סנהדרין סח ע"א

דף סח - א

שואלת הגמרא: והא דבר זה, רבי עקיבא מרבי יהושע גמיר למד לה ענין זה של לקיטת קישואין, והלוא להלן מוכח לא כך?

והתניא: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו. הוא יושב בתוך קינוף שלו [קינוף - ארבעה עמודין, וכילה פרוסה עליהם.]

והן יושבין בטרקלין שלו לפי שלא ידעו אם יכולים הם ליכנס אליו מחמת חוליו. ואותו היום, ערב שבת היה. ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפליו של אביו. ^[73] משום שסבר כי שבת אינה זמן תפילין. ^[74] ואם כן, אסור להניחם שמא יצא בהם לרשות הרבים, ונמצא מוציא מרשות לרשות.

גער בו אביו רבי איעזר ויצא הבן בנזיפה. אמר להן הורקנוס לרבי עקיבא וחביריו שהיו ממתינים שם: כמדומה אני, שדעתו של אבא נטרפה, וקרוב הוא למות. שאילו היתה דעתו מיושבת עליו, היה חולץ את התפילין, ולא היה מוציאני בנזיפה!

שמע זאת רבי אליעזר ואמר להן: לא דעתי נטרפה, אלא דעתו ודעת אמו נטרפה. ומדוע? - היאך מניחין הם איסור סקילה כלומר שאינם מתעסקין בעניני שבת שיש בהם סקילה, ^[75] ואילו עוסקין הם בדבר שאינו אלא איסור שבות. ^[76]

לפי שהמניח תפילין בשבת, אינו עושה מלאכה האסורה. ואפילו יצא לרשות הרבים - אין כאן מלאכת הוצאה. ורק משום שבות אסורה.

כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות שהרי מנודה היה, ^[77] ואסור לשבת בתוך ארבע אמות של המנודה.

אמר להם רבי אליעזר: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו.

אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להן: תמיה תוהה אני אם ימותו מיתת עצמן בדרך טבעית, או שיומתו על ידי יסורין!

אמר לו רבי עקיבא: מתתי שלי מהו? כלומר, באיזו דרך אמות?

אמר לו רבי אליעזר: מיתתך שלך קשה משלהן. שהרי תלמידי אתה וליבך פתוח כאולם. ואילו היית בא אצלי ללמוד, היית לומד תורה הרבה! ^[78]

נטל רבי אליעזר את שתי זרועותיו, והניחן על לבו ואמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין ומכסים את כל מה שכתוב בהן, כך תעלם ותתכסה התורה שבליבי, לפי שלא קיבלו ולא למדו ממני.

והמשיך רבי אליעזר: הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי.

הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי ממה שהיו הם יתירים עלי, כלומר, לא הקטנתי את ההפרש ביני לבינם אלא מעט - אפילו ^[79] ככלב המלקק מן הים.

ועוד אמר: הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי, לא קיבלו מחכמתי ולא הקטינו את ההפרש ביני לבינם - אלא כמה שמוציא המכחול הנתון בשפופרת. ^[80]

ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה בהלכות מראות נגעים, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם, כלומר, שלא היה אדם שיכול לירד לסוף דעתי ולשואלני בהלכות אלו.

ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה ויש אומרים שאמר רבי אליעזר: שלשת אלפים הלכות, בעניני כשפים של נטיעת קשואין כלומר בענין כישוף זה שעל ידו מתמלא כל השדה קישואין,

ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף!

וכך היה הדבר: פעם אחת, אני והוא מהלכין היינו בדרך. אמר לי עקיבא בן יוסף: רבי, למדני איך נעשית נטיעת קשואין על ידי כישוף.

אמרתי דבר אחד של כישוף זה, נתמלאה כל השדה קשואין!

אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן על ידי הכישוף. עתה, למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן כל הקישואין למקום אחד!

אמרו לו החכמים שהיו אצלו, מה דינו של: הכדור - כדור המחופה בעור, ותוכו מלא בצמר דחוס.

והאמוס - כעין נעל של עור, ודחוס הוא בתוכו בצמר ושיער וסגור מכל צדדיו. והיה משמע כתבנית עבור הסנדלרים, ועל גבו היו עושין נעליים.

והקמיע - כעין כיס קטן של עור וממולא מתוכו, והיו תולין אותו על הצוואר לשם נוי. ^[81]

וצרור המרגליות - תופרין את המרגלית בתוך עור, ותולין זאת על צוואר הבהמה לרפואה.

ומשקולת קטנה - משקולת העשויה מעופרת וכורכין אותה בעור, על מנת שלא תישחק ויחסר ממידתה.

כל אלו מהו דינם?

שהרי נחלקו רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות [מסכת כלים פרק כג] אם כלי עור העשוי להיות ממולא לעולם כגון אלו שעשויין הם להיות ממולאים תמיד, מקבלים הם טומאה, או לא? דעת חכמים שאינם מקבלים טומאה כיון שעשויין הם על מנת להיות ממולאים - אינם נחשבים כבית קיבול.

ואילו דעת רבי אליעזר היא, שמקבלים הם טומאה. לפי שסובר רבי אליעזר שכל דבר שיש בו בית קיבול - הריהו מקבל טומאה, ואף אם בית קיבול זה עשוי על מנת למלאותו.

עוד נחלקו רבי אליעזר וחכמים: אם נקרעו הכדור והאמוס, ונראה החלל שבתוכם, מודים חכמים שמקבלים כלים אלו טומאה, שהרי כעת לאחר שנקרעו יש להם בית קיבול.

ועתה נחלקו, בענין טבילתם של כלים אלו. האם הצמר הדחוס בתוכם חוצץ לענין הטבילה, או שאינו חוצץ.

דעת חכמים שחוצץ. ואילו רבי אליעזר סבור, כי אינו חוצץ. לפי שגם העור שמבחוץ וגם הצמר שבפנים - הכל כלי אחד הוא.

ועתה שאלו החכמים לרבי אליעזר מהו דינם של כל אלו. האם נשאר רבי אליעזר בדעתו או שמא כעת מודה הוא לחכמים.

אמר להן רבי אליעזר: הן כל הכלים הללו העשויין עור - טמאין,

וטהרתן, כלומר טבילתן - במה שהן. מטבילין אותם כמות שהן, אף שהצמר נתון בפנים. ואין הצמר חוצץ. ועומד אני בדעתי, ואיני מודה בזה לחכמים שנחלקו עלי.

שאלוהו עוד: מנעל שנעשה על האמוס וכבר מוכן ואפשר להורידו משם. רק שעדיין הוא על גבי האמוס. מהו, האם מקבל הוא טומאה?

אף בזה נחלקו. דעת חכמים שמקבל טומאה, כיון לפי שכבר גמור הוא ואינו צריך למלאכת אומן משום שגם ההדיוט יכול להורידו מן האמוס. ורבי אליעזר סובר כי הוא טהור משום שכל עוד לא הורד מן האמוס - לא נגמרה מלאכתו, ואינו מקבל טומאה.

אמר להן רבי אליעזר: הוא המנעל - טהור, ויצאה נשמתו בטהרה!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר! ^[82] הותר הנידוי שנדו את רבי אליעזר.

למוצאי שבת פגע פגש בו רבי עקיבא בדרכם מן קיסרי ללוד ששם היו נושאין את מיטת המת ומלווים אותו.

והיה מכה רבי עקיבא בבשרו מחמת הצער, ^[83] עד שדמו שותת לארץ.

פתח עליו בשורה שעמדו בה כולם סביב המת להספד, ואמר: [מלכים ב ב יב] "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן. כלומר, הרבה שאלות יש לי ואין לי את מי לשאול!

ומכל זה למדנו: אלמא מוכח מכאן כי רבי עקיבא מרבי אליעזר גמרה למד את הלכות נטעת קישואין, ולא מרבי יהושע כפי שהובא במשנה.

ומתרצת הגמרא: אכן גמרה למד מרבי אליעזר ולא סברה למד בלא הבנת הענין.

הדר לאחר מכן גמרה למד מרבי יהושע ואסברה ניהליה והסבירו את הבנת הענין.

שואלת הגמרא: היכי עביד הכי, איך עשה רבי אליעזר מעשה בנטיעת קישואין,

והאנן תנן במשנתנו: העושה מעשה - חייב?!

ומתרצת הגמרא: כיון שעשה זאת להתלמד ללמד את רבי עקיבא ענינים אלו, ולא כמעשה כשפים - שאני, ומותר.

דאמר מר: [דברים יח ט י] "לא תלמד לעשות". על מנת לעשות - אי אתה למד. אבל אתה למד להבין, ולהורות את הדבר לתלמידים. ^[84]

הדרן עלך פרק ארבע מיתות

פרק שמיני - בן סורר ומורה

משנתינו מבארת, מי נעשה בן סורר ומורה, ובאיזה זמן [גיל].

[מספר תורת האדם: ואסור למתלש בבשרי' על המת, או למסרט בבשרי', דכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ותניא יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, ומנין לרבות את כל הראש ת"ל לא יקרחו קרחה בראשם, אין לי אלא כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ישראל מנין נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה וכו'.ושיעור קרחה למלקות כדי שיראה מראשו איכא דאמרי כגריס ואיכא דאמרי שתי שערות, הא לענין איסורא אסור למתלש בשעריה כלל.
ואחד אנשים ואחד נשים אסורות בקרחה, ואע"ג דתניא [קידושין דף ל"ה ע"ב] איסי בן יהודה אומר, אף בל יקרחו נשים פטורות, לית הילכת' כאיסי בן יהודה, דקיי"ל כסתם מתניתין דקתני בל תקיף ובל תשחית דוקא. ובירושלמי רב המנונא מפקיד לחבריא פקדון לנשיכון כד הוון קיימון על מתיא, לא ליתלשון בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה. ולגבי שריטה תניא, ושרט לנפש יכול אפילו סרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, ת"ל לנפש אינו חייב אלא על המת בלבד, וחייב עליו בין ביד בין בכלי, ודוקא סריטה, אבל מכה ביד על בשרו אע"פ שהדם שותת מותר, דאשכחן (סנהדרין דף ס"ח ע"א) בר"ע שפגע במטתו של ר' אליעזר בין קסרי ללוד, והי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, ופתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן.]

השורט על המת לוקה שנאמר ושרט לנפש וכו' והשריטה הוא שחובל בעצמו לצערו על המת ודוקא דרך שריטה אבל דרך הכאה לא וזהו שאמרו כשנפטר ר' אליעזר שהיה ר' עקיבא מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ וי"א שלא נאמר אלא על צער המת אבל ר' עקיבא על צער התורה שאבדה עשה כן והרי הוא כשורט על ביתו או על ספינתו וי"א שלא נאסר אלא בפני המת:

שבת ויום טוב אינו זמן תפילין שהרי נאמר בתפילין יהיו לאות ושבת ויום טוב אין צריכין אות ומ"מ המניחן בשבת אין כאן איסור מלאכה אפילו יצא בהן שהרי דרך מלבוש הוא כמו שיתבאר במקומו:

כלי עור הרי הן ככלי עץ לענין שאין פשוטיהן מקבלין טומאה מן התורה אלא במדרס כמו שביארנו במקומו וכל בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול מעתה הכדור שתוכו מלא שער או מוכין בדחק עד שלא נשאר שם בית קבול והאמום והוא דפוס מנעל מלא מתוכו שער או מוכין בדחק ופיו סגור ותפור ובו היו עושין המנעלים על הדרך שהרצענין שלנו עושין בדפוס של עץ והקמיע של עור ומלא מתוכו כתבים ומשקלת קטנה כגון אוקיא וחצי אוקיא שעושין אותה ממיני מתכות ודרך בני אדם לחפותה בעור שלא תחסר וצרור המרגלית והוא שתופרין המרגלית בעור וכל כיוצא באלו אין מקבלין טומאה נקרעו הכדור והאמום ונראה חלל מתוכם מתוך שהשער או המוכין נתקבצו בעצמו מקבלין טומאה ובשעת טהרתן כשמטביל אותם הוא צריך להוציא מהן השער והמוכין שמלואן חוצץ בהן מנעל שעל גבי האמום הואיל ואינו חסר מלאכה שתהא צריך לאומן שהרי הדיוט יכול לסלקה מעל גבי האמום שם כלי עליה ונגמרה מלאכתו היא ומקבלת טומאה:

יש מקצת דברים בחקות הגוים שכתבנו ר"ל קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים שיצאו מכללן להיתר כיצד הרי שאסרנו לנחש וכתבנו שכל הנמנע מעשייתו על פי הנחש או מכוין מלאכתו על פי אותו הנחש לוקה מ"מ יש דברים שמותרין והם שאינן דברים ידועים לכל אלא שהוא עושה אותם סימן לעצמו הרי שקנה בית ומשעה שקנאה הגיעוהו פסידות רשאי למכרה הגיעוהו מאותה שעה רווחים וברכות והוא צריך למכור עכ"פ ומנחש שלא למכור את הבית ומוכר משאר נכסיו על פי אותו הנחש מותר וכן נשא אשה ורוצה לקיימה על דרך זה אע"פ שהיה צריך לגרשה מצד אחר או ההפך וכן הרוצה לעשות דבר ושאל לתינוק על פסוק שבפיו ונמנע מעשייתו על פיו כל זה מותר כללו של דבר כל שהוא סימן שהוא מניחו לעצמו ואינו נחש קדום וכללי לכל אע"פ שעושה או נמנע מעשות על פי אותו הנחש הרי זה מותר וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול א"כ מה שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור תדע שלא לענין איסור נאמר שאם כן לא היה השם נסכם על ידם אלא לענין אם ראוי לסמוך עליו אם לאו כלומר שכל נחש שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו אינו ראוי לסמוך עליו חוץ מבית תינוק ואשה ואף אלו סימן בעלמא והוא שאמרו בהם אע"פ שאין נחש וכו' כלומר אע"פ שאינו נחש גמור שהרי לא כיון בה מקודם שיבא מ"מ סימן בעלמא הוא וראוי לחוש עליו והוא שאמרו עליו והוא דאיתחזק תלתא זימני כלומר שמאחר שהוא בא מאיליו אינו סימן לחוש עליו אא"כ בשלשה פעמים ואלו כיון עליו לעשותו סימן מקודם שיבא היה ראוי לסמוך עליו אף בפעם אחת:

וזה שהביאו שמועה זו במסכת חולין צ"ה ב' על רב שכשראה בעל הספינה בא לקראתו ומזומן להעבירו ניחש בעצמו שסעודה היתה לשם וכמו שאמרו שם חזא מברא אתי לאפיה אמר מעברא אתי לאפאי יומא טבא לגאו ואמרו שם ואפילו הכי לא אכיל בה ושאלו שם אילימא משום דנחיש כלומר אחר שנזדמן לידו איסור זה באותו ענין נמנע מלאכול והא איהו גופיה אמר כל נחש שאינו וכו' וזה לא היה כנחש זה שהרי לא היה הוא הולך עליו או נמנע וכו' שלא כיון בו מקודם שמשמען של דברים שנחש יונתן ואליעזר באיסור היו שמא דעת המקשה לומר אילימא משום דנחיש כלומר שניחש על שהניחו את הסעודה וחשש שמאחר שהניחוה שלא תהא אותה מזומנת לברכה והרי אין כאן נחש הראוי לסמוך עליו כלל או שמא כך פירושו אילימא משום דנחיש ושתהא דעתו שאף נחש כזה אסור והאיך אפשר שיהא סובר כן והלא אין זה נחש הראוי לסמוך כלל ומ"מ אפילו היה ראוי לסמוך לא היה נאסר:

גדולי המחברים חולקין על שיטה זו לומר שכל נחש שאדם מניח לעצמו ועושה או נמנע על פיו לוקה ולא הותר בבית תנוק ואשה אלא שיהא שמח בעצמו על כך או מצטער עד שיבקש על עצמו רחמים אבל לא עשה ולא נמנע מעשות על פיו ולדבריו אליעזר ויונתן שלא כדין עשו והוא שאמרו כל נחש וכו' כלומר שימנע מעשייתו על פי אותו הנחש ואין הדברים נראין ובכמה מקומות מצינו פסוק לי פסוקיך והיו עושין או נמנעין כמה שהעידו על ר' יוחנן בפרק גיד הנשה וברב ששת במסכת גיטין ובכמה מקומות וכן אמרו בגיטין על רב עיליש שנשבה והורה לו צפצוף העוף שאם יברח יצליח ולא רצה לעשות כן על פי העורב ויראה לי מתוך שכל עניני העורב נחשים קדומים וכללים והוא שאמר עורבא שקרא הוא כלומר והוא דרך נחש וכשהורה לו אח"כ צפצוף היונה בדבר זה עשה על פי אותה הוראה מתוך שלא היה עוף שנחש שלו קדום וכללי והוא שאמר מכדי כנסת ישראל ביונה אימתלא שמע מינה מתרחיש ניסא כלומר שאין זה נחש האסור וכן אמרו שמואל בדק בסיפרא לראות איזה פסוק מזדמן לו וודאי לא לחנם היתה בדיקתו אלא שהיה עושה או נמנע על פי אותו הנחש וכן אמרו מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך וכן קל גברא במתא וקל אתתא בדברא ואף במקראות רמז לדבר אלא שאין בו ראיה והוא האמור בגדעון ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך ונראין הדברים:

חובר חבר והוא שמביא חיות המזיקות או נחשים ועקרבים ולוחש עליהם ואין מזיקין שזהו איסור תורה כמו שביארנו הותר מכללו על מי שנשכו נחש או עקרב שמותר ללחוש על המכה כדי לישב דעתו ולחזק לבו לפי מחשבתו שלא תטרף דעתו עליו ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הנזוק ובלבד שלא תהא לחישתו בשם ע"ז או כוכב וכיוצא באלו המביאים להטעות שהן הן גופי העבודות זרות והציר הגדול שדלת התורה סובבת עליו והוא ענין פן תשא עיניך השמימה ומתוך כך אמרו שהלוחש על המכה וקורא בה פסוק של תורה או שמניח ספר תורה או תפילין על הקטן שיישן או שלא יבעת הרי הוא כופר בתורה אבל האומר פסוקים או מזמורים דרך תפלה להגן עליו מחליו ומצרותיו מותר ותבא עליו ברכה:

וכן יצא מכלל מכשף כל מה שהוא נעזר מצד הטבע על דרך מה שאמרו למעלה בגדולי החכמים שהיו עוסקין ביצירה ובוראים עגל שמן ואוכלין אותו והוא שאמרו הלכות כשפים יש מהם חייב ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור אבל אסור מותר לכתחלה כדר' חנינא ורב הושעיא בכל מעלי שבתא עסקי בהלכות יצירה ומברא להו עגלא תילתא ואכלי ליה וכן כל כיוצא בזה:

הקסם והדרישה אל המתים והוא כל עניני הערת דמיון בהגדת העתידות הוא איסור תורה ומ"מ כל שמוצא כח דמיונו חזק ופועל צדק ומרבה במחשבתו סמוך לשינה ומתקן כל מחשבותיו לענין אחד כדי שיישן מתוך אותן הדברים עד שיזדמן לדמיונו פתח במבוקשו לא ראינו מי שפקפק בה וזהו הנקרא שאלת חלום וכמה חסידים נשתמשו בה אלא שלא היו סומכים עליו שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כמו שהתבאר:

המעונן כבר ביארנו שעיקר איסורו כל שמכוין פעולתו על פי משפט הכוכב ולשון גדולי המחברים בזה שאומר באצטגנינות יום פלוני רע יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני והעושה דבר פלוני בשעה פלונית יצליח במלאכתו או ההפך והמעונן עצמו בלאו אבל לא השואל אלא שהוא באיסור ומ"מ אם כיון מלאכתו על אותה שעה לוקה:

מ"מ יש דברים שכח הכוכב נגלית פעלתו בדברים התחתונים בקצת דברים שהעושה אותם באותה שעה ניזוק והוא אצל בני אדם כדבר טבעי והוא שראינו לרבותינו במסכת שבת קכ"ט ב' שהיו מזהירים שלא להקיז דם בשני וחמישי ולא בשלישי ואמרו שם בשלישי מאי טעמא משום דקאי מאדים בזוויה ששי נמי הא קאי מאדים בזוויה ותירץ כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים י"י הנה שמצד שמאדים שולט על הדם הזהירו שלא להקיז דם ביום שהוא מושל בשעת זוג ממנו והוא ענין בזוויה והיא ביום שלישי שעה שמינית ובשישי בשעה שישית ומ"מ קשה לפירוש זה והרי אף בשני הוא בשעה רביעית וכן בחמישי בשעה שניה ולא הוצרך ליתן טעם אחר האמור בהן והוא שאמר בשני ובחמישי משום דבית דין של מעלה ומטה שוים ומפני זה פירשו גדולי החכמים בזוויה כמו בזויותיו והוא שכבר ידעת שהגלגל מצוייר בחלוקתו לשלש מאות וששים חלקים צ' חלקים לכל רביע היום שהוא התחלת זמן וביום שלישי נמצא מאדים בתחלת הצ' מעלות שהוא בו ראשון לסדור חל"מ כצנ"ש ראשי ימים ובששי הוא בסוף הצ' שהוא בשעה ששית והוא בסוף חצי היום הראשון ואע"פ שהתירו בראשון עם היות מאדים בשעה שביעית ממנו יראה שמאחר שרוב ההקזות נעשות קודם חצי היום אין הענין אלא בזמן הרביע שהוא זמן בפני עצמו וכלו נגרר אחר ראשו וסופו וכן כתבוה הם בעצמם מצד שזמן אכילה בשעה ראשונה עד סוף ששית וכמו שאמרו אכל חטה והקיז לא הקיז אלא לאותה חטה:

ומכאן סמכו קצת חכמי התכונה מן החסידים שבהם להקל בשאר דברים לומר ואף הרוצה לבנות בית או לנטוע כרם או לחפור באר של מים וכל מעשה ששבתאי שולט עליו יזהר מיום שני ושלישי וששי ששבתאי בזוי בהם ויתחיל בראשון ורביעי וחמישי וכן בממשלת כל כוכב וכוכב עד שיצאה להם הוראה למעשה בחתן שהיו מכניסים אותו לחפה ביום חמשי וצוה להקדימו כדי שיכנס בשעה שלישית שהיא שעה נפרדת ושולטת עליה לבנה וראויה להתחיל בה כל דבר טוב וארעה סבה שהוזקק להתאחר עד תחלת ששית שהוא שעת זוג ושולט עליה מאדים וצוה לאחרו עד השביעית שהיא שעה נפרדת ושולטת עליה חמה וראויה להתחלת כל דבר והחליטו מאמרם לומר שכל האומר שעה פלונית יפה לזה או רעה אין זה אלא כאומר עשב זה יפה לעינים או סם זה משלשל או עוצר ואמרו שכל שאינו שואל לעשות על פיהם אלא שנודע לו שכן מעצמו או שאמרו לו הכלדיים מאליהם וחשש לדבריהם אין כאן חיוב ממה שראינו שר' עקיבא אמרו לו כלדיים ההוא יומא דעיילי לבי גננא טריק ליה חוויא הוה דאיג אמילתא טובא ומאחר שאמר הוה דאיג אמילתא אלמא שמותר לחוש ואיני מבין ראייתם שהרי מ"מ לא נמנע ר' עקיבא מלהשיאה אלא שהם מתירים אף על השאלה שהרי אמרו האי מאן דמתיליד בשעה פלונית גנב יהא גזלן יהא וכן הרבה ולא הודיעו דבר זה אלא שיהא אדם מתמיד להכריח טבעו ולשנות את תפקידו לטוב ואף מזו אין ראיה אצלי שהרי הודעה זו אינה אלא להכריח טבעו ואין זה אלא כמי שהוא רוצה לידע אם הוא חם בטבעו כדי שירגיל עצמו בדברים קרים למצע עליו את התחום וסוף דבריהם שחכמת הכלדיים אינה חכמת הכוכבים לבד אלא שנתערבה עמהם מלאכת הכשוף שחכמת הכוכבים אינה יכולה להודיע פרטי הדברים שאם יודע מדרך הכוכבים שזה האיש יצליח ויקנה שדות וכרמים לא יודע שיקנה שדה פלוני והכלדיים היו אומרים כלהו נכסיך יוסף מוקר שבי אכיל להו וכן הרבה:

וכן היו להם בעניני הכוכבים שהיו מאמינים שרוח נבואה באה להם מכחם ועושין להם צלמים לעבדם ויש כת אחרת שהם נקראים מזילי הכחות והיו מקטירים לאיזה כוכב בשעות ידועות היו מזילים בהם כח הכוכב להגיד עתידות ואלו השנים ע"ז גמורה והיו מהם כת שלישית חוקרים על הכוכבים המבוקשים להם על סדר המהלך הנמצא להם ונגד איזו צורה שבגלגל השמיני הם סובבות ועושים צורות בשעות ידועות שהיה הכוכב המבוקש להם סובב כנגד הצורה ובצד שהיא אם צפוני אם דרומי והיו עושין צורה כמוה מאחד מיני המתכות שהיה ראוי לה אם זהב אם כסף ומיחדים אותן לחליים ידועים או לשאר דברים עד שעושין מזה צורה לרוב החליים ואחריהם כת רביעית יגזרו ממהלכותיהם איזה עת ראוי ללקט הזרעים ולאסוף התבואות ושאר הצמחים ואם נלקטו ביום ההוא או בשעה ההיא מה יועילו ואיך יועילו וכל אלו הם בודאי בכלל האיסור ומ"מ לשטתנו התלמודית כל הדברים יגיעים שהרי המודיע מ"מ בכונה שימנע השומע הוא המעונן והמעשים שהוזכרו לא היו נמנעים מעשייתם והקזת הדם אינה אלא שב ואל תעשה ודרך טבעי כמו שהוגדר בספרי הרפואה בימים הכלביים וכן הרפואות שילקחו לפי התקופות וכל שכן בחליי האדם ובהקזותיו שהן מחלישות הגוף והדבר צריך לשמירה מעולה והרי אמרו בפרוש במעונן שעה פלונית יפה לצאת או לעשות דבר פלוני ומ"מ עשיית הצורות בשעות ידועות ובעת היות הכוכב המבוקש סובב נגד איזה צורה שבמזלות לחליים ידועים הוא ממה שאין פקפוק באיסורו אף לדבריהם והיא הכת השלישית הנזכרת בדבריהם והם נקראים אצלם בעלי התמונות והוא אצלי ענין גנז ספרי רפואות והודו לו וכן מצאתיה בהדיא אח"כ בפרוש המשנה לגדולי המחברים ברביעי של פסחים ומה שאמרו רבותינו במסכת שבת ס"ה א' בענין יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ואמרו עליה אי משום צורתא וכו' שנראה שהיו מרפאין בצורה לא נאמר על צורת כוכב ומזל כלל אלא בדברים המוניים אין בהם חשש שיבא האדם לטעות בהם כעין אלו שעושים הצורה השלומיית על לחי הבולט וכיוצא באלו ההבלים:

והעיקר באלו הענינים שהגלגלים והמזלות פועלים בנבראות התחתונות וכמאמר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל וכל שהדבר קבוע בכך כגון שזה המזל מושל ביום פלוני ובמקום פלוני והלבנה בחדשה מוספת במים ומלחלחת הארץ עד שגורמת הפסד בחתוך העץ הנחתך באותה שעה אין בזה כלום והוא כדבר מוטבע והוא הוא ענין מניעת ההקזה בעת שלטנות מאדים שהדם רותח ומתעורר ויש בהוצאתו היזק וזה טבע גמור ואינו אלא כאומר נעשה דבר זה בחצי היום כשיהיה השמש בתגבורת חומו אבל מה שישתנה בהם תמיד לפי דבוק הכוכבים זה בזה כמו שיאמר שילקח הדבר הפלוני בהיות הירח במזל פלוני במעלה פלוני הוא הכשוף והעוננות וכל שיכוין עשיית פעולה או מניעת פעולה על זה אסור שזה ממה שיתלו רוב הפעולות בהם לעובדיהם והוא ממה שימעט ביראת השם ובבטחון בו והוא שכונת התורה וקטבה הוא הסרת ע"ז ומחות זכרה ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מועיל או מזיק שזו היא הסבה המביאה לעבדם וכבר הזכרנו בזה לשון גדולי המחברים והוא שכתבו איזהו מעונן אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני רע לדבר פלוני יום פלוני טוב לעשות דבר פלוני שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני וכן אסור לעונן אע"פ שלא עשה מעשה אלא שהודיע אותם הכזבים שהסכלים מדמים שהם דברי אמת וחכמה וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פיסקא ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע כו'. ומתמהינן ועקירת קישואין על ידי כשפים מר' יהושע גמר לה והתניא כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים אצלו והוא יושב בקינוף שלו קינוף מטה שארבעה עמודים יוצאים מארבע זויותיה וכלה פרושה על גביהן. אותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו דשבת לאו זמן תפלין הוא כדכתיב והיה לאות על ידכה יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות לפיכך אסור להניחם שמא יצא בהן לרשות הרבים. גער בו אביו ויצא בנזיפה. אמר להם לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה עליו וקרוב הוא למות שאלמלא כן לא היה מזלזל בחליצת תפלין שהיא משום שבות. אמר לו דעתו ודעת אמו נטרפה האיך מניחין הדלקת הנר והטמנת חמין שאם עשאן בשבת חייב סקילה ועוסקים באיסור שבות חליצת תפלין שאם חלצן בשבת אין כאן אלא איסור שבות דטילטול בעלמא הוא שמטלטל דבר שאין נאותין בו בשבת היה לך לעסוק תחלה בהדלקת הנר. כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו ברחוק ארבע אמות לפי שברכוה במעשה דתנורו של עכנאי כדאיתא בפרק (השוכר את הפועלים) [הזהב] אמר להם למה באתם אמרו לו ללמוד תורה באנו אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם אמרו לו לא היה לנו פנאי ולא מפני כן אלא לפי שברכוהו אלא שלא רצו לומר כן מפני כבודו אמר להם תמה אני אם ימותו מיתת עצמן אמר לו רבי עקיבא שלי מהו כלומר מיתתי מהו כלום אני מת מיתת עצמי או לאו אמר לו שלך קשה משלהם שאתה צדיק גמור וראוי אתה לדקדק עצמך יותר מאחרים כדכתיב וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק על כל סביביו אפילו כחוט השערה (יבמות קכ"א:) וקרא נמי כתיב באורייתא בקרובי אקדש. ויש מפרשין שלך קשה משלהם לפי שלבך פתוח כאולם ואלו שמשתני היית למד תורה הרבה. נטל ר' אליעזר שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי שני זרועותי שהן כשני ספרי תורה שנגללין כלומר שהתורה משתכחת במיתתו כספר תורה זה שלומדין בו וכיון דנגלל הכתב מכוסה ועמדו הלומדין בו מללמוד. הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חיסרתי מרבותי ממה שהיו יתירים עלי אפי' ככלב המלקק מן הים והרבה תורה למדתי לתלמידי ולא חיסרוני תלמידי ממה שהייתי יתר עליהן אפי' כמו שמחסר המכחול מן השפופרת של כחול בטיבול אחד ולא עוד כלומר לא דיין שלא יכלו להגיע לסוף דעתי אלא אפי' לשאול אינן כדאי שאני יודע כמה הלכות שלא שאלני בהם אדם מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף פעם אחת אני והוא היינו מהלכים בדרך מקום שלא היה שם קישואין אמר לי רבי למדני דבר אחד בנטיעת קישואין היאך ניטעין על ידי כשפים אמרתי דבר אחד ונתמלאת כל השדה כולה קישואין אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן כיצד נעקרין על ידי כשפים ונעשין ציבור במקום אחד אמרתי דבר אחד ונתקבצו כולם למקום אחד והיינו לקיטת קישואין דתנן במתני'.

אמרו לו רבי הכדור והאימו' והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו. הכדור נטייעות והוא לשון ערבי כדלעיל ונקרא בערבי טבל כו' והוא מלא מתוכו שער של איל בדוחק ומחופה מבחוץ והוא עגול כעין תפוח והתינוקות משחקין בו. והאמום קאלבו כעין דפוס שלנו שעושין אותו של עץ כצורת מנעל והרצענין מכניסין אותו במנעלים חדשים בעוד שהן לחין ומשהין אותו בהן עד שייבשו כדי שיעמדו כיון והאמום שלהן הוה של עור מלא מתוכו בדוחק ותפור מבחוץ. והקמיע של עור הוא ומלא מתוכו ותולה אותו בצוארו. וצרור המרגלית שמחפין את המרגלית בעור ותולין אותה בצואר לרפואה. ומשקולת קטנה של עפר שממלאים את העור עפר במשקל ותופרין אותו מבחוץ ושוקלין בה וכלים הללו כולן של עור הן ואין להן בית קיבול אלא למלאות מהו אמר להם הם טמאים דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קיבול ובהכי לא אשכחן דפליגי רבנן עליה ובהדיא תנן במסכת כלים בפרק סנדל (מ"ב) עמקי צרור המרגלית טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמאו וחכמים מטהרין ע"כ לא פליגי אלא בצרור המעות אבל בצרור המרגלית דכ"ע מודו דטמא כדקתני התם בהדיא. טהרתן במשהו כלומר אם חסרו כל שהו טהרו מטומאתן ומילי דמספקי להו בעו מיניה. ועוד שאלו ממנו מנעל שעל גבי האמום מהו מי אמרינן כיון דאינו חסר מלאכה שצריכה אומן שהרי שהדיוט יכול לשקלו מעל גבי האמום דבר שנגמרה מלאכתו הוא או דילמא כל כמה דקאי ע"ג האמום כיון דלא חזי למלאכה דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא שאינו מקבל טומאה א"ל הוא טהור ר"א לטעמיה דתנן בהא פירקא דסנדל (מ"ד) עמקי מנעל שעל האמום ר"א מטהר וחכמים מטמאין. וכתב רבינו ז"ל שכל דברים הללו ששאלוהו נחלקו בהם ר"א וחכמים במסכת טהרות דסבירא להו לרבנן דבית קיבול העשוי למלאות לא שמיה קיבול ואנן לא ידעי היכא פליגי עליה וכ"ש דבהדיא תנן בכלים דמודו ליה בצרור המרגלית ומדמודו ליה בהא מודו ליה נמי באינך דכולהו חד טעמא נינהו. ועוד פירש ז"ל להא דקאמר ר"א טהרתן במשהו כלומר אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלים טומאה וחולקין עליו לענין טבילה לומר שהמילוי חוצץ עומד אני בדברי שמטבילין אותו כמות שהוא שהמילוי אינו חוצץ דכולי חד כלי הוא ובשעת פטירתו היו רוצים לידע אם חזר ושאלוהו מה אתה אומר באותן שתי מחלוקות ואמר להן עדיין אנו עומד בדברי ואנן קשי לן האי פירושא טובא דלא משמע טהרתן במשהו שמטבילים אותו כמות שהוא כלל והאי פלוגתא דקאמר מרן לענין טבילה לא חזיא לן ואכתי צריכים לעיוני בתרה.

יצאה נשמתו בטהרה. עמד ר' יהושע על רגליו והפר לו נדויו ואמר הותר הנדר הותר הנדר. פתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן אם טובים הם ואם לאו דרך משל אמר הוא שמי שמדקדק כמה שמועות מדעתו או מאחרים שאינם בקיאין בהלכה דומה כאדם שקנה מעות הרבה ואינו יודע אם יפים הם ואם לאו עד שילך אצל שולחני להרצותן. והדרינן למידק מהא מתניתא לאסוקי קושיין דקא מקשינן ולקיטת קישואין מר' יהושע גמרה ר' עקיבא הא מדקתני בברייתא חוץ מעקיבא בן יוסף וקתני אמר לי למדתני נטיעתן למדני עקירתן אלמא ר' אליעזר אגמרה ניהליה. ומפרקינן מעיקרא גמרה מר' אליעזר ולא סברה לא אסתייע ליה מילתא למסברה מיניה הדר גמרה מר' יהושע וסברה מיניה ואמטול הכי קאמר ליה משמא דר' יהושע. ומקשינן ור' אליעזר היכי עביד מעשה בנטיעת קישואין או בעקירתן והאנן תנן העושה מעשה חייב ומפרקי' להתלמד שאני כלומר כי עבד לאגמוריה לר' עקיבא הוא דעבד דאמר מר לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם כלומר להתעסק בהם להנאת עצמך כתועבות הגוים ההם אבל אתה למד להבין ולהורות:

תוס' בד"ה היאך מניחין כו' מדקאמר התם שלישית להדליק ומוקי לה כרבי נתן כו' עכ"ל דאי ר' יהודה הנשיא אף לחלוץ קאמר מצינן למימר נמי דהך ברייתא שלישית להדליק אף להדליק קאמר והוא הדין לחלוץ והיינו כר' יהודה הנשיא ומיהו מלתיה דר' נתן שלישית להדליק היינו להדליק דוקא קאמר ולא לחלוץ מדקפליג ר' יהודה הנשיא עליה ואמר שלישית לחלוץ וק"ל:

דעתו ודעת אמו נטרפה כו'. לפי שלא הדליקה עדיין הנר שהמצוה באשה וק"ל:

שלך קשה משלהם כו'. פרש"י מפני שלבך פתוח כאולם כו' עכ"ל ועוד י"ל מפני שאתה ידעת ביותר שיש בידו ללמוד ממני מההיא דנטיעת קשואין כדלקמן וק"ל:

אוי לכם שתי זרועותי שהן כו'. תלה הדבר בזרועותיו שמלת זרוע נאמר בכ"מ על הכח כמו ושם בשר זרועו לך זרוע עם גבורה ואמר שב' זרועותיו הן כב' ס"ת שנגללין ר"ל שהיה בכחו ללמוד תורה לאחרים ולא יצא לפועל ללמדם כמו ספר תורה שנגלל שיש בכחה ללמוד תורה ממנה ולא למדו ממנה שהניחו אותה נגלל ודו"ק:

ככלב המלקק מן הים כו'. על עצמו אמר זה המשל אף שהוא קצת גנאי שדימה עצמו לכלב המלקק אבל על תלמידיו לא אמר זה המשל שהוא קצת גנאי ואמר עליהם משל אחר כמכחול בשפופרת גם מטעם זה בעצמו הפליג דאפילו ככלב המלקק כו' לא חיסר מהם אבל בתלמידיו לא הפליג כ"כ בדבר ואמר לא חסרוני אלא כמכחול כו' דמשמע כשיעור הזה חסרוני שאין לתלמידיו גנאי כ"כ כמותו ולפירש"י נראה הגירסא בהיפך דגרסי' אלא ככלב המלקק כו' אפי' כמכחול בשפופרת והדבר בשינוי לשון צריך טעם ודו"ק:

אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כו'. האי קרא אלישע אמרו על אליהו בענין תפלה כדברי המתרגם והמפרשים אבל הכא נראה לפרש רבי רבי הוא רכב ישראל ופרשיו במלחמתה של תורה ואמר מעות יש לי כו' ודימה את עצמו ליש לו מעות ומטבעות ואינו יודע ומכיר אותן שבודאי כשנותנן לאחרים שאינו שולחני הוא מפסיד בהן כן הדבר הזה דרבי עקיבא ודאי יש לו תורה אבל אמר שאינו יודע ומכיר בה ככל הצורך בשאלות ובספיקות שהיו לו ואין לי שולחני להרצותן ולהשיב על ספיקיו בכל הצורך ודו"ק:

סליק פ' ד' מיתות

בתוס' ד"ה היאך מניחין איסור סקילה כו' ופ"ה התם ומדליק ברביעית כו' יש לדקדק בזה מה מקשין התוס' דילמא דבהא פליגי רבי נתן ורבי יהודה נשיאה דרבי נתן ס"ל דהדלקת הנר קודם לחליצת תפילין וס"ל שלישית להדליק את הנר ורביעית לחלוץ תפילין ורבי יהודה נשיאה ס"ל איפכא ולכך קאמר שלישית לחלוץ תפילין ורביעית להדליק את הנר ור"א ס"ל כרבי נתן וצ"ל שס"ל להתוס' דמשמע מסוגיא דשמעתין מדקאמר שלישית להדליק את הנר כמאן כרבי נתן ולא קאמר דאתיא אפילו כר"י נשיאה ור"י נשיאה אף לחלוץ תפילין קאמר אבל להדליק את הנר לכ"ע בשלישית ולא פליגי אלא בלחלוץ תפילין מכלל דגמרא סבירא לה דאדרבה בלחלוץ תפילין לא פליגי דלכ"ע בשלישית ולא פליגי אלא בהדלקת הנר דלרבי נתן הוא בשלישית ולר"י נשיאה ברביעית ודייק לה לגמרא דאי בהדלקה מודו דבשלישית ולא פליגי אלא בלחלוץ תפילין ה"ל למיתני בדברי רבי נתן שלישית להדליק את הנר רביעית לחלוץ תפילין ר"י נשיאה אומר שלישית לחלוץ תפילין דהוה משמע דפלוגתייהו בלחלוץ תפילין ומדלא קתני הכי ש"מ דלא פליגי אלא בהדליק את הנר אבל לחלוץ תפילין גם לר"נ בשלישית דמסתמא חולץ תפילין קודם שמדליקין את הנר ולכך לא הזכיר ר"ג לחלוץ תפילין כ"א שלישית להדליק את הנר שהוא אחר חליצת תפילין והאחרון נקט ולכ"ע חליצת תפילין הוא קודם הדלקת הנר וא"כ קשיא הכא דמשמע דהדלקת הנר קודם ותירצו ודאי חליצת תפילין ברישא כשעושין הכל בזמנו ואין מאחרין אבל היכא דאיחרו עד כניסת השבת מפני איזה טרדה יש להקדים הדלקת הנר שהוא איסור סקילה:

ד"ה וטהרתן כמו שהן וכו' ותני בתוספתא וכו' אף מטבילין כמות שהן כו' שמע מיניה דהוי חבור ר"ל והיינו פלוגתא דמזה אנו שמעינן דפליגי רבנן ור' אליעזר:

גמרא אמר להן לחביריו של אביו כמדומה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והאי צ"ל והא מילתא דלקיטת קשואין הס"ד:

בד"ה ולא חסרתי כו' מהם אלא כמו שמחסר כו' כצ"ל:

בד"ה לא חסרתי כו' מעט מהם שפופרת כו' הד"א:

בד"ה א"ל הכדור והאימוס וכו' כדור כו' הד"א:

בד"ה מהו לפי כו' טהרות חכמים אומרים כו' מבחוץ וטהרתן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הרבה מעות יש לי להחליף הס"ד:

גמרא ולא חסרתי מרבותי אפילו כו' ולא חסרוני תלמידי אלא כו'. מפרש"י נראה הגי' בהיפך בו אלא ובתלמידיו אפי' וכ"כ בח"א:

רש"י ד"ה לחלוץ תפיליו. לכאורה ה"נ להגיה א"נ אסור להניח שמא יצא כו'. עי' שבת (ס"א) אר"ס כו' אלא אפי' למ"ד שבת ז"ת כו'. ועי' בתוס' כאן אמנם דבריו מיושבים כפי הגירסא לפי שיטת התוס' במנחות (לו ב) ד"ה אי קסבר ע"ש:

רש"י ד"ה שפופרת. קנה כו' כחול מכחול קיסם כו' שתוחבין בתוכו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בין קסרי. שהיה נושאין א"מ מקסרי ללוד. הן מקומו של ר"א היה בלוד כדלעיל (לב ב) וא"כ ה"נ לכאורה לפרש בהפך מלוד לקסרי (לפי גירסתו בין כו') אולם (לבד דא"כ הל"ל בין לוד לקסרי) קסרי היא חו"ל כדמשמע במגילה (ו) ואיך יתכן שיוציאוהו מארץ לחו"ל ואולי בחליו אמטוהו לקסרי כדאשכחן ברבי בפרק הנושא:

הֵיאַךְ מַנִּיחִין אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת. פירש רש"י הטמנת חמין והדלקת נר. וקשא מנא ידע דלא הטמינו? אם מפני שראה אותם אצלו ולא זזו ממנו שמא הביאו אותו היום משרתים לביתם לעסוק בכל צרכי שבת ולהכין הכל וכבר הטמינו.
ויש לומר שלא ראה שהביאו נרות מרובים לטרקלין שלו ואם היו בבית אנשים אחרים להכין אותו היום כל צרכי שבת היו מביאים נרות מרובים כדי שתדליק אותם האשה בעלת הבית בעת הדלקת נר שבת, אלא ודאי לא יש שום אדם עוסק אותו היום בביתו בצרכי שבת לא הטמנה ולא נר ולכן קרא עליהם תגר זה.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי. נראה כשם שמותר לשנות מפני השלום כן מותר לשנות מפני הכבוד דאינו דרך ארץ לומר לו שלא באו מפני שכבר ברכוהו.
או אפשר שלא הוציאו שקר מפיהם כי הם לא אמר לו שלא באנו אצלך מפני שלא היה לנו פנאי אלא הוא אמר 'וְעַד עַכְשָׁיו לָמָּה לֹא בָּאתֶם' והם אמרו 'לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי' כי כוונו על עת אחת ידועה להם שבאמת לא היה להם פנאי בה.
ומה שאמר נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו מֵרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, נראה כי הקינוף היה בחדר בפני עצמו שבו היה הקנוף שלו וזה החדר היה בתוך הטרקלין בסופו ופתחו פתוח לטרקלין והם תחילה ישבו בטרקלין חוץ לחדר שאין רואה אותם רבי אליעזר ולא ידעו שדעתו היתה מיושבת עליו, וכשאמר בנו להם כמדומה לו שדעתו נטרפה, אמר להם דבריו אל חוץ לחדר שבו הקנוף של אביו כי דבר עמהם כן בהיותם יושבים בטרקלין ובנו בחשבו שדעת אביו מבולבלת באותה שעה חשב שודאי לא ישמעו דברים אלו אליו.
אך באמת היה מיושב בדעתו הרבה היטב היטב והיה חוש השמע שלו חזק ששמע דברים שדבר בנו עם החכמים בטרקלין אף על פי שהוא שוכב בקינוף שבתוך החדר וכששמעו חכמים דבריו של רבי אליעזר שדבר בעד בנו ידעו בבירור ששפוי בדעתו היטב ולכן נכנסו מן הטרקלין לחדר שבו הקינוף שהוא שוכב בו וישבו שם רחוק ארבע אמות ממטתו שבקינוף.

אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָן. נראה טעמו דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא התורה מצלת ממיתה משונה ולא ממיתה טבעית, ולכן כיון שהם זלזלו בה ח"ו שלא באו ללמוד תורה ממנו לא תצילם התורה ממיתה משונה. ומה ששאל רבי עקיבה על עצמו מפני כי הוא אשר הלך מקודם להודיעו כשברכוהו ובדלו ממנו ולכן חשש שמא בעבור זאת תהיה מיתתו קשה מכולם.
ברם קשא דאיתא בפסחים (פסחים סט.) דאמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהיה מיתתו, נמצא כבר מקדם קדמתא גילה לו רבי אליעזר ברוח הקודש איך תהיה מיתתו! ויש לומר כי מקודם גילה לו בשחיטה שהוא הרג וקיל משאר מיתות סקילה שריפה ושאל עתה אם נשאר הדבר כן שתהיה מיתתו בהרג או נוסף לו דבר קשה יותר? והשיב לו מיתתו קשה מכולם כי רובם בהרג אך אתה במיתה קשה מהרג.

נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ. הא דעשה דבר זה סמוך לאותם הדברים שדבר באומרו לרבי עקיבה שלו קשה יותר, היינו להודיעו למה שלו קשה יותר? על אשר לא בא ללמוד ממנו מפני כי הוא היה לו כח השגה בלימודו יותר מכל החכמים שבדורו.
והיינו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דנשמת רבי עקיבה היתה מבחינת הזרועות ולכן היה יכול להשיג השגות גדולות בתורה למעלה למעלה דוגמת הזרוע שהאדם יוכל להעלותו למעלה מן הראש שלו ולכן פסוק אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא) נאמר על רבי עקיבה כי סופי תיבות פסוק זה הוא עקיבה וּזְרוֹעַ אותיות זָרוּעַ.
ולכן כשאמר לו 'שֶׁלְּךָ קָשֶׁה' נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו לרמוז לו הטעם מפני כי נשמתו מבחינת הזרועות ולכך היה יכול להשיג דברי תורה ממנו יותר מחביריו ולכן ענשו יותר על אשר לא בא ללמוד.
וּמָה שֶׁהִנִּיחַ זְרוֹעוֹתָיו עַל לִבּוֹ נראה לי בס"ד רמז בזה שהמעשים שלו שמתייחסים לידים וגם לימוד החריפות שלו שמתייחס לידים כמו שנאמר יָדָיו רָב לוֹ (דברים לג, ז) במלחמתה של תורה כולם היו שלמים מצד כונת הלב שהיתה כונתו לשמה בין בלימוד בין במעשים גם לרמוז שהיתה השגתו מכח לבו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת (קהלת א, טז).
או יובן בס"ד 'הִנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ' דאיתא בכתבי גורי האר"י ז"ל דשבעה מתכות הם כשבע ספירות והבדיל הוא בנצח כמו שכתב בקהילת יעקב ז"ל וידוע כי משה רבינו ע"ה יתייחס לנצח וידוע מה שאמר (בשער הגלגולים דף מו:) כי רבי אליעזר הגדול אשר עליו התפלל משה רבינו ע"ה ואמר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁיֵּצֵא זֶה מֵחֲלָצַי' הוא היה משורש משה רבינו ע"ה עיין שם. ולכן הניח זרועותיו על לבו כי אם תצרף אותיות יַד ותחברם עם אותיות לֵב יהיה מהם צירוף בְּדִיל ששרשו בנצח ורמז בזה שהוא משרש משה רבינו ע"ה שהוא בנצח הרמוז בבדיל שהוא חבור 'יד לב'.

הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי. יש להקשות למה לגבי עצמו נקיט המשל ככלב מן הים ולגבי תלמידיו נקיט כמכחול בשפופרת? ונראה לי בס"ד לרמוז שהוא חשב בעיניו את רבותיו כים אך תלמידיו לא החשיבו אותו בעיניהם אלא כשיעור השפופרת דלכן לא באו ללמוד ממנו תורה.
אי נמי רמז בזה הוא היה רץ כל ימיו ללמוד תורה מרבותיו ככלב זה ששט כל היום כולו מבית לבית וממקום למקום על מזונו, אך הם נחו במקומן ולא רצו אחריו כמכחול הזה שהוא עשוי מעץ או מתכת שהוא דומם ואינו מתנענע ואם לא יבא אדם ויקחנו ויכניסנו בתוך השפופרת לקבל הכחול הוא אינו עושה כלום כן הם נחו ושבתו במקומן ולא זזו לבא אצלו ללמוד ממנו תורה.
והנה לפי גרסת תלמוד הדפוס והיא גרסת מהרש"א דגבי רבותיו נקיט 'אֲפִלּוּ כְּכֶלֶב' וגבי תלמידיו נקיט 'אֶלָּא כְּמִכְחוֹל' נראה לפרש בס"ד השינוי כי הרב יתחכם מתלמידיו יותר ממה שיתחכם מרבותיו וכמו שאמרו 'וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם' (תענית ז.) לכן על עצמו אשר שמש רבותיו כראוי בכל ימיו אמר שלא חיסר מהם כלום אפילו ככלב דמאחר שלמד מהם הרבה לא אפשר שיחסר מהם כלום יען כי הם מתחכמים ומוסיפין חכמה מכוחו כי הרב זוכה ללמוד מתלמידו יותר ממה שהתלמיד זוכה לקלוט מרבו אבל גבי תלמידיו נקיט 'כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת' דמאחר שלמדו ממנו זמן מועט באקראי ולא בקבע הוא לא נהנה להתחכם מהם כי אינם לומדים עמו בתמידות אבל הם התלמידים ודאי התחכמו ממנו.
ולגרסת רש"י ז"ל דתחילה גרס 'אֶלָּא' ואחר כך 'אֲפִלּוּ' הטעם הוא דרצונו לומר הוא שלמד תורה הרבה מרבותיו שהיה רץ אחריהם כל ימיו היה לו סייעתא דשמיא ביותר עד שהיה יכול לחסר מהם מעט אבל תלמידיו שפרשו ממנו ולא למדו אלא מעט לא חסרו ממנו כלום.

פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא מְהַלְּכִין הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ. הא דהוצרך לפרש שהיו 'מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ' רצונו לומר הוא כשהיה רואה אותי היה לומד ממני ושואל אותי בחמורות שבתורה אך הואיל שהיינו מהלכים בדרך אין ראוי שיהיה לימוד חמורות במהלך הדרך מפני שצריך להם ישוב הדעת ולכך שאלני בהלכות קשואים.

אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה, מַהוּ. קשה למה שאלו אותו דין של טומאה וטהרה דודאי הם היו יודעים דעתו בזה שכבר בחייו אפליגו עמיה חכמים דהכי איתא במסכת כלים דנחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים? ונראה לי בס"ד כונתם לרמוז לו תשובה בחכמה על הוכחתו שהוכיח אותם למה לא באתם אצלי עד עתה, ורמזו לו בזה הדין של טומאה וטהרה לומר אותו הדין של טומאה וטהרה שהיה בענין תנור של עכנאי שחלקת בו על רבים הוא היה הסיבה שלא באנו אליך.

עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֻתַּר הַנֶּדֶר, הֻתַּר הַנֶּדֶר. הָא דְּעָמַד עַל רַגְלָיו אף על גב דהתרה דינה מיושב, נראה לי בס"ד כיון לעשות בהתרת הנדר דוגמת מה שעשה ביום הנדר שעמד על רגליו ואמר לא בשמים היא, אשר מחמת טענה זו הסכימו לברכו על אשר חלק על רבים ולא השגיחו על כל האותות שעשו לכבודו מן השמים וגם לא השגיחו גם על מה שאמרה בת קול מן השמים לכבודו ועתה שרצה לבטל מה שעשו לו הפך כבודו דבר גם זה מעומד.
וּמָה שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו, הכונה הותר הנדר בבית דין למטה והותר למעלה בבית דין של מעלה. וְהָא דְּלָא הִתִּירוּ לוֹ בְּחַיָּיו אחר שכבר קבל עליו את הדין כשהודיעו רבי עקיבה דאז גם הוא חלץ מנעליו וישב כדין מנודה, נראה לומר דהדין אין בית דין מתירין למי שנתחייב נדוי אלא אם כן הוא יבא לפניהם ויבקש התרה שיאמר לפניהם חרטתו, ואז יתירו לו. ולכן בחייו כיון שלא בא לבקש התרה מהם לא התירו לו אך אחר שנפטר עתה אי אפשר שיבקש התרה התירו לו.

"אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי, וְאֵין לִי שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן (מלכים ב ב, יב). נראה לי בס"ד 'אָבִי' בחלק הגרסה 'אָבִי' בחלק העיון והסברה 'רֶכֶב יִשְׂרָאֵל' שהיה משורש משה רבינו ע"ה שזכה לדעת שהוא רכב ישראל התפארת הנקרא בשם ישראל.

רש"י ד"ה לחלוץ תפיליו וכו' דקסבר שבת לאו זמן תפילין. עי' מג"א סי' שח ס"ק יא:

שם ד"ה משקולת קטנה וכו' לחפותה בעור. עיין ב"ב דף פ"ט ע"ב תוספות ד"ה ולא:

בגמרא א"ל שלך קשה משלהן: ק"ק הרי אין זה תשובה על שאלתו ששאל באיזה מיתה יהיה נידון וכי מה יודע עדיין בזה אם גם יודע לו ששלו קשה משלהן גם י"ל מעיקרא מאי בעי ר"ע בזה לידע באיזה מיתה ימות גם מאי כולי האי ששלו קשה משלהם ורש"י פי' מפני שלבו פתוח כאולם אכן לפי הידוע א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים וא"כ מה בין לבו פתוח או לא גם למה שאל ר"ע דוקא כן ונ"ל דבלא"ה י"ל דהכא משמע דמשום כך קלל ר"א לר"ע שלא ימות מיתת עצמו מפני שפירש ממנו ולא עמד עוד בפניו ואלו בפסחים (דף ס"ט ע"א) תניא דא' לו ר"א בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך אלמא דמשום כך היה ואותו מעשה ודאי היה קודם לזה דסמוך למיתתו דהא באותו הפעם עדיין למד לפניו אכן גם שם שייך להקשות דא"ל בשחיטה תהא מיתתך והרי בגמרא אמרינן שסרקו בשרו במסרקות של ברזל ובזה המיתוהו. אכן נ"ל דבזה הכל א"ש דבאמת מכח אותה מעשה הי' לו לידון בשחיטה כדקאמר לו אכן כאשר נוסף עליו גם זה שפירש מר"א ור"א קאמר להו תמה אני אם ימותו מיתת עצמו בזה שאל ר"ע שלו מהו פי' אם עי"ז נשתנה גם מיתתו משחיטה שהיא סייף לחמורה ממנה וע"ז השיב לו ר"א דשלו קשה משלהן מפני שניתוסף עליו גם עון זה ולכן באמת לא היתה מיתתו בסייף רק בחמורה ממנה:

אמרו לו הכדור והאמוס: הא דשאלו לו עתה שאלות אלו משום דראו שהיה סמוך למיתתו ורצו לראות אם תצא נשמתו מתוך אמירת טהור או מתוך אמירת טמא כדי לידע אם טהור יהיה לע"ה אף שנידוהו וכאשר באמת יצאה נשמתו בטהרה וכן נראה מאבות דרבי נתן (פ' כ"ה) דשנוי ג"כ מעשה זה וקאמר שם והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור עד שיצאה נשמתו בטהרה מיד קרע ראב"ע את בגדיו ובכה ויצא ואמר לחכמים רבותי באו וראו בר' אליעזר שטהור הוא לע"ה לפי שיצאה נשמתו בטהרה ע"כ:

ואמר הותר הנדר: מזה נראה שהיה בנדויו עד שמת וכן נראה ממה שישבו לפניו בריחוק ד' אמות וא"כ ממה שהניח תפילין ע"כ מוכח דמנודה מותר וכבר הקשה בת"י בנדה (דף ז' ע"ב) דבמ"ק מבעיא ליה הך אי מנודה מותר בתפילין והניח בתיקו ולמה לא פשיט ליה מהך דר"א והניחו בקושיא ע"ש. ולפענ"ד י"ל דבטור י"ד (סי' של"ד) הביא ב' דעות אי פסקינן לחומרא דאסור או מותר ודעת הרי"ף והרא"ש להתיר מספק וכן כתב בש"ס שם ולפ"ז י"ל דמר"א לא הוי מצי למיפשט דדלמא ר"א גופא ספוקי מספקא ליה ולכן הניח מספק ולא הוי דומיא דכולי אחריני דפשיט במ"ק שם מקרא ולפ"ז ע"כ מוכח כדעת הרי"ף דלדעת הי"א דמספק לא יניח שפיר קשה כקושית התוס' דהוי מצי למיפשט מהך דר"א שהניח א"כ ע"כ פשיטא ליה דמותר ובספרי ע"ל בנדה שם כתבתי עוד ישוב בקושית התוס' ע"ש. שם ד"ה איסור סקילה: ואפילו יצא לר"ה הוצרך לפרש כן דאל"כ למה קרי ליה להטמנת חמין יותר איסור סקילה דהא גם בהטמנה ליכא איסור סקילה אלא משום שמא יחתה או שמא יגיס בקדרה וכה"ג איכא גם בתפילין שמא יצא בו לר"ה ולכן פירש דגם אם יצא ליכא רק איסור שבות:

בתוספות ד"ה האיך מניחין. ופי' הקונטרס התם דמדליק בד': הא דלא קאמר רבי התם בפי' הכי משום דלא קאי רק אדברי ר' נתן וכיון דר' נתן לא הזכיר בתקיעה ד' מה היתה משמשת גם רבי לא מפרש אבל בתקיעה ג' דקאמר ר' נתן דלהדליק היתה בהא פליג רבי ואמר דמשום תפילין היתה אך דאכתי יש להבין אימתי היה לחלוץ תפילין לר' נתן אי בתקיעה שניה הו"ל לאפרושי בהדי אידך ואי בתקיעה ד' כש"כ דהו"ל לומר ד' לחלוץ תפילין כמו דקחשיב בג' תקיעות הראשונות ולמה לא הזכיר כלל מחליצת תפילין אכן י"ל כיון דר"מ ור"י ס"ל בעירובין (דף צ"ו ע"ב) דשבת זמן תפילין הוא א"כ י"ל דגם ר' נתן כוותייהו ס"ל וא"כ לא חלצו תפילין כלל בע"ש ובהכי מתורץ מה שהקשה במהר"ם אקושית התוס' דלמא ר"א כר"נ ס"ל ולפ"ד א"ש כיון דר"נ לא הזכיר כלל מחליצת תפילין א"כ משמע דלית ליה חליצת תפילין בע"ש כלל:

ד"ה וטהרתן. אלמא מדלא חייץ בטבילה: ראיתי מקשים ממתניתן דפ"י דמקוואות דקאמרינן בפי' שם דמהני טבילה כמו שהן ודוחק לומר דאתיא כר"א אכן י"ל דגם רבנן מודו בזה דלא פליגי אלא כשנקרעו דאז לא חשיב מה שבתוכו חיבור לו כיון שנקרע וא"כ חוצץ אבל מתניתן דמקואות יש לאוקמי כשהן שלמים דאז חשיב כל מה שבתוכו כאלו נתפר עמו דהא מחובר לו ע"י תפירת כל סביביו:

בד"ה היה מכה בבשרו. דמשום תורה קעביד: ע' בטור י"ד סי' ק"פ שהביא דעה אחרת בזה דלא אסור רק גדידה אבל הכאה לא ור"ע רק הכאה עביד ובספרי ע"ל יבמות (דף י"ג ע"ב) הארכתי בשיטת הפוסקים בזה אם מותר לחבול על אדם גדול ע"ש:

נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד' אמות. כתב הרב עיון יעקב ז"ל משמע שנכנסו לתוך קינוף שלו רק שהיה רחוק ד' אמות ובאמת בי"ד סימן של"ד מבואר מדברי כל הפוסקים דלביתו אסור ליכנס אפילו רחוק ד' אמות וצ"ע גדול עכ"ד. ואפשר לומר ע"פ מ"ש רבינו ירוחם נתיב י"ד ח"א בשם הראב"ד ומרן בב"י סימן של"ד בשם הקונטריסין דרשאין להקל על המנודה ולומר חוץ מדבר פלוני והכא אפשר שפירשו שיכולין ליכנס לביתו כדי שילמדו ממנו תורה ועיין למהריק"ש בהגהותיו סימן של"ד דין ו' וע"ש דין ב' ודוק:

נטל ב' זרועותיו וכו' כב' ס"ת שנגללין וכו'. אפשר דהיה מצטער על מעשה שהיה בתנורו של עכנאי שהיה סיבת רחוק תלמידיו שלא למדו ממנו וז"ש אוי לכם ב' זרועותי שהם כב' ס"ת שנגללין דייקא שהס"ת שנגלל הוא ע"י אחרים רמז דאחרים היו סיבה שנסתמו מעיינות חכמתו שלא ללמד ומ"ש הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי אפשר לפרש ממה שלמדתי לימדתי כמ"ש פרק הישן דלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם:

(סח סע"א) למוצאי שבת פגע בו ר"ע מן קיסרי ללוד.—משמע שר"ע לא היה בקיסרי בשעת פטירתו של ר"א, אבל למעלה מבואר שע"ש עם חשיכה כבר היה ר"ע אצל ר"א. וההכרח לומר שר"ע יצא בשבת מקיסרי למקום אחר הסמוך לה בתוך התחום לפני שנפטר ר"א.