סנהדרין סב ע"א

דף סב - א

ואי לא קבליה עליה באלוה, אלא השתחוה לה לכבודו של המלך, אם כן, לא כלום הוא! ומדוע נחייבו חטאת?

אלא לאו, בהכרח, מדובר באופן שהשתחוה לו מתוך ידיעה שהוא נעבד, אלא שלא עשה זאת בתורת קבלת אלהות, אלא מאהבה ומיראה של אדם. וטעה בכך שסבר כי אין איסור לעבוד דבר שהוא נעבד, כאשר הוא עושה זאת מאהבה של אדם, או מחמת יראתו.

ודבר זה נקרא "שגגת מעשה", ולא שגגת העלם דבר, לפי שאין שגגתו בעיקר האיסור של עבודה זרה, אלא שהוא סבור שאין איסור כשעושה זאת מאהבת אדם או מיראתו. ואין נחשבת שגגתו כ"העלם דבר" אלא אם כן טעה בעיקר האיסור של עבודה זרה, כגון, שטעה וחשב שעבודה מסויימת אינה אסורה כלל.

ורבנן חולקים על רבי, הוא משום שהם סבורים שכהן גדול אינו חייב חטאת על שגגת מעשה בעבודה זרה, אלא רק על שגגת העלם דבר, כמו בשאר המצות.

ומוכיח מכאן אביי כדבריו, שעל שגגת עבודה זרה מאהבה ומיראה, חייבים עליה.

ורבא אמר לך: לא! אין לך להביא ראיה מכאן, כי אם הוא טעה וסבר שמותר לעבוד עבודה זרה מאהבת אדם או יראתו, כיון שלא קיבלו עליו באלוה אין זו עבודה זרה, ופטור כל אדם עליה. אלא, הברייתא מדברת ב"אומר מותר". שהיה סבור שמותר לעבוד עבודת כוכבים.

אך תמהה הגמרא: "אומר מותר" - היינו העלם דבר! ולא שגגת מעשה, ולגבי העלם דבר של כהן גדול בעבודה זרה לא נחלקו חכמים ורבי, שחייב!?

ומסביר רבא את דבריו: מה שאמרתי שהברייתא מדברת באומר מותר, כוונתי לומר, באומר "מותר לגמרי". שסבור כי אין איסור עבודה זרה כלל בתורה, וסוברים חכמים כי טעות שכזאת, אינה נכללת ב"העלם דבר" שכהן גדול חלב עליה.

כי "העלם דבר", הוא רק באופן של קיום מקצת וביטול מקצת, שיודע מאיסורי העבודות של עבודה זרה, אלא שטועה באחת מהן, כגון שהיה סבור שהשתחואה לא נאסרה. ורק אז כהן גדול מתחייב עליה, לרבנן. ואילו רבי מחשיב את "אומר מותר לגמרי" כשגגת מעשה, וחייב עליה.

תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן: איסור העבודה לעבודה זרה, בכל צורות העבודה, נכלל בתורה בכלל אחד [שמות כ], "לא תעבדם". ולכן העושה כמה עבודות, כגון, זיבח [שחט קרבן], וקיטר, וניסך, והשתחוה, אם עשאן לכל העבודות הללו בהעלם אחד - אינו חייב אלא חטאת אחת. לפי שלא חילקה התורה את העבודות לאיסורים נפרדים.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי ששנה לפניו ברייתא זו: פוק, תני לברא! צא, ושנה אותה בחוץ! דהיינו, טעות היא בידך, ואין לך לשנותה בפני.

אמר רבי אבא: הא דאמר רבי זכאי - תלוי הדבר במחלוקת רבי יוסי ורבי נתן לגבי חילוק חטאות על מלאכות שבת חלוקות.

דתניא: מלאכת הבערה בשבת, שאסרה אותה התורה בתורת לאו בפני עצמו, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"

-

ללאו יצאה, לומר שיצאה מכלל חומר מלאכות שבת האמורות בפסוק "לא תעשה כל מלאכה", שחייבים עליהן כרת ומיתה, והיא אסורה רק באיסור לאו, שלוקים עליו אך לא חייבים עליו מיתה, דברי רבי יוסי.

ורבי נתן אומר: הבערה לחלק יצאה.

היא לא יצאה מן הכלל כדי שתהיה חלוקה ממנו. אלא להיפך, היא יצאה לידון בפני עצמה, כדי ללמד ממנה לכל מלאכות שבת, שכל אב מלאכה בשבת יהא נחשב כמלאכה חלוקה בפני עצמה. ולכן, אם יעשה כמה אבות מלאכות חלוקות בשבת בהעלם אחד, יתחייב על כל אב מלאכה, חטאת בפני עצמה.

ונחלקו רבי יוסי ורבי נתן בכל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל, האם ללמד על עצמו יצא, או ללמד על הכלל כולו יצא.

ומבאר רבי אבא:

למאן דאמר [רבי יוסי] הבערה ללאו יצאה - השתחואה לעבודה זרה נמי, ללאו יצאה.

למאן דאמר [רבי נתן] הבערה לחלק יצאה - השתחואה נמי, לחלק יצאה.

כי גם כאן נחלקו באותו ענין, האם דבר שהיה בכלל והוציאו הכתוב מהכלל וכתבו בפני עצמו, האם ללמד על עצמו יצא, שהוא יוצא מן הכלל, ואינו בכלל חיוב מיתה. או ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שיש חילוק חטאות על כל מעשה בפני עצמו.

לפי שאיסור השתחואה לעבודה זרה נאמר בתורה שלש פעמים. פעם אחת הוא נאמר להשתחואה לעבודה זרה כדרכה, ופעם שניה להשתחואה שלא כדרך עבודתה, ולגבי הפעם שלישית יחלקו רבי יוסי ורבי נתן האם היא באה לחלק את חיוב החטאות לכל מעשה עבודה נפרד, או שהיא באה להוציא את ההשתחואה מכלל העבודות הנלמדות מדברי הכתוב "לא תעבדם", ולומר שחייבים על השתחואה רק בלאו, ולא בכרת, ולכן אין עליה חיוב חטאת. ^[16]

ולכן, תנא דרבי זכאי הסובר שאין חילוק חטאות בעבודה זרה, סובר שהשתחואה

מתקיף לה רב יוסף: דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, בשבת, שהבערה ללאו יצאה, משום דנפקא ליה, שיוצא לו לרבי יוסי ללמוד את חילוק מלאכות, לחייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, מדברי הכתוב בפרשת קרבן חטאת [ויקרא ד] "מאחת מהנה", ולכן רק לגבי שבת סובר רבי יוסי שהבערה ללאו יצאה, כי אין צורך בה ללמד על חילוק חטאות. אבל לגבי עבודה זרה, שאין בה לימוד על חילוק חטאות, יתכן ורבי יוסי יסבור שהשתחואה יצאה לחלק, ללמד על חילוק חטאות, ולא יצאה ללאו!

דתניא, רבי יוסי אומר: נאמר בפרשת חטאת "ועשה מאחת מהנה", מלמד הכתוב שיש פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, על עשיות רבות, כגון מי שהיתה שגגתו "שגגת שבת", שידע את כל איסורי המלאכות בשבת, אלא שטעה ביום השבת הזה, שחשב שהוא יום חול, ולכן הוא חייב קרבן אחד על שגגת השבת, כי טעות אחת הביאה אותו לעשות מעשי מלאכה רבים.

ויש פעמים שחייב חטאת על כל אחת ואחת בפני עצמה, כגון שיודע שהיום שבת ויודע חלק ממלאכות שבת אך חלק אחר של מלאכות שבת הוא אינו יודע, ועשה הרבה מלאכות מחמת אי ידיעתו בהן, שאז הוא חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, כי יש כאן שגגות הרבה.

ואמר רבי יונתן: מאי טעמא דרבי יוסי? כיצד דרש רבי יוסי את דבריו מהפסוק הזה? -

דכתיב "ועשה מאחת מהנה". והרי היה יכול הכתוב לומר "ועשה אחת מהנה", ולא היה צריך לומר "מאחת".

או שהיה הכתוב יכול לומר "ועשה מהנה", ולא לכתוב "מאחת" כלל.

או שהיה הכתוב יכול לומר "ועשה אחת", ולא לכתוב "מהנה".

אלא, בא הכתוב הזה לדרוש ממנו כך:

חייב על "אחת", וחייב גם על על "מאחת".

חייב על "הנה", וחייב גם על "מהנה".

ומתוך סמיכות הדברים, יש גם ללמוד, כי:

פעמים שחייב הרבה חטאות על איסור מלאכה בשבת, דהיינו, עבירה "אחת", שהיא "ה נה".

ופעמים חייב על "הנה", שהיא "אחת".

ומבאר רבי יונתן את דבריו:

חייב על "אחת" - הכונה היא, לאדם הכותב מילה אחת שלימה בשבת, כגון הכותב שמעון.

ולפעמים חייב על "מאחת", על מקצת מהמילה שרצה לכתוב - זה הכותב את שתי אותיות הראשונות מהמילה שמעון, שכותב "שם" משמעון, והוא חייב עליהן, כמו שחייב על "אחת", על אף שלא נגמרה מלאכתו, שהרי חשב לכתוב שמעון.

והחיוב הזה הוא דוקא משום שיש משמעות למילה "שם" מתוך שמעון. אבל אם רצה לכתוב את המילה נפתלי, וכתב רק את שתי האותיות הראשונות "נף", הוא אינו חייב, כיון שלמילה "נף" אין כל משמעות.

חייב על "הנה" - אבות מלאכה בשבת.

חייב גם על "מהנה" - תולדות של מלאכות שבת, הנלמדות מן אבות מלאכה, והיינו "מהנה", משום שהן דומות להן.

ומה שאמרתי "אחת שהיא הנה", שחייב על עבירה אחת של מלאכה בשבת הרבה חטאות, מדובר בזדון שבת, שיודע שהיום שבת, ושגגות מלאכות,

הנה שהיא אחת - שגגת שבת וזדון מלאכות.

ומסיים רב יוסף את דבריו: אבל הכא, בעבודה זרה, דלא נפקא ליה חילוק מלאכות מדוכתא אחריתי, שאין לי מקור ללמוד ממנו לחילוק חטאות על עבודות שונות - דכולי עלמא סוברים כי השתחואה לחלק יצאה, ולא ללאו יצאה!

ועתה מקשה הגמרא לרבי אבא, המעמיד את דברי רבי זכאי לפי רבי יוסי, וסובר שהשתחואה ללאו יצאה ולא לחלק יצאה, ולכן אינו חייב על כמה עבודות אלא חטאת אחת:

חילוק מלאכות דעבודה זרה, נמי תיפוק ליה מאותו הלימוד של "מאחת מהנה", שהרי לימוד זה לא נאמר רק לגבי שבת, אלא נאמר לגבי חיוב חטאת, ונאמר כך:

"אחת" - שעשה עבודה אחת של זביחה. "מאחת", שחט בבהמה רק סימן אחד מתוך שני הסימנים, ועשה בכך רק מקצת העבודה. ^[17]

"הנה" - אבות, שהן זיבוח, קיטור, ניסוך והשתחואה, המבוארות במפורש בתורה.

"מהנה" - תולדות, כגון תולדת שחיטה, כאשר שבר מקל לפניה, ששבירת המקל דומה לשבירת המפרקת. וכגון שהיתה דרכה בכך.

"אחת" שהיא "הנה" - פעמים שחייב על עבודה לעבודת כוכבים אחת חטאות הרבה, בכגון שהיה זדון עבודה זרה, שידע שאסור לזבוח לעבודה זרה, ושגגת עבודות, שהיה סבור שלא נאסרה אלא הזביחה ולא נאסרו שאר העבודות, ועשה אותן.

"הנה שהיא אחת", פעמים שחייב על הרבה עבודות חטאת אחת, כאשר היתה לו שגגת עבודה זרה, וזדון עבודות, וכפי שתבאר הגמרא להלן.

ודנה הגמרא: האי שגגת עבודה זרה, שרצית להעמיד בה את דברי הכתוב בפרשת חטאת, היכי דמי? כיצד היא תיתכן!? והרי אין אפשרות להעמיד את הכתוב "ועשה אחת מהנה" גם לגבי עבודה זרה, וממילא אינך יכול ללמוד משם לגבי חילוק עבודות בעבודה זרה!

כי אי קסבר בית הכנסת הוא, והשתחוה לו - הרי לבו לשמים,

אלא דחזא אנדרטא של המלך וסגיד ליה, והשתחוה לה.

אי קבליה עליה באלוה, הרי מזיד הוא, ולא שוגג!

אי לא קבליה עליה - לא כלום הוא.

אלא שמא תאמר שמדובר באופן שעובדה מאהבה ומיראה.

הניחא לאביי דאמר, חייב.

אלא לרבא, דאמר פטור, מאי איכא למימר!?

אלא, שמא תאמר שמדובר באומר מותר לעבוד עבודה זרה, לפי שסבור שאין איסור עבודה זרה בתורה. ודבר זה אמנם איננו "שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות" שרצינו לומר, אלא העלם זה וזה בידו, בכל זאת, יתכן להעמיד את דברי הכתוב "הנה שהיא אחת" באופן הזה, לומר שחייב חטאת אחת על עבודות הרבה.

אם כן תיקשי, תפשוט מכאן את מה דבעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו, מהו?

תפשוט מכאן דאינו חייב אלא אחת!

ומתרצת הגמרא: הא לא קשיא, ותפשוט!

אך טוענת הגמרא: ומי מצית מוקמת להני קראי "אחת" ו"הנה" האמורים בחטאת, בעבודת כוכבים!?

דאילו הכא, לגבי חיוב חטאת על כל המצוות, כתיב במשיח שחייב להביא פר, ובנשיא שעיר, וביחיד כשבה ושעירה. ואילו בעבודת כוכבים, תנן "ושוין הכהן המשיח והנשיא, שבשעירה, כיחיד"!?

ותו לא מידי! זו היא פירכא שאין עליה כל תשובה!

כי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר:

כבר ידעת שע"ז היא מאותן שזדונן במיתה בסקילה בהתראה וכרת בלא התראה ושגגתן בחטאת קבועה מי ששגג ועשה לה הרבה עבודות המחייבות בהעלם אחד כגון שזבח וקטר והשתחוה ונסך אם שגגתו בנעבד ר"ל שלא היה סבור שהיא ע"ז אלא אינדרוטא בעלמא ר"ל צלם העשוי לכבוד המלך אבל יודע הוא שעבודות אלו אסור לעשותן לע"ז או ששגג בכל כגון שלא היה יודע שאסור לעבוד ע"ז והוא הנקרא העלם זה וזה אינו חייב אלא אחת שכלן שגגה אחת היא אבל אם שגג בעבודות כלומר שיודע היה שזו ע"ז ושאסור לעבוד לה אלא שלא היה סבור שעבודות אלו אסורות חייב על כל אחת ואחת הואיל והעבודות חלוקות:

אף לענין שבת כל ששגג בשבת וכסבור שהוא חול אבל יודע שמלאכות אלו אסורות בשבת או שגג בכל והיה סבור שמותר לעשות מלאכה בשבת אינו חייב אלא אחת על כמה מלאכות וזהו הנה שהיא אחת אבל אם היה יודע שהוא שבת ושאסור לעשות בו מלאכה אבל סבור היה על מלאכות אלו שאינן מלאכה חייב על כל אחת ואחת כל זמן שהן מלאכות חלוקות הן אבות הן תולדות וזהו אחת שהיא הנה אבל מ"מ אם היה אב ותולדה או תולדות שלו אף בזו אינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר במקומו:

הכותב שתי אותיות בשבת חייב בין שהיה דעתו לכתוב יותר בין שלא היה דעתו לכתוב יותר בין שיש לשתי אותיות אלו הוראה ר"ל שהן מלה אחת כגון דן ונח וכיוצא בו בין שאין להם שום הוראה ואין צריך בחיוב זה שיהו שתיהן תיבה אחת במקום אחר אלא באות אחד כפולה כגון שש תת גג חח וכיוצא באלו כמו שיתבאר במקומו:

זובח זה שכתבנו בענין ע"ז שהוא חייב לא סוף דבר בשגמר זביחתו אלא אפילו בשחט בה סימן אחד נתחייב שהרי יש כיוצא בו בפנים בחטאת העוף אא"כ גלה דעתו שבגמר זביחה הוא עובד כמו שביארנו במסכת חולין:

ע"ז ששברו מקל לפניה הרי זה כעין זביחה ונתחייב אפילו לא היתה עבודתה במקל כלל לא בשבירה ולא בצד אחר אבל אם זרקו מקל לפניה הואיל ואין עבודתה בכך אפילו היתה עבודתה באיזה ענין של מקל כגון להכות על התוף לפניה או לתתו בידה דרך שררה פטור שאין הזריקה מ"מ עבודתה ולא כעין פנים שהרי אינה זריקה המשתברת וכבר ביארנוה במסכת ע"ז:

תאני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן זיבח וקיטר ונסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת קסבר השתחואה ללאו יצתה שלא יתחייב עליה אלא בלאו ולא לחלק ואשתכח דכולהו עבודות מאזהרה אחת נפקי מלא תעבדם הילכך הוה ליה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. א"ל ר' יוחנן פוק תני לברא קסבר השתחואה לחלוק חטאות יצאת כדמפרש ואזיל הילכך הוה ליה דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא לומר לך מה השתחואה מיוחדת שהיא עבודה וחייבין עליה בהעלם אחד בפני עצמה אף כל שהיא עבודה חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה. אמר רבא הא דר' זכאי מחלוקת דר' נתן ורבי יוסי דתניא הבערה ללאו יצאת שלא יתחייב עליה אלא בלאו דברי רבי יוסי רבי נתן אומר לחלק יצאת לומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה למאן דאמר הבערה ללאו יצאת השתחויה נמי ללאו יצאת [ולא] לכרת ובמזיד בלא התראה קאי למימר דלא מיחייב כרת אי נמי בשוגג ולאיפטורי מקרבן דהוה ליה דבר שאין זדונו כרת אבל היכא דאתרו ביה לסקילה לא מצינן למעוטי מסקילה דהא כתיב גבי סקילה וישתחו להם אלא כשיצאת השתחויה מחטאת ומכרת יצתה וכיון דללאו יצתה ולא לחלק ליכא קרא לחלק חטאות ולא מיחייב אלא אחת. ורבי זכאי אשמועינן תרתי חדא דלא מיחייב אהשתחואה כלל דהא ללאו יצתה והוה ליה דבר שאין חייבין על זדונו כרת ואידך דאפי' אזיבוח וקיטור וניסוך לא מיחייב אלא אחת ותרווייהו מחד טעמא נפקי. ולמאן דאמר הבערה לחלק יצתה השתחויה נמי לחלק יצתה וחייב על כל אחת ואחת ושלש השתחואות כתיבי באזהרה חדא לכדרכה וחדא לשלא כדרכה וחדא למאן דאמר ללאו ללאו למאן דאמר לחלק לחלק:

מתקיף לה רב יוסף עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם הבערה ללאו יצתה אלא משום דנפקא ליה חילוק מלאכות מאחת מהנה ומיתרא ליה הבערה ללאו אבל הכא דלא נפקא ליה חילוק מלאכות מדוכתא אחריתי דכולי עלמא לחלק יצתה ככל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואמטול הכי אמר ליה רבי יוחנן לתנא פוק תני לברא:

מאי מאחת מהנה דתניא רבי יוסי אומר עשה אחת ועשה הנה אקרא קאי דכתיב גבי חטאת ועשה מאחת מהנה פעמים שחייב על כל אחת ואחת זדון שבת ושגגת מלאכות פעמים שחייב אחת על כולם שגגת שבת וזדון מלאכות כדמפרש לקמיה ואתא רבי יוסי ב"ר חנינא לפרושי טעמיה דרבי יוסי היכא דריש ליה להאי קרא דכתיב ועשה מאחת מהנה מדהוה ליה למכתב ועשה אחת ותו לא וכתיב ועשה מאחת משמע מקצת אחת ומדהוה ליה למכתב הנה דמשמע לן אבות וכתב מהנה משמע הנולדים מהן והיינו תולדות ומדהו"ל למכתב או מאחת ולא בעי מהנה או מהנה ולא בעי מאחת וכתבינהו לתרווייהו ש"מ אכולהו מיחייב ומדסמכינהו להדדי בהאי לישנא ולא כתב מאחת או מהנה משמע דלמדמנהו אהדדי קא אתי קרי אחת מהנה דמשמע עשה הנה שהיא אחת וקרי ביה ועשה מאחת (מהנה) [הנה] דמשמע עשה [אחת] שהיא הנה. אחת שמעון כלומר אלו כתב אחת הייתי אומר אחת שמעון שהרי נתכוון לכתוב שם גמור וכתבו דאיתעבידא כלה מחשבה דיליה והויא לה עבירה שלימה עכשיו שכתב מאחת משמע אפי' מקצתה ועל כרחיך לאו במקצת מלאכה קאי דהא כתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' כולה ולא מקצתה אלא כגון שנתכוון לכתוב שמעון וכתב ממנו שי"ן מ"ם בלבד דהוה ליה נמי שמא באפי נפשיה כגון שם בן נח דמ"ם פתוחה כסתומה דמיא כדאמרינן בשבת (ק"ג:) גבי ספר תורה סתומות שעשאן פתוחות כשר מיהו הכא במתכוין לכתוב [שמעון] וכתב שי"ן מ"ם בלבד כיון דלא אתעבידא כולה מחשבה דיליה לא קרי ליה עבירה שלימה. הנה אבות. מהנה תולדות. אחת שהיא הנה שגגה אחת שחייב' עליה חטאות הרבה כגון זדון שבת ושגגת מלאכות כל מידי דאית ביה ידיעה קרי זדון היה זכור שהוא שבת ויש מלאכות שאסורות בה אלא ששגג במלאכות הללו כסבור שמותרות ועשה מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וזו היא אחת שהיא הנה. הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות שכח שהיא שבת אלא שיודע שיש שבת בתורה ומלאכות הללו אסורות בה ועשה מלאכות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וזו היא הנה שהיא אחת. וכי תימא מאי שנא. אמרי כיון דאשגגה קא מיחייב שגגה עיקר. זדון שבת כל היכא דשגג בדברים הרבה חייב על כל אחת ואחת וכל היכא דלא שגג אלא בדבר א' אינו חייב אלא אחת הילכך זדון שבת ושגגת מלאכות שגגות הרבה יש כאן וחייב על כל אחת ואחת שגגת שבת וזדון מלאכות אין כאן אלא שגגה אחת ואינו חייב אלא אחת. והא דאמרינן אבל הכא דלא נפקא ליה חילוק מלאכות כו' סיומא דאתקפתיה דרב יוסף היא וכבר פרישנא לעיל:

ומקשינן אהאי אתקפתא דרב יוסף וממאי דגבי ע"ג לא נפקא לן חילוק חטאות מדוכתא אחריתי כי היכי דתצטריך לאפוקי השתחואה לחילוק חטאות הא ודאי כי היכי דנפקא לן חילוק מלאכות לשבת מאחת מהנה חילוק לע"ג נמי תיפוק לי מאחת מהנה דהא קראי בחטאת סתמא כתיב ונדרשיה נמי לקרא לענין ע"ג הכי אחת זביחה כגון שחישב לשחוט בו שנים ושחטן מאחת סימן אחד כגון שחשב לשחוט בו שנים ולא שחט אלא אחד שהרי יש כאן שחיטה גמורה לענין ע"ג וה"ה היכא דשחיט מקצת סימן כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ד.) ובפרק מרובה (בבא קמא ע"א:) דגבי ע"ג מכי שחיט פורתא איתסר ליה אלא כיון דלא אתעבידא כולה מחשבה דיליה אין כאן עבירה שלימה ואפ"ה חייב הנה אבות כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה מהנה תולדות כגון ששבר מקל בפניה לשם עבודה שהוא חייב משום זיבוח דמה לי שובר מקל מה לי חותך בשר אחת שהוא הנה זדון ע"ג ושגגת מלאכות היה יודע שזו ע"ג ואסור לעובדה אלא ששכח שעבודות הללו אסורות בה ועבד עבודות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וזו היא אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת שגגת ע"ג וזדון מלאכות שגג בע"ג כדמפרש ואזיל והיה יודע שיש ע"ג שמלאכות הללו אסורות בה. ודייקינן עלה לאוקומי אתקפתיה דרב יוסף ולפרוכי קושיין ומי מצית מוקמת לה להאי הנה שהיא אחת בע"ג והא לא משכחת לה בשגגת ע"ג זדון מלאכות דהאי שגגת ע"ג היכי דמי אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו לשמים ואלא דחזא אנדרטא הנעבדת כדפרי' לעיל וסבר לאו עבודה זרה היא וסגיד לה אי קבלה עליה לאלוה מזיד הוא וליכא הכא תיוב קרבן כלל ואי לא קבלה עליה כלומר דלא איכוון לשם עבודה כלל ולא כלום הוא [אלא] כגון דסגיד לה לשם עבודה מאהבה או מיראה וכסבור שאין אנדרטא זו אסורה לעבודה מאהבה ומיראה כלל אלא שיודע שיש ע"ג בתורה ועבודות הללו אסורות בה ועבד עבודות הרבה בהעלם אחד הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא מאי איכא למימר וסברינן לאוקומה באומר מותר לעבוד ע"ג לגמרי ואע"ג דהכא שגגת מלאכות נמי איכא מכל מקום הנה שהיא אחת הכי מוקמינן ליה לגבי ע"ג והוא הדין נמי לענין שבת דכל היכא דאיכא שגגת שבת כגון השוכח עיקר שבת אע"ג דאיכא נמי שגגת מלאכות אינו חייב אלא אחת וה"ה נמי ביודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת ושכח נמי שמלאכות הללו אסורות בשבת דאינו חייב אלא אחת דהא מהנה שהיא אחת נפקא לן ומשמע דכל היכא דאיכא שגגת שבת אע"ג דאיכא נמי שגגת מלאכות אינו חייב אלא אחת: ומתמהינן אי הכי תפשוט דבעא מיניה רבא מר' נחמן בפרק כלל גדול אמרו בשבת העלם שבת והעלם מלאכות בידו כגון שיודע עיקר שבת ושכח שהיא שבת ושכח נמי שמלאכות הללו אסורות בשבת אבל בשוכח עיקר שבת לא קא מיבעיא ליה דבהדיא תנן דאינו חייב אלא אחת אלא ביודע עיקר שבת מהו בתר שבת אזלינן וכולה חדא שגגה היא ולא מיחייב אלא אחת או דילמא בתר מלאכות אזלינן ואיכא שגגות הרבה ומיחייב אכל חדא מינייהו תיפשוט מהכא דאינו חייב אלא אחת. ומהדרינן הא לא קשיא תיפשוט. ומקשינן תוב ומי מצית מוקמת להו להני קראי דמאחת מהנה בע"ג כלל והא הכא גבי קרא דמאחת מהנה דכתיב בסדר ויקרא בפרשת כהן משיח כתיב במשיח פר ובנשיא שעיר וביחיד כשבה או שעירה ואלו בע"ג תנן לעיל ושוין שכהן משיח בשעירה כיחיד כדפרישית לעיל ואם כן האי קרא דמאחת מהנה דכתיב בכהן משיח וחייביה לאיתויי פר על כרחיך לאו בע"ג כתיב דא"כ שעירה בעי איתויי ותו לא מידי כלומר ותו לא מצית לשנויי מידי (חדא) [דהא] הני קראי לאו בע"ג כתיבי וכיון דלא נפקא לן חילוק מלאכות בע"ג מדוכתא אחריתי על כרחיך לכולי עלמא השתחואה לחלק יצתה כאתקפתא דר' יוסף:

בפירוש רש"י בד"ה ועשה מאחת מהנה כו' אי נמי ועשה מהנה א"נ ועשה אחת כו' עכ"ל קיצר בדבריו אי נמי ועשה הנה דמ"ם מן מהנה נמי מיותרת לתולדות וק"ל:

בד"ה אחת שהיא הנה כו' ומדכתיב מ' יתירא והשתא כו' עכ"ל לא קאי אאחת שהיא הנה כו' דקאמר דהך מלתא לאו ממ"ם יתירא דריש אלא דהוה מילתא באנפיה נפשיה דמדכתיב מ"ם יתירא באחת ובהנה דריש דרשה אחרינא והשתא מפרש לה אחת כו' וק"ל:

בד"ה תיפוק ליה מאחת מהנה לרבי אבא פריך נהי כו' דהשתחואה ללאו כו' עכ"ל ונראה דהוא הדין דהוה מצי לפרש דלרב יוסף פריך דבעי למימר דלכולי עלמא השתחואה לא יצתה ללאו אלא לחלק ותיפוק ליה לחלק מאחת מהנה אלא דניחא ליה לפרש עיקר הקושיא [לרבי אבא] דע"כ ברייתא דרבי זכאי ליתא וקצת קשה כיון דלפום הך סברא דחילוק מלאכות מאחת מהנה נפקא ע"כ דהשתחואה ללאו יצתה אם כן מאי קאמר אבות זיבוח קיטור השתחוואה כו' דהא השתחואה אינו רק ל"ת ולא שייך ביה חיוב חטאת וק"ל:

בד"ה ותו לא מידי ליכא לשנויי מידי הלכך לא נפקא לן חילוק מלאכות בעבודת כוכבים מהכא כו' עכ"ל לא ניחא ליה לפרש שהם דברי המתרץ מסקנת הסוגיא דתו לא מידי דהיינו דתו לא קשה מידי [לרבי אבא] דליכא למילף חילוק מלאכות בעבודת כוכבים מאחת מהנה כדבעינן למימר וכן הוא סוגית התלמוד בכ"מ דמסקנת הסוגיא ותו לא מידי ותו לא קשה מידי משום דהכא ליכא לפרושי הכי דהא ודאי דאכתי קשה אתקפתא דרב יוסף וע"כ פירוש שאין זה דברי המתרץ אלא דמסקנת התלמוד הוא דתו ליכא לשנויי מידי משום דלפי דברי המקשה [לר' אבא] מהא דחילוק מלאכות מאחת מהנה יסייע ליה בהא דע"כ השתחואה ללאו אתא ודלא כרב יוסף אבל השתא דחילוק מלאכות בעבודת כוכבים ליכא למילף מאחת מהנה ע"כ דתו ליכא לשנויי מידי [לר' אבא] מכח אתקפתא דרב יוסף דהשתחואה ודאי אתי לחלק ולא ללאו ודו"ק:

בגמרא עד כאן לא קאמר ר"י התם דנפקא ליה חילוק ממאחת מהנה כו' כצ"ל ופירוש דשאר מלאכות נפקא ליה ממאחת מהנה דחייב חטאת על כל אחת ואחת ואם כן לא אצטריך הבערה למילף מיניה חילוק מלאכות ולכך ע"כ לא יצאת הבערה אלא שתהא היא עצמה בלאו ולא בשום כרת וקרבן ורבי נתן צריך לומר דאיהו לא משמע ליה למילף חילוק מלאכות ממאחת מהנה ולכך אצטריך ליה הבערה לחלק:

ברש"י ד"ה ועשה מאחת מהנה כו' מדסמכינהו אהדדי אחת שהיא הנה והד"א:

בא"ד מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת והשתא מפרש לה כו' כצ"ל ומ"ש בספרים שלנו מדכתיב מ' יתירה ט"ס הוא דהא לאו מיתור המ' יליף לה אלא מדסמכי אהדדי ויתור מ"מ אתי לשם משמעון ולתולדות:

