דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

"אביו" ו"אמו" משמע באותו ענין, ו"אביו" דומיא ד"אמו", ו"אמו" דומיא ד"אביו" לא משכחת לה [אין אתה מוצא] אלא בקרובים שלהם על ידי אחווה, דהיינו: אחות אביו ואחות אמו.

ומשום, שאם באת לדמותם, ולומר: "אביו" היינו אביו ממש, ואף "אמו" היינו אמו ממש, כך אי אפשר, כי אף על פי ש"אמו" יש לפרש לאחר מיתת אביו, ולא הוי "אשת חבירו", מכל מקום אביו ממש אי אתה יכול לומר, כי אם כן היינו "ולא בזכר" -

ואם באת לדמותם ולומר שניהם על ידי אישות הם, אף זה אי אפשר, כי על ידי אישות לא יתכן לפרש אלא "אשת אביו", ואם תפרש כן את "אביו" לא תוכל לפרש כן את "אמו"; [1] ובהכרח שאם באת לדמותם, אי אתה יכול לפרשם אלא באחוה, דהיינו אחות אביו ואחות אמו, וכדפירשה רבי אליעזר.

ורבי עקיבא - המפרש "אביו" דהיינו אשת אביו, ו"אמו" היינו אמו ממש, ולא חש שיהיו דומים ובאותו ענין - סבר:

מוטב לאוקמיה ל"אביו" באשת אביו, דהיא אכן איקרי [נקראת] "ערות אביו", [דכתיב גבי ישראל - ויקרא יח ח - "ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא"], ושייך בה לשון "יעזב איש את אביו" -

לאפוקי [כלומר: מאשר לפרש דהיינו] אחות אביו, ומשום דאחות אביו "שאר אביו" איקרי, [דכתיב - ויקרא יח יב - ערות אחות אביך לא תגלה, שאר אביך היא"], אבל "ערות אביו" לא איקרי, ואין שייך בה לשון "יעזב איש את אביו".

ומאחר דאי אפשר לפרש את "אביו" אלא ב"אשת אביו", אם כן הרי אי אפשר שתהיה "אמו" דומיא ד"אביו", כי על ידי אישות לא יתכן לפרש ב"אמו" ולומר דהיינו "אשת אביו", כי זו כבר נאסרה ב"אביו"; ומאחר שבלאו הכי אינם דומים, ממילא מתפרש "אמו" אמו ממש, ובאמו מאנוסתו שאינה אשת אביו.

תא שמע להקשות על רבי אליעזר שאסר לבן נח את אחות אביו מן האם!?

הרי כתיב [שמות ו כ]: ויקח עמרם [אבי משה] את יוכבד דודתו [אחות קהת אביו] לו לאשה" -

מאי לאו, האם לא כן שהיתה יוכבד דודתו של עמרם מן האם, ואם כן הרי מוכח שאחות אביו אפילו מן האם הרי היא מותרת לבן נח, ותיקשי לרבי אליעזר שאסר לבן נח את אחות אביו!?

ומשנינן: לא היתה יוכבד דודתו מן האם, אלא דודתו מן האב בלבד היתה, שהיתה אחות קהת מן האב ולא מן האם, ואחות אביו מן האב, אפילו רבי אליעזר מודה שאינה אסורה לבן נח. [2]

תא שמע:

כתיב [בראשית כ]: "ויאמר אברהם אל [על] שרה אשתו, אחותי היא; וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה... ויאמר אבימלך אל אברהם, מה ראית כי עשית את הדבר הזה. ויאמר אברהם, כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי. וגם אמנה [כמו אמנם] אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה" -

ומשמע שכך אמר אברהם: לפיכך לקחתי אותה לי לאשה, אף שאחותי היא, כי בת אבי היא ולא בת אמי היא, ואחות מן האב מותרת -

מכלל דאחותו בת האם הרי היא אסורה, והניחא לרבי אליעזר שאסר אפילו את אחות אביו ואת אחות אמו, כל שכן שאסר את אחותו, על כל פנים כשהיא אחותו מן האם; אבל לרבי עקיבא, הרי לא נאסרו לבן נח אלא חייבי מיתות של ישראל, ולא אחותו שהיא מחייבי כריתות!?

ומשנינן: ותסברא, וכי אכן סבור אתה שכוונת אברהם באומרו "אך לא בת אמי" כוונתו היתה לומר: אילו היתה בת אמי, אסורה היתה לי!?

וכי שרה אכן אחותו של אברהם הואי, שנוכל לומר כוונתו היתה לאיסור!? והרי בת אחיו הואי, שהרי שרה בתו של הרן אחי אברהם היתה, וכיון דהכי הוא שלא היתה אלא בת אחיו, הרי לא שנא אם היה אחיו מן האב ולא שנא אם היה אחיו מן האם שריא [מותרת] בתו לו, [3] ובהכרח שלא נתכוין אברהם לומר שאסורה היא לו אילו היתה בת אמו -

אלא התם הכי קאמר ליה אברהם לאבימלך:

לכך קראתיה "אחותי" משום דקורבה דאחות אית לי בהדה [קורבה דרך אחוה יש לי אתה] שהרי בת אחי היא, ונקראת היא "אחותי", משום שהרי בת אחיו בן אביו היא, ו"בני בנים הרי הם כבנים", וכאילו היתה בת אביו שהיא אחותו.

וקורבה זו מאבא היא ולא מאמא, כי לא היה הרן אחיו של אברהם אלא מאביו תרח ולא מאמו; ולא משום שאילו היתה קרובתי מצד אמי היתה אסורה לי, אלא שכך היה מעשה. [4]

תא שמע להקשות על רבי עקיבא, שהתיר את האחות אפילו מן האם לבן נח; ממה ששנינו בברייתא:

מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? כדי שישא קין את אחותו, משום "עולם חסד יבנה" [תחילתו של עולם נבנה בחסד]. [5]

הרי משמע: הא לאו הכי [אם לא משום החסד] אסירא היתה האחות לינשא לקין; הרי משמע שאחותו אסורה לבן נח, ותיקשי לרבי עקיבא שלא אסר אחות לבן נח!? [6]

ומשנינן: כיון דאישתרי האחות לקין משום "עולם חסד יבנה", אישתרי לעולם.

אמר רב הונא: גוי מותר בבתו - [7] ואם תאמר: אם כן, מפני מה לא נשא אדם את בתו, שהרי מותרת היא לו!?

תשובתך: כדי שישא קין את אחותו, משום "עולם חסד יבנה". [8]

ואיכא דאמרי: הכי אמר רב הונא:

גוי אסור בבתו, תדע שלא נשא אדם את בתו!

דוחה הגמרא את דברי רב הונא: ולא היא, התם - גבי אדם שלא נשא את בתו - היינו טעמא, כדי שישא קין את אחותו.

אמר רב חסדא:

עבד כנעני של ישראל שמל וטבל לשם עבדות: הרי זה מותר באמו, ומותר בבתו.

כי יצא העבד מכלל גוי, ולכלל ישראל לא בא.

כלומר: קיימא לן דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומעיקר הדין מותר הוא בקרובותיו, אלא שגזרו חכמים לאסור באותן עריות שאף גוי אסור בהן, וכדי שלא יאמרו "באים מקדושה חמורה לקדושה קלה", וכמבואר בברייתא שבעמוד א; ומיהו עבד שמל וטבל לשם עבדות, אם כי יש לו דין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", מכל מקום אינו ישראל גמור, ולא גזרו חכמים עליו כשם שגזרו על ישראל משום "שמא יאמרו", ולפיכך מותר הוא בקרובותיו, ואף אלו שנאסרו על הגוי. [9] כי אתא רב דימי [כאשר בא רב דימי מארץ ישראל], אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שייחד שפחה להיות אשה לעבדו, ובא האדון עליה, [10] הרי זה נהרג עליה. [11] שואלת הגמרא: מאימת [ממתי] חשובה היא מיוחדת לו?

אמר פירש רב נחמן:

מדרגיל למיקרי לה [12] "רביתא דפלניא", מעת שבנות העיר רגילות לקרוא לה "ילדתו של פלוני העבד".

ומאימת התרתה [ממתי מותרת היא לכל אדם]?

אמר רב הונא: משפרעה ראשה בשוק, כי דרכן של הנשואות הגויות היה לכסות ראשן, וזו שפרעה ראשה בשוק גילתה בעצמה שהיא שוב אינה אשתו של העבד. [13] אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:

בן נח שבא על אשתו [14] שלא כדרכה, חייב; שנאמר:

"ודבק באשתו" ומשמע דרך דיבוק, ששניהם נהנים, ולא שלא כדרכה שאין האשה נהנית. [15]

אמר תמה רבא על דין זה:

מי איכא מידי דלישראל שרי [16] ולגוי אסור [וכי יש מה שמותר לישראל ואסור רק לגוי]; וביאה שלא כדרכה לא נאסרה לישראל, ואי אפשר שתהא אסורה לגוי בלבד!? [17]

אלא אמר רבא:

בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה, הרי זה פטור מדין אשת איש.

מאי טעמא?

כי מקור איסור אשת איש לבן נח, הלוא הוא משום דכתיב: "ודבק באשתו" ולא באשת חבירו, והרי הקדים הכתוב ואמר "ודבק", ומשמע: ודבק ולא שלא כדרכה, כלומר: לא אסר הכתוב לבן נח את אשת חבירו אלא דרך דיבוק, ולא שלא כדרכה. [18]

אמר רבי חנינא:

גוי שהכה את ישראל, חייב מיתה. [19]

שנאמר אצל משה במצרים:

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", הרי שנתחייב המצרי מיתה על שהכה איש מישראל.

ואמר עוד רבי חנינא:

הסוטר [מכה] לועו של ישראל, כאילו סוטר הוא לועו של שכינה; שנאמר: "מוקש אדם ילע קודש", ודרשינן לה: הנוקש את האדם - היינו ישראל שנקראו "אדם" [20] - כאילו לועה את הקודש, דהיינו: כאילו סטר לועו של שכינה. [21]

[מגביה, עבדו, שבת; סימן למימרותיו הבאות של ריש לקיש]:

מגביה: אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו, [22] אף על פי שלא הכהו, הרי זה נקרא "רשע", שנאמר אצל משה במצרים:

"ויצא [משה] ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך", והרי:

"למה הכית" לא נאמר, אלא "למה תכה", ואף על פי כן קראו משה "רשע"; הרי למדנו: אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע.

זעירי אמר בשם רבי חנינא:

המגביה ידו על חבירו נקרא "חוטא", שנאמר:

"גם בטרם יקטירון את החלב [של הקדשים על המזבח, להתיר את הבשר באכילה], ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה [עכשיו] בשר לצלות לכהן... ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב ו[אז] קח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו [נער הכהן: לא הכן, אלא] כי עתה תתן ואם לא [תתן] לקחתי בחזקה [אקח ממך בחוזק יד]; ואיום זה שאמרו, הוא כמו מגביה ידו על חבירו [23]

וכתיב על זה בפסוק הסמוך "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד".

רב הונא אמר:

תיקצץ ידו של מגביה את ידו על חבירו, שנאמר: "וזרוע רמה - הרגיל לרום ידו על חבירו - תישבר".

רב הונא קץ ידא [24] [קצץ את ידו] של אדם שהיה רגיל להכות את חבירו.

רבי אלעזר אומר:

אין לו תקנה - למגביה ידו על חבירו - אלא קבורה, כלומר: ראוי להמיתו ולקוברו, שנאמר:

ואיש זרוע [איש שמניף את זרועו] לו הארץ [מותקנת לקבורה].

ואמר עוד רבי אלעזר:

לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות, כלומר: אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע, מפני שהתיגרה רבה על ידי קרקע, שבאות בהמות ומפסידות, וגנבים באים וגונבים, וצריך שיהא חזק כדי לעמוד נגדם.

שנאמר: "ואיש זרוע - לו הארץ [לו ראוי לקנות את הארץ]".

עבדו: ואמר עוד ריש לקיש:

מאי דכתיב "עובד אדמתו ישבע לחם", ללמדך:

אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה לעסוק בה תמיד לחרישה השקאה ניכוש ועידור, כי אז ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם.

שבת: ואמר עוד ריש לקיש:

גוי ששבת ממלאכה יום שלם, הרי זה חייב מיתה, שנאמר:

"ויום ולילה לא ישבותו", ודרשינן לה על בני האדם, שלא ישבתו יום שלם יום ולילה -

ומאחר שהוזהרו בני נח על כך, הרי הם חייבים מיתה אם עברו עליה, שהרי אמר מר:

אזהרה שלהן [של בני נח] זו היא מיתתן, כלומר: די באזהרה שהזהירתם תורה כדי שימותו, ואין צריך שיהא כתוב במפורש, שחייבים עליה מיתה. [25] אמר רבינא:

זו שאסרה תורה לגוי לשבות, אל תאמר, דהיינו דוקא כששבת לשם חובה, וכגון ששבת בשבת שהוא יום שביתה לישראל או ששבת ביום ראשון שהוא יום שביתה שעשו להם הגויים, אלא אפילו אם שבת בשני בשבת הרי הוא חייב מיתה, כי אסרה עליהם התורה להתבטל ממלאכה. [26]

ומקשינן: הרי שנינו בברייתא לעיל נו א "שבע מצוות נצטוו בני נח... ", ואם כדברי ריש לקיש שאף זו מצוה היא להם -

וליחשבה התנא לאיסור שביתה של בני נח גבי שבע מצוות שנאמרו לבני נח, ויהיו שמונה מצוות!?

ומשנינן: כי קא חשיב התנא מצוות שהן "שב ואל תעשה", שאסרם הקב"ה מלעשות איזה מעשה, אבל מצוות שהן "קום עשה"

- וכגון מצוה זו, שחייבים הם לעבוד - לא קא חשיב.

הערות

[1] כן נראה לכאורה כוונת רש"י שכתב "ותרוייהו באישות ליכא למימר, דהא אמו לאו משום אישות, דאם כן היינו אשת אביו".

[2] וכדמבואר גם בגמרא לעיל, שהרי רבי מאיר בברייתא דגר התיר לבן נח את אחות אביו מן האב, ומשום שאין אחוה לבן נח מן האב, ומפרשינן לה לברייתא דגר כרבי אליעזר; וראה שם בהערות את המקור לזה לדעת רש"י שהוא ממה שאמר אברהם "וגם אמנה אחותי בת אבי היא או לא בת אמי", וראה עוד שם בשם ה"יד רמה"; וראה עוד בהערות בהמשך הסוגיא.

[3] ואפילו לישראל מותרת היא.

[4] הנה בפשוטו מבואר מן הגמרא, שכולי עלמא מודים שאין הכוונה בדברי אברהם לאיסור והיתר, שהרי הגמרא הכריחה כן, ואמרה "ותסברא:: ". ומיהו כבר הובא בהערות לעיל, דרש"י מפרש את המקור לדברי רבי אליעזר שלא אסר אלא אחוה מן האם ולא מן האב, שהוא מפסוק זה; והיינו שלדעת רש"י רבי אליעזר חלוק על רבי עקיבא בפירוש הפסוק; [ומיהו לשון רש"י בעמוד זה בד"ה לא, דודתו מן האב: כדילפינן מ"וגם אמנה אחותי בת אבי היא", ומשמע שהוא לימוד בשום מקום, צריך תלמוד]. וכעין זה ביאר גם בהגהות הגר"א לעיל נז ב בדעת הרמב"ם [ראה דבריו שם, והובא בהערות שם], שהרמב"ם אסר את אחותו מאמו מ"פשטיה דקרא וגם אמנה:. "; ואף שהגמרא אומרת כאן "ותסברא". וראה עוד בלשון ה"יד רמה" שהובא בעמוד א בהערה 4, בדבריו אליבא דרבי אליעזר שכתב "כיון דאיתסר שאר האם לבן נח כדאיתא לקמן מ" [אך אמנה בת אבי היא], אך לא בת אמי" ; [ולשון "כדאיתא לקמן" צריך ביאור].

[5] פירש רש"י: תחילתו של עולם נבנה בחסד, שציוה לאדם הראשון לגמול חסד את בנו, ואסרה לו והתירה לקין, כדי שייבנה העולם; והיינו דכתיב "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו חסד הוא", מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו; [וקשיא קצת לשון רש"י מרישא לסיפא, דבתחילת דבריו משמע שאדם הוא שעשה חסד, וסוף דבריו משמע שהקב"ה הוא שעשה חסד; גם במה שכתב "ואסרה לו [לאדם] יש לעיין כמבואר בהערה בהמשך הסוגיא על דברי רב הונא]. ולשון ה"יד רמה" הוא: מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי להרבות זרעו, כדי שישא קין את אחותו, עולם חסד יבנה, שאלמלא חסד שגמל אדם הראשון את בנו שהשיאו אחותו - כענין שאמר "חסד הוא", לא נבנה העולם, שהרי לא היתה לו אשה אחרת לישא אותה; ויש מפרשים: אני אמרתי עולם חסד יבנה, אני צויתי את אדם הראשון שיגמול את בנו להשיאו אחותו כדי שייבנה העולם. וראה עוד בדברי הראשונים המובאים בהערה הבאה.

[6] תמהו הראשונים: מה שאלה היא זו "מפני מה לא נשא אדם את בתו" והרי היה לו את חוה, ולמה היה צריך לישא את בתו! ? וב"יד רמה" כתב: מפני מה לא נשא אדם את בתו, כדי להרבות את זרעו. ובתוספות פירשו את השאלה: הרי כשאכלה חוה מעץ הדעת עדשלא האכילה את אדם הראשון [מהרש"א], מן הדין היה שתמות, ואם משום שלא יהא אדם שרוי בלי אשה, הרי היה יכול ליקח את בתו; ועל זה עונה הגמרא: כדי שישא קין את אחותו; [פירוש: עשה הקב"ה חסד שלא המית את חוה, שאם כן היה נושא אדם את בתו, ולא היתה לקין אשה]. ובחידושי הר"ן הקשה על זה, מהא דאמרינן: טעמא ד"עולם חסד יבנה" הא לאו הכי [אחותו] אסירא; ולפום האי פירושא, לאו משום דאסורה לקין, אלא שבשביל החסד שישא קין את אחותו נתלה העוון לחוה, ולא מתה מיד כשחטאה; [פירוש: האיך מוכח מכאן שהיתה בת זו אסורה לקין משום אחותו, והרי לא בא התנא אלא לפרש למה מתה חוה, והשיב התנא שמשום החסד עם קין שתהיה לו אשה, לא המיתה חוה, והיכן מבואר כאן שאסורה היא לקין, אם לא החסד]. וכתב הר"ן: ויש שפירשו: מפני מה לא נשא אדם את בתו שהיתה מותרת לו, [והרי] בדין [הוא] שיוליד ממנה [מן הבת] בת, וישיאנה לבנו קין בהיתר, משום דאחותו מאב מותרת לבני נח; [פירוש: כיון שאחותו מן האם אסורה לבני נח, נמצא, שכשנשא קין את אחותו שהיתה אף מן האם באיסור נשאה, אלא שהתיר הקב"ה אותה לו, משום שלא היתה לו אשה אחרת; ושואלת הברייתא: למה היה צריך קין לעבור איסור, והרי היה לאדם לישא את בתו - שמותרת היא לו - ולהוליד ממנה בת, ואותה בת ישאנה קין, שהרי מותרת היא לו, כי אחותו מן האב היא ולא מן האם]. והשיב [התנא]: דאף על פי שאחותו מאם אסורה לבני נח, [מכל מקום] משום "עולם חסד יבנה", שלא ישהה קין כל כך מתולדותיו, התירה לו השם יתברך; וראה שם בדבריו עוד פירוש שלישי בשם ה"ר דוד.

[7] כתב רש"י: "בין לרבי אליעזר [המפרש את הפסוק ד"על כן" לאחות אביו ואחות אמו], בין לרבי עקיבא [המפרש את הפסוק לאשת אביו ואמו ממש], דקסבר רב הונא: לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא, מדפרט כל הני, משמע דוקא כתבינהו. ושיטה זו של רב הונא, אינה כפי שיטת הגמרא לעיל, שהרי בסוגיא לעיל מבואר, שהברייתא האוסרת את כל חייבי המיתות לבן נח סוברת כרבי עקיבא, שהרי אמו מחייבי מיתות היא, ואותה סוגיא סוברת דילפינן לרבי עקיבא כל חייבי מיתות מאלו המפורשים בכתוב. וגם מה שסובר רב הונא אליבא דרבי אליעזר שבתו אינה אסורה, אף זה לכאורה אינו כשיטת הגמרא לעיל, שהרי ברייתא דגר מתפרשת בגמרא לעיל כרבי אליעזר, ושנינו בברייתא שם "ומותר - הגר - באשת אחיו ובאשת אחי אביו, ושאר כל עריות מותרות לו [כיון שאף בגויות אינן אסורות], ומפרשינן: לאתויי אשת אביו", ופירש רש"י: ושאר כל עריות שבאות מחמת אישות מותרות לו; הרי שלא הותרו לבן נח אלא עריות הבאות מחמת אישות, אבל שאר העריות אסורות, ובתו בכלל.

[8] לפי פירוש התוספות בברייתא ד"מפני מה: " דלעיל [הובא בהערה שם], פירוש דברי רב הונא הם: בשלמא אם בן נח אסור בבתו, יש לומר, שלכן לא המית הקב"ה את חוה כדי שתהיה לו אשה, כי את בתו אינו יכול ליקח; אבל אם מותר הוא בבתו, הרי יש לו אשה, ולמה לא מתה חוה וישא אדם את בתו; ועונה רב הונא, לכך לא המיתה, כי אם היה נושא אדם את בתו, לא היתה לקין אשה. ולפי פירוש הר"ן דלעיל [הובא בהערה שם], כוונת רב הונא היא, בשלמא אם בן נח אסור בבתו, ניחא שהוצרך הקב"ה להתיר לקין את אחותו, כי אי אפשר לאדם שישא את בתו ויוליד בת, כי בתו אסורה לו; אך אם מותר הוא בבתו, אם כן טוב יותר שישא את בתו ויוליד ממנה בת, מאשר שישא את אחותו שהיא אסורה לו, ועונה רב הונא: שאם כי מותרת היא לו, לא רצה הקב"ה לאחר את תולדותיו של קין. [ויש לעיין במה שכתב רש"י לעיל בפירוש הברייתא "שציוה לאדם הראשון לגמול חסד את בנו, ואסרה לו והתירה לקין", וצריך ביאור: הרי רב הונא אומר כאן ככל דברי הברייתא, אף שהוא סובר שמותרת היא לו! ? וצריך תלמוד].

[9] א. מדברי רב חסדא שהזכיר "בתו", משמע בפשוטו, שלדעתו, גוי אסור בבתו, כי הרי משמע: אם היה בא לכלל ישראל, היה אסור בבתו משום "שמא יאמרו", הרי שהגוי אסור בבתו; ובפשוטו יש לומר, שאם כי נדחו דברי רב הונא שאסר את בתו, מכל מקום רב חסדא סובר כסוגיית הגמרא לעיל, שלדעת רבי עקיבא כל חייבי מיתות אסורות על בן נח, וסובר רב חסדא כרבי עקיבא; או אף כדעת רבי אליעזר, לפי מה שנתבאר בהערה לעיל דסוגיית הגמרא בעמוד א משמע דאליבא דרבי אליעזר כל העריות שאינן על ידי אישות אסורות, ובכללן בתו. אך ב"חידושי הר"ן" כתב: והא דאמרינן דמותר באמו, הוא החידוש שנתחדש להם בעבד, אבל בתו אינו חידוש, דאף הגר כך הוא מותר בבתו, מאחר שלא היתה עמו קורבה כלל. ב. הנה בפשוטו, לאו דוקא באלו מותר הוא, אלא בכל העריות, כי מה בין אלו לאלו, אלא שאם כן צריך ביאור: למה הזכיר רב חסדא את אלו; ורש"י כתב "מותר באמו ובבתו, וכל שכן בשאר עריות של קורבה", ומשמע דבאלו יש יותר חידוש, אך לא ביאר רש"י את ההבדל בין העריות. ג. הביאור שנתבאר בפנים הוא על פי לשון ה"יד רמה", שכתב: יצא מכלל גוי, ופקעא מיניה קורבא דבני נח, דהוה ליה כקטן שנולד; וכן כתב בחידושי הר"ן: יצא מכלל גוי: שאין לו קורבה עם הגוי, דכקטן שנולד דמי. ומשמע שהם מפרשים את הלשון "יצא מכלל גוי", היינו שאין לו קורבא עם הגוי; והנה רש"י כתב: "יצא מכלל גוי: פקע שם בן נח מיניה", וזה ודאי לא משמע כפירוש הזה; ומיהו אף לדעת רש"י יש לומר, שעיקר כוונת הגמרא היא כדבריהם, רק שהוא מפרש את הלשון באופן אחר, והיינו שהגמרא מגדירה את מהותו של עבד, שהוא אינו גוי ואינו ישראל, וכחצי ישראל הוא, ושוב ממילא לענין "כקטן שנולד" אנו אומרים: כיון שיצא מכלל גוי, אף זו גירות היא להפקיע את קורבתו, ולענין חומרות ישראל אנו אומרים "לכלל ישראל לא בא"; ואפשר שיש להעמיס כן גם בדברי הרמ"ה והר"ן. אך לשון המאירי הוא: עבד שמל וטבל לשם עבדות, אם נשתחרר דינו אחר שחרורו כגר אחר שנתגייר, אבל בעוד שלא נשתחרר, יצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא בא, ומותר באמו, שהרי יצא מכלל גוי ואין אוסרין לו עריות האסורות לגוי. ולכלל ישראל לא בא, שנאסור לו העריות שאנו אוסרים על שאר הגרים, שאין גזירה שמא יאמרו אלא בישראל גמור. ולשון הרמב"ם [איסורי ביאה יד יז] הוא: העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד, ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל גויים ואין העריות האסורות על הגויים אסורות עליו, ולא בא לכלל ישראל, כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. ועוד כתב הרמב"ם [וראה גם במאירי]: ויראה לי שאם בא העבד על הזכור והבהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל אדם. והשיג עליו הראב"ד: זה [זכור ובהמה] לא היה צריך אפילו לתינוקות, וכי משום קורבה נאסרו אלו, שיהיו אלו מרוחקים, וכל עונשים שבתורה הרי הן מוזהרים כשאר ישראל הנקבות. ומכל זה מבואר בפשוטו, שלרמב"ם ולמאירי הבנה אחרת בדברי רב חסדא; ואף את לשון רש"י יש לבאר על דרך פירושם; וראה דברי האחרונים שהובאו ב"ספר המפתח".

[10] ראה "חידושי הגרי"ז" על התורה סטנסיל פרשת וירא, שאפילו בלא ביאה היה חייב עליה משום גזל, ומה שאמרו "ובא עליה", היינו דוקא משום ששפחתו היא, ולא יצוייר שיקחנה אלא במה שיבוא עליה; [ומה שכתב דשפחתו היא, אף שבגמרא לא נזכר כן בהדיא, היינו משום שאם אינה שפחתו, אין שייך שייחד אותה לעבדו; ומיהו, בין כך ובין כך יש לעיין, כיון שבן נח אינו קונה עבד ושפחה אלא למעשה ידיהם, איך יכול האדון לייחדם, שהרי אינם קנויים לו קנין הגוף].

[11] א. מימרא זו הובאה בגמרא לעיל נז א, גבי מה שאמרו בברייתא שם בגדר חיוב גזל של בן נח: "גנב וגזל, וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן - ומפרשת הגמרא - כיוצא ביפת תואר מאי היא, כי אתא רב דימי:. ", ופירש שם רש"י: נהרג עליו משום גזל, ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות, אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו. והנה מה שכתב רש"י שם "נהרג עליו משום גזל", לכאורה יש לפרש, דלעולם נהרג עליה גם משום "אשת איש"; ולא כתב רש"י שם שהוא חייב משום גזל, אלא משום שהגמרא הביאה מימרא זו לענין "כיוצא בו ביפת תואר" שהוא משום גזל. אך בחידושי הר"ן לעיל נז א כתב: בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג: פירש רש"י ז"ל משום גזל ולא משום אשת איש. וראה עוד שם שהאריך ליתן טעם שחייב עליה משום אשת איש; וכן מבואר ברמב"ם [מלכים ט ח], שכתב: בן נח שייחד שפחה לעבדו, הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו; והלשון משמעה משום אשת איש, וגם מוכח כן, שהרי כל אותו פרק עוסק בדיני עריות של בן נח, ודיני גזל הובאו ברמב"ם שם לאחר דין זה. וראה ברדב"ז שם שכתב על דברי הרמב"ם: ואיכא למידק, דבגמרא משמע דמשום גזל נגעו בה ולא משום אשת חבירו [והביא כל הסוגיא דלעיל] ; ויש ליישב: דרבינו ז"ל סובר דאין כאן דין גזל, דאפילו תימא שקנה אותו עבדו, מה שקנה עבד קנה רבו, וכן יפת תואר, כל הנלקח במלחמה אין בו דין גזל, והא דתניא "וכן יפת תואר" לאו לענין גזל מיתניא, אלא לענין אישות, שאין הגוי מותר ביפת תואר כישראל, וראה עוד שם. ב. מה שכתב רש"י "ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות, אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו", סתומים הדברים, למה הוי כחמור ובהמתו, ואי משום שהעבדים "עם הדומה לחמור" הם, הרי בפשוטו אין זה אלא בעבד של ישראל הקנוי לו קנין הגוף, ולא בעבד של גוי, הקנוי לו למעשה ידים בלבד. ובחידושי הר"ן לעיל נז א בתוך הדברים כתב: שאילו בביאה אינה נעשית אשת איש, שהשפחה אין דעתה לנישואין, שדרכה בהפקר; וכאן כתב: אבל ביאה אחת אינה עושה אותה אשת איש כדעבדה לבן נח, לפי שאין ביאתה לשם אישות. ג. יש להסתפק: האם ביחוד בעלמא היא נעשית אשתו, [ולפי זה יש כאן חידוש קצת, שגוי וגויה אינם יכולים לייחד את עצמם זה לזו, ואילו האדון יכול לייחדם], או שמא צריך גם ביאה מלבד היחוד; וקצת משמע מלשון רש"י הנזכר באות ב, שצריכה היא גם ביאה; ומלשון חידושי הר"ן שהובא בהערה 13 אות ב, משמע קצת שאין היא צריכה ביאה.

[12] כן היא גירסת רש"י.

[13] א. לשון הרמב"ם [מלכים ט ח], הוא: ומאימתי תחזור להיתירה משיפרישנה [כלומר: האדון] מעבדו, ויפרע ראשה בשוק"; ומזה משמע דוקא האדון שייחד הוא זה שצריך לפרוע, "ערוך לנר". ב. כתב בחידושי הר"ן: נראה שהוא דוקא בשפחה, אחר שהחמירו כל כך בייחודה, כך אין היתירה אלא בפריעת ראשה בשוק, אבל בן נח אחר, כיון שפירש ממנה לשם גירושין וישלחנה לעצמה, או שתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, זהו גירושיו, שאין להם גירושין בכתב, וכן כתב הרמב"ם בפרק ט מהלכות מלכים [הלכה ח: ומאימתי תחזור להיתירה - השפחה שיוחדה לעבד - משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק. ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו, משיוציאה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין לה גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה, פורשין]. אבל ה"ר דוד כתב בחדושיו, שקרוב הוא שנאמר, שבן נח אין לו היתר לעולם בגירושין, כמו שאמר ":. לא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הגירושין אלא על ישראל", אבל בשפחה זו שלא נעשית אשת איש בביאה כשאר בן נח, אלא בכח היחוד שייחדה לו, בזו אמרו שהותרה בפריעת ראשה בשוק, שהיחוד שאסרה - מתירה הפריעות. וזו אינה ראיה בעיני, דאפשר לומר, דמאי דאמרינן שלא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הגירושין היינו דוקא בגירושין בכתב.

[14] לכאורה "אשתו" לאו דוקא; וכן יש ללמוד מדברי ה"ערוך לנר" שבהערה 15.

[15] ביאר ב"ערוך לנר", שאין להקשות: הרי כבר למדנו [בעמוד א] מ"ודבק" ולא בזכר; ומשום שהכל דרשה אחת היא, שאם אין הנשכב נהנה אין כאן דיבוק; [ומה שלפי האמת אין הוא אסור בשלא כדרכה ואף שאין כאן "ודבק", ואוסרים אותו בזכר משום שאין כאן "ודבק", היינו משום "מי איכא מידי", וחידוש הוא].

[16] ביארו התוספות דהיינו דוקא באקראי, ולא בקביעות.

[17] לקמן נט א, מפלפלת הגמרא בכלל זה, ראה שם.

[18] [יש לדון לכאורה, שאם כי פטור הוא מדין אשת איש, וכדילפינן מ"ודבק", מכל מקום אם עשה כן שלא מדעת בעלה, הרי הוא חייב משום גזל].

[19] כתב בחידושי הר"ן: משמע דמדין גזל מייתינן לה, דמה לי חבל בגופיה מה לי חבל בממונו; ולפי זה לא שנא [הכה את ה] גוי ולא שנא ישראל שוין בדבר; ועוד [ראיה, שאף המכה את הגוי, חייב], דמהיכא ילפינן לה, מהמצרי שהכה את איש עברי, [והרי] שניהם היו בני נח. ולי לא משמע הכי, דדוקא ישראל, דאף על גב דעדיין לא קיבלו את התורה, כבר היו להם מצוות יתירות על בני נח וכדכתיבנא לעיל, ועוד, דאם כן, למה מנו בכלל השבע מצוות "שפיכות דמים" והיא הריגה, ליחשבו "מכה חבירו", אלא ודאי דוקא מכה ישראל חייב מיתה ממש כמו שהרגו משה רבינו עליו השלום; [ויש ללמוד מדבריו, שאין בן נח חייב על שפיכות דמים אלא כשעשה כן שלא מרצון הנהרג, אבל מרצונו מותר לו להורגו [שלא כשפיכות דמים של ישראל], שאם לא כן, מאי מקשה: ליחשבו מכה חבירו, והרי מכה חבירו הוא משום גזל, ואם יאמר לו הנחבל "הכני", יהא פטור]. אבל הרמב"ם ז"ל כתב, דאין בחיוב מיתה זו ובחיוב מיתה שאמרו בגוי העוסק בתורה [לקמן נט א], ובחיוב מיתה בגוי ששבת [בהמשך העמוד], אלא שמודיעין אותו שהוא חייב מיתה:. אבל אינו נהרג עליהן, אף על פי דמפשטא דגמרא לא משמע הכי, מדאמרינן בסמוך גבי גוי העוסק בתורה "וליחשבה גבי שבע מצוות", דמשמע דמעיקר מצוה הוא, ועוד מדאפקה מגזל או מנערה המאורסה, שהם חייבי מיתות ממש.

[20] שנאמר [יחזקאל לד לא]: "ואתן [כמו "ואתם"] צאני צאן מרעיתי אדם אתם [אינכם כבהמות בעיני, רש"י] ", אתם קרויים "אדם", ואין הגויים קרויים "אדם"; והיינו כדעת רבי שמעון בן יוחאי הדורש כן ביבמות סא א; וראה לקמן נט א, ברש"י ד"ה האדם ובתוספות שם.

[21] לאו חס ושלום דאית ליה [לשכינה] לועא, אלא גוזמא קאמר כאילו היה לו לקודש לוע, והיה בא זה וסוטרו, שהרי ישראל עמו ונחלתו הם, ונמצא לועם לועו של קודש; "יד רמה".

[22] לשון השולחן ערוך סימן תכ סעיף ב הוא "המרים יד על חבירו להכותו", אך מדברי רש"י בד"ה ואם לא לקחתי בחזקה, משמע: אפילו אינו מתכוין להכותו, אלא שמרים ידו כאילו בא להכותו, וכדי להפחידו, אף זה בכלל, [הובא לשונו בהערה 23] ; ולשון הרמב"ם [חובל ומזיק ה ב] הוא: אפילו להגביה ידו על חבירו, אסור, וכל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע.

[23] על פי לשון רש"י שכתב: "ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה, דהיינו כמרים ידו, שהיו מגזמין להכותו"; ומכאן מוכח, דרש"י אינו מפרש "המגביה ידו על חבירו להכותו", ודלא כפירוש ה"שולחן ערוך" המובא בהערה 22.

[24] כתב רש"י: קץ ידא: מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו, וקנסו בכך, כדאמר בפירקין דלעיל מו א: בית דין היו מכין ועונשין שלא מן התורה, לעשות סייג וגדר לדבר; [ויש לעיין: מנין לרש"י לפרש, ד"קץ ידא" דוקא כשהיכה, אף שאת כל הענין, ואף את דברי רב הונא עצמו, מפרש רש"י על "המגביה ידו"]. והתוספות הביאו את פירוש רש"י, וכתבו: ויש לומר דדינא הוא, דהא מקרא דריש "וזרוע רמה תישבר"; וראה עוד שם.

[25] ראה לעיל נז א "אמר רב נחמן בר יצחק: אזהרה שלהן זו מיתתן", וראה פירוש רש"י שם; וראה "יד רמה" שם שתמה עליו מסוגייתנו, וראה בדברי ה"יד רמה" עצמו, דרב נחמן בר יצחק לא סבירא ליה לגמרי כרב ששת, הובאו כל הדברים בהערה שם.

[26] נתבאר על פי רש"י. אבל הרמב"ם [מלכים י ט] כתב: וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה, ואין צריך לומר, אם עשה מועד לעצמו; כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו, ולא יוסיף ולא יגרע, ואם:. שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה, אבל אינו נהרג.

כי יש לפרש את הביטויים בדרך דומה: "אביו" דומיא [בדומה] ל"אמו", ו"אמו" דומיא [בדומה] ל"אביו". ודבר זה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] אפשרות לפרש את שני הביטויים בשווה אלא באחווה, באחות אביו ואחות אמו.

ור' עקיבא סבור: מוטב לאוקמיה [להעמיד, לפרש] שמדובר באשת אביו דאיקרי [שנקראה] בכתוב "ערות אביו" ("ערות אביך", ויקרא יח, ח), לאפוקי [להוציא] אחות אביו שרק "שאר אביו" — איקרי [נקראה] בכתוב ("שאר אביך". ויקרא יח, יב), ואולם "ערות אביו" — לא איקרי [נקראה]. ומנסים להוכיח אמיתותן של כל אחת משיטות אלה מן המקרא.

תא שמע [בוא ושמע], שנאמר "ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה" (שמות ו, כ), מאי לאו [האם לא] הכוונה שהיתה דודתו מן האם שהיתה אחות אביו גם מאב וגם מאם? משמע שאחות האב מותרת!

ודוחים: לא, היא היתה דודתו אחות אביו, אחות קהת אבי עמרם מן האב בלבד, אבל לא היתה אחות אביו מאמו, וקירבה דרך האב בלבד אינה נחשבת.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר אברהם אבינו לאבימלך אודות שרה: "וגם אמנה אחתי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" (בראשית כ, יב), מכלל הדברים למד כי אחותו בת האם אסורה אפילו לבני נח!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] כי אפשר בכלל לקבל פסוק זה כפשוטו? וכי אחותו הואי [היתה], הלא בת אחיו הואי [היתה]! שלפי המסורת היתה שרה בתו של הרן (יסכה), וכיון דהכי [שכך] הוא, לא שנא [אין שוני] בין אחות שמן האב ולא שנא [ואין שוני] בין אחות שמן האם, ובכל אופן שריא [מותרת] אפילו לישראל. אלא, התם הכי קאמר ליה [שם כך אמר לו אברהם]: קורבא [קירבה] של אחות אית [יש] לי בהדה [עמה], שבת אח הריהי כאחות, מאבא ולא מאמא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? — כדי שישא קין את אחותו ותהא פריה ורביה מיד, והוא שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), שיש בפסוק זה רמז שבתחילת קיומו של העולם הותר לבני אדם לשאת אחיות, שהיא עבירה שנאמר עליה "ואיש אשר יקח את אחותו... חסד הוא" (ויקרא כ, יז). ונדייק: הא לאו הכי [הרי אם לא היה כך] ולא התיר ה' את הדבר במיוחד, היתה האחות אסירא [אסורה] וקשה לר' עקיבא!

ודוחים: אמנם כן, היה איסור בדבר מתחילה אך כיון דאשתרי [שהותר] לשאת את אחותו — אשתרי [הותרה] לכל הדורות לבני נח, ונאסרה לישראל בלבד.

אמר רב הונא: גוי מותר בבתו, שרשאי לשאתה ואין זו קרויה ערוה לגביו, ואם תאמר: מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? — כדי שישא קין את אחותו, משום שנאמר "עולם חסד יבנה".

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שלא כך אמר, אלא אמר רב הונא: גוי אסור בבתו. תדע ראיה לכך: שלא נשא אדם הראשון את בתו. ודוחים: ולא היא, אין זו ראיה, התם היינו טעמא [שם זהו הטעם]: כדי שישא קין את אחותו, משום ש"עולם חסד יבנה".

א אמר רב חסדא: עבד כנעני מותר באמו ומותר בבתו. כי יצא מכלל גוי, שעל ידי טבילתו להיות עבד לישראל ניתק קשריו עם קרוביו הגוים כגר, ואולם לכלל ישראל לא בא ואינו חייב במצוות כישראל, ולכן אין מחשיבים לו קשר משפחתי משום צד, ומותר אף באמו ובאחותו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר שאמר בשם ר' חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו שתהא לו בת זוג, ואחר כך בא עליה הוא עצמו — נהרג עליה משום אשת איש.

ושואלים: מאימת [מאימתי] קרוייה היא אשתו של העבד? אמר רב נחמן: מדקראו [מזמן שקוראים] לה "רביתא דפלניא" ["בחורה של פלוני"]. ושואלים: מאימת [מאימתי] זמן התרתה, מתי ניתק הקשר בין העבד והשפחה? אמר רב הונא: משפרעה (גילתה) ראשה בשוק. שרק אשה נשואה היתה נוהגת לכסות ראשה, שמוכיחה שאינה רוצה להיות קשורה בו עוד. שאף אשה גויה נשואה היתה נוהגת לצאת בכיסוי ראש לשוק.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה — חייב משום ערוה, שנאמר: "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד) — ולא שלא כדרכה, שאין זו דרך של דביקה, ונמצא שעבר על ציווי התורה.

אמר רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שישראל לא מיחייב [אינו חייב בו] וגוי מיחייב [חייב בו]? והלא ביאה כזו באשתו אין מענישים עליה אדם מישראל!

אלא אמר רבא שכך יש להבין את הפסוק: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר: "ודבק באשתו" ולא באשת חבירו, משמע שבאשת חבירו אסור לו לדבוק, אבל "ודבק" — ולא בביאה שלא כדרכה.

אמר ר' חנינא: גוי שהכה את ישראל — חייב מיתה, שנאמר כאשר ראה משה איש מצרי מכה איש עברי: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול

"(שמות ב, יב), ואמר ר' חנינא: הסוטר לועו (לחיו) של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר "מוקש אדם ילע קדש" (משלי כ, כה), המכה אדם ("מוקש") מישראל כביכול פוגע בלועו ("ילע") של הקודש.

ב סימן להלכות הבאות הוא: "ה מגביה יד, עבדו לענין עבד ועבודה, שבת לגוי". אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא "רשע", שנאמר: "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג), "למה הכית" לא נאמר, אלא "למה תכה" לשון עתיד, כלומר, מתכוון להכות, משמע שהמרים יד להכות אף על פי שלא הכהו, נקרא "רשע".

אמר זעירי אמר ר' חנינא: המרים יד להכות את חבירו נקרא "חוטא", שנאמר: "ובא נער הכהן... ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה" (שמואל א' ב, טו–טז), וכתיב [ונאמר] על כך: "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד" (שמואל א' ב, יז).

רב הונא אמר: העושה כן תיקצץ ידו, שנאמר: "וזרוע רמה תשבר" (איוב לח, טו), שמי שרגיל להרים זרועו מוטב שתשבר. ומסופר, שרב הונא קץ ידא [קצץ ידו] של אדם שהיה נוהג להכות את חבריו.

ר' אלעזר אומר: אין לו תקנה לאיש אלים כזה אלא קבורה, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ" (איוב כב, ח), ומפרשו: איש המכה בזרוע ראוי לו בשל כך להיות קבור בארץ.

ואמר ר' אלעזר פירוש אחר לאותו פסוק: לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות היכולים להגן על עצמם מכל אויב, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ".

ואגב אימרה זו מביאים את מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עבד אדמתו ישבע לחם" (משלי יב, יא)? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ("עובד אדמתו") ומקדיש לכך את כל מאמציו — ישבע לחם, ואם לאו [לא] — לא ישבע לחם.

ג ואמר ריש לקיש: גוי ששבת — חייב מיתה, שנאמר: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כג), ללמד שאסור לשבות ממלאכה, ויש לו לעבוד כל ימי חייו. ואמר מר [החכם]: אזהרה שלהן זו היא מיתתן, שלא ניתנו לבני נח עונשים אחרים, אלא עונש מיתה לכל העובר על המצוות. אמר רבינא: גם אם עשה את יום השבתון ביום כל שהוא שאינו מיוחד לפולחן לכל דת, אלא אפילו שני בשבת.

ושואלים: וליחשבה [ושימנה] מצוה זו גבי שבע מצות בני נח! ומשיבים: כי קא חשיב [כאשר מנה] שבע מצוות — מנה רק את אלה שהן ב"שב ואל תעשה", כלומר, דברים שיש בהם איסור, ויש להמנע מהם. ואולם מצוות של "קום עשה" — לא קא חשיב [והוא לא מנה].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the term “his father” should be interpreted in a way that is similar to the term “his mother,” and “his mother” should be interpreted in a way that is similar to “his father.” You find such an interpretation only with regard to sisterhood, i.e., “his father” is referring to his father’s sister, and “his mother” is referring to his mother’s sister.

And Rabbi Akiva holds that it is preferable to interpret the term “his father” as referring to his father’s wife, who is referred to as his father’s nakedness in the verse: “You shall not uncover the nakedness of your father’s wife; it is your father’s nakedness” (Leviticus 18:8), to the exclusion of his father’s sister, who is referred to as his father’s kin in the verse: “You shall not uncover the nakedness of your father’s sister; she is your father’s kin” (Leviticus 18:12), and who is not referred to as his father’s nakedness.

Come and hear a proof for the opinion of Rabbi Akiva from the verse: “And Amram took Jochebed his aunt as a wife” (Exodus 6:20). What, was she not his maternal aunt? Presumably, Jochebed was the sister of Kohath, Amram’s father, from both of Kohath’s parents, and not from his father alone. Evidently, a descendant of Noah may marry his father’s sister.

The Gemara rejects this proof: No, she was his paternal aunt, Kohath’s half sister. Since she was not Kohath’s sister from his mother’s side, she was not forbidden to Amram.

Come and hear a proof for the opinion of Rabbi Eliezer from what Abraham said to Abimelech with regard to Sarah: “And moreover, she is my sister, the daughter of my father, but not the daughter of my mother; and so she became my wife” (Genesis 20:12). By inference, the daughter of the mother of a descendant of Noah is forbidden to him.

The Gemara rejects this proof: But how can you understand that Sarah was Abraham’s sister? She was his brother’s daughter. By tradition, it is known that Sarah was Haran’s daughter Iscah. And since that was so, there is no difference whether they were paternal relatives, and there is no difference whether they were maternal relatives; in any event she was permitted to him, even according to the halakha of Jews. Rather, this is what Abraham was saying to Abimelech there: She is related to me like a sister, as the daughter of my brother is like a sister, and our relationship is from the side of my father but not from the side of my mother.

Come and hear a proof from a baraita: For what reason did Adam not marry his daughter? So that Cain would marry his sister and they would procreate immediately, as it is stated: “For I have said: The world shall be built on kindness [ḥesed]” (Psalms 89:3). This verse alludes to the fact that at the beginning of the world’s existence it was permitted for men to marry their sisters, which was later forbidden in the verse: “And if a man shall take his sister…it is a shameful thing [ḥesed]” (Leviticus 20:17). The Gemara infers: If it had not been so, if God had not specially permitted Cain to marry his sister, she would have been forbidden to him. This is difficult according to the opinion of Rabbi Akiva, who deems it permitted for a gentile to marry his sister.

The Gemara rejects this proof: Once it was permitted for Cain to marry his sister, it was permitted for all descendants of Noah to do so, and it was forbidden only to Jews.

Rav Huna says: A gentile is permitted to marry his daughter. And if you say, for what reason did Adam not marry his daughter? It was so that Cain would marry his sister, because it is stated: “The world shall be built on kindness.”

And there are those who say that Rav Huna did not say this; rather, Rav Huna says: A gentile is prohibited from marrying his daughter. Know that this is the halakha, as Adam did not marry his daughter. The Gemara rejects this statement: But that is not so, as there, this is the reason Adam did not marry his daughter: So that Cain would marry his sister, because it is stated: “The world shall be built on kindness.”

§ Rav Ḥisda says: A Canaanite slave is permitted to marry his mother, and he is permitted to marry his daughter. This is because he has left the category of a gentile by immersing in a ritual bath for the purpose of becoming a slave to a Jew, and consequently all his previous family relationships are disregarded according to halakha; but he has not entered the category of a Jew, as evidenced by the fact that he is not obligated to observe all of the mitzvot of male Jews. Therefore, the decree of the Sages prohibiting the maternal relatives of converts does not apply to him.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says that Rabbi Ḥanina says: In the case of a descendant of Noah who designated a maidservant as a mate for his slave, and then he himself engaged in intercourse with her, he is executed for adultery on her account.

The Gemara asks: From when is she considered the slave’s mate? Rav Naḥman says: From the time that she is called so-and-so’s girl. The Gemara asks: From when is she released from her relationship with the slave? Rav Huna says: From the time that she exposes her head in the marketplace. Since married women would cover their hair, even among the gentiles, by exposing her hair she proves that she no longer wishes to remain with him.

Rabbi Elazar says that Rabbi Ḥanina says: A descendant of Noah who engages in intercourse with his wife in an atypical manner, i.e., anal intercourse, is liable for engaging in forbidden sexual intercourse, as it is stated: “And shall cleave to his wife” (Genesis 2:24), an expression that indicates natural intercourse, but not intercourse in an atypical manner.

Rava says: Is there any action for which a Jew is not deemed liable, but a gentile is deemed liable for performing it? A Jew is not liable for engaging in anal intercourse with his wife.

Rather, Rava says that the verse is to be understood as follows: A descendant of Noah who engages in intercourse with the wife of another man in an atypical manner is exempt. What is the reason? The verse states: “And shall cleave to his wife,” but not to the wife of another. With regard to this prohibition, the verse states: “And shall cleave,” indicating vaginal intercourse, and not intercourse in an atypical manner.

Rabbi Ḥanina says: A gentile who struck a Jew is liable to receive the death penalty, as it is stated when Moses saw an Egyptian striking a Hebrew: “And he turned this way and that way, and when he saw that there was no man, he struck the Egyptian and hid him in the sand” (Exodus 2:12).

And Rabbi Ḥanina says: One who slaps the cheek of a Jew is considered as though he slapped the cheek of the Divine Presence; as it is stated: “It is a snare [mokesh] for a man to rashly say [yala]: Holy” (Proverbs 20:25). The verse is interpreted homiletically to mean: One who strikes [nokesh] a Jew is considered as though he hurt the cheek [lo’a] of the Holy One.

The Gemara states a mnemonic for the upcoming statements of Reish Lakish: Raises, his slave, Shabbat. Reish Lakish says: One who raises his hand to strike another, even if he ultimately does not strike him, is called wicked, as it is stated: “And two men of the Hebrews were struggling with each other, and he said to the wicked one: Why should you strike your friend?” (Exodus 2:13). The phrase: Why did you strike, is not stated, but rather: “Why should you strike,” indicating that one who raised his hand to strike another, even if he ultimately did not strike him, is called wicked.

Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: One who raises his hand to strike another is called a sinner; as it is stated: “And the priest’s lad would come…and would say to him, but you shall give now, and if not, I will take by force” (I Samuel 2:15–16), and it is written with regard to this behavior: “And the sin of the youths was very great” (I Samuel 2:17).

Rav Huna says: His hand should be cut off, as it is stated: “And the high arm shall be broken” (Job 38:15). If one habitually lifts his arm to strike others, it is better that it be broken. The Gemara relates that Rav Huna cut off the hand of a person who would habitually hit others.

Rabbi Elazar says: Such a violent person has no remedy but burial, as it is stated: “And as a mighty man [ve’ish zero’a], who has the earth” (Job 22:8). The expression ish zero’a literally means: A man of the arm, and the verse is interpreted homiletically to mean that one who habitually strikes others deserves to be buried.

And Rabbi Elazar states a different interpretation of that verse: The land is given only to mighty men who can protect themselves from all enemies; as it is stated: “And as a mighty man, who has the earth.”

And in connection with that statement, the Gemara notes that Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “One who works [oved] his land shall have plenty of bread” (Proverbs 12:11)? If a person makes himself like a slave [ke’eved] to the land, devoting his efforts to it, he will have plenty of bread, but if not, he will not have plenty of bread.

And Reish Lakish says: A gentile who observed Shabbat is liable to receive the death penalty, as it is stated: “And day and night shall not cease” (Genesis 8:23), which literally means: And day and night they shall not rest. This is interpreted homiletically to mean that the descendants of Noah may not take a day of rest. And the Master said (57a) that their prohibition is their death penalty, i.e., the punishment for any prohibition with regard to descendants of Noah is execution. Ravina says: If a descendant of Noah observes a day of rest on any day of the week, even one not set aside for religious worship, e.g., on a Monday, he is liable.

The Gemara challenges this: But let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. The Gemara explains: When the tanna counts the seven mitzvot, he counts only those that require one to sit and refrain from action, i.e., those that include a prohibition against performing a certain action. He does not count mitzvot that require one to arise and take action.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עבד שמל וטבל לשם עבדות אם נשתחרר דינו אחר שחרורו כגר אחר שנתגייר אבל בעוד שלא נשתחרר יצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא בא ומותר באמו שהרי יצא מכלל גוי ואין אוסרין לו עריות האסורות לגוי ולכלל ישראל לא בא שנאסור לו עריות שאנו אוסרים על שאר הגרים שאין גזירה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה אלא בישראל גמור ומ"מ כל ערוה שאינה תלויה באיסור קורבא שלו כגון אשת איש וזכור ובהמה דנין אותו כשאר הגרים להרגו בסקילה וחנק:

בן נח שהכה את ישראל או שחבל בו חייב מיתה בידי שמים אלא שאינו נהרג עליה וכל ישראל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה ואע"פ שעדיין לא הכה קראו רשע:

כבר ביארנו שבית דין מכין והורגין שלא מן הדין בהוראת שעה מעשה באחד שהיה רגיל להכות בני אדם באגרופו ודנוהו לקוץ את ידו וכן כל כיוצא בזה ומ"מ יש שפירשו קץ ידו לענין ממון ר"ל שהענישוהו בדמי ידו:

לעולם יהא אדם שוקד על דלתות התורה וקובע עצמו בלמודה ואל יטעה עצמו לומר לא יגעתי ומצאתי דרך צחות אמרו עובד אדמתו ישבע לחם אם עוטה אדם עצמו כעובד לאדמה ישבע לחם ואם לאו אל ישבע לחם והוא הדין בלחמה של תורה:

ואקשינן אדרשיה דר"א דמרבי אחות אביו ויקח עמרם את יוכבד דודתו מאי לאו דודתו מן האם כלומר אחות אביו מן האה דאלמא שריא לבני נח. ודחינן לא אחות אביו מן האב דכיון דכותי אין לו שאר האב ליכא אחוה ובהא אפילו ר"א מודי כדאמרינן לעיל אחות האב מן האה יקיים: ת"ש אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האם אסירא וקשיא לר"ע. ומתמהינן ותסברא דמשום הכי קאמר בת אבי אמו *(נ"א דמש"ה קאמר בת אבי אך לא בת אמי אחותו הואי) אחותו הואי בת הרן אחיו הואי דכתיב שרי בת הרן אחי מלכה וכיון דהכי הוא דקרא לאו למעוטי אחותו מן האם אתא אימא לך לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא והתם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בגוה דהאי דקאמר אחותי כמאן דאמר בת אחי ודקאמר בת אבי כמאן דאמר בת אחי מן האב ולא מן האם ודקארי לה בת אבי משום דבני בנים הרי הן כבנים ולאו למעוטי מידי קא אתי אלא קושטא דמילתא קאמר ליה.

אמר רב הונא עו"ג מותר בבתו ומפני מה לא נשא אדם את בתו כדי להרבות זרעו כדי שישא קין את אחותו עולם חסד יבנה שאלמלא חסד שגמל אדם הראשון את בנו שהשיאו אחותו כענין שנאמר חסד הוא לא נבנה העולם שהרי לא היתה לו אשה אחרת לישא אותה וי"מ אני אמרתי עולם חסד יבנה אני צויתי את אדה"ר שיגמול את בנו להשיאו אחותו כדי שיבנה העולם. איכא דאמרי כו':

אמר רב חסדא עבד כנעני מותר באמו ומותר בבתו יצא מכלל כותי ופקעה מיניה קורבא דבני נח דהוה ליה כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא למגזר עליה שמא יאמרו: כי אתא רב דימי אמר כו' כדפרישנא. ואיבעיא לן מאימת חשיבא מיוחדת למקטל עילוה אמר רב מדקרו לה רביתא דפלניא עבדא. מאימת התרתה שלא יהא אחר נהרג עליה אמר רב הונא משיפרע ראשה בשוק כדרך הנערות הפנויות:

אמר ר"א אמר רבי חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מאי טעמא ודבק באשתו דרך דיבוק ולא שלא כדרכה וי"א שכיון שאין נהנית בדבר אין נדבקת עמו. ואתמה רבא מי איכא מידי דלישראל לא מיחייב וכותי מיחייב ומשמע דרבא לית ליה ההוא דתלמידי דרב על ז' מצות בן נח נהרג ואיבעי תימא לעולם אית ליה והכי קאמר מי איכא מידי דבישראל לא מיחייב ולא מידי ובכותי מיחייב אם תאמר גזל ודינין ואבר מן החי התם נמי איכא חיובא גזל דמיחייב לאהדורי דינין נמי (ליכא) [איכא] דנטל ונתן ביד מיחייב לאהדורי אבר מן החי נמי מיחייב מלקות שאר שבע מצות חיובי מיתה נינהו. אלא אמר רבא לא תידוק מהאי קרא דדבק הכי אלא בן נח שבא על אשת חבירו [שלא] כדרכה פטור מאי טעמא ודבק באשתו כדרכה ולא באשת חבירו ומשמע דכי אתסרא ליה אשת חבירו בדביקה (ושלא) כדרכה:

ואמר רבי חנינא כותי שהרג את ישראל כו' והסוטר לועו של ישראל כו' שנאמר מוקש אדם הנוקש את ישראל שנקראו אדם שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני וגו' כאלו ילע קדש סוטר לועו של קדש, לאו חס ושלום דאית ליה לועא אלא גוזמא קאמר כאלו היה לו לקדש לוע והיה בא זה וסוטרו שהרי ישראל עמו ונחלתו הם ונמצא לועם לועו של קדש:

כל המגביה ידו על חבירו כו'. רב הונא קץ ידא קציצה ממש קנסא בעלמא עבד משום דהוה רגיל ההוא גברא למימחי אינשי כדאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו.) ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ורב הונא הוה אורחיה למקנס למאן דהוה רגיל למעבד כי האי גוונא כדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא צ"ו:) במעשה דההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה ואתא לקמיה דרב נחמן וקנסיה לשלומי פלגו שבאחא ואקשו ליה ואמר להו לאו [אמינא לכו] כי יתיבנא בדינא ליכא דלימא לי מידי דאמר רב הונא חברין אנא ושבור מלכא אחי בדינא האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה. ויש אומריה קץ ידא שוה יד אחד שהכה חבירו וקנסו ממון כענין שנאמר וקצותה את כפה וקי"ל (ב"ק כ"ח.) דממון קאמר ולא מסתבר (דבשאר) [דבשלמא] קרא מיירי בהאי לישנא אלא גמרא למה לי כי האי לישנא ותו הא קרא תשבר קאמר ועלה קאמר מעשה דרב הונא ותו הא קי"ל דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וא"כ מאי תיקשי לן כי היכי דנצטריך לאפוקי גמרא מפשטיה. ר"א אומר אין לו תקנה אלא קבורה שנאמר ואיש זרוע לו ראויה הארץ להקבר בה: ואמר ר"א לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות שיקברו בה כדאמרינן לעיל ויש לפרש דלעיל אמר מילתא דדרשא והשתא מפרש פשטיה דקרא ואיש זרוע לו הארץ איוב הוא דאמר הכי לחבריה שאין הדבר תלוי במעשים טובים אלא בכח הזרוע ובעלי זרועות להם לבדה נתנה הארץ כדמשמע סופיה דקרא ונשוא פניה ישב בה ואיכא לפרושי דהכי קאמר לא נתנה קרקע לתת כחה אלא לבעלי זרועות שיש בהם יכולת לעבדה כדריש לקיש עובד אדמתו ישבע לחם:

ואמר ריש לקיש עכו"ם ששבת ממלאכה יום שלם כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ומשמע ליה נמי אבני אדם שלא ישבתו ממלאכה ומתמהינן פשיטא דקס"ד דבשביתה שהוא לשם חובה קא מיירי כגון אלו הערביים ששובתים ביום ו' לשם ע"ג ואפי' היכא דשובתין בשבת לשום שמים כיון דלא אפקוד עלה הוה ליה כגזל ופריק רבינא לא נצרכא אלא לשלישי בשבת שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא כיון שמתכוון לשבות חייב לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מלבו. והרב רבי משה בר מיימון נוחו עדן מוקים לה בספר משנה תורה בקובע שבת לעצמו שנמצא בודה דת מלבו ולהאי סברא דידיה הא דמקשינן פשיטא הכי מפרשי' לה דקא ס"ד כו' בשבת קאי ואמטול הכי כי קא מתמהינן פשיטא כיון דודאי לשם ע"ג קא עביד היינו עובד ע"ג ומפרקינן לא נצרכא אלא אפילו לשלישי בשבת דלא קביעא ביה שבת לע"ג אפ"ה כיון דקבעיה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו. ומקשי' ולחשבה גבי שבע מצות ומפרקינן כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קחשיב ולאו דלא ישבותו קום עשה מלאכה הוא. ומקשינן והא דינין דקום עשה (ודין) [ודון] הוא וקא חשיב ליה ומפרקינן התם שב ואל תעשה נמי איכא שב ואל תדין דין עול ומש"ה קא חשיב ליה:

גמרא נכרי מותר בבתו וא"ת כו' פירש"י בין לר"א ובין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפי' שאר עריות מהנך כו' מדפרט כל הני כו' עכ"ל מכאן תשובה לבעל כסף משנה בפ"ט דהלכות מלכים שכתב על דברי הרמב"ם שפסק הלכה כר"ע ולא חשיב עריות דאסורות לבני נח כ"א הנך דפרט ר"ע בברייתא וכתב הכסף משנה וז"ל דה"ל לרבינו לפסוק כר"מ אליבא דר"ע דכל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"מ למימר דלא סבר ר"ע הכיי עכ"ל ולפום חורפיה לא עיין דהא במסקנא דקתני מפני מה לא נשא אדם את בתו כו' ואמר רב הונא נכרי מותר בבתו כו' ע"כ בין לר"א בין לר"ע לא ילפינן שאר עריות אפילו מיתות ב"ד מהנך דכתיבי בקרא כפירש"י וכיון דרב הונא אמורא ובתראה הוא וליכא בתלמודא מאן דפליג עליה פסק הרמב"ם כוותיה אליבא דר"ע ואע"ג דללישנא בתרא אוסר רב הונא בתו לנכרי הא אדחייא לה ההוא לישנא והברייתא דקתני מפני מה לא נשא אדם בתו כו' כוותיה אזלא כלישנא קמא וק"ל:

תוס' בד"ה מפני מה כו' היתה ראויה למות מיד ואי כו' עכ"ל פי' מיד שאכלה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד קודם שהסיתה את אדם ואי משום אדם כו' וק"ל:

בד"ה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כו' עכ"ל כצ"ל הגי' בגמ' אבל בגמ' שלפנינו איכא בלשון אחר מי איכא מידי דישראל לא מחייב כו' ואין זה מדוקדק דהא ודאי דאיכא מידי דישראל לא מחייב אלא שאסור לו ונכרי חייב מיתה כגון גזל וכיוצא בו וק"ל:

מצרי שהכה ישראל חייב מיתה כו'. שלא היה הכאת מצרי בישראל מכת מות וכפירש"י בחומש וכדאמרי' פרק הנחנקין כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ולא תקשי לך מויך את המצרי אע"ג דלא כתיב בו מיתה הרי הוא מוכרע ממקומו דהוה הכאת מיתה דכתיב ביה ויטמנהו בחול ודע שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים מצרי שהכה ישראל כו' אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג עכ"ל וכתב בעכ"מ דראייתו מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג ישראל גולה או נהרג אם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל כו' עכ"ל ע"ש ואין ראייתו מכרעת דהתם בשוגג איירי ומסתייה שיהרג בשוגג על הריגתו ולא על חבלתו ועוד דמשום הריגת בר מיניה הוצרך למינקט הריגה דגר תושב אינו חייב על גר תושב בחבלה בעלמא ונראה דטעמו של הרמב"ם מדלא קחשיב ליה בהדי שבע מצות על כרחך היינו טעמא משום דאין נהרג עליו על פי בית דין כמו שנהרג על ז' מצות דאזהרתן מויצו ה' וגו' זו היא מיתתן אבל בהכאה לישראל שמעי' מיניה שהוא חייב מיתה בידי שמים דעובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין ומזה נראה מה שכתוב בש"ר וכתבו רש"י בחומש וירא כי אין איש וגו' ראה שאין תוחלת צדיקים עומדת ממנו ולא מזרעו כו' פי' היינו משום דבדיני אדם לא היה חייב מיתה כדעת הרמב"ם אלא שראה שהיה חייב מיתה בידי שמים ואין תוחלת צדיקים לעמוד כו' לכך הרגו ועוד האריך הרא"ם ורוב דבריו ע"פ שמות רבה ואין כאן מקום להאריך ודו"ק:

הסוטר לועו כו'. מבואר במ"ש בפרק חזקת הבתים דאדה"ר הוא דיוקנו של מקום ויעקב הוא דמות דיוקנו ולזה ישראל נקראו אדם ולא עובדי כוכבים וע"כ הסוטר לועו של ישראל שהוא דמות דיוקנו של שכינה כאלו סוטר לועו כו' ומייתי שנאמר מוקש אדם וגו' שע"כ קרא ישראל במקום הזה אדם לפי שהן דמות דיוקנו ודו"ק:

למה הכית כו'. פי' הכית הוא מלשון עבר כמו על מה הכית אתונך וגו' ותכה הוא לשון עתיד כמו ויאמר למה תכה וגו' דמלכים והקשו המפרשים דמהיכן למדו לומר שבהכאה זו נקרא רשע דאימא שהיה רשע מקודם זה המעשה כמו חברו שהיה רשע כבר מדכתיב רעך שפי' רשע כמותך ונראה לומר בזה לפום ריהטא ממשמעות הכתוב שמשה קראו רשע היה לו לכתוב רשע למה תכה וגו' אבל נכתב לרשע בלמ"ד שמשמעו שהוא סיפור הכתוב שמשה אמר לאותו שנעשה רשע למה תכה וגו' ולמה כתב לנו כאן שהיה רשע כיון שמשה לא אמר לו כן אי לאו לאשמועי' דבהכאה זו נעשה רשע אבל מלת רעך שהוא סיפורו של משה קראו כך על שם שהיה רשע כבר כדאמרי' בש"ר ודו"ק:

ואם לא לקחתי בחזקה גו'. מלת חזקה מורה על זה כי הרוצה לעשות דבר בכח ובחזקה הוא מרים ידו כענין שנאמר בידך החזקה ובזרועך הנטויה וגו' ומ"ש ותהי חטאת הנערים וגו' אע"ג דלפי משמעות נראה ותהי חטאת הנערים וגו' אהא דכתיב בטרם יקטירון את וגו' קאי שהיו לוקחין בשר הזבח קודם הקטרת אמורין מכל מקום מדסמיך ליה ותהי חטאת הנערים וגו' אם לא ולקחתי בחזקה וגו' דרשו שלקחו בחזקה שהיא הרמת יד היא היה חטאת הנערים וק"ל:

איש זרוע לו וגו'. גם זה מדה כנגד מדה לפי שהוא מגביה ידו ממקום הנמוך אשר נברא ממנו דהיינו מן האדמה ראוי הוא שלו יהיה הארץ לקבורה שישפיל ויבא לארץ ממקום שבא:

לא נתנה קרקע כו'. פירש"י לא ניתנה קרקע כו' אבל לא ידענא לפי זה מאי שייכא הך דרשה דעובד אדמתו ישבע לחם וגו' לכאן ולולא פירש"י נראה לפרש לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות היינו שיש להם זרוע וכח לעבוד האדמה ולא לתשושי כח שלא יוכלו לעבוד אותה כראוי והשתא שפיר שייכא הך דרשה דעובד אדמתו ישבע לחם דמיירי נמי בכה"ג שעושה עצמו כעבד לעבוד אותה כראוי לה ומדכתיב עבד אדמתו חסר וי"ו דרש לה כעבד ודו"ק:

עובד כוכבים ששבת חייב מיתה כו'. יש לעיין בזה מה טעם ענין זה דוקא באלו הב' מצות דבדבר שאנחנו חייבין לעשות שהוא אצל העובד כוכבים היפך זה לחייב מיתה בעשייתו והנראה שהכונה בזה שהתורה נקראת ארוסה לפי שרוב ההמון אין עוסקין בה והויא התורה לגביה כארוסה בבית אביה שהניחה להיות תורת ה' אבל העוסק בה ודאי דה"ל נשואה ונקראת תורתו כמו שכתוב בפרק קמא דמסכת ע"ז והוא שאמרו בפסחים כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו לפניו שנאמר צוה לנו מורשה וגו' מאורסה לכל קהלות יעקב מבואר לפי שעם הארץ אינו עוסק בה והויא ליה ארוסתו וכן מצות שבת נקראת בהרבה מקומות כלה כמ"ש בואי כלה בואי כלה דכארוסה ודאי דלא הויא דכל ישראל קבלו עליהם שמירת שבת וכנשואה נמי לא הויא לפי שאינן שומרים אותה כראוי כמ"ש פרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כו' ומשום הכי הויא שבת לגבייהו ככלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולזה כיון שהעובד כוכבים שאר עריות ובעולת בעל יש להן חוץ מארוסה וכלה שנכנסה לחופה דאין להן כדאמרי' לעיל משום הכי הויא ליה עסיקת התורה לגבייהו כאלו בועל ארוסת ישראל ואם הוא שומר שבת ה"ל כאילו בא על כלת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן לעיל דנידון בדיני ישראל ועל כונה זו אמרו בש"ר פ' בשלח מהו נתן לכם ולא לעובדי כוכבים מכאן אמרו אם יבאו בני נח לשמור שבת לא דיין שאין מקבלין שכר אלא שחייבין מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואזהרתן זו היא מיתתן וכה"א ביני ובין בני ישראל וגו' משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה ע"כ ודע שהרמב"ם בהלכות מלכים כתב הא דקאמר הכא דחייב מיתה היינו בידי שמים אבל אינו נהרג וכתב הכ"מ לפי דבריו דהא דקאמר תלמודא וליחשביה בהדי ז' מצות ה"ק ולימני בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וא"א לומר כן דא"כ למה לא מנה בהדי ז' מצות לאיסור הא דמצרי שהכה ישראל דחייב נמי מיתה בידי שמים ואינו נהרג כמ"ש הרמב"ם שם אבל הנראה לדעת הרמב"ם דכל מה דלא חשיב בהדי ז' מצות אין נהרגין עליהן והא דפריך הכא וליחשביה בהדי ז' מצות ה"ק דאמאי לא חשבי' לשבת נמי בהדי ז' מצות ויהיה ב"נ נהרג עליה ומשני קום עשה לא קחשיב דבקום עשה אין ב"נ נהרג דלא מצינו אפי' בישראל בשום קום עשה שיהיה נהרג בידי אדם וכן ההיא דנכרי עוסק בתורה פריך נמי הכי ולחשבי' בהדי ז' מצות ויהיה ב"נ נהרג עליו ומשני למ"ד מאורשה כו' דאין חיובו מצד עצמו ולא הוי אלא כאסמכתא בעלמא ואין כאן אזהרתן זו היא מיתתן ונראה מה שהביא לדרוש לא ישבותו אבני נח ולא אששת עתים דכתיב לעיל מיניה נראה כמ"ש הרא"ם שהשבות בכ"מ הוא מנוחת הפועל ממלאכתו ולא מנוחת הפעולה והחום והקור כי הם הם פעולת המזלות כו' ולא תפול בהם שביתה עכ"ל ע"ש:

גמ' אמר רבינא אפי' כו'. נ"ב ס"א פשיטא אמר רבינא לא נצרכה אלא לשני בשבת על זה פירש"י דנא גרסינן פשיטא. רש"י בד"ה עבד כנעני של ישראל הס"ד. בד"ה מדרגיל כו' בנות העיד הס"ד:

בד"ה כותי ששבת כו'. לא ישבתו אהך כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רבינא כו' חובה קאמר ר"ל כו' כצ"ל:

גמרא שנאמר מוקש אדם כו'. עי' פירש"י בע"י:

רש"י ד"ה נכרי מותר. בין לר' אליעזר כו'. כצ"ל ביו"ד:

רש"י ד"ה ולכלל ישראל. דליגזור ליה כו'. נראה דר"ל דעל עבדים בפרט ל"ג חכמים גזרות רק לישראל ולגרים גמורים ולמשוחררים שהמה כישראלים. וא"כ כש"כ שלא גזרו גזירות על ב"נ במצות דידהו וראיה ברורה להמל"מ בפ"י מהלכות מלכים ריש ה"ז לענין משוך בבני קטורה לדעת הרמב"ם ע"ש:

רש"י ד"ה מדרגילי. למיקרי לה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה מי כו' כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן כו'. נ"ב לא ידעתי היכא איתיה איברא גבי ויענה איתא בב"ר ודלא כדאיתא בתלמודא פי"כ [יומא עז:]:

הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ" (שמות ב, יב) (משלי כ, כה). נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שכתב הגאון השל"ה ז"ל שנרמז בפנים של אדם שם הוי־ה שמספרו כ"ו בעינים שהם דוגמת שני יודי"ן וחוטם שהוא דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו, ועוד נרמז בנחירים שלו ששני נקבים דוגמת שני יודי"ן והכותל שמפסיק ביניהם דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו וב' פעמים כ"ו הוא שם ב"ן שהוא הוי־ה במילוי ההי"ן.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) כי שם ב"ן הוא סוד המלכות הנקראת יראת ה' בסוד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' (משלי כב, ד) וזהו עַל פְּנֵיכֶם דייקא שיאיר שם ב"ן שהוא סוד יראה על פניכם והארה זו הוא סוד השכינה.
ולכן הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר אור הקדושה אשר על פניו של חבירו ולכן הכתוב אומר 'יָלַע קֹדֶשׁ' רצונו לומר סוטר אור הקדושה החופף על הפנים של האדם.

"הִכִּיתָ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "תַכֶּה" (שמות ב, יג). קשא היכא אתמר הרמת יד בקרא? ונראה לי בס"ד דבר זה מוכרח מדקרי ליה 'רָשָׁע' אף על פי שלא הכה ואיך יתכן על מחשבה בלבד שחשב להכות קרי ליה רָשָׁע? אלא ודאי דאיירי בהיכא דעשה מעשה של הרמת יד.
אך קשא דילמא הוה רשע מעיקרא ולאו משום הרמת יד קרי ליה 'רָשָׁע'? ונראה לי בס"ד דאם כן למה הוצרך לקראו עתה בשם רשע והלא איכא למטעי דדוקא זה שהוא רשע קפדינן בהרמת יד שלו אבל אם הוא צדיק והרים יד כיון דזה אדם חשוב וזה להפך לא קפדינן אהרמת ידו אלא ודאי דאיירי בצדיק ובעבור הרמת יד בלבד קראו 'רָשָׁע'!

אָמַר זְעִירִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נִקְרָא 'חוֹטֵא' (שמות ב, יג) (שמואל א ב, טז). יש להקשות מאחר דריש לקיש הוכיח מפסוק של תורה שנקרא 'רָשָׁע' מה ראה רבי חנינא להוכיח מפסוק של נביאים שנקרא 'חוֹטֵא' דהוא מלתא זוטרתי? ונראה לי בס"ד דאיכא דסבירא ליה אין למידין הלכה מקודם מתן תורה ולכן לא ניחא ליה לרבי חנינא בהוכחה דריש לקיש שהיא מזמן דקודם מתן תורה.

אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה (שמות ב, יג) (איוב כב, ח). נראה לי בס"ד דהוי מדה כנגד מדה דהידים מדרגה תחתונה לגבי הראש וזה שהרים ידים על ראש חבירו להכותו עשה תחתונים למעלה ולכן יהיה לו קבורה דהוה ליה תחתונים למעלה כי האדם הוא תמיד עומד על העפר ובקבורה נעשה העפר עומד תמיד למעלה ממנו הרי תחתונים למעלה.

לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת (איוב כב, ח) (משלי יב, יא). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל קין והבל חלקו העולם קין לקח הקרקע והבל לקח המטלטלין ובזה היו מריבים זה בזה, קין אמר להבל עמוד דאויר דקרקע דילי היא, והבל אמר פשוט בגדיך דמטלטלין לי הם מיד וַיָּקָם קַיִן עַל הֶבֶל וַיַּהַרְגֵהוּ (בראשית ד, ח) עיין שם.
וידוע דארץ נבנית בגבורה וידוע דגבורה נקראת בשם זרוע כמו שנאמר על פסוק נִשְׁבַּע הֳ' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (ישעיה סב, ח) וידוע דקין מצד הגבורה והבל מצד החסד. וזהו שאמר לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת, כלומר לאותם שהם משורש קין שהם מצד הגבורה שנקראת זרוע.

מַאי דִּכְתִיב: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם", אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה, יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְאִם לָאו לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם (משלי יב, יא). נראה לי בס"ד אם יש לאדם תגבורת תאוה לא ישבע לחם דאם יש לו מנה רוצה מאתים אבל אם יש לו מדת הסתפקות הרי זה ישבע לחם אמנם מדת הסתפקות קשה מאד כפי הטבע אצל האדם כפי טבעו ומזגו וצריך לכפות טבעו ודא עקא אבל אם הוא עבד לאחרים אדרבה מדת ההסתפקות היא אצלו טבעית יען דכל מה שקנה עבד קנה רבו ואם יש לו מנה למה ירצה מאתים הלא לא שלו הממון! וידוע כי טוב עולם הזה מכונה בשם אדמה וזהו שאמר אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה רצונו לומר יש לו מדת הסתפקות המצויה בעבד טבעית, לאדמה, הוא טוב עולם הזה הרי זה יִשְׂבַּע לֶחֶם.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בדרוש השמיטה כי עבודת הקרקע וכל מלאכות שעושה האדם בעולם הזה הוצרכו לאדם כדי לברר על ידם ניצוצי קדושה וזהו שאמר אִם עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה, פירוש שנותן כוחו בשביל תיקון האדמה לברר ממנה הרי זה יִשְׂבַּע לֶחֶם הם ניצוצות הבירור שנקראים בשם 'לֶחֶם'.
או יובן בס"ד הכונה שאינו עוסק אלא רק במלאכה אחת שאינו מדלג ממלאכה למלאכה וכמו שאמר החכם 'לֹא נִצְּחַנִי אֶלָּא בַּעַל מְלָאכָה אַחַת' וזהו שאמר עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּעֶבֶד רצונו לומר אינו עוסק אלא במלאכה אחת כמו העבד שאין לו אלא אדון אחד לעבוד אותו כן הוא אין לו אלא מלאכה אחת הרי זה יִשְׂבַּע לֶחֶם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הכונה אם האדם יש לו שדה לא יחשוב שהיא שלו ועוסק בה אלא חושב שהיא של הקדוש ברוך הוא והוא עוסק בה כעבד שעוסק בשדה אדונו הנה זה יִשְׂבַּע לֶחֶם שישלח לו הקדוש ברוך הוא ברכה במעשיו וירויח מאותה שדה כיון שהוא חושב שאותה שדה היא של הקדוש ברוך הוא אבל אם חשב שהשדה שלו והוא עוסק בשלו לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם דאז אין שדהו ראויה לברכה הנמשכת מן שלשה הויו־ת של חב"ד [חכמה בינה דעת] שעולים מספר לֶחֶם [26×3=78].

רש"י ד"ה שלא כדרכה וכו' שמתוך שאינה נהנית. עי' יומא דף פ"ה ע"א תוס' ד"ה מה רוצח. ובקידושין דף כב ע"ב:

בגמרא משפרעה ראשה בשוק. מלשון זה משמע דאפילו כשהיא פרעה ג"כ לא מקרי עוד מיוחדת אבל מלשון הרמב"ם משמע דדוקא האדון שייחד צריך לבטל היחוד ע"י פריעת ראשה:

שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה. ואף דלעיל דרשינן מודבק ולא בזכר י"ל דתרתי שמעת מינה כל שאינו דרך דביקות דהא גם זכר ממעטינן מאותו טעם שממעטינן שלא כדרכה כיון שאינו נהנה אין כאן דביקות:

כותי שהכה את ישראל חייב מיתה. הא דלא קחשיב ליה בהדי ז' מצות וכדפריך לקמן גבי גוי ששבת ושעסק בתורה ובזה לא שייכי תירוצי הגמרא י"ל דלא קחשיב אלא מה שהוא משום ב"נ דהיינו המצות שחייב עליהן מחמת שהוא ב"נ אבל גוי שהכה ישראל אין החיוב מחמת שהוא ב"נ דהא אם הכה ב"נ אחר אינו חייב ולא חייב רק משום שהכה ישראל ולא הוי דומיא דאינך לכן לא קחשיב ועוד כיון דנכרי שהכה את ישראל מדין גזל חייב וכמ"ש הר"ן א"כ הוא בכלל גזל:

ואמר ר"ל כותי ששבת חייב מיתה: ק"ק (דבפ' ב' דמכשירין) אמרינן מצא בה תינוק מושלך אם רוב נכרים נכרי רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל והביא הר"ש שם בשם התוספתא דמחצה על מחצה נותנין עליו ב' החומרות ופי' בחומרא דנכרי שלא יעסוק בתורה ע"ש וצריך לפרש דאף דזה הוא קולא גבי ישראל דישראל מצווה לעסוק בתורה מ"מ הרי יכול לעסוק בז' מצות דידהו דמצות ל"ת קיים בזה אם ישראל הוא ולא עבר אאיסור לעסוק בתורה אם נכרי הוא דמצות דידהו מותר כדאמרינן לקמן אכן בזה ק' איך יעשה בשמירת שבת איך שייך בזה לתפוס חומרת שניהם אם ישבות דלמא נכרי הוא ואם לא ישבות דלמא ישראל הוא וחלל שבת וי"ל דיום שלם שאסור לב"נ לשבות מקרא דיום ולילה לא ישבותו משמע שהלילה הולך בזה אחר היום דהא יום ולילה כתיב דמשמע היום ולילה שאחריו לא ישבות מדלא כתיב איפכא ובישראל לענין שמירת שבת היום הולך אחר הלילה ולכן שפיר יכול לשמור שבת כישראל ולעשות מלאכה במוצאי שבת דשבת שמר בזה ואיום ולילה לא עבר אם נכרי הוא כיון שעשה מלאכה במו"ש ובע"ש הרי שלא שבת יום ולילה שאחריו אכן אכתי ק"ק איך יעשה ביוה"כ שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו הא אז ע"כ צריך לשבות יום ולילה שאחריו ואולי תנא דתוספתא לא סבר כאחרים אלא כרבנן בסוכה (דף נ"ד ע"ב) דא"א ליוה"כ למקלע סמוך לשבת אפילו בזמן שקדשו ע"פ ראיה ע"ש ולכאורה יש תקנה שיעשה מלאכה פחות מכשיעור דלישראל שיעורין נאמרו ולא לב"נ וא"כ על איסור יוה"כ לא עבר ומשום נכרי לא שבת אכן התינח לר"ל דח"ש מותר מן התורה אבל לר"י מא"ל ואפילו לר"ל יש לספק אם טוב שיעבור אדרבנן בקום ועשה משיעבור אדאורייתא בשוא"ת או איפכא ועיין מה שכתבתי בזה בשו"ת בנין ציון (סי' קכ"ו). שם וליחשבה גבי ז' מצות: עיין בר"ן שהקשה לדעת הרמב"ם שאין ממיתים אותו רק מודיעים אותו שחייב מיתה א"כ מאי פריך דליחשב בהדי ז' מצות הא לא הוי דומיא דז' מצות דהתם חייב מיתה ממש וי"ל דפריך לר"ש אמר רב דסובר לעיל (דף כ"ז ע"א) דאינו נהרג רק על ז' מצות ואעפ"כ חשיב מצות לב"נ וא"כ ליחשב נמי הא ומסתמא לא יפלוג אהא דר"ל ודר' יוחנן לקמן. א"נ י"ל דבאמת כי פריך דליחשביה הוי סובר דחייב מיתה ממש כיון דאזהרה גמורה היא אכן כי מתרץ דקום עשה לא קחשיב דלא הוי דומיא דאינך א"כ לא שייך ג"כ למילף מיתה ממש מהיכא דילפינן לאחרינא משופך דם כיון דלא דמי ליה דהתם שוא"ת והכא קום ועשה ולכן סבר הרמב"ם דאין ממיתין. וכן י"ל לקמן גבי כותי שעוסק בתורה דבאמת כי פריך וליחשביה גבי ז' מצות הוי סובר דחייב מיתה ממש קאמר ובאמת הוי מצי לתרץ דלא הוי דומיא דאינך וכתירוץ הר"ן רק דקושטא קאמר ליה דהוי בכלל אינך או בכלל גזל או בכלל עריות אבל מ"מ אין חייבים מיתה ממש דקרא דלנו מורשה ולא להם לא משמע ליה רק אסמכתא בעלמא:

בתוספות ד"ה מפני מה. היתה ראויה למות מיד: פי' קודם שאכל גם אדם וכמו שפי' המהרש"א דאל"כ גם אדם הי' ראוי למות. ובזה א"ש ג"כ דלא יקשה למה לא מתה והא אדם יכול לישא תאומת הבל דבזה לא שייך עולם חסד יבנה כיון שלא הוליד ועוד דאיכא מ"ד בב"ר דתאומה יתירה נולדת עם הבל אבל בזה א"ש דהבל עדיין לא היה נולד בעת שחטאה חוה כמ"ש התוס' לעיל (דף ל"ח ע"ב) ע"ש:

ד"ה מי איכא מידי. וי"ל דלא אסיר אלא כשעושה כך תדיר: פי' ואז חייב משום הוצאת זרע לבטלה ולכך מתו ער ואונן אבל לא משום ביאה שלא כדרכה דהיא מותרת בב"נ כמו בישראל לפי המסקנא. וא"ל לפי מה שכתבו התוס' לקמן (דף נ"ט רע"א) בד"ה והא פריה ורביה דמי שמצווה על פרי' ורבי' מצווה ג"כ על השחתת זרע וא"כ ב"נ דלא מצווה על פריה ורביה גם על השחתת זרע אינו מוזהר ומ"ט מתו ער ואונן די"ל דהא דב"נ אינו מצווה על פריה ורביה היינו דוקא משעת מ"ת ואילך כשנצטוו ישראל אבל ודאי קודם מתן תורה היו מצווים דהא פרו ורבו לנח נאמר:

בד"ה קץ ידא. גבי יד לאמה תקצץ: ובשיטת רש"י י"ל דודאי הא דר"ה קץ ידא הי' מטעם קנסא דמן הדין א"ל דאנה הוזכר דין כזה ואי משום דכתיב וזרוע רמה תשבר זה ודאי לא לדין יחשב דאם גם אמר איוב בפי' שהמרים יד תקצץ ידא ג"כ אין לנביא רשאי לחדש דבר מעתה מכ"ש בזה דלא הוי רק רמז בעלמא כדמוכח מהא דאמר ר"א אין לו תקנה אלא קבורה והרי הכא ודאי כ"ע מודו שאין ממיתין אותו וע"כ דלא הוי רק רמז ואסמכתא ולכך כ' רש"י שפיר שלא היה רק משום קנסא והוראת שעה וקרי לי' משום קנסא לאפוקי דלא הוי משום דין גמור אבל התם בנדה הא דאמר דינא תנן היינו דלא הוי רק קללה אלא דבאמת דנין כן ולא אתי משום דינא רק לאפוקי דלא הוי רק קללה אבל באמת הא דדנין כן היינו מטעם קנסא ולא משום דין גמור:

ואמר ריש לקיש מ"ד עובד אדמתו ישבע לחם וכו'. אני עני כתבתי בזה בפתח עינים בס"ד ועתה אכתוב יותר בהרחבה וקצת בסגנון אחר. ריש לקיש קשיא ליה בכתוב דמאי אתא לאשמועינן דעובד אדמתו ישבע לחם להכי מפרש לה בשכינה שהיא נקראת אדמה וידוע דתורה שבע"פ היא כנגד השכינה ותורה שבע"פ צריכה טורח ושלא לענג עצמו. וז"ש אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה לשכינה לעסוק בתורה שבע"פ שהיא כנגדה ושלא להתענג אז ישבע לחם שהיא התורה שנקראת לחם ותתקיים בו. והרמז עוב"ד שיכוין ליחד קבה"ו שרומזים ד"ו ולהמשיך משם ע"ב שהוא בחכמה וזה עוב"ד ע"ב ו"ד. אדמתו אדמת ו' רמז לקבה"ו ישבע לחם יזכה לש"י עולמות ע"ב גימטריא חסד וזה רמז ישבע יש עב לחם גימטריא ג' הויות יאירו למתק הגבורות וישבע לחם ויכוין לאמיתה של תורה. ור"ת עובד אדמתו ישבע לחם גימטריא קי"א דעוסק בתורה לשמה כמקריב קרבנות וזה רמז קי"א כי קי"א פסוקים הם בפרשת ויקרא דשם כל הקרבנות כמ"ש ספר הגן ויתמתקו ק"ך אלהים הרמוז בס"ת עובד אדמתו ישבע לחם גימטריא ק"ך ודוק היטב:

ואר"ל מ"ד עובד אדמתו וכו'. אפשר דכונתו לעבוד לשכינה הנקראת אדמה כמ"ש במ"נ ומשו"ה כתיב אדמתו לאפוקי הסט"א שנקראת אדמה אשר אררה ה' ואם הוא נעשה עבד לאדמה לשכינה אז ישבע לחם מזון רוחני ותתקיים בו התורה הנקראת לחם ישבע דיקא מכוין לאמיתה של תורה כמ"ש וה' עמו שהלכה כמותו. ודייק לומר נעשה עבד שיהיה לו יראה כמו שיש לעבד. ואל יבטח שהוא בן ובזה יתענג כבן. לא כי שצריך שיהיה עבד לאדמה לצורך השכינה ליחדה עם דודה ולא ע"מ לקבל פרס ויקבל עול מלכות שמים כעבד. ועמ"ש בזוהר ח"א דף קצ"ט ע"ב:

אמר רבינא לא נצרכא אלא אפילו בשני בשבת. לפי מ"ש רש"י דלא גרסינן פשיטא ולגירסת עין יעקב דגריס לא נצרכא הלשון דחוק. ואפשר במ"ש מהרש"א דגוי השומר שבת הוי כמי שבא על כלה של ישראל ולפ"ז דוקא כששומר ושובת יום שבת דהוי כלת ישראל אז גוי השומר חייב מיתה ולפ"ז לא אצטריכנא לקרא דיום ולילה לא ישבותו והיינו דקאמר רבינא דלא הוצרך ר"ל ללמוד מלא ישבותו אלא אפילו בשני בשבת דאלו ליום שבת מגוי הבא על כלה של ישראל נפקא. ומיהו לא פריך פשיטא דהא מיהא חידושא הוא. אמנם לשון הש"ר דנסתייע ממנו מהרש"א לפי האמור הוי עזר כנגדו. ומה שהביא מהרש"א מהרמב"ם והביא דברי מרן והקשה עליו וטעמא טעים להרמב"ם ע"ש באורך. הר"ן בחידושיו כתב דפשטא דשמעתין לא משמע הכי. ובין לדברי מרן בין לדברי מהרש"א לישנא דשמעתין דבסמוך דאמרינן דינו כנערה מאורסה דבסקילה לא אתי שפיר. ועמ"ש בעניותי בביצה דף ט"ז בס"ד:

אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאהווה. דתרוייהו ממש ליכא למימר דא''כ היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דא''כ היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה: ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו. כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב (ויקרא יח) ערות אביך היא ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם): דודתו. אחות קהת אביו: מאי לאו. אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה: לא דודתו מן האב. אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא: תא שמע וגם אמנה וכו'. מכלל דבת האם אסורה קשיא לר''ע: אחותו הוה. בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנאמן האב שריא ליה: אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו'. בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו: חסד יבנה. תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו: כותי מותר בבתו. בין לרבי אליעזר בין לר''ע דקסבר רב הונא לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני שמע מינה דוקא כתבינהו: עבד כנעני. של ישראל: מותר באמו ובבתו. וכ''ש בשאר עריות של קורבה: יצא מכלל כותי. ופקע שם בן נח מיניה: ולכלל ישראל לא בא. דליגזר ליה עליה משום דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה: מאימת. חשיב ליה מיוחדת לו: מדרגיל למיקרי ליה: בנות העיר: רביתא דפלניא. ילדתו של פלוני עבד: מאימת התרתה. שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה: משתפרע ראשה בשוק. שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: שלא כדרכה. אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו: באשתו ולא באשת חבירו שלא אסרה תורה אלא בדביקה: . ויך את המצרי. משום דהכה איש עברי: מוקש אדם ילע קדש. הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם דכתיב (יחזקאל לד) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם וכו': ילע קודש. כאלו לועה את הקדש כלומר כסוטר על לועו. סוטר מכה: אם לא לקחתי בחזקה. בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בבשר הזבחים ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין להכות: וזרוע רמה. הרגיל לרום ידו על חבירו: קץ ידא. מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל (דף מו.) ב''ד היו מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר: איש זרוע. איש שמניף זרוע לו הארץ מתוקנת לקבורה כלומר ראוי להמיתו ולקוברו: לא נתנה קרקע. כלומר אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע''י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באין וגונבין ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן: כעבד לאדמה. לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור: עובד כוכבי' ששבת. ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות: פשיטא לא גרסי' דהא טובא קמ''ל דאבני אדם קאי: אמר רבינא אפי' שני בשבת. לא תימא שביתה דקאמר ר''ל לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה''ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי: קום עשה לא חשיב. והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא:
מפני מה לא נשא אדם את בתו. שכשאכלה חוה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד ואי משום אדם שהיה שרוי בלא אשה היה יכול ליקח בתו ומסיק כדי שישא קין את אחותו: מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור. משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה וכן משמע בסוף פ''ב דנדרים (דף כ:) ההיא איתתא דאתיא קמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירה לו ולאו היינו היא למעלה והוא למטה דמה מפסדת בכך אלא שלא כדרכה שמצערתה כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן ואמר וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה וקשה דבספ''ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי''ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי: קץ ידא. פ''ה שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך וי''ל דדינא הוא דהא מקרא דריש וזרוע רמה תשבר ובפ' כל היד (נדה דף יג: ושם) גבי יד לאמה תקצץ אמר דינא תנן כדרב הונא דרב הונא קץ ידא אלמא דינא הוא והא דאשכחן בפ' ד' וה' (ב''ק דף לז.) גבי . חנן בישא דרב הונא גופיה לא חייבו אלא ממון שאני הכא דמועד ורגיל בכך היה להכות באגרוף דדיניה הוא בכך וכן יד לאמה רגיל בכך:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד