סנהדרין סה ע"ב

דף סה - ב

מתיב רבי זירא, הרי שנינו בתורת כהנים, בפרשת חטאת, מדכתיב "ועשה", יצאו עדים זוממין, שגם אם שגגו באיסור עדים זוממים, הרי הם פטורים מחטאת, לפי שאין בהן מעשה. ואמאי לא נחשבת עקימת שפתם כמעשה, ואינם כמגדף, שהרי הא ליתנהו בלב! הרי הם אינם חייבים במזיד מיתה על מחשבת לבם אלא על מעשיהם, ואם כן, מדוע שלא יהיו חייבים קרבן אם שגגו באיסור להעיד עדות שקר!?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול. שעיקר חיובם אינו על עקימת שפתותיהם אלא על קול העדות שהם משמיעים בבית דין, והשמעת הקול אין בה מעשה.

אך דוחה הגמרא: וכי השמעת קול, לרבי יוחנן, לאו מעשה הוא?

והא איתמר: העובד עם בהמתו בדישת תבואה, אמרה תורה "לא תחסום שור בדישו", והוא עבר על כך, וחסמה בקול לבהמה שהוא עובד בה, על ידי שהרים עליה קולו והבהילה מלאכול. והנהיגה בקול, או המנהיג שור וחמור יחד באמצעות קולו, רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור.

ומבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר: חייב, עקימת פיו הוי מעשה.

ריש לקיש אמר: פטור, עקימת פיו לא הוי מעשה.

אלא, אמר רבא: שאני עדים זוממין, שפטורים מקרבן הואיל וישנן בראיה ^[38].

תנו רבנן: "בעל אוב" - זה המדבר בין הפרקים, שמשמיע את קולו של המת, כאילו היה המת מדבר מבין פרקי אצבעותיו או ידיו, ומבין אצילי ידיו.

"ידעוני" - זה המניח עצם של בעל חי הנרא "ידוע" בפיו, והוא מדבר מאליו.

מיתיבי מהא דכתיב בישעיהו [פרק כט] "והיה כאוב מארץ קולך".

מאי לאו, דמשתעי, שמדבר המת כי אורחיה, כדרך שהוא שוכב בקבר, ולא מבין הפרקים!?

ומתרצת הגמרא: לא לכך התכוון הנביא, אלא דסליק ויתיב, כאילו עולה המת מן הקבר ויושב בין הפרקים, ומתשעי, ומשם הוא מדבר.

תא שמע מהא דכתיב בספר שמואל א פרק כח: "ותאמר האשה בעלת האוב אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ". מאי לאו, דמשתעי כי אורחיה, שהיה מדבר בהיותו כדרכו, שוכב בקבר, ולכן היה קולו עמום.

ומתרצת הגמרא: לא, דיתיב בין הפרקים, ומשתעי. אך קולו נמוך, כי הוא קול המת, שאין בו חיות.

תנו רבנן: בעל אוב, אחד המעלה את המת ומושיבו במקום זכורו, ומשם הוא מדבר, ואחד הנשאל בגולגולת המת השוכבת על הארץ, ומדברת מחמת כשפיו של הבעל אוב.

מה בין זה לזה?

המעלה בזכורו - אינו עולה המת כדרכו, אלא עולה כאילו רגליו למעלה וראשו למטה, ואינו עולה בשבת.

נשאל בגולגולת - עולה כדרכו, בהיותו שוכב, ועולה בשבת.

ותמהה הגמרא על מה שאמרה הברייתא בגולגולת שהיא "עולה כדרכה":

עולה!? להיכא סליק? הא קמיה מנח! הרי אין הגולגלת עולה מן הקבר אלא היא מונחת לפניו!

ומתרצת הגמרא: אלא אימא: עונה כדרכו, ועונה בשבת.

ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. אמר לו: ומה יום השבת שונה ונחשב מיומים, מכל יום ויום? אמר לו: ומה גבר מגוברין? מדוע אתה חשוב להיות שר יותר מאחרים!?

אמר ליה: דמרי צבי, משום שכך ציוני אדוני.

אמר ליה רבי עקיבא: שבת נמי, דמרי צבי, אדוננו ציוה לנו עליה.

אמר ליה: הכי קאמינא לך, מי יימר דהאידנא שבתא? מנין ההוכחה שהשבת היא ביום השביעי ולא ביום אחר.

אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, ששובת מריקת אבניו בשבת. בעל אוב יוכיח, שאינו עולה המת בשבת. קברו של אביו של טורנוס רופוס, שהיה רשע, יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. כי הגיהנם שובת בשבת.

אמר לו: ביזיתו לאבי, ביישתו, וקיללתו, גדפתו.

ודנה הגמרא: הרי לכאורה, שואל אוב, היינו "ודורש אל המתים", ואם כן מדוע אמר הכתוב את שניהם במקום אחד?

ומבארת הגמרא: "דורש למתים" אינו שואל באוב, אלא הוא כדתניא: [דברים יח] "ודרש אל המתים" - זה המרעיב עצמו, והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ששד של בית הקברות יהיה אוהבו, ומסייעו בכשפיו.

וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה, ואומר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה - שורה עליו רוח טומאה. המרעיב עצמו בתענית ובקשה כדי שתשרה עליו רוח טהרה - על אחת כמה וכמה, שהיתה צריכה לשרות עלינו רוח טהרה. ^[39] אבל מה אעשה, שעונותינו גרמו לנו שלמרות תעניתנו ובקשתנו, אין רוח טהרה שורה עלינו, שנאמר [ישעיהו נ"ט] "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם".

אמר רבא: אי בעו צדיקי להיות נקיים מכל עוון, ברו עלמא, היו יכולים לברוא עולם, שנאמר "כי עונותיכם היו מבדילים" וגומר. ומשמע שאם לא היו העוונות מבדילים, לא היתה הבדלה ביניהם לבין הקב"ה.

רבא ברא גברא על ידי ספר יצירה. שדריה שלחו לקמיה דרבי זירא.

הוה קא משתעי בהדיה, מדבר אליו, ולא הוה קא מהדר ליה, ולא היה עונה לו, כי לו היה לו את כח הדיבור.

אמר ליה רבי זירא: מן חבריא את, אתה הוא אחד מן הנבראים על ידי ה"חברים", הדר לעפריך! חור לעפרך.

רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא, היו יושבים בכל ערב שבת, ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, והיו בוראים "עגל משולש", ^[40] ואכלי ליה. תנו רבנן: איזה הוא "מעונן" שאסרה תורה? -

רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור, שכבת זרע שנלקחה משבע בריות, על העין. ומכוכה הוא עושה כשפים.

וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים. שמאחז ^[41] עיני האנשים כאילו הוא עושה פעולות תמהוניות, אך למעשה אינו עושה כלום.

רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות הראויות או אינן ראיות להצלחה, והוא נקרא כך מלשון "עונות", ואומר: היום יפה לצאת לדרך, ואילו למחר יפה ליקח מקח מן השוק ולהשתכר בו. או שאומר: לימודי, רגילים להיות ערבי שביעיות - חיטין יפות. או שאומר: עיקורי קטניות מהיות רעות. אם עוקרים את הקטניות ואין קוצרים אותם באופן שראויות להקצר עוד פעם, אזי הם אינן מתליעות ואינן מרקיבות.

תנו רבנן: "מנחש" שאסרה תורה, זה האומר: אם פתו נפלה מפיו עליו לדאוג כל אותו היום מהיזק, וכן צריך לדאוג מהיזק כל היום, מי שמקלו נפלה מידו, או שהיה בנו קורא לו מאחריו. או שהיה עורב קורא לו, או שצבי הפסיקו בדרך, או נחש מימינו, ושועל משמאלו, כל אלו סימן רע הוא לו. ^[42]

אוב וידעוני אע"פ שנכללו בלאו אחד אם עשאן בשוגג בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואינך צריך לומר שאע"פ שבכרת אחד נאמרו שחלוק חטאות אינו מצד הכריתות שהרי סך ומפטם לא נאמר אלא כרת אחד לשניהם ויש בהם שני חטאות מפני שהם שני לאוין:

כל כריתות שבתורה אם שגג בהן מביא חטאת קבועה חוץ ממגדף ומילה ופסח שאין בהם קרבן כלל מילה ופסח מפני שהם עשה ומגדף מפני שאין בו מעשה כלל אלא דבור בעלמא וכן האומר אלי אתה או המקבלו באלוה כמו שכתבנו למעלה וטומאת מקדש וקדשיו אין בשגגתן חטאת קבועה אלא עולה ויורד נמצאת למד שענין האוב נקרא דבר שיש בו מעשה מצד הקשת זרועותיו וידעוני מצד הכנסת העצם לתוך פיו אבל דבור אין אומרין שעקימת שפתים מעשה:

המקטר לשד בכונת קבלת ממשלתו הרי זה ע"ז אבל אם לא כיון אלא לעשות על ידו איזו פעולה כגון לחבר מתים או חיות ובהמות או נחשים ומלחשם עד שלא יזיקו הרי זה חובר חבר ואינו אלא בלאו בין חבר גדול והוא המאסף מתים או חיות רעות גדולות בין חבר קטן והוא המאסף חיות קטנות ונחשים ועקרבים והדומים להם:

כל שאין בזדונן כרת אע"פ שיש בזדונן מיתה אין בשגגתן קרבן מעתה מקלל אביו ומכה אביו ומסית ועד זומם והדומים להם אין בשגגתן קרבן ובקצתם אינך צריך לזו שהרי אין בהן מעשה:

החוסם את הפרה בשעת דישה לוקה אפילו לא חסמה ביד אלא בקול וכן החורש בה עם בהמה טמאה לוקה ואפילו הנהיגם זה בקול לבד וכבר ביארנוה במציעא פרק פועלים:

המגדף בתוך לבו אע"פ שאין עונו מסור לבית דין נענש הוא עליה כע"ז שהעונש עליה במחשבה שנאמר למען תפש את בני ישראל בלבם וכן הדין במסית ומדיח ובכל אותן שהן חלק ע"ז ומין ממיניה מה שאין כן בשאר עבירות:

אע"פ שביארנו שמעלה עשו חכמים בעדות ואין די לו לשני באף אני כמהו כמו שביארנו מ"מ כל שחקרוהו הדיינין היה דבר זה ביום פלוני הרגו בדבר פלוני וכיוצא באלו והוא משיב אי והיא מלה מונחת במקום הן אע"פ שאין שם אות בעקימת שפה הרי זה עדות כאלו הוציא הוא עצמות הדברים מפיו ונזומין על עדות זו מפני שעדות גמורה היא בכל העדיות וזהו מה שנאמר כאן שאני עדים זוממין שכן ישנן באי ויש בזו בקצת ספרים גירסאות אחרות וזו עיקר כמו שהעידו עליה גדולי הפוסקים בהלכותיהם:

יש קצת מצות שהן נכללות בחקות הגוים וקצתן שהם דומות לשאלת אוב וידעוני וכלן בלאו והם הקוסם והמעונן והחובר והדורש אל המתים והמנחש והמכשף שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים. הקוסם הוא שמניע דמיונו ברוב קולות וצעקות ויגיעה ועמל שיבהילוהו עד שישוב נעדר הרגשה ויתחזק דמיונו ויאמר דברים יתקיימו לפעמים לחוזק הדמיון ולאו זה אינו אלא לקוסם לא לשואל אלא שהוא מכוער ואסור ומכין אותו מכת מרדות ובכלל זה המביטים בצפורן ובחרב ובזכוכית ובמראה וכיוצא באלו. המעונן כל שעשה פעולה שיכוין עשייתה על פי משפט הכוכב עד שיאמר לא תעשה דבר פלוני ביום פלוני ובשעה פלונית שיש לכוכב פלוני דבוק עם מזל פלוני וכיוצא בזה או שיעשו דבר בעת ידוע על פי משפטי הכוכב יאמרו עליו שיועיל או יזיק לדבר ידוע והמעונן בלאו והשואל באסור ומ"מ כל שכיון השואל שעתו על פי אותם הדברים ועשה כן עבר בלאו החובר כבר בארנו שהוא כל שיביא הדברים המזיקים וילחוש להם עד שימנעם מהזיק או ילחוש על נשיכותיהם וכל העובר עליו לוקה דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו המנחש כאלו האומרים פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו ודאי לא ירויח היום בשום דבר וימנע מעשות מה שהיה בלבו בנו קורא לו מאחריו צריך הוא לחזור עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש ראה מימינו והוא נחש להזדמנות לסטים וקלי המרוץ שועל משמאלו והוא נחש להזדמנות אדם רמאי וכשבא בעל חובו לתובעו אף הוא אומר אל תתבעני שחרית או ראש חדש או מוצאי שבת ואם גבאי המס בא אצלו אל תתחיל בי וכן כל כיוצא באלו ואין צריך לומר אם מנחש בכוכבים או בציפצוף העופות וכל שהוא עושה דבר על פי הנחש לוקה והמכשף יתבאר ענינו למטה האוחז את העינים עד שיתדמה כאילו עשה ולא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כשוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא:

ת"ר בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו של אדם שהעלהו כלומר שמעלהו על ידי כשפים ויושב לו מבין הפרקים ומדבר ידעוני כו'. מתיבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה מגו קבריה והיינו דכתיב מארץ שמתוך שמדבר מתחת הארץ קולו נמוך ומפרקינן לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי והכי קאמר והיה כאוב שעולה מארץ קולך אי בעי תימא ה"ק והיה קולך מארץ כאוב. ת"ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה ממקום שהוא עומד בו ודחי לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי:

תנו רבנן בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת שמוטלת לפניו על הארץ שניהם בכלל בעל אוב הן מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו מן הקבר אלא עולה ראשו למטה ורגליו למעלה ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת. ומתמהינן נשאל בגולגולת מאי עולה איכא הא קמיה מנחא אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. עונה כדרכו ולא צריך למיתב בין הפרקים. ועונה בשבת. ואיכא למימר נמי דהאיך אינו עולה דקתני גבי מעלה בזכורו אינו עונה קאמר אינו עונה כדרכו אלא עד דיתיב בין הפרקים ואינו עונה בשבת וה"ה נמי דאינו עולה בשבת ואיכא למימר דרישא אינו עולה דוקא קאמר וסיפא אינו עונה. וזו שאלה כו' מה היום מיומים שבת היתה וקאמר ליה מה נשתנה יום זה שאתם מכבדים אותו משאר ימות השבוע. א"ל רבי עקיבא ומה גבר מגוברין. מה נשתנה איש כמוך להיות מכובד יתר משאר אנשים. אמר ליה דמרי צבי לפי שאדוני חפץ לכבדני. אמר ליה רבי עקיבא שבת נמי דמרי צבי הקב"ה חפץ לכבדה. אמר ליה הכי קאמינא מכדי כי כתיב באורייתא שם שבת בעלמא מי יימר דהאידנא הוי דילמא חד משאר יומי דלא חשביתו ליה שבת איהו הוי שבת והאי דחשביתו ליה שבת הוא ניהו דהוי חולא. אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח ששוטף והולך בשאר ימי השבוע והוא נח ושוקט בשבת. בעל אוב יוכיח שהאוב עולה בשאר ימי השבוע ואין עולה לו בשבת. קבר אביו של טורנוסרופוס יוכיח שמעלה עשן בשאר ימי השבוע ואין מעלה עשן בשבת לפי שבשבת פושעי גהינם שובתין ואינן נידונין עד מוצאי שבת. אמר ליה ביזיתו ביישתו קללתו שאמרת שהוא נידון בגיהנם. ודייקינן היינו ודורש אל המתים והיינו שואל אוב דהא אמרת דבעל אוב היינו מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת ומפרקינן דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה רוחות המתים שנלוין עליו ומגידין לו מה ששואל להם. ויש אומרים שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו ולא נהיר דאם כן מאי דורש אל המתים איכא. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא הזה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח הטומאה שורה עליו רוח הטומאה דהא לא אזהר רחמנא דלא לידרוש אלא אמידי דאית ביה ממש תדע דאמר (לקמן סנהדרין ק"א.) שדי שמן מותר לשאול בהן בשבת מפני שהן מכזבין. המרעיב עצמו ושרוי בתענית כדי שתשרה עליו רוח טהרה רוח הקדש עאכ"ו שהדין נותן שתשרה עליו רוח טהרה דקי"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו הא למדת שרוח טהרה קרובה מרוח הטומאה שהרי מסייעין אותו לבא ליטהר ואין מסייעין לבא ליטמא אבל מה אעשה כו'. ויש אומרים על אחת כמה וכמה שתשרה עליו רוח טהרה דהא מדת טובה מרובה ממדת פורענות. ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי לגבי שכר וגבי עונש אבל לגבי עבירה וזכות לא אמרינן הכי ומי שרוח טומאה או טהרה שורה עליו אכתי לא עונש איכא ולא שכר איכא:

אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא אלו רצו צדיקים שהן מנוקין מכל עון לברות עולם היו בורין שעל ידי זכותן היה המקום מקיים גזירותם שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם הא אלו לא היו להן עונות אין כאן הבדלה בין עבד לרבו אלא הרב מקיים גזרותיו של עבד כשל עצמו מעשה דרבה בר נחמני דברא גברא יש אומרים על ידי ספר יצירה שמלמדו צירוף אותיות של שם ואנן מסיימין בה דלא סלקא הא מילתא אלא לצדיקי כדאמרי' לעיל ד"א באחוזת עינים ואינו נראה שאין אחיזת עינים והנאחז מועלת אלא בזמן שהאוחז והנאחז מצויין כאחד והכא אשכחן דשדריה לקמיה דר' זירא ותו מאי תוב לעפרך דקאמר ליה. הוה קא משתעי ר' זירא בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה לפי שלא נסתייע רבה מן השמים לתת דעת לדבר אמר ליה דמן חבריא את מן הברואים על ידי החברים אתה זיל תוב לעפריך. רבי חנינא ורב הושעיא כל מעלי שבתא הוו יתבי ועסקי בהלכות יצירה איברו להו עגלא תליתאה נברא להן עגל גדול כבן שלש שנים ואכלוהו האי מעשה נמי על ידי צירוף אותיות של שם הוה שהיו מצרפין את האותיות להתלמד ומתוך כך נברא להן עגל א' שהיה ראוי להתבראות על ידי האותיות שהזכירו. ויש אומרים דהוו מברו להו דבי נשואה עגלא תליתאה ואכלי ליה מלשון להברות את דוד (שמואל ב ג׳:ל״ה) והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחי' למכתביה דהא ודאי מדאייתינן ליה להאי מעשה גבי מילתא דרבא דאמר אי בעו צדיקי ברו עלמא ש"מ דתרווייהו חד טעמא נינהו. ותו דאי אמרת דהאי איברו להו לשון איברי הוא למה לי לאשמועינן דהוו עסקי בהלכות יצירה. ותו דהא בהדיא אמרינן לקמן (סנהדרין ס"ז:) הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ואמרינן מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא אלמא מעשה דרב חנינא ורב הושעיא מעין כשפים הוה:

ת"ר מעונן רבי ישמעאל אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. יש אומרים מעביר שכבת זרע משבעה בריות על עיניו ועושה כשפים ולאו מילתא היא דאם כן שבעה מיני שכבת זרע מיבעי ליה. אלא מסתברא דלישנא דזכור לא משמע אלא שמא דאבר גופיה איבעי תימא דכחול עיניה בשבעה מיני זכור כעין שכוחלין במכחול ואיבעי תימא דקלי להו ועביד להו כי כוחלא וכחיל בהו עיניה וחכמים אומרים זה האוחז את העינים לשון משל הוא שמראה לבני אדם כאלו הוא עושה פלא והוא אינו עושה כלום והרי הוא דומה כאלו אוחז את עיני בני אדם וסוגרן. ורבי ישמעאל ורבנן כולהו סבירא להו דמעונן מלשון עין הוא כלומר שעושה מעשה בעין ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בעיניה דידיה ורבנן סברי בדאחריתי ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות כדרך שעושי' האצטגנינים דמשמע ליה מעונן לשון עונה כדכתיב כסותה ועונתה. היום יפה לצאת לדרך למחר יפה ליקח מקח לימודי ערבי שביעית חטים יפות למודי לשון דרכים ומנהגות כלומר מנהגי ערבי שביעית להיות חטים יפות. עקורי קטניות מהיות רעות. יש אומרים העוקר קטניות ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואינן מרקיבות ולאו מילתא היא דאם כן מאי מחשב עתים ושעות איכא ותו עקורי קטניות מהיות רעות ניצולין מהיות רעות מיבעי ליה ולהאי סברא דיליה הכי הוה מיבעי ליה לפרושי שנים שקוטניותיהן עקורות ניצולין מהיות רעות. ואנו רגילין לפרש עקורי קטניות שנים שהן עקורי קטניות מהיות כלומר מלצמוח הרי הן רעות כלומר שנים שאין קטניות שבהן נקצרות אלא עוקרין אותן ומעכבין אותן מלהיות עוד שנים רעות הן כלומר סופן שחטיה רעות לפי שסימן זה רע הוא להן. ויש לפרש שנים שקטניותיהן עקורות הן מהיות חטים רעות מהיות בשו"א המ"ם ופת"ח הה"א ודג"ש היו"ד כדאמר התם (ע"א נ"ד:) כל שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו:

תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה לו מפיו כו' דברים הללו סימנים רעים הם בעיני המנחשים וכשמתחילים לעשות דבר או לצאת לדרך והן רואים אחד מסימנים הללו נמנעין מאותו דבר. היה בעל חובו בא ליפרע הימנו או שהיה אדם מקניטו והוא אומר לו אל תתחיל בי בכך ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא כסבור שאם התחיל בו מר"ח או מתחילת השבוע בכך שכל החדש והשבוע יהיה נכשל בכך:

גמרא בעל אוב אחד המעלה בזכורו כו' ורש"י בחומש פירש דורש אל המתים זהו מעלה בזכור כו' ע"ש ודבריו ע"פ הברייתא בספרי ושלא כברייתא זו דבשמעתין דכן דרכו של רש"י לפרש הפסוקים על פי היותר פשוטו של מקרא דמעלה בזכורו ונשאל בגולגולת משמע ליה טפי בכלל דורש אל המתים וכדבעי למימר נמי תלמודא שואל אוב היינו דורש אל המתים כו' ופשטא דסתמא דמתניתין נמי משמע כברייתא דספרי דאוב מלתא אחריתא היא שהוא זה המדבר משחיו וכדאידך ברייתא דבשמעתין בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו כו' ומה שכתב הרא"ם שם ואונקלוס שתרגם ידעוני זכורו איני יודע היכן מצא שהרי בפרק ארבע מיתות כו' ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו כו' עכ"ל ולא הוה ליה לתמוה על אונקלוס היכן מצא זה שהוא היה תנא אבל כבר הרגישו בזה התוספות דזכורו שם מכשפות הוא ואפשר דהיינו בעצמו במניח עצם ידוע בפיו ולא קשיא להו רק על הברייתא דה"ל למנקט בידין גבי אוב שהוא תרגומו של אוב אבל זכורו הוא תרגומו של ידעוני וק"ל:

תוס' בד"ה יצאו עדים כו' הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה כו' עכ"ל ר"ל כדאמרי' בפרק היו בודקין שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וק"ל:

בד"ה הואיל וישנו כו' וה"ג אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול כו' עכ"ל דלפי גרסא זו שפיר משמע כדקאמר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה לא חזר משינויא דקול במגדף ובכל הני דת"כ אבל לגירסתנו דקאמר שאני עדים זוממין שישנו בקול משמע כשחזר ומשני אלא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראייה דלא קאי כלל האי שינויא דקול ובמגדף קאי שינויא דלעיל שישנו בלב:

ודע לפי גירסא זו הסכימו התוס' דגרסינן שאני מגדף הואיל וישנו בקול דקאי האי שנויא דקול במגדף יש לדקדק דלעיל דקאמר כי קאמר רב נמי לר' עקיבא וכתבו התוספות שם לרבי עקיבא אליבא דר"ל קאמר הכי דלר' יוחנן כו' ועקימת פיו הוי מעשה מתוקמא דרב אפילו כרבנן עכ"ל והא ליתא דהא מהאי טעמא דלא מיחייבי רבנן במגדף משום דישנו בקול ליכא לחיוביה נמי באלי אתה דישנו בקול אבל לגירסתנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול דהשתא במגדף קאי שינויא הואיל וישנו בלב ניחא לפי שיטתם דלכך הוי מגדף בלב דמצינו ביה ממך יצא חושב גו' משא"כ באלי אתה דלא מצינו ביה דישנו בלב ודו"ק:

בד"ה ר"ל אמר פטור אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי כו' עכ"ל דקשיא להו מאי מייתי ראיה מחסמה בקול דמחייב ר' יוחנן משום דהוי מעשה דאימא דהא דמיחייב ליה ר"י היינו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואהא כתבו דע"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי כו' ור"י דמחייב ליה אינו אלא משום דקול הוי מעשה וק"ל:

בד"ה מעלה בזכורו כו' ולא יתכן בבעל אוב דשאול כו' עכ"ל רצה לומר דאשה היתה הבעלת אוב ולא שייך על זכורתו ומקרא דכתיב באוב איש או אשה לא קשיא להו לפי' הקונטרס דאימא באשה איירי במין אוב האחר דהיינו נשאל בגולגולת אבל בבעלת אוב דשאול שהעלתה את שמואל איירי במין אוב זה דמעלה בזכורו דאינו עולה כדרכו כמו שכתוב ותזעק בקול גדול שראתהו עולה שלא כדרך העולים שהמעלה בזכורו עולים רגליהם למעלה וזה עלה בראשו למעלה כו' ע"ש וק"ל:

א"ל נהר סמבטיון כו'. יראה ששאל לו מי יימר דהאידנא שבתא בשלשה דברים. הא' מי יימר דזה היום הוא שבת בראשית שבו שבת אל מכל מלאכתו. הב' מי יימר דזה היום שצוה בו אתכם לשבות. הג' מי יימר דזה היום הוא שבת לעתיד ומנוחה לחיי עה"ב והשיב לו נהר סמבטיון יוכיח כו' שמעת היצירה הוא נח ביום שבת שהרי בו שבת אל בשעת יצירה ובעל אוב יוכיח הרי גם עתה אין לעשות בו מלאכה כמו שבעל אוב היום אינו עושה פעולתו ומלאכתו וקברו של אביו יוכיח הרי שבעולם הבא נוחין ביום זה ולזה אמר לו בג' לשונות ביזתו ביישתו וקללתו וק"ל:

כי עונותיכם וגו'. מבואר בפירוש חכמי אמת כי בכל מעשה אדם נברא דבר רוחני לפי המעשה הן טוב הן רע ומלאכי משחית הבאים מעונותיכם הם היו מבדילים ביניכם וגו' מהגיע רוח הקדש עליכם וק"ל:

ולא הוה קמהדר ליה כו'. לפי שכח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא ולפי שאין בו הנשמה שהוא הרוח העולה למעלה רק רוח החיוני שהיא ג"כ בבהמה היורדת למטה א"ל הדר לעפרך וי"מ מן חבריא היינו מן חוברי חבר ולא יתכן דאין זה מעשה חובר חבר לברוא גברא אבל מן חבריא היינו מן החכמים שעוסקין בספר יצירה שדרכן לקרות זה לזה כן כמו הונא חברין וק"ל:

תוס' ד"ה הואיל וישנו בקול וכו' ובספרים ישנים לא גרסינן עדים זוממין והכי גרסינן אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא אעדים זוממין וכו' פירוש אבל גבי מגדף ומקלל אביו ואמו ומסית וכו' קאי שינויא דהואיל וישנו בקול ולא הדר מיניה אלא לגבי עדים זוממין אלא שיש לדקדק דמשמע מדברי התוס' דתי' זה לא מתיישב אלא לפי הספרים ישנים דלא גרסי' שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול אלא גרסי' שאני מגדף והדר משינויא דשני לעיל שאני מגדף הואיל וישנו בלב ומאי דוחקיה להתוס' לכל זה הא אפילו לספרים שלנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה היא נימא נמי דלא פריך אלא אעדים זוממין אבל לענין מקלל אביו ומסית ומדיח ונביא שקר קאי שינויא דשאני הואיל וישנו בקול וצריך לפרש דסבירא להו להתוס' דבשלמא לגרסת הספרים ישנים דגרסי שאני מגדף הואיל וישנו בקול והדר משינויא דשאני דישנו בלב ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה וכו' ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה איכא למימר דלא הדר משינויא דישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין אבל לגבי מגדף קאי שינויא דישנו בקול ואם כן הוא הדין מקלל ומסית ומדיח ונביא שקר כולהו מתרצין בהאי שינויא דהואיל וישנו בקול אבל לספרים שלנו דגרסי אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וגבי מגדף קאי שינוייא הואיל וישנו בלב ולא הדר מיניה אם כן כי הדר פריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה הוא ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה ולא שייך למימר דלא הדר משינויא דהואיל וישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין לחוד דהא כי הדר מהאי שינוייא לגבי עדים זוממין לגמרי הדר מיניה דכיון דמעיקרא לא אתמר האי שינויא אלא לגבי עדים זוממין אם כן כי השתא הדר מיניה לגבי מה דקאי וממילא בטל האי שינויא לגמרי ולכך לפי ספרים שלנו לא יתיישב תירוץ זה ודו"ק:

ד"ה מעלה בזכורו וכו' ולא יתכן בבעל אוב דשאול רצה לומר שהרי אשה היתה והא דלא הקשו התוס' מן הפסוק הכתוב בתורה בסוף פרשת קדושים ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' דהתם איכא למימר דאשה דקרא איירי במעשה אוב דנשאל בגלגולת דמקרי נמי בעל אוב כדקתני בברייתא דהכא אבל בבעל אוב דשאול ליכא למימר דנשאל בגלגולת הוה דהא כתיב בהדיא בקרא דהעלתה לו את שמואל וגם אמרה האשה ראיתי איש זקן עולה מן הארץ וליכא לפרש דנשאל בגלגולת הוי פירושו דעל ידי מכשפות ושאלת הגלגולת מעלה את המת דא"כ מאי פריך גמרא אברייתא דקתני דנשאל בגלגולת עולה כדרכו וכו' עולה להיכן קא סליק וכו' אלא ודאי נשאל בגלגולת לא מעלה שום דבר אלא להמכשף יש לו גלגולת אחת של איזה בריה דמונחת על הארץ נעשה במכשפות שעונה לכל מה ששואל וא"כ ליכא למימר דבעלת אוב דשאול נשאל גלגולת הוה ולכך הקשו התוס' שפיר וק"ל:

רש"י בד"ה מתיב כו' ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים אף אני ארבה חייבי כו' כצ"ל:

בד"ה חסמה בקול כו' לאכול היה חוסמה בקולו כצ"ל:

בד"ה והנהיגה בקולו צ"ל בקול:

בד"ה מבין הפרקיס כו' ויושב לו באחת מבין כו' או על פרקי ברכיו כצ"ל:

בד"ה המרעיב עצמו כו' נבואה שכינה הס"ד:

בד"ה ברא גברא כו' שמלמדין כו'. נ"ב פי' הספר:

גמרא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה. פירש"י בזה דחוק ועי' ברי"ף גי' אחרת. ולעדנל"פ גי' שלפנינו דר"ל הואיל דמצינו דעדות מתקיימת ע"פ ראיה לחודא כר"ט בהחובל (צ ב) בסנהדרין שראו ביום לאחד שהרג אה"נ. ואף ר"ע ל"פ אלא בד"נ משום והצילו העדה. וא"כ אין החיוב מחמת הגדתן דהא גם בלתי הגדה היה יכול הדין להתקיים:

שם לא דיתיב בה"פ ומשתעי. כאן ל"א דסליק כמו בשנויא דלעיל דשם הוה ס"ד דמשתעי מקברו כפירש"י לכן השיבהו לא דסליק אבל הכא גם המקשה ידע דסליק דהרי כתיב עולים מה"א. ונראה דהכא ה"מ לשנויי דמשום כבוד שאול אישתעי כי אורחיה כמו שעלה ראשו למעלה מפני כבודו ע"ש בפירש"י ורד"ק:

שם אמרו לו בזיתו כו'. בע"י הגי' אמר ור"ל טורנוסא אמר לר"ע דביזה את אביו כו':

רש"י ד"ה מתיב ר"ז. אחר שריבינו דברים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עולה כדרכו. נראה דצ"ל עונה:

רש"י ד"ה ברא גברא. ע"י ס"י שמלמד צירוף כו'. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה עיגלא. ל"א כו' שלישי לבטן. כצ"ל:

רש"י ד"ה המחשב. לשון עונה מעונן כו'. כצ"ל:

תד"ה הואיל. דתני בתו"כ בהדי עדים זוממין. כצ"ל:

גמ' א"ר אי בעו כו' כי עונותיכם היו מבדילים. נ"ב וכן אמר ירמיה (ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם:

וְאַף שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם. כך הגרסה בכל מקום. ויש להקשות הוה ליה למימר 'מָה הַיּוֹם מִיָּמִים' דהם ימי השבוע אבל 'יּוֹמַיִם' משמע דקאי על שני ימים בלבד כמו שאמרו (רש"י דברים יא, יג) 'אם תעזבני יום יומים אעזבך'?
ונראה כי ידוע דבזמן קדמון היה אצל האומות יום בשבוע מיוחד ליום מנוחה ויום בטלה והוא יום ראשון בשבוע כאשר נמצא עתה אצל הנוצרים וכמפורש זה בגמרא, ואפשר שהיה לאומה אחרת יום אחד מיוחד ויום מנוחה ויום בטלה והיה ביום שישי בשבוע כאשר נמצא עתה אצל הישמעאלים, ונמצא שהיה יום סמוך לשבת מלפניו אצל אלו ויום סמוך לשבת מאחריו אצל אלו.
ולכן אמר לו על השבת 'מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם' הם שני ימים אלו הנמצאים אצל אחרים לימי מנוחה מה היתרון שיש לו לשבת עליהם שיהיה אצלכם יום מנוחה יום השביעי דוקא ואינו יום שישי כאלו ואינו יום ראשון כאלו?
והא דהביא לו שלשה הוכחות בשביל כבודו של שבת ומעלתו, נראה לי כנגד שלשה מדרגות קדושה שיש לשבת של לילה ושל שחרית ושל מנחה גם כנגד ג' פעמים 'הַיּוֹם' הכתוב בשבת בפרשת בשלח גבי ירידת המן גם הוא כנגד שביתה ממלאכות הנקראים אבות וכנגד שביתה ממלאכות הנקראים תולדות וכנגד שביתה ממלאכות שהם דרבנן.
אי נמי יש לומר כנגד הפעולה והפועל והנפעל וכמו שכתב הגאון מהראו"ו ז"ל בריש פרשת דברים שכל דבר יש בו פעולה ופועל ונפעל דרך משל הזרע הוא הפעולה והאדם הזורעו הוא הפועל והקרקע שנזרעת בו היא הנפעל עיין שם. וכן כאן הקדושה שאנחנו עושים ביום השביעי הוא הפעולה והאדם העושה הוא הפועל ויום השביעי הוא הנפעל ולכן אומרים ג' פעמים 'בּוֹאִי כַלָּה' בקבלת שבת שתים בקול רם ואחת בלחש.

קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת. אם הוא על קברו ממש שנקבר בו גופו של אביו לא שמענו כזאת על אביו ולא על זולתו כי אם נאמר כזאת על קבר 'אלישע אחר' שהיה לו כן על ידי תפלתו של רבי מאיר, ואפשר דכונתו על מקומו אשר בגיהנם ולזה קרי ליה קברו ואינו מעלה עשן בשבת דאש גיהנם אינו דולק בשבת ואף על גב דאין זה גלוי לו דהוא אינו רואה מקומו של אביו בגיהנם כי ידע דאחר שיאמר לו על אוב הוא מעלה את אביו באוב ועל ידי כך ישאל את אביו למה לא עלית בשבת? וישיב לו אביו דאין אש גיהנם דולק בשבת, ונמצא דהוא מעיד ומגיד על מקומו שבגיהנם דאינו מעלה עשן בשבת.
והכי איתא במדרש רבא בפרשת בראשית (בראשית רבה יא, ה) דאמר לו רבי עקיבה שיעלה אוב וינסה הדבר באביו והלך ונסה באביו והעלהו ביום ראשון ושני ושלישי וכו' ובכולם עלה ורק בשבת לא עלה וחזר והעלהו ביום ראשון אמר לו כמדומה לי שנעשית יהודי שכל ימי החול עלית וביום שבת לא עלית! אמר לו בעולם שלכם מי שאינו רוצה לשמור שבת רשאי בעצמו, אבל כאן בעל כרחו שומר שבת! אמר לו וכי משא ומתן ומלאכה יש לכם, ומה הפרש יש בין שבת ובין ימי החול אצלכם? אמר לו ההבדל הוא שכל ימי החול גיהנם דולק וביום שבת נח עיין שם. נמצא הגיד לו אביו על מקומו בגיהנם שהוא קבורת נפשו שאינה זזה משם אינו מעלה עשן בשבת וכל זה צייר רבי עקיבה בדעתו מעיקרא והקדים לומר לו בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ, קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת.

אָמַר לוֹ: בִּזִּיתוֹ, בִּיַּשְׁתּוֹ, וְקִלַּלְתּוֹ. נראה דנקיט ג' דברים בִּזִּיתוֹ במה שאמרת 'מַה גֶּבֶר מִגּוּבְרִין' דהראית בזה שאין לו יתרון על המון העם וּבִיַּשְׁתּוֹ שהבאת הוכחה גמורה לבטל דבריו מן בעל אוב ובזה נצחתו נצחון גדול וביישתו בנצוח הזה וְקִלַּלְתּוֹ שהוא רוצה לומר גדפתו כמו שפירש רש"י ז"ל והוא במה שאמרת 'קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ דְּאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת' דנמצא אביו עודנו נדון בגיהנם ורק בשבת נח.

וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה, הָיָה בּוֹכֶה (דברים יח, יא). הא דהיה רבי עקיבה מתעורר בדבר זה יותר משאר חכמים מפני שרבי עקיבה היה ארבעים שנה עם הארץ וסבל עניות באותם ארבעים שנה ולא היה לו סיוע מצער ויסורין של עניותו ורעבונו שיפתחו לו שערי בינה באותם הארבעים שנה שתשרה עליו רוח חכמה ובינה בהם והלכו לאבוד ח"ו כל אותם השנים.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הֲווּ יַתְבֵי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעַסְקֵי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלוּ לֵיהּ. יש להקשות כיון דיכולים לברא בהמה ואכלי לה דנהנים ממנו באכילה וכן רבא היה בורא גברא ושולחו ממקום למקום ורק כח הדיבור לא יכול לברא לו, אם כן אדם הראשון איך נצחתו חוה שהכריחתו לאכול דאמרה לו אם תחשוב שתשאר חי והיא תמות לא יברא לך אשה אחרת דאין כל חדש תחת השמש, ומה תועיל לבדך אם לא תוליד בנים וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל, ולפי זה היה לומר לה אני אברא אשה בספר יצירה אף על פי שהיא אי אפשר לה לדבר עם כל זה אשמש עמה כדרך כל הארץ ותוליד בנים!
ונראה לי כיון דאי אפשר לברא בה כח הדיבור אין ראויה להזריע ולהתעבר. ועוד זה דנברא בספר יצירה אינו מתקיים בעולם יותר מן עשרים־וארבע שעות כי צריך לו חיים ומי יתן לו חיים וכאשר אמרו רבותינו ז"ל על הנעשה באחיזת עינים וכשוף שאינו מתקיים עשרים־וארבע שעות אלא חוזר ומתבטל ואם כן מה היה מועיל אם היה בורא אשה בספר יצירה אף על גב דהיה יודע לברא בספר יצירה בודאי.
ברם יש להקשות אמאי דחיק לשנויי לעיל (בדף נט:) על אדם הראשון שנאסר לו בשר בהמה ומה שהיו צולין לו בשר היינו בשר היורד מן השמים. והוה ליה למימר דהיה בורא בספר יצירה בהמה ואכיל לבשרה כאשר היו עושין רבי חנינא ורבי אושעיא? ונראה לי בס"ד דאכילת בשר הנברא בספר יצירה אינו משביע שאינו עושה דם בגוף האוכלו ובודאי דאינו מרגיש בו טעם הנאה של אכילה.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת איך רב חנינא ורב אושעיא נהנין ממעשה נסים דמברו להו עגלא תלתא ואכלי ליה? אך בזה ניחא דלא היה להם הנאה מאכילתו ורק עושים כן להראות כח קדושת שמות הקודש אשר מכוונים בהם ופועלים בהם פעולות אלו וגם לנסות כח קדושת עצמם דאין כל אדם עושה פעולות אלו אלא אם כן הוא צדיק וקדוש וטהור. ובזה ניחא לתרץ בענין אליהו זכור לטוב שהיו מביאים לו העורבים בשר (מלכים א' יז, ב) ולמה לא היה בורא בשר בספר יצירה? אלא ודאי דאין בשר זה משביע וזן את הגוף.

אָמַר לֵיהּ: מִן חַבְרַיָא אַתְּ? הָדַר לַעֲפָרֵךְ. צריך להבין מה נעשה בו לזה הנברא, ואם נתבטל איך נתבטל בדברים אלו?
ונראה לי בס"ד דאיתא בספר שבט מישראל (על התהלים סימן כ"ח) על מה שנאמר בישעיה הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹקִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ (ישעיה מא, כג) ופירש הענין על פי מה שאמרו בילקוט ראובני (פרשת בראשית) כי בן סירא עשה גולם על ידי צרופי אותיות א"ב ובא ירמיה הנביא ע"ה והוכיחו! והשיב לו בן סירא כבר נברא ומה אעשה? אמר לו ירמיה הנביא ע"ה תן דעתיה לכוין כל הצרופים שעשית לאחור בדרך תשר"ק ואז יחזור לעפרו, וכן עשה.
נמצא אם יהיו בוראים בריה על ידי צרופי אותיות אם יחזור ויצרף אותם בצרופים לאחור דרך תשר"ק ישוב הנברא לעפרו אמנם השם יתברך שהוא הבורא האמיתי אם יבא אדם על בריה שברא הקדוש ברוך הוא צרופי האותיות לאחור לא יוכל לפעול כלום אלא תשאר הבריאה כמו שהיא. וזהו שנאמר הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר כי רשעי ישראל באותו זמן היו בעלי שם המפורש והיו יודעים לצרף אותיות של ספר יצירה לעשות בהם איזה בריה והיו מתפארים בדבר זה שיש להם יכולת בכך ואמר לו הנביא הגידו האותיות של צרופים אשר בראתם בהם על אלו הדברים שנבראו בהם לאחור ואז נֵדְעָה כִּי אֱלֹקִים אַתֶּם כלומר אם הגדתם האותיות לאחור ונשארו הבריות כמו שהם ולא בטלו אז נדע כי אלקים אתם ואם בטלו מעשיכם אז ניכר שאין ממש בכם עד כאן דבריו עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ (ישעיה כח, יג) פירוש אלו הבוראים בריות בספר יצירה כדי להתפאר להראות לעולם שהם אלקים, היו הנביאים מכשילים אותם בהזכירם על בריות שלהם אותיות הצירוף שבראו אותם בהם לאחור ובזה נשברו אותם הבריות ואז נתגלה קלונם ונודע דאין אלקים המה ונמצא בזה נוקשו ונלכדו בזיופם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) והיינו 'זֹאת' ראשי תיבות 'זִוּוּג אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה' שעל ידי הצרופים של האותיות שזה נקרא 'זיווג האותיות' אם הם מבינים זה באמת ויש להם יכולת שלימה בזה הנה אלו יָבִינוּ דבר זה לְאַחֲרִיתָם של אותיות הצירוף שאם יזכירום לאחור יסתרו כל בניינם.
ולכן נראה כי רבי זירא היה יודע לברא אדם על ידי צירוף ידוע שמועיל לברא אדם שלם חוץ מכח הדיבור שאינו יכול לברא בו ואחר שידע דההוא גברא נברא מספר יצירה מאחר שלא היה יכול לדבר אז הזכיר עליו צירוף שנברא בו לאחור כי הוא יודע באיזה צירוף בוראין אדם וכיון שהזכיר עליו את הצרוף למפרע שב לעפרו ונתבטל לגמרי והגמרא הסתיר הענין ורק אמר דאמר לו 'תּוּב לַעֲפָרֵךְ' אך ודאי הוא הזכיר הצירוף למפרע ויתכן דנרמז זה בתיבת לַעֲפָרֶיךָ בהפוך אתוון לָעֳרָפַיִךְ לשון עורף רצונו לומר שוב לאחור על ידי הצירוף שמכוין בו לאחור.

בגמרא וקול לר"י לאו מעשה הוא: בפשטות לא הוי מצי להקשות מהך ברייתא אר"י שם בב"מ בלא סוגיא דהכא די"ל כמו שמתרץ באמת שאני עדים זוממין שישנם בראי' אבל לפי מה שתירץ הואיל וישנו בקול ולא ס"ל הך דישנו בראי' פריך שפיר ולכן הוצרך לתרץ רבא באמת הכי:

עונה כדרכו ועונה בשבת: יש ליתן טעם למה דגלגולת עונה בשבת ומעלה בזכורו אינו עולה בשבת כיון דהא דיש כח לב"א להעלות המת משום דסבר שנתבקש לדין של מעלה כמ"ש רז"ל גבי שמואל שאמר למה הרגזתני ובשבת שאין בו דין יודע הוא שלא נתבקש לדין ולכן אינו עולה אבל בגלגולת דמנח קמי' ואין צריך להעלותה היא עונה גם בשבת:

עיקורי קטניות מהיות רעות: צ"ל דג"כ אערבי שביעיות קאי פי' מי שעוקרים בע"ש שומרים מהרקבה דאל"כ אין זה מחשב עתים ושעות ואינן בכלל מעונן:

ברש"י ד"ה מתיב ר' זירא. ת"ל ועשה: אף דבריש כריתות משמע דמלעושה בשגגה ממעטינן אין בו מעשה זה דוקא לענין מגדף דבו איירי קרא דלעושה אבל בשאר עבירות מועשה אתיא ובזה א"ש הסתירה לעיל (ע"א) ברש"י בד"ה ר"ל הביא קרא דועשה ובד"ה אי הכי קרא דלעושה בשגגה ולפ"ז א"ש דבד"ה ר"ל שרצה למעט בעל אוב הביא קרא דת"כ דועשה ובד"ה אי הכי דאתי למעט מגדף הביא קרא דלעושה כמתניתן דכריתות אכן מ"מ לא מתורץ בזה מה שהקשו התוס' לעיל (דף ס"ג ע"א) כיון דשם לענין ע"ז איירי וקרא דלעושה בשגגה גם גבי ע"ז כתיב:

בא"ד יצאו עדים זוממים שאין בהם מעשה: אף דאיכא ג"כ שיש בהם מעשה כגון מכה אביו ואמו רוצח גונב נפש מאחיו וכדומה כבר הקשה זה בת"כ גופא ותירץ דעיקר טעם הוא דממעטינן כל הני מחטאת משום דלא כתיב בהו כרת ובעינן דומיא דע"ז דכתיב בי' כרת:

ד"ה ידוע. שם חיה: והרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו כתב שהוא שם עוף אכן כשיטת רש"י הביא הר"ש (בפ"ח דכלאים) בשם הר"י בן קלונימוס ע"ש:

ד"ה אי בעי צדיקי. להיות נקיים מכל פשע: ולפ"ז ק"ק למה כינה להם בשם צדיקים אי בעו אינשי להיות צדיקים הל"ל ועוד הד' שמתו בעטיו של נחש כדאמרינן ספ"ק (דב"ב) למה לא ברו עלמא ולולא פירושו הייתי מפרש אי בעו צדיקי ברו עלמא בניחותא פי' דבאמת יכולים לברוא אם ירצו כדכתיב כי עונותיכם היו מבדילים ובצדיקים אין הבדלה ואהא מייתי מעשה מרבא ורבי חנינא ור"א דבאמת ברו להם בריות בראשית:

בתוספות ד"ה יצאו עדים. וי"ל דמשכחת א"נ כגון: אכן ק"ק דלפ"ז לא הוי שייך לרבות הני משום חייבי מיתת ב"ד הא בכה"ג לא הוי שייך כלל מיתת ב"ד וכמו כן הוי מצי לתרץ כגון שהעדים הם טריפה דאין נהרגין משום דהוי עדות שא"א יכול להזימה וכדלקמן (דף ע"ח ע"א) א"נ בעדי נערה המאורסה חבירה וכדלעיל (דף מ"א ע"א):

בד"ה הואיל וישנו. מאי משני מכל הני: שיטת רש"י נ"ל כמו שתירצו התוס' בכריתות בשם הר"נ דישנו בלב שייך בכולהו חוץ מעדים זוממים ולכך לא פריך רק מעדים זוממים וע"ז תירץ שפיר הואיל וישנו בראיה ולכן ל"ק ג"כ ממה שהביאו התוס' ראיה ממה דאמר ר"י לתנא לא תיתני מימר דוקא דבנשבע ומקלל חבירו בשם לא חשיב הדבור מעשה דתרווייהו ישנו בלב דבשבועה בעינן פיו ולבו שוין כדאמרינן בשבועות (דף כ"ו ע"ב) ובמקלל בשם ג"כ ישנו בלב כמו גבי מגדף גם מה שהקשו התוספות מיהו בפ"ק דכריתות פשוט דמתורץ בזה:

בא"ד. וה"נ עדים זוממים בדיבורייהו: ק"ק דממנ"פ אי בעינן שיעשה המעשה ע"י הדיבור באמת והרי בעדים זוממים לא שייך זה דהרגו אין נהרגין ואי לא בעינן רק שיכוונו לעשות מעשה על ידיהם א"כ מ"ש מעד"ז דפריך דוקא גם אמסית ומדיח הוי שייך להקשות כן דהא גם הוא כיון שיעשה מעשה ע"י ואפשר לומר דהוי מצי לאוקמא הך מסית ומדיח במדיחו ומסיתו לומר אלי אתה דאין כאן מעשה ואותו מסית דאתעביד מעשה ע"י ממועט לפי האמת כמו רוצח ומכה או"א וגונב נפש כנ"ל ועיין מש"כ בספרי ע"ל לכריתות (דף ד' ע"א):

ד"ה ר"ל. אליבא דמ"ד לשב"מ: עיין במהרש"א ומש"כ דהתוס' רצו לפרש דמאי פריך הש"ס דלמא ר"י קאמר אליבא דמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו לא ידעתי מאי קשה לו בזה דהא בפירוש קאמר ר"י עקימת פיו הוי מעשה אלמא דהך טעמא הוא וע"כ ר"י גופא קאמר זה מדאיתבי' ר"י לר"ל בב"מ (דף צ') מהמתניתן דתמורה ואי ר"י לא קאמר רק למ"ד לוקין תיקשי איהו לנפשיה הא הוא סבר בעלמא אין לוקין ורק הכא קאמר לוקין למ"ד לאו שאב"מ לוקין. אכן כוונת התוס' היא פשוטה שרצה לתרץ כי היכי דלא תיקשי ר"ל אר"ל כמו שנראה מהא שהקשו התוס' בב"מ שם קושיא זו ושם ודאי לא שייך כפירוש המהרש"א כאן:

ד"ה מעלה בזכורו. ולא יתכן בב"א דשאול: לא ידעתי מי הכריחם לפרש דקאי זכורו אמכשף ולא על מת גופא וכן מוכח לכאורה דהא מעלה בזכורו מסקינן דאין עונה כדרכו אלא יושב בין הפרקים ואיך אפשר שיושב על זכורו של מכשף ובין פרקיו אלא ודאי דמ"ש רש"י על זכורו אמת קאי וזה מה שתמהה ב"א דשאול שהיא רצתה להעלות שמואל בזכורו והוא עלה כדרכו ולכן אמרה ראיתי אלהים עולים כמבואר במדרש:

נהר סבטיון יוכיח. בפתח עינים הבאתי דבריו של גדול הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה פרשת האזינו ע"ש. ואני הצעיר ראיתי כת' מרבני עה"ק ירושלם תו' משנת תכ"ג ששלחו לאיטאליא על יד הרב המקובל מהר"ר נתן שפירא ז"ל בעל מצת שמורים וחתומים בה הרב המקובל מהר"י צמח והרב הגדול מהר"ר אברהם ן' חנניא תלמיד מהרימ"ט והרב הגדול מהר"ר יצחק נסים ן' ג'אמיל זקנו של מופת הדור הרב מהרח"א והרב מהר"ר ברוך בנימין בן הרב הגדול מהר"ר ישראל בנימין ושאר רבנים וחתימות הרבנים הנזכרים וקצת חתימות אחרות ניכרין לי מתוך חתימתן בפסקים כ"י שבידי ושם מודיעים מבני משה ועשרת שבטים שסיפר להם חכם גדול שליח פרס בעל הנס ורמזתי קצת מזה במדבר קדמות דף פ"ו ע"ב והעתק כל הכתב הוא בידי:

בעל אוב יוכיח. הוצרך להביא הוכחות במוט"ב תלתא כחדא כי על נהר סבטיון אין מופת ויוכל להכחיש ולומר דלהד"מ לז"א לו בעל אוב יוכיח ויען גם זה אינו מן המוכן דצריך להביא מכשף דבקי בזה ולחקרו ולדורשו. לזה אמר לו מדבר שהוא בידו אתו עמו בעוד קברת ארץ אביו ותו לא מידי לכן אמר לו ג' הוכחות כאחד:

בזיתו ביישתו וקללתו. אפשר דכונתו דבאומרו נהר סבטיון יוכיח הוה סגי אך החשיבו לאחד מן הפוקרין שנאמר עליהם שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן ופשיטא ליה שהוא מכחיש ולכן תכף הוכיח בבעל אוב וזה ביזוי. ולא סגי ליה בהכי אלא חשש שאינו בקי בעניני העולם ולא ידע מבעל אוב לכן קל מהרה הביא לו ראיה אחרת ובזה ביישו להחשיבו כאחד מן הרקים ופוחזים. ועד אחרן קללו וגידפו שאביו קנ"ף שרו"ף בגהנם:

כדי שתשרה עליו רוח טהרה עאכ"ו אבל מה אעשה שעונותנו גרמו לנו שנאמר עונותכם היו מבדילים וכו'. אפשר במ"ש רבינו הרב מהרח"ו ז"ל דמחצב הנשמות הוא כ"י אצל האורות ואחר מחצב הנשמות הוא מחצב המלאכים בסוד הן אראלם צעקו חוצה. והשתא א"ש אומרו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם דאם לא היו העונות אין דבר חוצץ דמחצב הנשמות אצל האורות כ"י:

רבא ברא גברא וכו' מן חבריא את תוב לעפרך. הגאון מהר"ר צבי אשכנזי ז"ל בתשובותיו סימן צ"ג עלה ונסתפ"ק אם אדם הנוצר על ידי ספר יצירה מצטרף למנין עשרה לומר קדיש וקדושה והרב ז"ל הביא ראיה מסוגיין מדא"ל תוב לעפרך ש"מ דאין בו מועיל ע"ש ויש לדחות דיצא שכרו בהפסדו שיוכל להזיק וכמ"ש הרב בנו בשאלת יעבץ דיצא פרצה ונזק ע"ש. ואני תמיה על הרב ז"ל הנמצא כזה דיש ספ"ק בידו אם בהמה מצטרפת למנין הרי זה הנוצר על ידי ספר יצירה הוא בהמה בצורת אדם כי אין כח ע"י ספר יצירה אלא כח חיוני כבהמות ומשו"ה אינו מדבר כי כח הדברי והדעת הוא מאת ה' דוקא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. וכמ"ש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות והרב מהרימ"ט ז"ל ואם כן אין כאן ריח ספק אם בהמה מצטרף למנין וכבר אני עני כתבתי בזה בקונטריס ברכי יוסף ומחזיק ברכה בא"ח סימן נ"ה אך שם כתבתי בסגנון אחר ע"ש:

נהר סבטיון יוכיח וכו'. כתב הרמב"ן בפירוש התורה פרשת האזינו על פסוק אמרתי אפאיהם כי עשרה שבטים גלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין נהר סבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתוארים יון כמו אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה עכ"ל:

בזיתו ביישתו וקללתו. צריך ביאור הני תלתא כנגד מי. ואפשר לומר כי ידוע דהמלך הממנה שר בשרים על הרוב יהיה מסיבת חכמתו וגבורתו ועושרו יתר מאחרים אך לפעמים יהיה בלי טעם רק שזה רצונו ומאשפות ירים אחד מעיר והוא הצעיר. ומעין דוגמא האיכא צדדים מצד עיוני ופלוסופי ביום השבת דאפשר יאמרו דאין טעם בשביתתו רק כי כך רצה הקב"ה וגזרת מלך היא אבל האמת שהטעם ידוע כי בו שבת כביכול. והנה באומרו מה גבר בגוברין דהכונה מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל האנשים כדפירש"י אין תפיסה בזה שר' עקיבא רצה לזלזלו בזה שאינו ראוי לכך רק יש לומר שכונתו כאשר לך יאתה להשתרר מכח מעלותיך גם שבת האיכא טוב טעם לנוח בו. וטורנוסרופוס רצה להבין מאי דעתיה דר' עקיבא בגדר חשיבותו. אף הוא ענה אנא מרי צבי כלומר גדולתי מחמת רצון המלך כי הוא אמר ויהי בלי טעם. ואז ר' עקיבא היה ראוי שיאמר לא כי אלא המלך טעמו ונימוקו עמו כי מכח מעלותיך לך נאה וכן השבת צריך לשבות בו כי היה מנוחה בבריאה. אכן ר' עקיבא השיב שבת נמי מרי צבי וקיים מאי דאמר דלא היה ראוי אלא חפץ בו המלך על מגן. וכנגד זה אמר בזיתו שביזהו במה שהסכים כי אינו ראוי לכבוד ומאחר עלות הביאו המלך לשררה זו בלי טעם. והוסיף לומר ביישתו. כלפי שאמר ר' עקיבא נהר סמבטיון יוכיח והורה בזה טעם השבת כי יום מנוחה הוא אף לדומם דלאו בני קבולי גזרת מלך אינהו ומעתה זהו ביושו שכדי לומר שאינו ראוי העלים טעם שבת ואמר שבת נמי דמרי צבי אף שיש לו טעם כעיקר יכחידנו תחת לשונו כדי לבזותו ואמר קללתו כנגד מה שאמר לו על אביו:

(סה ב) קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת.—עי' רש"י שכל ימות החול נדון ונשרף. אבל כבר כתב הרמב"ן בשער הגמול שלו שבספר תורת האדם "דמקרה אחד לצדיק ולרשע בגופו אחר המות, ואיך יהיה הגוף הזה בגיהנם וזה בטובת העוה"ב. והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד או הם גנוזים בביתך בתוך ארון אחד, הרי שאין עונש אלא לנפש". ולפיכך כתב על מה דאיתא בחגיגה (טו ב) "סלק קוטרא מקבריה דאחר" דמעשה נסים היה לראות כן. וסתם ולא כתב ענין קברו של אבי טורנוסרופוס דהכא. אבל בח"א למהרש"א בחגיגה שם כתב נמי, דזה שאר"ע קברו של אביו יוכיח היינו שר"ע העלה עשן בקברו בכל ימי השבוע ע"פ נס (ע"ש). אבל אין זה מחוור דכאן משמע, דעשן זה היה מצוי בקברו תדיר בכל ימות השבוע חוץ משבת, אף קודם שאלתו של טורנוסרופוס לר"ע, כמו בעל אוב וסמבטיון, שהיו אצלם דברים נודעים ומפורסמים בכל זמן. ומלבד זה אם ר"ע חידש את העשן אחרי שאלת טורנוסרופוס היה משיב לר"ע: אל תשיבני מאבי, שזה זמן רב שאף כל ימות השבוע לא העלה עשן. לכן נוח יותר הנוסח שבב"ר פי"א, דעל זה שא"ל ר"ע "המעלה את המת בזכורו יוכיח שאינו עולה בשבת", הלך טורנוסרופוס ובדק באביו ועלה כל ימי השבת, אבל לא בשבת, ולאחר שבת העלהו ושאלו: למה לא עלה? והשיב לו, שכאן הוא משמר את השבת בעל כרחו, שכל ימות השבת הוא נדון ובשבת הוא נח. וע"ש שהשמיטו הא דאין מעלה עשן בשבת. ואולי נאמר שאף כאן ענין "קברו של אביו יוכיח" היינו כשיעלה אותו באוב יאמר לו שאינו נדון בשבת, וזהו פירוש "שאין מעלה עשן בשבת". ושוב מצאנו בבאר הגולה למהר"ל מפראג באר ב' (דף ח ע"ג מדפוס ווארשא תרמ"ז) שכתב: "וכיוצא בזה מ"ש בפרק ארבע מיתות קברו של אביו יוכיח, וענין זה ג"כ שיודע היה ללחוש עד שידע שאביו לא היה נדון בשבת". אבל אין זה מחוור.