בתוס' ד"ה מאי טעמא דר"י בפרק כלל גדול פ"ה דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתא כו' והא דכתב רש"י הכא רבי יונתן מפרש טעמא דר"י היכי משמע ליה האי מהאי קרא צריך לומר דלא אתי רש"י לפרש בזה לישנא דמאי טעמא דהיכא דבא לפרש היכי משמע ליה מהאי קרא לא שייך על זה לישנא דמאי טעמא דלא שייך למימר מאי טעמא אלא היכא דלא מייתי שום קרא אבל היכא דמייתי קרא אלא דלא ידעינן היכי משמע ליה מהאי קרא אורחא דגמרא הוא לומר מאי משמע ולא לישנא דמאי טעמא הלכך הא דכתב רש"י הכא היכי משמע ליה מהאי קרא לאו פירושא דמאי טעמא דקאמר רבי יונתן הוא אלא שרש"י קושטא דמלתא קאמר ומילי בפני עצמן הן לומר דמדברי רבי יונתן יתפרש היכי משמע ליה מהאי קרא וק"ל ומה שכתב רש"י התם בפרק כלל גדול דאכתי מ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה למאי אתא רצה לומר דלחלק ילפינן שפיר מדאסמיכן מאחת מהנה להדדי ויכול לדרוש אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת בלא שום מ"ם והא דכתב רש"י הכא בדברי רבי יונתן והכי משמע מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת דמשמע גם לדרשה זו עצמה בעינן נמי מ"ם לא כתב זה אלא ליישב הלשון לפי מה דכתב מ"ם אבל לפי האמת אי לא הוה כתיב שום מ"ם הוה אתי דרוש זה שפיר טפי לכך פירש רש"י שם בפרק כלל גדול דאכתי מ"ם דמאחת וכו' למאי אתא ומפרש ר"י לפי דרך זה דאתא לשם משמעון ולאבות ותולדות:

גמ' ורבא אמר לך לא כו' ובנשיא שעיר וביחיד כשבה ושעירה ואילו בעבודת כוכבים תני ושוין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לחלק כו' מה זו מיוחדת כו' כצ"ל:

בד"ה ועשה מאתת מהנה כו' ועשה מהנה אי נמי כו' כצ"ל:

בד"ה שגגת שבת כו' כלה חדא שגגה היא כצ"ל:

תוס' בד"ה מ"ט דר"י הגלילי נמחק הגלילי:

גמרא ואילו בע"ג תנן ושוין שבשעירה כיחיד. רש"ל הגיה תני. ובאמת משנה מפורשת בהוריות פ"ב מ"ו ובע"ג היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה ועדיפא מהברייתא דלא איירי בנשיא. אלא משום דלישנא דברייתא קצר יותר ועוד דכבר אייתי לה אביי לעיל וכמש"כ בס"ד ברפ"ב דשבת:

רש"י ד"ה א"ח אלא אחת. דכל עבודתה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לחלק. וחייב עליה הכתוב בפני עצמה שפרט כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה השתחואה נמי. דהא גבי סקילה כתיב וישתחו כו'. כצ"ל בחד ו':

גמרא תני ר' זכאי. נ"ב מצינו שם זה בשבי הגולה [עזרא ב' נחמיה ז]:

בגמרא באומר מותר לגמרי: מה שק' מסוגיא זו אמה שכתב רש"י ריש כריתות כתבתי בספרי ע"ל שם:

השתחואה נמי ללאו יצאת: א"ל דא"כ לא תעבדם ל"ל דאינו חייב אלא א' מהיכי תיתי לחלק די"ל דאי לאו לא תעבדם ביותר הוי מוקמינן השתחואה דלחלק אתי מללאו ורק השתא דכתיב לא תעבדם ע"כ מוקמינן ללאו אכן ק"ק דא"כ אכתי מנ"ל דללאו יצאת דלמא לחלק אהשתחואה גופא דחייב עליו בפני עצמו דהוא אינו בכלל לא תעבדם דהא כתיב לחוד לא תשתחוה להם ולא תעבדם וכמש"כ התוספות לקמן. וי"ל:

ר"י אומר ועשה מאחת מהנה: אף שבפ' כהן משוח כתיב דלא מיחייב רק בהעלם דבר ובזה לא שייך אחת שהיא הנה י"ל כיון דכתיב קודם כל החטאות לאו אכהן משוח אלא אכל החטאות דכתיב אח"כ ושייך בהו הנה שהיא אחת קאי ולכן אמרינן לקמן דאלו הכא כתיב במשיח פר כו' דאכולהו קאי שם דכ"ע השתחואה לחלק יצאת: ק"ק הרי בכריתות (דף ב' ע"ב) מצרכינן לענין עריות ב' קראי לחלק א' להורות דחייבין על א' בפ"ע דלא תימא עד דעביד להו לכולהו וא' שאם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וכן כתבו יצאת דהיינו להורות דחייב אא' בפ"ע דלא תימא דאינו חייב עד שיעשה להע"ז כל העבודות שעובדים אותה בכך או כל העבודות פנים ולהכי אתי השתחואה לחלק דחייבים גם על א' בפ"ע כמו מכל התועבות גבי עריות אבל אכתי לית לן קרא דאם עשאן כולן בהעלם א' דחייבים על כל א' וא' גם מ"ט דר"י דאמר פוק תני לברא וכן קשה ג"כ אמה דפריך בש"ס לקמן (דף ס"ג ע"א) ומי אמר אביי הכי והאמר אביי שלש השתחואות כו' דג"כ י"ל כן דבאמת אתי השתחואה לחלק דלא תימא עד דעביד לכולהו אבל עשאן בהעלם א' אינו חייב אלא אחת:

חילוק מלאכה דע"ז נמי תיפוק ליה: א"ל איך שייך קושיא זו לרבי אבא דוקא אמתניתן דהוריות (דף ג' ע"ב) הו"ל לאקשויי דאמרינן שם הורו ב"ד שיש ע"א בתורה אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבים והרי ב"ד אין חייבים עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כדאמרינן שם (דף ח' ע"א) ואי אתיא חילוק מאחת מהנה ע"כ השתחואה ללאו יצאת ואין כאן חטאת די"ל דהמ"ל דמתניתן כרבי נתן אתיא דלית ליה דרשה דמאחת מהנה וע"כ צריך השתחואה לחלק אבל לרבי אבא דסבר למימר דרבי זכאי סבר כרבי יוסי פריך שפיר דגם לר"י אכתי לא אתי שפיר:

ברש"י ד"ה העלם דבר. אבל המשתחוה מותר: ק"ק הא בכה"ג לא מקרי העלם דבר להתחייב עליו כיון דהשתחואה כתיבא באורייתא ה"ל דבר שהצדוקים מודים בו וכדאמרינן בהוריות (דף ד' ע"א) ורק השתחואה שלא כדרכה חשיב בש"ס שם העלם דבר וכה"ג הקשו התוספות לעיל (דף ל"ג ע"ב) לענין העראה ע"ש ואפשר לומר דרש"י לא רצה לפרש כאן אלא החילוק שבין העלם כל הגוף להעלם מקצתו אבל לא שיתחייב בכה"ג:

בד"ה אינו חייב אלא אחת. באזהרה א' הן לא תעבדם: א"ל דא"כ דטעמא דרבי זכאי מכח לא תעבדם איך תליא רבי אבא זה בלחלק או ללאו יצאת הא הכא ע"כ לא אתי לחלק כיון דכתיב לא תעבדם די"ל דאי אמרינן לחלק באמת לא דרשינן לא תעבדם כמו לר' יוחנן וזה מוכח לפי' רש"י לקמן (דף ס"ג ע"א) דלא גריס ברבי אמי והשתחואה ואעפ"כ פריך מהא דאביי אדר' אמי דדריש לא תעבדם ע"ש אכן לפירוש התוספות שם בלא"ה א"ש דלא דריש ר' זכאי לא תעבדם:

בד"ה השתחואה נמי. ואע"פ שחייבים עליה מיתה: עיין בר"ן שהביא דעה א' שאין חייבין מיתה בהשתחואה למ"ד ללאו יצאת אך דקשה לפי מה דאמרינן לקמן ג' השתחואות ל"ל אחד לכדרכו וא' לשלא כדרכו ואי אין בהשתחואה אלא ל"ת לחוד שלא כדרכו שלו הוא בכלל לא תעבדם דאתיא מיניה גיפוף ונישוק וכדומה וא"כ לא תשתחוה לשלא כדרכה למה ליה:

ד"ה תיפוק ליה מאחת מהנה. מיהו תיפוק לן דחייב: ק"ק הא שמואל יליף בשבת (דף ע' ע"א) חילוק מלאכות ממות יומת ואמרינן שם דמאחת מהנה לא משמע ליה וכבר כתבו התוס' שם (דף ק"ו ע"א) דר"ש כוותיה ס"ל וא"כ מאי קושיא ארבי אבא דלמא לעולם סבר ללאו יצאת ומ"מ ל"ק מאחת מהנה דלמא לא ס"ל כשמואל ור"ש וי"ל דודאי אי איכא למידרש לחלק או ללאו ביותר דרשינן לחלק דלחומרא מקשינן וכמ"ש הר"ן ורק אליבא דר' יוסי רצה ר' אבא לומר מדדריש התם ללאו אף שיש לדרוש לחלק ג"כ רצה ר' אבא לתרץ דעת ר' זכאי אבל אליבא דכ"ע ודאי יותר סברא לאוקמי לחלק מללאו ולכן אף דשם לא דריש ליה ר"ש ושמואל לחלק היינו משום דכבר כתיב מות יומת אבל הכא דלית לן קרא ודאי יותר סברא לאוקמי לחלק מללאו דרק אליבא דר' יוסי רצה ר"א לומר דאוקמי יותר ללאו מלחלק ולכן פריך שפיר:

בא"ד כגון שוחט סימן א' לע"ז: הכי אמרינן בחולין (דף כ"ט ע"ב) לענין שוחט בחוץ ומניה גמרינן ע"ז ואף דפליגי שם ר"י ור"ל בזה אי חייב אסימן א' זה דוקא לרבא אבל לרב יוסף כ"ע מודו בזה דחייב וא"ל דאכתי מאי פריך לר' אבא דלמא סבר כרבא אליבא דר"ל וא"כ ע"כ ליכא לפרש דמאחת מהנה לענין ע"ז וכדפריך לקמן אלא לרבא מאי איכא למימר פירוש ודלמא סבר ר"א כרבא די"ל דאכתי גם לרבא אליבא דר"ל שייך למידרש שפיר מאחת בשחט סימן ראשון סתם וסימן שני לע"ז דחייב גם לר"ל דסבר אין לשחיטה אלא לבסוף אבל הא ליכא למימר דאף דמאחת ליכא למידרש בע"ז מ"מ כיון דאחת שהיא הנה שייך למידרש גבי ע"ז שפיר נדרוש אותו דא"כ יקשה ל"ל קרא בכריתות (דף ב' ע"ב) בעריות לחלק ת"ל מאחת מהנה וכדפריך בכאן לענין ע"ז ולא שייך בכאן תירוץ הש"ס אע"כ דבעריות לא שייך למידרש כן כיון דמאחת ומהנה לא שייך פמ למדרש כן לענין עריות:

ואי לא קבליה עליה באלוה. אלא לכבוד המלך השתחוה לו לא כלום הוא דהא לא אכוין לשם עבודת כוכבים: אלא לאו. שעבד עבודת כוכבים מאהבה ומיראת אדם כסבור שמותר לעשות והאי אומר מותר כי האי גוונא דידע ליה לאיסור עבודת כוכבים בכל עבודות שלה לאו העלם דבר קרי לה אע''פ שנעלם ממנו איסור אהבה ויראה שאין זו מגוף האיסור אלא א''כ נעלם ממנו עיקר עבודת כוכבים באחת מעבודותיה כסבור שעבודה זו מותר לה: ורבא אמר לך. לא הוי שגגת מעשה הכי אלא באומר מותר לעבוד עבודת כוכבים כסבור אין עבודת כוכבים בתורה: אומר מותר היינו העלם דבר. ובהא אפילו רבנן מודו: ומשני אומר מותר דקאמינא היינו דקא עקר לה לגמרי: העלם דבר קיום מקצת ובטול מקצת. כגון יש עבודת כוכבים בתורה שלא לזבוח ושלא לקטר אבל המשתחוה מותר: אינו חייב אלא אחת. וכל עבודותיה באזהרה אחת הן לא תעבדם (שמות כ) הלכך אין כאן חלוק חטאות: פוק תני לברא. דטעות הוא ולקמן מפרש טעמא: הבערה. שיצאה מכלל לא תעשה כל מלאכה (שם) דשבת: ללאו יצאה. להוציאה מחומרי שאר מלאכות וללמד עליה שאינה לא בכרת ולא במיתה אלא בלאו: לחלק. לחלוק ולומר לך מה זו מיוחדת שהיא מאבות מלאכות הנעשית במשכן וחייב עליה הכתוב בפני עצמו שפרט לה לבדה אף כל שהוא אב מלאכה אם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: השתחואה נמי ללאו יצאה. לקמן (דף סג.) אמר שלש השתחואות נאמרו באזהרת עבודת כוכבים אחת לשלא כדרכה לכדאמרן לעיל אזהרה מניין ת''ל לא תשתחוה ואחת לכדרכה ואחת לחלק מה השתחואה מיוחדת מעשה לעצמו וחייב עליה בעצמה אף כל עבודה ועבודה בשוגג חייב עליה חטאת לעצמה ותנא דר' זכאי סבירא ליה כר' יוסי דההוא השתחואה יתירא לאו לחלק יצאה אלא ללמד עליה שהיא בלאו ולא בכרת ואין חטאת על שגגתה ואע''פ שחייבין עליה מיתה דהא גבי סקילה כתיב (דברים יז) וישתחוו להם מיהו מכרת ומחטאת אפקה הלכך לא משכחת קרא בעבודת כוכבים לחלק: מאחת מהנה. גבי חטאת כתיב פעמים שחייב חטאת אחת על כולן כגון שוגג בשבת כסבור אין היום שבת אבל יודע היה שכל מלאכות שהוא עושה אסורות בשבת מביא קרבן אחד דחדא שגגה היא ופעמים שחייב על כל אחד ואחד כגון שהזיד בשבת ויודע שהוא שבת היום ויש שבת בתורה ושגג במלאכות שלא היה יודע שהמלאכות הללו אסורות אלא מלאכות אחרות חייב על כל אחת ואחת שיש כאן שגגות הרבה: ר' יונתן מפרש טעמא דר' יוסי היכי משמע ליה האי מהאי קרא: ועשה מאחת מהנה. הוה ליה למכתב ועשה אחת מהנה אי נמי ועשה מהנה אי נמי ועשה אחת ולישתוק מדכתבינהו הכי ש''מ למדרש כל חד וחד לחודה לחייבו על אחת ועל מאחת כלומר מקצת העבירה על הנה ועל מהנה כדמפרש הנה אבות מהנה תולדות ולמדרשינהו נמי כי הדדי הכי מדסמכי להדדי: אחת שהיא הנה. כלומר פעמים שהוא חייב על מצוה אחת חטאות הרבה והנה שהיא אחת פעמים שאינו חייב אלא אחת על מצות הרבה והכי משמע מאחת מחייב הנה מהנה מחייב אחת מדכתיב מ' יתירא והשתא מפרש לה אחת כשעשה עבירה שלימה שנתכוין לכתוב שמעון וכתבו כולו מאחת על מקצתו נמי מחייב כגון נתכוין לכתוב שמעון ולא כתב אלא שתי אותיות חייב ולהכי נקט שמעון משום דשתי אותיות ראשונות הוו להו שם במקום אחר כגון שם בן נח וה''ה גד מגדיאל דן מדניאל אבל נתכוין לכתוב שם אחר כגון נפתלי ולא כתב ממנו אלא שתי אותיות לא מיחייב שאין כאן מלאכה בשום מקום: מהנה תולדות. דנפקא לן מדדמי להו לאבות והיינו מהנה כלומר מן הדומות להם: אחת שהיא הנה. דאמרן לעיל פעמים שמתחייב על כל אחת ואחת דהיינו על אחת הנה על מצוה אחת כמה חטאות כגון עושה מלאכות הרבה בזדון שבת ושגגות מלאכות כדפרישית לעיל דיש כאן שגגות הרבה: שגגת שבת וזדון מלאכות. יודע שמלאכות הללו אסורות בשבת אבל כסבור אין שבת היום כולה חדא שגגה היא: דכולי עלמא לחלק יצאה. דהכל מודים דכל היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו יצא אי לא נפקא לן מדוכתא אחריתי ומשום הכי אמר ליה פוק תני לברא דאפילו לרבי יוסי חייב על כל אחת ואחת: תיפוק לי מאחת מהנה. לרבי אבא פריך נהי דמתניתין רבי יוסי היא דהשתחואה ללאו יצאה מיהו תיפוק לן דחייב על כל אחת ואחת מהנה כדנפקא ליה לרבי יוסי בשבת דהא האי קרא גבי חטאת סתמא כתיב ונדרשיה נמי בעבודת כוכבים הכי אחת ועשה אחת שעשה עבודה שלימה כגון זבוח מאחת ועשה מאחת כגון שחט סימן אחד לעבודת כוכבים דאשכחן ליה הכשר גבי חטאת העוף בפנים: שבר מקל לפניה. לשם עבודת כוכבים דדמי לשחיטה ששובר מפרקתה וכגון דדרכה לעובדה במקל כדאמרינן במס' עבודת כוכבים בפ' ר' ישמעאל (דף נא.) עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל לפניה חייב: אחת שהיא הנה. פעמים שהוא חייב על עבודה אחת חטאות הרבה כגון שעבד עבודות הרבה: בזדון עבודת כוכבים ושגגת עבודות. דיודע שעבודת כוכבים אסורה בזבוח אבל כסבור שמותר לקטר ולנסך ולהשתחוות: האי שגגת עבודת כוכבים היכי דמי. כלומר היכי מתוקם קרא בעבודת כוכבים הא לא משכחת לה שגגת עבודת כוכבים בזדון עבודות הלכך לא נפקא לן בעבודת כוכבים חלוק מלאכות מהכא: אלא מאהבה ומיראה. יודע שאסורה עבודת כוכבים בעבודות הללו אבל שגג בכך כסבור שאין עבודת כוכבים בתורה מאהבה ומיראת אדם והוי כשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות דמחייב חדא: אלא באומר מותר. כסבור אין עבודת כוכבים בתורה ונהי דלא הוי שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות אלא שגגת זה וזה מיהו קרא דקאמר הנה שהיא אחת בהכי מוקים לה: דבעא מיניה רבא מרב נחמן. במסכת שבת פרק כלל גדול (דף ע:): להני קראי. האי אחת והאי הנה: ואילו בעבודת כוכבים תניא (תנן). לעיל ושוין רבי וחכמים שכהן משיח בשעירה כיחיד: ותו לא מידי. ליכא לשנויי מידי הלכך לא נפקא לן חלוק מלאכות בעבודת כוכבים מהכא אלא מהשתחואה כאתקפתא דרב יוסף והא דרבי זכאי דפטר לה בחדא נפקא (לקמן דף סג.) מלא תעבדם הכתוב עשאן עבודה אחת:

ורבא אמר [לך] לא באומר מותר. ובריש הגולין (מכות דף ז. ושם) דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם גרס רבה דעני אביי בתריה אי נמי גבי גלות טובא בשגגה כתיבי: מאי טעמא דר' יוסי. בפ' כלל גדול (שבת ד' ע.) פ''ה דאכתי מ''ם דמאחת ומ''ם דמהנה למאי אתו ולשון מ''ט לא משמע כן ויש לפרש מ''ט דר' יוסי הא לשמעון ולשם משמעון לאבות ולתולדות איצטריך ומפרש משום דאסמכינהו אהדדי דרשינן נמי אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת: