סנהדרין נז ע"ב

דף נז - ב

הרי זה נהרג עליו, וזה הוא "כיוצא בו" דשפיכות דמים. ^[1]

אשכח רבי יעקב בר אחא, דהוה כתיב [מצא רבי יעקב בר אחא שהיה כתוב] בספר אגדתא דבי רב:

בן נח נהרג אפילו בדיין אחד, ואפילו בעד אחד, ואפילו שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, כלומר, אשה פסולה הן לדין והן לעדות; ואפילו קרוב נאמן לדונו ולהעיד עליו.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין שהפילם הגוי, הרי הוא נהרג, ובכלל שפיכות דמים הוא אצל גוי. ^[2]

ומבארת הגמרא את מקור הדינים שנאמרו שם:

מנהני מילי [מנין נלמדים כל אלו]?

אמר פירש רב יהודה אמר רב: דאמר קרא במאמר הקב"ה לנח: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, [אדרוש את דמו של האדם ממי ששפך אותו]: מיד כל חיה [מיד כל דבר חי] אדרשנו, ומיד האדם, מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם"; והרי מקרא יתר הוא, שהרי נאמר בסמוך "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ולכך דרשינן לה כדי ללמד:

"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש": תדרשו אתם את דמו של הנרצח, ואפילו בדיין אחד כמו שאני דורש יחידי.

"מיד כל חיה אדרשנו": תדרשו אתם אפילו שלא בהתראה, דהרי "חיה" משמע אפילו חיות השדה, ואין שייך להתרותה, וממה שהקיש הכתוב דרישה של אדם לשל חיה שמענו שאף את האדם אין צריך להתרות.

"אדרשנו ומיד האדם": אפילו בעד אחד, כי אם אינו ענין לדרישת דם האדם שהרי כבר נאמר "דמכם אדרוש", תנהו ענין לדרישת העדים, ומאחר שהוציאו הכתוב בלשון יחיד ולא אמר "אדרשם", שמע מינה אפילו בעד אחד.

וכן את כל המשך הכתוב דורשת הגמרא לענין העדים: ^[3]

"מיד איש": ולא מיד אשה.

"מיד איש אחיו": ואפילו קרוב.

שנינו בספר אגדתא דבי רב: משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין בן נח נהרג:

שואלת הגמרא: מאי טעמיה דרבי ישמעאל?

ומפרשינן: דכתיב במאמר הקב"ה לנח: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ודריש ליה רבי ישמעאל: שופך את דם האדם באדם, דמו ישפך, ואיזהו אדם שהוא בתוך אדם אחר שאמרה תורה על השופך את דמו: דמו ישפך, הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו.

מוסיפה הגמרא לבאר את טעמו של תנא קמא החולק על רבי ישמעאל, ואינו מחייב מיתה את השופך דם העוברים:

ותנא קמא החולק על רבי ישמעאל, תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח, אינו אלא חנק, [שלא כהחולק וסובר שאין מיתתו אלא בסייף], והוא דורש את הפסוק לענין זה; כיצד:

ושדי ליה תנא קמא להאי "באדם" אסיפיה קרא [מלת "באדם" משייך הוא להמשך הכתוב ולא לתחילתו], ודרוש הכי: "באדם דמו ישפך" -

כלומר: אין הוא דורש "שופך דם האדם באדם" - "דמו ישפך", אלא "שופך דם האדם" - "באדם דמו ישפך", ומשמע: שתהא מיתתו על ידי שפיכת דמו בתוכו שלא יצא דמו לחוץ -

ואיזהו שפיכות דמים של אדם, שהוא בגופו של אדם, הוי אומר: זה חנק.

מתיב [הקשה] רב המנונא על מה שאמרו: מפי איש ולא מפי אשה, והיינו, שהאשה פסולה לדון:

ואשה בת נח לא מפקדה [אינה מצווה] על הדינין!?

והכתיב במאמר הקב"ה על אברהם: "כי ידעתיו [לאברהם], למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו [היינו הנשים] אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הרי שאף בית הנשים צריך לעשות משפט!?

הוא - רב המנונא - מותיב לה [הקשה קושיא זאת] והוא עצמו מפרק לה [מיישבה]:

חלק כך את הכתוב: "בניו" לדין [משפט], "ביתו" לצדקה.

אמר מקשה ליה רב אויא סבא לרב פפא על שפסלו את האשה מלדון, משום דכתיב "איש":

אם כן אימא נמי:

בת נח שהרגה לא תיהרג!? שהרי "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" "ולא מיד אשה אדרוש" כתיב!? כלומר, אם אתה דורש "איש ולא אשה", אם כן נדרוש אף אנו בפסוק זה "איש ולא אשה", ותהיה הגויה שהרגה פטורה מן המיתה!?

אמר תירץ ליה רב פפא לרב אויא סבא:

הכי אמר רב יהודה: אמר הכתוב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ולמדנו: שופך מכל מקום דמו ישפך.

תו מקשה ליה רב אויא סבא לרב פפא:

אימא: בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב גבי אדם הראשון כשניתנה לו אשה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו", ולאיסור עריות הוא נדרש כמבואר בברייתא לקמן נח א, ונדרוש "יעזב איש" ולא "תעזוב אשה"!?

אמר תירץ ליה רב פפא לרב אויא סבא:

הכי אמר רב יהודה: כתיב " [על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו] והיו לבשר אחד", הדר ערבינהו קרא [חזר הכתוב ועירב את האשה עם האיש], כלומר, מאחר שסוף הכתוב מתיחס לאיש ולאשה גם יחד, אם כן גם תחילת הכתוב מתיחס לאיסור של שניהם.

תנו רבנן:

כתיב [ויקרא יח ו]: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" -

והיה לו לומר "איש", מה תלמוד לומר "איש איש"?

לרבות את הגויים, שמוזהרין על העריות כישראל.

ומקשינן עלה: וכי הא [גילוי עריות בגוי] מהכא נפקא [מפסוק זה הוא נלמד], והרי מהתם נפקא!? שנאמר:

"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר", ודרשינן לעיל נו ב: "לאמר" זה גילוי עריות!?

ומשנינן: התם - "לאמר" - בעריות דידהו [בנשים גויות שהן עריות] -

והכא - "איש איש" - בעריות דידן [בנשים ישראליות שהן עריות לגוי] והיינו אשת איש של ישראל. ולכך הוצרך הכתוב ללמדנו דין עריות של ישראל בנפרד? כדקתני סיפא:

בא על עריות ישראל, נידון בדיני ישראל, ואילו כשהוא בא על עריות גויות הרי הוא נידון בדיני בני נח.

ומפרשינן: למאי הלכתא, לאיזה ענין שונה הגוי הנידון בדיני ישראל מן הגוי הנידון בדיני בן נח?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

לא נצרכה, אלא לעדה [סנהדרין] ועדים [שני עדים] והתראה; כלומר: בדיני בן נח הרי הוא נידון בדיין אחד ובעד אחד ואינו צריך התראה, ואילו הבא על עריות ישראל שהוא נידון בדיני ישראל, אינו נהרג אלא על ידי סנהדרין, ועל פי שני עדים, ואינו מתחייב אלא בהתראה. ^[4]

ומקשינן עלה: מיגרע גרע, וכי גרוע וקל הוא הבא על עריות ישראל מן הבא על עריות בן נח, עד שהיקל הכתוב על הבא על עריות ישראל, שלא ייהרג אלא כחומרות ישראל!?

אלא אמר רבי יוחנן: לא נצרכה מה שאמרו "נידון בדיני ישראל":

אלא לגוי הבא על נערה המאורסה של ישראל, דלדידהו לית להו [אין להם מיתה כזו] כי אין שייך אצלם "נערה המאורסה", ^[5] וללמד דדיינינן להו בדינא דידן, דנין אותו בדיני ישראל, דהיינו בסקילה. ^[6]

ומקשינן: אבל גוי הבא על אשת איש נשואה של ישראל, שאף להם יש מיתה על אשת איש, וכי בדינא דידהו דיינינן להו [וכי דנים אותו בדיני בני נח], ומשום דלא "מיגרע גרע", וכדקאמרינן!?

והתניא:

בא הגוי על נערה המאורסה של ישראל הרי זה נידון בסקילה כדיני ישראל; ואם בא הגוי על אשת איש של ישראל הרי זה נידון בחנק -

והשתא תיקשי: אי בדינא דידהו דנים אותם, הרי סייף הוא, ואילו בברייתא מבואר שבחנק דנים אותו, וזה הוא כדיני ישראל שאשת איש בחנק!?

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:

מאי "אשת איש" דקתני בברייתא: כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דאף זו לדידהו לית להו [אין להם אשת איש כעין זו שחייבים עליה מיתה], ודיינינן להו בדינא דידן, דהיינו בחנק ולא בסיף - דהרי תני רבי חנינא:

גויה בעולת בעל יש להן לבני נח, כלומר: אסורים וחייבים הם עליה, ^[7] אבל גויה שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אין להן.

תניא כוותיה דרבי יוחנן, שפירש את מה שאמרו "נידון בדיני ישראל" דהיינו דוקא כשבא על עריות שאין להם לבני נח:

כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה ["חייבי מיתות"], בן נח מוזהר עליה ואף נהרג.

אבל ערוה שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה וכגון חייבי כריתות אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואחות אשתו, אין בן נח מוזהר עליה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:

הרבה עריות יש וכגון "חייבי כריתות", שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, ומכל מקום בן נח מוזהר עליהן. ^[8] ועוד מוסיפה הברייתא:

בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל, בא על עריות בן נח, נידון בדיני בן נח, ואנו אין לנו - עריות שהגוי נידון עליהם בדיני ישראל - אלא נערה המאורסה בלבד; הרי מבואר כדברי רבי יוחנן, שבשאר עריות ישראל שאף הם מוזהרים עליה, אכן נידונים אף הם בדיני בני נח, וכרבי יוחנן.

ומקשינן על הברייתא:

ונחשוב נמי הברייתא "נכנסה לחופה ולא נבעלה"!? כי הרי אף הבא עליה נידון בדיני ישראל, כיון שאין עליה מיתה בדיני בני נח, וכנערה המאורסה!?

ומשנינן: האי תנא דברייתא תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ואם כן אידי ואידי [בין בדיני ישראל ובין בדיני בני נח] חנק הוא, ואין שייך לומר שהוא נידון בחנק משום שהוא נידון בדיני ישראל. ^[9]

תו מקשינן על הברייתא:

וכי סבר רבי מאיר: כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נח מוזהר עליה; ושאין בית דין של ישראל ממיתין עליה, אין בן נח מוזהר עליה!?

והא תניא שלא כרישא ולא כסיפא:

גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ושוב אין לא קורבה לא מצד האב ולא מצד האם, ומן הדין הוא שיהא מותר בכל קרובותיו; ומכל מקום אמרו חכמים: אותן עריות שאף הגוי אסור בהן, הרי הוא אסור אף לאחר שנתגייר, וכדי שלא יאמרו: "באין הגרים מקדושה חמורה לקדושה קלה"; ולפיכך:

וכן לענין שפיכות דמים אפילו הרג עובר שבמעי אמו מה שאין כן בישראל עד שיצא מכלל נפל אפילו הרג טרפה או כפתו לפני ארי או הרג רודף שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו וכן כל כיוצא אלו שחייבין מיתה בישראל אלא שאין בית דין ממיתין אותן בבני נח נהרגין שהרי אף בישראל רשאי המלך להרגן כמו שיתבאר וישראל בגוי כל שלא היה מקיים שבע מצות פטור שהרי מעובדי האלילים הוא אלא שאעפ"כ אסור שהגוים ורועי בהמה דקה אין גורמין להם מיתה ולא משתדלין להם בהצלה אבל אם היו ממקיימי שבע מצות הרי הוא בכלל בעלי דת ואף גדולי המחברים כתבו שכבישת שכרו באיסור עשה דביומו תתן שכרו ואע"פ ששיטת הסוגיא בזו מראה לך פנים אחרים הזהר שלא לטעות ולפרשה בדרך אחרת:

כל שאמרנו עליו שבן נח מוזהר בו אף הנשים בכלל ואין חלוק ביניהם כלל:

כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג כו' משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין שבמעי אמן שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה ומתו חייב דאלו ישראל לא מיקטיל אעוברין שנאמר כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש על העוברין כאשר ישית עליו בעל האשה אלמא אעוברין פטור ולא מיקטלא ליה עד שיהא תינוק בן יום אחד והוא דקים ליה בגוויה שכלו חדשיו כדתנן במסכת נדה תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. מנא הני מילי אמר קרא אדרוש אפי' בדיין אחד כו' כוליה קרא יתירה הוא דמכדי כתיב שופך דם האדם כו' אידך למה לי שמע מינה לדרשא אדרוש לשון יחיד משמע והא קמ"ל שיש לכם לדרוש בדיין אחד כמו שאני דורשו יחיד מיד כל חיה אפי' שלא בהתראה דחיה משמע אפי' חיות השדה והתם לא שייך התראה ומדאקיש דרישה דאדם לדחיה ש"מ דאפי' שלא בהתראה מיהת מיחייב חדרשנו אפי' בעד אחד דאם אינו ענין לדם האדם דהא כתיב ביה דמכם אדרוש תנהו ענין לדרישת העדים ומדאפקיה בלשון יחיד ולא כתיב אדרשם ש"מ אפי' בעד אחד מיד איש כוליה קרא בעדים קא דריש ליה ופשוטה היא. ואית דמפרשי אדרוש אדרשנו דרישה כל שהוא ומדלא כתיב היטב ולאו מילתא היא. מתיב רב המנונא ואשה לא מיפקדא אדינין דקא דרשת מיד איש ולא מיד אשה אלמא ולא מיפקדא לא לאסהודי ולא למידן דהא לאו בת הכי היא והכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט. הוא מותיב לה והוא מפריק לה בניו לדין ביתו לצדקה. אית דאמרי דהאי צדקה פשרה היא כדאמרינן (לעיל סנהדרין ו':) ויהי דוד עושה צדקה ומשפט ומסתברא לי לצדקה ממש קאמר והאי דלא חשיב לה גבי המצות משום דמצות עשה היא:

תנו רבנן איש מה ת"ל איש איש תרי זימני לרבות את הכותים ואוקי' איצטריך לאיחיובי אעריות דידן כגון אשת איש ישראל ומשכב זכור דקתני סופא בא על העריות ישראל נידון בדיני ישראל ואיבעיא לן למאי הילכתא וסברינן למימר שאם בא על עריות ישראל אינן נידון אלא בעדה ועדים והתראה ומתמהינן השתא מיגרע גרעי עריות ישראל מעריות כותים והלא אם בא על עריות כותים נידון בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה כלומר וכי לפי שבא על עריות ישראל נקל עליו. אלא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה מאורסה דלדידהו לית להו אלא בעולת בעל וכיון דלא מיחייבי עלה אלא מריבוייא דאיש איש על כרחיך דיינינן ליה בדינא דידן בסקילה אבל בעדה ועדים והתראה [לא] מרבינן ליה. למילתא דכתיבא גבי עריות מרבינן. עדה ועדים והתראה גבי עריות לא כתיב. ודייקינן עלה דהא מילתא [מהא] דאמרינן לקמן האי תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא חנק דאלמא ליכא חילוק בין היכא דנידון בדיני ישראל ובין היכא דנידון בדיני בני נח אלא לענין גופה דמיתה מכלל דבין הכי ובין הכי בעד אחד ודיין אחד דיינינן ליה כדבעינן לברורי לקמן. אבל בא על ישראלית אשת איש בדינא דידהו קטלינן ליה בסייף אפי' דיין אחד ועד אחד שלא בהתראה כי קושיין:

ומקשינן עלה והתניא בא על אשת איש נדון בחנק ואוקימנא כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו שנאמר והיא בעולת בעל ולא כתיב אשת איש ולדילן אית לן שהכל היו בכלל נואף ונואפת בחנק ולא הוציא הכתוב לסקילה אלא בתולה מאורסה אבל בתולה והיא נשואה אי נמי מאורסה והיא בעולה הרי היא בכלל נואף ונואפת בחנק הילכך אם בא על בת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה דיינינן ליה בדינא דידן בחנק דאתרבו להו נמי מאיש איש ואע"ג דמפקינן ליה מסייף לחנק לאו גריעותא היא דהא בעריות דידהו כי האי גוונא פטור הוי לגמרי וכי בא על עריות ישראל כי האי גוונא קטלינן ליה:

תניא כותיה דרבי יוחנן דאמר לא נצרכה אלא לנערה מאורסה כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליה כו' דברי ר"מ ולקמן מפרש דר"מ אליבא דר"ע אמרה דנפקא ליה עריות דב"נ מעל כן יעזוב איש והתם חייבי מיתות כתיבי וחכמים אומרים הרבה עריות יש שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן כגון חייבי כריתות גרידי אחותו ואחות אביו ואשת אחי אביו ובן נח מוזהר עליהן דנפקא להו מריבוייא דאיש איש לכל האמור בפרשה. בא על עריות ישראל כו' ואין לנו שאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל אלא נערה המאורסה בלבד דכיון דלדידהו לית להו דיינינן ליה בדינא דידן ויש אומרים ואין לנו שיהא בן נח חלוק בין ישראלית לכותית אלא נערה המאורסה בלבד. ומקשינן וליחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה כדאמרינן לעיל ומפרקינן האי תנא תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה לב"נ אינה אלא חנק הילכך אידי ואידי חנק הוא ואין כאן חלוק בין שיהא נדון בדיני ישראל בין בדיני בני נח. מיהא שמעינן דלעולם לא צריך עדה ועדים והתראה דאי אמרת היכא דלדידהו לית להו דיינינן בהו בעדה ועדים והתראה כדינא דידן אכתי קשיא ליחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה שנידון בעדה ועדים והתראה ואפי' לתנא דבי מנשה דמוקים לה כותיה קשיא דהא שמעינן ליה לעיל דקאמר דבן נח נהרג בדיין אחד כו' ואוקימנא דתנא דבי מנשה הוא אלא ודאי ש"מ מחוורתא כדאמרינן:

גמרא לא נצרכה אלא לעדה ועדים כו' למאי דלא חש לקושיית דמגרע גרע לא בעי לאוקמה בפשיטות אפילו למאן דאמר דסייף חמור לא נצרכה אלא לאשת איש דבעכו"ם בסייף ואם בא על בת ישראל נידון בחנק כישראל דניחא ליה לאוקמא בהכי אפילו לתנא דבי מנשה דס"ל מיתת העכו"ם בחנק וק"ל:

תוס' בד"ה הורתו שלא כו' ומותר אפילו באחותו מן האם כו' שלא יאמרו באנו כו' עכ"ל דבריהם אלו לפירש"י דאחותו מן האם אסור לבן נח אבל לדברי התוס' לקמן דבן נח לא אסור באחותו מן האם ולא שייך בו שמא יאמרו כו' אלא משום אחלופי כמו שכתבו התוס' לקמן ויש לומר בתירוצם באחות אביו דאסור מדאורייתא וק"ל:

בא"ד ועוד יש לומר דהורתו ולידתו בקדושה נמי כך דינו כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם דלא תירצו אלא דלא תני הורתו ולידתו בקדושה אבל בעיקר קושיית פירוש הקונטרס אמאי לא קתני הורתו ולידתו שלא בקדושה לא תירצו כלום גם מה הכריחם לומר בתירוץ זה והא דלא נקטיה לרבותא כו' דמאיזה טעם הוי רבותא דהא לפי פירוש הקונטרס ודאי לא הוי רבותא ונראה לומר דבתירוצם קמא שכתבו ויש לומר איפכא כו' דהנהו ודאי כשני אמהות דמו עכ"ל איכא למימר בקושיית פירש הקונטרס בפשיטות טפי דלכך לא נקט הורתו ולידתו שלא בקדשוה אלא לידתו בקדושה משום דהוי רבותא דאפילו בכהאי גוונא דלידתו בקדושה דכשני אמהות דמי אפילו הכי אסור באחותו מאמו וכן כתבו התוס' בהדיא בפרק נושאין ע"ש אלא שהוצרכו לומר דיש לומר איפכא בהורתו ולידתו בקדושה דשרי לגמרי דאם לא כן ליתני רבותא טפי דאפילו בלידתו וגם הורתו בקדושה דהוו טפי כשני אמהות דאסור ואהא קאמרי ועוד יש לומר לפי אותה סברא דהוי לידתו בקדושה רבותא משום דכשני אמהות דמי יש לומר דהורתו וגם לידתו בקדושה כך דינו ואסור ולא תקשי לך דליתני רבותא טפי דאפילו גם לידתו בקדושה דטפי דמי לשני אמהות דאסור דיש לומר משום דלא פסיקא ליה כו' ור"ל דבהורתו ולידתו בקדושה אחותו שנולד לאביו אחריו בקדושה אסור לו מדאורייתא מה שאין כן בהורתו שלא בקדושה הגם שלידתו בקדושה מותרת לו אחותו שנולדה אחריו מאביו כיון דהורתו מאביו היה שלא בקדושה והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בן נח נהרג וכו' אף על העוברין כו' בזה אמרתי ליישב בפ' שמות שדקדק הכתוב לאמר ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות דודאי פרעה לא שאל מהם להרוג הזכרים בידים דבן נח מוזהר על שפיכות דמים ולכך לא אמר כן למילדות המצריות שהוזהרו על שפיכות דמים אפילו בעוברים אבל למילדות העבריות אמר שהותר לכם להרוג עובר במעי אמו וראיתם על האבנים קודם שיצא לאויר העולם אם בן הוא וגו' וכיון שאי אפשר בהם לפטור משפיכות דמים רק בתחילת יציאת הולד קודם שיצא ראשו או רובו הוצרך לתת להם סימנין כמו שכתוב בפרק קמא דסוטה וראיתם על האבנים סימן גדול מסר להם כו' יריכותיה מצטננות כו' וכן פניו למעלה כו' עיין שם ודו"ק:

רש"י בד"ה שופך דם האדם באדם שבתוך כו' כצ"ל:

בד"ה מיגרע גרע כו' בעד אחד ובדיין אחד כצ"ל:

בד"ה הרבה עריות כו' איש לרבויי הס"ד:

בד"ה בא על עריות ישראל עבריות הס"ד:

בד"ה עריות בני נח עובדי כוככים הס"ד:

תוס' בד"ה וחכ"א כו' איש איש ומשמע כו' לאמור ודרשי להו כצ"ל:

גמרא אלא אריו"ח ל"נ אלא לנעה"מ דלדידהו ל"ל כו'. לכאורה ה"נ דקאי נמי אעדה כו' דלהכי מקלינן עלייהו דליבעו עדה כו' משום דלדידהו ל"ל. וכמו בנכנסה לחופה ול"נ דמקלינן עלייהו לדונן בחנק מה"ט. אבל פירש"י מוכרח מהא דמשני לקמן תנא דב"מ הוא כו' ואם איתא מ"מ נ"מ לעדה כו' וכ"נ מלשון אלא דקאמר. ודע דמשמע דבא"א גמורה דידן נידון בסייף אפילו לר"ש דחנק חמור כיון דלדידהו אית להו בדינייהו דיינינן להו וכן מבואר להדיא לקמן (עא ב) ול"י מנ"ל לריו"ח הא הלא הברייתא היתה מתפרשת יפה לדידיה ואפי' בא"א גמורה וכן הברייתא השניה דעל א"א נידון בחנק וכן לא היינו נצטרך לקמן שם לומר דס"ל כתנא דב"מ דמיתה שלהם היא חנק. ועוד ק"ו הוא מה נעה"מ דלדידהו ליתא כלל דילן בדינא דידן. א"א דא"ל לדידהו לא כש"כ דדילן בדינא דידן:

שם ארנב"י כו' שנכנסה לחופה ול"נ כו'. לרבא לקמן (נח ב) דבשל"כ פטור באשת חברו המ"ל אפי' בא"א גמורה ובשלא כדרכה:

תד"ה וחכמים. דמתוך כך מסיק לעיל על ד' מצות כו'. כ"נ דצ"ל ור"ל מחמת קושיית אי משום דאיתרבאי מאיש איש אפי' (נכרי) [עבודת כוכבים] נמי כו'. אח"ז ראיתי הגי' כן בד"י:

תד"ה הורתו. דלא פסיקא כו' שאין לו שאר האב כו'. כצ"ל:

גמרא נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן. נ"ב תמיהא הא אמר לעיל ב"נ שיחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג הרי שאפילו היחוד בעלמא אוסרה עליו. ואע"ג דלקמן קאמר מדקרו לה רביתא דפלניא מיהא לא בעינן שיבעלנה. ושמא שיחד דקאמר שמסרה לו במקום יחוד והואיל ונכנסה עמו לבית הסתר הויא כנבעלה ודאי. ומ"מ בעינן דקרו לה רביתא דפלניא להקל עליו מפני שלא ראו שנבעלה אלא נתיחדה. מיהו בב"ר עה"פ ויקחו להם נשים וגו' משמע דהוזהרו גם על נכנסה לחופה. דילמא פליגא אתלמודין:

תוס' ד"ה לנערה כו' אע"ג דלא נצטוו כו'. נ"ב לדידי לק"מ דמשמע לי מהנפש אשר עשו בחרן. הי"ל לאבות ולגרים דין ישראל כמ"ש במ"א וכמה תמיהות מיושבות בכך:

בגמרא שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק: ואף דשריפה נמי אמרינן לעיל (דף נ"ב ע"א) דהוי שריפת נשמה וגוף קיים מכ"מ ל"ק דלמא שריפה הוא דהוא אינו מת ע"י שפיכת דמים בפנים כ"א ע"י שריפת הבני מעים אבל בחנק המיתה היא ע"י שפיכת דמים מבפנים:

והיו לבשר אחד הדר ערבינהו קרא: ק"ק דאיש דגבי על כן יעזב לא לכתוב וממילא לא אצטריך גם והיו לבשר אחד להך דרשה דערבינהו ובשלמא גבי מיד איש ל"ק ל"ל דהא אצטריך לפסול אשה לעדות ולדון רק אי לאו ריבוי' דשופך דם האדם הוי מוקמינן ליה למעט אשה ממיתה אבל הך דגבי לא יעזוב דלא אצטריך לדרשה בזה קשה ל"ל:

איש איש לרבות את הנכרים. הרמב"ם בס' המצות (ל"ת ש"ג) וכן בחיבורו חשיב ע"פ הספרי ל"ת דאיש איש לא יקרב לגלות ערוה ללאו אחיבוק ונשוק דעריות ושלוקין ע"ז והרמב"ן שם השיגו וכ' דלאו זה כולל כל העריות אבל אחבוק ונשוק לא קאי עיין שם. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם לפי מה דאמרינן לעיל (דף נ"ו) דהא דמרבינן מאיש איש כינויים ע"כ כר"מ אתיא דסובר דגם בישראל איכא מיתה דלרבנן דאף דאיכא אזהרה וכרת כמ"ש התוס' שם מכ"מ כיון דליכא מיתה לא שייך לרבות אזהרה לב"נ כיון דב"נ אזהרתן זו היא מיתתן ובישראל גופא ליכא מיתה ע"ש ואם כן איך מרבינן מהכא נכרים הא הך איש איש גבי חבוק ונשוק כתיב ובישראל גופא ליכא מיתה ע"ז והרי להרמב"ם על כרחך לא קאי רק אחבוק ונשוק דאי קאי גם לאזהרה אשאר עריות הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא ילקו אחו"נ ובשלמא אמה דק' לכאורה ג"כ אהא דכתב רש"י לקמן בד"ה הרבה עריות יש דלרבנן אכל חייבי כריתות ב"נ מוזהר דאתרבי מאיש איש ואיך אפשר לומר כן כיון דבישראל גופא ליכא מיתה ומ"ש מכינויים לרבנן לעיל דאיכא ג"כ כרת ואעפ"כ לא מרבינן מאיש איש על זה י"ל כיון דהך איש איש כתיב גבי לאו דקאי על כל עריות בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד א"כ כי מרבינן אזהרה לב"נ מרבינן מיתה גם להנך דגבי ישראל בכרת דמרבינן כישראל כאותן שחייבים ישראל מיתה עליהם משא"כ גבי איש איש דב"ה דלא קאי רק אכינויים ודוחק אבל אשיטת הרמב"ם ודאי ק' איך שייך לרבות ב"נ בדבר שבישראל גופא ליכא רק מלקות וצ"ע:

נידון בדיני ישראל למאי הלכתא: המהרש"א הקשה למה לא קאמר לדון בחנק ולא בסייף וי"ל דלא רצה לתרץ הכי כיון דקתני בדיני ישראל ואי משום חנק בדין ישראל הו"ל למינקט ובשלמא אהא דקאמר עריות לשון רבים ל"ק אף דלפי ס"ד ליכא רק א"א משום די"ל עריות דעלמא אבל אדין חנק שפיר הו"ל בדין ישראל ולכן הוצרך לתרץ משום עדה ועדים והתראה שהם דינים רבים וגם לפי המסקנא א"ש, דמתרץ ר"י ל"נ אלא לנערה המאורסה דלפי' תירוץ זה איכא עריות ודינים שנים דהיינו נערה המאורסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ומיתתם סקילה וחנק דאף דר"י לא נקט רק נערה המאורסה מ"מ ע"כ מודה בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאל"כ אכתי לא מתרץ ר"נ בר יצחק מידי במאי דקאמר מאי אשת איש דקתני אלא ודאי ר"י נערה המאורסה לדוגמא נקט דהיינו נ"ה והדומה לה דלדידהו לית להו ולא אתי לאפוקי רק א"א דלדידהו אית להו ג"כ ולכן א"ש הא דנקט רש"י בד"ה תניא כוותיה דר"י תרווייהו נכנסה לחופה ונערה המאורסה אף דר"י לא נקט רק נ"ה לחוד שם אלא לעדה ועדים והתראה: וזהו בדיני ישראל ואף דאכתי לא הוי בד"י דהא עדות שא"א יכול להזימה בישראל אינו עדות וזה הוי עדות שאאי"ל דהא אם יזימו העדים אין עושין דין הזמה דכאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ה"ט כיון דלא נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו בב"נ לא בעינן עדות שא"י להזימה כלל:

כל ערוה שב"ד ש"י ממיתין עליה: ק"ק דהא איכא נשכב לזכור ונשכב לבהמה דאתיא אזהרתו בישראל מולא יהיה קדש כמבואר לעיל (דף נ"ד ע"ב) ומזה ודאי לא שייך למילף ב"נ דהא בבני ישראל כתיב ולא הוי בכלל איש איש וגם בכלל ודבק ולא בזכר לא הוי כמו דלא הוי בישראל בכלל ואת זכר לא תשכב וא"כ הך בב"נ מנ"ל וכ"ת דבאמת לא מיחייב איך קאמר כל ערוה שב"ד כו' וי"ל דהא הך ר"מ אליבא דר"ע אמר כמבואר לקמן בשמעתין ולר"ע לשיטתו דיליף שם נשכב מלא תשכב ומלא תתן שכבתך שפיר מרבינן ליה בכלל איש איש גבי ב"נ:

אידי ואידי חנק הוא: ק"ק לפ"ז מאי מקשה בש"ס לעיל אר' יוחנן אבל א"א כדינא דידהו דיינינן לה והתניא דלמא באמת גם א"א כדינא דילן דיינינן לה. והא דנקט נערה המאורסה דוקא משום דרצה לתרץ ברייתא גם אליבא דתנא דבי מנשה וכמו שמוכח מהא דלא תירץ נדון בדיני ישראל חנק וכמ"ש המהרש"א ולתנא דבי מנשה לא שייך נדון בדיני ישראל לענין א"א דאידי ואידי חנק הוא וכדמתרץ הכא ואפשר שלזה כיוונו התוספות במ"ש בד"ה ואי בדינא דהול"ל דתנא דבי מנשה הוא דהיינו הך ברייתא נדון בדיני ישראל ולא כמו שמובן לכאורה דבריהם וכמו שהבין ג"כ בת"ח דקאי אברייתא דעל א"א נידון בחנק דע"ז יקשה שפיר כנ"ל הא לפ"ז אין חילוק בין א"א לשאר עריות ומ"ש א"א דוקא דנקט אבל בזה שפיר המ"ל דרצה לאוקמא ברייתא דלעיל גם כתנא דבי מנשה:

ברש"י ד"ה נהרג עליו אבל רבנן פליגי עליה: ממה דפליגי רבנן אר"י בן שאול לכאורה לא הוי מוכח רק דאינו חייב אבל שיהיה מותר לכתחלה להרגו היכי שיכול להצילו בלא מיתה זה לא שמעינן מפלוגתתם אכן מהכא שפיר מוכח כן דאל"כ לוקמא כרבנן אכן זה דוקא לפירוש שני של רש"י לעיל דמכח מי איכא מידי פריך דאז מוכח שפיר דלרבנן היתר גמור הוא דאל"כ גם לרבנן ליכא מידי אבל לפי' קמא דמדתני ישראל בכותי משמע ישראל בישראל חייב פריך גם אי לרבנן פטור אבל אסור ג"כ ליכא לאוקמא כרבנן דאכתי לישני ישראל בישראל וכבר כתבנו לעיל דפי' דמכח מי איכא מידי פריך יותר מכוון לפענ"ד דלפי' קמא קשה אדרבה לידוק איפכא מדתני ברישא כותי בישראל חייב משמע הא ישראל בישראל פטור אכן גם לפי' מי איכא מידי למה קאמר דלא משכחת רק לריב"ש הא גם לר' ישמעאל דפסקינן כוותיה משכחת כן לענין עוברין דישראל בכותי פטור וישראל בישראל פטור אבל אסור וא"כ ליכא מידי וכן ק' ממה שפסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דב"נ נהרג על טריפה ועל כפתו והמיתו ברעב משא"כ בישראל כמבואר (פ"א מה' רוצח) א"כ שפיר משכחת כיוצא בו בכה"ג ובכולהו לא שייך מי איכא מידי דעכ"פ איסורא איכא גם בישראל ודוחק לומר דהנהו הוו יותר בכלל שפיכת דמים מרוצח שיכול להצילו בא' מאבריו. ומזה לכאורה ראיה לפי' קמא דרש"י דהקושיא היא מדתני ישראל בכותי פטור משמע הא ישראל בישראל חייב דלפ"ז לא שייכי כל הני כיוצא בו והנה ממה שכתב רש"י דחכמים סברי דהיתר גמור הוא משמע דדוקא גבי ישראל פליגי וסברי כן דהא ריב"ש יליף מקרא דכי ינצו אנשים דכתיב גבי ישראל ואהא פליגי רבנן אבל לגבי ב"נ אפשר דסברי רבנן ג"כ דב"נ חייב ובזה אתי' שפיר מה שפסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דב"נ שיכול להציל בא' מאבריו והרגו נהרג עליו משא"כ בישראל דפסק כרבנן ועיין מה שהקשו הכ"מ והלח"מ ובזה אתי שפיר:

ד"ה אין ב"ד ישראל. כגון חייבי כריתות אחותו: מכל ח"כ שייר רש"י נדה משמע דהיא לכ"ע אינה בב"נ ולא ידעתי למה כיון דלרש"י מאיש איש אתיא ונדה ג"כ כתיב בהך פרשה אכן לפי דעת התוס' א"ש דאתיא עריות דידהו מדכתיב לאמר וזה לא איירי רק בעריות דשאר או שאר קורבה דהא ממחזיר גרושתו יליף לה ובאמת לא מצינו בשום מקום דב"נ נהרג בבא על אשתו נדה:

בתוספות ד"ה לנערה. דקחשיב נמי ושט את הבכורה: ה"ה דהוי מ"ל ג"כ וכפר בתחה"מ דגם ע"ז לא הוזהרו:

בא"ד. ופושעים יכשלו בם: ק"ק דלמא אזלא הגמרא שם אליבא דאיכא דאמרי דר"ה לקמן דסבר כותי אסור בבתו וצ"ל דלא מסתברא להו להתוס' כן משום דקתני אטעמא דא"ד ולא היא:

בד"ה ואי בדינא דידהו סייף. הל"ל דתד"מ היא: הא דלא קאמר כן היינו דא"כ מאי קמ"ל בא"א טפי מבשאר עריות דב"נ וכמו שכתב הת"ח. ואין להקשות ג"כ דדילמא ר"ש היא דסבר חנק חמור מסייף ולכן לענין א"א דישראל אוקמא לב"נ אדין ישראל דחנק החמור דז"א דלקמן (דף ע"א ע"ב) מבואר דר"ש ע"כ כתנא דבי מנשה ס"ל וא"כ מאי קמ"ל בא"א יותר מבשאר עריות והא למ"ד חנק חמור כל עריות דב"נ בחנק הם:

ד"ה וחכמים אומרים. והכא ר"מ אליבא דר"ע: וא"ל דהא גם רבנן אדרבנן קשיא דלעיל גבי מברך ה' לא דרשי איש איש והכא דרשי וכן מקשינן גם לעיל (דף מ"ה ע"א) רבנן דר' יהודה אדרבנן דר"מ ובפסחים (דף י"א ע"א) מקשה דר"מ ארבנן דר"י ור"י ארבנן דר"מ משום דבכ"מ סתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י וכן איפכא די"ל כיון דהכא ר"מ אליבא דר"ע אמרה וליה לא סבירא ליה כמש"כ התוס' א"כ חכמים דקתני הכא הם בר פלוגתא דר"ע ולא דר"מ דל"ל דאליבא דר"ע פליגי דהא ר"ע ע"כ כדעת ר"מ ס"ל כדמוכח לקמן. ולכן גם לפי תירוץ התוס' דאיש איש קאי על עריות דידן ולאמר אעריות דידהו ג"כ צריך עכ"פ להך סברא דהכא ר"מ אליבא דר"ע קאמר כי היכי דלא תקשי דרבנן אדרבנן:

בד"ה הורתו. וי"ל איפכא: והא דרש"י לא פירש כן י"ל דרצה לפרש גם אליבא דהך מ"ד ביבמות (דף צ"ז ע"ב) דאחים מן האם אסירי ולדידיה ליכא לפרש כפי' התוספות דהא לדידיה אשמעינן מתניתן שם דאע"ג דהורתו ולידתו בקדושה דכשתי אמהות דמי אפ"ה אסירי משום דאתי לאחלופי ולהך לישנא פי' רש"י טעם דאסירי דאתי לאחלופי אפילו בשאר האב וע' בתוס' שם שכתבו עוד תירוצים אחרים אקושית רש"י: