ"ל.

ומשמע שהולכין אחר הרוב בדיני נפשות.

ומתרצינן: אין פירושו לעריות האסורין עליה עקב קידושיה, אלא בבא עליה קרוביה ממש, כגון אביה, ואך ורק בגלל היותה בת שלש שנים וראויה לביאה חייב עליה מיתה. ולא מחמת נישואיה.

ומקשינן: והא - אם בא עליה אחד מ"כל" העריות קתני?! ולאו דוקא קרוביה של עצמה.

אלא, הגמרא חוזרת בה מדחייה זו -

ובכל זאת אין להכריח ממשנה זו שהולכין אחר הרוב בדיני נפשות, כי הכא במאי עסקינן, המשנה מדברת באופן שאף אם תימצא איילונית לא יהיו קידושיה קידושי טעות, וזה יתכן באופן דקבלה עילויה, שבעלה כשקידש אותה קיבל על עצמו שהקידושין הם החלטיים, וחפץ בה אף אם תימצא איילונית.

ולפי דחייה זו, דוקא באופן זה יתחייבו עליה מיתה, אבל בסתם, אכן, אין חייבין מיתה, כי שמא תימצא איילונית, ואין הולכים בדיני נפשות אחר הרוב.

הגמרא חוזרת לדון אם קטן מוליד.

תנו רבנן: אשה המסוללת [לשון פריצות] ^[16] בבנה קטן, והערה בה הקטן עשה העראה שהוא גמר ביאה.

בית שמאי אומרים: ביאתו ביאה ואף אם לא תתחייב מיתה, כגון שהעדים לא התרו בה, מכל מקום פסלה מן הכהונה כדין אשה זונה ^[17].

ובית הלל מכשירין אותה לכהונה, מפני שאין ביאת קטן נחשבת לביאה.

באיזה קטן מדובר?

אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא. ואמרי לה יש מי שמסר שמועה זו: אמר רב חסדא אמר זעירי:

הכל מודים - בבן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, ומשנה מפורשת היא (נדה מה) [והיא המשך להמשנה הנ"ל "קטנה בת שלש שנים"].

וכן, הכל מודים - פחות מבן שמונה שאין ביאתו ביאה, כי לא מצינו ראיה לדבר זה.

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל - אלא בבן שמונה.

דבית שמאי סברי: גמרינן למדים מדורות הראשונים שהיו מולידין בני שמונה שנים, כמו שהגמרא תוכיח.

ובית הלל סברי: לא גמרינן מדורות הראשונים ^[18].

הגמרא מבארת: ודורות הראשונים מנלן דאוליד, היכן מצינו בדורות הראשונים שהולידו בני שמונה שנים.

הגמרא מביאה ראיות ממעשה דבת שבע שהתחלפו כמה דורות בתקופה קצרה, ומתוך החשבון עולה שהולידו בני שמונה.

סדר המאורעות:

נאמר בספר שמואל שדוד המלך ראה את בת שבע מגג ביתו, ונשא אותה. וישלח ה' את נתן הנביא לדוד, ואמר לו: "הנני מקים עליך רעה מביתך", ואכן לאחר כמה שנים מרד בו אבשלום בנו.

ועוד שנתיים לפני הריגת אבשלום את אמנון - שבעקבות מעשה זה מרד אבשלום - נולד לבת שבע בנה ידידיה, והוא שלמה.

אחיתופל שהיה יועץ דוד חבר לאבשלום במרדו, ולבסוף לאחר שחושי הארכי סיכל עצת אחיתופל, חנק את עצמו ומת.

אחיתופל זה היה אבי אליעם, אליעם היה אבי בת שבע אם שלמה.

יוצא מכך שלאחיתופל נולדו שלשה דורות עד מיתתו. [ובהמשך יבואר חשבון השנים].

אילימא אם תרצה לומר, מדכתיב (פרק יח): דוד המלך שלח לדרוש על בת שבע מי היא. וענו לו: "הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי". ומי הוא אותו "אליעם"? בפרק (כג) ששם מנויים גבורי דוד, כתיב: "אליעם בן אחיתופל הגילוני".

עתה מבארת הגמרא בן כמה היה שלמה בעת מרד אבשלום.

וכתיב: "ותלד בן ויקרא את שמו שלמה, וה' אהבו. וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'".

ולידת שלמה (פרק יב) היתה לפני הריגת אבשלום את אמנון.

וכן כתיב (פרק יג): "ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום", ונערי אבשלום הרגו את אמנון.

ובעקבות כך ברח אבשלום לגשור. כמה זמן ישב בגשור?

וכתיב (שם) "ואבשלום ברח וילך גשור ויהי שם שלש שנים".

אחרי שלש שנות גלותו החזירו דוד, על פי עצת יואב ששלח את האשה התקועית, ואף שהחזירו לא התראה עם המלך.

כמה זמן שהה אבשלום בירושלים מעת חזירתו עד מרידתו?

וכתיב (פרק יד): "וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה".

ואז פרץ המרד -

וכתיב (פרק טו) "ויהי מקץ ארבעים שנה [מעת שבני ישראל בקשו מהנביא שמואל להמליך עליהם מלך] ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון". ומרד.

וכתיב (פרק יז) "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו ויחנק וימת".

[ובעת ההיא היה שלמה בן שבע שנים, הכיצד? שנתיים עד הריגת אמנון, שלש שנים היות אבשלום בגשור, שנתיים ישיבתו בירושלים, הרי שבע שנים].

בן כמה היה אחיתופל במיתתו?

וכתיב בתהילים (נה) בפרק שדוד המלך מתלונן על עזיבתו את ירושלים בגלל אויביו, ואומר שם על אחיתופל: "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית א-לקים נהלך ברגש". ובסוף הפרק מקללם ואומר: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" לא יגיעו לחצי ימיהם.

ואכן, שמע הקב"ה את תפלתו, ואויביו אנשי דמים ומרמה לא הגיעו לחצי ימיהם, שהם שבעים שנה, כמו שנאמר (תהלים צ): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה".

ותניא: כל שנותיו של דואג האדומי, שהלשין את דוד לפני שאול, אינן אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל שבגד בדוד והצטרף לאבשלום, אינן אלא שלושים ושלש ^[19].

ועתה נבוא לחשבון השנים. בשלשים ושלש שנים נולדו לאחיתופל שלשה דורות, ושלמה - דורו השלישי - היה בן שבע שנים בעת מיתתו, כנ"ל.

כמה שנים הויא להו חי אחיתופל - תלתין ותלת שלשים ושלש, דל הורד מהן שבע שנים דהוה שלמה בעת מיתתו. פש להו נשארו עשרים ושית עשרים ושש שנים.

דל הורד מהן תרתי שנין שתי שנים לתלתא עיבורי לשלשה ימי עיבור של שלשה דורות, הכיצד?

אף אם ניתן להם ימי עיבור של יולדת לשבעה. ולכל עיבור חדש של ימי נדות וימי טהרה ^[20], הם ביחד שלש פעמים שמונה, שהם עשרים וארבעה חדשים - שנתיים, לשלשה עיבורים.

נשארו עשרים וארבעה שנים לשלשה דורות, אשתכח עולה החשבון דכל חד וחד מהם, אחיתופל את אליעם, ואליעם את בת שבע, ובת שבע את שלמה, בתמני אוליד הוליד בהיותו בן שמונה.

וזו הראיה שבדורות הראשונים הולידו בני שמונה.

הגמרא אינה מקבלת ראיה זו -

ממאי מנין ראיה זו, דילמא הרי יתכן שתרווייהו אחיתופל ואליעם בהיותם בני תשע אוליד, ומה שעלה לך מן החשבון שבעשרים וארבעה שנים הולידו שלשה דורות, הוא משום שבת שבע אולידא הולידה את שלמה בהיותה בת שית שש שנים?

ולמה אנו מעדיפים לומר כן?

משום דאתתא בריא אשה דרכה להיות בריאה וממהרת להזריע.

תדע, שאשה ממהרת להזריע, דהא הוי לה ולד מעיקרא, הרי הולידה ילד לפני שלמה, והוא הילד שמת (פרק יב). הרי שהיא הקדימה ללדת?

אלא, הגמרא מביאה ראיה אחרת שבדורות הראשונים הולידו בני שמונה.

מהכא. נאמר בתורה (בראשית יא) "אלה תולדות תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן". ולפי הסדר שנמנו משמע, שאברהם גדול מנחור לפחות שנה, ונחור גדול מהרן לפחות שנה, נמצא אברהם גדול לפחות שתי שנים מהרן -

ועוד כתיב (שם) "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברהם שרי -

ובת מי היתה שרי -

נאמר בהמשך אותו פסוק: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן, אבי מלכה ואבי יסכה".

ואמר רבי יצחק: יסכה - זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסוכה רואה ברוח הקודש, והיינו דכתיב (שם כא): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" ולא נאמר "שמע אליה" אלא "בקולה" דהיינו לקול רוח הקודש שבה, מלמד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.

דבר אחר: למה נקרא שמה "יסכה": שהכל סכים מסתכלים ביופיה, פרעה ואבימלך.

ובכמה שנים היה אברהם גדול משרה בת אחיו הרן?

וכתיב (שם יז): ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו: הלבן מאה שנה יולד? ! ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?!

ונבוא לחשבון: כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין. וכמה היה קשיש מאבוה מאביה הרן? תרתין שנין. אשתכח נמצא: כי אולדה הרן לשרה - בתמני אולידה בהיותו בן שמונה הוליד אותה ^[21].

הרי ראיה שדורות הראשונים הולידו בני שמונה.

הגמרא אינה מקבלת ראיה זו.

ממאי מנין יצא לך חשבון זה, דילמא אברהם זוטא דאחוה הוה היה צעיר האחים, ואחיו הרן היה גדול ממנו, ולא הוליד את שרה בהיותו בן שמונה.

ולמה נמנה אברהם ראשון, לא משום שהיה הגדול שבאחין, אלא: דרך חכמתן לפי חשיבותן קא חשיב להו, כי הוא היה החשוב מהם.

הגמרא מביאה ראיה שדרך המקראות [לפעמים] למנות אנשים לפי סדר חשיבותם, ולא לפי סדר שנותיהם.

תדע, דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן -

דכתיב (בראשית ו) "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת".

ולכאורה - אם נאמר שנמנו לפי סדר שנותיהם - משמע: שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה, נמצא: שם גדול מיפת שתי שנים.

האם זה יתכן?

והלא כתיב (שם ז): "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ".

ועוד כתיב (שם יא): "אלה תולדות שם: שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול". האם היה שם בן מאה שנה שנתים אחר המבול, הלא - אם היה שם הגדול בבני נח - נולד מאה שנים לפני המבול, ונמצא ששנתים אחר המבול - בר מאה ותרתין הוה היה בן מאה ושתי שנים?! -

אלא, הוכרחת לתרץ, ששם לא היה הגדול בבני נח, ולא נולד מאה שנים לפני המבול, אלא תשעים ושמונה שנים לפני המבול, ומה שנמנה ראשון הוא משום שדרך חכמתן קא חשיב להו ^[22] - הכא נמי גבי אברהם ואחיו, דרך חכמתן קא חשיב להו.

אמר רב כהנא: אמריתיה לשמעתא אמרתי שמועה זו קמיה לפני דרב זביד מנהדרדעא.

אמר לי רב זביד: אתון אתם מהכא מתניתו להו מחשבון זה למדתם ששם לא היה הגדול בבני נח, ואילו אנן אנו, מהכא ממקרא זה מתנינן לה למדנו כן:

נאמר (שם י): "ולשם יולד גם הוא, אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול, הרי שיפת הגדול שבאחיו הוה.

אלא, מנלן שדורות הראשונים הולידו בני שמונה?

מהכא. הגמרא מביאה ראיה משנותיו של כלב.

כתוב בפרשת מלאכת המשכן (שמות לח): "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". "חור" היה בנו של כלב, וכן כתיב (דברי הימים א ב): "ותמת עזובה, ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור".

ועתה נבוא לחשבון.

וכי עבד בצלאל משכן, בר כמה הוי? בן כמה היה בצלאל כשעשה את המשכן -

בר תליסר בן שלוש עשרה, דכתיב (שם): "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים" ואיש ^[23] נקרא "לפחות" בן שלש עשרה.

ומתי עשו מלאכת המשכן?

תניא: שנה ראשונה ליציאת מצרים עשה משה עם אנשי המלאכה ובראשם בצלאל את המשכן, שנה שניה הקים משכן שנאמר (שמות מ): "ויהי בשנה השנית בחדש הראשון... הוקם המשכן". ובאותה שנה שלח מרגלים. ובן כמה היה כלב - שהיה מן המרגלים?

כתיב בספר יהושע (יד) כשביקש כלב שינחילו לו את העיר חברון, אמר: בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ... ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה" ^[24].

אמור מעתה כמה הויא להו בן כמה היה כלב בשלוח משה את המרגלים, ארבעין בן ארבעים שנה.

דל הורד מהם ארביסר ארבעה עשר שנים דהוה בצלאל, שהרי שנה לפניה עשה את המשכן, בהיותו אז לפחות בן שלוש עשרה -

פשא להו נשארו עשרים ושית עשרים וששה שנים, שבהם הספיקו כלב להוליד את חור, וחור את אורי, ואורי את בצלאל -

דל הורד מן החשבון תרתי שני שתי שנים דתלתא עיבורי, כנ"ל, הרי עשרים וארבעה שנים לשלשה דורות -

אשתכח נמצא דכל חד וחד בתמני אוליד הוליד בשנתו השמינית.

וזו הראיה שבדורות הראשונים הולידו בני שמונה, ומהם למדו בית שמאי, שקטן בן שמונה ביאתו ביאה.

שנינו במשנתינו: בן ולא בת.

תניא: אמר רבי שמעון: בדין הוא מן הסברה היא לומר, שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה

כבר ביארנו שכל ביאה שהאשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד או שהבועל פחות מבן תשע שנים ויום אחד אינה ביאה כלל ואינה פוסלת לכהונה מעתה המסוללת בבנה קטן ר"ל משתעשעת ומתחממת עמו והערה בה לא פסלה לכהונה ואפילו היה אותו קטן בן שמונה ומצאנוהו חזק הטבעים ומוקדם בשלמות הכחות הטבעיות עם מה שידענו בדורות הראשונים שהיו מולידים בני שמנה אין זה כלום:

תנו רבנן המסללת יש לומר לשון שחוק ולעג דכתיב עודך מסתולל בעמי ויש לומר המסללת לשון כבישה כדמתרגמינן מסתולל כבשת וי"ל המסללת בבנה קטן לשון דישה דכתיב (איכה א׳:ט״ו) סלה כל אבירי בקרבי לפיכך נקרא הדרך מסלה ומסלול לפי שנידש ברגלי העוברים והשבים ובירושלמי המסלדת לשון ואסלדה בחילה (איוב ו׳:י׳) והערה בה העראה זו הכנסת עטרה אי נמי נשיקה כדאיתא ביבמות פ' (בית שמאי אומר) [הבא על יבמתו] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה פסולה מן הכהונה בביאתו דהויא לה זונה בביאתו דהעראה כגמר ביאה דמיא כדיליף לה התם מנדה דכתיב בה את מקורה הערה ואיתקוש כולהו עריות לנדה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות כו' הוקשו כולן זה לזה וב"ה מכשירין דלאו ביאה היא והוא הדין נמי בגמר ביאה במחלוקת והאי דאיפליגו בהעראה אורחא דמילתא נקטי דקטן לא חזי אלא להעראה ואיבעי תימא להודיעך כחן דבית שמאי.

ואמרינן הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה כדגמרינן לעיל מואיש בפחות מבן שמונה שאין ביאתו ביאה ולא נחלקו אלא בבן שמונה דבית שמאי סברי גמרי מדורות הראשונים דאוליד בשמונה וב"ה סברי לא גמרי' איבעי תימא משום דדורות הראשונים הוו בריאי טפי ואיבעי תימא ההיא סייעתא דשמיא הואי ולא גמרי' מינה כדפרשית לעיל ודוקא לפסלה מן הכהונה אבל לענין קטלא לא מיחייבא דזיל בתר רובא דהשתא לחומרא אזלינן בתר רובא לקולא לא כ"ש. ודייקינן ודורות הראשונים מנא לן דאוליד בשמונה אילימא מדכתיב הלא זאת בת שבע בת אליעם וכתיב אליעם בן אחיתופל אלמא בת שבע בת בנו של אחיתופל הואי וכתיב וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה אשלמה קאי לשנתים ימים משנולד שלמה הרג אבשלום את אמנון וברח לגשור וישב שם שלש שנים שנאמר ויהי לשנתים ימים כו' וכתיב ואבשלום ברח כו' לשנתים ימים משחזר מגשור מרד שנאמר וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים כו' כיון שראה פני המלך בקש ממנו לשלחו לחברון דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר כו' ומפרש בנזיר פרק ראשון (ה'.) דהני ארבעים שנה למנין ששאלו להן מלך נינהו וסוף הנך תרתי שנין הוה והאי דנקט האי מנינא משום דדמי האי מעשה דאידך קמא כלומר מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך שלא כהוגן המליכו עליהם מלך שלא כהוגן כיון שהלך לחברון מרד ובאותו הפרק נחנק אחיתופל שנאמר ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו נמצא משנולד שלמה ועד שמת אחיתופל שבע שנים שנתים משנולד ועד שברח אבשלום ושלש שישב בגשור ושתים שישב בירושלים עד שראה פני המלך הרי שבע כל שנותיו של אחיתופל כמה היו שלשים ושלש דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם [ואדואג] ואחיתופל קאמר דהוו מצערי ליה כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל מינייהו פלגא פשו להו תלתין וחמש דל מינייהו חדא שתא דכתיב לא יחצו ימיהם לא יגיעו לחצי ימיהם פשו להו תלתין וארבע ותניא כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע כל שנותיו של אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש מאי טעמא דואג דלא קטיל נפשיה לא בצרו ליה אלא חדא שתא אחיתופל דקטל נפשיה בצרו ליה תרתי חדא דהוה חזי למיבצר ליה ואידך דבצר איהו לנפשיה דקטל נפשיה בלא זימניה. כמה הוו להו תלתין ותלת דל מינייהו למפרע שבע דהוה שלמה פשו להו מדאיתיליד אחיתופל ועד דאיתיליד שלמה עשרין ושית ואשתכח דבהנך עשרין ושית איתילידו להו אליעם ובת שבע ברתיה דאליעם ושלמה בריה דבת שבע דל מינייהו תרתי שנין לתלתא עיבורי שבעה ירחי לכל חד מינייהו והאי דנקט תרתי שני משום דלא איכפת ליה בהנך תלתא ירחי דאי נמי פלגת להו לא מטי לכל חד מינייהו טפי מחד ירחא ואשתכח כל חד מינייהו בתמנא וירחא אוליד ואכתי לא גמרי בית הילל מינה. ורבינו שלמה ז"ל פי' דהאי דנקט תרתי שני משום דיהיב חד ירחא לכל חד מינייהו לימי נדות וטהרה והאי מימרא ליתי' כלל דאטו מי קא חשבינן שלש לידות באשה אחת כי היכי דליבעי ימי נדות וטהרה בין לידה לעיבור האנן כי חשבינן שלש לידות בתלתא נשי קא חשבינן. ודחינן מכדי עשרין ושית נינהו לשלש לידות ממאי דפלגת להו נהלייהו בשוה דילמא אתיתופל ואליעם תרווייהו בתשע תשע ויום אחד אוליד ובת שבע הוא יליד בשית משום דאיתתא בריא טפי כלומר בריאה יתר מן האיש למהר ולהזריע תדע דעל כרחיך אשה ממהרת להוליד יתר מן האיש דאפילו כי פלגת להו להני עשרין ושית שנין אכלהו תלתא בשוה אשתכח דגברי אוליד בתמני תימני וירחא ובת שבע אוליד בשב שני וחמשה ירחי דהא הוה לה ולד מדוד מעיקרא מקמי שלמה והיינו ולד דמית ליה כמפרש בקרא:

ואסיקנא דמהכא ליכא ראיה דדורות הראשונים בתמני אולוד אלא מהכא אלה תולדות תרח כו' קס"ד דרך לידתן קא חשיב להו ונמצא אברהם גדול מנחור שנה ונחור גדול מהרן שנה נמצא אברהם גדול מהרן שתי שנים ולאו דוקא נקט שנה ולא שתי שנים דהא בארביסר ירחי סגיא לתרי עיבורי דנחור ודהרן אלא כל היכא דהוו טפי מחדא שתא תרי שני קא חשיב להו דיום אחד בשנה חשוב שנה ובדין הוא דלידוק ולימא ארבסר ירחי אלא כיון דבין הכי ובין הכי משתכח דהרן בבציר מתשע אוליד היינו פלוגתייהו דבציר מתשע כתמני דמי וכתיב ויקח אברם ונחור כו' אלמא שרה בת הרן הואי וכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד נמצא אברהם גדול משרה עשר שנים ונמצאת אומר שבשעת עיבורה של שרה היה אברהם בן עשר שנים וכבר אמרנו שהיה גדול מהרן אביה שתי שנים ונמצא הרן בשעת עיבורה של שרה בתו בן שמונה שנים. ודחינן ממאי דדרך לידתן קא חשיב להו דילמא אברהם היה צעיר אחיו לימים והאי דאקדמיה קרא משום דחכים טפי ודרך חכמתן קא חשיב להו. תדע דחשיב קרא דרך חכמתן דכתיב ויהי נח כו' ויולד נח את שם את חם ואת יפת אם תאמר שדרך לידתן חשבן הכתוב נמצא שם גדול מחם וחם גדול מיפת שנה נמצא שם גדול מיפת שני שנים בן כמה היה נח כשהוליד את שם בן חמש מאות שנה ובשעת המבול בן שש מאות שנה נמצא שם בשעת המבול בן מאה שנה וכתיב שם בן מאת שנה שנתים אחר המבול בן מאה שנה מאה ותרתי הוו אלא מעיקרא דרך חכמתן קא חשיב להו ושם היה צעיר שבאחיו לימים ונמצא נח כשהוליד את שם בן חמש מאות ושתים שנה ובשעת המבול בן שש מאות שנה נמצא שם בשעת המבול בן מאה שנה חסר שתי שנים הוסף עליהם שנתים אחר המבול נמצא שם שנתים אחר המבול בן מאה שנה והיינו דכתיב שם בן מאה שנים כו': אמר רב כהנא אמרת לשמעתא דקאמרינן דחשיב קרא דרך חכמתן קמיה דרב זביד מנהרדעא ואמר לי אתון מהכא מתניתו לה מדוקא דמנינא אנן בהדיא מתנינן לה דכתיב אחי יפת הגדול יפת גדול שבאחיו הא למדת שבתחלה לא חשבן הכתוב אלא דרך חכמתן ויש לפרש אתון מהכא מתניתו לה דשם קטן שבאחיו כו':

אלא מנא לן דדורות הראשונים בתמני אוליד מקרא ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וכתיב בדברי הימים ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור הוה ליה בצלאל בן אורי בן חור בן כלב וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוה בר תליסר שנין לכל הפחות דכתיב איש איש ממלאכתו אשר המה עושים מכלל שכולם גדולים היו ותניא שנה ראשונה שיצאו ממצרים עשה משה משכן שניה הקים משכן דכתיב ויהי בשנה השנית כו' ויקם משה את המשכן כו' ובו בפרק שלח מרגלים נמצא בצלאל כששלח משה המרגלים בן י"ד שנה לכל הפחות וכתיב ביה בכלב בספר יהושע בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי נמצא כלב כששלח משה מרגלים בן ארבעים שנה צא מהן י"ד למפרע משנולד בצלאל ועד ששלח משה מרגלים נשארו בידך עשרים ושש מלידת כלב ועד לידת בצלאל צא מהן שנתים של שלשה עיבורין לחור ולאורי ולבצלאל נשארו בידך עשרים וארבע שמונה לכלב ושמונה לחור ושמונה לאורי ונמצא שכל אחד מהן בן שמונה שנים הוליד:

גמרא אילימא מדכתיב הלא זאת בת שבע בת אליעם כו' כולה שמעתין מה שיש לדקדק בה עיין בחדושי אגדות:

וכתיב ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים וכו'. ופירש"י וסמיך ליה כו' עכ"ל אינו סמוך ממש שהרי הפסיק במעשה אמנון ותמר אלא דמשמע ליה דמעשה אמנון ותמר מיד אחר לידתו של שלמה היה גם מה שהפסיק בענין אחר לידתו של שלמה וילחם ברבת בני עמון וגו' אין זה הפסק דבאותו זמן היה ודו"ק:

אברהם גדול מנחור שנה ונחור כו'. לעיל באחיתופל ואליעם ובת שבע דסגי ליה שמנה חדשים לכל עיבור היינו בעיבורין שאינן בזה אחר זה כגון הך דאחיתופל וכו' וכהך דחור ואורי ובצלאל אבל בעיבורים של אחים שהם בזה אחר זה כגון הך דאברהם ונחור והרן אנו נותנין לעיבור אחד שנה שלמה דא"א שתתעבר מיד אחר לידת הראשון ממנו וכן צ"ל בהך דלקמן דשם גדול מחם שנה וחם גדול מיפת שנה דבאחים שהם עיבורים בזה אחר זה אנו נותנין לכל עיבור שנה אך קשה דדל שמנה חדשים לעיבורה של שרה ואשתכח בשבע שנין וד' חדשים אוליד הרן לשרה. ונראה דלא בעי תלמודא לדקדק טפי ממאי דבעי דדורות הראשונים אולידו לח' ותדע דהא מוכח דמעיקרא הוליד הרן את מלכה כדכתיב אבי מלכה ואבי יסכה דמשמע דמלכה גדולה מיסכה היתה אלא ע"כ דהתלמוד לא בעי לדקדק טפי ממאי דבעי ובב"ר איתא הכי בהדיא דהרן לשש שנים אוליד דאברהם גדול מהרן שתי שנים ושנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה ונ"ל דהב"ר לית ליה דחייה דהכא דילמא דרך חכמתן קחשיב להו ומ"ש יסכה זו שרה כו' עיין דברי הרא"ם ודבריו דחוקים הם וצ"ל דכיון דהיתה שרה בת אחי אברהם כדאמרינן פרק ד' מיתות ולא הוזכרה שם שרה כלל בבנות הרן ולא בין בני נחור בסוף פרשת וירא ע"כ לומר שהוזכרה שרה כאן והיא שרה היא יסכה:

בר מאה ותרתין שנין הוי אלא דרך חכמתן כו'. כתב הרא"ם וא"ת אכתי איך ידע מזה שיפת הוא הגדול משם דילמא מבן ת"ק שנה התחיל נח להוליד ולא נולד יפת אלא אחר שלש שנים משהתחיל להוליד שהיה נח אז בן תק"ב שנה ושם נולד אחר שתי שנים משהתחיל להוליד שהיה נח אז בן תק"א שנים שנמצא בזה ששם היה בן ק' שנה שנתים אחר המבול ויפת בן ק' שנה שלש שנים אחר המבול ויש לומר כו' עכ"ל ורצה לומר על כרחך דבשנת ת"ק נולד חם דאז התחיל להוליד דא"כ קושייתו לאו קושיא דמכל מקום שפיר מוכח דקא חשיב בקרא דרך חכמה שהרי חם גדול משם וקחשיב שם וחם וגו':

יפת גדול שבאחיו כו'. וכ"ה בב"ר ובחומש פירש"י איני יודע אם יפת הוא הגדול כו' אם שם כשהוא אומר שם בן מאת שנה שנתים כו' עכ"ל. ואפשר לומר כיון דמסתמא דתלמודא לא בעי למילף ליה מיפת הגדול אלא רב זביד ע"כ דאית ליה לתלמודא דלאו ראיה גמורה היא מאחי יפת הגדול והיינו משום דאיני יודע כו' ובפרשת נח גבי בנו הקטן פירש"י הפסול והבזוי וכתב הרא"ם דאל"כ מאי הקטן והלא גדול הוא מיפת שהרי הכתוב מונה אותו קודם יפת ואי אפשר לומר דומיא דשם שמונה אותו ראשון כו' דבשלמא גבי שם איכא למימר משום חשיבותו אלא גבי חם מאי איכא למימר עכ"ל ודבריו תמוהים דבהדיא קאמר הכא רב זביד יפת גדול שבאחיו ותלמודא לא פליג עליה בהא וליכא בינייהו אלא משמעות דורשין ועוד דרש"י דמפרש הקטן הפסול הם דברי ב"ר והב"ר אית ליה בהדיא דרשה דהכא דאחי יפת הגדול ועוד דבהדיא פירש"י בחומש כדי שלא יהיה יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין כו' ומה שכתב הרא"ם שהרי הכתוב מונה אותו קודם יפת כו' כבר הרגישו בזה התוספות בשמעתין גם ברמב"ן בחומש עיין ישוב לזה ודו"ק:

ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת כו'. כצ"ל ובקרא בד"ה משמע שהיה לו אשה שמה עזובה גם הוליד ב' בנות קודם שנשא אפרת וכפירש"י שם מיהו לפי דרש התלמוד פרק קמא דסוטה לא קשה מידי דדריש התם עזובה זו מרים שהכל עזבוה בתחלתה הוליד כו' יריעות שהיו פניה דומין ליריעות כו' ע"ש אבל רש"י בד"ה פירש שהוליד ב' בנות עזובה ויריעות וצא וחשוב שכ"א מהם היה פחות מח' שנים כו' כלב היה בן שמנה כשהוליד עזובה אשה ובן ט' כשהוליד יריעות ואחר מיתת עזובה אשתו לקח אפרת והולידה לו את חור בשנה אחרת הרי בן י' שנים וחור בן ח' כשהוליד את אורי ואורי בן ח' כשהוליד בצלאל הרי כ"ו שנים כו' עכ"ל ע"ש וזה סותר סוגיא דפ"ק דסוטה דדריש עזובה ויריעו' זו מרים גם מ"ש בפירש"י שם וכן מפורש פ' בן סורר לכאורה הוא תמוה דהא חשיב הכא תרתי שנין דתלתא עיבורי ואפשר שהוא מפרש דל תרתי שני דתלתא עיבורי היינו בעיבורין שהיו זה אחר זה באיש א' בכלב דהיינו עזובה ויריעות וחור אבל עיבורין שאינן זה אחר זה כגון חור אורי בצלאל לא חשיב אבל הוא דחוק דלא הוי דומיא דלעיל באחיתופל דקאמר דל תרתי שני דתלתא עיבורי דהיינו שאינן בזה אחר זה אליעם ובת שבע ושלמה וצ"ע:

ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה בספרים אחרים נמחק כל זה וקרא דלא צריכא הוא וק"ל:

בגמרא אלא מהכא אלא תולדות תרח וכו' כמה קשיש אברם משרה עשר שנים וקשיש מאבוה תרתי שנים אשתכח כי אולדה הרן לשרה בתמני אולידה יש לתמוה הא כי מדלת שמנה חדשים לימי עיבורה אשתכח דלא הוה הרן כי אולדה כי אם ז' שנים וד' חדשים וק"ל:

גמרא ואמר ר"י יסכה כצ"ל:

רש"י בד"ה המסוללות לשון פריצות הס"ד:

בד"ה אי נימא כו' בנה ויקרא את כו' ויהי לשנתים ימים אחר כו' כדאמרי' בתמורה ויהי אבשלום כו' עצתו ויצו אל ביתו כו' כצ"ל:

בד"ה ותמת עזובה כו' שלישי לו וכי עבד כו' הד"א:

גמרא וכתיב אליעם בן אחיתופל כו'. כצ"ל בל"ו:

שם וילך גשור. כצ"ל בל"ה:

שם אלכה נא ואשלם א"נ. כצ"ל:

שם וילך אל ביתו אל עירו. כצ"ל:

שם אברהם גדול מנחור שנה כו'. כצ"ל עי' מהר"ם וח"א. ול"נ דל"ד נקט שנה שנה ושתי שנים אלא דכ"א לא היה גדול מחברו רק ח' חדשים כדי עבור (וימי נדות וטהרה) נמצא דאברהם גדול מהרן ט"ז חדשים וא"כ היה הרן גדול משרה ח' שנים וח' חדשים וכשעברה היה ח' שנים (ול"ד בשביל חדש דאצלו אין לחשוב ימי נדות וטהרה עי' תד"ה דל) אך צ"ע דהא משמע לעיל (נח ב) דאברהם והרן לא היו מאם אחת וא"כ ח' חדשים ללא צורך. וא"ת דגם נחור היה מאשה אחרת יפול עוד ח' חדשים ולהבנת הח"א יפול בס"ה שנתיים:

רש"י ד"ה והא א' מכל העריות. דאתו לה משום קדושין כו'. כצ"ל ולמחוק לחייבה או להגיה לחייבם:

רש"י ד"ה אלא. אי בעית כו'. כצ"ל בב' תיבות:

רש"י ד"ה פסלה. ומיהו מיתה לא (מחייבו) כגון שלא התרו (בהן). נראה להגיה מחייבה בה'. דדוחק לומר דכיון דילפי מדורות הראשונים יהיו ג"כ בני עונשין מקודם כמוהם וכמ"ש התוס' לעיל בע"א

רש"י ד"ה אי נימא.

בלדת שלמה בנה ויקרא כו'. כצ"ל:

בא"ד כדאמרי' בתמורה כו'. עי' הגהת רש"ל:

רש"י ד"ה חצי ימיו. שבעים שנה. הס"ד ומתחיל ד"ח פשו:

רש"י ד"ה ותדע. דהא הוה לה לב"ש. כצ"ל:

ת"ר המסוללת. נ"ב מלשון מקרא עודך מסתולל:

תוס' סד"ה דל כו' דלא דק בשביל חדש. נ"ב ויש ליישב דשפיר דק משום דס"ל יולדת לט' נמי יולדת למקוטעין ואפי' נכנס רק יום אחד נחשב לחדש ושפורא גרים ע"פ בנות כותים [נדה לח] נמצא לפי חשבון חדש מלא וחדש חסר הרי לפחות שמנה חדשים לעבור המצוי ברוב ב"א שהיא לתשעה:

מִשּׁוּם דְּאִתְּתָא בָּרִיא הִיא. קשא אדרבה הגבורה תתייחס לאנשים ולא לנשים דהא בחלש אומרים 'תש כוחו כנקבה'?
ונראה לי בס"ד כאן מדבר על כח הזרע שהוא תקיף וחזק לברא ממנו ולד והטעם מפני שזרע האשה נשאר בגוף האשה ואינו נעתק ויוצא לגוף אחר ולכן ישאר בתוקפו כמו שנאמר 'וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ' (איוב מ, טז) וכן הוא אומר בירמיה (ירמיהו מח, יא) 'שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר', ולכן האשה בריאה היא בכח הזרע שלה יותר מן האיש שתוכל להוליד מן הזרע שלה בשמונה שנים או פחות מה שאין כן האיש שזרעו נעתק ויוצא מגופו אז יחלש כוחו ואחר שיהיה בן תשע שנים או יותר אז יהיה כח בזרעו להוליד.
ועוד נראה שזרע האיש הוא מן המוח שלו והאשה מחוט השדרה שהוא חזק יותר מן המוח.

אֶלָּא מֵהָכָא: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן" (בראשית יא, כז). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר פסוק שקודם זה דכתיב 'וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן'?
ונראה לי בס"ד דאין הכרח מפסוק זה לומר דאברהם קשיש מנחור ומהרן דיש לומר שלשתם באו בכרס אחד ונולדו ביום אחד והכי קאמר בהיות תרח בן שבעים הוליד שלשה בכרס אחד, ולכן אין ראיה לומר הרן הוליד בן שמונה שנים אלא לעולם הוליד בן עשר שנים לכך הביא פסוק אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח וכו׳ דיש להקשות בפסוק זה למה אמר 'תֶּרַח הוֹלִיד' כדי שיצטרך להאריך לומר ג' תיבות 'אֶת אֶת וְאֶת' דהוה ליה לקצר ולומר כן 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח אַבְרָם וְנָחוֹר וְהָרָן' וכמו שנאמר לעיל מיניה (בראשית י, א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת? אלא ודאי בכונה מכוונת נקיט סגנון זה כדי לומר את בכל חד וחד ללמדינו שלא נולדו שלשתם בכרס אחת ובזמן אחד אלא כל אחד נולד בפני עצמו בזמן אחד ולכך נקיט 'אֶת' בכל אחד מהם להבדילם זה מזה להדיה.
ואם כן אנחנו למידין דהרן בתמני הוליד מה שאין כן פסוק הראשון של 'וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן' שם היה מוכרח למנקט את בראשונה 'אֶת אַבְרָם' יען כי תיבת וַיּ֙וֹלֶד֙ נמשכת עם תיבה שאחריה כי תיבת הקודם יש בה אתנ"ח ולכן מוכרח לומר 'הוֹלִיד אֶת אַבְרָם' דאי אפשר לומר 'הוֹלִיד אַבְרָם' וכיון דנקיט 'אֶת' באברם נקיט 'אֶת' גם בנחור ובהרן ליפוי הלשון ונמצא כאן אין לנו ללמוד מן תיבת 'אֶת אֶת אֶת' לומר שבא הכתוב להבדילם ללמדינו שכל אחד נולד בפני עצמו כדי דנדוק מהכא דהרן בתמני הוליד ודו"ק.

דָּבָר אַחֵר: 'יִסְכָּה', שֶׁהַכֹּל סָכִין בְּיָפְיָהּ (בראשית יא, כט). מקשים הן אמת דרב יצחק דריש ב'יִסְכָּה' תרתי אחד על רוח הקודש ואחד על יופי למה הוצרך תלמודא להביא כאן שתי דרשות דרב יצחק, ודי בדרשה ראשונה בלבד דדריש 'יִסְכָּה זוֹ שָׂרָה'?
ונראה לי בס"ד דרך חריפות דאם לא היה מביא דרשה זו דדבר אחר היינו מקשים על הפשטן הזה שבא להוכיח מכאן דהרן הוליד את שרה בן שמונה שנים דהוה ליה להוכיח שהוליד בן שבעה שנים יען כי יסכה היתה בת שניה וקדמה לה מִלְכָּה לפחות שנה אחת נמצא הוליד את מלכה בן שבעה שנים, ואמאי אמרינן דורות ראשנים היו מולידים בני שמונה, והוה ליה למימר מולידים בני שבעה? על כן מוכרח לומר דהפשטן הוה סבר דמלכה ויסכה תאומים היו וקשה מנא ליה הא?
ונראה דטעמו הוא משום דכתיב 'בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה' (בראשית יא, כט) וקשה אם נחית קרא ללמד דהרן הוליד שתי בנות מלכה ויסכה הוה ליה למימר 'אֲבִי מִלְכָּה וְיִסְכָּה' ולמה נקיט 'אֲבִי' שני פעמים? אלא מוכרח לומר דכונת הכתוב לומר דנחור לקח בת הרן שהיה נקרא בפי העולם 'אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה' כדרך העולם עתה שקורין את האדם על שם הנולד לו בראשונה אם זכר אם נקבה.
אך קשה על זה כיון דמלכה היא הבת הראשונה למה היו קורין אותו 'אֲבִי יִסְכָּה' גם כן, והלא הדרך הוא שנקרא על שם הנולד בראשונה אפילו אם יביא אחר כך עוד בנים או בנות? לכן הכריח הפשטן שמלכה ויסכה תאומים היו ולכן כיון שנולדו בראשונה יש בני אדם עושים את מלכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' ויש בני אדם עושין את יסכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי יִסְכָּה' והכי קאמר קרא בַּת הָרָן אשר יש קורין אותו אֲבִי מִלְכָּה ויש קורין אותו אֲבִי יִסְכָּה.
אך על המונח הזה יש קושיא במאי פליגי אנשי דעלמא שיש עושין מלכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' ויש עושין יסכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי יִסְכָּה', והלא הדרך הוא אם נולדו תאומים מי שיוצא ראשון מן הרחם הוא יהיה הגדול והוא העיקר, ואם כן אם מלכה יצאה ונולדה בראשונה צריך לקרותו 'אֲבִי מִלְכָּה' ומה מצאו אנשים אחרים טעם לקרותו 'אֲבִי יִסְכָּה'?
לכך הביא סיום דברי רב יצחק דדריש דָּבָר אַחֵר 'יִסְכָּה' שֶׁהַכֹּל סָכִין בְּיָפְיָהּ וזה הפלא של היופי נראה בה מעת שנולדה ולכן אף על פי שיצאה מן בטן אמה אחר מלכה אחותה עשו אותה עיקר בראותם פלאות היופי הנמצא בה והיו קורין את אביה 'אֲבִי יִסְכָּה' ואין קורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' וכת האחרת שהיו קורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' כי עשו עיקר להנולד ויוצא מן הרחם בראשונה. ולכך הוצרך להביא סיום דברי רב יצחק בדרשה דדבר אחר גם כן כי בזה יתיישב המונח הזה שעשה הפשטן להכריח שמלכה ויסכה תאומים היו ולהכי לית לן למילף על דורות ראשונים שהיו מולידים בני שבעה אלא רק אית לן למילף שהיו מולידים בני שמונה.

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'יִסְכָּה'? שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ (בראשית כא, יב) (בראשית יא, כט). קשא שם זה הוא משובח מאד ושבח לה ולמה לא קראתה התורה בכל מקום בשם 'יִסְכָּה'?
ונראה לי כיון דשם זה יש בו עוד משמעות אחרת שמביא רב יצחק בדבר אחר 'שֶׁהַכֹּל סָכִין בְּיָפְיָהּ' ודבר זה קשה לצדיקים וצער הוא לה כשהכל סכין ביופיה, לכן לא הוה נח לשרה אמנו ע"ה שיקראו אותה בתורה בשם 'יִסְכָּה' אשר בקטנותה היתה נקראת בשם 'יִסְכָּה' בעבור היופי שלה שהיו הכל סכין בה ואחר כך כשגדלה בצדקות ומעשים טובים וזכתה לרוח הקודש נעשה משמעות אחרת בשם זה של 'יִסְכָּה'.

אִשְׁתַּכַּח כִּי אוֹלְדָהּ הָרָן לְשָׂרָה, בִּתְמַנֵי אוֹלְדָהּ (בראשית יא, כט). הקשא מהרש"א ז"ל דדל שמונה חדשים לעיבורה של שרה אישתכח בשבע שנים וארבעה חדשים אוליד הרן לשרה? ותירץ לא בעי תלמודא למידק טפי וכו' עיין שם. והוא דוחק כי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נניח במונח דבדורות הראשונים היו מולידים בשבע שנים וארבעה חדשים אם כן קטן כזה ביאתו ביאה!
ונראה לי בס"ד לתרץ קושית מהרש"א דתלמודא לא הוה מצי להוכיח בכח על שבע שנים וארבעה חדשים דיד הדוחה נטויה לדחות לומר דלעולם אברהם הוה קשיש משרה עשרה שנים ושמונה חדשים ובעת שאמר 'הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד' (בראשית יז, יז) היה הוא בן מאה שנה וארבעה חדשים ושרה היתה בת תשעים חסרים ארבעה חדשים ולהכי קרי לה בת תשעים מפני שנכנסה ברוב שנת התשעים והוא קרא עצמו בן מאה שנה שלא נכנס בשנת הק"א אלא ארבע חדשים ולא דקדק לומר בת תשעה ושמונים שנה ושמונה חדשים וכן על עצמו בן מאה שנה וארבעה חדשים כדי שלא יאריך בלשון, וכיון דאיכא למימר הכי לא הוכיח תלמודא לומר שהולידו בני שבעה שנים וארבע חדשים ורק אמר בני שמונה שנים שזו היא הוכחה ברורה.
ובין שהכריח מהרש"א משום דמעיקרא אוליד הרן את מלכה דכתיב הוא 'אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה', אין זה הכרח כיון דיש לומר מלכה ויסכה תאומים היו וכדכתיבנא לעיל. אך קשא לפי זה מאי יליף תלמודא מקרא דאברהם קשיש מהרן בעשר שנים, ודילמא אברהם ונחור תאומים היו וחשיב לאברהם ברישא כי הוא יצא בראשונה? ונראה דקיימא לן לתלמודא וגמרא גמירא להו דלא הוו תאומים.

דִּילְמָא אַבְרָהָם, זוּטָא דַּאֲחוּהָ הֲוָה, וְדֶרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשִׁיב לְהוּ. תֵּדַע, דְּקָא חָשִׁיב לְהוּ קְרָא דֶּרֶךְ חָכְמָתָן (בראשית יא, כט) (בראשית ה, לב). נראה לי בס"ד דהוא הדין דהוה מצי להוכיח מבנות צלפחד דחשיב להו דרך חכמתן וכמו שאמרו בבתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ.) דקשו קראי אהדדי ומתרץ הש"ס להלן (במדבר לו, יא) מנאן דרך גדילתן וכאן (במדבר כז, א) דרך חכמתן עיין שם. אלא דבחר תלמודא להוכיח ממקראות הקודמים בספר בראשית.
אך קצת קשה אמאי לא זכר תלמודא הכרח זה של שם חם ויפת התם בפרק יש נוחלין גבי בנות צלפחד, והוה אמר התם נמי תדע וכו' כדקאמר הכא? ויש לישב בפשיטות ודוק.

בגמרא ואמאי אימא אילונית היא: ה"ה דהוי מצי להוכיח ג"כ הכי מהא דתניא לעיל (דף ס"ו ע"ב) ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים פי' בני עונשים לפי פי' רש"י ול"ל קרא להכי פשיטא דפטור דלמא אילונית היא ובזה לא שייך כתירוץ הש"ס לענין קרבן דהא ומתו גם שניהם בא"א לגבי מיתה כתיב אכן ניחא לי' להביא ראיה ממתניתן ולפי האמת דקבלה עלוי' גם כאן א"ש:

בבא עליה אבי': נקט אבי' דוקא דכל קורבות דמצי למשכח בקטנה בלא אישות הם בתו בת בתו בת בנו בת אשתו בת בנה בת בתה וכולהו לתא דשם אב הם:

דקבלה עלוי': לפ"ז הא דקמבעי' ליה לעיל (דף ס"ו ע"ב) הבא על הקטנה מאורסה לר"מ מהו לגמרי ממעט לה או מסקילה כו' צריך לפרש דמבעי' לי' היכי דקבלה עלה דאי לא"ה לר"מ פטור לגמרי דחייש דלמא אילונית היא כיון דחייש למיעוטא א"כ אין כאן חיובא דא"א כלל:

כי אולדה הרן לשרה בתמני אולידה: הקשה מהרש"א דא"כ לידוק מני' דבז' וד' חדשים אולידו דהא איכא ח' דעיבורא דשרה גם הקשה המהרש"א למה נקט אברהם גדול מנחור שנה וכן נחור מהרן ולא ח' חדשים כזמן העבור ומה שתירץ שאין דרך להתעבר ולילד בפחות משנה הוא דוחק קצת דהא מצינו דפליגי ב"ש וב"ה במפלת לאור שמונים וא' אלמא דיכולה להתעבר תיכף ללידתה לכן נ"ל דבאמת שנה דקאמר ל"ד אלא מדרוב שנה הוא לא דק ושנה קרי' לי' ולא היו אלא ח' חדשים דקשיש אברהם מנחור וכן נחור מהרן וא"כ כשהוליד הרן לשרה כשהי' אברהם בן ט' וד' חדשים הי' הרן אז בן ח' וכשנולדה שרה הי' אברהם בן י':

אלא מהכא ובצלאל: הא דלא מייתי קרא דבצלאל ברישא היינו משום דדרך הש"ס הכי דבתחלה מייתי אותן שיש להשיב עליהם ואח"כ אותן שאין להשיב אכן לעיל צ"ב למה הקדים הך דבת שבע לקרא דאברהם הכתוב בתורה וי"ל דהוי ניחא לי' למייתי מבת שבע דהתם הוי ג' שילדו בזא"ז לח' שנים ומהרן אינה ראיה כ"כ דלא הוי אלא א' אבל מב"ש דהוי ג' וג' פעמים בכ"מ הוי חזקה:

ברש"י ד"ה פסלה מן הכהונה. מיהו מיתה לא מיחייבו כגון שלא התרו בהן: הא דלא פי' בקיצור כגון שהיא היתה שוגגת או אנוסה וכן הוי משמע לכאורה מדנקט פסלה מן הכהונה ואי ברצון למה אשמעינן דוקא לענין כהונה לשמעינן אפילו גבי ישראל ולאוסרה על בעלה משום דהמסוללת בבנה לרצון משמע אך מה שכתבו לא מיחייבו כגון שלא התרו בהן צ"ב דהא הבועל פשיטא דאינו חייב דקטן הוא ואינו ב"ע:

בתוס' ד"ה דל תרתי שני. ותימה גדולה פי': אכן מלבד קושית התוס' עוד יש לתמוה אפירוש זה דכ' מימי נדות וטהרה דימי טהרה מאן דכר שמי' הא אז מותרת לשמש ורק ז' ימים טמאה לזכר והם כמו נדת דותה ודוחק לומר דימי טהרה דקאמר הם ז' נקיים הא זה ל"צ דין תורה רק גבי זבה וזה לא שכיח ברוב נשים וגם רש"י לא הזכיר כלום מימי זיבה גם ק' לפי פי' זה דהא לקמן גבי בצלאל קאמר ג"כ הכי דל תרתי שני דתלתא עבורא והרי אז עדיין לא נתנה התורה ולא היה דין נדות כלל ולכן נלע"ד דכוונת רש"י הוא כיון דאמרינן בנדה (דף ח' ע"ב) אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה וגם אית לן דסתם וסת הוא מל' יום לל' יום וא"כ אין אשה ראויה להתעבר רק מל' יום לל' יום וזה ודאי דוחק לומר דבכל פעם שנעשה א' בן ח' אשתו היתה סמוך לוסתה שהיתה ראויה להתעבר מיד ולכן צריכין אנחנו חדש לתלות דהיינו אם גם היתה אשתו בתחלת נדה אז שלא היתה ראויה להתעבר עד כלות חדש שלם דהיינו ימי נדה וטהרה עד סמוך לנדה אחרת מ"מ שפיר משכחת שהי' נולד לו ולד עכ"פ ח' חדשים אחר כלות לו ח' שנים והיינו מש"כ רש"י חדש של ימי נדות וטהרה וזה שייך בכל זמן גם קודם שנתנה התורה. א"ע ראיתי ברש"י יבמות (דף ס"ד ע"ב) דכתב רש"י בפי' כוונתו כזה ע"ש והוא נלע"ד הנכון בישוב קושית התוס' ומתורצים קושית התוס' כנ"ל. ועוד יש לפרש הך וטהרה משום דאיכא חד מ"ד שם דסמוך לטבילה דהיינו סמוך לטהרה נתעברה וזה ג"כ מחדש לחדש אחר שפסקה מנדתה ופי' רש"י אליבא הב' מ"ד וגם גבי בצלאל שייך זה אף דלא הי' טבילה אז דהכל תלוי בפסיקה מנדה דהא ילדו גם אז:

בא"ד. לכך נראה: לולא פי' רש"י ותוס' זה היה נלפענ"ד לפרש בפשטות דלכאורה קשה עדיין אש"ס דילן כיון דלעיל אמרינן דרוב נשים לט' יולדות ואלימא טעם זה שאפילו להחמיר ולדון דנ"פ אמרינן כן א"כ בודאי הי' לנו לומר הכא דהני ג"כ לט' ילדו והיו מולידים בני ח' פחות חודש ולכן נ"ל דבאמת סבר הכי רק כדי להמציא החשבון רצה לומר כמ"ד שיפורא גרים בנדה (דף ל"ח ע"א) ולדידיה משכחת יולדת לט' בז' חדשים ושני ימים כגון נתעברה סוף אדר וילדה תחלת מרחשוון או לח' חדשים כגון נתעברה באמצע אדר וילדה באמצע מרחשוון או לט' חדשים כגון נתעברה תחלת אדר וילדה סוף מרחשוון ולכן נקטינן מסתמא הממוצע בין שניהם כי זה ודאי שכיח יותר מתחלה וסוף ובאמת נקטינן אליבא דמ"ד דיולדת לט':

בד"ה אלא דרך חכמתן. וקרא קחשיב שם וחם ויפת: וא"ל דלמא חם הי' גדול מיפת וחשיב חם ויפת דרך גדולתן כיון דליכא הפרש כולי האי בחכמתן דהא קאמרינן לקמן יפת הגדול שבאחיו היה ואכתי קשה אליבא דהך מ"ד ולכן הנכון מה שפי' הרמב"ן בפ' נח דבאמת יפת הגדול ושם השני וחם הקטן כדכתיב בקרא ולכן כדחשיב שם ברישא מפני חכמתן חשיב חם אחריו שהי' אחריו באמת ואח"כ חשיב יפת הנשאר עוד לו לחשוב:

וא"ר יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסוכה ברוח הקדש וכו' דבר אחר יסכה שהכל סוכין ביופיה. אפשר דהשתי דרשות איתנהו ולהגיד גדולת שרה דאין נבואה שורה אלא על חכם וכו' והדרך הוא חכמה מפוארת בכלי מכוער ופריך והאיכא שפירי דגמירי ומשני אי הוו סנו הוו גמירי טפי ופירשו התוספות אי הוו סנו אי הוו סנו היופי וזו גדולת שרה שהיתה חכמה ונביאה ועוד היפה מכל הנשים וזהו רחוק חכים ונהיר וזו עדיפות שרה שהיתה חכמה ונביאה ויפה מאד אבל היא היתה שונא היופי וז"ש שהכל סוכין ביפיה דהאחרים מסתכלין בה והיא לא אכפת לה והיא היתה סוכה ברוח הקדש ושתי הדרשות בקנה א' עולות ואפשר לומר דרך דרש דמדכתיב יסכה דריש תרוייהו דאי אמרת דפירוש יסכה סוכה ברוה"ק סוכה הול"ל מאי יסכה ואם הפירוש שהכל סוכין ביופיה נסכה הול"ל שהכל סוכין והיא נפעלת כי הכל סוכין בה. ולכן דריש שתי הדרשות מדכתיב יסכה דיש לו ב' פירושים דאפשר לפרש יסכה שסוכה ברוה"ק ונקט יסכה ולא סוכה לרמוז דהכל מסתכלין ביופיה ושתים זו שמענו ודו"ק:

דל תרתי שני לתלתא עיבורי. פירש"י כלומר פחות מח' חדשים אין שהות לעובר ז' חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה. מקשים דהא אמרו במדרש מפני מה ניתנה מילה בח' שלא יהיו העולם שמחים ואביו ואמו עצבין והשתא מחומרא הוא דבעי ז' נקיים ובימי הראשונים בח' שהוא יום המילה היו נזקקין. וכיוצא הקשה הרב נ"ר לדרך מהר"ם ן' חביב במ"ש עדין עושים אותה בשמחה וכמ"ש הרב שארית יעקב פרשת תזריע דף ל"א. ומה שתירץ שם הרב המחבר על דרך מ"ש התוס' פ"ק דברכות גבי הא לן והא להו דלענין טומאה היו נזהרין בא"י אף בזה"ז והוא הדין שבימי הראשונים היו נזהרים בחומרא זו עש"ב לא נהירא ולא דמי לההיא דתוס'. ותו דאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב) שציוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי אשתך טבלה לא תזקק לה לילה הא' אמר רב ובנדה דאוריתא הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכה זיבה ופירש רשב"ם קודם שהחמירו ז' נקיים אלמא אפילו בימי ר' ישמעאל לא נהגו ז' נקיים. ומ"ש שם הרב הנזכר שהוא תקנת רבי בש"ס דף ס"ו אמרו בשדות ופירש"י שאינן בני תורה. ולשון הרמב"ם פי"א דאסורי ביאה בימי חכמי הגמרא החמירו וכו' הן אמת דמרן שם הביא הא דהתקין ר' בשדות וכן הזכירה הה"מ אבל הרמב"ם קאמר בימי חכמי הגמרא גם יש גירסא אחרת בש"ס ויש בזה אריכות לא ע"ט האסף ועמש"ל בשבת דף ק"ל:

ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה וכו' שהכל סוכין ביופיה. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת מקץ דף ל"ג ע"א בס"ד:

וכי עבד בצלאל משכן כמה הוי בר תליסר דכתיב איש ממלאכתו. מוכח דאיש הוי בר תליסר וקשה על מה שפירש"י פרשת מקץ ויעש האיש כאשר אמר יוסף זה מנשה ומנשה קטן הוה וכן הקשה בספר דעת זקנים בתוס' פרשת מקץ מהא דמנשה למ"ש רש"י על בן י"ג למצות דיליף מדכתיב ויקחו איש חרבו והוו בני י"ג ועמ"ש בספרי הקטן פני דוד שם פרשת מקץ על זה:

דל תרתי שני לתלתא עיבורי. פי' בקונט' כלומר פחות מח' חדשים אין שהות לעובר ז' חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה אשתכח דכל חד בתמני אוליד אחיתופל הוליד אליעם לח' שנים וח' חדשים לעיבורו ומשנולד שהה ח' שנים והוליד את בת שבע וח' חדשים לעיבורה והיא נתעברה לח' שנים וח' חדשים לעיבורו של שלמה הרי כ"ו כ"פ בקונט' ותימה גדולה פי' דאותו חדש של ימי נדות וטהרה וכי לא היו הבנים גדילים נמצא כשעברו נשותיהם היו בני ח' שנים וחדש לכך נראה דלא דק בשביל חדש: אלא דרך חכמתן קא חשיב. תימה א"כ ליחשוב חם לבסוף וקרא קא חשיב שם וחם ויפת: