סנהדרין סא ע"א

דף סא - א

רבי יוחנן אמר הבהמה  אסורה בהנאה כדין זבח לעבודה זרה.

כי למד רבי יוחנן את דין המחשבה בעבודה זרה מדין מחשבת פיגול בקדשים. כמו שבקדשים, אם חישב בשעת שחיטת הזבח שיזרוק את דמו למחר, נעשה הזבח פיגול, לפי שמחשבים מעבודה לעבודה, כך גם בעבודה זרה, אם חישב בעבודה אחת לעשות את העבודה השניה לשם עבודה זרה, די בכך כדי לאסור את הבהמה.

וריש לקיש אמר: מותרת, כי אין ללמוד מקדשים על עבודה זרה, ואין מחשבים מעבודה לעבודה בעבודה זרה.

הניחא לרבי יוחנן, הסובר שלומדים מקדשים לעבודה זרה שמחשבים מעבודה לעבודה לענין איסור הבהמה בהנאה, אפשר ללמוד משם גם לגבי החיוב של העובד.

ולפיו, שפיר מיותר הכתוב "זובח לאלהים יחרם", ללמוד ממנו על הכלל, שרק על עבודות פנים חייבים בחוץ לעבודה זרה, אפילו שלא כדרכה, ולא בשאר העבודות.

אלא לריש לקיש, הסובר שלא לומדים מקדשים לעבודה זרה שמחשבים מעבודה לעבודה, לדבריו, בעי קרא! אין "זובח לאלהים יחרם" מיותר, אלא יש בו צורך, לומר, שבעבודת כוכבים אם חישב מעבודה לעבודה, חייב, ולפיו נשארת הקושיה, מדוע לא נאמר שהכתוב "זובח לאלהים יחרם" בא לומר שהמחשב מעבודה לעבודה בעבודת כוכבים חייב, ואילו השתחואה יצאה ללמד על הכלל, שכל עבודה שהיא דרך כבוד, אפילו עבודה שאינה בפנים, חייבים עליה אפילו בשלא כדרכה!?

עד כאן היא קושייתו של רבא בר רב חנן, מדוע לא נאמר שהשתחואה היא זאת שיצאה לגלות על הכלל, שכל עבודה שהיא בדרך כבוד, יהיו חייבים עליה אפילו בשלא כדרכה.

מתקיף לה רב פפא, למה שאמר רבא בר רב חנן בתוך דבריו שקושייתו היא רק לריש לקיש:

וכי לרבי יוחנן, האומר שמחשבים מעבודה לעבודה בעבודת כוכבים, ונאסרת הבהמה, ולומד זאת מקדשים בפנים, לא בעי קרא לחיוב מיתה, ולכן "זובח לאלהים יחרם" הוא מיותר, ללמוד ממנו על הכלל?

והרי עד כאן לא קא אסר רבי יוחנן מחמת הדין שמחשבים מעבודה לעבודה, אלא את הבהמה הנעבדת, כמו שמחשבת פיגול מעבודה לעבודה פוסלת את הקרבן, אבל גברא - לא בר קטלא הוא. אין לך ללמוד מקדשים שהמחשב מעבודה לעבודה בעבודת כוכבים חייב עליה, כי הרי בקדשים נאמר רק פסול פיגול לגבי הבהמה, ותו לא.

ואתא קרא "זובח לאלהים יחרם" - לחיובי גברא לקטלא. ואם כן, גם לפי רבי יוחנן קשה, שאין הפסוק הזה מיותר ללמד על הכלל, ונאמר שהשתחואה היא זאת שיצאה ללמד על הכלל!?

וכמו כן, מאידך, מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא, רבא בר רב חנן: ולריש לקיש, מי בעי קרא לחייב מיתה את המחשב מעבודה לעבודה בעבודת כוכבים?

והרי עד כאן לא קא שרי ריש לקיש - אלא בהמה, שאינה נאסרת. אבל גברא - בר קטלא הוא. כי את חיוב המיתה על המחשב מעבודה לעבודה, שפיר אפשר ללמוד מסברא, שהיות ואי אפשר לעשות את זריקת הדם מבלי לשחוט את הבהמה, הרי המחשבה בשעת שחיטה לזרוק את הדם לעבודה זרה, נחשבת לו כעובד עבודת כוכבים וחייב עליה, ואין לזה קשר למה שסובר ריש לקיש שאין הבהמה נאסרת בכך [שאינו לומד חוץ מפנים], מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדה בסייף. שהרי מצינו בעבודת כוכבים שהעובד אותה חייב מיתה, והיא עצמה אינה נאסרת, כמו המשתחוה להר, אין ההר נאסר, משום שהוא מחובר לקרקע, ויש לנו לימוד מהפסוק שהמחובר לקרקע אינו נאסר, אך העובד את ההר חייב מיתה.

ואם כן, אם כדבריך, ששאלת מדוע לא נאמר שהשתחואה היא זאת שיצאה ללמד על הכלל, הרי נמצא, שהפסוק "זובח לאלהים יחרם" הוא פסוק מיותר!?

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: אימא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, [דברים יב] אם כן, "איכה יעבדו", שמשמע ממנו שרק על דרך עבודה חייבים, ולא על שלא כדרכה, למעוטי מאי?

וכי תימא: בא הכתוב למעוטי הפוער עצמו לזובחים, שעובד עבודה בדרך בזיון לעבודת כוכבים שדרכה שיהיו זובחים לה בדרך כבוד, ואת זה בא הכתוב למעט ולומר שאין חייבים עליה.

הרי אי אפשר לומר כך, כי דבר זה, מהשתחואה נפקא, שהרי לדבריך, שהקשית מדוע לא נאמר שהשתחואה היא זאת שיצאה ללמד על הכלל, אם כן, נלמד ממנה: מה השתחואה דרך כיבוד - אף כל דרך כיבוד. ואין צורך בפסוק מיוחד להשמיענו שאין עבירה בעבודה הנעשית בדרך בזיון לעבודת כוכבים שעובדים אותה בדרך כבוד.

אלא, למעוטי הפוער עצמו למרקוליס, שגם הוא דרך עבודתו בבזיון, ויש צורך ללמוד מהפסוק שעל עבודה בדרך בזיון כזו אינו חייב במרקוליס.

כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ועבודתו של מרקוליס בזיון הוא - אף כל בזיון, קא משמע לן שעל בזיון כזה שפוער לו, אינו חייב.

אלא הא דאמר רבי אליעזר: מניין לזובח בהמה למרקוליס, שהיא עבודה בדרך כבוד, בעוד שעבודת המרקוליס היא בדרך בזיון, שהוא חייב? שנאמר [ויקרא טז] "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם". אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו" - תניהו ענין לשלא כדרכה.

וקשה: הרי לדברי רבא בר רב חנן שהשתחואה יצאה ללמד על הכלל, הרי כל עבודה שלא כדרכה - מהשתחואה נפקא!

ומתרצת הגמרא: התם, מה שלמד רבי אליעזר מ"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", הוא בזובח להכעיס, שאינו מתכוין לקבלו באלוה, ומחדש הכתוב שבכל זאת עובר בלאו.

רב המנונא אירכסו ליה תורי, נאבדו לו שוורים, והלך לחפשם.

פגע ביה פגש אותו רבה, רמא ליה, והקשה לו שיש לכאורה סתירה של מתניתין אהדדי, שתי משניות בפרקנו הסותרות זו את זו.

מצד אחד תנן, שנינו במשנתנו: העובד עבודה זרה.

ומשמע, כי רק מי שהוא עובד עבודה זרה במעשה, אין, הרי הוא חייב. אבל אם אומר לעצמו, או לאחרים, לעבוד עבודה זרה, לא. איננו חייב על כך.

והאנן תנן [לקמן במשנה סז א]: האומר למי שמסית אותו לעבוד עבודת כוכבים: אעבוד! או אפילו מסכים להסתתו, אלא שתולה זאת בהליכה לעבוד [ויכול לחזור בו בינתיים], ואומר לו "אלך ואעבוד", או אפילו אומר לו "נלך ונעבוד!", שתולה את עבודתו בהצטרפותם של אחרים. ^[10]

בכל המקרים הללו, הרי הוא חייב מיתה משעה שהסיתוהו, ונתרצה!? ^[11]

אמר ליה: משנתנו, שמשמע ממנה שהאומר פטור, מדברת באומר "איני מקבלו עלי באלוה בדיבורי עתה, אלא עד שאעבדנו בעבודה".

ואילו המשנה לקמן, המחייבת על אמירה גרידא, מדברת בשקבלו עליו באלוה. ועל כך הוא חייב גם בלי מעשה. ואין צורך שיאמר במפורש שמקבלו באלוה, אלא עצם הסכמתו לעבוד, היא קבלתו באלוה.

רב יוסף אמר: וכי תנאי שקלת מעלמא?

הרי מחלוקת תנאי היא אם חייבים על אמירה בעלמא, ואפשר לתלות את דברי שתי המשניות במחלוקת תנאים.

דתניא: מי שעושה עצמו לעבודת כוכבים, ומסית אחרים לעובדו -

האומר "בואו ועבדוני" - רבי מאיר מחייב אותו מיתה בתורת "מסית", ורבי יהודה פוטר.

ומוסיף רב יוסף: הרי היכא דפלחו, שעבדוהו אנשים לאדם זה, כולי עלמא לא פליגי שחייב מיתה, דכתיב [שמות כ] "לא תעשה לך פסל", והרי אדם זה עשה עצמו לפסל שעובדים לו! ובהכרח, כי פליגי - בדיבורא בעלמא, שאמר בואו ועבדוני, אך אף אדם לא עבדו, ונמצא שלא עשה פסל, אלא נשאר הדבר בגדר מסית.

רבי מאיר סבר: דיבורא, מילתא היא לחייב על הסתתו לעבודה זרה.

ורבי יהודה סבר: דיבורא, לאו מילתא היא.

הדר, לאחר מכן חזר ואמר רב יוסף: לאו מילתא היא דאמרי. אין זה נכון מה שאמרתי שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, היות דאפילו לרבי יהודה, בדיבורא נמי חיובי מחייב מיתה, כדין מסית.

דתניא: רבי יהודה חולק על רבי מאיר, המחייב מיתה את מי שמסית אנשים בכך שאומר "בואו ועבדוני", ואומר: לעולם אינו חייב מיתה על דיבור של הסתה אם לא עשה מעשה, עד שיאמר בדיבור בעלמא למי שמסית אותו לעבוד עבושת כוכבים, "אעבוד", או "אלך ואעבוד", או "נלך ונעבוד", שאז הוא חייב אפילו על דיבורו, משום שאבה ושמע למסית, ועבר על "לא תאבה לו ולא תשמע לו".

ומוכח שגם לרבי יהודה חייבים על דיבור בלבד. ובהכרח, מה שרבי יהודה פוטר את האומר בואו ועבדוני הוא מחמת טעם אחר, ולא מחמת שזה הוא דיבור בלבד.

ומבארת הגמרא את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: במאי קמיפלגי - במסית לעצמו, שאמר "בואו ועבדוני", ואמרי ליה, אמרו לו השומעים "אין" [כן], קמיפלגי.

מר, רבי מאיר שמחייב, סבר: מי שהוא מסית לעצמו - שמעי ליה, שומעים לו אנשים ומוכנים לעובדו, ו"אין" דקאמרי ליה - קושטא הוא. מה שענו לו "כן", כונתם באמת לעובדו, ולכן הוא חייב על שהסיתם ושמעו לו.

ומר, רבי יהודה שפוטר, סבר: אדם שהוא מסית לעצמו, שיעבדוהו, לא שמעי ליה, אין אנשים נשמעים לו, כי מימר אמרי:

הא דאמר רב אחא מדיפתי למאי דקא"ל רבא בר רב חנן לאביי וכו' איכה יעבדו למעוטי מאי. שיטה מגומגמת היא אצל רבו' המפרשים ז"ל.
ומחוורתא דשמעתא, דקסבר רב אחא מדיפתי דעיקר וסמכתיה דתנא דברייתא לא משום יתורא דזובח דהא איכא למימר איצטרך למיחשבין מעבודה לעבוד' א"נ דלא הוינן ידעינן מהשתחואה לחודה אלא עבודה הנעשית לגבוה כדכתי' והשתחוית לפני י"י אלהיך ואתיא זביחה ורביא כל הנעשה בפנים ואתיא השתחואה ורביא כל דרך כבוד.
אלא עיקר אסמכתא דתנא מאיכה יעבדו דמשמע בכל העבודות דוקא כדרכה ומעתה הוצרכו זביחה לרבות עבודו' פנים דהקרב' והוצרכו השתחואה לרבות את עצמה ואלמלא דכתיב בלתי לי"י אלהיך שריקן כל העבודות לשם המיוחד לא הייתי מרבה אלא זביחה בלבד דמיעוט דאיכה יעבדו אכולה מיתוקם בר מהני דפריט בהו רחמנא והוצרך נמי לא יזבחו עוד את זבחיהם אזהרה לזביחה שלא כדרכה כדכתי' בהשתחואה אזהרה ועונש.
אלא לרבא בר רב חנן איכה יעבדו מאי ממעט שאלו לרבות כדרכ' דרך בזיון לא צריכא קרא דהיינו עיקר עבודה בכל מקום וכדאשכחן בפעור והא דאמרינן בכולהו תנוייה כדרכ' מאיכה יעבדו נפקא לאו דאיצטריך להכא אלא להשתא דכתי' ודאי מהתם נמי נפקא ולא מיצטרך לאתויי קרא אחריני ודפשיטא ליה נקט, והרי זה נכון.

