דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

סנהדרין נט ע"א - טקסט הדף

והא דינין קום עשה הוא וקא חשיב קום עשה ושב אל תעשה נינהו ואמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר {דברים לג-ד} תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וליחשבה גבי שבע מצות מ''ד מורשה מיגזל קא גזיל לה מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה מיתיבי היה ר''מ אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר {ויקרא יח-ה} אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול התם בשבע מצות דידהו: ר' חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי: ת''ר {בראשית ט-ד} אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי מ''ט דרבי חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא כיוצא בדבר אתה אומר {דברים יב-כג} רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש וגו' (רק חזק לבלתי אכל הדם זה אבר מן החי כי הדם הוא הנפש זה דם מן החי) ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא למה לי למיכתב לבני נח ולמה לי למשני בסיני כדר' יוסי בר' חנינא דא''ר יוסי בר' חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה אמר מר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח מדאיתני עבודת כוכבים בסיני ואשכחן דענש עובדי כוכבים עילווה ש''מ לזה ולזה נאמרה: לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח: אדרבה מדלא נישנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ולא והרי יפת תואר התם משום דלאו בני כיבוש נינהו והרי פחות משוה פרוטה התם משום דלאו בני מחילה נינהו: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

ומקשינן עלה: והא מצות "דינין" קום עשה הוא לעשות דין, ומכל מקום קא חשיב ליה התנא בכלל שבע מצוות!?

ומשנינן: לכך שנה התנא "דינין", כי הם "קום עשה", וגם "שב ואל תעשה" נינהו, כי ציותה התורה אותם לעשות משפט, וציותה עוד שישבו ולא ידונו דין עול. [1]

ואמר רבי יוחנן:

גוי שעוסק בתורה, הרי זה חייב מיתה, שנאמר:

"תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", ונחלקו בדבר אמוראים:

יש מי שדורש "מורשה" מלשון ירושה, ויש מי שדורש "מורשה" כאילו אמרה תורה "מאורשה", ובין כך ובין כך מורשה היא לנו ולא להם; ויתבאר בגמרא לקמן, למה חייבים הם מיתה על שלקחו את זו שאינה מורשה להם.

ומקשינן עלה: וליחשבה תנא - לגוי שעוסק בתורה - גבי שבע מצוות!?

ומשנינן: למאן דאמר "מורשה" כפשוטו, ומלשון ירושה, הרי כשעוסק הוא בתורה מיגזל קא גזיל לה לישראל שירושה היא להם, ואם כן בכלל מצות גזל הוא.

ולמאן דאמר "מורשה" לשון "מאורסה", הרי שממילא דינו כנערה המאורסה, דבסקילה היא, ובכלל גילוי עריות היא. [2]

מיתיבי לדברי רבי יוחנן האוסר לגוי לעסוק בתורה, ממה ששנינו בברייתא:

היה רבי מאיר אומר:

מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול, שנאמר [ויקרא יח ה]:

"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "אשר יעשו אותם כהנים לויים וישראלים" - דמשמע ישראל בלבד - לא נאמר, אלא "אשר יעשה אותם האדם", ובכלל זה כל בני אדם, [3] הא למדת: שאפילו גוי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. [4]

ותיקשי מברייתא זו לרבי יוחנן, שאמר "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה"!?

ומשנינן: התם - בברייתא שהחשיבה את הגוי העוסק בתורה ככהן גדול - בגוי העוסק בשבע מצוות דידהו [של בני נח], אבל כשעוסק בשאר התורה הרי הוא חייב מיתה. [5]

כאן שבה הגמרא לפרש את הברייתא דלעיל נו א: תנו רבנן שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין... ואבר מן החי, רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי:

תנו רבנן:

כתיב במאמר הקב"ה לנח: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" - זה אבר מן החי, שכך אמר הכתוב: כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר.

רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי בכלל הפסוק הוא, ואסור הוא לבני נח.

הגמרא מפסיקה באמצע דברי רבי חנינא בן גמליאל ומפרשת את טעמו:

מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל?

קרי ביה "בשר בנפשו לא תאכל", "דמו בנפשו לא תאכל".

ורבנן, מה יעשו הם בתיבת "דמו"!?

ןמפרשינן: ההוא "דמו" למישרי אבר מן החי דשרצים הוא דאתא [להתיר אבר מן החי של שרצים בא הכתוב]. [6]

כאן שבה הגמרא, ומביאה את המשך דברי רבי חנינא בן גמליאל שבברייתא:

כיוצא בדבר אתה אומר, כלומר, כשם שבני נח הוזהרו על דם מן החי כמו על אבר מן החי, כך ישראל הוזהרו על דם מן החי משום שהוא "מן החי", וכמו שנאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש, [זה הוא איסור דם], ולא תאכל הנפש עם הבשר [זה הוא איסור אבר מן החי] ", [7] ולכך נסמכו מצוות אלו, לומר: לא תאכל הדם הנזכר בראש המקרא, בעוד הנפש עם הבשר, ולאסור "דם מן החי".

ורבנן, איך יפרשו הם את הסמיכות!?

ומפרשינן את שיטתם: ההוא קרא ד"לא תאכל הנפש עם הבשר" - לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא -

כלומר: כדי ללמד על איסור דם, שלא תאמר: כיון שהוקש איסור דם ל"וזבחת מבקרך וצאנך", אם כן רק דם שחיטה הוא שאסור משום דם, אבל דם שמקיזים מן הבהמה אינו דם לחייב עליו משום דם, קא משמע לן שאף הוא אסור משום דם, שלכך הקישתו תורה לאבר מן החי: מה אבר מן החי יש בו איסור, אף דם מן החי יש בו איסור, ומיהו כל אחד משום איסורו הוא אסור, זה משום שהוא "מן החי", וזה משום שהוא דם, ובלבד שיהא הדם "דם הנפש"

- וכמאמר הכתוב "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - והוא הדם שהנפש יוצאת בו. [8]

ומקשינן על עיקר פרשת אבר מן החי בבן נח ובישראל:

למה לי למיכתב איסור אבר מן החי לבני נח, ולמה לי למשני בסיני!? היינו: למה הוצרכה התורה לחזור ולומר לבני ישראל "ולא תאכל הנפש עם הבשר", שהוא איסור אבר מן החי; והרי מאחר שכתבה תורה איסור זה לבני נח, ממילא מחוייבים בה גם ישראל, שהרי ודאי לא מסתבר שיצאו ישראל בקבלתם את התורה מכלל המצוות הראשונים שהיו מחוייבים בהם!? [9]

ומשנינן: לכדרבי יוסי ברבי חנינא, כלומר: משום דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר: מצוה שלא נשנית בסיני, שוב אין מצווים בה אלא ישראל -

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:

כל מצוה שנאמרה בתחילה לבני נח, ונשנית לישראל בסיני, כי אז: לזה ולזה נאמרה, כלומר: מעתה חייבים בה הן בני נח והן בני ישראל.

וכל מצוה שנאמרה בתחילה לבני נח ושוב לא נשנית בסיני, כי אז: לישראל נאמרה ולא לבני נח, כלומר, נעתקה המצוה החל ממעמד הר סיני מבני נח, ושוב אין מצווין בה אלא ישראל מחמת המצוה שנאמרה בסיני. [10]

נחלקו רבי יהודה וחכמים בחולין [ק ב] בפירוש מה שכתבה תורה בפרשת וישלח, אצל יעקב שנאבק עם המלאך ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה":

רבי יהודה סובר: באותה שעה נאסר לבני יעקב מלאכול את גיד הנשה.

וחכמים אומרים: "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו", כלומר: עד סיני לא הוזהרו, אלא שנכתב במקומו, לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה, כתב המקרא הזה על המעשה "על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן, שלא יאכלו גיד"; רש"י.

מוסיף רבי יוסי ברבי חנינא ואומר:

ואנו אין לנו, כלומר: אין מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, אלא מצות גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה בלבד, הסובר: מצוה זו נאסרה לבני ישראל עוד בהיותם בני נח. [11]

אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה: ומקשינן עלה: אדרבה, הרי להיפך יש לנו לומר: מדנשנית בסיני - בהכרח שלישראל נאמרה, ולא לבני נח, שהרי אם לשניהם נאמרה, היה לו לכתוב לשתוק, וממילא היו מתחייבים ישראל במצוה, מכח המצוה הראשונה שנאמרה לכולם ובכללם ישראל!? [12]

ומשנינן: מדאיתני [מדנשנית] איסור עבודת כוכבים בסיני, ואשכחן דענש גויים עילווה [ומצאנו שענש הקב"ה את הגויים - אף לאחר מעמד הר סיני], [13] אם כן מוזהרים הם על עבודת הכוכבים, הרי שמע מינה: אף כל המצוות שנאמרו ונשנו לזה ולזה נאמרה.

אמר מר: לבני נח, ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה, ולא לבני נח [ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה]: ומקשינן: אדרבה, הרי להיפך יש לנו לומר: מדלא נשנית גיד הנשה לישראל בסיני בין שאר המצוות, אם כן אכן אין הם מצווים בה יותר, ולבני נח נאמרה ולא לישראל, כלומר: לא נצטוו בה "בני ישראל" [כמאמר הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"], אלא עד שבאו לסיני, אך משבאו לסיני, פקעה מצוה זו מהם!? [14]

ומשנינן: אי אפשר שתהא מצוה מן המצוות נעתקת מישראל ונותרת אצל בני נח, כי ליכא מידעם, דלישראל שרי, ולבני נח אסור [אין דבר שישראל מותרים בהם, והגויים אסורים בהם]. [15]

ומקשינן על כלל זה:

ולא, וכי אין מה שמותר לישראל, ואסור לבני נח!? והרי אשת איש יפת תואר כך הוא דינה: מותרת לישראל במלחמה, ואסורה לגויים משום גזל!? [16]

ומשנינן: התם - יפת תואר, משום כך לא הותרה לגוי - משום דלאו בני כיבוש נינהו, לא ניתנה ארץ לכבוש, כי אם לישראל; ואף לישראל הרי לא הותרה יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש. [17]

ואכתי מקשינן על כלל זה: והרי גזל פחות משוה פרוטה, שהגוי אסור בה, וישראל מותר בה אפילו כשגוזל מישראל!? [18]

ומשנינן: התם גבי גוי שהוא אסור בגזל אף פחות משוה פרוטה, משום דהגויים לאו בני מחילה נינהו, שאכזרים הם ואינם מוחלים, מה שאין כן ישראל. [19] כאן שבה הגמרא לעיקר דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה; ומקשינן עלה:

הערות

[1] כתב רש"י: אפילו אינו מצווה לעשות משפט, והוא יושב ובטל, הרי הוא מוזהר שלא לעשות עול, ואזהרת "לא תעשו עול [במשפט"; ויקרא יט לה], אינה קום עשה משפט, אלא לחודא קיימא, שב והבטל מלא תעשה עול, אבל אזהרת "לא תשבות" על כרחיך אינה אלא קום עשה.

