דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

הכי תנא רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן: חומר בשבת משאר מצות, חומר בשאר מצות מבשבת.

חומר בשבת - שהשבת, אם עשה בה שתים מלאכות בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת.

מה שאין כן בשאר מצות. וכפי שתבאר הגמרא להלן.

חומר בשאר מצות - שבשאר מצות, אם שגג בלא מתכוין, שלא נתכוון לעשות דבר זה, אלא נתכוון לעשות דבר אחר, ועלה דבר זה בידו, חייב. מה שאין כן בשבת. וכפי שתבאר הגמרא להלן.

אמר מר: חומר בשבת, שהשבת עשה שתים בעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצוות.

ודנה הגמרא: היכי דמי? אילימא דעבד בהעלם אחד קצירה וטחינה, שהן שני אבות מלאכות מחולקים, דכוותה גבי שאר מצות מדובר דאכל חלב ודם,

הרי אי אפשר לומר כן, כי הכא תרתי מיחייב, והכא תרתי מיחייב! אלא גבי שאר מצות, דאינו חייב אלא אחת, היכי דמי? -

דאכל חלב, וחזר עוד פעם, באותו העלם, ואכל חלב.

דכוותה גבי שבת - דעבד קצירה וקצירה.

הרי גם דבר זה אינו נכון, כי הכא חדא מיחייב, והכא חדא מיחייב!

והיינו דאמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי פוק תני לברא! שנה זאת בחוץ, לפי שאין זה נכון.

אך תמהה הגמרא: מאי קושיא? דילמא לעולם אימא לך דעבד בשבת קצירה וטחינה, ומה שאמרנו "מה שאין כן בשאר מצות", שאינו חייב אלא אחת - אתאן לעבודה זרה, כדרבי אמי.

דאמר רבי אמי: זיבח, וקיטר, וניסך, בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.

אך דוחה הגמרא: לא מיתוקמא ליה לברייתא זו של רבי זכאי, מה שאמר "מה שאין כן בשאר מצוות", בעבודה זרה, משום דקתני סיפא: חומר בשאר מצות, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין - חייב.

שוגג רגיל הוא כאשר היה סבור על חתיכת חלב שהיא שומן, ונטלה ואכלה. ואילו "שוגג בלא מתכוון", הוא כאשר היה בפיו חלב מהותך והוא סבור שהוא רוק, ובלעו. אופן זה נקרא "מתעסק", וחייב עליו באכילת חלב [וכן בעריות] משום שהוא נהנה. [18] שוגג בלא מתכוין בעבודה זרה, היכי דמי?

אי דקסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו - הרי לבו לשמים, ונמצא שהשתחוה לשמים, ואין כאן מעשה עבירה כלל.

אלא, דחזא אנדרטא וסגיד ליה.

אי קבליה עליה באלוה - מזיד הוא, ואי לא קבליה עליה - לא כלום היא.

אלא, שוגג בלא מתכוון בעבודה זרה, הוא בכגון שעבד לעבודה זרה מאהבה ומיראה של אדם, ששגג בכך שסבר שמותר להשתחוות לעבודה זרה כשעושה זאת מאהבת אדם או מיראתו, ולא נתכוון לעבוד לעבודת כוכבים, אלא השתחוה מחמת אהבת אדם או מיראתו.

הניחא לאביי, דאמר חייב.

אלא לרבא, דאמר פטור - מאי איכא למימר?

אלא, מעמידה הגמרא, שמדובר באומר מותר לעבוד עבודה זרה. ששגגה כזאת נקראת "אינו מתכוון", שאינו יודע בכלל מאיסור עבודה זרה.

ותמהה הגמרא: הרי במקביל לכך, נאמר בברייתא לגבי שבת: מה שאין כן בשבת - דפטור לגמרי.

ואם תעמיד שהברייתא מדברת ב"אומר מותר" לגמרי, תיקשי: הרי עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן במקרה של העלם זה וזה, העלם שבת והעלם איסור מלאכות בשבת [שהוא המקביל לאומר מותר לגמרי בעבודה זרה], אלא אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי, אבל פטור לגמרי, ליכא למאן דאמר!

ודוחה הגמרא: מאי קושיא?

דלמא לעולם אימא לך, רישא של הברייתא ששנה רבי זכאי מדברת בעבודה זרה. ואילו סיפא מדברת בשאר מצות.

ושגג בלא מתכוין - דקסבר: רוק הוא, ובולעו.

מה שאין כן בשבת, דפטור - שנתכוין להגביה את התלוש בשבת, וחתך את המחובר, פטור.

וכדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: המתעסק בחלבים ובעריות - חייב, שכן נהנה. המתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה.

ומבארת הגמרא: רבי יוחנן שלא הסכים להעמיד את הברייתא של רבי זכאי באופן הזה, הולך לטעמיה, דלא מוקים מתניתא באופנים חלוקים, שתהא רישא בחד טעמא, וסיפא בחד טעמא,

וכמו שמצינו דאמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי את המשנה של "חבית" [19] אליבא דחד תנא - מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. אוליך אחריו את כליו לבית המרחץ. דהיינו, אקבל עלי את מרותו, ואהיה מוכן לשמשו.

הערות

[18] אבל בשבת, אם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, הרי הוא פטור מחמת "מתעסק".

[19] עיין ברש"י ביאור הקושי בביאור המשנה ההיא לפי תנא אחד.

הכי תנא קמיה [כך שנה לפניו] ר' זכאי לפני ר' יוחנן: חומר בשבת משאר מצות, ולעומת זאת חומר בשאר מצות מבשבת. כיצד? — חומר בשבת, שהשבת אם עשה שתים ממלאכותיה בהעלם אחד (בשגגה אחת) — חייב על כל אחת ואחת קרבן חטאת מיוחד, מה שאין כן בשאר מצות. ואילו חומר בשאר מצות, שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין, כלומר, שעשה דבר ללא כוונה כלל למעשה עבירה זה — חייב עליה קרבן, מה שאין כן בשבת. את דברי הברייתא הזו מבררים עתה לפרטיהם.

אמר מר [החכם]: חומר בשבת, שהשבת אם עשה בה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת. היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אילימא דעבד [אם תאמר שעשה] שתי מלאכות בשבת כגון קצירה וטחינה, דכוותה גבי [שכיוצא בה אצל] שאר מצות — שאכל חלב ואכל דם, ואולם הרי במקרה כגון זה הכא תרתי מיחייב [כאן בשבת שתי חטאות הוא מתחייב], והכא תרתי מיחייב [וכאן בשאר המצוות גם כן שתים הוא מתחייב]!

אלא, גבי [אצל] שאר מצות שאינו חייב אלא אחת היכי דמי [כיצד הוא]? — כגון שאכל חלב ואחר כך עוד חלב בשגגה אחת, ולפיכך חייב רק חטאת אחת. ואולם דכוותה גבי [כיוצא בה אצל] שבת — דעבד [שעשה] קצירה וקצירה, הרי גם במקרה כזה אין הבדל בדין; הכא [כאן, בשאר מלאכות] חדא מיחייב [חטאת אחת הוא מתחייב], והכא חדא מיחייב [וגם כאן בשבת חטאת אחת הוא מתחייב] ולא יותר! ולא נראה שיש חומרות המיוחדות לשבת ולשאר מצוות.

ומעירים: והיינו [וזוהי] הסיבה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' זכאי פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ] שאין ברייתא זו ראויה להכנס לבית המדרש.

ותוהים: מאי קושיא [מה הקושיה] שגרמה לר' יוחנן לבטל את הברייתא? דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך דעבד [שעשה] מלאכות קצירה וטחינה בשבת, ומה שנאמר "מה שאין כן בשאר מצות", אתאן [הגענו] בפירוש הברייתא לדין עבודה זרה, וכשיטת ר' אמי. שאמר ר' אמי: מי שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד — אינו חייב אלא אחת, ואם כן הרי לנו הבדל בין מצוות שבת שעל כל פרט מפרטיה מתחייב לחוד, ובמצוה אחרת שיש בה כמה פרטי עבירה אין חייבים על כל אחד מהם אם עשאם כאחת.

ומסבירים: לא מיתוקמא ליה [אינה יכולה אותה ברייתא לעמוד, להתפרש לו] בענין עבודה זרה, דקתני סיפא [שכן שנויה בסוף אותה ברייתא]: חומר בשאר מצות, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין — חייב. ונברר האם דברים אלה יכולים להתייחס לגבי העובד עבודה זרה.

שוגג בלא מתכוין כלל בעבודה זרה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דקסבר [אם שסבור] שבית הכנסת הוא והשתחוה לו — הרי לבו לשמים ובוודאי אין מקום לחייבו כלל, אלא יש לומר דחזא אנדרטא וסגיד ליה [שראה פסל אדם והשתחווה לו], ובמקרה כזה אי קבליה עליה [אם קיבלו עליו] באלוה — הלא מזיד הוא וחייב מיתה ולא קרבן, ואי [ואם] לא קבליה עליה [קיבלו עליו] — לא כלום היא העבודה שעשה, ואפילו קרבן אינו מביא.

אלא תפרש שעבד עבודה זרה מאהבה ומיראה של אדם, הניחא [זה נוח] לשיטת אביי, שאמר שחייב על עבודה מעין זו, וזה שעבד שגג בחשבו כי הדבר מותר, אלא לרבא שאמר שפטור על כך, ואינו חייב אלא אם קיבלו עליו כאלוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לפיו אין בכך אפילו שגגה!

אלא אם תאמר ששגגה זו בעבודה זרה היתה באומר מותר, שסבר שאין בכלל איסור עבודה זרה, מה שאין כן בשבת שלפי שיטה זו בשבת יהיה פטור לגמרי כשאומר מותר, בעוד שבעבודה זרה בשגגה כזאת חייב חטאת.

ואולם הרי עד כאן לא שמענו כי בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן בדיני שבת לגבי מי שהעלם זה וזה בידו שנעלם ממנו יום השבת, ואף נעלם ממנו שמלאכות אלה אסורות, אלא לענין זה היה דיון: אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי [אם לחייבו חטאת אחת או לחייבו שתים], ואולם שיהיה פטור לגמרי — ליכא למאן [אין מי] שאמר שיהיה פטור לגמרי כשלא ידע כלל דיני שבת! ואין איפוא להסביר שכך הובנה הברייתא המבדילה בין שבת למצוות אחרות.

את הקושיה הזו דוחים: מאי קושיא [מה הקושיה] בדבר? דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כך: רישא [תחילת אותה ברייתא] המחלקת בין שבת לשאר מצוות — הרי הכוונה לחלוקה בין שבת לעבודה זרה, וסיפא [וסופה] בשאר מצות חוץ מעבודה זרה.

ונסביר כך את הברייתא: ושגג בלא מתכוין בשאר המצוות הרי זה כגון שהיה חלב בפיו דקסבר [שסבר] שרוק הוא בפיו ובולעו, שאז חייב להביא קרבן על שגגתו זו. מה שאין כן בשבת שבכגון זה פטור, כגון מי שנתכוין להגביה את הדבר התלוש ונתברר שהיה הדבר מחובר, וחתך את המחובר בלא דעת — פטור, שאינו חייב בשבת על מלאכה שלא נתכוון לעשותה.

ויתפרשו הדברים כשיטת רב נחמן אמר שמואל, שאמר: המתעסק בחלבים או בעריות — חייב קרבן על מה שעבר בהן, כלומר, גם מי שלא נתכוון כלל למעשה של עבירה, אלא נתעסק באלה לפי תומו ונזדמן לו בתוך כדי כך שאכל חלב או שבעל את הערוה, שאף שלא התכוון למעשה זה כלל — חייב, שכן במציאות נהנה מהדבר. ואולם המתעסק בשבת — פטור, שבשבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה, ודבר שאינו עשוי בכוונה תחילה אינו קרוי "מלאכת מחשבת". ואם כן, אפשר לפרש ברייתא זו על פי ההלכה, ומדוע דחאה ר' יוחנן?

ומסבירים: ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו לשיטתו], דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא [שאינו מעמיד, מסביר, משנה תחילתה בטעם אחד וסופה בטעם אחד] אם לא נאמר הדבר במפורש, ולשיטת הפרשנות שלו כל משנה עוסקת מתחילתה עד סופה בנושא אחד.

שכיוצא בו אמר ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שמסביר] לי את המשנה בענין חבית אליבא דחד תנא [על פי שיטתו של תנא אחד], מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא [אוביל את בגדיו אחריו לבית המרחץ], כלומר, אשמש אותו שימוש כעבד. שאף שיש מקום לפרש את המשנה ההיא ולחלק אותה לשני מקרים או על פי שתי שיטות — איני מקבל דרך פירוש זו. וכן דרכו בברייתא זו שאי אפשר לפרשה בנושא אחד, ואין הוא נכון לקיימה.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, אם מביאים יותר מחטאת אחת על עבודה זרה בשוגג,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is the baraita that Rabbi Zakkai taught before Rabbi Yoḥanan: There is a stringency with regard to Shabbat vis-à-vis other mitzvot, and conversely, there is a stringency with regard to other mitzvot vis-à-vis Shabbat. There is a stringency with regard to Shabbat, as with regard to Shabbat, if one performed two distinct acts of labor in one lapse of awareness, he is obligated to bring a sin-offering for each and every act, which is not so with regard to other mitzvot. Conversely, there is a stringency with regard to other mitzvot, as with regard to other mitzvot, if one sinned unwittingly, without intent to perform the act of the transgression at all, he is nevertheless obligated to bring an offering, which is not so with regard to Shabbat.

The Gemara examines this baraita in detail. The Master said: There is a stringency with regard to Shabbat, as with regard to Shabbat, if one performed two distinct acts of labor in one lapse of awareness, he is obligated to bring a sin-offering for each act. What are the circumstances? If we say that he unwittingly performed acts of reaping and grinding on Shabbat, the corresponding situation with regard to other mitzvot is a case where one unwittingly consumed forbidden fat and blood. If so, there is no difference between Shabbat and other mitzvot; here, one is obligated to bring two sin-offerings, and there, one is obligated to bring two sin-offerings.

Rather, what are the circumstances with regard to other mitzvot where one is obligated to bring only one sin-offering? One is obligated in a case where he consumed forbidden fat and again consumed forbidden fat within one lapse of awareness. The corresponding situation with regard to Shabbat is a case where one performed an act of reaping and performed another act of reaping within one lapse of awareness. In that case too there is no difference between Shabbat and other mitzvot; here, one is obligated to bring one sin-offering, and there, one is obligated to bring one sin-offering.

The Gemara comments: And that is the reason that Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Zakkai: Go out and teach this baraita outside; it is not worthy of being taught in the study hall.

The Gemara asks: What is the difficulty that caused Rabbi Yoḥanan to disregard the baraita? Actually, perhaps I will say to you that the baraita is referring to a case where one performed acts of reaping and grinding on Shabbat, and when the baraita states: Which is not so with regard to other mitzvot, it is not referring to all mitzvot in general; rather, we arrive at the halakha of idol worship, in accordance with the opinion of Rabbi Ami. As Rabbi Ami says: If one sacrificed an animal as an idolatrous offering and burned incense and poured a libation, all in the course of one lapse of awareness, he is obligated to bring only one sin-offering.

The Gemara answers: The baraita cannot be interpreted as referring to idol worship, as it teaches in the last clause: There is a stringency with regard to other mitzvot, as with regard to other mitzvot, if one sinned unwittingly, without the intent to perform the act at all, he is nevertheless obligated to bring an offering.

The Gemara explains why this cannot be referring to idol worship. What are the circumstances of one who unwittingly transgresses the prohibition of idol worship without the intent to perform the act? If he thought that a house of idol worship was a synagogue and bowed to it, he is certainly exempt, as his heart was directed toward Heaven. Rather, it must be a case where the transgressor saw the statue of a person and bowed to it. If he accepted that person upon himself as a god, he is an intentional transgressor and is liable to receive the death penalty, not to bring an offering. And if he did not accept him upon himself as a god, what he did is nothing.

Rather, the baraita must be referring to a case where one worshipped an idol due to love or due to fear of a person, and he was unaware that this is prohibited. This works out well according to Abaye, who says that one who engages in idol worship due to love or fear is liable; accordingly, one who does so unwittingly must bring an offering. But according to Rava, who says that one who does so is exempt, what can be said?

Rather, the baraita must be referring to a case where the transgressor says to himself that idol worship is permitted in general. Accordingly, the statement in the baraita: Which is not so in the halakhot of Shabbat, is referring to one who was under the impression that performing labor on Shabbat is permitted. One who performs prohibited labor under those circumstances is completely exempt, while one who transgresses under those circumstances with regard to idol worship is obligated to bring a sin-offering.

This interpretation of the baraita is difficult, as Rava asked Rav Naḥman about the halakha in a case where one violated Shabbat during a lapse of awareness of both this, that it was Shabbat, and that the particular labor that he performed is prohibited on Shabbat. And Rava’s question was only with regard to whether to deem the person obligated to bring one sin-offering or whether to deem him obligated to bring two sin-offerings. There is no one who says that such a person is entirely exempt, in accordance with this interpretation of the baraita. Therefore, the baraita cannot be referring to idol worship.

The Gemara challenges this conclusion: What is the difficulty in interpreting the baraita as referring to idol worship? Actually, perhaps I will say to you that the first clause of the baraita is referring to the contrast between Shabbat and idol worship, and the last clause is referring to the contrast between Shabbat and other mitzvot.

And the halakha of one who transgressed other mitzvot unwittingly, without intent to perform the act, is referring to, e.g., a case where one has forbidden fat in his mouth and thinks it is spittle, and he swallows it. In that case he must bring an offering for his transgression, which is not so with regard to the halakhot of Shabbat, where in a parallel case one would be exempt. As, for example, one who intended to lift a plant that was detached from the ground and mistakenly severed a plant still attached to the ground is exempt. One is not liable for an unintentional act of labor on Shabbat.

And this distinction is in accordance with the statement that Rav Naḥman says that Shmuel says, as he says: One who acts unawares with forbidden fats or with those with whom sexual relations are forbidden, i.e., one who accidentally consumed forbidden fat or engaged in forbidden sexual intercourse, without intending to perform the act at all (see Yevamot 54a), is obligated to bring a sin-offering, since he derived pleasure from the transgression. But one who acts unawares on Shabbat, performing forbidden labor, is exempt, as the Torah prohibits only planned labor.

Since the baraita can be explained in this manner, the Gemara explains why Rabbi Yoḥanan rejected it anyway: Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning, in that he does not interpret the first clause of a baraita with one explanation and the last clause of the same baraita with one other explanation. Rabbi Yoḥanan does not accept the premise that a baraita can be referring to a different matter in each clause unless it states so explicitly.

As Rabbi Yoḥanan says: Whoever explains to me the mishna concerning a barrel (Bava Metzia 40b) in accordance with the opinion of one tanna, I will carry his clothes after him to the bathhouse, i.e., I will attend him as a servant, as although that mishna can be explained by dividing it into two different opinions, I do not accept that type of explanation. Therefore, Rabbi Yoḥanan does not accept the suggestion that the first clause of the baraita here is referring to idol worship and the last clause is referring to other mitzvot.

§ The Gemara discusses the matter itself, namely, whether one who engages in several forms of idol worship in the same lapse of awareness brings more than one sin-offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כשם שביארנו דין חלוק מלאכות ועבודות לענין ע"ז ושבת כך הדין בשאר מצות שאם אכל כמה זיתי חלב בהעלם אחד אפילו בכמה ימים אינו חייב אלא אחת אבל אם אכל שמות חלוקים כגון חלב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד אף ברגע אחד חייב על כל אחת ואחת:

כל שכתבנו חיוב חטאת בשוגג שבשבת מ"מ צריך שיעשה את הדבר בכונה ר"ל שיהא מתכוין לעשות אותו דבר אלא ששוגג בשבת או באיסור המלאכה אבל אם נתכוין להגביה או אפילו לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור שאינה מלאכת מחשבת ומ"מ נתכוין לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר מאותו המין חייב ודבר זה נזכר בכריתות אבל בשאר עבירות אפילו לא היה מתכוין לדבר חייב שהרי אמרו המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה ומתעסק בחלבים הוא שהיה החלב בפיו והוא ממשמש וכסבור שהוא רוק ובלעו בלא כונה ואע"פ שאמרו מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואע"פ שאי אפשר שלא יהנה וכן מה שאמרו לענין ריח אפשר ולא מכוין שרי פירושם מפני שהנאת הכסות והריח אינה הנאה שיש בה ממש כחלבים ועריות:

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר הכי תנא ר' זכאי קמיה דר' יוחנן חומר בשבת משאר מצות שהשבת עשה שתים כו' ועלה קאמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דאי הוה תני קמיה כדאמרינן זבח וקיטר וניסך אינו חייב אלא אחת לא הוה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דסבירא ליה לר' יוחנן כר' אמי והשתא דייק אהא דרב שמואל בר' יהודה ומפרש לה:

אמר מר חומר בשבת מקשי' היכי דמי אילימא דעבד קצירה וטחינה שהן שתי שמות בהעלם אחד דכותא גבי שאר מצות דאכל חלב ודם בהעלם אחת הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב ואמאי קתני מה שאין כן בשאר מצות אלא חומר בשבת היכא דעבד קצירה וקצירה כו' ומפרקינן אין הכי נמי והיינו דקאמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא ומתמהינן ומאי קושיא כלומר מאי קא קשיא ליה לר' יוחנן דאמר פוק תני לברא דאלמא לא מיתוקם ליה מימריה דר' זכאי כלל ודילמא לעולם אימא לך חומר בשבת היכא דעבד קצירה וטחינה בהעלם אחד דחייב שתים ומה שאין כן בשאר מצות דקתני אתאן לע"ג כדר"א דא"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דנפקא ליה לקמן מלא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת ולהכי לא חשיב לה להשתחואה בהדייהו דכי ערבינהו קרא לכולהו עבודות הני מילי בשאר עבודות לבד מהשתחואה כדמפרש קרא בהדיא לא תשתחוה להם ולא תעבדם אלמא בעבודה דלאו השתחואה קמיירי אבל השתחואה מיחייב עלה באפי נפשה דקסבר ר"א יצתה השתחואה לידון בעצמה ולא ללמד על הכלל כולו דהא מעוקרא לאו בכלל לא תעבדם הואי כדברירנא ועוד דאם כן מ"ם דלא תעבדם שעשאתן לכולן עבודה אחת מאי אהני לי. ומפרקינן לא מיתוק' ליה האי שאר מצות בע"ג דקתני סופא חומר בשאר מצות ששאר מצות שוגג בלא מתכוון שלא נתכוון לעשות אותה ועלתה בידו חייב משא"כ בשבת שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה אי אמרת בשלמא בשאר מצות דלאו ע"ג היינו דמשכחת לה דחייב כדלקמן אלא אי אמרת בע"ג היכי משכחת לה אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה ונמצא בית ע"ג הרי לבו לשמים ואלא דחזא אנדרטא וסבר לאו ע"ג היא וסגיד לה אי קבלה עליה לאלוה מזיד הוא ואי לא קיבלה עליה לאלוה לאו כלום הוא אלא מתעסק בעלמא הוא אלא דפלחה מאהבה ומיראה כסבור מותר לעבוד מאהבה ומיראה אלא שיודע שיש ע"ג שעבודות הללו אסורות בה ומאי שוגג בלא מתכוין אית דאמרי שאין מתכוין לע"ג אלא לאהבת האיש וכן הא דסברינן לאוקומה לבסוף באומר מותר מוקמי לה בדידע דע"ג ופלח לה כסבור שאין ע"ג בתורה כלל וכיון דלא הוזכרה לו מעולם אין מתכוין קרי ליה. ולא מסתבר דלא קרינן בלא מתכוין אלא היכא דלא נתכוון לדבר זה אלא לאחר ולא נמצא הדבר כן אבל מתכוין לעבוד דבר זה לאהבת דבר אחר מ"מ כי היכי דאיכוון הכי הוה וכן האומר מותר מאי בלא מתכוין איכא אי משום דלא מיכוין לחלל שבת כל מחלל שבת בשוגג נמי בלא מתכוין הוא אלא מסתברא לן דלא שנא כי ס"ד לאוקומה במאהבה ומיראה ולא שנא באומר מותר כולהו בדחזא אנדרטא ולא ידע דע"ג היא וסגיד לה מוקמינן לה והיינו שוגג בלא מתכוין שוגג שסבור מותר לעבוד ע"ג בלא מתכוין שהרי לא נתכוון להשתחוות לדבר שהוא ע"ג ונמצא ע"ג והוא הדין למאי דס"ד מעיקרא לאוקומה כגון דפלחה מאהבה ומיראה שוגג שסבור דמותר לעבוד ע"ג מאהבה ומיראה בלא מתכוין נמי כדאמרן.

ואיכא לפרושי בכל הני שמעתתא דסברינן לאוקומינא בדסגיד מאהבה ומיראה דלאו באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה עסקינן אלא כגון שידע דאסור לעבוד ע"ג אפי' מאהבה ומיראה מיהו לא ידע דהאי אנדרטא ע"ג היא וסגיד לה ואשתכח ע"ג דכיון דאי לא הויא ע"ג הוה מיפטר ואפי' לאביי דעד כאן לא קאמר אביי אלא בע"ג דפלחי לה אבל במידי דלא הוי ע"ג לא אמר השתא מיהא כיון דלא ידע דע"ג היא לאו מזיד היא. ודייקינן לה להא מילתא מדקא דייק ליה אביי למימריה מיהא דתניא להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל ולא תעבדם אלמא כי אסר רחמנא מאהבה ומיראה דבר שנעבד אבל דבר שאין נעבד לא ותו מדמקשינן לבסוף כדאוקימנא באומר מותר היינו העלם דבר ולא קא קשיא לן הכי למאי דקס"ד מעיקרא לאוקומה במאהבה ומיראה מכלל דמעיקרא לאו באומר מותר מוקמי' לה דא"כ האיכא העלם דבר ותו דאי אמרת דאפי' במידי דלא פלחי ליה כי פלח ליה מאהבה ומיראה מחייב אביי מאי איריא דקשיא לרבא לאביי נמי תיקשי דהא מכל מקום לא דמי שוגג בלא מתכוין דע"ג לשוגג בלא מתכוין דשבת דאלו שוגג בלא מתכוין דשבת מתכוין לדבר המותר ועלה בידו דבר האסור ואלו שוגג בלא מתכוין דע"ג מכל מקום מתכוין לדבר האסור ועלה בידו דבר האסור הוא אלא ודאי ש"מ כדפרשי'.

ומתמהינן תו ומאי קושיא דר' יוחנן דאמר ליה לתנא פוק תני לברא משום דלא מיתוקמא ליה כולה או בע"ג או בשאר מצוות דילמא שאר מצוות דרישא בע"ג כדר' אמי דפרישנא לעיל ושוגג בלא מתכוין דקתני סופא בשאר מצוות חייב אתאן לשאר מצוות ממש כגון שהיה מתעסק בבליעת רוק והיה חלב מהותך לפניו וכסבור רוק הוא ובלעו שהרי לא נתכוון לאכילה כלל וגם לא נתכוון לדבר האסור מה שאין כן בשבת שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור וכדרב נחמן אמר שמואל דאמר המתעסק בחלבים ובעריות לשום דבר אחר ועבר בהן עבירה (אחת) [חייב] והמתעסק בשבת לשום ד"א ועשה דבר שלא נתכוון לו פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא כל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להו מדאסמיכא פרשת שבת למעשה משכן בסדר ויקהל וכתיב ביה במשכן ולעשות בכל מלאכת מחשבת וכל היכא דאין מתכוין לאותו דבר ולאותה מלאכה קרי מתעסק. ובדין הוא דלוקמ' במתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור כרבא דפליג בה בהדי אביי בפרק כלל גדול (שבת ע"ב:) אלא הכי עדיפא ליה לאוקומה במתכוין להגביה וחתך דפטור לדברי הכל. ומפרקינן לא ניחא ליה לאוקומי רישא בע"ג וסיפא בשאר מצות ר' יוחנן לטעמיה דלא מוקי מתניתא רישא בחד טעמא וסופה בטעמא אחרינא דא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. עיקרה בפרק המפקיד דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לו הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור ואם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ודייקינן מרישא דקתני אם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים אימא סיפא ייחדו לה הבעלים מקום כו' בין משהניחה לצרכו חייב אתאן לר"ע דאמר צריך דעת בעלים א"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא כלומר אוליך כליו אחריו לבית המרחץ כתלמיד לרב ואוקומה רב ששת סופה שהניחה שלא במקומה וכולה ר' ישמעאל היא ור' יוחנן הניחה במקומה משמע אלמא לא מוקי ר' יוחנן רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא דא"כ הוה מוקי רישא בהניחה במקומה וסופה שלא במקומה ולא הוה צריך לאוקומה כתנאי:

גמרא דקסבר רוק כו' נתכוין להגביה את התלוש כו' סוגיא זו לאביי ולא לרבא דפרק כלל גדול ע"ש וק"ל:

בפירש"י בדבור המתחיל חלב וחלב שני זיתים כו' אינו חייב אלא אחת כדמפרש טעמא לקמן עכ"ל אין זה מפורש בשמעתין וק"ל:

בד"ה מאן דמתרגם כו' רישא בחד טעמא וסיפא בחד כו' עכ"ל ודקאמר בפרק המפקיד ור"י הניחה במקומה משמע ה"פ הניחה במקומה משמע דאם לא כן לא איירי בטעמא דאיירי ביה רישא וק"ל:

תוס' בד"ה והעלם זה כו' דשכח לגמרי כגון תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים כו' עכ"ל ובריש כריתות קשה דמוקי ליה בתינוק שנשבה כו' אבל לא בשכח לגמרי דידע דאסירא [עבודת כוכבים] והני עבודות לא ידע דאסירי וק"ל:

בד"ה רישא בעובד כוכבים כו' וכנגדו בשבת שהיה צריך לחתוך תלוש כו' ונמצא שהוא מחובר פטור דמלאכת מחשבת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דנמצא מחובר אחר דלא נתקיימה מחשבתו דבשבת פטור כי האי גוונא משום מילתיה דשמואל כיון דלא נתקיימה מחשבתו דבעינן מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות ואהא תירצו דלא מצי למימר הכי לאוקמא בלא נתקיימה מחשבתו דבכהאי גוונא בצריך למחובר כו' נמי פטור משום מלאכת מחשבת והא ודאי לא תקשי להו דקושטא דמילתא לאוקמא בכה"ג וכגון שבא לשחוט בהמה של קדשים ונמצא בהמה אחרת של קדשים דחייב וכנגדו בשבת דאפילו בצריך למחובר ונמצא מחובר אחר דפטור משום דלא נתקיימה מחשבתו דיש לומר דשגג בלא מתכוין לא משמע הכי דזה מתכוין שפיר מקרי כנראה מדבריהם ובתוספות פרק כלל גדול כתבו עוד וליכא לאוקמא נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר דכהאי גוונא אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ ע"כ לשונם ור"ל דבשחוטי חוץ נמי פטור מדרשא דבה שהרי לא נהנה אבל יש לדקדק דא"כ מעיקרא מאי קשיא להו הכא והתם לאוקמא כגון שהיה צריך לשחוט בהמה של חולין כו' ונמצאת אחרת והיא של קדשים כו' דהא בכהאי גוונא כיון דלא נתכוין ויש לפטור בחוץ מדרשא דבה שהרי לא נהנה ומשום דלא נעשית מחשבתו ודאי לא גרע מלא נתכוין לכך ונעשית מחשבתו שנמצא שהיא עצמה של קדשים דפטור מדרשא דבה כמו שכתבו התוס' שם וי"ל דעיקר קושייתם מעיקרא דלוקמא בכה"ג היינו למאן דלית ליה דרשא דבה דהיינו רבי יהושע דדריש התם בה בכריתות למילתא אחריתא ולכך חייב שפיר בחוץ בנתכוין לשחוט חולין כו' ובשבת מיהא פטור בכה"ג משום מלאכת מחשבת אסרה כו' ואהא תירצו דבכה"ג בשבת אפי' במתכוין למחובר פטור ומה שכתבו התוספות בפרק כלל גדול וליכא לאוקמא נמי דמיירי כשנעשית מחשבתו כו' רצה לומר וליכא לאוקמא כרבי אליעזר דאית ליה בכריתות דרשא דבה ואהא תירצו דבכה"ג כיון דנעשית מחשבתו כיון דליכא למפטריה משום מלאכת מחשבת אם יש לפטרו לענין שבת מדרשא דבה וכרבי אליעזר פטור נמי בחוץ כיון דלא נהנה וזה שדקדקו התוספות לומר אם יש לפטרו לענין שבת כו' בלשון ספק משום דלפי קושייתם ודאי אין לפטרו לענין שבת בכה"ג היכא דנתקיימה מחשבתו וכרבי יהושע דלא דריש התם בה להך מלתא והדברים ברורים הם בדברי התוספות הכא ובפרק כלל גדול ע"ש ודו"ק:

בא"ד בשאר מצות כמו בנרבע לזכור ולבהמה דאמר לעיל דאינו חייב אלא אחת כו' עכ"ל צ"ע דהא לאביי בין לר' עקיבא ובין לר' ישמעאל חייב שתים ולרבי אבהו נמי לרבי עקיבא מיהת חייב שתים וטפי הוה להו להקשות מבא על הבהמה והביא הבהמה עליו דלאביי בין לר' עקיבא ובין [לרבי ישמעאל] חייב אחת ולר' אבהו לר' עקיבא מיהת חייב אחת ובתוספות פרק כלל גדול כתבו בבא על הבהמה והביא בהמה עליו דבין לאביי ובין לר' אבהו לר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת כו' עיין שם וטעות נפל בדבריהם וכצ"ל דבין לאביי ובין לר' אבהו לר' עקיבא אינו חייב כו' וק"ל:

בד"ה להגביה את התלוש כו' והא דקאמר התם אהא דמוקי אשר חטא כו' דמשמע דשמואל איורי בכה"ג במתעסק לא מייתי כו' עכ"ל אסוגיא דשמעתין נמי הוה מצי לדקדק כן דקאמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דפטור משום שלא נתכוין והיינו מדרשא דבה ומייתי מלתיה דשמואל דפוטר אפי' בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר משום מלאכת מחשבת אסרה כו' אלא דניחא להו לדקדק כן אסוגיא דהתם דמייתי בהדיא מעיקרא מדרשא דבה ומסיים ביה מילתיה דשמואל וק"ל:

בגמרא הכי תנא קמי' חומר בשבת מבשאר מצות וכו' פירוש ועל זה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא אבל אההוא דינא דזבח וקימור וניסך אינו חייב אלא אחת לא שייך לומר פוק תנא לברא דהא מתוקמא שפיר דיליף ליה מלא תעבדם כדרבי אמי בסמוך ולכך פריך מיניה בסמוך דפריך מאי קושיא וכו' מה שאין כן בשאר מצות אתאן לע"ז כרבי אמי וכו':

תוספות ד"ה העלם זה וזה בידו פירוש דלא ידע לשבת בשום דבר וכו' ר"ל אע"ג דפשוטו של העלם זה וזה היינו שנעלם ממנו שהיום הוא שבת שסבור שהיום חול וגם נעלם ממנו איסור מלאכות שסבור שאותן מלאכות שעשה הן מותרות לעשות בשבת מ"מ כשלא ידע לשבת בשום מלאכה וסבור שכל ארבעים אבות מלאכות מותרות בשבת מקרי נמי העלם זה וזה דהכי מוכח בפרק כלל גדול (שבת דף ע') דהתם בעי להוכיח דהעלם זה וזה חייב מדתנן ארבעים מלאכות חסר אחת וכו' והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר"י שאם עשה כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אי אמרת העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת שפיר וכו' עיין שם אם כן שמע מינה דבשלא ידע ליה לשבת בשום מלאכה מקרי נמי העלם זה וזה:

ד"ה רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות וכו' ושגג בלא מתכוין וכו' כנגדו בשבת וכו' ונמצא שהוא מחובר אחר פטור וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לומר דלא מצי לאוקמי הכי וכו' דכהאי גוונא וכו' ונמצא מחובר אחד פטור וכו' וליכא למימר דנוקמי בהכי כגון שהיה מתכוין לשחוט בהמת קדשים זו בחוץ ונמצאת אחרת. דכנגדו בשבת נתכוין לחתוך מחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דזה לא מקרי שוגג בלא מתכוין דמתכוין ומתכוין הוא:

בא"ד ומיהו קשה לוקמה בשאר מצות כמו בנרבע לזכר ולבהמה וכו' וסיפא שגג בלא מתכוין נמי מיתוקמא שפיר בהכי כגון דלא נתכוין לשום רביעה וביאה כלל אלא לשום ד"א ועלה בידו רבוע בהמה ואעפ"כ חייב דהא אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ועיין שם במסכת שבת בתוספות:

ד"ה להגביה את התלוש וכו' ויש לומר דהכי קאמר בשבת פטור אף על פי שנהנה וכו' רצה לומר דהאי קרא דאשר חטא בה לאו אשבת לחוד קאי אלא אכל המצות ואף עלפי כן שגג בלא מתכוין חייב דהיינו בחלבים ובעריות מטעם דשכן נהנה ואי לאו טעמא דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה הוה אמינא גם כן גבי שבת דהיכא דנהנה הוי חייב לכך איצטריך לטעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה:

בא"ד ועוד יש לומר מתעסק דפטר הכתוב מבה התם היינו טעמא כמפרש התם וכו' דכל כי האי גוונא מלאכת מחשבת היא ולא מפטר אלא מבה וכו' אבל מתעסק דשמואל דפטר וכו' מקשין העולם אם כן למה לי טעמא דמלאכת מחשבת דכיון דמבה ילפינן דפטור אפילו דנתקיימה מחשבתו כל שכן היכא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נתקיימה מחשבתו דפטור ואין זה קושיא כלל חדא דאי לאו טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ה"א דקרא דאשר חטא בה לא אתי אלא לפטור היכא דלא נתקיימה מחשבתו דוקא אבל היכא דנתקיימה מחשבתו הוה אמינא דחייב אבל השתא דאיכא נמי טעמא דמלאכת מחשבת וכו' על כרחך קרא דאשר חטא בה אתי לפטור אפילו להיכא דנתקיימה מחשבתו דהא להיכא דלא נתקיימה מחשבתו לא איצטריך דמטעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה שמעינן דפטור ועוד אפי' אם תמצא לומר דהוה מוקמינן קרא דאשר חטא בה להיכא דנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר ולאביי כגון שנתכוין להגביה את התלוש וכו' דפטור לא הוה שמעינן מיניה היכא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ואף על גב דלא נתקיימה מחשבתו דהוה אמינא דלא תלו מידי בנתקיימה מחשבתו או לא נתקיימה ולכך לא הוה ילפינן ליה מכח כל שכן דפטור אלא הוה אמינא דדוקא התם דלא נתכוין לשום דבר איסור כ"א לתלוש דלכך פטרה אותו תורה אבל היכא דנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דמכל מקום נתכוין לדבר איסור הוה אמינא דחייב ולכך אצטריך למילף ליה דפטור מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה וק"ל:

רש"י בד"ה מאן דמתרגם כו' דברי ר' ישמעאל כצ"ל וכן כל ר"ש אשר בדבור זה צריך להיות ר' ישמעאל:

תוס' בד"ה העלם זה וזה בידו פירוש נ"ב נראה לי אפילו:

בא"ד בהעלם אחד כו' ולא דמי כו' כצ"ל:

בד"ה רישא בעבודת כוכבים כו' ונמצא מחובר אחר פטור במלאכת כו' כצ"ל:

בד"ה להגביה כו' אמר שמואל המתעסק וכו' משמע דשמואל כו' כצ"ל:

תד"ה העלם. וה"נ המ"ל במגפף כו'. ע"כ ר"ל ומנשק ומחבק כו' כדי שיהיה הנה אך כל אלו הן עכ"פ בלאו אף שאין דרכה בכך ולר"ל בשבת (סט) א"ח קרבן עד שישגג בלאו. ואין לומר ששגג בזה א"כ ה"ל כהעלם זה וזה יש לחלק. אולם יותר הל"ל בעבודות בזויות וכמש"כ לעיל (סא ב):

בגמרא דכוותי' גבי שאר מצות דאכל חלב ודם: א"ל איך שייך בזה דכוותי' דקצירה וטחינה אף דב' שמות הם מ"מ חד איסור וחד לאו הוא שאין בזה רק איסור שבת משא"כ גבי חלב ודם דב' איסורים הם די"ל כיון דשניהם בחד לאו נאמרו כל חלב וכל דם לא תאכלו הרי נכללו בחד לאו דלא תאכלו כמו דנכללו קצירה וטחינה בלאו דל"ת כל מלאכה ולכן נקט דוקא חלב ודם אכן ק"ק לפי מה דאמרינן בכריתות (דף ד' ע"א) דחלב שור וכשב ועז חשיב לר' ישמעאל ג' שמות ולקי שלשה רק דבשוגג אינו חייב אלא חטאת אחת א"כ דלמא סבר ר' זכאי כר' ישמעאל וקאמר שפיר דבשבת בב' שמות חייב שתים כגון בקצירה וטחינה ובחלב בב' שמות כגון חלב שור וחלב כשב אינו חייב אלא א' וי"ל כיון דזה לא שייך רק לענין חלב א"כ לא שייך לשון הברייתא דקאמרה מה שא"כ בשאר מצות ומצוה הל"ל ואף דבאמת אוקי לענין ע"ז היינו משום דע"ז שקולה נגד כל המצות כמש"כ התוס' ואף דגם לפי מה שאוקי בש"ס בחלב הניחו התוס' בקושיא איך שייך לשון מצות מ"מ י"ל בזה דעכ"פ הוי שייך זה גם בשאר מצות כמו בחלב אי הוי אפשר לאוקמא ברייתא באוקימתא דהש"ס ולכן הא דנקט בש"ס חלב הוא רק לדוגמא ושייך שפיר לשון מצות דברייתא אבל אי יסבור כר' ישמעאל דלא שייך רק בחלב לא שייך לשון מצות רק מצוה:

אלא מאהבה מיראה הניחא לאביי: התוספות בשבת אדך ע"ב ע"ב) הקשו הא ודאי גם בשבת מאהבה ויראה חייב ע"ש ואפשר לומר דלפרש שוגג בלא מתכוין לענין אהבה ויראה זה לא שייך רק לגבי ע"ז דבעינן עם המעשה שעושה גם הכוונה שיקבלה לאלוה דמהאי טעמא פוטר רבא באהבה ויראה כמבואר לעיל לכן שפיר שייך לקרות מאהבה ומיראה שלא במתכוין אבל בשבת דלא בעינן כוונה עם המעשה לא שייך לקרות מאהבה ומיראה שלא במתכוין דהא עכ"פ עושה המעשה שמתכוין לעשותו ולכן לא שייך שלא במתכוין אלא במתעסק כדמתרץ באמת:

אלא לרבא דאמר פטור מא"ל: הא דנקט זה בלשון קושיא היינו משום דנקט סוגיא דשבת דשם לא הוזכר כלל הא דר' יוחנן דפוק תני לברא והתם פריך אברייתא גופא איך יש לפרש הברייתא לרבא ולכן שייך בלשון קושיא אבל הכא דקאי הקושיא לר' יוחנן למה אמר פוק תני לברא אדרבה לאביי קשה ולרבא א"ש אכן ק"ל דודאי מה דמקשה ארבא מהך ברייתא דר' זכאי אין הקושיא אברייתא דר' זכאי די"ל דסברה כאביי אלא ע"כ הקושיא היא ארבא איך מיתוקם הך ברייתא אליביה וא"כ איך קאמר הניחא לאביי הא גם לאביי לא אתיא הך ברייתא שפיר דגם אי סיפא שפיר מיתוקם אליבי' אכתי קשה מרישא דברייתא דאוקימנא בע"ז וכדרבי אמי והא אביי ע"כ לאו כר' אמי ס"ל כדאמרינן לקמן בשמעתין ועוד למה הוצרך להקשות כאן אלא לרבא מא"ל תיכף לעיל כדמתרץ אתאן לע"ז כדר"א הול"ל הניחא לר' אמי אלא לאביי מא"ל:

בתוס' ד"ה מ"ט דר"י. ולשון מ"ט לא משמע כן: י"ל דגם רש"י מפרש כהתוס' דהקושיא היא האיך משמע מהאי קרא הא אצטריך לשם משמעון ולאבות ותולדות אך כדי שלא תקשה דלמא באמת לא דריש ר"י קרא להכי אלא לא' שהיא הנה בזה חיזק רש"י הקושיא במה שפי' דאכתי מ"ם דמאחת למאי אתיא פי' דמזה ע"כ מוכח דדריש להני דרשות וא"כ הנה שהיא א' מנ"ל ומתרץ דמסמיכות קא דריש ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות עליו גם מה שהעיר במהר"ם שרש"י סותר בכאן את פירושו שם:

בתוספות ד"ה העלם זה. כגון תינוק שנשבה: עיין במהרש"א שהקשה דבכריתות שם משמע דתינוק שנשבה לא מקרי שכח לגמרי ולא ידענא מאי קשיא ליה דאף אם רצה לאוקמא בתינוק שלא שכח לגמרי מ"מ הרי יש ג"כ תינוק ששכח לגמרי דהרי בשבת (דף ס"ח ע"א) מוקי רב ושמואל מתניתן דשוכח עיקר שבת בתינוק שנשבה לבין הנכרים ובשבועות (דף ד' ע"א) חשיב תינוק שנשבה לביה"נ שלא ידע מעולם שלא היה לו אפילו ידיעת בית רבו:

ד"ה רישא בע"ז סיפא בשאר מצות. וי"ל דע"ז שייך לקרות שאר מצות: א"ל הא גם גבי שבת שייך להקשות כן למה נקט שבת דוקא הא גם לענין מלאכה דגבי יוה"כ הוי הדין כן ובודאי אי אתיא חילוק מלאכות מאחת מהנה דזה שייך גם גבי יוה"כ אלא אפילו אי אתיא מהבערה דלחלק יצאת אף דזה לא שייך רק גבי שבת דהא מהאי טעמא אמרינן במכות (דף כ"א ע"ב) דאין חילוק מלאכות ביו"ט מ"מ ודאי ילפינן יוה"כ מניה כמו דילפינן גם לענין איסור הבערה למ"ד דללאו יצאת וכן ודאי ילפינן ג"כ לענין פטור מתעסק ביוה"כ ממלאכת מחשבת וא"כ כל מה דתני גבי שבת שייך גם גבי יוה"כ מ"מ א"ש דנקט שבת דוקא כיון דבשבת כתיבי קראי ויוה"כ ילפינן מניה ועוד דגם ליוה"כ קרי שבת סתמא בברייתא כדמוכח ביבמות (דף ל"ג ע"ב) דאוקי הא דזר ששמש בשבת בפרו של כה"ג ביוה"כ ע"ש והני ע"כ ביוה"כ בלא שבת דאל"כ ליחייב שלש ועיין בחולין (דף ק"א ע"ב):

בד"ה להגביה את התלוש. וי"ל דה"ק בשבת פטור: ובהכי א"ש הא דאצטריך שמואל ב' טעמים לענין חיוב דחלבים ועריות שכן נהנה ולענין פטור דשבת ממלאכת מחשבת דלכאורה בחד סגי דאם אין טעם לחיוב פשיטא דפטור וכן איפכא ובהכי א"ש דטעם דכן נהנה שייך גם בשבת ושפיר ה"א דחייב ולכן אצטריך מלאכת מחשבת ומ"מ אצטריך ג"כ טעם שכן נהנה דלא לפטור מטעם אשר חטא בה ולהכי הוצרך רש"י לכתוב גם הטעם דאשר חטא בה:

בא"ד. אבל מתעסק דשמואל דפטר: פי' לאביי הוצרך לומר כן. אבל לרבא בפשטות יש לפרש דמתעסק דפטור מטעם מלאכת מחשבת הוא בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דלחתוך את התלוש וחתך את המחובר מבה ממעטינן ולכן א"ש הא דלא הקשו התוספות מסוגיא דהכא דמשמע להגביה את התלוש וחתך את המחובר משמואל נפקא דהא הכא לרבא קיימינן דהא קאי אאלא לרבא דאמר פטור מא"ל ולרבא שפיר אתי להגביה את התלוש וחתך את המחובר ממלאכת מחשבת משא"כ בכריתות שם דמפרש הש"ס כן בין לרבא בין לאביי לכן הקשו התוס' משם שפיר אכן גם משם לא קשה רק אי גרסינן אלא מתעסק בשבת אבל לגרסא שלפנינו דואי מתעסק דשבת דמלשון הקושיא הוא גם משם ל"ק מידי ואדרבה קושית התוספות דכאן הוא כקושית הש"ס שם ותירוצם הוא תירוץ הגמ' ועיין בבה"ז שם ולכן מתורץ קושית המהרש"א גם מה שהקשה המהר"ם בזה יש לפרש על דרך זה כיון דמה שכתבו התוס' דממלאכת מחשבת ממעטינן נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר זה לא הוי רק לאביי וכיון דלאביי ממעטינן נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר מבה ודאי דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא כש"כ הוא דהא עכ"פ נתכוין לשם חתיכה ולכן א"ש ג"כ הא דכ' רש"י לעיל דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר מבה אתיא אף דבש"ס משמע דממלאכת מחשבת ממעטינן דלעיל פי' רש"י אליבא דכ"ע בין לאביי בין לרבא ולכן הוצרך לומר מבה דאי ממלאכת מחשבת לא הוי א"ש לאביי דלדידיה אתיא מבה ולכן פי' דמבה אתיא וכפי סוגיא דכריתות אבל הש"ס דהכא דקאי רק לרבא כדאמר דאתיא למתעסק קאמרה שפיר דממלאכת מחשבת אתיא:

הכי תנא קמיה. ר' זכאי קמיה דר' יוחנן: חומר בשבת וכו'. לקמן מפרש לה: שגג בלא מתכוין. לא נתכוין למלאכה זו אלא לדבר אחר ועלתה בידו מלאכה זו: קצירה וטחינה. דאיכא שמות מחולקין ומשום הכי חייב שתים: חלב וחלב. שני זיתים בשני ימים ולא נודע לו בנתיים שחטא אינו חייב אלא אחת כדמפרש טעמא לקמן: שבשאר מצות שגג בלא מתכוין. בחלבין ובעריות איכא למתוקמא כגון חלב המהותך לפניו וכסבור רוק הוא ובלעו דלא מתכוין לאכילה אלא מתעסק בדבר אחר בבליעת רוק והיכי דמי שוגג גמור כסבור שומן הוא ואכלו דנתכוין לאכילה אבל זה לא שוגג הוא ואפ''ה חייב כדאמרן לקמן בשמעתין שכן נהנה משא''כ בשבת כגון נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור שנאמר (ויקרא ד) אשר חטא בה עד שיתכוין למלאכה זו פרט למתעסק בדבר אחר ועלתה בידו מלאכה זו ומיהו מתעסק ועלה בידו אכילת חלבים או עריות חייב שכבר נהנה אבל בעבודת כוכבים ליכא לאוקומא והיכי דמי שגג בלא מתכוין אי נימא וכו': הרי לבו לשמים. ולשמים נתכוין והשתחוה ואין כאן עבירה כלל לא שוגג ולא מזיד: אלא. שוגג בלא מתכוין כגון מאהבה ומיראה ולא נתכוין לעבודת כוכבים אלא לאהבת האיש ושגג כסבור מותר לעשות כן. אלא באומר מותר. דאמר אין עבודת כוכבים בתורה וכיון דלא הוזכרה לו מעולם אין מתכוין קרי ליה: המתעסק בחלבים ובעריות. כשעלה בידו חלבים ועריות היה מתעסק ולא נתכוין לכך כל מתעסק קרי ליה שאינו מתכוין בדבר זה כלל: שכן נהנה. הלכך חשיב בכוונה: מלאכת מחשבת. שחשב לעשות זאת: ר' יוחנן. דאמר ליה פוק תני לברא ולא אוקים רישא בעבודת כוכבים וסיפא בשאר מצות אזיל לטעמיה דלא מוקים רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא: דא''ר יוחנן. בבבא מציעא בפרק המפקיד: מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא כו'. דקתני התם המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכה בין לצרכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ופריך התם מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים אי רבי ישמעאל מאי איריא לא ייחדו אפילו ייחדו נמי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא ייחדו דמקומה הוא אלא אפילו לא ייחדו דלאו מקומה הוא לא בעיא דעת בעלים סיפא אתאן לר''ע אי ר''ע מאי איריא ייחדו אפילו לא ייחדו נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא לא ייחדו דלאו מקומה הוא אלא אפילו ייחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים רישא ר''י וסיפא ר''ע ואילו הוה בעי לאוקמא רישא בשהניחה במקומה הראשון וסיפא בשהניחה במקום שאינה מקומה כדמוקי לה אמוראי התם ה''מ לאוקומיה כולה כר' ישמעאל ואר''י מאן דמתרגם וכו' דלא הוה בעי לאוקמיה רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא: מסותא. מרחץ כמו מסחותה וירחץ מתרגמינן (והסחי):
העלם זה וזה בידו. פי' דלא ידע לשבת בשום מלאכה כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף ע. ושם) דמייתי עלה מתני' ארבעים מלאכות חסר אחת וא''ר יוחנן שאם עשה כולם בהעלם אחד כו' ולא דמי לשכח עיקר שבת דתנן התם אינו חייב אלא אחת דשכח לגמרי כגון תינוק שנשבה לבין הנכרים אבל הכא כי מדכרו ליה מדכר וא''ת מאי קאמר הכא תפשוט דילמא הכא דאינו חייב אלא אחד דשכח לגמרי כגון תינוק שנשבה לבין הנכרים ויש לומר דה''מ לשנויי הכי ובפ''ק דכריתות (דף ג:) משני רב פפא משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים אי נמי דטעו בהאי קרא (שמות כ) אלהי כסף ואלהי זהב אסירי דמיני אחרינא לא וה''נ הוה מצי לאוקמי במגפף לעבודת כוכבים שדרכה בגיפוף והוא סבור שאין דרכה בכך אלא כיון דלא קאי הכי לא חשש לדקדק: הא לא קשיא תיפשוט. בפרק כלל גדול (שבת דף ע: ושם) אהדר ליה רב נחמן לרבא האי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ותימה דבפרק ב' דשבועות (דף יט. ושם) לענין טומאה ובפ''ג (דף כו.) לענין שבועה בעי כה''ג וקא פשיט רב נחמן לחומרא והכא לקולא וי''ל הכא שאני דשבת עיקר המצוה: רישא בעבודת כוכבים וסיפא בשאר מצות. תימה הא איכא לאוקמי כולה בשאר מצות ומאי משא''כ בשאר מצות כגון שחט וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת כדאמר אביי בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לד.) ולרבי אבהו דפליג עליה משכחת ליה לר' ישמעאל בשחט וזרק ולר' עקיבא העלאה וזרק שגג בלא מתכוין כגון שהיה צריך לשחוט בהמה של חולין ונתכוין לשוחטה ונמצאת אחרת והיא של קדשים וכנגדו בשבת שהיה צריך לחתוך תלוש ומתכוין לחתוך אותו ונמצא שהוא מחובר פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה וי''ל דלא מ''ל הכי דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא מתכוין וכה''ג אפילו צריך למחובר ונתכוין לחותכו ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה מלאכת מחשבת מיהו קשה לוקמה בשאר מצות כמו בנרבע לזכור ולבהמה דאמר לעיל (דף נד:) דאינו חייב אלא אחת וי''ל דעבודת כוכבים שייך לקרות שאר מצות ששקולה כנגד כל המצות אבל רביעה לא אע''ג דמוקמינן סיפא בחלבים איידי דנקט רישא שאר מצות נקט סיפא שאר מצות וק''ק דמשמע דאי הוה מתוקמה רישא בחלבים הוה ניחא: להגביה את התלוש וחתך את המחובר. פ''ה דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בפרק ספק אכל (כריתות דף יט.) פרט למתעסק וקשה למה ליה לשמואל במתעסק בשבת טעמא דמלאכת מחשבת ת''ל מבה וי''ל דה''ק בשבת פטור אף על פי שנהנה משום מלאכת מחשבת ועי''ל מתעסק דפטר הכתוב מבה התם היינו כדמפרש התם לרבא משכחת לה כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דהיינו ונמצא שהוא מחובר דנעשית מחשבתו דאי מחובר אחר אפילו היכא דנתכוין למחובר פטור דומיא דנתכוין לכבות זה וכבה זה דפטרינן התם בההיא פירקא (דף כ.) ולאביי משכחת לה כגון דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר כלומר ונמצא שהוא מחובר דכל כה''ג מלאכת מחשבת היא ולא מיפטר אלא מבה אבל מתעסק דשמואל דפטר משום מלאכת מחשבת היינו במתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשית מחשבתו והא דקאמר התם אהא דמוקי אשר חטא בה פרט למתעסק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא דשבת פטור דאמר שמואל המתעסק וכו' משמע דשמואל איירי כהאי גוונא במתעסק לא מייתי דשמואל אלא משום חלבים ועריות דלא מיתוקם ביה קרא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד