מתיב [מקשה] ר' זירא ממה ששנינו: יצאו עדים זוממין מכלל מביאי קרבן חטאת לפי שאין בהן מעשה. ויש לשאול: ואמאי [מדוע] נאמר כן? והרי מה שעשו בדיבור היה, ועקימת שפתיהם תהא נחשבת מעשה, הא ליתנהו [הרי אינם] בין אלה שעבירתם היא בלב, שהרי הם חייבים על מה שאמרו בפיהם, ולא על מה שהיה בלבם!

אמר רבא: שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנו בקול, כלומר, בעדות (ובעדים זוממים) עיקר הדבר שעושים הוא השמעת קול דבריהם, ואין חילוק אם עשו או לא עשו מעשה בשפתיים, וכיון שהדבר תלוי בקול, הרי קול אין בו ממש.

ושואלים: וקול לשיטת ר' יוחנן, שבה אנו דנים, לאו [לא] מעשה הוא? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה: אם אדם, ברצותו למנוע מבהמה שתאכל בשעת דישתה, ולכך חסמה בקול, שלא חסמה במכשיר אלא גער בה בכל פעם שרצתה לאכול. השאלה היא האם עבר בכך על "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד). וכן אם הנהיגה בקול בצמד בהמות שהן כלאיים, האם עובר בכך משום "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י). ר' יוחנן אמר: חייב, שלדעתו העושה בקולו כעושה מעשה בגופו, וריש לקיש אמר: פטור.

והסברנו כי ר' יוחנן אמר חייב, משום שעקימת פיו בדיבורו הוי [הריהי] מעשה. ריש לקיש אמר פטור, שלדעתו עקימת פיו לא הוי [אינה] מעשה. והרי שלדעת ר' יוחנן דבר הנעשה על ידי קול נחשב כמעשה!

אלא אמר רבא: יש לתרץ באופן אחר, שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, כלומר, העדות תלויה לא רק בדברי העדים אלא גם בראיה שמעידים שראו, וכיון שראיה אין בה מעשה הרי שמעיקר מהותה אין העדות נחשבת מעשה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: בעל אוב — זה הגורם שישמע קול המת מדבר בין הפרקים אברי גופו, או מבין אצילי ידיו (מבית השחי). ידעוני — זה המניח עצם של חיה הקרויה "ידוע" בפיו, והוא מדבר מאליו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה שנאמר: "והיה כאוב מארץ קולך" (ישעיה כט, ד), מאי לאו דמשתעי כי אורחיה [האם לא הכוונה באוב שהמת מדבר כדרכו] מן הקבר? ודוחים: לא, דסליק ויתיב [שעולה המת על ידי הכישוף ויושב] בין הפרקים של בעל האוב ומשתעי [ומדבר].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר בדברי האשה בעלת האוב: "ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל א' כח, יג), מאי לאו דמשתעי כי אורחיה [האם לא מדובר שם שהמת מדבר כדרכו]? ודוחים: לא, דיתיב [שיושב] בין הפרקים של בעל האוב ומשתעי [ומדבר].

תנו רבנן [שנו חכמים]: בעל אוב כולל אחד המעלה ומושיב את המת בזכורו (על זכרותו) שהוא מין כישוף, ואחד הנשאל בגולגולת של המת. ומה ההבדל בין זה לזה? מעלה בזכורו — אינו עולה המת כדרכו, אלא נראה הפוך ואינו עולה ביום השבת. ואילו נשאל בגולגולת — המת עולה כדרכו ועולה בשבת.

על לשון הדברים תוהים: כיצד אפשר לומר עולה?! להיכא סליק [להיכן הוא עולה]? הא קמיה מנח [הרי הגולגולת לפניו היא מונחת]! אלא אימא [אמור כך]: עונה כדרכו ועונה בשבת.

כיון שהוזכר הדבר בענין המת שאינו עולה בשבת, מספרים: אף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע נציב רומא את ר' עקיבא. אמר לו: ומה יום מיומים, כלומר, במה מיוחד יום השבת משאר הימים? אמר לו ר' עקיבא: ומה גבר מגוברין [איש מאנשים]? כלומר, במה מכובד אתה מאחרים? אמר ליה [לו]: דמרי צבי [שאדוני רצה בכך]. אמר לו ר' עקיבא: שבת נמי דמרי צבי [גם כן שהאדון רצה בכך] וקידש את היום.

אמר ליה [לו] טורנוסרופוס: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, זו היא עיקר שאלתי: מי יימר דהאידנא שבתא [מי יאמר שעכשיו שבת], שמא יום אחר בשבוע הוא שבת? אמר לו: נהר סבטיון יוכיח שהוא שובת ביום השבת דווקא, בעל אוב יוכיח שאינו עולה ביום השבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת אף שמעלה עשן כל השבוע שכן הוא נידון בגיהנום. אמר לו טורנוסרופוס: על ידי כך ביזיתו לאבי, ביישתו ברבים, וקיללתו שאמרת שוודאי נידון בגיהנום.

ב ושואלים: שואל אוב היינו [הרי זה] לכאורה "ודרש אל המתים"!

ומסבירים: דורש למתים ענין אחר הוא, כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ודרש אל המתים" (דברים יח, יא) — זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ויוכל להקשיב למה שאומרים המתים.

וכשהיה ר' עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה ואומר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה — שורה עליו רוח טומאה והדבר מועיל, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה — על אחת כמה וכמה שרוח טהרה היתה צריכה לשרות עליו. אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שאיננו זוכים לרוח קדושה וטהורה, שנאמר: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע

"(ישעיה נט, ב). אמר רבא: אי בעו צדיקי, ברו עלמא [אם היו הצדיקים רוצים, היו בוראים עולם], שנאמר: "כי אם עונתיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם

"(ישעיה נט, ב). כלומר, צדיק שאין בו עוונות אין הבדל בינו ובין ה', וכשם שה' בורא עולם אף צדיק יכול לברוא עולם. ואכן מסופר: רבא ברא גברא [אדם, גולם] בשימוש כוחות של קדושה. שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר' זירא. הוה קא משתעי בהדיה [היה מדבר איתו] ר' זירא, ולא הוה קא מהדר ליה [היה עונה לו]. אמר ליה [לו]: מן חבריא את [מן החבורה אתה], כלומר, נבראת על ידי מבני החבורה, אחד החכמים, הדר לעפריך [חזור לעפרך].

ועוד מסופר: רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי [היו יושבים] כל מעלי שבתא ועסקי [ערב שבת ועוסקים] בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה [והיה נברא להם עגל משולש, ואוכלים אותו] לכבוד השבת. דברים אלה מסופרים על מנת לחזק את הענין שאמרנו שהצדיקים יכלו לברוא עולם אם היו רוצים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו מעונן הנזכר בתורה ("לא ימצא בך... מעונן". דברים יח, י)? ר' שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור (זרע) על העין כדי לעשות כשפים. וחכמים אומרים: מעונן זה האוחז את העינים כאילו עושה כשפים. ר' עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות ("מעונן" מלשון עונות), ואומר: היום מזלו יפה לצאת לדרך, למחר יפה ליקח (לקנות) בהצלחה. או אומר לימודי (רגילים) ערבי שביעיות חיטין להיות יפות, כלומר, שבערב שנת השמיטה יבול החיטים הוא מוצלח, עיקורי קטניות מהיות רעות, כלומר, כאשר עוקרים קטניות ממקומן ואין קוצצים אותן, אינן נעשות רעות ואינן נרקבות, וכיוצא בזה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנחש האמור בתורה (דברים יח, י) זה הסומך על סימנים של ניחוש, כגון האומר: אם פתו נפלה מפיו — סימן רע הוא, ואם מקלו נפלה מידו — סימן רע, וכן אם בנו קורא לו מאחריו סימן הוא שצריך לחזור מדרכו, עורב קורא לו, או שצבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, וסומך על אלה שהם סימנים רעים, ומפסיק לעשות את שהוא עושה.