[2] הרמב"ם [מלכים י ט], הביא דין גוי שעוסק בתורה עם דין גוי ששבת - כאחד, והכל גדר אחד, וז"ל: גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד; וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה:. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן:. ; וראה שם ב"כסף משנה" בדעת הרמב"ם, שהמבואר כאן דהוא גזל או גילוי עריות הכל אסמכתות הם.

[3] כתב רש"י: לית ליה [לרבי מאיר] "אתם קרויים אדם, ולא גויים קרויין אדם" [ראה גם לעיל נח ב, ברש"י ד"ה מוקש אדם], ורבי שמעון הוא דדריש ליה ביבמות סא א [גבי "אדם כי ימות באהל"]. אבל התוספות חילקו בין "אדם" ל"האדם".

[4] כתבו התוספות בבבא קמא לח א ד"ה הרי הוא ככהן גדול: הא דנקט כהן גדול, משום דדרשינן בסוטה [ד ב] "יקרה היא [התורה] מפנינים", מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים; וראה בפירוש רבינו חננאל הנדפס בשולי הגליון במסכת עבודה זרה ג א, דנראה שהוא גורס "הרי הוא כישראל".

[5] כתב רש"י, בשבע מצוות דידהו: עוסקין בהלכות אותן שבע מצוות, להיות בקיאין בהם. ויתכן לפרש את כוונת רש"י על פי מה שכתב ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" על התורה לפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שבני נח צריכים לבני ישראל בשביל שבע מצוותיהם, כי לא להם ניתן לפרש ולחדש ואפילו בשבע מצוותיהם, אלא יבואו לבית דין של ישראל; ולכן הוסיף רש"י, שעוסקים הם בתורה כדי להיות בקיאים בהם ולא יותר.

[6] כתב רש"י לעיל נז א, למישרא שרצים הוא דאתא: משום שהוזהרו באבר מן החי:. אתא האי קרא למישרא אבר מן החי בשרצים, והכי דרשינן לקמן בפירקין: אותו בשר שקרוי "דמו בנפש", והבשר קרוי "בשר", דהיינו דמו חלוק מבשרו, אסרנא לכו באבר מן החי, ולא בשרצים שאין דמו קרוי "נפש", אלא הרי הוא כבשרו, דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת [משום דם], כדאמר בכריתות [כא ב], דלית ביה אלא לאו [דאיסור שרצים], דדם שרצים כבשר.

[7] כן היא גירסת רש"י; וראה הגהות הגר"א.

[8] ובכריתות כב א מפרש, איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו, מטיפה המשחרת ואילך, משהוא מתחיל לצאת שחור, רש"י.

[9] ביאר רש"י את הטעם שמקשה הגמרא דוקא על איסור אבר מן החי: בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות, בסיני למילתייהו נשנית, לפי שלא פרשו כל כך בבני נח על אלו עבירות נענשין עליהם, וכן בעריות לפרש עונשן, אלא אבר מן החי למה לי.

[10] על פי לשון רש"י בד"ה לזה ולזה נאמרה "וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך, אף על גב דעד סיני נצטוו עליה ". אך ראה ב"יד רמה" שכתב וז"ל: ואיבעיא לן: למה לי למכתב אבר מן החי בבני נח, למה לי למכתב בסיני, אטו ישראל לאו בכלל בני נח:. ; ומהדרינן: איצטריך, דאי לא אהדרה בסיני הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח שאף על פי שניתנה מתחילה לבני נח, לא ניתנה [אף מתחילה] אלא לדורות שישראל מתייחסים מהם עד נח; [ויש להעיר, שלפי זה מדוקדק הלשון "לישראל נאמרה ולא לבני נח"; וראה עוד מה שהובא בהערה בהמשך הענין בשם ה"יד רמה"] ; ויש אומרים: לפי שיש לומר, ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן, אבל גויים ניטלה מהן; כדרבי יוסי ברבי חנינא : ; ועל דרך זה הולך ה"יד רמה" בכל הסוגיא, כמבואר בהערות שבהמשך הענין.

[11] בהמשך הסוגיא מקשינן על מה שאמרו: "לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח, [ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה] ", אדרבה, מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה ולא לישראל! ? ועוד בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא על מילה שהיא נשנית בסיני, ומכל מקום לא נצטוו בה אלא ישראל, ומתרצת הגמרא [באחד התירוצים]: אף מתחילה לא נצטוו בה אלא אברהם וזרעו, ואין שייך לאוסרה לבני נח משום "לזה ולזה נאמרה". והקשה ב"יד רמה": וכי תימא, מאי איריא [גיד הנשה אליבא דרבי יהודה] משום דלא נשנית בסיני, תיפוק לי ד" [על כן לא יאכלו] בני ישראל [את גיד הנשה] " כתיב! ? ותו [קשה, דמשמע]: טעמא דלא נשנית בסיני [מצות גיד הנשה], הא אילו נשנית בסיני הוה אמינא "לזה ולזה נאמרה", [ואיך יתכן כן], הא מעיקרא כי כתיבא בישראל כתיבא, דהא מילה דנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, וקיימא לן דלישראל נאמרה ולא לבני נח, וקא מסקינן טעמא לקמן [עמוד ב], משום דמעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, [ואם כן] הכא [בגיד הנשה] נמי, אי נמי [אפילו] נשנית בסיני, היכי הוה סלקא דעתין למימר ד"לזה ולזה נאמרה", הא מעיקרא כי קא מזהר רחמנא לבני ישראל קא מזהר! ? ותו, הא דמקשינן לקמן "אדרבה מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה ולא לישראל", היכי מצינן למימר הכי, הא "בני ישראל" כתיב! ? [ראה ברש"י שפירש: אדרבה מדלא נשנית בסיני אימא לבני נח נאמרה: "לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם, ולא משבאו לכלל ישראל"; כלומר: יש לנו לומר מתוך שלא נשנית בסיני, שהמצוה שבתחילה היתה לבני ישראל, לא היתה עליהם אלא עד שבאו לסיני, אך משבאו לסיני שוב אין הם חייבים עליה]. לא תיקשי לך: הא דקאמרינן ד"מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, לבני ישראל נאמרה, ולא לבני נח", ותני עלה "אין לנו אלא גיד הנשה", לאו למימר, דאם נשנית [גיד הנשה] בסיני הוה אמינא "לזה ולזה נאמרה" - אלא הא קא משמע לן: דמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, אפילו לא נאמרה מתחילה בפירוש לישראל, הדין נותן שלישראל נאמרה ולא לבני נח, [הוא, על דרך שהובא לעיל משמו, ד"לישראל נאמרה" היינו דמתחילה נאמרה לישראל], והדר קאמר: ואין לנו מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני [שנאמר עליה, שמתחילה לא נאמרה אלא לישראל] אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה ; ואף על פי דלגיד הנשה גופיה לא איצטריך, דהא "בני ישראל" כתיב, נפקא מינה: לאשמועינן טעמא דהנך מצוות שנאמרו לבני נח, ונשנו בסיני, אמאי נשנו, ומדאשמועינן דמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני הדין נותן שלא נאמרה אלא לישראל ילפינן טעמא להנך, דלהכי איצטריך למהדר ולמתנינהו, דאי לאו הכי, הוה אמינא: לישראל נאמרו ולא לבני נח. והא דאקשינן לקמן: "אדרבה מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה, ולא לישראל" לאו אגיד הנשה קא מקשי, אלא אכללא דקאמר "לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח" קא מקשי, דמשמע ליה: דאפילו לא נאמר בה " [בני] ישראל", כיון שלא נשנית בסיני, הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לבני נח; ועלה מקשי "אדרבא:. ". אך ראה ברש"י בד"ה ואליבא דרבי יהודה, כתב: ולרבי יהודה גופיה, לישראל נאמר ולא לשאר בני נח, דהא "בני ישראל" כתיב, והא דקאמר הכא, דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם, הוצרך לשנותן בסיני, לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא ניגמר מגיד הנשה דלא נשנית, ולישראל נאמר ולא לבני נח, דמהא ליכא למיגמר, שהרי לא נאסרה אלא לישראל, ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים, אלא מדאיתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו. וראה עוד חידוש בלשון תוספות בפסחים כב א ד"ה ורבי שמעון: שהקשו: איך מותר לרבי יהודה לשלוח ירך לבן נח, והרי עובר הוא משום "לפני עור" כי גיד הנשה אסור לבני נח, לדעת רבי יהודה! ? ותירצו: דלא קשה מידי, דלא קאסר אלא ל"בני יעקב" דוקא, דקודם מתן תורה איקרו "בני נח", דהא לא נשנית בסיני; ולשון זו משמע: אילו היתה נשנית בסיני, כי אז היו אסורים בה כל הגויים, ואף שמתחילה לא נאסר אלא לבני ישראל, וכמאמר הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". וראה עוד, מה שנרשם בהערות בעמוד ב לענין מילה.

[12] נתבאר על פי "יד רמה".

[13] וכמאמר הכתוב [דברים יח י] "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש:. כי תועבת ה' כל עושה אלה, ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך"; רש"י לעיל בד"ה לזה ולזה נאמרה. ורש"י הוסיף שם עוד מקור למה שאמרו "כל מצוה שנאמרה ונשנית, לזה ולזה נאמרה", מעריות, שנאמרו לבני נח ונשנו לישראל, וכתיב בהם - ויקרא יח כד - "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי, ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר אשר בתוככם. כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ".

[14] א. נתבאר על פי רש"י, הובא לשונו בהערה 11 לעיל, וראה שם בשם ה"יד רמה" שלא פירש כן, ואין הקושיא על גיד הנשה, אלא על הכלל שכלל רבי חנינא על מצוות מעין אלו. ב. ב"יד רמה" הוסיף ביאור בקושיית הגמרא: אדרבה מדלא נשנית בסיני, לבני נח נאמרה, ולא לישראל: שהרי לומר ד"לזה ולזה נאמרה" אי אפשר, שאם כן היה הכתוב שונה מצוה זו לישראל כשם שעשה בעבודה זרה, ואם כן בהכרח שלאחד מהם נאמרה, ומסתבר לומר שהמצוה היא לאותם שנאמר להם מעיקרא. וראה עוד ברש"י לעיל בד"ה לזה ולזה נאמרה, שכתב: וכל שלא נשנית בסיני נאמרה לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך, אף על גב דעד סיני נצטוו עליה, מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים וגילוי עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו, שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן, אבל גויים נטלן מהן, ולקמן [היינו הקושיא המבוארת כאן] פריך, [מנין, דמשום שלא נשנית בסיני, נותרה המצוה לישראל], דילמא להכי לא נשנו, דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל; [כלומר, רק לישראל בהיותם בני נח נאסרה, ולא משבאו לכלל ישראל].

[15] כתב רש"י לעיל בד"ה לזה ולזה נאמרה "ומשני, ליכא מידי דלישראל שרי ולגויים אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם, ולזה ולזה ליכא למימר, דאם כן אמאי אתני עבודת כוכבים, הילכך על כרחך אותה שלא נשנית אינה בבני נח, הילכך:. "; [ויש לעיין: לפי מה שמפרש רש"י את קושיית הגמרא שהיא על גיד הנשה, שמתחילה נאסרו בה בני ישראל בלבד, אם כן מה הוא זה שהוסיף רש"י "ולזה ולזה ליכא למימר, דאם כן אמאי אתני עבודת כוכבים", והרי גם אם תאמר דלזה ולזה נאמרה, יהיה הדין שישראל אסורים בה ולא בני נח, כיון שמתחילה היתה המצוה לישראל בלבד! ?].

[16] רש"י הביא כאן את מה שאמרו בברייתא לעיל נז א, שהגוי אסור ביפת תואר; ושם מבואר שהוא משום גזל אשתו של הגוי; וכן הוא גם ב"יד רמה": והא יפת תואר דלישראל שריא וליכא משום גזל, ולגוי אסור משום גזל, כדאמרינן באידך ברייתא "וכן יפת תואר:. ", ומקרא נמי שמעת לה, דכיון דפשטינן דגזל איתסר לבני נח ואיתסר נמי לישראל, הרי יפת תואר בכלל גזל, ישראל בגוי דאפקא קרא ליפת תואר להיתר, שריא, גוי דלא אישתריא ליה, אכתי באיסוריה קיימא. ולכאורה תמוה: מאי מקשה הגמרא מיפת תואר של גוי שהותר לישראל לגוזלה מן הגוי, ולא הותרה לגוי; יותר משאר גזל, שמותר לישראל לגזול את הגוי, ואילו לגוי אסור לגזול את הגוי! ? קושיא זו הקשה המהרש"א, וכתב, דהך סוגיא כדעת הסובר גזל נכרי, אסור, וצ"ע. אך ראה ב"חידושי הר"ן" לעיל נז א [הביא דבריו ב"ערוך לנר" כאן], שהקשה על הברייתא המתירה לישראל לגזול את הגוי: והרי ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור! ? "וכי תימא, דלישראל נמי אסור לגזול ישראל חבירו, ואם כן ליכא מידי דלישאראל שרי וגוי אסור, ליתא, דהא אמרינן לקמן [בסוגייתנו] גבי יפת תואר, והרי יפת תואר דלישראל שרי וגוי אסור, אף על פי שישראל אסור הוא בודאי ביפת תואר של ישראל חבירו! ? ואין זו קושיא אצלי, דבשלמא גבי יפת תואר דאסורה לבני נח, בין שתהיה היפת תואר של ישראל או דידהו, ואילו לדידן שריא יפת תואר דידהו, בהא איכא לאקשויי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, אבל דין גזל הרי ישנו בישראל, אלא דישראל בגוי שרייה רחמנא כדכתיב "ראה ויתר גויים", עמד והתיר ממונם לישראל; [ומיהו, לפי מה שפירש ה"ערוך לנר" בדעת רש"י - הובאו דבריו בהערות שם - שדין "יפת תואר" הנזכרת בברייתא בין איסורי הגזל, היינו אף בלי ביאה, ועל עצם הלקיחה שלוקח את אשתו מבעלה, אם כן משמע שאף כוונת הגמרא כאן היא על עצם הלקיחה, ואם כן אף לקיחה זו היא בכלל "ראה ויתר גויים"]. ב. והוסיף עוד בחידושי הר"ן: וכי תימא: גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, שהרי אשת הגוי מותרת לישראל:. אלא דבהא איכא למימר, דאשת הגוי אף על גב דפטריה רחמנא ממיתה, אפשר דאיכא איסורא דאורייתא - מכל מקום לקושיא הזו אין לה מקום, דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר, דשאני התם דלאו בני כיבוש נינהו, רצה לומר שהגויים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה, ומשום הכי אסורים ביפת תואר, דאכתי הויא אשת הגוי חבירו, אבל ישראל הם בני כיבוש שכובשין את הגויים קנין הגוף, והם ממון שלהם ונפקעה תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה, ומשום הכי קיימא לן דגר מטבילין אותו בעל כרחו מפני שאנחנו קונים בו קנין הגוף, וגזל הגוי דשרי, היינו טעמא משום שאין מקיימים השבע מצוות, וכדכתיבנא לעיל.

[17] נתבאר על פי רש"י; וב"יד רמה" כתב: כלומר, לא ניתנה להם רשות לכבוש את הארץ, כמו שניתנה להן לישראל, ואשתכח, דהאי דשריא לישראל ואסירא לגוי, לאו משום קדושה יתירה דאיכא בגוי הוא, אלא משום דלגוי הוי גזל, לישראל לא הוי גזל כלל דכממונא דנפשיה [הוא]. וראה דברים מחודשים בחידושי הר"ן שהובא לשונו בהערה קודמת אות ב.

[18] בהכרח הוא כן, שהרי מן הגוי אפילו גזל יותר משוה פרוטה הותר לישראל. וצריך ביאור: מהיכן פשיטא לגמרא - עד שמקשה הגמרא מכח זה על רבי יוסי ברבי חנינא - שישראל מותר לגזול מישראל פחות משוה פרוטה; ומהיכן פשיטא לגמרא, שהגוי אסור לגזול מישראל - שהם מוחלים - פחות משוה פרוטה, והרי לעיל נז א, מבואר לא כן! ? דהנה לעיל נז א מבואר בברייתא, דב"כיוצא בו" דגזל, "גוי בגוי וגוי בישראל אסור, וישראל בגוי מותר", ומפרש לה רב פפא, דהיינו גזל פחות משוה פרוטה; ומקשה הגמרא: אם כן גוי בישראל למה הוא אסור, והרי ישראל מוחלין! ? הרי שנקטה הגמרא בסברא שהגוי מותר לגזול את הישראל פחות משוה פרוטה, ואילו כאן מבואר בפשיטות שגוי בישראל אסור. ומתרצת שם הגמרא: נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה, והיינו דמכל מקום גזל הוא, רק המחילה מועילה שלא יצטרך להשיב; וראה שם ברש"י דמטעם זה אף ישראל בישראל שהם מוחלין - אסור. ואף זה שלא כדברי סוגייתנו, כי לפי זה הן גוי בישראל והן ישראל בישראל אסורין בגזל פחות משוה פרוטה! ? וראה "יד רמה".

[19] דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי קושיית הגמרא היתה: למה חלוק גזלן גוי מגזלן ישראל, שהגוי אסור לגזול פחות משוה פרוטה, ואילו הישראל מותר לגזול פחות משוה פרוטה; ואילו סברת הגמרא בתירוצה, היא לחלק בין נגזל גוי שאינו מוחל, לנגזל ישראל שהוא מוחל! ? וכתב ב"יד רמה": התם היינו טעמא דאיתסר להו אפילו פחות משוה פרוטה, משום דלאו בני מחילה נינהו, לפי (שאסורין) [שאכזרין] הן, ואין מוחלין אפילו על דבר קל, ודרך העולם, שכל המדקדק מדקדקים עמו ואין מוחלין לו, אבל ישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר קל; ויש לפרש: דגויים לאו בני מחילה נינהו, אשתכח דפחות משוה פרוטה לגבייהו, ממונא הוי, ואסיר להו למשקליה, [וראה לשון רש"י].

ומקשים: והא [והרי] מצות דינין (עשיית המשפט) קום עשה הוא, ולמרות כן קא חשיב [מונה] אותה בשבע מצוות! ודוחים: במצוה זו יש חלק של "קום עשה" וגם "שב אל תעשה" נינהו [הם], שיש בה גם ציווי למנות דיינים ולעשות דין, וגם מצות "לא תעשה" שלא לעשות עוול לחבירו שלא כדין.

ואמר ר' יוחנן: גוי שעוסק בתורה — חייב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), כלומר, לנו מורשה ולא להם.

ושואלים: אם כן וליחשבה [ושימנה אותה], איסור זה, גבי [אצל] שבע מצות בני נח! ומתרצים: מאן דאמר [מי שאומר] ומבין מכתוב זה שהתורה היא "מורשה" — ירושה, אם כן הגוי העוסק בה מיגזל קא גזיל לה [גוזל אותה] וחייב משום גזל, וזו אכן נמנית, מאן דאמר [מי שאומר] שיש להבין כאן כאילו נכתב "מאורסה" — אם כן דינו כבא על נערה המאורסה, שבסקילה.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יוחנן, ממה שהיה ר' מאיר אומר: מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא חשוב ככהן גדול? שנאמר: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), כהנים לויים וישראלים לא נאמר בפסוק זה אלא "האדם", הא [הרי] למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!

ומשיבים: התם [שם] בדברי ר' מאיר הכוונה כשאותו גוי עוסק בלימוד שבע מצות דידהו [שלהם], שבהלכות הנוגעות לשבע מצוות אלה מצווה הוא לעסוק, וכשעוסק בהן הריהו נחשב ביותר.

א בברייתא היסודית בדיני בני נח הובא גם שר' חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי נצטוו עליו בני נח. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד) — זה אבר מן החי, שלא לאכול בשר בעוד נפש החיים בו. ר' חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי נאסר מכאן.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' חנינא בן גמליאל? ומסבירים: קרי ביה [קורא הוא בו] בפסוק זה קריאה כפולה: "בשר בנפשו לא תאכל" וגם "דמו בנפשו לא תאכל". ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד מפרשים הם "דמו" האמור בכתוב זה? שהרי לדעתם יש שם רק איסור אבר מן החי אך לא דם! ומשיבים: הפסוק ההוא למישרי [להתיר] אבר מן החי בשרצים הוא דאתא [שבא], והזכיר גם "דמו" ללמד שאין האיסור אלא בבעלי חיים שדמם נפרד לגמרי מבשרם, ואילו שרצים אין דמם חלוק מבשרם, ולפיכך הותר להם.

כיוצא בדבר אתה אומר ראיה לענין דם מן החי שלדעת ר' חנינא נאסר לישראל בסיני "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). וכך הוא מפרש: "רק חזק לבלתי אכל הדם" — זה אבר מן החי. "כי הדם הוא הנפש" — זה דם מן החי.

ורבנן [וחכמים] שאינם מוצאים איסור מיוחד בדם מן החי, כיצד מפרשים הם כתוב זה? ומשיבים: הפסוק ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא [שבא], ללמד שגם דם זה אסור, ושואלים: לשיטת ר' חנינא בן גמליאל

למה לי למיכתב [לכתוב] הלכה זו לבני נח, ולמה לי למשני [לחזור עליה] בסיני לישראל, והלא ישראל בכלל בני נח הם!

ומשיבים: דבר זה יש להבין כשיטת ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: כל מצוה שנאמרה בראשונה לבני נח ונשנית בסיני משמעותה שלזה ולזה, לבני נח ולישראל נאמרה.

ואולם אם נאמרה בתחילה לבני נח ולא נשנית בסיני בתוך המצוות שנתנו לישראל, יש להבין כי לישראל נאמרה ולא לבני נח. ואנו אין לנו דוגמא לכך אלא גיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה, הסבור כי הפסוק הנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב), כוונתו לבני יעקב אבינו, שאף שהיו בתורת בני נח נצטוו במצוה זו.

ב אמר מר [החכם]: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה. ומקשים: אדרבה (להיפך), מכיון שנשנית בסיני — ראיה היא שלישראל נאמרה ולא לבני נח, שאם מצוה זו גם לבני נח היא, לשם מה לחזור עליה בסיני?!

ומשיבים: דבר זה נלמד מדאיתני [ממה שנשנית] עבודה זרה גם בסיני, ואשכחן [ומצאנו] שענש הקדוש ברוך הוא גוים עילווה [עליה], שמע מינה [למד מכאן] שכל מצוה שנשנית — לזה ולזה נאמרה ולא לישראל בלבד.

עוד אמר החכם בברייתא כי מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני — ראיה היא שלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומקשים: אדרבה [להיפך], מכיון שלא נישנית בסיני מסתבר כי לבני נח נאמרה ולא לישראל! ומשיבים: ליכא מידעם [אין דבר] שלישראל שרי [מותר] ולגוי אסור.

ומקשים: וכי לא מצאנו כדבר הזה? והרי יפת תואר, כלומר, ההיתר לקחת שבויית מלחמה בעל כרחה, נאמרה רק לישראל, והיא אסורה לגויים משום גזל! ומשיבים: התם [שם] הטעם משום דלאו [שאינם] בני כיבוש נינהו [הם] כלומר, לא ניתנה רשות לגויים לעשות מלחמה לשם כיבוש, ודין זה ביפת תואר נאמר רק במלחמת כיבוש, ולפיכך הדבר מותר לישראל ואסור לגוי, ולא משום שישראל קדושתו פחותה מגוי.

ומקשים: והרי גזל של פחות משוה פרוטה שאסור לגוי ומותר לישראל! ומשיבים: התם [שם] לא זה הטעם, אלא משום דלאו [שאינם] בני מחילה נינהו [הם], שאין שייך בהם ענין מחילה על פחות משווה פרוטה, כי בעצם אף גזל של פחות משווה פרוטה גזל הוא, אלא שישראל מוחלים לגזלן, וגוים שאינם מוחלים גם על ערך מועט כזה הריהו להם כשאר גזל.

עוד שנינו בברייתא ש"כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara challenges: But the mitzva of establishing courts of judgment is a mitzva to stand up and take action, and nevertheless he counts it among the seven mitzvot. The Gemara answers: This mitzva contains a requirement to stand up and take action, i.e., the obligation to establish courts and carry out justice, and it also contains a requirement to sit and refrain from action, i.e., the prohibition against doing injustice.

And Rabbi Yoḥanan says: A gentile who engages in Torah study is liable to receive the death penalty; as it is stated: “Moses commanded us a law [torah], an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), indicating that it is an inheritance for us, and not for them.

The Gemara challenges: But if so, let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. The Gemara explains: According to the one who says that the verse is referring to the Torah as an inheritance, this prohibition is included in the prohibition of robbery, as a gentile who studies Torah robs the Jewish people of it. According to the one who says that the verse is referring to the Torah as betrothed, as the spelling of the Hebrew word for betrothed [me’orasa], is similar to that of the word for inheritance [morasha], the punishment of a gentile who studies Torah is like that of one who engages in intercourse with a betrothed young woman, which is execution by stoning.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Meir would say: From where is it derived that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest? It is derived from that which is stated: “You shall therefore keep My statutes and My ordinances, which if a man does he shall live by them” (Leviticus 18:5). The phrase: Which if priests, Levites, and Israelites do they shall live by them, is not stated, but rather: “A man,” which indicates mankind in general. You have therefore learned that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest.

The Gemara answers: There, in the baraita, the reference is to a gentile who engages in the study of their seven mitzvot. It is a mitzva for a gentile to study the halakhot that pertain to the seven Noahide mitzvot, and when he does so he is highly regarded.

§ The baraita that lists the Noahide mitzvot (56a) teaches that Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The descendants of Noah are also commanded concerning the prohibition against consuming the blood from a living animal. The Sages taught in a baraita: With regard to the verse: “Only flesh with its life, which is its blood, you shall not eat” (Genesis 9:4), this is the prohibition against eating a limb from a living animal. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The blood from a living animal is also prohibited in this verse.

The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel? The Gemara answers: He reads into the verse: Flesh with its life you shall not eat; blood with its life you shall not eat. The Gemara asks: And how do the Rabbis explain the mention of blood in this verse? After all, in their opinion, blood from a living animal is not forbidden. The Gemara answers: That comes to permit eating limbs from living creeping animals. The verse indicates that the prohibition does not apply to creeping animals, whose blood is not considered separate from their flesh (see 59b).

The baraita continues: Similarly, you can say that according to the opinion of Rabbi Ḥanina, blood from a living animal is also forbidden to the Jewish people in particular; as it is stated: “Only be steadfast in not eating blood, as the blood is the life, and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). With regard to the statements: “Only be steadfast in not eating blood,” this is a limb from a living animal; “as the blood is the life,” this is blood from a living animal.

The Gemara asks: And how do the Rabbis, who hold that there is no specific prohibition with regard to blood from a living animal, interpret this verse? The Gemara answers: That verse comes to teach the prohibition against consuming blood spilled in the process of bloodletting, as this is blood through which the soul departs (see Karetot 20b).

The Gemara asks: According to Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need the Torah to write this halakha with regard to descendants of Noah, and why do I need the Torah to repeat it at Sinai with regard to Jews? Aren’t Jews also descendants of Noah?

The Gemara answers that it is to be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina; as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Any mitzva that was first stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, i.e., it applies to both gentiles and Jews.

But a mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was not repeated at Sinai among the mitzvot given to the Jewish people was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah. And we have only the prohibition against eating the sciatic nerve to which this classification applies, and this is according to the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the verse: “Therefore the children of Israel do not eat the sciatic nerve, which is on the hollow of the thigh, until this day” (Genesis 32:32), is referring to the sons of Jacob, who were commanded to observe this prohibition even though they had the status of descendants of Noah.

§ The Master said in a baraita: Any mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group. The Gemara raises an objection: On the contrary, from the fact that it was repeated at Sinai, clearly it can be derived that it was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah, as if it pertains to the descendants of Noah as well, why repeat it at Sinai? Aren’t the Jewish people also descendants of Noah?

The Gemara answers: From the fact that the prohibition of idol worship was repeated at Sinai, and we find that God punished gentiles for it, conclude from it that any mitzva that was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, and not only for the Jewish people.

It is further stated in the baraita that a mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was not repeated at Sinai was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah. The Gemara raises an objection: On the contrary, from the fact that it was not repeated at Sinai, clearly it can be derived that it was stated for the descendants of Noah and not for the Jewish people. The Gemara answers: There is nothing that is permitted to a Jew and forbidden to a gentile.

The Gemara asks: And is there not? But isn’t there the permission for a Jew to take a married beautiful woman, who was taken as a prisoner of war, to be his wife? For a gentile to do so is forbidden. The Gemara answers: There, the reason gentiles are prohibited from doing so is because they are not authorized to conquer. It is not permitted for gentiles to wage wars of conquest, and the halakha of marrying a beautiful woman is stated only with regard to a war of conquest. Therefore the fact that a beautiful woman who is a prisoner of war is permitted only to a Jew and not to a gentile does not indicate that gentiles have a higher degree of sanctity.

The Gemara asks: But isn’t stealing less than the value of one peruta prohibited to a gentile and permitted to a Jew? The Gemara answers: There it is because gentiles are not apt to grant forgiveness of debts, even of less than the value of one peruta. Therefore, for a gentile to take even such a minuscule amount is considered robbery. Jews normally forgive such small amounts.

It is stated in the baraita that any mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated both for this group and for that group.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אע"פ שאינו נהרג ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אע"פ שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות:

אע"פ שהכרת האמור בדם הוא אמור בדם זביחה כל כיוצא בו גם כן בחיוב כרת הוא מעתה דם הקזה שהנפש יוצאה בו והוא דם הקלוח חיובו בכרת אבל השותת בסוף ההקזה אין חייבים עליו כמו שיתבאר במקומו:

רבי חנינא בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי מאי טעמיה דכתיב אך בשר שדינהו להאי נפשו ולהאי דמו תרווייהו אבשר וקרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא שרצים לענין אבר מן החי הוא דאתא כדפרישית. כיוצא בדבר אתה אומר שאף ישראל הוזהרו על הדם מן החי משום חיות דס"ד אמינא כיון דכתיבא שחיטה לעיל מיניה וזבחת מבקרך ומצאנך והדר כתיב רק חזק לבלתי אכול הדם וכן גבי ההוא פרשה דכיסוי הדם דסדר אחרי מות שחיטה כתיב ברישא והדר דם וכן גבי לא תעשה דחלב ודם דכתיב בסדר ויקרא שחיטה כתיב ברישא וסד"א כי אסר רחמנא דם שחוטין אבל דם בעלי חיים לא קמ"ל כי הדם הוא הנפש אימתי הדם הוא הנפש בעוד שהבהמה חיה, ואית דדייקי לה מסיפא דקרא ולא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל הדם הנזכר בריש המקרא בעוד שהנפש עם הבשר ולא דייק דוודאי סיפיה דקרא לכ"ע לאבר מן החי הוא דאתא כדמיבעיא לן לקמן למה לי למיכתב בבני נח כו'. ורבנן דלא דרשי הני קראי לדם מן החי מיבעי ליה לדם הקזה שהנפש יוצאה בו ואע"פ שלא מת בה ס"ד אמינא דם שחיטה הוא דאסיר דם הקזה לא קמ"ל ובכריתות מפרש' איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך.

ואיבעיא לן למה לי למכתב אבר מן החי בבני נח למה לי למכתב בסיני אטו ישראל לאו בכלל בני נח נינהו דאיצטריך למיהדר ולאהדורינהו עילוה בסיני. ומהדרינן איצטריך דאי לא אהדרה בסיני הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח שאף ע"פ שניתנה מתחלה לבני נח לא ניתנה אלא לדורות שישראל מתייחסים מהם עד נח ויש אומרים לפי שיש לומר ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל כותים ניטלו מהן. כדרבי יוסי בר חנינא דאמר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח כדמפרש טעמא לקמיה. ואין לנו מצוה שנאמרה קודם מתן תורה ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה דאמר בפרק גיד הנשה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אלמא קסבר מבני יעקב נאסרו, בני יעקב מקמי מתן תורה בני נח מיקרו, ורבנן פליגי עליה ואמרי בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו כלומר משה כתבו לאחר מת"ת במקום המאורע על שם סופו להודיע מאי זה טעם נאסר שאלו נכתב עם המצות שנכתבו לאחר מת"ת היה צריך לשנות את המעשה ההוא פעם שנית כדי להודיע טעמו של דבר והכי קאמר קרא ע"כ לא יאכלו עתה בני ישראל את גיד הנשה ולר' יהודה איצטריך לאשמועינן דלבני ישראנ נאמרה ולא לשאר בני נח. וכי תימא מאי איריא משום דלא נשנית בסיני תיפוק לי דבני ישראל כתיב ותו טעמא דלא נשנית בסיני הא אלו נשנית בסיני הוה אמינא לזה ולזה נאמרה הא מעיקרא כי כתיבא בישראל כתיבא דהא מילה דנאמרה לב"נ ונשנית בסיני וקי"ל דלישראל נאמרה ולא לב"נ וקא מסקינן טעמא לקמן משום דמעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר לה רחמנא הכא נמי אי נמי נשנית בסיני היכי הוה ס"ד למימר דלזה ולזה נאמרה הא מעיקרא כי קא מזהר רחמנא לבני ישראל קא מזהר ותו הא דמקשי' לקמן אדרבה מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל היכי מצינן למימר הכי הא בני ישראל כתיב. לא תיקשי לך האי דקאמרינן דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לבני ישראל נאמרה ולא לב"נ ותני עלה אין לנו אלא גיד הנשה לאו למימר דאם נשנית בסיני הוה אמינא לזה ולזה נאמרה אלא הא קמ"ל דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני אפי' לא נאמרה מתחלה בפי' לישראל הדין נותן שלישראל נאמרה ולא לב"נ והדר קאמר ואין לנו מצוה שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה ואע"פ דלגיד הנשה גופיה לא איצטריך דהא ב"י כתיב נפקא מינה לאשמועינן טעמא דהנך מצות שנאמרו לב"נ ונשנו בסיני אמאי נשנו ומדאשמועינן דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני הדין נותן שלא נאמרה אלא לישראל ילפי' טעמא להנך דלהכי איצטריך למהדר ולמתנינהו דאי לאו הכי הוה אמינא לישראל נאמרו ולא לב"נ איכא לפרושי נמי דאלו נאמרה קאמר אלו נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לב"נ ובדלא כתיב בה ישראל קאי והדר קאמר ואין לנו מצוה שנאמרה לבני נת ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה כו'. ואיבעי תימא איצטריך לפריה ורביה דנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לשום אזהרה אלא לדבר שבמנין והאי דקאמר אין לנו אלא גיד הנשה מצוה שלא נשנית כלל הוא דנקט כדמפרש בגמרא דלקמן והאי פירוש מסתבר טפי. והא דאקשינן לקמן אדרבא מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל לאו אגיד הנשה קא מקשי אלא אכללא דקאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"ן קא מקשי דמשמע ליה דאפי' לא נאמר בה ישראל כיון שלא נשנית בסיני הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לב"נ ועלה קא מקשי אדרבא כו' כדבעינן למימר קמן:

אמר מר כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה ומתמהינן אדרבא מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ דאי ס"ד לב"נ [נמי] נאמרה למה לי למהדר ומתנא בה בסיני לשתוק מינה ואנא ידענא דלזה ולזה נאמרה דהא ישראל בכלל ב"נ נינהו. ומפרקינן מדאיתני ע"ג בסיני ואשכחן בה דאיענוש כותים עילוה לאחר מת"ת שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו' ש"מ לזה ולזה נאמרה ולא מצית למימר דכי ענשינהו משום הנך דעבוד מקמי מתן תורה ענשינהו דהא לא עניש לבנים בעון אבות אלא באוחזין מעשה אבותיהם בידיהן:

אמר מר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ומתמהינן אדרבא מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל דהא לזה ולזה לא מצית אמרת דא"כ מהדר הוה הדר תאני לה בסיני דומיא דע"ג ומדלא תני לה בסיני ש"מ לאחד מהן נאמרה הילכך על כרחי' אוקמה להנך דאיתמרא להו מעיקרא. ולאו אגיד הנשה קא מקשי אלא אכללא דקאמר קא מקשי'. ומפרקינן ליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור שהרי רבה הכתוב בישראל מצות יתרות להוסיף להן קדושה משא"כ בכותים. ומקשינן ולא והא יפת תואר דלישראל שריא וליכא משום גזל ולכותי אסור משום גזל כדאמרינן באידך ברייתא (לעיל סנהדרין נ"ז.) וכן יפת תואר כותי בכותי וכותי בישראל וישראל בישראל אסור ישראל בכותי מותר ומקרא נמי שמעת לה דכיון דפשטינן דגזל איתסר לב"נ ואיתסר נמי לישראל הרי יפת תואר בכלל גזל ישראל בכותי דאפקא קרא ליפת תואר להיתר שריא כותי דלא אישתריא ליה אכתי באיסורא קיימא. ומפרקינן התם משום דלאו בני כיבוש נינהו כלומר לא ניתנה להם רשות לכבוש את הארץ כמו שניתנה להן לישראל ואשחכח דהאי דשריא לישראל ואסירא לכותי לאו משום קדושה יתירה דאיכא בכותי הוא אלא משום דלכותי הוי גזל לישראל לא הוי גזל כלל דכממונא דנפשיה:

ומקשינן תוב והרי פחות משוה פרוטה דלישראל שרי משום גזל דבר מחילה הוא ולכותי אסיר ומשמע דלא סבירא לן כדרב פפא (שם) דסבר לאוקומי כיוצא בו דגזל בפחות משוה פרוטה ותני עלה ישראל בישראל אסור. ואי בעי תימא אפי' תימא כרב פפא התם קא מיירי לכתחילה והכא קא מיירי בדיעבד דאי גזיל ליה פחות משוה פרוטה אי הגזלן ישראל הוא שרי ליה לאחזוקי ביה ואי כותי הוא אסיר ליה לאחזוקי ביה. מיהו פשטא דשמעתא לא משמע אלא לכתחילה. ותו דאיעבד בכותי מנ"ל דאסיר והיכן הוזהרו בני נח להשיב את הגזילה אי מאבימלך דכתיב ביה השב את אשת האיש התם לדידיה קא מזהר רחמנא לאחריני מנלן. ומפרקינן התם היינו טעמא דאיתסר להו אפי' פחות משוה פרוטה משום דלאו בני מחילה נינהו לפי שאסורין הן ואין מוחלין אפילו על דבר קל. ודרך העולם שכל המדקדק מדקדקים עמו ואין מוחלין לו אבל ישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר קל. ויש לפרש דכותים לאו בני מחילה נינהו אשתכח דפחות משוה פרוטה לגבייהו ממונא הוי ואסיר להו למשקליה:

גמרא ולא והרי יפת תואר כו' יש לדקדק דהא יפת תואר ישראל בישראל נמי אסור כדלעיל ואי משום דשרי ישראל לנכרי ונכרי בנכרי אסור אמאי לא תקשי ליה מגזל גופיה דשרי לעיל ישראל בנכרי ונכרי בנכרי אסור [ויש לומר] דהך סוגיא למאן דאמר דגזל הנכרי אסור וצ"ע וק"ל:

תוס' בד"ה אף דם מן החי ולרבנן אבר מן החי וקשה דתנא דלעיל דרישא דנפקא ליה אבר מן החי מאכל תאכל כו' עכ"ל הרא"ם בפירוש החומש הרגיש בקושיא זו וזה לשונו ואע"פ שאבר מן החי כבר נצטוה בו אדם הראשון כנרמז מאכל תאכל הוצרך להזהיר גם בני נח דלא תימא בזמן שנאסר לו בשר נאסר לו גם אבר מן החי אבל השתא דהותר בשר הותר גם כן אבר מן החי והכי משמע נמי מההיא דסנהדרין דאמר רבי יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר וכשבאו בני נח הותר להם כו' יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר כו' עכ"ל ע"ש ואולי נעלם ממנו הסוגיא דלעיל דאי אפשר לומר כתירוצו דהא לעיל פריך לתנא דנפקא ליה אבר מן החי מאכל תאכל האי אך בשר בנפשו גו' למאי אתא ומשני למישרי שרצים ולדברי הרא"ם מאי פריך הא איכא נמי לאוקמא שפיר אליביה לאסור אבר מן החי לבני נח דהא דנאסר כבר לאדם מאכל תאכל לא משתמע מיניה לאסור לבני נח שהותר להם בשר ומה שהביא הרא"ם ראייה מסוגיא דלקמן דאמר רב יהודה כו' יכול לא יהא אבר מן החי נוהג כו' לאו ראייה היא כלל דרב יהודה אמר רב דלקמן סבירא ליה כתנא דבי מנשה דלא יליף כל השבע מצות מויצו ה' גו' אלא דכל חדא באנפי נפשיה נצטוה לבני נח כדאמרינן לעיל ומשום הכי קאמר שפיר רב יהודה יכול לא יהא אבר מן החי נוהג כו' כיון דהותר להם בשר אין חילוק בין אבר מן החי בין שאר בשר כיון דלא נאסר לאדם אבר מן החי מעולם וכן הוא בהדיא בירושלמי דלרב לא נאסר לאדם אבר מן החי כלל גם זו דעת הרמב"ם בפרק ראשון דהלכות מלכים דלא נצטוה אדם רק על שש מצות ולבני נח הוסיף אבר מן החי וכהאי גוונא כתבו התוספות לעיל לר"י דמודה דבני נח אחר המבול נצטוו על אבר מן החי אבל האי תנא קמא דרבי חנינא בן גמליאל מסתמא הוא בעצמו תנא קמא דרבי חנינא בן גמליאל דריש הסוגיא דדריש נמי אבר מן החי מויצו ה' גו' ולא מוקי האי קרא דאך בשר בנפשו גו' רק למשרי שרצים ולהכי קשיא להו שפיר הכא דלעיל נפקא ליה מאכל תאכל כו' ולהכי המתינו התוס' בקושייתם להקשות בדברי ר' חנינא בן גמליאל משום דלא נימא דהאי תנא נמי כתנא דבי מנשה סבירא ליה ותירוץ הרא"ם מצד עצמו אין לו עיקר וכי משום דהותר לנח בשר נאמר דהותר לו אבר מן החי דהא לאדם נמי הותר בשר מתה מאליה ואעפ"כ לא הותר לו אבר מן החי אפילו נפל מאליו כמ"ש התוספות לעיל והדברים ברורים הן באין גמגום ודו"ק:

גמ' רק חזק לבלתי אכול הדם זה אבר מן החי כי הדם הוא הנפש זה דם מן החי. נ"ב בס"א ליתא:

רש"י בד"ה מורשה ומאורסה כו' כצ"ל. בד"ה למה לי כו' עונשם עליהם. נ"ב ס"א נענשים:

בד"ה ואליבא דר"י כו' לבני נח דמיהא צ"ל דמהא:

רש"י ד"ה ומשני. שב והבטל מלעשות עול. כצ"ל:

רש"י ד"ה מורשה מאורסה. אמוראי איכא כו'. ע"ש דר"ח תנא לה:

רש"י ד"ה מגזל. וכן נעה"מ דהא בכלל ג"ע הוא. לפירושו למאי מסיק הגמ' דינו כו' דבסקילה. ועוד דלעיל (נז ב) משני על הא דמקשה מלאמר זו ג"ע התם בעריות דידהו. ולכן הנל"פ דר"ל דלא חשיב אלא הנך דמחייבי עלייהו מיתה דידהו אבל הא דבסקילה לא חשיב:

רש"י ד"ה לאו בני כבוש. לא נתנה ארץ לכבוש כי אם כו'. כ"נ דצ"ל. אבל ק"ל מהא דחולין (ס"ד ס) עמון ומואב טהרו בסיחון וכן שם לעיל מיניה בדרשה דקרא והעוים. ובתוס' גיטין (ר"ד נח) כ' דקונים בחזקה דכיבוש מלחמה ע"ש:

תד"ה אף. וקשה כו' דרישא נ"ל כו'. כצ"ל בלא ד':

גמ' מ"ד מורשה מגזל קא גזיל לה. נ"ב יש לדקדק מה ענין גזל והלא אין גזל אלא כעין ויגזול את החנית מיד המצרי דחסריה מידי. והא לא דמי מה אנו חסרים אם עוסק בה כלום לקח התורה מידינו בכך. וי"ל דעוסק בתורה היינו שיושב ודורש בה ומפרש סתומותיה ומה שהיה ראוי לישראל לאמרו וקדם הוא וזכה היינו ודאי כעין גזלה:

שם משום דלא בני כבוש נינהו. נ"ב צ"ע בגטין (ל"ח א') עמון ומואב טהרו בסיחון וכי היכי דקנו ארצם בחזקה קנו נמי גופם [עתוס' שם]:

"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִיִּים לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'הָאָדָם' (ויקרא יח, ה). קשא וכי אם יש שום מצוה בתורה שנזכרה על שם שלשתם, הלא כל המצות נזכרו על שם ישראל בלבד אף על גב דשייכי בשלשתם, וכאן הכי הוה ליה למימר יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם?
ונראה לי בס"ד דישראל נקראו בשם אָדָם ואומות העולם בשם הָאָדָם והטעם כי ישראל יש בהם שלשה מדרגות של קדושה שהם כהנים לוים ישראלים וכל קדושה נמשכה משם י־ה וג' פעמים י־ה הוא מספר אדם [15×3=45] ולכן כשמזכיר את ישראל בשם אָדָם כאלו מזכירן בשם כהנים לוים וישראלים, וכאן כונתו לומר 'אָדָם' לא נאמר כאן אלא 'הָאָדָם' אך כיון דתואר אָדָם הוא קאי על כהנים לוים ישראלים לכן נקיט כאן 'כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִיִּים' לא נאמר כאן, כדי ללמדנו דתואר אדם הוא כולל על כהנים לוים ישראלים אך מטרת כונתו היא לומר 'אָדָם' לא נאמר כאן אלא 'הָאָדָם' שהוא תואר אומות העולם שנקראים הָאָדָם.

הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. הָתָם בְּשֶׁבַע מִצְווֹת דִּידְהוּ (ויקרא יח, ה). פירוש יש לו יתרון על אחיו בני אומתו כיתרון כהן גדול על אחיו הכהנים. אך קשה היכא נזכר או נרמז כהן גדול בהאי קרא? ונראה לי בס"ד כי יתרון שיש לכהן גדול על אחיו הכהנים בתרתי האחד שהוא לובש שמונה בגדים ואין שאר כהנים רשאין ללבוש שמונה בגדים אלא ארבעה, ועוד יש לו יתרון ביום יו"ד בחודש תשרי שאין העבודה כשרה אלא רק בו והוא לבדו נכנס אותו היום לבית קודש קדשים, ומה שיש לו יתרון באלמנה שאסור בו אין זה יתרון הניכר דהוא שב ואל תעשה. ושני יתרונות אלו סימנם חַי שהם ח' בגדים ויו"ד תשרי וזה נרמז בכתוב 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' רצונו לומר הוא אדם הנקרא חַי על שם שתי יתרונות אלו שראשי תיבות שלהם ח"י.
ודע דמה שאמר בתלמוד 'שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה' הוא טעות דפוס וצריך לגרוס אפילו גוי ועוסק בתורה יען כי עכו"ם ראשי תיבות 'עובד כוכבים ומזלות' ורבי מאיר לא איירי בעובד עבודה זרה שעובר על מצוה הגדולה שבשבע מצות בני נח.

גמ' עובד כוכבים שעוסק בתורה. עי' חגיגה דף יג ע"א תוס' ד"ה אין:

בגמרא כהנים לוים וישראלים לא נאמר: פי' וקרא בת"ת כתיב דברישא כתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי ועיין מה שהקשו בתוס' דבשאר דוכתי ממעטינן כותי מאדם והכא מרבינן ונדחקו בישוב קושיא זו. ואולי י"ל דהאדם לכאורה בקרא זה מיותר הוא דאי לא כתיב רק אשר יעשה וחי בהם ג"כ הוי ממעטינן נכרי לענין ת"ת מרישא דקרא דכתיב ושמרתם את חקותי דמשמע אתם ולא נכרים וכי הדר כתיב האדם למעט ג"כ נכרים הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מא"מ א"ל ולכן מרבינן הכא נכרים והא דקאמר כהנים לוים וישראלים לא נאמר הוא ל"ד אלא נקט כאן משום דהוא לישנא דת"כ בשאר דוכתי וכמ"ש התוס' גופא בב"ק (דף ל"ח ע"א) ע"ש:

זה אבר מן החי. אבל דם מן החי לא ומזה ראיה למסקנת התוס' לעיל (ד"ד ע"א) דדם אינו בכלל בשר דאל"כ ל"ל קרא על דם הרי הוא בכלל אבר ובשר מן החי:

ולמה לי למישני בסיני: ק"ק הא אבר מן החי ג"כ למילתי' נשנית להורות דנוהג אף בטמאים לר' אלעזר או רק בטהורים לרבנן בחולין (דף ק"ב ע"א) דנפקא להן כן מלא תאכל הנפש עם הבשר לרבנן או מדסמכי לדם לר"א וא"ל דאין סברא שיכתוב כל הלאו דאמ"ה להורות היתר בטהורים דהא כל הלאו דאך בשר בנפשו לא מצרכינן לרבנן אלא להיתר שרצים כמבואר לעיל. וי"ל דקושית הגמרא היא לר"א דלדידי' לא מצרכינן לרבות טמאים דמהיכי תיתי שלא ינהוג בטמאים כיון דלבנ"י נאסר אבר מן החי ועדיין בהמה טמאה מותרת וכדקאמר להו ר' יהודה לרבנן לענין גיה"נ שם (דף ק' ע"ב) והא דמצרכינן קרא לר' אלעזר דנוהג בטמאים היינו או משום דכתיב קרא אישראל לחודא או משום דלא נדרוש כרבנן מי שבשרו מותר אבל אי לא הוי כתיב גבי ישראל קרא דלא תאכל הנפש ודאי מסברא לא היינו מחלקים בין טהורים לטמאים כיון דקרא גבי ב"נ כתיב ובב"נ ג"כ אין חילוק בכך ולכן פריך שפיר:

אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרה: א"ל דא"כ למה נכתב בישראל כלל הא גם אי לא הוי כתיב רק בב"נ הוי אמרינן ג"כ לישראל נאמר ולא לב"נ כמו גיה"נ. ועוד דליכא למימר דלב"נ נאמר ולא לישראל דליכא מידי די"ל דאי הוי כתיב הכי ה"א באמת דלזה ולזה נאמר דהא גם גיה"נ שנאמר לתחלה לבני יעקב שהיו אז ב"נ עדיין אסור להם ומיניה הוי גמרינן גם אמ"ה ולכן צריך לכתוב גם בישראל להורות דמאז שנאסר לישראל להם לבד נאסר ולא לב"נ וזהו לשון אדרבה דקאמר דמהך גופא שאתה אומר שנאסר לזה ולזה דא"כ למה נשנית מזה אני לומד דרק לישראל נאמר:

לב"נ נאמרה ולא לישראל: ק"ק איך אפשר לומר כן דגיה"נ דוקא לב"נ נאמר הא בחולין (דף צ') יליף רבי מקרא דוהקטיר הכל המזבחה מחוברין דאסירא דהיינו גיה"נ במחובר דלמחוברין דהתירא לא צריך קרא מידי דהוי אראשה של עולה וא"כ ע"כ מוכח דגיה"נ אסור לישראל וא"ל דאכתי לרבנן דפליגי ארבי ולא מוקמי קרא להכי לא מוכח כן דאכתי מאי פריך הכא לר' יהודה דלמא ר"י סובר בהא כרבי וא"כ מוכח כן מדכתיב קרא להתיר הקטרת מחוברין דאסירא והרי קושית הגמ' דכאן רק לר' יהודה קשה דלרבנן לא נאמר גיה"נ לב"נ כלל וי"ל אי לאו דידעינן מעלמא דלישראל נאסר גיה"נ ע"כ גם לרבי הוי דרשינן לקרא כרבנן:

ליכא מידי דלישראל שרי: לפי פי' רש"י הנ"ל דגם מתחלה לא נאסר גיה"נ רק לבני יעקב אינו מדוקדק לכאורה מאי דמתרץ מי איכא מידי דאיך שייך בזה לומר כן הא לאותן שנאסר מתחלה עדיין אסור. ומזה לכאורה ג"כ ראיה למה שרצו התוס' לפרש דנאסר מתחלה לכל ב"נ וא"כ כי פריך אימא לב"נ נאמר ולא לישראל ג"כ הפי' לכל ב"נ ולישראל כלל לא ולכן מתרץ שפיר מי איכא מידי:

ולא והרי יפ"ת. מה שהקשה המהרש"א בזה והניח בצ"ע כבר הקשה הר"ן לעיל (דף נ"ז) ותירץ דהא דמותר גזל של ישראל בנכרי היינו משום עמד והתיר ממונם אבל לא שלא יהיה דין גזל בהם ולכן לא שייך כאן איך יצאו מקדושתן להקל דלא יצאו להקל אלא מכח הפקר לישראל זכו בהם ע"ש גם יש טעות כאן במהרש"א וחסר תיבת ואפשר דאזלא סוגיא דהכא כמ"ד גזל נכרי אסור ע"ש:

והרי פחות מש"פ. עיין מה שהקשה הלח"מ בזה על הרמב"ם (ריש ה' גזילה) דפסק דגם בפחות מש"פ יש איסור מן התורה לגזול א"כ מאי פריך הרי גם בישראל לא הותר ע"ש. וי"ל דמ"מ פריך שפיר בכאן מי איכא מידי דהיינו איך אפשר שיצאו מכלל ב"נ להקל כיון דבפחות מש"פ משום לא תגזול ליכא דהא אין נלקה והא דאסור היינו משום דעכ"פ צערא בשעתה אית ליה וכדאמרינן לעיל (דף נ"ז) אלא דאח"כ מוחל וא"כ ליכא בזה משום לא תגזול ובב"נ איכא משום ל"ת וא"כ יצא מקדושה חמורה לקדושה קלה ואין זה דומה להא שב"נ נהרג על דברים שישראל נלקה עליהם זה לאו משום קילת קדושה הוא אלא שחסה התורה בעונשים על ישראל יותר מעל ב"נ אבל עכ"פ בציוויים ואזהרות שוין הן אבל לענין גזילה דישראל אינו מוזהר בלא תגזול היכי שמוחל לבסוף וב"נ מוזהר א"כ הרי הקילה התורה בדינים גבי ישראל ואהא מתרץ דב"נ ה"ט שאינו מוחל כלל ואי הוי שייך כה"ג גבי ישראל ג"כ יהיה מוזהר בל"ת ועוד יש נפקותא אפי' לכתחלה דקיל ישראל מנכרי דגזל פחות מש"פ אינו בתורת השבון גבי ישראל וכמו שפסק הרמב"ם (שם ה"ו) וב"נ צריך להשיב כדמוכח מהא דאמרינן בע"ז (דף ע"ב ע"א) אלא ש"מ משיכה בנכרי קונה ופי' רש"י שם ולא ניתן להשבון דרישא דוקא פחות מש"פ דישראל מחיל ולא מחייב נכרי לאהדורי עכ"ל אלמא דבנכרי דלאו בר מחילה הוא מחייב לאהדורי:

ברש"י ד"ה למה לי למכתב. בשלמא ע"א וג"ע בסיני: ק"ק מה הכריחו לפרש כך דלא פריך אכולהו ואי משום דידע דלמלתייהו נשנית מאן לימא לן דלא ידע ג"כ מה דפריך לקמן אזהרה מהדר ומיתני בה ל"ל וי"ל:

בד"ה לזה ולזה. ובגלל התועבות האלה: דא"ל דהיו חייבים על מה שחטאו כן קודם מ"ת די"ל דהא נאמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה ואף דהיו ראויין לבא לארץ בשנה השנית ליציאתם ממצרים אי לא דחטאו במרגלים כדמוכח בכתובים מכ"מ כיון דהתורה נתנה בתחלת שנה ראשונה והם לא היו ראויים לבא עד השנה השנית ש"מ שלא שלם עון האמורי עד אז:

בד"ה ואליבא דר"י. ולר"י גופא לישראל נאמר ולא לב"נ: מהתוס' חולין (דף צ' ע"א) נראה שנסתפקו בזה אי לא נאסר מתחלה לכל האומות ע"ש. ואי משום דכתיב ב"י דוקא י"ל כיון דבשעה שכתב משה את התורה ונכתב קרא זה לא היה אסור רק לישראל ולא הוצרכה האזהרה לכתוב רק לישראל אבל מ"מ מדכתיב קרא זה גבי יעקב משמע שנאסר אז לכל ב"נ וגם לשון הש"ס דייק כן דנאסר לכל האומות דקאמר נאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ והיינו גיה"נ ואי לא נאסר רק לב"י שלהם עדיין אסור איך שייך לומר לישראל נאמר ולא לב"נ:

בתוס' ד"ה אלא האדם. מיהו מצי למימר דטעמא: לפי תירוצים אלו א"ש מה שהקשו התוס' לקמן (דף ע"ד סוף ע"ב) בד"ה ב"נ וא"ת והא חי בהם בישראל כתיב כו' ע"ש. ולכאורה קשה הא הכא מרבינן נכרי מהאדם אלמא דגם גבי כותי כתיבא. ולפי תירוצים הללו י"ל כיון דר"מ ור"ש לא סברי הכי א"כ יפלגו תנאי בזה ועוד דלפי העולה מהסוגיא שם לפסק הלכה אינו מצווה על קדוש השם ופסקינן כר"ש דאין כותי מטמא באוהל:

בא"ד. וי"ל דגרסינן הכא ר' ירמי': ק"ק דלפ"ז מאי פריך מר' ירמי' אר' יוחנן דלמא ר' יוחנן פליג אדר"י וי"ל דאין זה האמורא אלא תנא ר' ירמי' וכן הוא בת"כ שלפנינו:

בא"ד. מדכתיב במצרים כל האדם והבהמה אכן בב"ק סתרו זה וכתבו די"ל דקודם מ"ת היו נקראים גם ב"נ אדם ע"ש:

ד"ה אף דם מן החי. וק' דתנא דלעיל: ולפענ"ד י"ל דבאמת גם רבנן דהכא ילפי מאכול תאכל דנאסר גם לאדם הראשון ולכן לא מצרכי אך בשר בנפשו אלא להתיר אבמ"ה בשרצים והא דקאמרי זה אבר מ"ה לא אתי אלא לאפוקי מדר' חנינא בן גמליאל דאוקי קרא גם בדם ולהם לא איירי רק באבר מ"ה אבל באבר ע"כ מיירי דאל"כ איך שייך למעט שרצים רק הא דכתיב קרא לאבר מ"ה הוא למעט שרצים דלאסור אבר מ"ה ל"צ דמאכול תאכל נפקא ולכן א"ש ג"כ דלעיל מוקי כולה קרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת למעט שרצים והכא לא ילפינן כן אלא מדמו ולפ"ז א"ש דבאמת גם הכא מוקמינן כולה קרא להכי:

בד"ה ורבנן. כמ"ד התם אינו נוהג: ה"ה דהוי מצי למימר ג"כ דאתיא להתיר אבר מ"ה בהנאה כדאמרינן בפסחים (דף כ"ב ע"ב) ובודאי איכא חד מ"ד דסובר כר' אבהו כדמוכח מסוגית הש"ס שם (דף כ"ג) אלא דרצה לתרץ גם אליבא דחזקיה ובאמת הכל שמעית מיניה דאין היקש למחצה וגם לרחב"ג ילפינן דם הקזה דלא מצינו פלוגתא בזה אבל אהא דמתרץ בש"ס אליבא דרבנן דדמו אתי למשרי שרצים ק"ק לרחב"ג הא מנ"ל דא"ל דבאמת פליג ומחייב גם בשרצים דא"כ אך שהוא מעוט בכ"מ ל"ל דדרשינן ליה לקמן (ע"ב) למעט שרצים וגם א"ל דמאך ממעט באמת שרצים דהא מאך לחודי' ליכא למידרש מידי בלא דמו דאימא ממעטינן בהמה וחיה וכמבואר לקמן בש"ס:

ד"ה נאמר לב"נ. דישראל הוזהרו לשבות: ואף דעדיין יש לקיים לא ישבותו גבי ישראל ובשאר ימי השבוע שלא הוזהרו לשבות מ"מ כיון דאזהרה סתמא כתיב וסתמא ליכא לקיים גבי ישראל לא מסתבר לאוקמא גבי ישראל כלל וא"ל הא גם לענין שבת יש לקיים לא ישבותו לפמ"ש לעיל דלא ישבותו הוא רק שלא ישבות יום ולילה שאחריו מדכתיב יום ולילה וא"כ יוכל לעשות מלאכה במוצאי שבת ושפיר יש לאוקמא ל"ת גבי ישראל די"ל דאכתי כשחל יוה"כ סמוך לשבת מלפניו או מלאחריו ע"כ אין לקיים לא ישבותו גבי ישראל ולכן מוקמינן רק לב"נ:

ד"ה ליכא מידעם. הכותי ששבת חייב: מהא דכותי שעוסק בתורה לא שייך להקשות מי איכא מידי דה"ט כיון שהתורה נתנה לישראל א"כ שלהם היא ובזה ודאי לא שייך לומר מי איכא מידי כמו שלא שייך לומר כן במידי דישראל שיכול ליהנות בשלו ובאותו דבר הנכרי אסור דהא ודאי לאו משום מי איכא מידי הוא אלא משום שהדבר אינו שלו ואם נהנה ממנה הרי גוזל לישראל וכן לאידך טעמא דמשום מאורסה היא היינו ג"כ משום דלישראל מאורסה ולא לנכרי ולכן לא הקשו התוס' רק מכח כותי ששבת אכן התוס' הוצרכו לדחוק בזה לענין ב' בשבת דאין בזה מצוה לישראל ובאמת לפי התוס' לשיטתם בלא"ה ל"ק קושיתם הכא דבחולין (דף ל"ג ע"א) בד"ה אחד נכרי כתבו דלר"ל דסובר דח"ש מותר מן התורה צ"ל דלית ליה הך סברא מי איכא מידי ע"ש והרי ר"ל הוא מ"ד הכא דכותי ששבת חייב מיתה ולכן לר"ל לשיטתו בלא"ה ל"ק קושית התוס'. ובזה א"ש ג"כ מה דפסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דבהמה מפרכסת שריא לישראל ואסירא לב"נ וכבר תמה עליו הרשב"א הביאו הכ"מ שם למה דפסק כרב אחא בר יעקב בחולין (שם) דמזמנין ישראל ואין מזמנים נכרי על בני מעים הא קאמרינן שם תניא דלא כראב"י והניח בצ"ע ע"ש גם בכ"מ לא תירץ כלום. ולפי הנ"ל י"ל דבלא"ה קשה כיון דלפי מש"כ התוס' בחולין (שם) דר"ל לית ליה מי איכא מידי א"כ לדידי' הגמ' הכא במקומה עומדת דלא שייך כתי' הגמ' אכן י"ל כיון דרק לר' יהודה הוצרך בש"ס לתרץ הכי אבל לרבנן לא מוכח כן א"כ גם ר"ל מודה דלר"י אמרינן מי איכא מידי אבל ר"ל לעצמו לית לי' הכי דאנן פסקינן כרבנן ולרבנן לא מוכח כן. עכ"פ מוכח דר"ל דס"ל דכותי ששבת חייב מיתה לית לי' מי איכא מידי גם י"ל דהוכיח כן ממתניתן דאהלות דקודם שיצא ראשו חותכין העובר במעיה וכקושית התוס' לקמן ולא אמרינן כתירוץ התוס' אלא דהך משנה לית לי' מי איכא מידי ואתיא כרבנן וכיון דהרמב"ם פסק כסתם מתניתן דאהלות וגם כר"ל לעיל דכותי ששבת דשקיל וטרי בש"ס אליבי' לכן שפיר פסק כראב"י דהטעם דתניא דלא כראב"י הוא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור כמ"ש התוס' והרי לדידן ליתא הך כללא כדמוכח ממתניתן דאהלות ומר"ל והברייתא שם אתיא כר' יהודה דלדידי' ע"כ מצרכינן למימר מי איכא מידי ולכן שפיר פסק הרמב"ם דלא כהך ברייתא ולפ"ז מוכח כפי' קמא דרש"י לעיל (דף נ"ז ע"א) בד"ה התירא הוא דלא מכח מי איכא מידי פריך גם מה דקאמר בש"ס לעיל (דף נ"ה ע"א) מי איכא מידי דלישראל לא אסר כבר כתב הרמב"ן והר"ן שם דהך מי איכא מידי ל"ד הוא ורק שיגרא דלישנא נקט וכאשר כתבנו לעיל שם:

מיתיבי היה ר"מ אומר מנין שאפילו עכו"ם וכו'. במדבר רבה פי"ג דף ק"ץ (דפוס חדש) ריש ע"ג אמרו אפילו גוי המתגייר ועוסק בתורה וכו' ולפ"ז ל"ק קושית הש"ס ומוכח לכאורה דנסחא מוטעת במדרש:

כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם. עמ"ש התוס' הכא ופרק חזקת (בבא בתרא דף נ"ח) ועמ"ש הרב פר"ח במים חיים שם פרק חזקת ומה שהקשה מהכא הרב מהר"י אלגאזי בספר מענה לשון דף ב' ע"ד על דברי רבינו תם לק"מ וכמו שכתבתי בספרי הקטן פני דוד פרשת חקת. והוא פשוט ועמ"ש בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ב ובשו"ת הרשב"ץ ח"ג סימן שכ"ג ע"ש באורך:

מ"ד מאורסה דינו כנערה מאורסה דהוא בסקילה. הקשה הרב עיון יעקב דלפ"ז היאך נהג משה טובת עין ונתן התורה לישראל כיון שמתחילה לו לבדו נתנה והוי לדידיה כנ"מ ואסור לישראל אחר ותירץ עש"ב ולק"מ דהא אמרינן בנדרים דף ל"ח דגוף התורה ניתנה לישראל ומ"ש דניתנה למשה ונהג טובת עין היינו לפלפולא ומאורסה היינו על גוף התורה. ופשוט:

והא דינין קום עשה. משפט הוא וקא חשיב: ומשני קום עשה ושב אל תעשה הוא. קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול אפילו אינו מצוה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשו עול (ויקרא יט) אינה קום עשה משפט אלא לחודה קיימא שב והבטל מלא תעשה עול אבל אזהרת לא תשבות על כרחיך אינה אלא קום עשה: מורשה לנו. ולא להם ואיכא משום גזל כדמפרש: מורשה מאורסה. אמוראי איכא דדרשי בהו גבי עם הארץ בפרק אלו עוברין בפסחים (דף מט:): מיגזל קא גזל לה. והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גילוי עריות הוא: האדם. ר''מ דלית ליה אתם קרוין אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם ור''ש היא דדרש לה במסכת יבמות (דף סא.): בשבע מצות דידהו. עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן: בשר. בעוד נפשו קיימת לא תאכלו זהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא למשרי אבר מן החי דשרצים כדלקמן בשמעתין: כיוצא בדבר אתה אומר. שאף ישראל הוזהרו על דם מן החי בסיני ומשום חיות ורבי חנינא קאמר לה: כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר כו'. כלומר לא תאכל הדם הנזכר בראש המקרא בעוד הנפש עם הבשר: ורבנן ההוא. דסמך דם לאזהרת אבר מן החי לא למסרי משום חיות סמכי' אלא למיסר דם הקזה שהנפש יוצאה בו משום דם הוא דסמכיה דלא תימא אזהרת דם גבי וזבחת מבקרך ומצאנך כתיב (דברים יב) דם שחיטה הוא דהוי דם אבל דם הקזה לא הוי דם להכי אקשייה לאבר מן החי מה אבר מן החי אסור מחמת איסורו אף דם מן החי מוזהר עלה משום דם ובלבד שיהא דם הנפש אבל דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם אבל איסור חיות לא נזכר בו ולא בשום דם ובכריתות (דף כב.) מפרש איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך משהוא מתחיל לצאת שחור: למה לי למכתב. אבר מן החי בסיני ובבני נח אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצו' הראשונו' בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני למילתייהו נשנית לפי שלא פרשו כ''כ בבני נח על אלו עבירות עונשן עליהם וכן בעריות לפרש עונשן אלא אבר מן החי למה לי לאהדורי: לזה ולזה נאמרה. כדמפרש לקמן מדנשנית עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני ואשכחן דאיענש עובדי כוכבים עלייהו אף לאחר מתן תורה כדכתיב (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו' ובגלל התועבות האלה וכן בעריות (ו קרא יח) כי את כל התועבות האל שמע מיניה כי יהיב קודשא בריך הוא תורה לישראל לא שקלינהו להנך מבני נח וכדקיימי להו קיימי וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עליה מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים ובגילו עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עובדי כוכבים נטלן מהן ולקמן פריך דילמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם ולזה ולזה ליכא למימר דא''כ אמאי אתני עבודת כוכבים הילכך על כרחיך אותה שלא נשנית אינה בבני נח הילכך אם לא נשנית אבר מן החי הוה אמינא נטלוה מבני נח ממתן תורה ואילך: ואנו אין לנו. אזהרה בבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה: ואליבא דרבי יהודה. דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה שהיו בני נח קודם מתן תורה ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה על העתיד לידע מאיזה טעם נאסר להם ולרבי יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח דהא בני ישראל כתיב והא דקאמר הכא דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם הוצרך לשנותן בסיני לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא נגמר מגיד הנשה דלא נשנית ולישראל נאמר ולא לבני נח דמהא ליכא למיגמר שהרי לא נאסרה אלא לישראל ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים אלא מדאתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו: ואשכחן דאיענוש עובד כוכבים עלייהו. שבע אומות כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש: אדרבה מדלא נישנית בסיני אימא לבני נח נאמרה. לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם ולא משבאו לכלל. ישראל: והרי יפת תואר. שאסורה להם כדאמר לעיל (דף נז.): לאו בני כיבוש נינהו. לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע''י כיבוש: משום דלאו בני מחילה נינהו. שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם:
אלא האדם. פרש''י ולית ליה לר''מ אתם קרוין אדם וקשה דבפ''ק דכריתות (דף ו:) פטר סך משמן המשחה לעובד כוכבים ומשמע דהוי טעמא משום דכתי' על בשר אדם לא יסך אתם קרוין אדם מיהו מצינו למימר דטעמא משום דכל שישנו בסך ישנו בבל יסך וכל שאינו בסך אינו בבל יסך וי''ס דגרסי הכא רבי ירמיה ור''ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם (כי אדם רצונו ע''ד היתרון לאדם המעולה ומעוטר בתורת ה') תדע דלא מייתי בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא. ושם) מדכתיב במצרים כל האדם והבהמה (שמות ט) והא דקאמר הכא כהנים לוים וישראלי' לא נאמר ה''ק לא נאמ' אדם דלישתמע כהנים לוים וישראלים וה''ר משולם פי' דוקא גבי פורענות קורא אותם אדם דאין ראוי לכתוב שם ישראל אבל גבי האדם וחי בהם ה''ל למכתב כהנים לוים וישראלים כמו שרגיל בכל מקום כדכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים (במדבר יח) ואל הלוים תדבר (שמות יד) דבר אל בני ישראל והכי איתא במדרש ויכולו מה אקוב לא קבה אל שלא הזכיר שמו על פורענות אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם ולא בישראל אלה יעמדו לברך את העם וגבי פורענות אלה יעמדו על הקללה והא דפריך התם מהנך קראי אף ע''ג דעובדי כוכבים נמי קרויים אדם מ''מ פריך שפיר כיון שמכנה גבי פורענות את ישראל באדם היכא דלא איירי אלא בעובדי כוכבים לא היה לו לקרותן אדם: אף דם מן החי. ולרבנן אבר מן החי וקשה דתנא דלעיל (דף נו:) (דדריש) דנ''ל אבר מן החי מאכל תאכל ולא מוקי האי קרא אלא למישרי שרצים כדנפקא לקמן מי שדמו חלוק מבשרו: ורבנן ההוא לדם הקזה. בפרק גיד הנשה (חולין קא.) מוקי לה דאבר מן החי נוהג בין בטמאים בין בטהורי' והכא דמוקים לה לדם הקזה כמ''ד התם (דף ק:) אינו נוהג אלא בטהורין: נאמר לבני נח. עובד כוכבים ששבת לא שייך כאן דישראל הוזהרו לשבות: ליכא מידעם דלישראל שרי בדבר . שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ''מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אע''ג דפטור מ''מ לא שרי מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החי' פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה''ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי''ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד