סנהדרין סד ע"א

דף סד - א

מיד השתיקו התינוק לאליהו, ואמר לו:  הס! כדי שלא להזכיר בשם ה'.

ועשה כן, מפני שלא לימדו אביו ואמו קריאת שמע.

מיד הוציא התינוק את יראתו מחיקו, והיה מחבקה ומנשקה, עד שנבקעה כריסו, ונפלה יראתו לארץ, ונפל הוא עליה.

לקיים מה שנאמר [ויקרא כו] "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם! -

ומוכח שהיה יצרם תוקפם לעבודה זרה.

ומתרצת הגמרא: בתר דאביקו ביה. לאחר שהתקשרו אליה מעצמם, החלו לחבב אותה, ומאז היה יצרם תוקפם לעבודתה.

תא שמע: [נחמיה ט] "ויזעקו אנשי כנסת הגדולה בקול גדול אל ה' אלהיהם".

מאי אמור?

אמר רב יהודה ואיתימא רב יונתן: הם אמרו בלשון ארמית: בייא בייא! הוי! הוי!

יצר הרע שבקרבנו, היינו, הוא זה שגרם, דאחרביה, שבעוונותינו החריב הקב"ה לביתא, לבית המקדש, וקליא להיכלא, ושרף את היכלו, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא, יצר הרע, מרקד בינן, מרקד ומסית בינינו.

כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, הרי מה שנתת בנו יצר הרע הוא כדי שנעמוד בנסיונותיו, לכוף את יצרנו, ונקבל על העמידה בנסיון שכר. -

לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן! איננו רוצים לא את היצר הרע, ולא את מתן השכר על העמידה כנגדו.

ומוכח מכאן שיצר הרע של עבודה זרה היה תוקפם, שהרי על עבודה זרה נחרב בית המקדש!?

וגם כאן מתרצת הגמרא: בתר דאביקו ביה. לאחר שהתקשרו אליה מעצמם, החלו לחבב אותה, ומאז היה יצרם תוקפם לעבודתה.

וממשיכה הגמרא להביא את דברי רב יהודה:

יתבו תלתא יומא, ישבו אנשי כנסת הגדולה שלשה ימים בתעניתא, בעו רחמי שיסתלק מהם יצר הרע של עבודה זרה.

נפל להו פיתקא מרקיעא, נפל להם פתק מן הרקיע, דהוה כתיב בה "אמת", לאות כי הסכים הקב"ה עמהם שיש לסלק את יצר הרע של עבודה זרה.

אמר רבי חנינא: שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת". והיינו, כמו שהמלך המסכים עם עבדיו, חותם עמהם בתקנתם את חותמו, כך הקב"ה חתם בחותמו, שהוא "אמת", את ההסכמה לתקנת אנשי כנסת הגולה לסלק את יצר הרע של עבודה זרה.

נפק כגוריא דנורא, יצאה אש בדמות גור אריה, מבית קדשי הקדשים.

אמר להו נביא לישראל: היינו, אש זו הנראית כגור אריה, היא יצרא דעבודה זרה.

בהדי דקתפסי ליה - אישתמיט ביניתא מיניה, נתלשה ממנו שערה אחת, והשמיע על כך את קול צערו, ואזל קליה, והלך קול צערו בארבע מאה פרסי.

אמרו: היכי ניעבד, מה נעשה? דילמא משמיא מרחמי עליה כאשר ישמעו את קול צערו!

אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, הטילוהו בתוך דוד עופרת, וכסיוה באברא, וגם כסויו יהיה עופרת, דשייף קליה, לפי שהעופרת שואפת לקרבה את הקול, ומעמעמת את הקול יותר מכל דבר אחר. דכתיב [זכריה ה] "ויאמר: זאת הרשעה! יצר הרע של עבודה זרה ! וישלך אותה אל תוך האיפה, וישלך את האבן העופרת אל פיה".

אמרי אנשי כנסת הגדולה: הואיל ועת רצון הוא עתה, הבה ניבעי רחמי גם איצרא דעבירה של עריות, לסלקו מאתנו.

בעו רחמי, ואימסר בידייהו יצר עבירה של גילוי עריות.

חבשוהו תלתא יומי.

וכיון שהתבטלה התאוה לעבירה, התבטלה כליל התאוה של הזכרים מלהוליד ומהנקיבות מלילד.

איבעו ביעתא בת יומא, חיפשו ביצה שנולדה היום כדי להאכילה לחולה - ולא אשכחו. לא מצאו ביצה טריה לפי שגם התרנגולות חדלו מלהטיל ביצים כיון שפסק חימומם.

אמרו אנשי כנסת הגדולה: היכי נעביד?

אם ניבעי פלגא, אם נבקש שתתבטל רק התאוה במקום שיש בו עבירה -

פלגא מרקיעא - לא יהבי.

אלא, כחלינהו לעיניה, סימאו את עינו של יצר הרע לעריות, ואהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה. הואיל הסימוי שלו לכך שלא מתגרה אדם בקרוביו, אבל עדיין מתגרה הוא באשת איש ובנדה.

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה [כך אמרה על עצמה], היא תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבע ולם.

עמדה מחוליה, והלכה לכל עבודה זרה שבע ולם.

כיון שהגיעה לפעור, שאלה לכומרים: במה עובדין לזו?

אמרו לה: אוכלין תרדין, ושותין שכר, ומתריזין בפניה.

אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה, ולא תעבוד עבודה זרה בכך.

וממשיך רב יהודה בשם רב, ואומר: ואילו אתם, בית ישראל, אינן כן! אלא כאשר אתם דבקים בעבודה זרה, אתם דבקים בה יותר מאשר אתם דבקים בהקב"ה, שנאמר [במדבר כה] "הנצמדים לבעל פעור" - שאתם נצמדים אליו בדיבוק מוחלט, כצמיד פתיל הניתן על גבי כלי, שצמוד אליו באופן שאינו יכול להנתק בקלות. ומאידך, כאשר אתם דבוקים בהקב"ה זו דביקות שניתנת להפרד בקלות, שנאמר [דברים ד]: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" - שאתם דבוקים בו כשתי תמרות הדבוקות זו בזו בדיבוק קל, שבקלות אפשר להפרידו.

אבל במתניתא תנא להיפך, לשבח: "הנצמדים לבעל פעור" - שנצמדים אליו בקשר רופף, כצמיד על ידי אשה, שאינו דבוק בידה. אך כאשר נאמר בכם "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" - הרי אתם דבוקים בו ממש. תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס, יהודי שהיה קרוי כך, שהשכיר חמורו לנכרית אחת, להובילה על גביו, ונשכר גם הוא עצמו להוביל את החמור. כיון שהגיעה הנכרית לפעור, אמרה לו: המתן עד שאכנס, ואצא.

לאחר שיצאה, אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס, ואצא.

אמרה לו: ולא יהודי אתה? - אמר לה: ומאי איכפת ליך!?

נכנס, פער בפניו, וקינח את הרעי שבאחוריו, בחוטמו של פעור. והיו כומרין מקלסין לו על אופן הביזוי המיוחד שעשה, ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך!

ואומרת הגמרא: הפוער עצמו לבעל פעור - הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי. וחייב קרבן על שגגתו, ומיתה על זדונו בהתראה. ^[24]

הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה.

רב מנשה הוה קאזיל למקום הנקרא בי תורתא.

אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא.

שקל פיסא, אבן, שדא ביה! זרק בה כדי לבזותה.

אמרו לו: מרקוליס היא! וכך עובדים אותה.

אמר להו: הזורק אבן למרקוליס, תנן, שאסור לזרוק אבן לפניו, כי זהו כבודו, ואילו אני השלכתי את האבן במרקוליס עצמו, להכותו בגופו כדי לבזותו!

אתא רב מנשה, שאל בי מדרשא.

אמרו לו: הזורק אבן במרקוליס תנן, ואף על גב דמיכוין למירגמיה, הרי זו עבודתה! ^[25]

אמר להו: אם כן, איזיל אישקלה. אלך ואקח את האבן משם, כדי שלפחות, לא תהא האבן שם לכבודו של מרקוליס. ^[26]

אמרו לו: אחד הנוטלה ואחד הנותנה חייב, היות וגם בנטילת האבן משם יש כבוד למרקוליס, כי כל חדא וחדא, רווחא לחבירתה שביק, כל אבן הניטלת משם, יוצרת מקום לזריקת אבן נוספת.

מתניתין:

הנותן מזרעו למולך -

אינו חייב על כך מיתה, עד שימסור את זרעו למשרתי המולך, ויעביר את זרעו באש.

מסר למולך ולא העביר באש. או העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב מיתה, עד שימסור למולך, וגם יעביר באש.

גמרא:

ומדייקת הגמרא: קתני במשנה לעיל [נג א] בין הנסקלים: העובד עבודה זרה. וקתני שנינו כאן בנפרד, במשנתנו, את החיוב על מסירה ל"מולך".

אמר רבי אבין: תנן, משנתנו נשנית כמאן דאמר, "מולך" - לאו עבודה זרה היא!

מכך שחילקה המשנה את דין העובד עבודה זרה מדין מוסר זרעו למולך, משמע שהיא סוברת כמאן דאמר שה"מולך" אינו עבודה זרה, ולכן חייבים רק על מסירת זרעו למולך, ולא חייבים על עבודת המולך בעבודות אחרות, כמו השתחואה.

וכמו כן, המעביר זרעו לעבודה זרה, ולא למולך, ואין דרכה בכך, אינו עובר. כיון שאין איסור המסירה למולך מצד העבודה לעבודה זרה, אלא הוא איסור אחר, של מסירה למולך.

דתניא: אחד המוסר זרעו למולך, ואחד המוסר זרעו לשאר עבודה זרה - חייב. כי סובר התנא קמא שהמולך גם הוא עבודה זרה, וכך היא דרכה, למסור לה את זרעו. ואם כן, לא הוצרכה התורה לאסור את העבודה הזאת, כיון שהיא נכללת בדברי הכתוב לגבי עבודה זרה בכלל [דברים יב], "איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם". ולא בא הכתוב בפרשת המולך אלא לחדש שחייבים עליה אפילו אם היתה המסירה לעבודות זרות אחרות [מלבד המולך], שחייב עליה על אף שאין דרך עבודתו בכך.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: רק המוסר זרעו למולך - חייב, שדרכו בכך, אבל המוסר זרעו שלא למולך - פטור.

והיינו, שהאיסור הוא רק מחמת חוק ומנהג הגויים, שכך היו נוהגים למסור זרעם למולך, אך לא היה המולך עבודה זרה. ואסרה התורה לנהוג בחוק הגויים הזה, שהיה למולך דוקא, וחייבה מיתה את הנוהג בו. ^[27]

אמר אביי: רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי חנינא בן אנטיגנוס, אמרו דבר אחד.

רבי אלעזר ברבי שמעון - הא דאמרן, בברייתא.

רבי חנינא בן אנטיגנוס - דתניא, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון "מולך"? - לומר שחיוב המיתה על המסירה הוא לגבי כל שהמליכוהו עליהם [וזהו לשון "מולך"], אפילו צרור, ואפילו קיסם, ש"המליכוהו" עליהם לפי שעה, כדי למסור לו את בניהם ולהעביר אותם באש.

ומכאן מוכח שהוא סובר כי רק לגבי ה"מולך" נאמר איסור המסירה, ולא לגבי עבודה זרה, כי קיסם וצרור אינם עבודה זרה.

רבא אמר: הם לא אמרו דבר אחד, כי "מולך עראי", כמו צרור וקיסם, שאינם ראויים להקרא "מלך" אלא המליכוהו עליהם לפי שעה, איכא בינייהו. שלרבי חנינא בן אנטיגונוס חייב על המסירה לו, ואילו לרבי אלעזר ברבי שמעון פטור עליו, ואינו חייב אלא במולך קבוע.

המשנה התשיעית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה הנותן מזרעו למולך ענין מולך הוא שהיה האב לוקח את בנו ומוסרו לכמרים והם עובדי האש וכשקבלוהו הכמרים להיותו בכת שלהם מדליקים אש גדולה והכמרים מחזירין אותו לאביו להיות הוא מעביר את בנו באש לרצונו בפניהם והאב לוקחו ומעבירו ברגליו על המדורה מצד לצד לשם יסוד האש וכשיצא מן המדורה לוקחין אותו הכומרין ומלבישין אותו בבגדיהם והוא נעשה כומר עמהם או מבני אותה אמונה והעבודה זו לא היה הבן נשרף בה ועבודה זרה אחרת היתה שהיו שורפין בה ואינה ממין המולך אלא לאלהי ספרוים ועליו הוצרכה אמו של חזקיה לסוכו בדם סלמנדרא ואומר עכשיו על המולך שאינו חייב עד שימסור למולך ויעבירנו באש ברגליו אבל אם מסר ולא העביר או העביר ולא מסר אינו חייב הא מסר והעביר במזיד והתראה נסקל בלא התראה בכרת בשוגג חייב חטאת:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

מעשה זה אינו עיקר הע"ז שאין זה אלא חוק אותם הגוים לכניסה בברית אמונתם ועיקר ע"ז זו הוא העבודה ליסוד אחר שנעשה מבני דתם וכל שזבח וקטר ונסך והשתחוה לשם היסוד הוא בכלל עובד ע"ז אבל המוסר והמעביר אינו עובד ע"ז עדין אלא שמתחקה בחוקותיהם ועל חוק זה הקפידה תורה לחייבו עליו סקילה ואם זבח וקטר לכומר או למדורה שלא לשם היסוד אין זה כלום וכל שהעביר את בנו באש לשם ע"ז אחרת אפילו פירט ואמר שהוא עושה מולך מדברים אחרים כגון צרורות או קיסמין והוא הנקרא מולך ארעי ומעבירו עליהם אין זה כלום וי"מ צרור או קיסם שליבן אבנים והדליק קיסמין עד שנעשו כרמץ או גחלים בלא מדורה ושלהבת:

פיסקא והפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ואוקי' ואע"ג דקא מיכוון לבזוייה מיהו לא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באלוה אלא גלי אדעתיה דמיכוון לבזוייה הרי עבודתו בכך וליכא בהכי גלויי דעתא דלא קבליה עליה באלוה. וכן במרקוליס אע"ג דמיכוון למרגמיה כיון דלא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באליה חייב שהרי עבודתו בכך. רב מנשה הוה אזיל לבי תורתא כו' אמר הזורק אבן למרקוליס תנן יש אומרים הזורק אבן למרקוליס תנן לפניו לכבודו ואני זרקתי לגופו להכותו. ולאו מילתא היא דהא בהדיא אמרינן לעיל דאע"ג דמיכון למרגמיה חייב. אלא הכין פירושא הזורק אבן למרקוליס תנן ונמצא שעבד ע"ג ואע"ג דר' מנשה לא איכוון לשום עבודה כלל ואפי' לאביי כי האי גונא פטור אין הכי נמי מיהו רב מנשה משום מראית העין הוא דחייש דהא בסתמא איחיובי מיחייב כדאמרינן לעיל ויש לפרש דרב מנשה פיסא דאעא הוא דפתק ביה והיינו דקאמר הזורק אבן למרקוליס תנן ואני לא זרקתי אבן. אתא שאיל בי מדרשא איזיל אשקלה כדי שלא תתנאה בעבירה שלי. אמרו ליה אחד הנותנה ואחד הנוטלה חייב כל חדא וחדא כי שקלי לה רוחא לחברתה שבקה כלומר רוחא שבקה לאחרניאתא דאתו בתר הכי:

מתני' והנותן מזרעו למולך בגמרא מפרש היכי עבדי. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו שמעלה את המת ע"י כשפים ויושב לו תחת שחיו של זה שהעלהו ומדבר משם. ידעוני זה המכניס עצם ידוע בפיו והעצם מדבר מאליו ע"י כשפים. הרי אלו בסקילה והנשאל בהן באזהרה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אבל העושה מעשה בהן מקרא אחרינא נפקא לן דכתיב לא ימצא בך כו':

ודייקינן בגמרא קתני ע"ג וקתני מולך תנן כמאן דאמר מולך לאו ע"ג הוא ונ"מ שאם זיבח וקיטר לפניו פטור א"נ אם העביר מזרעו לשאר ע"ג פטור דמולך דוקא כתיב והיינו טעמא דלא קא דייק הכי באידך מתני' דמני להו לכולהו נסקלין וקתני העובד ע"ג והנותן מזרעו למולך משום דבעי לפרושי כולהו מילי דמולך. ואיבעית תימא דממתני' דאלו הן הנסקלין ליכא למשמע ולא מידי דאיכא למימר דתרי גווני ע"ג נקט וכי היכי דאשתעי קרא אשתעי תנא דמתני' אבל מסיפא ודאי איכא למידק דקא מפרש כולה עבודות דע"ג ולא תאני העברה באש ומפרש מילי דמולך ולא תאני זיבוח וקיטור וניסוך ש"מ מולך לאו ע"ג הוא דתניא אחד המעביר למולך ואחד שאר ע"ג חייב ולאו לכדרכה הוא דאיצטריך לאפוקי דההוא מאיכה יעבדו נפקא אלא לשלא כדרכה ור"א ב"ר שמעון אומר למולך חייב ושלא למולך פטור וכי אצטריך לאזהורי עליה לכדרכה הוא דאצטריך ולאו משום ע"ג אזהר עליה דא"כ מאיכה יעבדו נפקא ותו דמולך לאו ע"ג הוא אלא חוק בעלמא הוא והתורה הקפידה עליו ומתני' ר"א בר' שמעון היא:

אמר אביי ר"א בר' שמעון ורבי חנניא בן אנטיגנס אמרו דבר אחד דמולך דוקא בעינן. עד שימליכנו עליו ויקרא שמו מולך. רבא אמר לעולם פליגי וכי תימא מאי בינייהו מולך עראי איכא בינייהו מולך העשוי לפי שעה כגון צרור או קיסם ר"א בר' שמעון סבר מולך קבוע בעינן ור' חנניא סבר אפי' מולך עראי נמי כדקתני אפי' צרור ואפי' קיסם:

תוס' בד"ה אע"ג דקמכוין לבזויה ולעובדה בביזוי דאי לא כו' עכ"ל נראה לענין חיוב מיתה קאמרי דאינו חייב אלא אם כן דנתכוון גם לעובדה אבל לענין חיוב חטאת חייב אף בלא נתכוון אלא לביזוי כיון דעבודתה בכך כדמוכח מהך עובדא דרב מנשה דמייתי עלה דלא היה אלא למרגמיה וכ"כ המיימוני בפרק ג' דהלכות ע"ז הפוער לפעור כדי לבזותו כו' הואיל ועבודתו בכך וחייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל והשתא מתני' דקתני פוער לפעור ה"ז עבודתו וזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ומפרש לה אע"ג דמכוין לבזויה ונמרגמיה אתי כפשטיה דלא נתכוון כלל לעובדה אלא לבזותו וחייב חטאת הואיל ועבודתה בכך וכ"כ בעל כסף משנה שם על דברי הרמב"ם ומיהו התוספות לא ניחא להו לפרש דמתניתין איירי לענין חטאת דכולה מתניתין אאלו הן הנסקלין דרישא קאי ודו"ק:

שלא למדו אביו כו'. דאלו למדו אביו לא היה אומר הס כדאמרינן ס"פ לולב הגזול תינוק היודע לדבר אביו מלמדו ק"ש והיינו שמע ישראל וגו' דהוא ק"ש של רבי יהודה הנשיא ודו"ק:

אל ה' מאי אמור כו'. יש לדקדק מאי קאמר מאי אמור הא מפורש בההיא קרא שנאמר קומו ברכו את ה' וגו' וכל הענין ומהיכן משמע להו הך דרשה דאמר בייא בייא כו' ושנפל פתקא דכתיב ביה אמת גם הוא זר בב' יצרין הן ממש שרצו להמיתן ולמה לא הזכיר בזה גם יצרא דממונא וע"ק אם הוא אמת דלא איהו ולא אגרא בעינן אם כן הותרה הרצועה לית דין ולית דיין ח"ו גם בשאר עבירות וענין גוריא דנורא הוא מבואר שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך שכל הפעולות נמשכים לפי ג' חלוקות אלו שהם לב וגוף וממון ויש בכ"א מהם יצר להרע או לטוב ונקדים לזה מ"ש פרק אין עומדין אר"א אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית ואר"ש רב בר יצחק והודה לו הקב"ה דכתיב ואשר הרעותי וגו' ואר"א אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגלי שונאיהן אשר הרעותי וגו' והנה כחומר וגו' והסירותי את לב האבן וגו' כפירש"י שם ביד הקב"ה לתקן יצרינו וכו' ויש להם פתחון פה במשפט כו' עכ"ל והוא כונת הפסוק ה' תשפות שלום לנו כי כל מעשינו פעלת לנו דהיינו שכל מעשים הרעים ופעולותינו ע"י שבראת היצר הרע והוא מבואר דודאי זה אין טענה במשפט שהרי ניתן לאדם הבחירה וכמה שאמר בראתי יצר הרע בראתי תבלין שהיא התורה דאל"כ הותרה הרצועה ח"ו אלא כדי לזכותו ניתן הבחירה לאדם וע"י התורה אבל ר"ל דיש טענה קצת לענין שלא נתמוטטו לגמרי ולזה דרשו ויזעקו בקול גדול וגו' דע"כ לא קאי אקומו וברכו את ה' וגו' דא"כ לא ה"ל להזכיר מי הם שקמו וברכו שכבר הזכירם ועוד שהזכיר גבי קומו וברכו וגו' עוד אנשים אחרים שלא הוזכרו כבר גבי ויזעקו בקול גדול וגו' וע"כ דרשו שהוא מלתא באנפי נפשיה שהטיחו דברים בקול גדול כלפי מעלה אל ה' אלהיהם וכענין אליהו וז"ש בייא בייא כו' לא איהו בעינן כו' שביד הקב"ה להסיר היצר הרע מעלינו כמה שכתוב ואשר הרעותי וגו' ואמר שנפל פתקא כו' דהוה כתיב ביה אמת דהיינו כמה שאמרו שהודה הקב"ה בדבר ויצא להם זה הדרש מדכתיב בסוף תפלתם דאנשי כנסת הגדולה ואתה צדיק על כל הבא וגו' כי אמת עשית דהיינו שקבלו וצדקו דין שמים עליהם ואמרו ואתה צדיק על כל עונש הבא עלינו בעבור שהלכנו אחר יצרנו ואף כי הוא אמת שאתה עשית את היצר הרע ובידך להסירו ויש לנו לומר לא איהו כו' מכל מקום אנחנו הרשענו שלא נצחנו אותו כיון שהבחירה ניתן לאדם כמה שאמרו לעיל ואמר שישבו בתענית עד שנמסר יצרא דע"ז בידם דהיינו שבטלו כחו שבלב בסיוע דשמים כמה שאמרו בדרך שאדם רוצה כו' והבא לטהר מסייעין לו ויצרא דע"ז הוא היצר הרע שבלב כמה שאמרו מחשבה רעה דע"ז הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר למען תפוש ישראל בלבם ודו"ק:

מעשה בכותית אחת כו'. מוטב שתחזור האשה לחולי' כו'. נראה שנסמך האי עובדא למאמר דלעיל ורב אמרן תרוייהו שאמר לעיל יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות אמר כמו כן בבעל פעור בכותית אחת וכו' והרי ישראל גם כן ידעו שאין בה ממש אבל היו נצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל שהוא נצמד יפה בשעוה כפירוש רש"י מפני היתר עריות של בנות מואב שזה הביאם לעבוד ע"ז בזויה כזו אבל הדבקים בה' אלהיכם אינו רק כב' תמרות כו' שאין אתם דבוקים בו כ"כ מפני איסור בנות עכו"ם כמ"ש ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו וגו' ובמתני' תנא בהיפך הנצמדים לבעל פעור כצמיד על ידי אשה דהיינו הצמידים שעל ידיה שאינן דבוקין יפה ממש ובקל יכולה להסירן מעל ידיה כן היו הנצמדים לבעל פעור שהיה אהבה התלויה בדבר בזנות של בנות מואב בטל דבר בטלה האהבה אבל אתם הדבקים וגו' דבוקים ממש לעולם שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר וק"ל:

שם והיו הכומרים מקלסין לו פירש"י משבחין עכ"ל ואפשר דנקיט האי לישנא שהוא סובל ג"כ לשון לעג וקלס כמו שכתבו התוס' דהיינו שהכומרים עצמן ג"כ אפשר שנתכונו באמירתם לגנאי ליהודי וק"ל:

בתוספות ד"ה מרקוליס אר"ת קילוס שמה הא דאמר ר"ת כן משום שהוקשה לו דהיאך היה מותר לחז"ל לקרותה בשמה הא כתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכל עבודת כוכבים שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר' ומרקוליס אינה כתובה בתורה לכך אמר ר"ת דאין שמה מרקוליס אלא קילוס שמה וכו' ועיין בסמ"ג מל"ת לב דכן משמע שם שזה היה קשה לר"ת לכך פירש שקילוס היה שמה וראיתי מי שמרבה בפלפול שלא לצורך לתרץ דלמה כינו אותה חכמים לקרותה מרקוליס היה להם לקרותה קוליס ולמה הוסיפו תיבת מר ונראה לתרץ דאם כינו אותה לקרותה קוליס הוה אמינא דלכך קראוהו כך בשביל שאסור להזכירה בשמה שזה היה ידוע בימי חכמי המשנה והגמ' שהכותים היו קורין אותה קילוס וחז"ל קראו אותה קוליס אבל לא הוה ידעינן דמצוה להחליף וכו' לכך הוסיפו תיבת מר שפירושו ל' חילוף לאשמועינן שמצוה להחליף שם ע"ז ולהפך משם לשון שבח ללשון גנאי ולפרש מרקוליס שהחליפו שמה לקוליס ולקלון שמצוה להחליף כמו שדרשו חז"ל וכו' ועוד מקשין שהיה להם לחז"ל לקרותו בשם מר קילוס שהיה משמע חילוף קילוס כלומר גנאי גם זה אינה קושיא כלל דהמצוה הוא להחליף שמה ובמה שהוסיפו תיבת מר לא היה בזה שום חילוף שם וגם נראה לי שהיה אסור לקרותו כך משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו שהרי אף על גב שהיו מוסיפין תיבת מר מכל מקום היו מזכירים שמה וראיה מקל נבו דאמרינן לעיל דעיקר שם הע"ז היה נבו כדכתיב בקרא עולא היה קורא אותו קלנבו ואפשר שלכך קראה אותו כך כלומר קלון נבו ואפילו הכי אמר ליה רבא והא כתיב שם אלהים אחרים לא תזכירו וכל שכן אם היו קורין אותה מרקילוס:

ד"ה אף על גב דמתכוין לבזויה ולעובדה בבזוי וכו' צריך עיין מה רצו התוס' במה שכתבו לעבדה בבזוי הא אי מתכוין לעובדה מה שייך לומר דמכוין לבזויה ועוד אי מתניתין איירי במתכוין לעובדה בבזוי מה מייתי מינה לרב מנשה ואמר ליה זרק אבן למרקוליס תנן היא מתניתין איירי במתכוין לעובדה בהכי ורב מנשה פשיטא דלא היה מכוין לעובדה חלילה וצריך לומר דרצה לומר כגון דדרך עבודתה לפוער או לזרוק אבנים לפניה והוא עשה לאיזה קינטור ועבדה דרך בזוי וזרק האבנים בגופה ונתכוין לעבדה בבזוי ולכך אף על גב דנתכוין לעשות עבודתה דרך בזיון סוף הוא עובדה ואין זה שינוי דרך עבודתה למקרי שלא כדרכה דהא מכל מקום עבודתה חיא זריקת אבנים ולכך חייב וסוגיא דרב מנשה הכי אזלא דר"מ היה סבר דזורק אבן למרקוליס תנן אבל זורק אבן במרקוליס אף על גב דמכוין לעובדה בכך דרך בזיון אינו חייב מיתה ומכלל דהמתכוין בעצם לבזותה בכיון ולא לעובדה בכך אלא לבזות הוא מותר לגמרי ואמר ליה הזורק אבן במרקוליס תנן דהיינו אפילו מכוין לעובדה בבזוי חייב מיתה ואם כן מי שאינו מתכוין לעובדה בבזוי אלא לבזותה כמו רב מנשה הוא פטור מן המיתה אבל מכל מקום איסור עבד וק"ל כן נראה ליישב הסוגיא ע"ד התוס':

ד"ה קתני עבודת כוכבים וקתני מולך וכו' אבל הכא דייק מרישא וכו' רצה לומר דהמקשה לא ממתניתין דהכא דייק דמתניתין זו לפרושי דינא אתי אלא ממתניתין דלעיל קא דייק דקתני אלו הן הנסקלין וכו' וקא חשיב העובד ע"ז הנותן מזרעו למולך ובעל אוב וכו' ואילו פעור ומרקוליס לא קא חשיב ודאי משום דבכלל עבודה זרה חן וקא חשיב מולך ודאי היינו משום דאינו בכלל ע"ז שמע מיניה דמולך לאו ע"ז הוא:

גמ' שלא להזכיר בשם ה' כו'. ביעתא בת יומא בכל ארן ישראל ולא אשכחו כו' עמדה והלכה לכל עבודות כו' ומתריזים בפניה כו' בסבטא בן אלס כו':

רש"י בד"ה בייא בייא נמחק בעו רחמי וצריך לומר והיו מבקשים רחמי כו' והד"א:

בד"ה איבעו ביעתא בת יומא ולא אשתכח כו' נמחק ולא אשתכח:

בד"ה הנצמדים כו' אלא דבוקה כתמרות כו' ואינו דבוקות הס"ד:

בד"ה מן אלס צריך לומר בן אלס:

בד"ה מקלסין משבחין הס"ד:

בד"ה פיסא כו' היא זו וזהו עבודתה כצ"ל:

בד"ה כל שהמליכו עליהם שקרא כו' כצ"ל:

גמרא הס כי לא להזכיר בש"ד. כצ"ל וכ"ה בע"י והוא פסוק (עמוס ו׳:י׳):

רש"י ד"ה ויצעקו בני ישראל. ט"ס וכצ"ל ויזעקו בקול גדול באכה"ג כתיב:

רש"י ד"ה בן אלם בסמ"ך ושם מקום הוא. נ"ב לא אדע מה הכריחו לומר כן. ויש לו חבר בשם זה בפ"ק דיומא (י"ב ב') יוסף בן אלם [אבל בדפוסים ישנים הגירסא כאן בגמ' וברש"י "מן אלם"]:

"הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר", כְּצָמִיד עַל יְדֵי אִשָּׁה (במדבר כה, ה). שהוא רפוי. הא דנקיט צָמִיד ולא רביד שעל הצואר וכיוצא בו שגם הוא דרכו רפוי, נראה דעון עבודה זרה פוגם בשם י־ה וידוע שם י־ה בא"ת ב"ש הוא מתחלף באותיות 'מצ' גם ידוע שיש במלואו ומלוי מלואו י"ד אותיות ונרמז זה בצמיד שהוא 'צמ י"ד' דהיינו שפוגם בשם י־ה שהוא אותיות 'צמ' בא"ת ב"ש ויש בהמלואים שלהם י"ד אותיות וזהו 'צמ י"ד'. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים ד, ד) דבוקים ממש דמחצב הנשמות רבות במחצב הספירות מה שאין כן במלאכים כתיב 'הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה' (ישעיה לג, ז).

תוס' ד"ה אף ע"ג. ולעבודה בבזוי. עי' לעיל סא ע"ב תוד"ה רבא:

בגמרא הזורק אבן במרקוליס תנן. אכן הרמב"ם הביא הזורק אבן למרקוליס והרי לאוקימתא דש"ס אינו חייב עד שיזרוק בו ולא לפניו:

במתניתן אינו חייב עד שימסור למולך: הא דכפיל ליה אף דכבר תני ברישא י"ל דאתי לאשמעינן דבעינן דוקא לכסדר הזה שיעביר באש אחר שמסרו למולך ולא קודם וכמ"ש הר"ן וע' לעיל (ריש פ' ד' מיתות) אכן ק"ק איך יחייב מוסר למולך הא ודאי בעינן התראה קודם שימסור למולך ואז התראת ספק הוא שמא אח"כ לא יעבירנו ודמי זה למה דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דאכלי' לאיסורא והדר אכליה לתנאי' התראת ספק הוא ובשלמא לפי דעת רש"י דהכומרים העבירוהו א"ש דחייב דכל מעשה המביא לו החיוב הוא המסירה כדי שיעבירוהו ומאז נגמר אצלו האיסור וכשהעבירוהו אח"כ איגלאי מילתא דמיחייב למפרע וכמ"ש התוס' ביבמות (ד"פ ע"א) גבי אכל חלב בן י"ח ע"ש אבל לפי דעת הר"ן דהוא עצמו צריך שיעבירוהו וכיון דהעברה בלא מסירה לא מיחייב ע"כ צריך שיתרו בו קודם המסירה ואז עדיין התראת ספק הוא כיון דאין עושה במסירה זה איסורא דליחייב עליו רק אחר שהעביר אותו וי"ל:

בגמרא כל שהמליכוהו עליהם: לפי מש"כ הרמב"ן דלמ"ד מולך היינו ע"ז כל ע"ז שמה מולך מדהמליכוהו עליהם כנ"ל א"כ לכאורה קשיא מנ"ל דר"ח בן אנטיגנוס כרשב"א ס"ל דלמא סובר כמ"ד דמולך היינו ע"ז דהא הוא מפרש ג"כ כל שהמליכוהו עליהם דהיינו כל ע"ז אלא דקרא איירי בעבודה שלא כדרכה. ואגב אזכיר פה עוד שלפי דברינו הנ"ל א"ש מה שכ' הרמב"ם אחר שהביא דעבודה זו דהבערה באש היתה עבודת מולך כתב לפיכך מי שהעביר בנו לע"ז אחרת חוץ ממולך פטור ובכ"מ ולח"מ נדחקו מה לשון לפיכך אכן לפ"ד הנ"ל א"ש כיון דלמ"ד מולך הוא ע"ז ע"כ עבודה דהעברה למולך שלא כדרכה הוא דאי כדרכה הוא ע"כ מולך לאו ע"ז הוא וא"כ שלא למולך פטור וזהו מה שכתב הרמב"ם לפיכך כיון דכ' דהעברה היתה עבודת המולך א"כ ע"כ מולך לאו ע"ז הוא ולפיכך פטור אע"ז אחרותם שם ברש"י ד"ה איבעו ביעתא. דאפילו אותן שהיו גמורות: ק"ק מנ"ל לרש"י הא דהא כבר ביום הג' היה ולא היה כאן ביצה גמורה וי"ל דאמרינן בביצה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וא"כ ודאי שנתעברה בו עכ"פ ביום שלפני גמרו וא"כ ביום שחבשוהו היו יכולים תרנגולות להתעבר והביצים יגמרו ביום הב' וביום ג' יולדו ולמה לא מצאו ביצה בשום מקום אע"כ דגם אותן שכבר נתעברו וגמרו פסקו מלצאת:

ד"ה אחד למולך. שאם עשה שלא כדרכה חייב: ולפ"ז צ"ל דמולך לאו שם ע"ז מיוחד אלא כל ע"ז בשם מולך יכונה שהוא מלשון מלכות א"נ דמולך היה ע"ז מיוחד ובה היה עבודת העברת זרעו שלא כדרכה וב' פירושים אלו כ' הרמב"ן בפירושו על התורה והנה פי' הראשון לכאורה לא יתכן לפי מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה למעביר בנו ע"ש דמוכח דלמ"ד מולך ע"א הוא ע"ז מיוחד בשם זה יכונה וגם על הפי' השני ק"ל דמהנראה בפסוק (מלכים כ"ג) דרך מולך היה לעבדו בהעברת בנו ובתו באש דכן כתוב שם דיאשיה המלך החריב את המקום אשר היו מעבירים בניהם באש למולך הרי דהי' זה רגיל וא"כ עבודה זו כדרכה היא אצלו. וכן נראה מירמיהו (ל"ב) שהוכיחם על ששורפים בניהם למולך גם כבר הקשו הראשונים ממה דאמרינן לקמן דרך העברה היכי דמי במצעי נורא וגבי חזקיה אמרינן שסכתו אמו סלמנדרא אלמא שריפה ממש הוא עיין ברש"י ור"ן והנלע"ד דתרי גווני העברה איכא העברה באש שהיא שריפה ממש שמעבירו בתוך האש וזאת היתה עבודה כדרכה למולך והעברה ביני נורא שדומה לזה קצת שהוא ג"כ העברה בין האש וזה הוי במולך שלא כדרכה ולכן מה שהזהירה התורה גבי מולך ע"כ היינו ביני נורא שהוא העברה שלא כדרכה אבל עכ"פ דרך העברה בעינן וזהו מה דאמרינן לקמן דהעברה למולך שבמקרא היינו ביני נורא אבל העברה דמלכים ודירמי' ודאי שהוא שריפה ממש שהוא עבודה כדרכה למולך וכה"ג גם אחז בקש לעשות ולכן סכתה אמו סלמנדרא:

בתוספות ד"ה מרקוליס. אומר ר"ת קילוס שמה: פי' משום דאסור להזכיר שם ע"ז כמו שפירש מהר"ם וצ"ע אם יש להזכירו עתה כיון דאין ע"א זה בעולם או אם אסור להזכיר שם ע"א שהיתה כבר דלפ"ז מה שכתב ר"ת דקילוס שמה הוא כתיב ולא קרי:

בד"ה אף ע"ג. דהא אפילו עובד מאהבה: לפי תירוץ א"נ בתוס' לעיל (ד' ס"א ע"ב) בד"ה רבא דאביי ורבא לא פליגי אלא בע"א שהכל עובדים מאהבה ומיראה ל"ק הכא מידי ולא צריך לאוקמא לעובדה בביזוי וצ"ל דהתוספות דהכא פירשו לפי תירוצם קמא שם ועיין במהרש"א דהתוס' ע"כ פירשו הך לענין מזיד דוקא אבל לענין שוגג חייב אפילו במתכוין לבזוי לחוד כדמוכח מהך דרב מנשה אכן לפ"ז אכתי יקשה מהך דמאהבה ומיראה דהא רבא אפילו בשוגג פטור מחטאת כמו שפי' רש"י לעיל וכן מוכח מהא דמייתי אביי מהא דתניא כהן משיח בע"א דאי לענין שוגג מודה רבא דחייב לא מייתי ראיה מהתם ועל הרמב"ם ודאי ק' כקושית התוס' דמאהבה ומיראה פסק כרבא (בפ"ג מה' עכו"ם) ובמתכוין לבזוי פסק דחייב חטאת ועיין מש"כ בכ"מ שם ה בשם הריב"ש:

ד"ה קתני ע"א. אבל הכא דייק מרישא: ק"ק דלפ"ז אמתניתן דלעיל אלו הן הנסקלין ה"ל להקשות כן וי"ל דודאי במתניתן דלעיל המ"ל דאתיא כמ"ד דמולך היינו ע"ז וקתני העובד ע"ז דהיינו כדרכו וקתני והנותן מזרעו למולך שהוא שלא כדרכו וקתני מולך דוקא משום דבי' כתיב סקילה בפי' בקרא אבל לאחר דקתני במתניתן דלעיל אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר שהוא כדרכה ושלא כדרכה ולא קתני מולך בהדה משמע דמולך הוא דבר לעצמו ושלא שלא כדרכה בכל ע"ז דאם כן העברת זרעו גבי שאר עבודות פנים ליערב וליתני ולא ליתני מולך לחוד ומזה הוכיח דמולך לאו ע"ז היא:

הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל וכו' במתניתא תנא וכו'. אפשר לפרש במ"ש פ"ק דע"ז מאן דפריש ממינות מיית ופירש רש"י גזרת מלך היא א"נ דלא מצי כייף יצריה ופירשו המפרשים דנפקא מינה בין התרי טעמי דלטעם גזרת מלך היא לא שנא יחיד לא שנא צבור מייתי. אך לטעם דלא מצי כייף יצריה דוקא ביחיד דברים אמורים דמאן דפריש מיית אבל צבור כי פרשי אלים זכותייהו למען יחיו. ומוכח בסוגיא התם דמינות אף דלא אביק ועבירה בדאביק. והשתא קרא דכתיב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור וכו' ואתם הדבקים וכו' צריך ביאור למען דעת קשר"ן של דברים. ורב סבר דלא עע"ז אלא להתיר להם עריות. ואיהו דקאמר הך עובדא לאשמות דאפילו גויה זילא לה וא"כ ישראל תכליתם לעריות כמ"ש מהרש"א ודריש לקרא בתוכחות על עון כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור אף כי ברבים היו השמידו ה' אלהיך דגזרת מלך היא. והיו נצמדים יפה להתיר להם עריות ואביקי בעבירה טובא. ואתם הדבקים כשני תמרות. אך מתניתא סברה דיש חילוק בין צבור ליחיד ועע"ז ממש היו ולא כיונו להתיר עריות ובע"ז לא בעי דאביק דהכי כתיב כל באיה לא ישובון אפילו דלא אביק והמתים על דבר פעור היינו שלא שבו ואתם ששבתם כיון דהויתו צבור אלים זכותייכו ומצו כפו יצריהו ואתם הדבקים בה' ולפיכך שאתם צבור חיים כלכם היום. שוב ראיתי להרב ישרש יעקב דפירש בהקדמה הנזכר באופן אחר ע"ש:

(סד סע"א) אחד למולך ואחד לשאר ע"ז חייב ר"א בר"ש אומר וכו'.—עי' פירש"י דת"ק דסובר דאף לשאר ע"ז חייב קסבר מולך נמי ע"ז היא וכו', ולא כך דעת הרמב"ם שכתב (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד): "שנאמר בנותן מזרעו למולך וכו' ונתתי אני את פני וכו' ומה אם ע"ז שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת", הרי שפסק דמולך נמי ע"ז היא, ובהל' ע"ז פ"ו ה"ג כתב: "העושה עבודה זו לע"ז אחרת חוץ ממולך פטור". וגם מדבריו אלה משמע דמולך ע"ז היא, כ"ש בכ"מ שם (ע"ש).

וראיתי בס' מרגניתא טבא על ס' המצות להרמב"ם שרש ח', שנדחק מאד ליישב את דברי הרמב"ם ע"פ פירש"י. אבל העיקר הוא, שהרמב"ם פירש כאן להיפך, דת"ק סבר מולך לאו ע"ז הוא, אלא שהתורה אסרה מעשה כזה, להעביר בנו באש, ובין שעשה בפני המולך ובין בפני כל ע"ז שהיא ה"ז חייב. אבל ר"א בר"ש סבר דמולך ע"ז היא^*ועי' לקמן עד א: ר"א דר"ש וכו' סבר כאבוה דאמר עונשין מן הדין ואתיא שבת בחילול חילול מע"ז. ופירש רש"י דכתיב "ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל". והרי שר"א בר"ש סבר דמולך ע"ז היא. ועי' במהרש"א שנדחק ליישב זה. ודרכה לעובדה במעשה כזה, לפיכך אם עשה זה למולך דווקא חייב מפני שהיא עבודתה כדרכה, אבל אם עשה כן לע"ז אחרת, שאין דרכה בכך פטור, כאלו זרק אבן לפעור או פער עצמו למרקוליס. ויצאה ע"ז המולך מכלל כל ע"ז להלכותיה ללמד בדבר חדש, שאינו חייב עד שימסור ויעביר ושלא יעביר אלא מקצת זרעו ועוד הלכות אחרות הנאמרות בה. והיינו מ"ש הרמב"ם בהל' ע"ז שם: "לפיכך העושה עבודה זו לע"ז אחרת חוץ ממולך פטור". ועי' בכ"מ ול"מ שם, שנדחקו מאד בלשון "לפיכך". והא דאיתא למטה (סע"ב): "ולמ"ד מולך ע"ז היא כרת במולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה"^*שא"א לפרש שם כפי' רש"י לפי שיטת הרמב"ם, ובלאו הכי נדחקו התוס' ליישב זה כפי פי' רש"י., היה נראה לפרש "שלא כדרכה" שלא כדרך העברה אף מכרת. לכך צ"ל שהרמב"ם פירש "שלא כדרכה" היינו שלקח צרור או קיסם ועשאן למולך והעביר מזרעו לפניו דחייב וכר' חנינא בן אנטיגנוס דלמטה.

וכביאורנו במחלוקת ת"ק ור"א בר"ש מוכח בירושלמי פרקין הי"ג [כה ע"ג], והכי איתא התם: "ר' לעזר ביר' שמעון אמר מולך בכלל ע"ז היה ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו". וראיתי גם להרמב"ן עה"ת (קדושים כ ה) שכתב, ד"למ"ד מולך ע"ז היא לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכנו ותקבלנו עליך כאלוה". וזה עולה יפה כביאורנו, אלא ששאר דבריו נפלאים מאתנו, דשם מבואר שדעתו כפירש"י, דלמ"ד מולך ע"ז היא ה"ז חייב במעביר לכל ע"ז שהיא. ומוכרח דר' חנינא בן אנטיגנוס שאמר כאן "לשון מולך כל שהמליכוהו עליהם אפי' צרור או קיסם" אתא כמ"ד מולך לאו ע"ז היא וכפרש"י כאן. וצ"ע.

(שם תוספות) מרקוליס אומר ר"ת קילוס שמה וכו'.—במוסף ערוך ע' מרקוליס כתב, שהוא שם ע"ז "מרקוריס" (Mercurius), ע"ז העומדת בפרשת דרכים. ושלא להזכיר שמה החליפו חז"ל אות רי"ש באות למ"ד. והוא שלא כדעת ר"ת.