המשתחוה להר אע"פ שאין ההר נאסר שהרי אמרו על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם אעפ"כ עובדיהם במיתה הראויה להם כמו שביארנו במקומו:

יתבאר בפרק זה על המסית את חבירו לעבוד ע"ז שמכיון ששמע לו חבירו וניסת לעשות כן אע"פ שלא עבד שניהם בסקילה ואפילו לא היה מפתהו ולא היה מספר לו בשבחה של ע"ז אלא שהיה אומר לו אעבוד צלם פלוני או אלך ואעבוד והסית את חבירו בכך והלה ניסת לעשות כמהו שניהם נסקלין אע"פ שבאלך ואעבוד הוא מחוסר הליכה ושמא אף הוא אינו הולך וכן בנלך נעבוד אע"פ שכלל אחרים עמו ושמא אותם אחרים אינם הולכים הואיל ומ"מ הוא אומר דברים אלו בפני חבירו בכונה שיהא חבירו ניסת לו וניסת לו שניהם בסקילה בין שהיה אומר כן ליחיד בין שהיה אומר כן לרבים בין שהיה מסית לעבוד אדם או הר או כוכב או איזה מין שבכל דבר בין שהיה מסית זה ישראל משומד בין שהיה ישראל גמור שיש לומר עליו שמא ימלך אבל אם לא היה אומר דבר זה לאחר או לאחרים אלא בינו לבין עצמו שהיה פוסח בדבר זה בינו לבין עצמו ומתוך מבוכתו היה גומר בדעתו ואומר אעבוד שלא ע"י מסית או אלך ואעבוד ולא היה משייר בדבורו לומר שאינו מקבלו עדין באלוה עד שיעבד שמן הסתם הואיל וגמר שיעבוד הדבר מוכיח שהוא מקבלו ואעפ"כ הואיל ולא לאחרים הוא אומר אינו נסקל עד שיעבוד הואיל ואינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש וזהו שאמר כאן בניסת מפי עצמו כאן בניסת מפי אחרים:

ויש פוסקין אף בזו שהוא חייב ממה שאמרו בסוף הסוגיא לא זו אף זו קתני ולא יראה כן ומעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות ולא נאמר לא זו אף זו קתני אלא שהיו מפרשים עובד אין אומר לא אף בשאומר כן על ידי מסית ובזו ודאי כך היא שמכיון שניסת נתחייבו שניהם אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד:

היה מסית אחרים לעבודת עצמו ואמר להם באו ועבדוני וניסתו לומר הן אינו נסקל עד שיעבדוהו שמן הסתם אין בני אדם נמשכין אחריו הא כל שהיה מסית לעבודת אחר מכיון שניסתו לו נסקל הוא והניסת לו:

המסית יחיד או יחידים נסקל הוא והניסתים אבל המסית רוב העיר נקרא מדיח ויחידים הניסתים בסקילה וממונן פלט ורוב העיר שניסתו בסייף וממונן אבד כמו שיתבאר:

איתמר השוחט את הבהמה כו' רבי יוחנן אמר אסורה בהנאה ואע"פ שלא זרק ולא הקטיר דגמר לה ממחשבת פיגול דמחשבין בה מעבודה לעבודה שהשוחט על מנת לזרוק את הדם חוץ לזמנו או חוץ למקומו פיגול והכי יליף טעמא בשחיטת חולין וריש לקיש אמר מותר דאין מחשבין מעבודה לעבודה. הא ניחא לרבי יוחנן דיליף ע"ג מפיגול כי היכי דיליף למיסרה לבהמה הכי יליף לחיובי גברא הילכך מייתר לן זובח ועל כרחין מוקמינן ליה ללמד על הכלל כולו ולא קשיא לן מידי אלא לריש לקיש דאמר בהמה מותרת הא ודאי בעי קרא לחיובי גברא ולא מייתר לן זובח הילכך איכא למימר יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו ודקשיא לך זובח למה לי איצטריך דמהניא מחשבה מעבודה לעבודה לחיובי גברא:

מתקיף לה רב פפא להא דאמרינן הניחא לר' יוחנן דלא באעי קרא ולאלומי קושיא דרבא בר רב חנן קא אתי ולרבי יוחנן לא באעי קרא דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן אלא למיסר בהמה דומיא דפיגול אבל אדם סד"א לאו בר קטלא הוא ואצטריך קרא לחיובי גברא הילכך אפילו אליבא דרבי יוחנן נמי תקשי לך:

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא לקושייה דרבא בר רב חנן ולרבי שמעון בן לקיש מי בעי קרא לחיובי גברא עד כאן לא שארי ר' שמעון בן לקיש אלא בהמה דבהכי לא מיתסרא אבל גברא בר קטלא הוא דכיון דחישב בשחיטה לזרוק דמה שחיטה צורך זריקה היא והויא ליה כעובד ע"ג בשחיטה וכי תימא היכא אשכחן דבהמה מותרת ועובד חייב אין מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף דתנן כותים העובדין את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף הן מותרין דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ועובדיהן בסייף דמכל מקום עובד ע"ג הוא דשמעת מינה דאע"ג דהר לא מיתסר עובד חייב ולא אמרינן מדלא מיתסר נעבד לאו עבודה היא ולהוי עובד פטור דלעולם אימא לך עבודה הויא והאי דלא מיתסר ההר לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלמא אין חיוב העובד תלוי באיסור הנעבד והוא הדין באיסור התקרובת דאע"ג דלא מיתסרא תקרובת עובד חייב ולא אמרינן מדלא מיתסרא תקרובת לאו עבודה היא ולהוי עובד פטור דלעולם אימא לך עבודה היא לאיחיובי עלה דדומיא דעבודת פנים בעינן והא איכא והאי דלא מיתסרא בהמה בהכי משום דלא חשיב לעבדה בזביחה זו ואכתי לאו תקרובת ע"ג היא הילכך לא מיבעיא לרבי יוחנן דאמר הבהמה אסורה דאיכא למימר דכי היכי דאסר ליה לבהמה מחייב ליה לגברא ולא בעי קרא לחיובי גברא ומייתר לן זובח ללמד על הכלל כולו אלא אפי' לריש לקיש נמי מייתר ולא קשיא לן מידי לחד מינייהו:

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא בשלמא למאן דאמר יצאת השתחויה בעצמה איצטריך איכה יעבדו למעט מגפף ומנשק שלא כדרכה וכי תימא מזובח נפקא אצטריך למעט מקושיא דרב פפא ס"ד אמינא זובח לגופיה אתא דמחשבין מעבודה לעבודה קמ"ל אלא למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו אלמא כל דרך כבוד מיחייב אפי' שלא כדרכה איכה יעבדו דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא למעוטי מאי וכי תימא למעוטי עבודת בזיון שאין חייבין עליה שלא כדרכה כגון הפוער עצמו לע"ג שזובחין לה מהשתחואה נפקא מה השתחואה דרך כבוד חייבין עליה אפי' שלא כדרכה אף כל דרך כבוד לאפוקי האי דלאו דרך כבוד הוא ולא מצית למימר דהיא גופא איצטריך לאשמועינן דעבודת בזיון כדרכה חייב דהאי מוילך ויעבוד נפקא כל דרך עבודתו. אלא למעוטי פוער עצמו למרקוליס סד"א כו':

ומקשינן תו אלא הא דאמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה שהיא עבודת כבוד למרקולס שעבודתו דרך בזיון שהוא חייב מיתה שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה דנפקא ליה מאיכה יעבדו תנהו ענין שלא כדרכה. ואע"ג דהני קראי לענין אזהרה גרידתא כתיבי דאלו לענין עונש מיתה לאו מהני קראי נפקא לן חיובא לא לכדרכה ולא לשלא כדרכה אלא כדרכה נפקא לן מוילך ויעבוד ושלא כדרכה נפקא לן מזובח לאלהים ולרבא בר רב חנן נפקא לן מהשתחואה דכתיבא גבי עונש דכתיב וישתחו להם אפי' הכי איצטריך הני קראי משום דקי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר אי נמי [אי] לאו דכתיבי הני קראי באזהרה הוה מוקמינן להו להנך דכתיבי גבי עונש במילתא אחריתי וכדרכה לומר שאינו חייב אלא על דבר שהוא כעין פנים דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויעבוד ויצא מן הכלל כו' דהא לא מוכח קרא דוילך ויעבוד דבשלא כעין פנים קאי אלא השתא דכתיב אזהרה לכדרכה אפי' שלא כעין פנים מאיכה יעבדו דכתיב בהדיה לא תעשה כן לה' אלהיך כו' אייתר ליה לא יזבחו לשלא כדרכה והואיל והזהיר על הזביחה וחייב מיתה על הזביחה מה כשהזהיר עליה הזהיר אפי' שלא כדרכה אף כשחייב עליה חייב אפי' שלא כדרכה והכי מקשינן מדרבי אלעזר אי אמרת בשלמא זביחה יצאת ללמד על הכלל כולו לאיחיובי שלא כדרכה איצטריך ולא יזבחו עוד לאזהרה בזביחה שלא כדרכה דקי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר אי נמי לאשמועינן דקרא דזובח לאלהים יחרם שלא כדרכה מיירי כדאמרן אלא אי אמרת יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ולא יזבחו עוד למה לי דהא שלש השתחואות כתיבי אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לכדרכה ושלא כדרכה וכיון דאמרת השתחואה ללמד על הכלל כלו יצא הרי זביחה בכלל בשלמא זובח איצטריך דמחשבין מעבודה לעבודה אלא אזהרה למה לי [וכי תימא] איצטריך אזהרה שלא לחשב מעבודה לעבודה הא ודאי גלויי מילתא בעלמא הוא אי הויא מחשבה ואי לא כיון דאשמועינן גבי עונש דהויה מחשבה תו לא צריך אזהרה לדיליה באפי נפשיה דכולה מילתא אי כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אי שלא כדרכה מהשתחואה שלא כדרכה נפקא ולא מצינן למימר דגמרא מדרבי אלעזר גופה קא מקשי דמוקי ליה לקרא דלא יזבחו בשלא כדרכה דאטו מי אלימא ממתני' וממתניתא דמקשי עלה רבא בר רב חנן אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כלו וכ"ש דיכיל לאקשויי אדרבי אלעזר אלא כי מקשינן מדויקא דקרא קא מקשינן. ומפרקינן אמר לך רבא בר רב חנן כי איצטריך לא יזבחו עוד לזובח למרקוליס על מנת להכעיסו דלאו דרך כבוד הוא ולא נפקא לן מהשתחואה. ויש אומרים בזובח על מנת להכעיס את בוראו ואינו מקבלו עליו לאלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:

רב המנונא אירכסו ליה תורי ואזל למיבדק בתרייהו פגע ביה רבא רמא ליה רבא מתניתין אהדדי להכי אשמועי' דאירכסו ליה תורי ללמדך כמה היה זהיר במצות ואוהב את התורה שאפי' בשעה שהיה בהול על ממונו ורדוף לבקש את שוריו עמד לענות את דבא על שאלתו. תנן אחד העובד כו' העובד אין האומר אלך ואעבוד לא והתנן האומר אעבוד סיפא דפרקין היא ובניסת קא מיירי ואע"ג דגבי פירושא דמסית מיתניא איידי דפריש מסית פריש נמי ניסת והאי דפירש רש"י ז"ל דבמסית מיתניא ליתא קתני מיהת האומר אעבוד אלמא בדיבורא בעלמא מיחייב דאי בעובד למה לי האומר אמר ליה מתני' קמייתא באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה:

רב יוסף אמר תנאי שקלת לך מעלמא היאך אתה מביא דברי שני תנאין שנחלקו במקום אחד ואתה מקשה מדברי זה על זה תנאי היא. ויש אומרים תנאי שקלת לך מעלמא מן השוק אטו מי צריכת למישקל תנאי מעלמא דלא מצית לאוקמה כתנאי האיכא תנאי דפליגי בהא מילתא דתניא האומר בואו ועבדוני רבי מאיר מחייב סקילה ורבי יהודה פוטר היכא דפלחוה כולי עלמא לא פליגי דחייב דכתיב לא תעשה לך פסל לך יתירא הוא ודרשינן ביה לא תעשה עצמך פסל וכתיב לא תשתחוה להם אקשינהו רחמנא להדדי לחיובא כי פליגי בדיבורא בעלמא ר' מאיר סבר דיבורא מילתא היא וכמאן דפלחוה דמי ור' יהודה סבר דיבורא לאו מילתא היא ועד דפלחי ליה לא מיחייב ומשום מסית דקרא נמי לא מיחייב דהתם במסית לאחרים קאי ושאני בין מסית לאחר למסית לעצמו כדבעינן לפרושי לקמן הכא נמי מתני' קמייתא דקתני עובד אין אומר לא ר' יהודה היא דאמר דיבורא לאו מילתא היא ומתני' בתרייתא דקתני האומר אעבוד ר' מאיר היא דאמר דיבורא מילתא היא. הדר אמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי דהא ר' יהודה בניסת מפי עצמו אפי' בדיבורא נמי חיובי מחייב דתניא ר' יהודה אומר לעולם אינו חייב כי' מתניתא אחריתי היא דאיירי בה בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בהאי לישנא האומר בואו ועבדוני ר' מאיר מחייב ור' יהודה אומר לעולם אינו חייב על הדיבור עד שיסית את עצמו או את אחרים [אלמא טעמא דר' יהודה במסית אחרים] לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי מיחייב בדיבורא בעלמא במאי קא מיפלגי במסית אחרים לעצמו ואמרו ליה אין קא מיפלגי ולענין חיובא דניסת קא מיירי ר' מאיר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמרי ליה קושטא הוא וכניסת דעלמא דאמר אעבוד אלך ואעבוד דמי ור' יהודה סבר לא שמעי ליה ולעולם אינו חייב עד שיאמר אעבוד אלך ואעבוד. ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והא מסית דעלמא אע"ג דלא שמעי ליה חייב התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתרי' אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מיחייב וכי מיחייב ליה ר"מ לאו מטעמא דמסית קא מיחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל הילכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוה ליה כמאן דפלחוה דהא בדיבורא בעלמא קי"ל דמיחייב כדקתני האומר אבל לא אמרו ליה אין לא מיחייב דהא לא עבד ולא מידי ור' יהודה סבר אע"ג דאמרו ליה אין נמי לא כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוה והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד כו' ואיבעי תימא לעולם אין חייב על הדיבור עד שיאמר אעבוד אבל מסית עצמו בדיבור בעלמא לא מיחייב ומתני' לא תקשי רישא אסיפא רישא דקתני עובד אין אומר לא ברבים הניסתין סיפא ביחיד הניסת מאי טעמא יחיד מכי מירצי תו לא מימלך ולא הדר ביה ומשום הכי בדיבורא בעלמא מיחייב רבים אי נמי מירצו מימלכי והדרי בהו ולא אזלי וטעו בתריה ואית נוסחי דאית בהו יחיד מימלך רבים לא מימלכי ואזלי וטעו בתריה והכי פירושא יחיד מימלך ואזיל רבים לא מימלכי ואזלי וטעו בתריה אלא ודאי לא אזלי:

גמרא שלאי כדרכה מהשתחואה נפקא כו' בפרק השוחט ומעלה כתבו התוספות וקצת קשה ומאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה דמחשבין מעבודה לעבודה דהא לעולם כך הוא דלא יזבחו לאזהרה וזובח לאלהים וגו' לעונש ותרצו דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל אם כן לא תעבדם למגפף ומנשק הוה מיותר לן לאזהרה אזביחה מעבודה לעבודה דהא מהשתחואה ילפינן חיוב מיתה במגפף ומנשק עכ"ל עיין שם:

תוס' בדבור המתחיל איכה יעבדו כו' וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתי כגון פוער לפעור כו' עכ"ל לכאורה אינו מדוקדק דלפום סברא דהשתא דזביחה יצא מן הכלל כו' על כרחך דאיצטריך נמי איכה יעבדו למגפף ומנשק דלא אתי מזביחה דהוי עבודת פנים ויש לומר דנקטו בדבריהם פוער כו' משום דלפי קושייתם דהשתחואה יצא מן הכלל כו' לא איצטריך לן איכה יעבדו וגו' למגפף ומנשק דמהשתחואה אתי אלא משום פוער לפעור כו' איצטריך איכה יעבדו וגו' ומיהו דחוק לדברי התוספות לשון איכה יעבדו למעוטי מאי כו' דמשמע דאי זביחה יצא מן הכלל שפיר אתי איכה יעבדו למעוטי ואינו כן אלא דלרבויי אתי והכי הוה ליה למימר איכה יעבדו לרבויי מאי ודברי בעל המאור יתיישבו בזה דהכי קאמר בשלמא דאי זביחה יצא מן הכלל איצטריך איכה יעבדו למעוטי מגפף לנושקים דאי מזביחה הוה אמינא למעוטי מגפף לזובחים שזו עבודת פנים וזו אינו עבודת פנים כו' אבל מגפף לנושקים דאידי ואידי דרך כבוד הוה אמינא ליחייב קא משמע לן איכה יעבדו למעוטי כו' אבל אי השתחואה יצתה ללמד על הכלל כו' ואתרבי כל דרך כבוד אפילו מגפף לנושקים איכה יעבדו למעוטי מאי ואוקמינא בפוער למרקוליס כו' עיין שם באורך:

בד"ה ומר סבר כו' והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו ליה כולי עלמא לא פליגי רצה לומר כו' עכ"ל דבניסת לא הוה איצטריך לן למימר היכא דפלח חייב הניסת העובד עבודת כוכבים דתנאי לא פליגי אלא בדיבורא ופלח דעשה מעשה מאן דכר שמיה אבל במסית ודאי דאיצטריך לאשמועינן דאי פלחו ליה אע"ג דאיהו לא עבד מעשה חייב אדיבוריה וכיון דהשתא כמו שהקשו התוס' ע"כ דבכולה שמעתין בניסת פליגי אבל במסית ודאי אי נמי דלא שמעינן ליה דחייב על כרחך דהכי קאמר דלכך המסית חייב בכל גוונא דכיון דאי פלחו ליה דחייב העובד אם כן העובד לאדם ע"ז מחייב המסית לעצמו בדיבורא כמסית לשאר עבודת כוכבים וק"ל:

תוס' ד"ה וליחשב נמי זורק וכו' והיינו כרבי יהודה דדריש בספרי וכו' ורצה לומר וזה נראה דוחק דמתניתין לא אתי אליבא דכולי עלמא בין לסברת המקשן ובין לפי האמת והא אפי' למסקנא דמתרץ זורק היינו מנסך מכל מקום איירי נמי בניסוך יין כפשוטו:

ד"ה זובח לאלהים יחרם וכו' דהוה אמינא לעולם לכדרכה ובא ללמד על הכלל דאפילו כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים מקשין התלמידים אהא דתני בברייתא לפי שיצאת וכו' מניין לרבות השתחואה תלמוד לומר וילך ויעבוד וגו' וישתחוו להם ופירש רש"י דעל כרחך לשלא כדרכה קאמר דאי בכדרכה לעובדה בכך בכלל ויעבוד הוא והשתא לפי תירוץ של התוס' זה נימא לעולם בכדרכה איירי ויצאה השתחואה מן הכלל ללמד על הכלל כולו דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודה שהוא דרך כבוד כמו השתחואה לאפוקי פוער לפעור שהוא דרך בזיון דאינו חייב אפילו בכדרכה ואצטריך נמי זובח לאלהים יחרם ללמד על הכלל דבשלא כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים ונראה לי דלא קשה מידי דעל כרחך השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה דאי ללמד לכדרכה אתי דלא לחייב בעבודה מבוזה לזה לא אצטריך דמהיכא תיתי לן לחייב דהא מזובח לאלהים דיצאה זביחה מן הכלל שמעינן דשלא כדרכה אינו מחייב כי אם בעבודת פנים והכלל דוילך ויעבוד דמשמע כדרך עבודתו דהיינו בכדרכה אתי לעבודה שאינה של פנים אבל היא דרך כבוד תדע לך שהרי כתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה איכה יעבדו וכו' דכי אמרינן זביחה יצאת ללמד על הכלל ע"כ איכה יעבדו הגוים לרבויי אתא פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה וכו' אם כן שמע מינה דלרבויי אצטריך אבל למעוטי לא אצטריך דהא לא נפקי מזביחה וכי תימא להכי אצטריך דיצאה השתחואה ללמד שלא לחייב פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס משום דהו"א דנילף מאיכה יעבדו הגוים לרבויי פוער לפעור להכי אצטריך השתחואה למעוטי אם כן לא נכתוב לא ה"א ולא וי"ו לא לכתוב איכה יעבדו ולא השתחואה מאי אמרת איכה יעבדו אתי לרבויי פוער לפעור אם כן אי אפשר לן לומר דאתי השתחואה למעוטינהו אלא ע"כ השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה ואם כן לא קשיא מידי אלא שעדיין יש להקשות לפי אותה סברא שכתבו התוס' דהוה אמינא דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מחויב אלא בעבודת פנים אם כן לא אשכחן שום חיובא אלא בכדרכה בעבודת פנים ואיכה יעבדו למאי אתא דאינו צריך לא לשום מיעוט ולא לשום רבויי ויש לומר דאיכה יעבדו אתא למעוטי ולמילף דליכא חיובא בענין אחר כי אם בכדרכה דאי לאו איכה יעבדו לא הוה ידעינן כלל לחלק בין כדרכה ובין שלא כדרכה והא דכתיב וילך ויעבור הוה אמינא לא כתביה למשמעותיה לומר דוקא דבר שהוא עבודה לו כמו שכתב רש"י דלא הוי ידעינן למידק הכי אלא הוה אמינא קרא אורחא דמלתא נקט ולישנא דקרא הכי הוא ואם כן הוה אמינא אמת דזביחה אתא ללמד על הכלל דאינו חייב אלא דוקא בעבודת פנים אבל אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה אבל השתא דכתיב איכה יעבדו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרינן דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מיחייב כי אם בעבודת פנים ובשלא כדרכה אפי' עבודת פנים אינו חייב והא דפריך בגמרא למאי דקאמר השתחואה ללמד על כולו איכה יעבדו למעוטי מאי משום דהואיל והשתחואה יצאת ללמד דכל עבודת כבוד חייב אפי' בשלא כדרכה דלכדרכה לא איצטריך לא לרבויי לעצמו ולא למעוטי עבודה מבוזה כגון פוער לפעור כאשר כתבנו למעלה וממילא שמעינן דבשלא דרך כבוד אינו חייב בשלא כדרכה ובכדרכה מיהא חייב כמו שכתבו התוס' שם ולכך פריך למעוטי מאי וכן כשהזביחה יצאה ללמד דבעבודת פנים חייב אפילו בשלא כדרכה דלא כתיב עובר אלהים בזביחה הקשו גם כן התוס' שם דלפי זה קשה איכה יעבדו הגוים למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא אבל באותו ה"א דהוה אמרינן דזביחה אתי ללמד דלא יחייב בשום פנים כי אם בעבודת פנים אפילו כדרכה ולא הוה דייקינן דזובח איירי בשלא כדרכה מדלא כתיב זובח לאלהים בזביחה אם כן אצטריך שפיר איכה יעבדו דאי לאו איכה יעבדו לא הוי ידעינן כלל לחלק בין עובר כדרכה לשלא כדרכה והוה אמינא דזביחה אתי ללמד על הכלל דדוקא עבודת פנים חייב בכל ענין בין כדרכה ובין שלא כדרכה ושאינה עבודת פנים אינו חייב בשום ענין והשתא דכתיב איכה יעברו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרי' דזביחה אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים וכשאינה כדרכה אפילו עבודת פנים אינו חייב ובלא איכה יעבדו לא הוה ידעינן חילוק זה כלל ודו"ק זה נראה לי ברור:

בגמרא מידי דהוה אמשתחוה להר וכו' מקשין העולם מה ראיה היא זו התם שאני דעובד ע"ז בשעה שמשתחוה מה שאין כן במחשב מעבודה לעבודה ונראה דרב אחא אית ליה בלא שום ראיה דהסברא נותנת דגברא חייב קטלא דשחיטה צורך זריקה והוה ליה כעובד ע"ז ולא מייתי ראיה אי הוה גברא חייב קטלא היאך יתיר ריש לקיש הבהמה דאין סברא שיהא גברא בר קטלא והבהמה תהא מותרת ומייתי ראיה דאשכחן כהאי גוונא בהר דהר לא מיתסר וגברא בסייף:

שם אלא הא דאמר רבי אלעזר מניין לזובח למרקוליס וכו' שלא כדרכה מהשתחואה נפקא וכו' ופירש רש"י מניין לזובח בהמה שהוא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתו בזיון רצה לומר דאף על גב דמזובח לאלהים יחרם ילפינן דחייב זביחה וכל עבודות אפילו בשלא כדרכה אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס שעבודתה בזיון מנלן וא"כ יש להקשות מאי פריך מהשתחואה נפקא הא השתא נמי אף על גב דאמרינן דהשתחואה יצאה לחייב בשלא כדרכה בכל עבודות דרך כבוד אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס לא ואינה קושיא דלקמן אמרינן שלשה השתחואות למה ומפרש שם דאתא אחת לשלא כדרכה אפילו משתחוה למבוזין להכי פריך שפיר דאי אמרת השתחואה ללמד על הכלל כולו יצא מהשתחואה נפקא וכמו שהשתחואה חייב אפילו בשלא כדרכה אפילו למבוזין הכי נמי כל עבודות דרך כבוד זביחה בכלל:

שם רמי ליה מתני' אהדדי תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד וכו' מקשין העולם למה ליה להמקשה להקשות ממתניתין דלקמן מהא מתניתין גופה הוה מצי למרמי אהדדי רישא לסיפא דברישא תני העובד ע"ז עובד אין אומר לא ובסיפא קתני ואחד המקבלו לאלוה והאומר לו אלי אתה ואין זה קושיא כלל דכשמקבלו לאלוה ואומר אלי אתה היא גופא העבודה דבקבלה זו ובאמירה זו הוה עבודה וזה מקרי שפיר העובר ע"ז ולא קשיא מידי לרישא אבל מה שמקשה המקשה אומר לא היינו שאומר שרוצה לעבדה אח"כ אבל עכשיו באמירה זו אינה עובדה דמשמע למתני' זו דאינו חייב וממתני' דלק' משמע דחייב וקשיין אהדדי וק"ל:

שם בגמרא תנאי היא דתניא אומר בואו ועבדוני כצ"ל וכן ברש"י:

ברש"י ד"ה האומר משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה וכו' משמע הכא מפירוש רש"י דמפרש מתני' דלקמן האומר אעבוד וכו' הוי פירושו שהניסת אומר אלך ואעבור וכן משמע מסוגיא דשמעתין דמקשה מינה המתני' דהכא ומתני' דהכא לא איירי בחיוב המסית אלא בחיוב העובד וכן משמע מכל שיטת שמעתתא דהכא דמפרש מתניתין דלקמן בחיוב הניסת הוא העובד ולקמן בדף ס"ה על ההיא מתניתין פירש רש"י האומר אעבוד וכו' באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב ואם כן מפרש רש"י דאמסית קאי וכן משמע שם ממתני' גופא דלא איירי אלא במסית ע"ש וגם יש לתמוה על המקשה דהכא מה מקשה ממתניתין דלקמן דאיירי במסית אמתניתין דהכא דבמסית ודאי חייב באמירה בעלמא ובדבורו שמסית ומפתה אותו וכן יש לתמוה בשמעתין דאמר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני וכו' דזה איירי במסית ומה ענין זה למתני' דהכא ונ"ל ליישב כל זה דאמת הוא דמתני' דלקמן איירי בחיוב המסית כדמשמע לקמן וכדפירש רש"י שם ואפילו הכי פריך מינה המקשה דהכא שפיר ומוכח מינה דכל עובד ע"ז נתחייב מיד כשנתרצה לעבדה וכשאומר אעבוד בדבור בעלמא משום דהסברא היא דלא נתחייב המסית בדבורו אלא כשמדבר להניסת לשון שאם היה מודה לדבריו ונתרצה לו היה חייב דנקרא שומע ואבה וכשמדבר עמו בלשון זה אפילו אינו מתרצה לו אפילו הכי מיד נתחייב המסית כדמשמע קרא אבל אם מדבר אליו בלשון שאפילו אם היה מודה לדבריו והשיב לו הן לא היה מתחייב הניסת דלא חשיב בזה עובד ע"ז אין סברא לחייב המסית דהא לאו מידי עביד ולכך פריך הכא שפיר דמדקתני לקמן במסית דהכי אומר להניסת אעבוד או אלך ואעבוד וכו' שבאחד מכל הלשונות הללו נתחייב המסית אם כן מוכרח הוא דמתני' סבירא ליה דמיד שמשיב לו הניסת הן אעבוד גם אני נתחייב הניסת באותו אמירה בעלמא שאומר אעבוד ונתרצה ולכך חייב המסית אפילו היכא שלא נתרצה לו דאי לא נתחייב הניסת כשאומר הן אעבוד גם המסית לא היה חייב וכ"ת אם כן היכי משכחת דמסית לא חייב אלא היכא שאומר אעבוד מיד וק"ל ואם כן שמע מינה שהאומר אעבוד חייב והכא במתניתין דהכא קתני דוקא העובד ע"ז אבל אומר לא והשתא מייתי נמי שפיר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני דרבי מאיר מחייב ור"י פוטר ופשיטא היא דהיכא דפלחי כולי עלמא לא פליגי וכו' כי פליגי בדיבורא בעלמא שאמר הניסת אין אעבדך דבזה מחייב רבי מאיר ור"י פוטר אם כן שמע מינה דמדחייב רבי מאיר להמסית שמע מינה דכשאמר הניסת אעבוד נתחייב גם הוא בדיבורא בעלמא שאם היה הדין לרבי מאיר שלא נתחייב הניסת בדיבור כשאמר הן גם המסית לא חייב ורבי יהודה סבירא ליה שאין הניסת מתחייב אם היה אומר אין אעבוד ולכך המסית אינו חייב והיינו תנאי ולפי דרך זה עולה כל שיטת ההלכה יפה כהוגן:

בתוס' ד"ה איכה יעבדו למעוטי מאי וכו' ויש לומר דאי השתחואה ללמד יצאתה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד וכו' נמי לא צריך קרא ור"ל דבשלמא אי זביחה יצאת ללמד על הכלל שלא לחייב שלא כדרכה אפילו עבודות שהן דרך כבוד כי אם עבודת פנים אבל שאינן של פנים לא לחייב כי אם כדרכה והשתחואה לגופה יצאתה הוה אמינא דעבודות שהן של בזיון אפילו בכדרכה לא לחייבו כגון פוער לפעור דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה והכלל דוילך ויעבוד הוה אמינא דלא איירי אלא בעבודה שהיא דרך כבוד לכך אצטריך איכה יעבדו לרבויי פוער לפעור אבל אי אמרת דהשתחואה יצאת ללמד דכל עבודה שהיא דרך כבוד חייב אפי' שלא כדרכה מכלל דהכלל דוילך ויעבור דמשמע דבר שהיא עבודה לו כדפירש רש"י לעיל ע"כ לא איירי אלא במבוזין כגון פוער לפעור אם כן איכה יעבדו למה לי דלרבויי פוער לפעור לא אצטריך דהא מוילך ויעבוד נפקא ולמעוטי פוער למכובדי' נמי לא אצטריך דמהשתחואה נפקא ודו"ק:

ד"ה מניין לזובח וכו' אבל בזובח למבוזים לא ר"ל לכך איצטריך לא יזבחו אבל השתא דאמרת השתחואה יצאת ללמד מהשתחואה נפקא אפי' עובד למבוזים משום שהרי גבי השתחואה כתיב ג' השתחואות ואחת למבוזים ואם איתא דהשתחואה ללמד יצאת מיניה נפקי כל עבודה שהן דרך כבוד. בא"ד ויש לומר דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו לאזהרה וכו' האי י"ל אינו תירוץ לפי' דלעיל הוא אלא דלפירושא אחרינא הוא וה"ק ויש לפרשו בענין אחר דגמרא לא שני ליה בין מכובדים למבוזים אלא הכי קא פריך דבשלמא אי זביחה יצאת ללמד בעינן קרא דלא יזבחו דזובח אתי לעונש ולא יזבחו לאזהרה לחייב עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה אבל אי אמרת דהשתחואה יצאתה ללמד על כל עבודות שהן דרך כבוד אם כן למה לי קרא דלא יזבחו מהשתחואה נפקא וגבי השתחואה כתיב כבר עונש ואזהרה עונש וילך ויעבוד וישתחוה אזהרה כי לא תשתחוה כדאמר לעיל ובשלמא זובח קא משני לעיל דבעינן ליה למחשב מעבודה לעבודה אבל לא יזבחו ל"ל ולכך מסיימי התוס' ואם תאמר נימא דהני קראי למכובדים כו' רצה לומר דלפי פירוש זה דלא אתי קרא דלא יזבחו למילף מינה אפילו מבוזים ואם כן מנא ליה בעובד למבוזים נימא דכל הני קראי למכובדים וק"ל:

ד"ה האומר אעבוד כו' וקשה דאכתי לא ס"ד כו' עד דמייתי ליה רב יוסף כצ"ל:

בא"ד אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה ר"ל דהשתא הוה ס"ד דהיינו טעמא דמתני' דמחייב באמירה בעלמא כשאומר אעבוד דהוו כאלו מקבלו עתה מיד באמירה זו לאלוה:

ד"ה ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה כו' ועוד י"ל דבכולא שמעתתא פליגי בניסת והא דקאמרי לעיל כו' יש לחייב המסית בדבורא כמסית לע"ז רצה לומר כשאר מסית שאינו מסיתו לעבוד לו לעצמו אלא שמסית לעבוד ע"ז:

בא"ד ומסיק כו' כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב או לא אבל במסית לע"ז פשיטא דמחייב בדיבורא ואם תקשה לך לפי הדרך שכתבתי דבכל מקום שאין הניסת מתחייב כשמשיב אין לא מתחייב גם כן המסית אם כן למ"ד דהניסת לא מתחייב באומרו אין כשמסיתו לעבוד לו לעצמו יהא גם המסית פטור יש לומר דשאני הכא דלא אמר המסית אעבוד או נלך ונעבוד אלא אמר בואו ועבדוני מיד במעשיכם ואם היה פלחו מיד היו מתחייבים ולכך אף היכא שהשיבו לו אין סתמא נמי חייב המסית אף על גב שהניסתים לא מחייבי למאן דאמר זה משום דאי הוו פלחו הוו מחייבים:

גמ' [בואו] ועבדוני ר"מ כו' כצ"ל וכן ברש"י:

שם עד שיאמר אעבוד אלך אעבוד נלך נעבוד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ועובדיהם בסייף כו' דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי כו' כצ"ל:

בד"ה הא מהשתחואה כו' דרך כבוד כהשתחואה כצ"ל:

בד"ה באומר איני מקבלו עלי באלוה כצ"ל והס"ד:

מסית לעצמו במסית אחרים לעצמו שיעבדוהו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ומר סבר כו' ויש לומר דוקא מסית כו' מחייב על כן יש לחייב כו' כצ"ל:

ע"ב רש"י בד"ה מ"ש כו' אחוכי עליה הס"ד:

בד"ה והוציא הכתוב כו' וסקלתם הס"ד:

בד"ה אידי ואידי כו' מילתא דשבחא מהדר כו' כצ"ל:

בד"ה במזיד חייב כו' במיתה ובשוגג כו' כצ"ל:

בד"ה הרי לבו כו' ולא מזיד ולא שוגג הוא אלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רבא אמר פטור כו' דפלוגתא דתנאי היא כו'. נ"ב אלא רבא אליבא דר"י קאמר וליה לא ס"ל ודו"ק:

גמרא התם בזובח להכעיס. לכאורה להכעיס דומה למאהבה ומיראה דפליגי בהו אביי ורבא לקמן וע"ש בתוס' ולקמן (סד) ד"ה אע"ג:

שם היכא דפלחו כו' דכתיב ל"ת לך פסל. (ר"ל ל"ת את עצמך פסל וכמו דדרשינן לקמן (עג) אבידת גופו מן והשבותו לו ע"ש בתוס') ולכן חייב הנעבד אם קבל העבודה דהרי עשה א"ע לפסל. כי פליגי בדבורא כו'. ור"ל וכמו דפליגי בחיובא דנעבד בדבורא כמו כן פליגי בחיובא דעובד:

רש"י (בסה"ע) אין נסתין לעבוד אדם. משמע דאפי' הסית לעבוד איש אחר. אבל הרמב"ם בפ"ה הל' ה' השווה איש אחר לשאר עו"ג וכ"מ לשון הגמרא וטעם החילוק פשוט:

תד"ה ומר. כשמכמינין לו עדים ואומר היאך כו'. כצ"ל:

בא"ד ע"כ יש לחייב כו' כמסית לע"ג כו'. כצ"ל:

גמרא דהר מותר ועובדה. צ"ל ועובדו:

בגמרא שלא כדרכה מהשתחואה נפקא: עיין מה שכתב המהרש"א בזה בשם התוס' דזבחים ואין כוונתם לפרש דברי ר' אלעזר דאיירי קרא במחשבין מעבודה לעבודה דבדברי ר"א ודאי אי אפשר לפרש הכי אלא משום דכל קושית הגמ' היא אי ס"ד דהשתחואה יצאה ללמד על הכלל כולה ולא יזבחו למאי אתי דליכא לאוקמי לכדר"א ואהא הקשו דלמא אוקי ליה למחשבין וכן הוא ג"כ בתירוץ הגמרא דבזובח איירי דלא לפרש דברי ר"א אתי אלא לפרש קרא היכי איירי:

תנהו ענין לשלא כדרכה: ומהכא נפקא אזהרה לשלא כדרכה בזביחה וא"ל אכתי אזהרה בשאר עבודות פנים מנ"ל די"ל כיון דהשוה הכתוב דבלתי לה' לבדו שאר עבודות פנים לזביחה לענין עונש ה"ה ג"כ לענין אזהרה ודע שאין להקשות איך ילפינן מבלתי לה' עבודת פנים הא אצטריך ליה לכדדרשינן בע"ז (דף נ"א ע"א) דשוחט בע"מ לע"ז פטור כיון שאינו ראוי לפנים ע"ש. די"ל דתרתי שמעת מניה דמרבינן מבלתי לה' כל מה שנעשה לשם וממילא ממעט ג"כ כל מה שאינו ראוי לשם דהיינו בעל מום ועכ"פ יצא לנו בזה לתרץ קושית הר"ן שהקשה לעיל אי ס"ד דיצא זביחה ללמד על הכלל כולו בלתי לה' לרבות שאר עבודות פנים ל"ל ולפי הנ"ל אינו מיותר דאצטריך למעט בעל מום:

והאנן תנן האומר אעבוד: מכאן קשה על מה שכתב המהרש"ל במתניתן דהמקבלו עליו לאלוה איירי באומר אלך ואעבוד א"כ מאי מקשה הא שפיר קתני גם אומר במתניתן וא"ל דא"כ אכתי קשה במתניתן גופא מרישא לסיפא דרישא קתני עובד דוקא ובסיפא קתני גם אומר דז"א דאף דהמקשן אכתי לא ס"ד לפרש דלא זו אף זו קתני דא"כ לא מקשה מידי וכדמתרץ רבינא באמת לקמן היינו דוקא בב' משנות המרוחקים זמ"ז ונפסק ביניהם בדינים אחרים בזה דחיקא ליה לפרש דלא זו אף זו קתני אבל באותה משנה גופא ודאי דאמרינן הכי כדמוכח מהך מתניתן גופא דתני אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וניתני נלך ונעבוד לחוד וכ"ש אעבוד אלך ואעבוד אלא ע"כ דלא זו אף זו קתני. וכן קשה דלתירוץ רב יוסף ואביי ורבא לקמן אכתי קשה ממתניתן דהכא דהא באמת סברא דאלך ואעבוד חייב. וי"ל דהמהרש"ל לא כתב כן אלא לפי תירוץ קמא דהש"ס באומר אינו מקבלו לאלוה אלא בעבודה דלפי תירוץ זה אמרינן דכשאומר אלך ואעבוד מקבלו לאלוה כמו שפירש רש"י ולכן שפיר יש לפרש במתניתן דמקבלו עליו לאלוה איירי באומר אלך ואעבוד אבל לפי סברת המקשן ושאר תירוצי הש"ס באמת לא אמרינן הכי דמהיכא תיתי לפרש המקבלו לאלוה באלך ואעבוד:

דכתיב לא תעשה לך פסל: לא מפורש איך דרש מקרא זה ודוחק לומר דדריש לך לשון אותך דאין זה במשמעות הלשון ועוד דהרי לענין המסית איירי השתא ואיך מרומז בזה דפלחו ליה דוקא. ולכן נראה דאסיפא דקרא סמיך דהיינו לא תעבדם דדרשינן מיניה לקמן דנעבד כהמן חייבים על השתחואתו ובהכי קאמר דהיכי דפלחו ליה ודאי מסית הוא דהא המשתחוים הם עע"ז ממש מולא תעבדם:

בתוספות ד"ה ר"ל אמר מותרת. פירוש בהנאה: ועיין מש"כ בזה בזבחים (דף י' ע"א) ואף דרב ענן אמר שמואל אית ליה בחולין (דף ד' ע"ב) דמומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו מ"מ לא מסתבר להתוס' למימר דר"ל קאי כוותיה משום דאסיק ליה הש"ס התם בתיובתא:

בד"ה איכה יעבדו. דמזביחה נפקא דוקא עבודת פנים: פירוש מדפרט הכתוב בהני שחייבים שלא כדרכה ע"כ באחרינא אין חייבין אלא כדרכו ולכן איכה יעבדו ל"ל ומה שהקשה המהרש"א בזה לא נתברר לי לפ"ד:

בא"ד. אע"ג דעבודתה דרך בזיון: פירוש דהא דגרע דרך בזיון אף שדרך אותה ע"ז לעבדה בכך היינו דאף דהגוים עובדים אותה בכך מ"מ לגבי ישראל העובד אותה אין זה דרך עבודה ולכן יש סברא שלא ליחייב אבל אי ילפינן מהשתחואה דבכל עבודות חייבים ושלא כדרכה הרי דחייבים על עבודה שעובדים בה אחרים דאף דע"ז זו אינה נעבדת בכך מ"מ כיון שאחרים נעבדים בכך שם עבודה על מעשה זה שעשה לע"ז וחייב עליה. ולכן סברא ג"כ שיחייב על עבודה דרך בזיון דאף אם לגביה לא יקרא זה דרך עבודה מ"מ כיון ששם עבודה עליה לגבי אחרים חייבים עלי' והיינו מה דדייקו בתוס' כיון שעובדים אותו בכך ועיין במהר"ם שנדחק לפענ"ד מאוד בדעת התוס':

ד"ה מנין לזובח. דמזובח לאלהים נ"ל: עיין בתוספות ריש פרק השוחט והמעלה שבארו יותר בזה:

ד"ה האומר אעבוד. וקשה דאכתי לא ס"ד הך טעמא: וי"ל לשיטת רש"י לפי מה שמשמע מדברי הר"ן לקמן וכן פירש המהר"ם בפירוש דרב יוסף מייתי ראיה מלא תאבה דיחיד הניסת חייב באמירה דלא תאבה לשון יחיד משמע ולכן שפיר י"ל דבאמת כבר ס"ד דרשה דלא תאבה והא דמייתי ליה רב יוסף היינו רק להביא ראיה למה שתי' כאן ביחיד הניסת וכמו שהביא גם אביי בתירוצו ראיה מהך דלא תאבה אף דהוא ע"כ כבר ידוע ליה מדרב יוסף דהא הקשה עליו:

בד"ה ומר סבר. דאמר מ"ש איהו מינן: א"ל דא"כ למה כ"ע מודו היכא דפלחו ליה דמיחייב משום מסית הא בשעה שהסית שייך ג"כ הך טעמא דלא חשיב כ"כ מסית דמימר אמר דלא ישמעו לו דמ"ש איהו מינן די"ל דהיכי דפלחו כשרואה שרוצים לעבדו היה לו לחזור ומדלא חזר מיחייב אבל כשאמרו אין גם לאחר שאמרו כן אין הוכחה שרוצים לעבדו דשמא אחוכי עלי':