סנהדרין סג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

גופא, אמר רבי אמי: זיבח, וקיטר וניסך בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.

אמר אביי: מאי טעמא דרבי אמי? מדוע הוא סובר שהשתחואה לא יצאה לחלק?

אמר קרא [שמות כ] כמה פעמים "לא תעבדם", ובא הכתוב המיותר, ועשאן כולן עבודה אחת.

ותמהה הגמרא: ומי אמר אביי הכי, שאינו חייב אלא אחת וכדרב אמי!?

והאמר אביי: שלש פעמים שאמר הכתוב השתחואות בעבודה זרה, למה? אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה, ואחת לחלק.

ומשנינן: אביי, לדבריו דרבי אמי קאמר. וליה, אביי עצמו לא סבירא ליה.

גופא, אמר אביי: שלש השתחואות בעבודה זרה, למה? אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה,

דהיינו אם היה כתוב רק השתחואה אחת, היינו מעמידים אותה רק בכדרכה. אבל כיון שאמר הכתוב השתחואה נוספת, הרי הוא מגלה שחייבים על ההשתחואה בין כדרכה ובין שלא כדרכה.

ואחת לחלק.

ותמהה הגמרא: וכי להשתחואה כדרכה הוצרך הכתוב לומר? והרי [דברים יב] מ"איכה יעבדו הגוים האלה", נפקא!?

אלא: אחת כדרכה ושלא כדרכה, והיינו, שאם היתה ההשתחואה כדרכה, או אפילו היתה ההשתחואה שלא כדרכה, אבל הדרך לעובדה בכבוד, הרי הוא חייב עליה, אבל לא היינו מחייבים במשתחוה לפעור, כיון שדרך עבודתו היא בדרך בזיון ולא בדרך כבוד, ואחת לשלא כדרכה, והכונה כאן היא למשתחוה לפעור, שדרך עבודתו בבזיון ואילו השתחואה היא בדרך כבוד, ובא הכתוב השני ללמד שחייב, ואחת לחלק.

שנינו במשנה: המקבלו עליו באלוה האומר לו אלי אתה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו אלי אתה, אף על גב שלא עבדו, חייב.

ודנה הגמרא: למאי? לאיזה ענין אמר רב דין זה?

אי לענין לקטלא במזיד, הרי מתניתין, משנתנו היא.

אלא לקרבן בשוגג.

ותמהה הגמרא: ואפילו לרבנן אמר רב שחייב קרבן, אם שגג וסבר שמותר לקבלו באלוה, למרות שאין בו מעשה? והרי חכמים נחלקו על רבי עקיבא לגבי חיוב מגדף, וסוברים שפטור מקרבן כי אין בו מעשה!?

והתניא: אינו חייב קרבן חטאת על חטא בשגגה של עבודה זרה, אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתח ואה.

ואמר על כך ריש לקיש: מאן תנא שחייב קרבן גם על השתחואה - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה,

מכלל, דרבנן סברי בעינן מעשה כדי לחייבו בקרבן. והרי המקבלו באלוה אינו עושה מעשה!?

ומתרצת הגמרא: כי קאמר רב נמי, לרבי עקיבא קאמר, ולא לרבנן.

אך תמהה הגמרא: מה חידש רב, והרי לרבי עקיבא פשיטא שחייב האומר אלי אתה בקרבן, כי היינו מגדף! "מברך" [מקלל] את השם.

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה כרת, אבל הכא, במקבלו באלוה, דלא כתיב ביה כרת, - אימא לא, קא משמע לן דאתקושי אתקוש הזובח לעבודה זרה שכתוב בו כרת, למקבלו באלוה, שלא כתוב בו כרת, דכתיב [שמות ל"ב] "וישתחוו לו, ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל".

אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שבהעלוך, שנקרא הכתוב בלשון רבים, דהיינו, שלא התכחשו לגמרי להקב"ה, אלא רק שיתפו עמו את העגל, נתחייבו שונאיהם של ישראל [בלשון סגי נהור], כלייה.

ודבר זה הוא כתנאי;

אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה,

אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. שנאמר [שמות כ"ב] "בלתי לה' לבדו"!?

אלא מה תלמוד לומר [שמות ל"ב] "אשר העלוך" - שאיוו להם אלוהות הרבה. דהיינו, שלא שיתפו את שמו של הקב"ה עם דבר אחר, אלא שקיבלו עליהם עוד אלהות, חוץ מקבלת אלהותו, שהמשיכו בה.

שנינו במשנה: אבל המגפף והמנשק המכבד והמרבץ כו'.

כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר: על כולם לוקה, חוץ מהנודר בשמו של אלוה אחר, והמקיים והנשבע בשמו.

ודנה הגמרא: מאי שנא הנודר בשמו והמקיים בשמו, דלא לקי, משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה.

הני נמי, המגפף והמנשק, וכדומה, "לאו שבכללות" הוא, וכפי שתבאר הגמרא, ואין לוקין על לאו שבכללות!

דתניא: מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה?

תלמוד לומר - [ויקרא י"ט] "לא תאכלו על הדם".

דבר אחר: "לא תאכלו על הדם" - לא תאכלו בשר קרבן, ועדיין נמצא דם הקרבן במזרק.

רבי דוסא אומר: מניין שאין מברין את האבלים [בסעודת הבראה, שהיא הסעודה הראשונה שהם אוכלים משל אחרים] על הרוגי בית דין - תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם", על דם הנהרג בבית דין. ^[20]

רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום - תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".

רבי יוחנן אומר: אזהרה לבן סורר ומורה, מנין? ^[21] - תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם". שלא יאכל אכילה שתביא להריגתו.

ואמר רבי אבין בר חייא ואיתימא רבי אבין בר כהנא: על כולם אינו לוקה, משום דהוה ליה לאו שבכללות.

ואם כן, המנשק והמגפף וכדומה, הנלמדים כולם מלאו אחד, הרי הוא לאו שבכללות, ואין לוקים עליו!

אלא, כי אתא רבין לבבל מארץ ישראל, אמר רבי אלעזר: אכן, על כולן אינו לוקה - חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו.

ודנה הגמרא: מאי שנא אהנך, על כולן דלא לקי - דהוה ליה לאו שבכללות, הני נמי, נודר ונשבע, לאו שאין בו מעשה נינהו! -

ההוא, כרבי יהודה, דאמר, לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו.

דתניא: [שמות י"ב] "לא תותירו ממנו עד בקר" - בא הכתוב ליתן עשה של שריפה אחר לא תעשה של נותר,

הערות

^[20] זהו לימוד מסברא, שהכתוב מדבר בהרוגי בית דין כדי לבזותם.

^[21] וצריך הכתוב להזהירו, כי אין עונש בלי אזהרה.

א אמר ר' אמי: מי שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד (בשגגה אחת) לעבודה זרה — אינו חייב להביא אלא קרבן חטאת אחת. אמר אביי: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אמי? — אמר קרא [הכתוב]: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה), הכתוב עשאן את כל העבודות השונות כולן כעבודה אחת.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך], כשיטת ר' אמי? והאמר [והרי אמר] אביי: שלש השתחואות, כלומר, שלוש פעמים שנכתב בתורה איסור השתחוואה בעבודה זרה ("לא תשתחוה להם ולא תעבדם". שמות כ, ד. "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם" שמות כג, כד. "כי לא תשתחוה לאל אחר". שמות לד, יד), למה לי?

אלא, אחת לכדרכה, שחייב על השתחוואה אם זו דרך הפולחן הרגילה של אותה עבודה זרה, ואחת איסור השתחוואה לעבודה זרה, אפילו אם זו שלא כדרכה, ואחת לחלק בין העבודות השונות בעבודה זרה, ללמדנו שחייב קרבן על כל אחת ואחת מהן שעשה. הרי שאין דעת אביי כר' אמי!

ומשיבים: אכן, רק לדבריו, לפי דבריו ושיטתו, של ר' אמי קאמר [אמר], וליה לא סבירא ליה [ולו, הוא עצמו אינו סבור כן].

גופא [לגוף] מדרש ההלכה שהזכרנו, אמר אביי: שלש השתחואות שנאמרו בעבודה זרה למה? — אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק.

ומקשים: והלא לאיסור השתחוואה לכדרכה אין צורך בפסוק מיוחד, כי מ"איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל) נפקא [יוצא, נלמד] האיסור, ואין צורך בלימוד מיוחד!

אלא כך יש לומר: אחת לחייב את המשתחווה לעבודה זרה כזו שההשתחוואה היא כדרכה ושלא כדרכה, שעבודתה בדרך כבוד, אבל לא בהשתחוואה, ואחת בהשתחוואה לשלא כדרכה לגמרי, ואחת לחלק.

ב במשנה נמנים בין חייבי סקילה המקבלו עליו באלוה, האומר לו "אלי אתה". אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו "אלי אתה" אפילו לא עבדה — חייב.

ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין אמר רב הלכה זו? אי לקטלא [אם לחייב מיתה] למי שעשה כן בזדון — הלא מתניתין [משנתנו] היא, וודאי שלא בא לחזור על דברי המשנה, אלא לחייב את האומר כן בשגגה קרבן חטאת.

ותמהים: והאם דעה זו היא אפילו לרבנן [לשיטת חכמים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אינו חייב להביא קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ריש לקיש: מאן תנא [מי שנה] השתחואה בכלל אלה? ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה גמור כדי לחייבו, ועל כל עשיה שהיא מתחייב. ומכלל דבריו אתה למד דרבנן סברי [שחכמים החולקים על ר' עקיבא סבורים] כי בעינן [צריכים אנו] מעשה של ממש. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה — כל שכן אמירה בלבד!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב נמי [גם כן], על פי שיטתו של ר' עקיבא קאמר [אמר].

ותוהים: אם לשיטת ר' עקיבא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], היינו [הרי זהו] בדיוק כמו מגדף, שאף בו מחייב ר' עקיבא בלא מעשה!

ודוחים: בכל זאת יש בכך חידוש, כי מהו דתימא [שתאמר]: עד כאן לא שמענו שהיה מחייב ר' עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה [שנאמר בו] במפורש שהעובר דינו כרת ("את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". במדבר טו, ל), אבל הכא [כאן], במקבל על עצמו עבודה זרה שלא כתיב ביה [נאמר בו] כרת במפורש אימא [אמור] שלא, על כן

קא משמע לן [השמיע לנו] דאתקושי אתקוש [שהושוו הדברים] זה לזה בכתוב, דכתיב [שנאמר]: "...עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים

"(שמות לב, ח), ומכאן למדים שאמירה וזביחה דין אחד להם. אגב הזכרת פסוק זה אמר ר' יוחנן: אלמלא וי"ו שב"העלוך" שאמרו בלשון רבים נתחייבו שונאיהם של ישראל (כינוי לעם ישראל, בלשון סגי—נהור) כלייה, שהרי בכל זאת לא כפרו בכל, שהודו שה' העלם ממצרים, אלא שעשו את העגל לשותף לו.

ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו באותו ענין, ששנינו, אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שב"העלוך" נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, שלא כפרו בקדוש ברוך הוא לגמרי, אלא ששיתפוהו בדבר אחר.

אמר לו ר' שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר כשותף לה' נעקר מן העולם, שנאמר: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט), ומכאן נלמד עד כמה חמורה העבירה של שיתוף, ואין לומר שאין חייבים עליה כליה. אלא מה תלמוד לומר: "אשר העלוך" בלשון רבים? ללמדנו שאיוו אלוהות הרבה, שלשון רבים זאת משמעה שרצו לעבוד לא רק את העגל, אלא גם אלים אחרים.

ג שנינו במשנה: אבל המגפף והמנשק את העבודה זרה, והמכבד והמרבץ לפניה, אינו חייב מיתה אלא הם באזהרה בלבד, שעבר על מצוות "לא תעשה". כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר: על כולם לוקה, חוץ ממי שהיה נודר בשמו והמקיים בשמו.

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] הנודר בשמו והמקיים בשמו דלא לקי [שאינו לוקה]? אם תאמר משום דהוה ליה [שהרי הוא] איסור לאו שאין בו מעשה, שהרי לא עשה מעשה גמור, ולפיכך אין לוקים עליו, הני נמי [אלה גם כן] המגפף והמנשק אין ללקות עליהם כי לאו שבכללות הוא, כלומר, האיסור שבהם נובע מתוך מצות לא תעשה אחת בתורה שנלמדים ממנה דברים מרובים ושאינם מענין אחד, וכלל הוא שאין לוקין על לאו שבכללות!

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בנושא זה: מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא עובר ב"לא תעשה"? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו), כלומר, בעוד הדם (נפש הבהמה הקרויה דם) בקרבה.

דבר אחר נלמד מאותו פסוק "לא תאכלו על הדם" לומר: לא תאכלו בשר מן הקרבנות ועדין דם במזרק, שעדיין לא נזרק הדם על המזבח, שרק לאחר זריקה הותר הבשר לאכילת הכהנים.

ר' דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי בית דין, שאין נותנים לאבלים, קרובי הנידון למוות, סעודה ראשונה משל אחרים, כשם שעושים "סעודת הבראה" לשאר אבלים? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם", אל תאכלו סעודת הבראה על דם הנידונים.

ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שדנו אדם למות, שאין טועמין כלום כל אותו היום שדנו בו? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם".

אמר ר' יוחנן: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? שאמנם ענשו של בן סורר ומורה נאמר, אך היכן נאמר שאסור לעשות מעשים אלה? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם", שאסור לאכול אכילה זו שסופה שיידון עליה למוות, ודמו בראשו.

ואמר ר' אבין בר חייא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זה ר' אבין בר כהנא: על כולם, על כל איסורים אלה שלמדו חכמים מכתוב זה אינו לוקה אף על אחד מהם, משום דהוה ליה [שהרי הוא] לאו שבכללות שכולל נושאים רבים ושונים בכתוב אחד, ואם כן כיון שאף המגדף והמנשק כולם נלמדים מלאו שבכללות, לא היה ראוי להלקות עליהם. וקשה לרב דימי!

אלא, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר נוסח אחר: על כולן, על כל העבירות המנויות במשנה, אף שעובר בהן על מצוות "לא תעשה" מן התורה אינו לוקה, חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו.

ושואלים: מאי שנא אהנך דלא לקי [במה שונה על אלה האחרים שאינו לוקה]? משום דהוה ליה [שהרי הם] לאו שבכללות כפי שבארנו, אך הרי הני נמי [אלה גם כן] הנודר והמקיים בשם עבודה זרה לאו שאין בו מעשה נינהו [הם], ואין לוקים עליהם!

ומשיבים: הדין ההוא של ר' אלעזר הוא כשיטת ר' יהודה, שאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בקרבן הפסח: "ו לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות "עשה" ("באש תשרפו") אחר "לא תעשה" (של "לא תותירו"),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Ami says: If one sacrificed an animal as an idolatrous offering and burned incense and poured a libation, all in the course of one lapse of awareness, he is obligated to bring only one sin-offering. Abaye says: What is the reason for the opinion of Rabbi Ami? The verse states: “Nor worship them” (Exodus 20:5). The verse renders all the various rites of worship as one rite.

The Gemara asks: And does Abaye actually say this? But doesn’t Abaye say: Why are there three mentions in the Torah of the prohibition against bowing to an object of idol worship? The prohibition against bowing to an idol appears three times: “You shall not bow to them nor worship them” (Exodus 20:5), “You shall not bow to their gods nor worship them” (Exodus 23:24), and “For you shall bow to no other god” (Exodus 34:14).

The reason is that one mention is for an idol for which bowing is its standard manner of worship, and one mention is a prohibition against bowing to an idol even if bowing is not its standard manner of worship, and one mention is to divide idol worship into categories, as one is obligated to bring an offering for every type of worship that he performed. Evidently, Abaye’s opinion is not in accordance with Rabbi Ami’s statement that one is obligated to bring one sin-offering for all of his acts of idol worship.

The Gemara answers: Abaye stated his reason in accordance with the statement of Rabbi Ami, but he himself does not hold accordingly.

The Gemara discusses the matter itself that Abaye says: Why are there three mentions of the prohibition against bowing to an object of idol worship? One is for an idol for which bowing is its standard manner of worship, and one is a prohibition against bowing to an idol even if bowing is not its standard manner of worship, and one mention is to divide idol worship into categories.

The Gemara asks: Why is a verse necessary for the prohibition against bowing to an idol for which bowing is its standard manner of worship? That prohibition is already derived from the verse: “Take heed to yourself that you not be ensnared to follow them…saying, how do these nations serve their gods, so I will do likewise” (Deuteronomy 12:30), which indicates that one is liable for worshipping an idol in the manner that the gentiles worship it.

Rather, Abaye’s statement should be understood as follows: One mention of the prohibition is for an idol for which its typical manner of worship is similar to bowing in that the idol is worshipped in an honorable manner, but bowing is not its typical manner of worship, as it is not typically worshipped by bowing. And one mention is a prohibition against bowing to an idol even if it is not similar to its standard manner of worship at all. And one mention is to divide idol worship into categories.

§ The mishna includes among those liable for idol worship one who declares that he accepts an idol upon himself as a god and one who says to an idol: You are my god. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: Once a person said to an idol: You are my god, he is liable even if he did not worship it.

The Gemara asks: The transgressor is liable to receive what punishment? If he is liable to receive the death penalty, Rav’s statement is superfluous, as this is stated in the mishna. Rather, Rav means that one who does so unwittingly is obligated to bring an offering.

The Gemara asks: And is this statement true even according to the opinion of the Rabbis? But isn’t it taught in a baraita: One is obligated to bring a sin-offering for unwitting idol worship only for a matter, a transgression, that involves an action, e.g., sacrificing an offering, or burning incense, or pouring a libation, or bowing? And Reish Lakish says: Who is the tanna who taught bowing among these examples? It is Rabbi Akiva, who says that we do not require a significant action in order to render one liable to bring a sin-offering; a minimal action is sufficient. By inference, the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, maintain that we require a significant action. If bowing is not considered a significant action, then all the more so speech alone is not considered a significant action.

The Gemara answers: Rav, too, when he states that one who says to an idol: You are my god, is obligated to bring a sin-offering, he states this according to the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara asks: If Rav states this according to the opinion of Rabbi Akiva, isn’t it obvious that the transgressor is obligated to bring a sin-offering? This is identical to the halakha of a blasphemer, whom Rabbi Akiva obligates to bring an offering despite the lack of an action.

The Gemara answers: Rav states this lest you say that Rabbi Akiva obligates one to bring an offering for a transgression that does not involve an action only in the case of a blasphemer, as it is written explicitly with regard to a blasphemer that he receives karet in the verse: “He blasphemes the Lord, and that soul shall be excised [nikhreta] from among his people” (Numbers 15:30). But here, with regard to one who accepts an idol as his god, where karet is not written explicitly, one might say that he is not obligated to bring an offering.

Therefore, Rav teaches us that he is obligated to bring an offering, as the Torah compares the acceptance of an idol as a god to a case of active idol worship; as it is written: “They have made themselves a molten calf, and have bowed to it, and have sacrificed to it, and said: These are your gods, Israel, which brought you up out of the land of Egypt” (Exodus 32:8).

With regard to the aforementioned verse, Rabbi Yoḥanan says: Were it not for the vav in the term: “Which brought you up [he’elukha],” giving it a plural form, the haters of the Jewish people, a euphemism used to refer to the Jewish people themselves, would have been sentenced to destruction for their idol worship. Since they recognized that God had taken them out of Egypt, and thought that He had merely made the golden calf His partner, the Jewish people were spared.

The Gemara comments: Rabbi Yoḥanan’s opinion is like one side of the following dispute between tanna’im: Others say: Were it not for the vav in the term: “Which brought you up [he’elukha],” the haters of the Jewish people would have been sentenced to destruction.

Rabbi Shimon ben Yoḥai said to him: But isn’t anyone who links the name of Heaven and something else, a euphemism for an idol, uprooted from the world? As it is stated: “He who sacrifices to the gods, save to the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19). The fact that the Jewish people included God in their idolatrous statement could not have saved them from destruction. Rather, what is the meaning when the verse states: “Which brought you up” in the plural? The verse teaches that the Jewish people desired many gods; they were not satisfied with the golden calf alone.

§ The mishna teaches: But with regard to one who hugs an idol, or one who kisses it, or one who cleans it, or one who sprays water before it, he transgresses a prohibition but is not liable to receive capital punishment. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says: For all of these actions one is flogged, with the exception of the cases stated later in the mishna of one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name.

The Gemara asks: What is different about these cases, one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name, that the transgressors are not flogged? It is because they are each an example of a prohibition that does not involve an action. These actions too, namely, hugging or kissing an idol and the like, are not punishable by lashes; one who performs them violates a general prohibition, and one is not flogged for violating a general prohibition, i.e., one that contains several prohibitions.

As this principle is taught in a baraita: From where is it derived that one who eats from an animal before its soul departs is in transgression of a prohibition? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26), meaning, you shall not eat from the animal while its soul, which is referred to in the Torah as blood, is still within it.

The baraita adds: Another matter is derived from the verse “You shall not eat with the blood”: You shall not eat the meat of an offering while its blood is still in the bowl, as it has not yet been sprinkled on the altar. The meat of an offering may be eaten by the priests only after its blood is sprinkled.

The baraita continues: Rabbi Dosa says: From where is it derived that although in general, after a deceased person is buried, the mourners are provided by others with a meal, others do not provide the mourners with a meal after the burial of those executed by the court? The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean: You shall not eat a mourners’ meal after the burial of one who was executed.

Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to a Sanhedrin that killed a soul, i.e., that sentenced a person to death, that the judges may not taste anything that entire day that they sentenced him? The verse states: “You shall not eat with the blood.”

Rabbi Yoḥanan says: From where is the prohibition against the behavior of a stubborn and rebellious son derived? While the Torah states the punishment given to a stubborn and rebellious son, the prohibition against his actions, namely, stealing money from his parents in order to eat a gluttonous meal of meat and wine in the company of lowly men, is not explicit. The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean that one may not eat in a manner that is punishable by death. This concludes the baraita.

And Rabbi Avin bar Ḥiyya says, and some say it is Rabbi Avin bar Kahana who says this: For all of the prohibitions that the Sages derive from this verse, one is not flogged for transgressing them, as it is a general prohibition that is referring to several different actions. Therefore, since the prohibition against hugging or kissing an idol is also derived from a general prohibition, it should not be punishable by lashes, contrary to the opinion of Rav Dimi.

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related a different version of what Rabbi Elazar says: For all of the transgressions listed in the mishna one is not flogged, with the exception of one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name.

The Gemara asks: What is different about transgressing those prohibitions for which one is not flogged? It is that they are each an example of a general prohibition, as explained previously. These cases too, namely, one who vows or takes an oath in the name of an idol, are included in a prohibition that does not involve an action, and therefore the transgressors are not punishable by lashes.

The Gemara answers: That halakha of Rabbi Eliezer’s is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says with regard to a prohibition that does not involve an action that one is flogged for violating it.

As it is taught in a baraita with regard to the Paschal offering: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftover meat after the prohibition against leaving it over was violated,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל מה שכתבנו חיוב חטאת בע"ז פירושו במעשה אבל המקבל באלוה או האומר אלי אתה בשוגג אע"פ שבמזיד נסקל אינו מביא חטאת וכן הדין במגדף ויש פוסקין כן במשתחוה אלא שיש לפקפק בה מצד כפיפת קומתו ומ"מ שיטת הסוגיא מוכחת לפטור:

המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והסך והמלביש והמנעיל כבר ביארנו שהוא בלא תעשה אלא שאין לוקין עליו והטעם שאזהרה שלהם מלא תעבדם שכל אלו בכלל עבודה הם ונמצא לאו זה כולל כמה דברים ולאו שבכללות אין לוקין עליו כמו שביארנו במציעא פרק תשיעי:

האוכל מבשר הבהמה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה וכל כל האוכל מבשר קדשים קודם זריקת הדם וכן אסור להברות אף בסעודה ראשונה אבלים שבהרוגי בית דין וכן סנהדרין שהרגו את הנפש אסורים לטעום כלום כל אותו היום וכן אסור לאכול אכילה המביאה לידי הריגת בית דין והיא האכילה האמורה בבן סורר ומורה וכל אלו אזהרתן מלא תאכלו על הדם ומעתה אין לוקין על אחת מהן אם התרו מהן למלקות שהרי לאו שבכללות הוא ואע"פ שהאוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה לא מכח לאו זה הוא אלא מכח לאו אחר כמו שביארנו בתשיעי של מציעא כבר ידעת שאסור להותיר מבשר הפסח עד בקר בין בפסח ראשון בין בפסח שני ומ"מ אם הותיר אינו לוקה שהרי ניתק הוא לעשה של שריפה וכן שאין בו מעשה:

גופא אמר רבי אמי כו' כדפרישנא לעיל אמר אביי מאי טעמא דר"א דכתיב לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת יש לפרש מדכתיב עבודה סתמא הרי כולן בכלל ויש לפרש מדכתיב תעבדם במ"ם ע"ג טובא משמע ואע"ג דאיכא דפלחי לה בזיבוח ואיכא דפלחי ליה בקיטור עשאן הכתוב לכולן עבודה א' ולא תעבדם יתירא כתיבי ודרשינן ליה לחד מינייהו להכי. וסברינן למימר מדפריש ליה אביי לטעמא דר' אמי אלמא כותיה סבירא ליה ומקשינן ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי שלש השתחואות בע"ג למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואיצטריך אחת לכדרכה לגלויי אאידך דשלא כדרכה קא מיירי ואחת לחלק ועל כרחיך הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולא מצית למימר דליחייב עליה בפני עצמה איצטריך ולא ללמד על הכלל כולו כי טעמא דר' אמי דגמר מלא תעבדם דא"כ אדקאמר לחלק לידון בעצמה מיבעי ליה. ואיכא לפרושי דר' אמי סבר השתחואה ללאו יצאתה והיינו טעמא דלא דריש ליה לחלק משום דכתיב לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה א' וכיון דשמעינן ליה לאביי דמפיק חדא לחלק ש"מ לית ליה דר' אמי וכי תימא אם כן מאי טעמא לא קתני נמי והשתחוה כי איצטריך למתנא הנך דמחייב עלייהו אפי' חדא אבל השתחואה דלא מחייב עלה באפי נפשה לחודה כלל לא איצטריך לאשמועינן דליחייב עלה באפי נפשה כי עביד לה בהדי הנך ומפרקינן אביי כי קאתי לפרושי טעמיה דרבי אמי קאתי וליה לא סבירא ליה:

גופא אמר אביי ג' השתחואות בע"ג למה לא תשתחוה לאלהיהם כי לא תשתחוה לאל אחר לא תשתחוה להם דדברות הראשונות דאלו האיך דדברות האחרונות לא חשיב ליה דמשה הוא דמהדר להו לישראל מאי דשמע בסיני משום דבר שנתחדש בפרשה והנך קראי דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם וכן הא דכתיב ופן תשא עיניך השמימה כו' אע"ג דקי"ל (מכות י"ג:) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינן אלא בלא תעשה הנהו לאו לעיקר אזהרה כתיבי אלא משה רבינו הוא דקאמר להו (מדת תנא) [מדעתיה] דילמא עבדיתו הכי ומיענישנהו כדכתיב השמרו לכם כו' מה כתיב בתריה וחרה אף ה' בכם אלא הנך תלתא קא קשיא ליה וקא פשיט אחת לכדרכה כו'. ומתמהינן לכדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת שלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתן דרך בזיון שאסור להשתחוות להן ואחת לכדרכה ושלא כדרכה ע"ג שעבודתה דרך כבוד כגון מגפף ומנשק וכיוצא בהן ואין דרכה בהשתחואה ופירש רבינו חננאל ז"ל כגון שדרך עבודתה בהשתחואת אפים ארצה ובא זה והשתחוה לה בכריעה שלא כדרך עבודתה ואיצטריך לכדרכה ושלא כדרכה לגלויי אאידך קרא דכי אצטריך דשלא כדרכה כלל הוא דאצטריך ואחת לחלק ור' אמי אצטריך אחת לכדרכה ושלא כדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת אי לידון בעצמה לחייב עליה בפני עצמה או ללאו וכי תימא לא תעבדם יתירה לאביי למה לי למגפף ומנשק שלא כדרכה ואי קשיא לך אי הכי לגבי זביחה נמי ניבעי תרי קראי חדא לשלא כדרכה כדר' אלעזר וחד לכדרכה ושלא כדרכה אית דאמרי כיון דגלי בהשתחויה קל וחומר בזביחה ומיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דאם כן מרבינן כולהו עבודות ואע"ג דלאו עבודת פנים להכי אצטריך זביחה לאשמועינן שלא כדרכה חייב וצריכא עיונא:

פיסקא והמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שאמר לו אלי אתה חייב ודייקינן למאי אי לקטלא היכא דאתרו ביה מתני' היא דמיירי לענין קטלא אלא בשוגג ולקרבן ומתמהינן ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ע בכריתות לענין מגדף דתנן שלשים ושש כריתות שבתורה כו' והדר תני עלה אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא עולה ויורד דברי רבי עקיבא וחכ"א אף המגדף אין חייבים על שגגתו חטאת שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא המגדף שאינו עושה מעשה מכלל דלר"ע חייב ובדין הוא דיכיל לאקשויי מההיא מתני' דכריתות אלא מדריש לקיש עדיפא ליה לאקשויי דמיירי בע"ג דהיינו דמקשינן והתניא אינו חייב חטאת אלא על דבר שיש בו מעשה כל דהו כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה ואמר ריש לקיש מאן תנא השתחואה ר' עקיבא היא דאמר לא בעי מעשה גמור אלא אפי' עקימת שפתיו דמגדף הויא מעשה וכל שכן כפיפת קומתו והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה אצטריך למעוטי הרהורא. מדמוקי לה כר' עקיבא מכלל דרבנן אמרי אפי' בע"ג בעינן מעשה גמור. ומפרקינן כי אמר רב נמי לר"ע קאמר. ומתמהינן לר"ע פשיטא היינו מגדף ומפרקינן מהו דתימא עד כאן לא קא מחייב ר' עקיבא במגדף קרבן אלא משום דכתיבא כרת דידיה גבי פרשת קרבן בסדר שלח לך הילכך איכא למימר דכי מעיט רחמנא דבר שאינו מעשה מקרבן בשאר מילי הוא דמעיט לבד ממגדף אבל ע"ג דלא כתיבא כרת דיליה גבי קרבן אימא לא קמ"ל דאיתקושי איתקוש אמירה לזיבוח והשתחואה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו'.

א"ר יוחנן אלמלא וא"ו שבהעלוך דמשמע לשון רבים לומר שלא כפרו במקום לגמרי אלא שתפוהו עם ע"ג שעשו נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. ור' שמעון בן יוחאי פליג עליה וקאמר דשתופי שם שמים לדבר אחר טפי חמיר ממאן דכפר בשם שמים לגמרי אלא מה ת"ל העלוך שאוו אלהות הרבה:

פיסקא אבל המגפף כו' כי אתא רב דימי אמר ר' אלעזר כו' ודייקינן מאי שנא הנודר בשמו דלא לקי משום דדיבורא בעלמא הוא ולית ביה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דנפקא לן (מכות י"ג:) מאם לא תשמור לעשות והתם מלקות כתיבא דכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והפילו השופט כו' הוי אומר הפלאה זו מלקות אלמא כל היכא דבעלמא לא לקי גבי ע"ג נמי לא לקי הכי נמי לאו שבכללות נינהו דהא כולהו מחדא אזהרה נפקי לן ואין לוקין על לאו שבכללות משום דלא מייחד לאויהו כלאו דחסימה וכיון דבעלמא לא לקי בע"ג נמי לא לילקי.

ומנא תימרא דאין לוקין על לאו שבכללות דתניא כו' משום דר' אבין נקט לה הכא דמשמע מינה דאין לוקין על לאו שבכללות דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה אע"פ שנשחטה כראוי שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם כלומר לא תאכלו (דם) הבשר בעוד שנפשו בו והאי דכתיב על הדם כענין שנאמר כי הדם הוא הנפש אבל משום אבר מן החי לית ביה דלאו חי הוא והיינו דאמרינן בשחיטת חולין (קכ"א:) הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית חי מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה כו' ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה והאי דקאמר הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה הכי קאמר הרוצה לאכול אבר שנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה. ד"א כו' לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר קדשים ועדיין דם במזרק והאי קרא דלא תאכלו סתמא כתיב ומשמע דכייל ביה כל מידי דאית ביה אכילה על הדם הילכך דרשינן ביה כל מידי דלא נפיק מכלליה. ר' דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב"ד כדרך שמברין את האבלים על שאר מתים סעודה ראשונה משל אחרים כדאמר במועד קטן ת"ל לא תאכלו על הדם ומסתמא מוקמינן ליה אהרוגי ב"ד שאין ראוין לנהוג בהן כבוד איבעי תימא משום כפרה איבעי תימא הבראת אבלים יקרא דחיי הוא אלא היינו טעמא משום דאין ראוין לכך שהרי אין ראוין להתאבל עליהם וליכא הכא תורת אבלות כלל אבל בשאר הרוגין לא מכרעא מילתא לאוקמה. רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין כו'. א"ר יוסי בר' חנינא אזהרה לבן סורר ומורה מנין דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ת"ל לא תאכלו על הדם לא תאכלו דבר שסופכם לבוא עליו לידי שפיכות דם. ואמר רב אבין על כולן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות. אלמא אין לוקין על לאו שבכללות ואידחיא לה הא דרב דימי.

ואי קשיא לן היכי מצינן למימר על כולם אינו לוקה והא איכא בן סורר ומורה דמיחייב מלקות דכתיב ויסרו אותו ותנן נמי (לקמן סנהדרין ע"א.) מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. לא תקשי לך דבן סורר ומורה כי לקי לא משום אזהרה הוא דלקי אלא משום דכתיבא ביה מלקות בהדיא תדע דהא לא לקי אזימנא קמייתא עד דאכיל חדא זימנא ומתרו ביה דלא ליכול ואכיל ומלקו ליה וכי אכיל פעם שלישית קטלינן ליה ואי משום האי אזהרה אאכילה קמייתא נמי לילקי אלא לאו ש"מ דלאו מחמת האי אזהרה קא לקי אלא גזירת הכתוב היא והיכא דגזר רחמנא גזר היכא דלא גזר לא גזר והא [דקאמר על כולם אינו לוקה] לאו דקא פסיק ואמר על כולם אינו לוקה [אלא] לומר שאינו לוקה משום אזהרה זו.

ואמרינן כי אתא רבין א"ר יוחנן כו'. ואוקי' כרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דתניא לא תותירו והנותר כו' בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שזו היא תקנתו ואין כאן עונש אחר ללמדך שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה כו' מכלל דרבי יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:

גמרא קמ"ל דאתקושי אתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו' מיה לא בעי למימר דאתיא מילתיה דרב נמי כרבנן ומהאי הקישא דאם כן נילף מיניה במגדף ובכל דוכתא דלא בעי מעשה וק"ל:

בפירש"י בד"ה אבל המגפף כו' עובר בל"ת לא תלכו אחרי וגו' עכ"ל ובמתני' פירש"י דמדלא תעבדם יתירא נפקא ל"ת למגפף כו' בשלא כדרכה ואפשר דהכי פירוש לר' אמי דתרתי לא תעבדם יתירי צריכי חד אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם כדתני לעיל ואידך לא תעבדם איצטריך דכללן כולם בעבודה אחת שאם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת אבל לאביי ולר"י דאית להו דהשתחואה לחלק יצאת וע"כ דלית להו דלא תעבדם עשאן כולן כעבודה אחת ואייתר לך חד לא תעבדם למגפף ומנשק כו' בשלא כדרכה דהוה בל"ת כפירוש רש"י במתניתין ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבי אמי כו' כיון דלא דרשת לא תעבדם מדסבירא ליה השתחואה ללאו יצתה עכ"ל דליכא למימר דרבי זכאי נמי דריש לא תעבדם כר' אמי דעשאן כולן כעבודה אחת ואי לאו לא תעבדם הוה אמינא דהשתחואה לא יצתה ללאו אלא לחלק דא"כ השתא נמי דכתיב לא תעבדם אימא דדוקא אשאר עבודות קאי אבל לא תשתחוה גופה יצתה לחלק על עצמה אלא ע"כ דבלאו מיעוטא דלא תעבדם נמי לא נימא דהשתחואה לחלק יצתה אלא ללאו ומשום הכי שפיר קאמר ליה ר"י פוק תני לברא דודאי לחלק יצתה ולא ללאו ולא ניחא ליה לפרש דר' יוחנן סבירא ליה כרבי אמי דבשאר עבודות עשאן לא תעבדם כולן כעבודה אחת אלא דבהשתחואה יצתה לחלק על עצמה ולכך אמר לו פוק תני לברא הא דתני דהשתחואה ללאו יצתה דכולהו סוגיא דלעיל משמע דלרבי יוחנן לחלק יצתה על כל אחת כדקאמר רב יוסף אבל הכא כו' דכולי עלמא השתחואה לחלק יצתה וכדסבר אביי כמו שכתבו התוספות מדקאמר לחלק יצתה סתם משמע דלחלק יצתה על כל אחת וכן מוכח לעיל דמשמע דפריך [לר"א] חילוק מלאכות דעבודת כוכבים תיפוק ליה מאחת מהנה כו' ולא פריך הכי נמי לר' יוחנן אלא ע"כ ר"י כאביי ס"ל דיצתה לחלק על א' ולא כר' אמי ודו"ק:

כל המשתף ש"ש כו'. יראה דודאי לכ"ע כופר בעיקר גרע טפי וחייב כליה אלא דר' שמעון קאמר דכל המשתף ש"ש וד"א דהיינו המאמין בשניות נמי חייב כליה ונעקר מן העולם אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך דודאי האמינו בנמצא וגו' ולכך לא נעקרו אלא שאיוו לאלהות הרבה ואמרו שהאחד הנמצא נתן כח לאלהות וכחות רבים עזב ה' את הארץ ואלו הכחות והאלהות יהיו מנהיגים בארץ וכ"כ הרמב"ם שזה דעת רבים מעובדי ע"ז שעובדים אותם שאומרים שנתנה ההנהגה בידם ועד"ז יש לכוון מה שאמר משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' דבא משה להתנצל בעדם שאמר משה להקב"ה שהרי אתה אומר אלי העל את העם וכונתך שאתה מעמיד אותי למנהיג להם וא"כ תלית העלייה בי כיוצא בזה כוונו ישראל שאמרו אשר העלוך וגו' שאתה נתת לו כח להעלות ולמנהיג בעלמא ולא כוונו כלל לע"ז ולשתף ש"ש וד"א ודו"ק וק"ל:

בגמרא ואפילו לרבנן והתניא וכו' ואמר ר"ל מאן תנא השתחואה ר' עקיבא וכו' הא דאצטריך לאתויי הברייתא ודאמר ריש לקיש עלה מאן תנא וכו' למילף מיניה דלרבנן בעי מעשה והא רבנן פליגי בהדיא עליה דרבי עקיבא במגדף ואמרי דלא מחייב קרבן משום דלא הוי מעשה דלא תימא דלרבנן במעשה זוטא דעקימת שפתיו סגי כגון האומר אלי אתה והא דפליגי במגדף ולא מחייבי קרבן היינו משום דשאני מגדף דהואיל וישנו בלב כדאית ליה לר"י לקמן (סנהדרין דף ס"ה) לכך אצטריך לאתויי הא דר"ל דאמר מאן תנא השתחואה רבי עקיבא דלא בעי מעשה רבה אלא במעשה זוטי סגי אבל לרבנן אפילו השתחואה לא הוי מעשה וכל שכן עקימת שפתיו ולא בא הגמרא אלא לאוקמי מילתא דרב אפי' אליבא דר"ל דאילו לר"י לא קשיא מידי דאפי' לרבנן חייב קרבן באומר אלי אתה דעקימת שפתיו הוי מעשה ועיין בתוס' ד"ה כי קאמר רב נמי לרבי עקיבא וכו':

ברש"י ד"ה מאי טעמא דרבי אמי דלית ליה השתחואה לחלק יצאת הא דאצטריך רש"י לאריכות זה משום דקשיא ליה מאי אצטריך אביי לתת טעם לדברי ר' אמי דאמר אינו חייב אלא אחת ומאי קאמר מאי טעמא מהיכי תיתי לחייב על כל אחת ואחת כיון שעשאן כולן בהעלם אחת לכך פירש"י דלהכי קאמר מאי טעמא משום דמסתבר טפי לחייב על כל אחת ואחת למילף מהשתחואה דלחלק יצאת ואיהו ודאי סבירא ליה דהשתחואה ללאו יצאת לכך קאמר מאי טעמא דרבי אמי דלא ס"ל דהשתחואה לחלק יצאת דמסתבר טפי מלומר ללאו יצאת כדאמרינן לעיל בדף ס"ב ע"כ לא קאמר ר' (נתן) [יוסי] הבערה ללאו יצאת וכו':

ד"ה אבל המגפף וכו' עובר בל"ת בלא תלכו אחרי אלהים אחרים אי נמי אל תפנו אל האלילים וכו' דבור זה של רש"י אי אפשר ליישבו דהא כבר פירש"י במתניתין דהא דקתני אבל המגפף והמנשק עובר בל"ת דנפקא ליה מלא תעבדם יתירא אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה כמבואר שם ברש"י וכן הוא בסמ"ג ל"ת י"ח דגיפוף ונישוק נפקא לן מלא תעבדם יתירא דכתיב בפרשת משפטים ולא תלכו אחרי אלהים אחרים ומאל תפנו אל האלילים דריש שם בסמ"ג ל"ת י"ד דרשות אחרות עיין שם ואפשר הוא שט"ס אבל לא ידעתי איך נפל בספרים ט"ס כזה:

בתוס' ד"ה אמר ר' אמי וכו' ולרב שמואל וכו' איתוקמא קמייתא וכו' כלומר השתא א"ש הא דקאמר רב שמואל בר יהודה דהכי תני קמי' וכו' דמשמע דר"ל דעל זה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא אבל אקמייתא לא הוה אמר ר' יוחנן פוק תני לברא משום דדין אמת הוא ואיך אפשר דדין אמת הוא אם כן אצטריך לומר דהשתחואה ללאו יצאת וכרבי יוסי בהבערה כדאמר ר' אבא לעיל והא כבר מתקיף ליה רב יוסף דעד כאן לא קאמר רבי יוסי התם וכו' אבל הכא כולי עלמא מודו דהשתחואה לחלק יצאת אבל השתא א"ש דרב שמואל בר יהודה דמשום הכי קמייתא הוה דין אמת דמדלא תעכדם נפקא לן דאינו חייב אלא אחת וממילא על כרחך צריך לומר דהשתחואה ללאו יצאת דמדלא תעבדם נשמע דהשתחואה ללאו יצאת דאם לא כן למאי אתי דלחלק א"א מדכתיב לא תעבדם דמיניה ילפינן דאינו חייב אלא אחת:

בא"ד ולר"ת נראה דגרסינן בדרבי זכאי והשתחואה וכו' עיקרא דמילתיה דלפירושו דר"ת לא מסתברא ליה לומר דמלא תעבדם נשמע דהשתחואה ללאו יצאת דהא כי נמי נילף מלא תעבדם דבשאר עבודות חייב על כל אחת ואחת איכא למימר דהשתחואה לחלק על עצמה יצאת דהשתא המשך דברי ר"ת כך דרבי אמי ס"ל שפיר דהשתחואה לחלק יצאת היינו לחלק על עצמה ומלא תעבדם יליף לשאר עבודות דאם עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ולכך ל"ג בדרבי אמי והשתחואה דאם כן לא הוה אמר אינו חייב אלא אחת אלא הוה ליה למימר שתים דמשום השתחואה קרבן בפני עצמו והא דפריך עליה מהא דאמר אביי ג' השתחואות וכו' לא מצי לתרץ דהא דקאמר אביי ואחת לחלק דלחלק על עצמה קאמר דמדקאמר סתמא לחלק משמע דבא ללמד על כל עבודות אם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת אבל ר' זכאי דתנא השתחואה אי אפשר לומר דסבירא ליה דהשתחואה לחלק על עצמה יצאת דאם כן היה מחייב שתים ומדקאמר דאינו חייב אלא אחת גם על השתחואה מכלל דסבירא ליה דללאו יצאת והיכא דעבדה באנפי נפשה לא היה מחייב עליה קרבן כלל וכי תימא אם כן למה תנא לה השתחואה בהדי זבוח וקיטור וניסוך דאינו חייב עליהם אלא אחת הא לא שייכא השתחואה כלל לענין קרבן לאשמועינן היא גופה דללאו יצאת קתני לה דמהא שמעינן דס"ל ללאו יצאת מדלא מחייב שתים ואם כן ע"כ ר' זכאי לא דריש להאי דרשא לא תעבדם דבלא תעבדם ידעינן דאינו חייב אלא אחת דכיון דס"ל דהשתחואה ללאו יצאת מהיכא תיתי לן למימר דלחייב על כל אחת ואחת כיון שעשאן בהעלם אחד דעל כרחך בלא דרוש דלא תעבדם ס"ל דללאו יצאת דאם לא כן אלא דבלא דרוש דלא תעבדם הוה ס"ל לחלק גם אם נדרש דרשא דלא תעבדם נימא לחלק על עצמה יצאת וליחייב שתים לכך קאמר ליה ר"י פוק תני לברא דבלא דרוש דלא תעבדם חייב אפילו על כל אחת ואחת דמסתבר טפי לומר לחלק יצאת לכולי עלמא מלומר ללאו יצאת וה"ה דהוי מצי לפרש דבשביל השתחואה לחוד אמר ליה ר"י פוק תנא לברא דר"י סבירא ליה דאפילו דרשי' לא תעבדם אשאר עבודות אכתי חייב על השתחואה קרבן בפני עצמו דלחלק על עצמה יצאת ורבי זכאי סבירא ליה דעל השתחואה אפילו עביד לה באפי נפשה לא מחייב עלה קרבן דללאו יצאת אלא דעדיפא מיניה מפרש דבשביל כולהו אמר ליה פוק תני לברא דחייב על כל אחת ואחת כיון דלא דרשת דרוש דלא תעבדם והנה הארכתי בדבדים הפשוטים משום שראיתי תלמידים הרבה טועים בפירוש דבור זה:

ד"ה כי קאמר רב וכו' מיתוקמא דרב אפילו כרבנן דר' יוחנן סבירא ליה דעקימת שפתים הוי מעשה לרבנן ולא פטרי רבנן במגדף אלא מטעם דשאני מגדף דהואיל וישנו בלב כאשר נתבאר כבר בביאור הגמרא:

ד"ה משום דהוי לאו שבכללות ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה וע"כ אזהרתו מלא תאכלו על הדם רצה לומר אף על גב דאתי נמי לאזהרת מיתה דבן סורר ומורה כדקאמר הכא ואפילו הכי לקי עליה גם כן ואם כן נילף נמי מיניה בכל דוכתא דללקי אפי' אלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואי תקשה לך למה לא הוקשה להם להתוס' בלא כל זאת מפני מה מלקין לבן סורה ומורה הא במקום מיתה אין מלקות דאין זה קושיא דבשעה שמלקין הבן סורר ומורה עדיין לא נתחייב מיתה שהרי מתרין אותו בפני שנים ואם עבר על התראתן מלקין אותו לפני ג' ואם חזר בו מוטב ואם לאו מביאין אותו אביו ואמו לבית דין כמו שמשמע לקמן במשנה בפרק בן סורר ומורה לכך לא הוקשה להם להתוס' אלא הא דעל כרחך הא דמלקין אותו אזהרתו הוא מלא תאכל על הדם דאין מלקות אלא על הלאו והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דהא לאו זה הוא אזהרה ג"כ למיתת הבן סורר ומורה וק"ל:

ד"ה על כולם אינו לוקה אפילו למאן דאמר סוף פרק כל שעה דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש פירוש אם אכל הפסח נא לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום צלי אש דהוה נמי לאו דאל תאכלו קאי נמי אצלי אש והוה כאילו נכתב אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו כי אם צלי אש וכן אם אכלו מבושל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ומבושל במים ואחד משום צלי אש וכן הוי דכוותה גבי נזיר דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה הלכך אכל חרצנים לוקה שתים אחת משום מחרצנים לא יאכל ואחת משום מכל אשר יעשה וכן אכל זג לוקה שתים ולא אמרינן דהוי לאו שבכללות דהא הלאו אחד דאל תאכלו קאי אנא ואמבושל ואצלי אש וכן גבי נזיר הלאו דלא יאכל קאי אחרצן ואזג ומכל אשר יעשה מגפן:

גמ' לא תאכלו על הדם ורבי יוסי בר חנינא אמר אזהרה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שאיוו לאלהות כו' וקבלו עליהם הס"ד:

בד"ה המקיים הנשבע דמתרגמינן מקיים כצ"ל:

בד"ה ועדיין הדם במזרק דקרבנות כצ"ל:

תוס' בד"ה על כולם כו' דמשמע כל מלאכה שהיא עבודה כצ"ל:

גמרא אלמלא ו' שבהעלוך כו'. ק"ל לפ"ז איך אמר נחמיה (במזמור ט') ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים:

רש"י ד"ה ר"ע היא. לאפוקי הרהורא כו'. עיין לקמן (ס"ה סע"א) ובתד"ה הואיל ובמש"כ לעיל (ס ב):

רש"י ד"ה איתקושי. אלי אתה לזביחה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל המגפף. לא תלכון אחרי אלהים אחרים. כצ"ל והוא בדברים (ו יד) והמציין טעה ועי' מהרש"א. ומה שפירש"י לעיל דאביי מוקי לה ללאוי יתירי ר"ל דכיון דיתירי נינהו דרשינן להו למגפף כו' ולנעבד כהמן:

רש"י ד"ה לבן סו"מ. ל"ת אכילה שתהרגו עליה. כצ"ל:

תד"ה אמר ר"א. ולרשב"י כו' איתוקמא קמייתא כו'. כצ"ל:

תד"ה משום. דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד. כצ"ל:

אִלְמָלֵא וָא"ו שֶׁבְּ'הֶעֱלוּךָ', נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה (שמות לב, ח). כתב הרב פתח עינים ז"ל מקשים דהכתוב בנחמיה (נחמיה ט, יח) כתוב וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם? ועיין מה שתרץ בספר חלק בני יהודה עד כאן לשונו. וספר זה אינו מצוי אצלי ולא ידעתי מה שתירץ, ולכאורה קושיא חזקה היא!
ונראה לי בס"ד דלעולם רובם אמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' בוא"ו אך איכא מיעוטא דפקרי טפי ואמרו זה אלקיך 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' בלא וא"ו והנה כאשר הגיד הקדוש ברוך הוא את חטאתם נקיט דברי הרוב כי הציבור נידון אחר רובו אך נחמיה בא להזכיר חסדי השם יתברך דאף על גב דאיכא דפקרי טפי ואמרו 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' עם כל זה הטבותה להם ולא כליתם.
ובזה יובן ביאור הכתוב באיכה 'עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ' (איכה ה, יז) דנקיט עַל זֶה, הוא מה שאמרו המועטים בלא שתוף ולהיותם מועטים אמר דָוֶה לִבֵּנוּ, וְעַל אֵלֶּה שאמרו המרובים 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ' חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ כי היו מרובים.
ועוד נראה לתרץ בס"ד מה שכתוב בתורה 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' בוא"ו זה אמרו בפירוש כי היו יראים לפרש בפיהם פקרות גדולה בלא שתוף להדיה אבל בלבבם ובסתר אמרו כמו שנאמר בנחמיה 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' בלא וא"ו.
ובזה גם כן ניחא דרשה שרמזנו בפסוק עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ פירוש על מה שכתוב בנחמיה 'וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' בלא שיתוף היה דָוֶה לִבֵּנוּ כי אמירה זו של זה, אמרו אותה בלב אך עַל אֵלֶּה הוא מה שאמר בתורה שאמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' אף על פי שהיה בשתוף חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ מפני שדבר זה של 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ' אמרו אותו בפירוש בפה להדיה.

כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם (שמות כב, יט). לכאורה קשא ממה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, ואיך יאמרו שותפים בפירוש?
ונראה לתרץ בס"ד כל דבר שהאדם עושהו כפי הטבע מותר לשתף מעשה האדם עם מעשה הקדוש ברוך הוא מפני כי הטבע שעשה בו האדם אותו מעשה גם היא ברא אותו הקדוש ברוך הוא שגזר שכך וכך יהיה נעשה על ידי הטבע.
ולכן יש לשתף את אב ואם ביצירת האדם עם מעשה השם יתברך כי ידוע הוא שהאב והאם שעשו הילד על ידי הזרע לא בכחם עשו זאת אלא כפי גזרתו יתברך שגזר שהזרע אשר יזריע אב ואם בכחם יהיה נוצר ממנו ולד בחמשה אודם וחמשה לובן, דהא אב ואם מטילין זרע דוקא ואיך נוצר מן הזרע שלהם גוף לולי גזירתו יתברך שגזר בטבע? דהא כמה וכמה מזריעים והזרע אין נוצר ממנו כלום! על כן מה שאמר שלש שותפים באדם אין נוגע דבר זה בכבודו יתברך וכן כל כהאי גונא שהאדם עושה דבר על פי חיוב הטבע אין בזה חשש אם ישתף מעשהו עם מעשה השם יתברך.
ועוד לפי דברי התוספות שתירצו דלא אסור אלא במידי דאלקות גם לפי תירוצם הנזכר אין מזה קושיא.
מיהו בגמרא דסוכה (סוכה מה:) במה שאמרו 'לי־ה ולך מזבח' הקשו בגמרא והא אסור לשתף שם שמים ודבר אחר? ותירץ כונת דבריהם הוא לומר 'לי‏‏־ה אנו מודים ולך אנו משבחין' עיין שם. נמצא אף על פי שלא נזכר אלקות בדבריהם חוששין. והרב ערוך לנר שם הקשה מפסוק יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ (משלי כד, כא) דהשוה מורא שמים עם מורא בשר ודם? ותירץ התם שאני שהפסיק בתיבת 'בְּנִי' שלא אמר בְּנִי יְרָא הֳ' וָמֶלֶךְ, כדי לחלק בין יראה של הקדוש ברוך הוא ובין יראה של מלך עיין שם.
ואנא עבדא הקשיתי מפסוק הושע (הושע ג, ה) אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, ומאי שנא ממה שאמר 'לי‏‏־ה ולך מזבח' דמקשי עלה בגמרא בסוכה? ותרצתי בס"ד כיון דגבי הקדוש ברוך הוא אמר 'הֳ' אֱלֹקֵיהֶם' וגבי דוד אמר 'מַלְכָּם' נמצא אין זה משוה.
ועדיין יש להקשות ממה שנאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא) הרי משוה בענין האמונה וידוע דהאמונה שייכה לאלקות? ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' הרי פירש שמשה הוא עבד האלוקים ואין משה אלוקים ח"ו. ואין להקשות ממה שנאמר אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) ודרשו רבותינו ז"ל (פסחים כב:) לרבות תלמידי חכמים, התם לא נזכר תלמידי חכמים להדיא אלא נרמז ברבוי אֶת.
ועוד נראה לי בס"ד כל דבר שהאדם אומרו מדעתו ומעצמו אסור לו לשתף שם שמים ודבר אחר, כי השומע אומר זה מתכוין לרעה להיות נוגע בכבודו יתברך ולכן על מה שאמר 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' קאמר דאלו שתפי שם שמים ודבר אחר ואין אנו דורשים דבריהם לכף זכות ובפרט כי הם חוטאים עתה במעשה העגל, לכך אמרינן דחייבין הם משום משתף שם שמים ודבר אחר אבל בדבר שהתורה מדברת מאיליה על אחרים כהך פסוקא של 'וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' אין אומרים שהתורה ח"ו שתפה שם שמים ודבר אחר בדברים אלו.
ולכן אין להקשות נמי מפסוק דהושע 'וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' וכן פסוק 'יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ', דהתם שאני דרוח הקודש היא האומרת דברים אלו ממנה וכן הכא דהשם יתברך השוה כבודו לכבוד בשר ודם בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא' דקאי אֶת על תלמידי חכמים, אין להקשות בזה כלום כיון דדברים אלו יוצאים מפי הגבורה אבל אם אדם ידבר דברים מעצמו צריך להזהר שלא לשתף שם שמים ודבר אחר.

אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ"? שֶׁאִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה (שמות לב, ד). קשה איך נתיישבה בזה קושייתו שהקשה 'וַהֲלֹא כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם' דאומרו 'אִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה' זה קשה יותר מן השיתוף?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל דהשם יתברך נקרא 'אלקי האלקים' לגבי אומות העולם שאין יכולים לקבל שפע מאתו יתברך אלא רק על ידי אמצעי שהשרים מקבלים ונותנים להם אבל ישראל אינם מקבלים על ידי אמצעי ולכך נקרא אצל ישראל 'אלקי ישראל' שאין אמצעי ביניהם.
ולזה אמר רשב"י דמה שאמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' אין כונתם לומר דהכח של יציאת ישראל ממצרים היה בשיתוף ח"ו מן השם יתברך ומן העגל דעל זה אמרו כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר הֲרֵי זֶה נֶעֱקָר' דכונתו לשתף בעיקר השפע והכח אלא הם היו מודים דכח היציאה שיצאו ממצרים נשפע ונמשך להם מאתו יתברך בלבד ואין עמו שותף, אלא רק אמרו שזה השפע של כח היציאה בא להם מאתו יתברך על ידי אמצעים הם העגל וכיוצא בו דלדידהו אינו ראוי שיהיה נקרא הקדוש ברוך הוא 'אלקי ישראל' לתת להם שפע בלי אמצעי אלא נקרא 'אלקי האלקים' וזהו שאמר 'אִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה' שיהיו אמצעיים בינם לבין השם יתברך לכך אמרו על העגלים 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' שהעגלים הם אלקות עליהם והקדוש ברוך הוא הוא אלוק של העגלים כי לכך נקרא 'אלקי האלקים' גם לגבי ישראל.

אַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט, כו). פירש רש"י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. קשא מנא ליה לפרש על בן סורר ומורה, תפרש על אכילת חלב שיש בה כרת שהוא מיתה בידי שמים?
ונראה לי בס"ד דאם על אכילת חלב למאי הוצרך הכתוב לומר 'עַל הַדָּם' בדבר זה דהא באכילה זו מפורש בכתוב וְנִכְרְתָה (ויקרא ז, כז) לכך מפרש על בן סורר ומורה דהוא אוכל מאכל היתר ואין מפורש בכתוב דסקילתו היא מחמת אכילתו לכך אמר 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' לא תאכלו אכילה של היתר שתהיו נהרגים עליה, והיינו אכילה של בן סורר ומורה דהוא נסקל ונהרג בעבור אכילתו.
ומלבד פירוש רש"י הנזכר נראה לפרש הכי קאמר לא תאכלו אכילה שתסבב לכם הריגה אחרי זה, כלומר שתהיו אחרי זה אתם הורגים נפשות ואז ממילא תהיו אתם נהרגים וכמו ענין בן סורר ומורה דאכילתו עתה מסבבת לו הריגה לאחרי זה כי על ידי שיהיה מלומד לאכול אכילה מרובה ולשתות שתיה מרובה אז אחרי זה כשאין סיפק בידו למצוא מדתו ומנהגו באכילה ושתיה זו יהיה מוכרח להרוג נפשות כדי לשלול אותם וממילא הוא גם כן יהיה נהרג ונמצא אכילתו עתה מסבבה לו להרוג נפשות אחרי זה ואז גם הוא יהרג.

גמ' כתנאי אחרים אומרים. עיין במכילתא פרשת משפטים פי"ז:

תוס' ד"ה משום וכו' תימה ת"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. עיין שבת דף קנ"ד ע"א תוס' ד"ה בלאו. תמוה לי הא באמת בבן סורר לוקה היכא דלא יבא לידי מיתה וילפי' לה מקרא אלא דהתוס' כאן בקושייתם הב' הקשו דלילף מיניה בכל התורה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה היכא דלא יבא לכלל מיתה יהיה איך שיהיה מאיזה טעם שיהיה דלא ילפי' בעלמא מיניה מ"מ עכ"פ בהך לאו עצמו דלא תאכלו על הדם איך שייך לומר דלא לילקי אכל הני משום דניתן מיתה בבן סורר הא אהך לאו עצמו לוקה בן סורר ואיך יפטרו אחרים ממה דניתן לאזהרת בן סורר למיתה וצע"ג:

בגמרא לר"ע פשיטא: דא"ל דאתי לאשמעינן דפסק כוותיה דא"כ הל"ל סתם הלכתא כר"ע אלא ודאי דלא קאמר רק דהכא הדין כר"ע וליה לא ס"ל ומש"ה לא פסק הרמב"ם כר"ע דאי רק כוותיה ס"ל ודאי דהו"ל לפסוק כוותיה:

קמ"ל דאתקושי איתקש עיין לקמן (דף ס"ה ע"א) בתוס' ד"ה מאן תנא שהקשו דבהשתחואה לפטור מקרבן גם לר"ע ולפי סוגיא דלפנינו ניחא דהא איתקוש השתחואה ג"כ לזביחה אלא דאכתי צריכין אנחנו לתירוץ התוספות משום ידעוני שהקשו התוס' ג"כ התם. וא"ל לפי מה שתירצו התוס' כיון דגלי קרא במגדף ילפינן מניה בכל דוכתי דמיחייב אאין בו מעשה וא"כ במגדף גופא ל"ל דכתב רחמנא כרת במקום קרבן הא כבר ילפינן אומר אלי אתה בהקישא דמיחייב וא"כ הרי כבר גילה קרא באלי אתה דחייב אאין בו מעשה ונילף כולהו מניה דיש לומר דהא דכתיב כרת במקום קרבן לא נחשב יתורא:

אלמלא ו' שבהעלוך: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה (דף מ"ה):

ההוא כר"י. א"ל למה לא קאמר דסבר כר' יוחנן דס"ל לקמן דעקימת שפתיו הוי מעשה דהא כבר כתבו התוס' לקמן (דף ס"ה ע"ב) בד"ה הואיל וישנו דגם ר"י לא קאמר אלא היכי דבדיבורא אתעביד מעשה וע' בתוס' לעיל ד"ה כי קאמר רב דלכאורה לא משמע כן וי"ל: ברש"י ד"ה ה"ג אמר רב אמי. ול"ג והשתחואה: א"ל דלמא לעולם סבר השתחואה ללאו יצאת ואף על פי כן חייב חטאת אהשתחואה מדאתקיש לזביחה בקרא דוישתחוו לו ויזבחו לו וכדאמרינן לקמן די"ל דא"כ לענין מאי יצאת השתחואה ללאו אי לאו לענין שלא ליחייב חטאת דהא מיתה גם למ"ד דללאו יצאת איכא כמ"ש רש"י לעיל (דף ס"ב ע"א) ולכן רש"י לשיטתו א"ש דלא גריס ליה אבל דעת הגורסים י"ל דס"ל כדעת הי"מ שהביא הר"ן שם דלמ"ד ללאו יצאת ליכא מיתה במזיד ולכן שפיר אשמעינן דגם משום השתחואה אינו חייב אלא א' דהא דנילף מהקישא לחייב חטאת אף דללאו יצאת דלא ליחייב מיתה במזיד:

ד"ה אבל המגפף. לא תלכו: ע' במהרש"א ומה שתירץ דבמתניתן פי' רש"י אליבא דאביי לא משמע כן ממש"כ לעיל בד"ה לדבריו דאביי מוקי קרא ללאוי יתירי ואפשר לומר בדעת רש"י לפי מה דמצרכינן לעיל גבי השתחואה קרא למכובדים ולמבוזים א"כ כמו כן מצרכינן גם לענין מגפף ומנשק דלא תעבדם קאי למכובדים כיון דעכ"פ הוי דרכו לעבדו בדרך כבוד מקרי זה שפיר גביה כבודה ושייך לא תעבדם אף דעבודה זו הוי לגבי' שלא כדרכה ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן לפי' רש"י אבל לא תלכו קאי אשלא כדרכה דמבוזין והיינו דכתב רש"י הכא וכגון שאין דרכו בכך פ' שאין דרכו לעבדו בדרך כבוד ולכן במתניתן דאכתי לא אסיק אדעתיה הך חילוק דמבוזים ומכובדים כ' רש"י בפשטות מלא תעבדם אבל לאחר שחילק בכך הוצרך להביא כאן עוד קרא גם לענין מבוזים:

בתוספות ד"ה אמר ר"א. וקשה אמאי א"ל פוק: פי' דבשלמא אי גרסינן לעיל בדרבי זכאי השתחואה ממנ"פ א"ש דאמר פוק דאי השתחואה לחלק יצאת ליחייב אכל אחת ואחת ואי ללאו יצאת א"כ מ"ש דנקט בכלל עבודות ומדנקט ע"כ דס"ל דלחלק יצאת ולכן אמר שפיר פוק אבל לפי מש"כ רש"י דלא גרסינן השתחואה בדרבי זכאי קשה שפיר כקושיתם א"כ י"ל הא דנקטו קושיא זו הכא דוקא אחר שהביאו גירסת רש"י הוא משום דלתירוץ ר"ת תרוייהו יתורצו:

בד"ה אלא על כל. לעושה בשגגה יצא מגדף: מה שי"ל בזה כתבתי בחידושי לכריתות (דף ז') ע"ש:

בד"ה כי קאמר רב. מיתוקמא דרב אפילו כרבנן: והא דפטרי רבנן במגדף היינו משום שישנו בלב כדאמרינן לקמן (דף ס"ה) ואף דע"ז תליא ג"כ בכוונת הלב כבר כתבו התוספות שם דלפי מה שפירשו דבסתם ע"ז אפי' מאהבה ומיראה חייב א"ש אכן לענין אלי אתה יש לעיין אי שייך בזה דליחייב בלא כוונה ואי לא חייב א"כ א"ש הא דהוצרך לומר דרב דוקא כר"ע קאמר ולא כר"י ואפילו כרבנן ועמ"ש הר"ן לעיל גבי פלוגתא דמאהבה ומיראה בשם הרבינו דוד:

ד"ה משום דהוי. דהוי אזהרה לבן סורר ומורה: בישוב קושיא זו אפשר לומר כיון דבמכות (ריש פ' אלו הן הלוקין) פליגי ר"י ור"ע אי לוקין אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דר"י סבר לוקין ולתירוץ אביי שם אפילו לר"ע לוקין היכי דאתרו ביה למלקות ע"ש ולכן ניחא ליה לומר הך טעמא דלאו שבכללות דליכא מאן דפליג דאי משום שניתן לאזהרת ב"ד זה תליא בפלוגתא דתנאי או אפשר דסובר כתירוץ אביי שם דלכ"ע לוקין הכא כיון דודאי לא אתרו בי' בכל הני רק למלקות דהא מיתה לא שייך בהו:

בא"ד היכא. דלא יכול לבוא לידי מיתה: מזה משמע דלא קשיא להו רק לענין אזהרת מיתת ב"ד וק"ק למה לא קשיא להו ג"כ לענין לאו שבכללות דליגמר מהכא דלקי דהא גם לענין לאו שאין בו מעשה הוי ילפינן במכות (דף ד' ע"ב) מלקות לעדים זוממים ומש"ר אי לאו דפרכינן צד חמור ור"י דלא פריך באמת יליף וכמו כן נילף גם לענין לאז שבכללות מבן סורר:

בד"ה על כולם. אפילו למ"ד בפ' כל שעה: הרמב"ם (בספר המצות שורש ט') כתב דאביי שם פליג באמת אהך דהכא ולפ"ז הוי מצי לתרץ אמאי דמקשה הני נמי לאו שבכללות הוא דרבי אלעזר כאביי ס"ל דלוקין אלשב"כ:

בא"ד. דמשמע כל מלאכה שהיא עבודה: ואף דבשבת לא כתיב רק לא תעשה כל מלאכה ולא כתיב עבודה מ"מ ל"ק איך מחייבין מיתה אלאו דשבת דדוקא אין לוקין אלאו שבכללות קאמרינן משום דלא דמיא ללאו דחסימה אבל מיתה עונשין וכמש"כ לעיל לענין לאו שאין בו מעשה אכן ק"ק אמה דקאמר ר"י בשבת (דף קנ"ד ע"א) דאין לוקין אלאו דמחמר דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואפילו למ"ד לוקין כו' ע"ש ולמה ליה הך טעמא תיפוק ליה דלאו שבכללות הוא וליכא מאן דפליג על זה דאין לוקין ולכאורה יש ראיה מזה למה שתירץ הר"ן על קושית התוס' בשם הרמב"ן ע"ש:

א"ר יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו'. מקשים דהכתיב בנחמיה סימן ט' ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ועיין מה שתירץ בספר חלק בני יאודה דף י"ט:

ה''ג א''ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד וכו'. ול''ג והשתחוה דהשתחואה לאו בכלל שאר עבודות היא דעל כרחך לית ליה לר' אמי השתחואה לחלק יצאה מדקאמר אינו חייב אלא אחת: מ''ט דר' אמי. דלית ליה השתחואה לחלק יצאה: לא תעבדם. כללן כולן כאחד ולא תעבדם יתירי כתיבי ודרשינן חד מינייהו להכי: מי אמר אביי. כרבי אמי דאינו חייב אלא אחת: שלש השתחואות. לא תשתחוה להם דעשרת הדברות (שמות כ) כי לא תשתחוה לאל אחר (שם לד) לא תשתחוה לאלהיהם (שם כנ) והשתחואה דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמע בסיני: אחת לכדרכה וכו'. דאי כתיב חדא הוה אמינא לא אסר אלא בעבודת כוכבים דדרך עבודתה בהשתחואה: לדבריו דר' אמי קאמר. אביי להך דרשה דלא תעבדם אבל אביי לא ס''ל ומוקים לה ללאוי יתירי ור' אמי מוקי להך השתחואה לומר ללאו יצאה: לכדרכה ושלא כדרכה. שהשתחואה היא להך עבודת כוכבים כדרכה ושלא כדרכה כגון שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה ואי כתיב חד לא הוה מרבינן אלא כי האי גונא אבל משתחוה לפעור לא כתב רחמנא השתחואה יתירא שניה לשלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתה בבזיון והא דא''ר אלעזר לעיל (דף סא.) זובח למרקוליס חייב מלא יזבחו ואע''ג דחד קרא יתירא הוא דאיכא ולא מוקים לה בזובח למקטרי' דעבודתו דרך כבוד דסבר כיון דגלי בהשתחואה ק''ו בזביחה מיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דא''כ הוה מרבינן כל עבודות כבוד אע''ג דלאו עבודת פנים לכך יצאה זביחה לומר שלא חייבה אלא עבודות פנים: כיון דאמר אלי אתה חייב. אע''ג דלא פלחה: לקרבן. אם שגג: ואפילו לרבנן. בתמיה דפליגי רבנן בכריתות (דף ז.) במגדף עליה דרבי עקיבא דאמרי מגדף אינו מביא קרבן דבעינן מעשה: והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה. דגבי חטאת כתיב (ויקרא ד) ועשה אחת מכל מצות ה': ר' עקיבא היא דאמר דלא בעינן מעשה גמור. דמגדף מחייב משום מעשה זוטא דעקימת שפתיו הוה מעשה והכא נמי כפיפת קומתו הויא מעשה והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה לאפוקי הרהורא דלא מחייב עלה: מגדף. מברך את השם: אתקושי אתקוש. אלי אתה בזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל: אלמלא וי''ו שבהעלוך. דהא לא כפרו בהקב''ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר: שאיוו לאלוהות הרבה. אף לאלוהות אחרים וקבלו עליהם: אבל המגפף וכו' עובר בלא תעשה. ואל תלכו אחרי אלהים אחרים (ירמיה כה) אי נמי אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט) וכגון שאין דרכן בכך: הנודר בשמו. ושם אלהים אחרים לא תזכירו: המקיים. הנשבע דמתרגמינן קיים: לאו שבכללות. דכולהו משתמעי בחד קרא: ועדיין הדם במזרק. הקרבנות: שאין מברין. את האבלים ברחבה כדרך שמברין את האבלים בסעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:): על הדם. על הנרצח ומסברא מוקמינן לה אהרוגי בית דין שנהרגין על עונש שלא ינהגו בהם כבוד משום כפרה: לבן סורר ומורה. דלא ענש אלא א''כ הזהיר והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה: לאו שבכללות. דכל הני משמע מיניה:

אמר ר' אמי זיבח וקיטר וניסך. פירש הקונטרס דלא גרסינן והשתחוה דלאו עבודה היא ולפיכך בהך דר' זכאי לעיל נמי ל''ג ליה וקשה אמאי א''ל פוק תני לברא אפילו ר' נתן דאמר התם לחלק הכא מודה ללאו יצאת כדמפרש אביי טעמא הכא מדכתיב לא תעבדם מיהו אפשר הא דאמר ליה פוק תני לברא משום דלא דריש ליה לא תעבדם ולרב שמואל בר יהודה דהכי תנא קמיה אוקימתא קמייתא דרבי זכאי מלא תעבדם כר' אמי ולר''ת נראה דגרס בדרב זכאי והשתחוה ובדר' אמי ל''ג דקסבר ר' אמי דלחלק על עצמה יצאת דלא תעבדם אשאר עבודות קאי דהכי כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והא דפריך הא אמר אביי שלש השתחואות למ''ל דלחלק על עצמה לא קאמר מדקאמר לחלק על כל אחת משמע אבל לר' זכאי דתנא השתחואה ע''כ ללאו יצאת ס''ל מדלא מחייב שתים ואי עבדה באפי נפשה לא מחייב כלל כיון דללאו יצאת ולא תני ליה בהדי אחריני אלא לאשמועי' היא גופה דללאו יצאה ואמר ליה ר' יוחנן פוק תני לברא דלחלק יצאה אפי' כל אחת ואחת כיון דלא דרשת לא תעבדם מדס''ל השתחואה ללאו יצאה: אחת לשלא כדרכה. הא לא מיבעי לן קרא לעונש ואזהרה דמבוזים כדמיבעי לן לעיל (דף סא.) בהשתחואה לשלא כדרכה דמכובדים כיון דגלי לן באזהרה דכל שלא כדרכה שוין הוא הדין בעונש: אלא על כל דבר שיש בו מעשה. פ''ה דגבי חטאת כתיב ועשה אחת ולא דק דבפ''ק דכריתות (דף ב.) מייתי אידך קרא דתנן לעושה בשגגה יצא מגדף: כי קאמר רב נמי לר''ע. אליבא דר''ל קאמר הכי דלר' יוחנן דאמר לקמן (דף סה.) כפיפת קומתו ועקימת פיו הוה מעשה מתוקמא דרב אפילו כרבנן: כל המשתף שם שמים. לא דמי להא דכתיב (שופטים ז) חרב לה' ולגדעון וכן (במדבר כא) דברנו בה' ובך דלא אסור אלא במידי דאלהות: משום דהוי לאו שבכללות. תימה ת''ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן בפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עא:) וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו וע''כ אזהרתיה מלא תאכלו על הדם וכיון דגלי רחמנא אהאי לאו דלקי ה''ל למימר בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבא לידי מיתה: על כולם אינו לוקה. אפי' למ''ד בס''פ כל שעה (פסחים דף מא:) דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יעשה מגפן הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק והא דאמרינן בפ''ק דביצה (דף יב.) דמבשל גיד הנשה בי''ט לוקה חמש וחד מינייהו המבשל בי''ט לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה:

דף סג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד