סנהדרין סט ע"א

דף סט - א

ורבה מסיים דרשתו: ואמר רחמנא ואם אין ל"איש" גואל, ולא אמרה: ואם אין "לו" גואל, כדי ללמדנו: "ואם" אין "לאיש" גואל, על "איש" אתה מסופק אם יש לו גואל, אם אין, ולכן אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין, ואם לאו, ועד שאינך ברור שאין לו גואל, אינך יכול להפקיע זכות הגואל ולתתו לכהן -

ואילו קטן אי אתה צריך לחזור עליו. כי בידוע ^[1] שאין לו גואלין. ובלי בדיקה הנך נותן לכהן את הקרן והחומש ^[2].

וזו דרשת רבה ש"קטן אינו מוליד".

איתביה אביי: אביי מקשה על רבה מברייתא שנשנתה לגבי שפחה חרופה.

נאמר בתורה (ויקרא יט): ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש... בקרת תהיה.

ודרשו חכמים: "בקרת תהיה" - שהיא חייבת מלקות.

הבועל חייב להביא קרבן אשם. כמו שנאמר שם: והביא את אשמו לה' ^[3].

שנינו ברייתא: אם היה נאמר בתורה: "איש", אין לי שהשפחה חייבת מלקות אלא איש - גדול בן שלש עשרה - בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה, מניין שהאשה חייבת מלקות על ביאתו?

תלמוד לומר: לכן כתבה התורה ו"איש", הוי"ו באה לרבות בן תשע ^[4].

הרי שסברה הברייתא שבן תשע ראוי לביאה?

אמר ליה רבה לאביי: אין כאן קושיא, והדברים אינם סותרים, כי יש לו הוא אכן ראוי לביאה, אבל - ואינו מוליד.

ודוגמא לכך: כתבואה שאינה גמורה, שלא הביאה שליש דמי, שאם אתה זורעה אינה מצמחת, כך קטן בן תשע, אינו מוליד.

דבי בישיבת חזקיה תנא: נאמר בתורה בפרשת רוצח (שמות כא): "וכי יזיד איש", ויכלה התורה לכתוב: "וכי ירשיע איש", לכן דרשינן "יזיד" מלשון בישול, כמו שיבואר, -

איש מזיד מתבשל שכבת זרעו ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי "מזיד" - לישני דבשולי הוא?

דכתיב (בראשית): ויזד יעקב נזיד, בישל תבשיל.

ומקשינן מדברי רבי ישמעאל, להוכיח שקטן מוליד.

והא תנא רבי ישמעאל: נאמר בתורה: "כי יהיה לאיש "בן", ודרשינן: בן ולא אב. [דרשת רבי ישמעאל אינה מאמר רב חסדא. שרב חסדא מיירי בקטן שהוליד, אין ה"בן" נעשה סורר ומורה, ואילו רבי ישמעאל מיירי, בקטן שהוליד, אין ה"אב" נעשה בן סורר ומורה].

וסבר המקשן שכוונת רבי ישמעאל היא לדרוש, שאם כבר נולד לו בן אינו נעשה בן סורר ומורה.

היכי דמי, באיזה אופן דיבר רבי ישמעאל?

אילימא אם נאמר, כדבריך, שקטן אינו מוליד, מוכרח לומר, דאיעבר שאשתו התעברה ממנו כשהוא היה בתר אחרי דאייתי שהביא שתי שערות, ושהה תשעת ירחי לידה, ואוליד ונולד לו בן מקמי לפני דלקיף זקן, כי אחרי כן אינו נעשה בן סורר ומורה, ועל אופן זה באה הדרשה של רבי ישמעאל למעטו, משום שיש לו בן -

אי אפשר לומר כן, כי מי איכא שהות כולי האי? האם יש אורך זמן מרובה כל כך בין הבאת שתי שערות להיקף זקן?!

והא אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה מעת הבאת שתי שערות עד הקפת זקן אינו אלא שלשה חדשים בלבד, כמו שיבואר.

וממילא אי אפשר לומר כן, דבאופן זה פטרתו התורה, כי בלי הולדת בן הריהו פטור משום שכבר הקיף זקן, ולמה הוצרך לפטרו משום שכבר הוליד בן?

אלא, לאו האם לא מדובר, באופן דאיעבר אשתו התעברה ממנו מקמי לפני דלייתי שמביא שתי שערות, ואוליד ובנו נולד מקמיה לפני דלקיף זקן, ואילו משום ימיו [גילו] היה נעשה בן סורר ומורה, ובאה דרשת רבי ישמעאל לפטרו משום שהוליד. -

ושמע מינה: קטן מוליד!

קושית הגמרא היא בהנחה שהניחו כי דרשת רבי ישמעאל: בן ולא אב, ומאמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים, הם שני דברים, לכן הקשו, איך אפשר בתוך שלושה חדשים לעבר אשה ולהוליד.

ומתרצת הגמרא, שמאמר רבי כרוספדאי הוא אכן דרשת רבי ישמעאל, כלומר, קטן אינו מוליד, והתורה לא באה למעט בן שכבר הוליד כי אינו במציאות. אלא ממעטת ומגבילה את הזמן לשלושה חדשים, שהוא הזמן שאם אשתו מעוברת - עיבורה ניכר עליה, כי ההכרה היא אחרי שלשה חדשים. וגזירת הכתוב היא, שאם עברה עליו תקופה שאורכה כמתחילת הריון עד הכרת העובר פטור ^[5], ומכאן המקור למאמר רבי כרוספדאי.

ומתרצינן ^[6]: לא אין כאן ראיה שקטן מוליד, ומדובר דאיעבר בתר אחרי דאייתי שתי שערות, ואוליד בתר דאקיף זקן -

ודקא קשיא לך ומה שהקשית, ממאמר דרבי כרוספדאי, פירושו הוא -

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר: אמרי במערבא בארץ ישראל: בן סורר ומורה ולא מי שאשתו מעוברת והוכר עוברה, והוא "הראוי לקרותו להיקרא אב", ולמדים שהכרת העובר היא בשלשה חדשים ממה שנאמר בתמר (בראשית לח): "ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך". היינו, שהוכר עוברה ^[7].

גופא למדנו בגוף הסוגיא: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד.

ומקשינן: והא אנן תנן הרי שנינו במשנתינו: משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן, ולא דוקא שלשה חדשים ^[8].

ומתרצינן: יש כאן שתי הגבלות -

הקיף זקן, ששנינו במשנתינו, ונדרש מ"לאיש בן" - בן הסמוך לגבורתו של איש, ואם הקיף הזקן - אף על גב דלא מלו שלשה חדשים, אינו נעשה בן סורר ומורה.

מלו שלשה חדשים והוא מאמר רבי כרוספדאי, הנדרש מדרשת רבי ישמעאל: "בן" - ולא "הראוי לקראותו אב", ואם מלאו שלשה חדשים - אף על גב דלא הקיף זקן, אינו נעשה בן סורר ומורה.

רבי כרוספדאי אמר שאשה שימי עיבורה הם תשעה חדשים, ניכר עוברה בסוף חודש השלישי.

הגמרא דנה, באשה שימי עיבורה הם שבעה חדשים ^[9], בכמה זמן ניכר עוברה, האם בשלשה חדשים כבכל אשה, או שליש ימי עיבורה שהם שני חדשים ושליש, כשם שהיולדת לתשעה ניכר עוברה בשליש ימי עיבורה.

ויש בכך נפקא מינה להלכה: אשה צריכה - מתקנת חז"ל - להשהות נישואיה בין בעל לבעל שלשה חדשים, ["ימי הבחנה"] כדי להבחין בזרעה שיוולד לה, אם הם בני הראשון או השני. כי אם לא תשהה, הולד שיוולד לה, לא יוודע בנו של מי הוא, ויש לכך השלכות להרבה דיני תורה. וכשתשהה שלשה חדשים יוכר עליה עיבורה אם היא מעוברת מהראשון, ואת אי - עיבורה מהראשון אם אינה מעוברת ממנו.

אשה שעברה על תקנת חכמים ולא שהתה ונשאה ונתעברה, והוכר עוברה אחרי שני חדשים ושליש מנשואיה מהשני וילדה בתום שבעה חדשים מנשואיה להשני. מעתה, אם הכרת העובר של יולדת לשבעה היא לשני חדשים ושליש, הרי הולד ספק מן השני ספק מן הראשון. אבל אם הכרת העובר היא אחרי שלשה חדשים, אין כאן ספק, והולד הוא ודאי מן הראשון.

יתיב ישב רבי יעקב מנהר פקוד [שם מקום] קמיה דרבינא תלמיד לפני רבו, ויתיב וקאמר משמיה בשם דרב הונא בריה דרב יהושע:

שמע מינה נשמע מדברי רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי, האומר שזמן הכרת העובר הוא שלשה חדשים: יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה שהם שני חדשים ושליש -

ואיך נשמע כן? דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה, למה לי לומר שימי בן סורר ומורה הם שלשה חדשים, הלא בתרי ותילתא בשני חדשים ושליש סגיא, מספיק להיות זמנו של בן סורר ומורה.

כלומר, אם התורה אמרה, מדרשת רבי ישמעאל, שימיו הם מתקופת היותו ראוי להוליד עד תקופת היותו ראוי להכרת העובר, למה לא נצמצם את זמן הזה בהתאם ליולדת לשבעה. הרי התורה לא קבעה "זמן" אלא תקופה, ולמה לא ניחס תקופה זו להאפשרות ש"אם" ^[10] היה מעבר אשה היולדת לשבעה, היה ניכר עוברה בפחות משלושה חדשים.

אלא, משמע שגם יולדת לשבעה - הכרת עוברה היא לשלשה חדשים.

[ולפי דברים אלו יוצא שלצד שהעובר ניכר לשני חדשים ושליש, אם בן סורר ומורה יעשה מעשיו המכוערים בשני שלישי חדש השלישי של אחרי הבאת שתי שערות, לא ייעשה בן סורר ומורה.]

אמר ליה רבינא לרב יעקב מנהר פקוד: אין הוכחת רב הונא בריה דרב יהושע הוכחה, כי לעולם אימא לך באמת אפשר לומר: יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה -

ובכל זאת אם יעשה מעשיו המכוערים בשני שליש החדש השלישי, אכן ייעשה בן סורר ומורה, כי מי אמר לך ללכת אחרי האפשרות "אם" היה מעבר אשה היולדת לשבעה, זיל בתר רובא נלך אחר הרוב, ורוב נשים יולדות לתשעה, ואין מתחשבים באפשרות שאינה כל כך רגילה, והיא רק במיעוט נשים.

אמרוה רבנן התלמידים אמרו דחיית רבינא, קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע. ולא הסכים לכך -

אמר ליה [להו] רב הונא בריה דרב יהושע: ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא? ! התורה אמרה: ושפטו העדה "והצילו העדה", מוטל על הדיינים לעשות כל מה שביכולתם להציל את הנידון, ובן סורר ומורה הזה שעשה מעשיו המכוערים בסוף חודש השלישי, יכלו להציל אותו מסקילה, בטענה שזמנו הוא בהתאם ליולדת לשבעה ^[11] -

ואת אמרת ואתה אומר: זיל בתר רובא?!

האמוראים דנים בשאלה זו. אם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב לחומרא, דהיינו, במקום שכתוצאה מהליכה אחר רוב יתחייב הנידון מיתה, ואם ילכו אחר המיעוט יפטר ממיתה, האם הולכים אחר הרוב, כשם שהולכים אחר הרוב בשאר דיני התורה, או לא מטעם "והצילו העדה".

אהדרוה רבנן החזירו את דברי רב הונא בריה דרב יהושע, קמיה דרבינא.

אמר להו רבינא: ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא?!

והתנן שנינו משנה, שממנה יש להוכיח שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב:

המשנה מדברת בחקירות עדים, עידי נפשות, שאם יסתרו זה את זה עדותם בטלה, ויזוכה הנידון -

שני העדים מעידים על אירוע שאירע [לדוגמא] ביום אחד בשבת, אלא כשחוקרים אותם על ימי החודש - אחד מהעדים אומר: בשנים בחודש, ואחד אומר: בשלשה בחודש. -

עדותן קיימת ואינם סותרים זה את זה, משום שאנו מתרצים דבריהם, שזה האומר בשנים בחודש, יודע בעיבורו של חודש, שחדש שעבר היה בן ל"א יום, ולכן לפי חשבונו - האמיתי - היה האירוע בשנים בחודש. ואילו זה האומר בשלשה אינו יודע בעיבורו של חודש ולפי חשבונו - המוטעה - היה בשלשה בחודש. ויש אנשים הרבה שאינם יודעים בעיבורו של חודש ^[12].

ואי סלקא דעתך אם כדבריך, ש"לא אזלינן בתר רובא" בדיני נפשות, נימא נאמר: הני עדים לא טעו, אלא דוקא קא מסהדי הם מעידים במדויק, ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי ומכחישין זה את זה. וראוי לנו לומר כן כדי להציל את הנידון ממיתה. -

אלא למה אין אומרים כן, האם לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא, ורובא דאינשי עבדי דטעו, קורה מקרה שהם טועין ואינם יודעים בעיבורא דירחא ^[13]. ומצרפין עדותן לחייב את הנידון למיתה ^[14].

הרי ההוכחה שהולכים אחר רוב אף בדיני נפשות.

אמר רבי ירמיה מדיפתי: אף אנן נמי תנינא שנינו עוד משנה שממנה יש להוכיח שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב.

המשנה מונה והולך דינים של קטנה מבת שלש שנים עד היותה גדולה. והכלל בכל דינים אלו הוא: פחותה מבת שלש שנים אינה בת ביאה כלל, אלא כנותן אצבע בעין, וכשהיא בת שלש שנים ביאתה ביאה, אלא שאינה בת עונשין.

בת שלש שנים ויום אחד:

מתקדשת בביאה. קטנה אין לה "יד" להתקדש, ומעשיה אינם נחשבים כלום. ואילו אביה יכול למסרה לקידושין לאיש אחר, בקידושי כסף ושטר וביאה. אם האיש מקדשה בכסף ושטר, הרי היא קנויה לו לגמרי, והיא אשת איש לכל דבריה, ואף בהיותה פחותה מבת שלוש שנים. אבל אם מסרה לאיש אחר לקידושי ביאה, אינה מתקדשת בהיותה פחותה מבת שלש שנים, שאין זו ביאה, אלא מעת היותה שלש שנים.

ואם בא עליה יבם - קנאה. אם היתה נשואה לאיש בקידושי אביה, כנ"ל, ומת בעלה בלא בנים, הרי היא זקוקה להתייבם ככל יבמה.

ואם בא עליה יבם, שקידושי ביאה הן הם קידושי יבמה [מן התורה], קנאה, והיא אשתו לכל דיני התורה, ליורשה - את נכסיה את מתה, ולירש נכסי בעלה המת, ולהיטמא לה אם הוא כהן והיא מתה, ואינה זקוקה עוד ליבום - שלכן מגרשה בגט ולא בחליצה.

ואילו אם היא פחותה מבת שלוש שנים, אין ביאתה ביאה, והיא זקוקה ליבום או חליצה, ככל אשה "שומרת יבם".

וחייבין עליה משום אשת איש. אם השיאוה אביה, כנ"ל. ובא עליה איש אחר, ביאתו בה היא ביאה, ויתחייב עליה כבכל אשת איש. [היא פטורה שהרי אינה בת עונשין]. ופחותה מבת שלוש, לא חייבין עליה.

ומטמא [ומטמאה] את בועלה לטמא משכב התחתון כעליון. אשה נדה מטמאה משכבה [מצעות וכדומה] והם נעשים "אב הטומאה" לטמא אדם וכלים, היינו, שאם אדם וכלים נגעו במשכבה, נטמאו. דין זה הוא אף בתינוקת בת יום אחד.

הבועל את הנדה, נטמא, כמו שאמרה התורה: "ותהי נדתה עליו". אבל אינו חמור כמוה, ומשכבו נעשה רק "ראשון לטומאה", ואינו מטמא אדם וכלים כנדה אלא אוכלין ומשקין בלבד. [טומאה זו קראוה חז"ל: "תחתון כעליון", וכוונתם להדגיש שאין משכבו התחתון נעשה אב הטומאה כטומאת משכב הנדה בעצמה, אלא ראשון "כעליונו של זב"].

האמור, שהבועל את הנדה מטמא משכב תחתון כעליון, הוא רק בבת שלש שנים, שבעילתו בעילה היא, ואילו אם היא פחותה מבת שלוש שנים, אינו אלא כנוגע בנדה, ונהיה טמא טומאה קלה, שהיא טומאה עד הערב.

נישאת לכהן אוכלת בתרומה. בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה. מן התורה אוכלת מאירוסיה, ואילו חכמים גזרו שלא תאכל עד כניסתה לחופה.

חופה זו תלויה בביאה, דהיינו אם ביאתה ביאה, חופתה מזכה אותה באכילת תרומה, ולכן, בת שלש שנים שאביה קיבל בה קידושין מאיש כהן, והכניסה לחופה, כיון שביאתה ביאה, חופתה מאכילתה בתרומה, ואילו פחותה מבת שלש שנים שאין ביאתה ביאה - אין חופתה חופה, ואינה אוכלת תרומה.

בא עליה אחד מכל הפסולין פסלה מן הכהונה. אשה שנבעלה לגוי, חלל, נתין וממזר אסורה להינשא לכהן, והיא פסולה לכהונה.

דין זה אמור רק בבת שלש שנים, שביאתה ביאה, ולא בפחותה מכך.

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כגון אביה ואחיה חמיה וגיסה - מומתין עליה, הרי הם חייבים מיתה, והיא פטורה שהרי אינה בת עונשין.

ובפחותה מבת שלש שנים, גם הם פטורין שאין זו ביאה.

הבא על שפחה חרופה והיא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לעבד עברי שאינה מקודשת גמורה בין במזיד בין בשוגג היא לוקה והוא מביא אשם ודוקא שהיא גדולה ומזידה אבל אם היא קטנה אע"פ שהיא ראויה לביאה והוא גדול פטור שכך למדוה במקומו בזמן שהיא לוקה הוא מביא קרבן היא פטורה מן המלקות הוא פטור מן הקרבן וכן התבאר במקומו דוקא שבא עליה כדרכה ושגמר ביאתו ולא בהעראה לבד בא עליה בן תשע שנים ויום אחד שהוא ראוי לביאה והיא גדולה גדולי המחברים כתבו שהיא לוקה והוא מביא קרבן לכשיגדל ויש חולקין בקרבן שלו שאין לקטן שום חיוב אבל היא מ"מ חייבת שלא נתלה חיובה בחיוב שלו כלל אע"פ שחיוב שלו נתלה בשלה וכן יראה מתורת כהנים ויש נוטים לדעת שלישית במסכת כריתות לומר שאף חיובה נתלה בחיובו ואף היא פטורה ואמצעי משובח וזהו לשון האמור כאן איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין תלמוד לומר ואיש ויש שאין מפרשים בשמועה זו ענין שפחה חרופה כלל אלא ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע אין לי אלא איש בן תשע וכו' מנין ששכבת זרעו מטמא ת"ל ואיש ולגירסא זו אתה צריך לפסוק ששכבת זרע של קטן אינו מטמא עד שיהא בן תשע ויום אחד הא מבן תשע ויום אחד ולמעלה שכבת זרע שלו מטמא כגדול ובזיבה אף בן יום אחד:

כבר ביארנו שהבן משעה שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד הוא מתחיל בדין סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון הא הקיף אפילו ביומו אינו נעשה עוד בן סורר ומורה הגע עצמך שלא הקיף אחר כמה שמא אתה סבור שכל אותן הימים הוא בדין זה אינו כן אלא כל ימיו של בן סורר ומורה אף בלא הקיף אינן אלא שלשה חדשים שמשהביא שתי שערות והוא בן י"ג שנה ויום אחד ראוי להזריע זרע המוליד ונמצא שאם יעבר את אשתו באותה שעה יהא ניכר עוברה לשלשה חדשים וכל שעוברה ניכר העולם מחזיקו באב ובן אמר רחמנא ולא אב ולא הראוי לקרותו אב ואע"פ שאין לו אשה ולא בעל מימיו הואיל וראוי לכך ונמצא שיעורו מי"ג ויום אחד עד שיקיף אם הקיף בתוך שלשה חדשים שכל שהקיף והוא בזמנו זרעו מוכן להולדה ובתלמוד המערב אמרו בשל התבשיל מבפנים ר"ל הזרע השחירה הקדירה מבחוץ ואם לא הקיף שיעורו עד שלשה חדשים:

ושמא תאמר נחוש ליולדת לשבעה ויהא עוברה ניכר לשליש ימיה שהרי בספק נפשות להקל שתי תשובות בדבר חדא שהולכין אחר הרוב שחזקה עמו אף בדיני נפשות וכמו שבארנו באחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה שעדותן קיימת הואיל ושוים ביום פלוני מפני שרוב בני אדם טועים בעבורו של חדש וכן שבת שלש שנים ויום אחד ממיתין על ידה אם היא אשת איש ואע"פ שמא תמצא אילונית ונמצאו קדושיה טעות אא"כ קבלה עליו ר"ל אפילו תמצא אילונית וכן הרבה כמו שכתבנו במסכת חולין והוא שאמרו סוקלין ושורפין על החזקות ועוד שאף יולדת לשבעה אין עוברה ניכר עד שלשה חדשים אלא שאין סומכין עליה למעשה ר"ל שאם לא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים אלא שנשאת מיד והוכר עוברה לשני חדשים ושליש השלישי אין אומרין ודאי לראשון הוא אלא הרי הוא ספק לראשון ספק לאחרון ויש פוסקין לסמוך עליה ולא יראה לי כן:

בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה על ידי אביה ואם בא עליה יבם קנאה בביאה וחייבים עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לטמא משכב התחתון כעליון נשאת לכהן אוכלת בתרומה בא עליה אחד מן הפסולים פסולה לכהונה בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה וכבר ביארנו ענינים אלו בפרק שביעי:

איתיביה אביי לרבה איש כי תצא ממנו אין לי אלא איש שראוי לביאה שהרי קראה תורה לדבר היוצא ממנו שכבת זרע כלומר זרע הראוי לשכיבה בן תשע שנים ויום אחד מנין שראוי לביאה ת"ל ואיש מדהוה ליה למכתב איש בלא וא"ו וכתב ואיש וא"ו יתירה ריבויא הוא לרבות בן תשע שנים ויום אחד לביאה ואית דגרסי ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה כו' אין לי שראוי לביאה אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין שראוי לביאה ת"ל ואיש כדפרשי'. וכתב הרב רבי יצחק בר' הלוי נ"ע לביאה מנין נראה בעיני דלא גרסינן ולאו בשפחה חרופה עסקינן דהא אמרי' בכריתות בפ' שני (י"א.) על כל עריות שבתורה אחד גדול ואחד קטן גדול חייב וקטן פטור וכאן גדול נמי פטור דהא מקשיין להדדי אלא לענין שכבת זרע בן ט' שנים ויום אחד שראוי לביאה שכבת זרעו מטמא אבל פחות מכאן לא ואע"ג דלענין זיבה מטמא אפי' בן יום אחד במסכת נדה בפרק בנות כותיים (נדה ל"ב:) אמרי' הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. אלמא קטן אין לו שכבת זרע. ופריק יש לו ואינה מזרעת כתבואה שלא הביאה שליש בישולה שאם זורעים אותה בקרקע אינה צומחת ומהאי טעמא נפקא לן בירושלמי (מעשרות פ"א) שאין חייבת במעשר שנאמר תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. דבי חזקיה תאנא וכי יזיד איש מדלא כתיב כי ירשיע אלא נקט לשון יזיד מילתא אגב אורחא קמ"ל דאיש מזיד שכבת זרעו מתבשלת ומזרעת קטן אין מזיד ומזריע. ירושלמי אימתי נעשה איש משיזיד ומאימתי הוא מזיד משיתפשט הכף משל בשל הזרע מבפנים השחירה קדרה מבחוץ. וקי"ל כרבא וכדתנא דבי חזקיה חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דבהכי סלקא שמעתא והא דאמרינן לקמן גבי דורות הראשונים דאוליד בתמני תמני ההיא סייעתא דשמיא הואי ולא גמרי' מינה. ומקשי' תו איני דקטן אינו מוליד והא תנא דבי רבי ישמעאל וכי יהיה לאיש בן ולא אב כלומר שאם הוליד אינו נעשה בן סורר ומורה היכי דמי אילימא דאיעבר איתתיה בתר דאייתי איהו שתי שערות ויליד מקמי דלקיף זקן התחתון וקמ"ל קרא דאע"ג דראוי הוא ליעשות בן סורר ומורה נפטר לפי שנולד לו בן ומי איכא שהות משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון כוליה האי כשיעור ימי הריון ולידה והאמר ר' כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה שראויים לעשות בהם בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד דמי הריון ולידה לא סגיא בבציר משבעה ירחי והשתא לא דייק אטעמא דר' כרוספדאי מנא ליה ולקמיה ידעינן לה מיהו השתא מיהו למאי דס"ד דבאב ממש קא מיירי שפיר קא מקשי ליה דבתלתא ירחי לא משכחת לה ולא מנינן לאוקומה בדיליד לאחר שהקיף זקן דא"כ מאי איריא דהוליד כי לא הוליד נמי הא כתיב בן ולא איש (ותו אף בתלתא ירחי לא משכחת לה) ולמאי איצטריך קרא למעוטי אלא דאיעבר מיניה מקמי דליתי שתי שערות טפי מארבעה ירחי ואיתילד מקמי דאקיף אבוה זקן התחתון דאע"ג דתנן ראוי לעשותו בן סורר ומורה דלאו איש הוא פטור מאחר דאוליד ושמע מינה קטן מוליד ודחינן לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ויליד בתר דאקיף זקן התחתון ודקא קשיא לך דר' כרוספדאי דאמר כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד אלמא לית בהו שיעור הריון ולידה ולא משכחת לה דלהוי אב בגוייהו כי היכי דלצטריך קרא למפטריה לא תימא בן ולא אב דמשמע אב ממש דיליד ביומיה חייביה אלא כדפרשוה במערבא דכי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא בן ולא הראוי לקראו אב וזה הואיל ועוברו ניכר בסוף שלש הרי הוא ראוי לקראו אב לכשיוליד אבל קודם דיביא שתי שערות אין שכבת זרעו מזרעת כדאמרינן:

גופא א"ר כרוספדאי כו' ומקשינן והאנן תנן עד שיקיף זקן התחתון לא שנא כי מקיף לאחר שלשה חדשים ולא שנא תוך ג' חדשים ולא מצית למימר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דהא ודאי לא שוו כולהו אינשי להדדי דאיכא דקדים ואיכא דמתאחר ותו היכי שביק תנא לשעורי במידי דקיץ וקא משער במידי דלא קיץ ומפרקינן הקיף פטור אע"ג דלא מלו ג' חדשים כי מלו ג' חדשים פטור אע"ג דלא הקיף והאי דקתני במתני' עד שיקיף זקן התחתון לאו למימרא דאי מלו ג' חדשים מקמי הכין לא מיפטר אלא דאי הקיף מקמי דמלו ג' חדשים פטור דהוה ליה איש ואשמועינן רבי כרוספדאי דאי מלו ג' חדשים אע"ג דלא הקיף פטור הואיל ועוברו ניכר לג' חדשים וראוי לקראו אב כו':

יתיב רבי יעקב כו' ויתיב וקאמר ש"מ מדר' כרוספדאי יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה נפקא מינה לספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שאם היה עוברה ניכר לפחות מג' חדשים לנישואי האחרון בידוע שבנו של ראשון הוא שאם היה בנו של אחרון אפי' היה עתיד ליולד לשבעה נמי לא היה ניכר בפחות משלשה דאי ס"ד עוברה ניכר לשליש ימיה למה לי שלשה חדשים למיפטריה הואיל וראוי לקראו אב בתרי ותילתא סגיא דהא אפשר דמתרמיא ליה איתתא דילדה לשבעה ומינכר עובר דילד בשני חדשים ושליש וראוי לקראו אב ודחי רבינא לעולם אימא לך יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה ודקא קשיא לך בתרי ותילתא סגיא זיל בתר רובא ורובא דנשי לא ילדן אלא לתשעה הילכך ההיא איתתא נמי דמסקת אדעתך דהוה מתרמיא ליה בתר רובא שדינן לה דלא ילדן אלא לתשעה ולא מינכר עובר דילה אלא לשלשה חדשים והני מילי היכא דלא נסיב דאיכא למימר אלו הוה נסיב לא הויא מתרמיא ליה איתתא אלא מרובא אבל אי נסיב ואינכר עובר בבציר מתלתא ירחי נמי מיפטר לרבינא דעל כרחיך הא אינכר וראוי לקראו אב.

אמרוה רבנן להא דרבינא קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע אמר להו בדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא לחיובא רחמנא אמר והצילו העדה לחזר אחר זכותו ואת אמרת זיל בתר רובא ולא מיפטריה אהדרוה קמיה דרבינא אמר להו ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא וקטלינן והא תנן אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה שהעיד בשנים ידע בעיבורו של חדש שעבר ומנה לחדש זה מיום שלשים ואחד וזה שהעיד בשלשה לא ידע בעיבורו של חדש שעבר ומנה לחדש זה מיום שלשים ואשתכח דתרווייהו איום שלשים ושנים קא מסהדי ומצרפינן ליה לסהדותייהו וקטלינן אפומייהו ואי ס"ד לא אזלינן בתר רובא אפי' לחיובא לימא הני דוקא קא מסהדי כלומר לימא תרווייהו ידעי בעיבורו של חדש ותרווייהו כי קא מאנו מיום ל' ואחד קא מאנו והאי דקא מסהיד בשנים בחדש דוקא קא מסהיד איום שלשים ושנים והאי דקא מסהיד בשלש דוקא קא מסהיד איום שלשים ושלש והויא לה עדות מוכחשת וליבטלא לסהדותייהו ולא ליקטליה לגברא אלא מאי טעמא לא אמרינן הכי משום דאמרי' זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא וסלקא הכין. ואם תשאל נהי נמי דאזלינן בתר רובא מאי שנא דאזנינן בתר רובא לחיובא אדרבא ליזיל בתר רובא לפיטורא ולימא דתרווייהו טעו בעיבורא דירחא ותרווייהו כי קא מאנו [מיום שלשים קא מנו] ואשתכח דהאי דקאמר בשנים בחדש ביום שלשים ואחד קאמר והאיך דקאמר בשלשה ביום שלשים ושנים קאמר לא סלקא דעתך דכי תלינן טעותא בסהדותא דסהדי היכא דיש רגלים לדבר אבל היכא דאין רגלים לדבר לא תלינן דאם כן בכל עדיות דעלמא נמי נתלי טעותא וכי אמרי תרווייהו בשנים בחדש נימא חד מינייהו טעי בעיבורא דירחא וקא מני מיום שלשים וכי קאמר שנים איום שלשים ואחד קאמר ואידך לא טעי וקא מני מיום שלשים ואחד וכי קאמר שנים איום שלשים ושנים קאמר אלא כיון דאין רגלים לדבר לא אמרינן הכא נמי כל היכא דיש רגלים לדבר תלי' טעותא כל היכא דאין רגלים לדבר לא תלי' הילכך כי אמר חד בשנים ואידך בשלשה כיון דלא מוכחא מילתא דאיכא שיקרא ולא טעותא אלא בחד מינייהו לא תלינן טעותא אלא בחד מינייהו:

ואמר רב ירמיה מדפתי אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד כו' כבר פירשנוה בפרק ארבע מיתות קתני מיהת חייבים עליה משום אשת איש ואמאי חייב ליחוש דילמא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש בעל ואשתכח דלאו אשת איש היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורוב נשים לאו אילונית נינהו ודחינן מי סברת מאי חייבין עליה מיתה לא מאי חייבין עליה קרבן כגון שבא עליה בשוגג אבל לענין קטלא לא משמע מהכא דאזלינן בתר רובא. ומקשינן והא ממיתין על ידיה קתני דאלמא מיקטל נמי קטלינן וסברינן לשנויי בבא עליה אביה דחיובא לאו משום אישות דידה הוא והא קמ"ל דביאה דידה ביאה היא. ומקשי' והא אם בא עליה אחת מכל העריות האמורות בתורה קתני ואפילו הנך דאתיאן מחמת אישות כגון חמיה וחורגה ואמאי נימא אילונית היא והוה ליה מקח טעות וליכא קורבא דאישות כלל וליפטר אלא משום דאזלינן בתר רובא אלמא גבי קטלא נמי אזלינן בתר רובא וקטלינן ומפרקי' הכא במאי עסקי' דקבלה בעל עילויה אדעתא דהויא אילונית דאי נמי משתכחת אילונית לאו מקח טעות ולהאי פירוקא לא צריך לאוקומי חייבים עליה משום אשת איש קרבן אלא כולה לענין קטלא קא מיירי וכגון דקבלה עילויה ואידחיא ליה סייעתיה דרב אחא מדפתי ואפילו הכי הילכתא כרבינא דבתרא הוא ותו דמתני' מסייעא ליה:

גמרא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ואוליד בתר דאקיף כו' בגמרא ישנה אינו אלא הכי איתא הגירסא שם אלא לעולם בתר דאייתי ב' שערות ודקא קשיא לך דר' כרוספדאי כו' ויש ליישב גירסת הספרים דלרבותא נקט בכהאי גוונא דאפילו באוליד בתר דאקיף זקן אצטריך האי קרא דבן ולא אב לפוטרו קודם דאקיף זקן וקודם דאוליד דהיינו בג' חדשים דהוא ראוי לאב וק"ל:

בפירש"י בד"ה והאמר ר' כרוספדאי כו' והשתא לא דייק טעמא דר' כרוספדאי מהיכא כו' עכ"ל רצה לומר ולהכי פריך מיניה למ"ד אין קטן מוליד דלא אסיק אדעתיה דאיכא מאן דפליג עליה אבל למאי דמסיק טעמא דרבי כרוספדאי מהך ברייתא דר"י בן ולא אב ופירושו בן ולא הראוי לקרותו אב ע"כ דהיינו למאן דאמר דקטן אינו מוליד אבל למ"ד דקטן מוליד הרי מקודם שתי שערות נמי ראוי לקרותו אב וההיא דרבי ישמעאל מתפרש כפשטיה בבן שנולד לו בקטנותו וכן מוכח גם מדברי התוספות דלעיל כמ"ש שם:

תוס' בד"ה בידוע שאין כו' התם רוצין להוכיח על דורות ראשונים דאפילו כי אזלת כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים דמכל מקום מאי אולמיה ליה טפי לאתויי מהך דבצלאל ממאי דאייתי מבת שבע דאימא דה"נ גבי בצלאל בט' אולידו ולא היה לו לבצלאל י"ג שנים לפי דורות הראשונים שהיה להם אז זמן גדלות מקודם הרבה כמה שכתבו התוספות לעיל מכח קושיא ויש לומר דלא כ"כ דלפי דורות הראשונים היה להם זמן גדלות לח' שנים אלא למ"ד דאין קטן מוליד אבל לרב חסדא דאית ליה דקטן מוליד ודאי דאית לן למימר דבדורות הראשונים נמי היה זמן גדלות כדהשתא והך סוגיא דלקמן אליבא דרב חסדא אזלא דהוא מרא דשמעתין לקמן והשתא ניחא שכתבו דהתם רוצה להוכיח על דורות הראשונים דאפי' כי אזלת בתר דורות דהשתא דהיינו כסברת רב חסדא ולא תרצה להוכיח כמו שהוכחנו הכא לרבה דאין קטן מוליד שנחשבים כדורות הראשונים גדולים בפחות א"כ בע"כ בר י"ג שנין הוה בצלאל ואשתכח דכל חד וחד בח' אוליד וק"ל:

בתוס' ד"ה בידוע שאין לו גואלים וכו' וי"ל דאע"פ שבדורות האחרונים נתנו חכמים סימן להבאת ב' שערות בדורות הראשונים שהיו ממהרים להביא ב' שערות היה זמן גדלות מקודם הרבה ר"ל דבדורות האחרונים דאין מולידין כ"א אחר י"ג שנים והבאת השערות אינם באים כ"א לי"ג שנים אין נקרא איש כ"א בי"ג שנים אבל בדורות הראשונים שהיו מולידין לח' שנים היו ג"כ ממהרים להביא ב' שערות לח' שנים היה זמן גדלותן והיו נקראים איש נ"כ לח' שנים וא"כ הא דקאמרת איש אתה צריך לחקור עליו אם יש לו גואלים וכו' קטן אי אתה צריך לחקור וכו' משום דקטן אינו מוליד היינו כל אהר לפי זמן הרור ובדורות הראשונים קודם ח' שנים אי אתה צריך לחקור משום דהיה קטן אבל לאחר ח' צריך לחקור דאינו נקרא קטן ובדורות האחרונים קודם י"ג שנה אי אתה צריך לחקור:

בא"ד והא דקאמר לקמן וכי עבר בצלאל משכן בר י"ג שנה הוה דכתיב איש איש ממלאכתו התם רוצה להוכיח על דורות הראשונים דאפי' כי אזלת בתר דורות דהשתא וכו' מקשין העולם מכל מקום קשה מנא ליה להוכיח לקמן מפסוק זה דדורות הראשונים היו מולידין לח' שנים דכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוה בר תליסר דכתיב איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ותניא שנה ראשונה עשה משכן שנייה הקימו ושלח מרגלים וכתיב בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' כמה הוה ארבעים דל ארבע סרי דהוה בצלאל פשו לה כ"ו דל תרתי שני דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמניא אוליד פירוש דהיינו חור ואורי ובצלאל והשתא כיון דבדורות הראשונים היה זמן גדלות מקודם אימא לך דלעולם לא אולידו בתמניא וכי כתיב איש איש ממלאכתו לא היה בר י"ג אלא בר ט' שנים דבדורות הראשונים היה זמן גדלות לט' שנים ובשעת שילוח מרגלים היה בצלאל בן י' שנים וכלב בן מ' דל י' מארבעים פשו להו שלשים שנה דל תרתי שני לתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בט' ושליש שנה אוליד אבל בה' שנה אפילו בדורות הראשונים לא היה מוליד וא"כ מנא להו לב"ש למילף מדורות הראשונים דבן שמנה שנה ביאתו ביאה וראיתי מי שתירץ דהא דלקמן לא אתי כרבה דאית ליה קטן אינו מוליד אלא דאתי כרב חסדא דהא אליביה קיימא הך סוגיא לקמן דאיהו קאמר דבית שמאי ובית הלל פליגי בן שמנה אי גמרינן מדורות הראשונים או לא ולרב חסדא אתי שפיר דאיהו אית ליה קטן מוליד דלא סבירא ליה הך דרשה דואם אין לאיש גואל אי אתה צריך לחקור עליו וכו' ואם כן לדידיה לא תלי זמן גדלות בהולדה וכמו שבדורות האחרונים דמבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ומוליד לרב חסדא ואפילו הכי לא נקרא איש עד שהוא בן י"ג שנה כמו כן בדורות הראשונים אף על פי שהיו מולידין לשמנה שנים אפי' הכי לא נקרא איש עד י"ג שנים ואם כן יליף שפיר לקמן מקרא דאיש איש ממלאכתו דבצלאל הוי בר י"ג שנים וממילא ידעינן דאולידו לה' שנים כדאיתא לקמן זהו תמצית דבריו אבל אין דבריו נכונים דהא מוכח בהדיא מדברי התוס' בדבור זה דהא דרשה דלקמן אתי אליבא דכולי עלמא אפילו אליביה דרבה דסבירא ליה קטן אינו מוליד דהא ארבה מקשו התוס' ואם תאמר דמשמע דקטן בידוע שאין לו גואלים משום דאינו מוליד וכו' הא אמרינן לקמן בשמעתין דדורות הראשונים היו מולידים בח' שנים ותירצו דבדורות הראשונים הוה זמן גדלות מקודם הרבה ועל זה הקשו והא דקאמר וכי עשה בצלאל משכן בר י"ג שנה הוה וכו' מדברים אלו מבואר בהדיא דדרשה דלקמן אתי אליביה דאם לא כן מאי מקשו התוס' מיניה הוה להו לתרוצי בקיצור דהך דרשה דלקמן לא אתיא כרבה אלא כרב חסדא ע"כ אני אומר דהאמת הוא דהך דרשה דלקמן אתיא אפילו אליבא דרבה דאית ליה קטן אינו מוליד וסבירא ליה דבדורות הראשונים היה זמן גדלות מקורם י"ג שנה כנזכר למעלה ואפילו הכי אתי שפיר הך דרשה דלקמן משום דלא ידעינן זה דבדורות הראשונים היה שום שינוי קדימה אלא בתר דדרשינן הך דרשה לקמן דסבירא ליה לגמרא דלא נכתב האי קרא דאיש איש ממלאכתו וגו' אלא למילף מיניה זמן הלידה לדורות הראשונים דאיכא נפקותא בדין גם לדורות אחרונים לב"ש למגמר מיניה דגם בדורות האחרונים בן שמנה שנים ביאתו ביאה ולב"ה איכא שום נפקותא אחרת וא"כ ע"כ האי קרא דאיש איש וגו' איירי בזמן אישות גמור שהוא בכל הדורות דהיינו בן י"ג שנה דאז נוכל למילף מיניה שפיר דבדורות הראשונים היו מולידין לה' שנים כמו שדייק מיניה לקמן אבל אי אמרת דאיירי בזמן האישות של דורות הראשונים לא גלי לן קרא מידי איזה זמן הוא אם היה בצלאל באותו זמן בן ט' או בן י' או בן ח' או פחות דהא לא ידעינן זמן קדימות הגדלות דדורות הראשונים אלא בתר דידעינן זמן ההולדה וכיון דעדיין לא ידעינן זמן ההולדה לא ידעינן נמי לאיזה זמן קראו הכתוב איש איש דנוכל לומר דל מארבעים שנה כך וכך שנדע מיניה כמה נשתיירו מהשנים של כלב להולדת חור ואורי ובצלאל שנדע מהן זמן הולדת דורות הראשונים ולזה נתכוונו התוס' וזה פירוש דבריהם במה שכתבו בסוף דבור זה התם רוצה להוכיח וכו' אפילו כי אזלת בתר דורות כי השתא וכו' ר"ל דהך דרשה דלקמן דקאמר דהוה בר י"ג שנה היינו משום דבאותו סלקא דעתך עדיין לא הוכחנו שבדורות הראשונים היו נחשבים גדולים בפחות משלשה עשר אלא באותו ה"א סבירא ליה עדיין דאזלינן בתר דורות דהשתא וא"כ בעל כרחך בר תליסר שנה היה ואפילו מזה עצמו נוכיח ונדייק שבדורות הראשונים היו מולידים לח' שנים והיינו דקאמרי התוס' דאפי' כי אזלת בתר דהשתא ר"ל דאפילו מזה גופיה דאתה מוקי קרא דאיש איש דאזלת בתר דורות דהשתא דהיינו י"ג שנה אדרבה מזה נוכיח מוכיח בהפך דבדורות הראשונים לא היו מולידים כדורות דהשתא אלא הוי מולידין בן ח' שנים וק"ל וברור:

גמרא איני והא תנא דבי רבי ישמעאל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ש"מ כו' ג' חדשים ש"מ כו' הד"א:

בד"ה והצילו העדה כו' רובא ולא מיפטר כו' הד"א:

בד"ה קנאה ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט כו' כצ"ל:

בד"ה לטמא משכב כו' מטמא אפילו אוכלין ומשקין ואפילו נגע בו כו' כצ"ל:

בד"ה נשאת לכהן כו' לחופה וזו אם כו' הד"א:

גמרא א"ל לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה כו'. ביבמות (מב) הוכחתי מהסוגיא דשם דרבינא לא דחה אלא ראייתו אבל בעיקר דבריו מודה ע"ש:

רש"י ד"ה קנאה. ובלבד שיקבל אביה את גיטה. עי' מה שציינתי לעיל (נה ב) ע"ד:

רש"י ד"ה קנאה וכו' שיקבל אביה את גיטה. עיין יבמות דף קט ע"א ברש"י ד"ה קטנה שהשיאה ובקידושין דף מג ע"ב ברש"י ד"ה היא ואביה. ובקידושין דף י ע"א תוס' ד"ה ומקבל:

בגמרא ואמר רחמנא איש: ולא כתיב ואם אין לו גואל וכמו שפירש רש"י וא"ל דרב חסדא דסבר קטן מוליד האי איש מאי עביד ליה די"ל דדריש ליה למעט גיורת דבב"ק (דף ק"ט ע"ב) דרבינא מבעי' ליה שם אי נדרוש להכי ופשיט ליה דאצטריך לדרשה דרבה וכיון דלר"ח לא מצרכינן להכי שפיר י"ל דדריש לי' למעט אשה או דסבר דאורחא דקרא הוא:

איש אתה צריך לחזור: אף דהתוס' כתבו לעיל דלאיש משמע לשון גבורה דהיינו משיקיף זקן התחתון והכא כתיב לאיש וא"כ ע"כ נמעט מני' גם איש שהביא ב' שערות ולא הקיף זקן וזה ודאי מוליד ואיך שייך למדרש דרשה זו כלל די"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא גבי בן סורר ומורה דהוי מצי למיכתב איש כדאמרינן בגמרא והביאו ראיה מוהאיש לאיש דהוי מצי למיכתב ג"כ איש וכתיב לאיש דמשמע מזה דלאיש דוקא משמע לשון גבורה אבל הכא דע"כ צריך לכתוב לאיש דהלמ"ד הוא היחס לא שייך למידרש לאיש לשון גבורה:

ת"ל ואיש: ק"ק שבשלמא לדעת הרמב"ם (בפ"ג מה' איסורי ביאה) דקטן מביא קרבן י"ל דאצטריך קרא דחייב בקרבן אבל לדעת הראב"ד שם דאינו מביא וגם היא אינה לוקה א"כ קרא ואיש לרבות קטן למאי אתי וצ"ע:

בן ולא אב היכי דמי: א"ל דהא משכחת לה כשהפילה אשתו לאחר מ' יום ואף שהולד אינו בן קיימא אז מה בכך הא גם כשמתרץ דלאחר ג' חדשים מקרי ראוי להיות אב אף שגם אז עדיין אינו ב"ק דז"א דודאי לא מקרי אב אלא כשהולד ב"ק רק לפי ס"ד השתא דבעינן שיהי' עתה אב לא משכחת אלא לאחר ט' חדשים ולפי מה דמתרץ שראוי להיות אב היינו שרואין עתה שראוי להיות אב לאחר ט' חדשים שיהיה לו ב"ק אז אבל עתה באמת אינו אב עדיין ולכן א"ש הא דלפי האמת יליף ר' כרוספדאי מבן ולא אב דכל ימיו של בסו"מ אינם רק ג' חדשים ולמה לא יליף מ' יום דוקא דהא לאחר מ' יום כבר ראוי להיות ניכר שיהי' אב כגון אם הפילה אבל לפ"ד א"ש דאם הפילה לא מקרי עוד ראוי להיות אב:

זיל בתר רובא: א"ל אהא דאמרינן ביבמות (דף ק' ע"ב) מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאה וילדה כו' ע"ש דלכל מילי דיינינן ליה כספק ולמה לא אזלינן שם בתר רובא די"ל לפי מה דאמרינן שם (דף ל"ז ע"א) רוב היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימים והאי מדלא הוכר לשליש ימי' איתרע לה רובא גם כאן א"ש דהכא מסתמא אמרינן דאזלינן בתר רובא ויולדת לט' הוי אבל התם דלא הוכר עוברה הוי ספק דאיתרע לה רובא:

ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא: קשה דמי ס"ד דלא אזלינן גבי בן סורר ומורה בתר רובא דא"כ כי מייתי ב' שערות בן י"ג שנה למה נעשה בן סורר ומורה ניחוש שמא כבר הביא קודם לכן ונשרו דהא בדורות הראשונים הביאו סימנים והולידו בח' וא"כ כבר עבר הזמן הראוי לקרותו אב אע"כ דאזלינן בתר רובא והמולידים בח' הם מיעוטא כמ"ש הר"ן וא"כ ע"כ דאזלינן בבן סורר ומורה בתר רובא וא"ל דבכה"ג היכי דליכא למישכח דין תורה בענין אחר ודאי אזלינן בתר רובא והכא לא קמבעי אלא היכי דמשכחת דין תורה בלא דאזלינן בתר רובא וכמ"ש הר"ן דהא גם הכא משכחת דין תורה שיעשה בן סורר ומורה ודאי כגון שהביא סימנים בח' דודאי נעשה אז ג' חדשים בן סורר ומורה דקודם לכן ודאי לא נעשה גדול דאין ראוי להוליד ואכתי מנ"ל דגם בן י"ג שהביא ב' שערות נעשה בסו"מ אי לאו דאזלינן בתר רובא וי"ל דודאי בכה"ג אזלינן בתר רובא ולא מוקמינן דין תורה דבן סו"מ במיעוטא דב"ח אלא ברוב דבי"ג אבל הכא דמצינו לאוקמא ברובא ומיעוטא דהיינו דבין בשעת רובא בין בשעת מיעוטא לא נעשה בן סו"מ בכה"ג שפיר מסתבר שלא נלך בתר רובא דוקא אלא גם בתר מיעוטא:

ואי ס"ד לא אמרינן זיל בתר רובא: ק"ק דהא ר"מ הוא דאית לי' לעיל (דף מ' ע"א) דעדותן קיימת דרק אסיפא דא' אומר בג' וא' אומר בה' פליג ואומר דעדותן בטלה דהיינו לענין שעות ומדכתיב דין זה בסיפא דהך דשנים בחודש משמע דבהכי מודה וכן אמרינן ביבמות (דף ק"א ע"ב) והך עדותן בטלה היא ר"מ כנראה בפסחים (דף י"א ע"ב) וא"כ לר"מ דסבר דחיישינן למיעוטא היכי דאפשר כדאמרינן בחולין (דף י"א ע"ב) לדידי' קשה אימא דאכחושי אכחשי אהדדי ולמה עדותן קיימת ובשלמא מהך דר' כרוספדאי ל"ק אליבי' די"ל דר"כ אליבא דידן קאמר דפסקינן כרבנן ולר"מ באמת אינו נעשה בסו"מ עד ב' חדשים ושליש וכן מהך מתניתן דבת ג' שנים ל"ק אליבי' דהא לפי האמת דמוקמינן בקבלה עלויה בלא"ה א"ש. ולפי הס"ד דש"ס באמת י"ל דלא אתיא כר"מ דבלא"ה כבר כתבו התוס' לעיל (דף ס"ו ע"ב) דלא אתיא אליבי' אבל מהכא קשה וי"ל דיש כאן ב' מיעוטים המיעוט אינם טועים בקביעא דירחא והמיעוט עדים שבאים לב"ד הם עדי שקר דודאי מחזקינן אותן בחזקת כשרים שלא ישקרו ובמיעוטא דמיעוטא מודה ר"מ כדאמרינן ביבמות (ריש פ' האשה שהלך) ומ"מ מייתי שפיר ראיה דאזלינן בתר רובא כיון דלדידן בכ"מ לא חיישינן למיעוטא ואי משום והצילו העדה ניחוש גם במיעוטא דמיעוטא ניחוש דהא שייך ג"כ הך טעמא דוהצילו העדה גם א"ל מאי מייתי ראיה משם דלמא התם דאיכא חזקה בהדה דוקא דמוקמינן העדים אחזקת כשרות דהא נגד זה גם אותו שהעידו עליו יש לו חזקה זו:

ברש"י ד"ה וכי יזידון. ולא כתיב וכי ירשיע: ואף דתנא דבי חזקיה גופא יליף מהך וכי יזיד לעיל (דף מ"א רע"א) דבעינן התראה מ"מ גם אי הוה כתיב וכי ירשיע ג"כ הוי משמע הכי לפי ב' פירושי רש"י שם אכן בלא"ה הוי מצי רש"י לפרש דדריש דרשה דהכא דאיש מיותר דס"ד ברציחה איש ולא אשה וגם למעוטי קטן ל"צ דאינו ב"ע בכ"מ ולכן ע"כ אתיא להך דרשה לכתוב גם לשון יזיד ולדרוש איש מזיד אך דלפ"ז ק' לר"ח דסבר קטן מוליד הך איש מאי עביד לי' דבשלמא הא דלא כתיב ירשיע י"ל דלא דייק הכי דמאי נפ"מ בזה אבל הך יתורא דאיש קשה אליבי':

בד"ה הקיף. ונפקא לן מדתנא דר"י בן: א"ל דאכתי למ"ד בנדה (דף ל"ח ע"א) דשפורא גרים א"כ אפשר להיות שליש ימי' לב' חדשים ושליש אפילו ביולדת לט' ועכ"פ ליכא כאן ט' חדשים דאפילו כשנתעברה בר"ח ניסן כשהגיע ר"ח כסליו כלו הט' חדשים ואין כאן רק ב' חדשים ושני שלישים וכש"כ כשנתעברה סוף ניסן די"ל דר' כרוספדאי לא ס"ל כהך תנא אלא כשמואל שם דסובר כחסידים הראשונים דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ולמ"ד דשיפורא גרים אי סבר ג"כ הך דרשה בן ולא הראוי לקרותו אב באמת אינו בן סו"מ אלא בב' חדשים ושליש או שני שלישים: