דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

סנהדרין נו ע"ב - טקסט הדף

רבי חנניה בן (גמלא) אומר אף על הדם מן החי רבי חידקא אומר אף על הסירוס רבי שמעון אומר אף על הכישוף רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו {דברים יח-י} לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אלא אם כן הזהיר רבי אלעזר אומר אף על הכלאים מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן מנהני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא {בראשית ב-טז} ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר {בראשית יח-יט} כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר {ויקרא כד-טז} ונוקב שם ה' מות יומת אלהים זו עבודת כוכבים וכן הוא אומר {שמות כ-ג} לא יהיה לך אלהים אחרים על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר {בראשית ט-ו} שופך דם האדם וגו' לאמר זו גילוי עריות וכן הוא אומר {ירמיה ג-א} לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר מכל עץ הגן ולא גזל אכל תאכל ולא אבר מן החי כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זו עבודת כוכבים אלהים זו דינין בשלמא אלהים זו דינין דכתיב {שמות כב-ז} ונקרב בעל הבית אל האלהים אלא ויצו זו ע''ז מאי משמע רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר {שמות לב-ח} סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו' וחד אמר {הושע ה-יא} עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו מאי בינייהו איכא בינייהו עכו''ם שעשה ע''ז ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו משעת עשייה מיחייב למאן דאמר כי הואיל הלך עד דאזיל בתרה ופלח לה אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עכו''ם שעשה ע''ז ולא השתחוה לה חייב והתניא בעכו''ם דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן למעוטי מאי לאו למעוטי עכו''ם שעשה ע''ז ולא השתחוה לה אמר רב פפא לא למעוטי גיפוף ונישוק גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם דינין דכתיב {שמות טו-כה} שם שם לו חוק ומשפט שבת וכיבוד אב ואם דכתיב {דברים ה-יב/טז ??} כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות אכתי והוסיפו בדינין מיבעי ליה אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והא בני נח לא איפקוד והתניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד''ך ועייל ס''ך דתנא דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח ע''ז וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ואבר מן החי סירוס וכלאים רבי יהודה אומר אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע''ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם רבי יהודה בן בתירה אומר אף על ברכת השם ויש אומרים אף על הדינים כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב אלהים אני לא תקללוני אלהים אני לא תמירוני אלהים אני יהא מוראי עליכם כמאן כיש אומרים תנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו הנך נמי אי לא דריש ויצו הני מנא ליה לעולם לא דריש ויצו הני כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא ע''ז וגילוי עריות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

רבי חנניה בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי.

רבי חידקא אומר: אף על הסירוס [59].

רבי שמעון אומר: אף על הכישוף.

רבי יוסי אומר: לא רק כישוף אסור להם, אלא כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו, כגון, [דברים יח' י' - יב']: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים" וגו',

שהרי על כל המעשים הללו נאמר [שם]: "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך". נמצא שנענשו עמי כנען על כל אלו.

ומכך שנענשו מוכח, שהוזהרו עליהן, שהרי לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים.

אך לא כל כלאים נאסרו להם. אלא, מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

מבארת הגמרא: מנהני מילי? היכן נצטוו בני נח על המצות הללו?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [בראשית ב' טז'] "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכל".

דרשינן: "ויצו", אלו הדינין.

וכן הוא אומר [בראשית יח' יט'], "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'.

נמצא, שלשון "צו" מתיחס לעשית משפט [60].

"ה'" זו "ברכת" השם.

וכן הוא אומר, [ויקרא כד' טז'] "ונוקב שם ה' מות יומת".

"אלהים", זו עבודת כוכבים. כלומר, דרשינן "ויצו ה' אלהים", את אלהותו ציוה עליו, שלא ימירנו באחר.

וכן הוא אומר, [שמות כ' ג']: "לא יהיה לך אלהים אחרים" [61]. "על האדם", זו שפיכות דמים.

וכן הוא אומר [בראשית ט' ו'], "שופך דם האדם" וגו'.

"לאמר", זו גילוי עריות.

וכן הוא אומר [ירמיהו ג' א'], "לאמר, הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים: ".

כיון שהפסוק מתחיל בלשון "לאמר" שלא כדרכו, דרשינן, "לאמר" כמו "עשה בה מאמר", דהינו לשון ביאת זנות [62].

"מכל עץ הגן", משמע, רק מה שהופקר לו, מותר להשתמש בו, ולא גזל.

"אכל תאכל", משמע, רק המיועד לאכילה תאכל, ולא אבר מן החי [63], שהרי בהמה בחייה אינה עומדת לאכילה.

עד כאן, מצאנו מקור לשבע המצות שהוזכרו בתחילת הברייתא לעיל. המקור לשאר המצות שהוזכרו בדברי התנאים שם, יובא להלן נט' א'.

כי אתא רבי יצחק, תני איפכא: "ויצו", זו עבודת כוכבים.

"אלהים", זו דינין.

מקשה הגמרא: בשלמא "אלהים" זו דינין, דכתיב [שמות כב' ז']: "ונקרב בעל הבית אל האלהים", "האלהים" הם הדיינים.

אלא "ויצו" זו עבודה זרה, מאי משמע?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, אמרו כל אחד תרוץ על קושיא זו:

חד אמר, דכתיב [שמות לב' ח']: "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם מסכה". נמצא שלשון "צו" מתיחס לעבודה זרה.

וחד אמר, דכתיב [הושע ה' יא']: "עשוק אפרים [מיד שונאיו] רצוץ משפט [רצוץ על ידי שפטיו של הקב"ה] כי הואיל הלך אחרי צו [כי נתרצה ללכת אחר צוי נביאי הבעל] ".

מאי בינייהו [64]?

איכא בינייהו, עובד כוכבים ומזלות שעשה עבודה זרה, ולא השתחוה לה.

למאן דאמר, הדורש מ"עשו להם מסכה", משמע, כבר משעת עשייה מיחייב.

ואילו למאן דאמר, הדורש מ"כי הואיל הלך", משמע, שאינו חייב עד דאזיל בתרה ופלח לה [עד שילך אחריה ויעבוד לה].

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [וכי יש מי שסובר], עובד כוכבים ומזלות שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב?! והתניא, באיסור עבודת כוכבים ומזלות האמור בבן נח, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן, אך דברים שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן [65].

למעוטי מאי?

לאו למעוטי עובד כוכבים ומזלות שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?! שהרי ישראל אינו נהרג על עשיית עבודה זרה אם לא השתחוה לה.

ואם כן, מה טעמו של המחייב בן נח שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?

אמר רב פפא, לא! לעולם, בן נח שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב, ואף על פי שישראל אינו נהרג על עבירה זו, דרשינן מ"ויצו" שבן נח נהרג על זה.

ומה ששנינו "דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן, אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן", כונת הברייתא למעוטי גיפוף ונישוק, שאינו חייב עליהם, כשם שישראל אינו נהרג עליהם. [66]

מקשה הגמרא: גיפוף ונישוק דמאי?

אילימא כדרכה, כלומר, שזו דרך עבודתה של עבודה זרה זו, הרי בר קטלא הוא. ואף ישראל נהרג על כך. כמבואר במשנה [לקמן ס' ב'].

אלא, למעוטי חיבק ונישק שלא כדרכה. לעיל שנינו מצות דינים בין שבע מצות בני נח.

מקשה הגמרא: וכי דינין בני נח איפקוד?!

והלא תניא, עשר מצות [67] נצטוו ישראל במרה. שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן [68] דינין, ושבת [69], וכיבוד אב ואם [70].

דינין דכתיב, [שמות טו' כח']: "ש?ם ש?ם לו חוק ומשפט".

שבת וכיבוד אב ואם דכתיב, [דברים ה' יב, וטז'] "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך יהוה אלהיך", וכן "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך יהוה אלהיך",

ואמר רב יהודה, "כאשר צוך", משמע, שכבר ציוה במקום אחר, והיכן? במרה. [71]

על כל פנים משמע, שלא נצטוו בני נח על הדינים?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה. כלומר, אמנם בני נח נצטוו על הדינים, אך במרה נוסף לבני ישראל חיוב לדון על ידי סנהדרין, ועל פי עדים והתראה. אך עובד כוכבים נדון על פי עד אחד ודיין אחד.

מקשה הגמרא: אי הכי, מאי "והוסיפו עליהן דינין", הרי לא הוסיפו דינים אלא דיינים [72]?

אלא אמר רבא, לא נצרכה אלא לדיני קנסות, שנצטוו ישראל במרה, ובני נח לא נצטוו עליהם.

ואכתי קשיא לן: אם כן, מדוע נאמר "הוסיפו דינין", שמשמעו שהוסיפו את כל הדינים, והרי אם נוספו רק דיני קנסות, "והוסיפו בדינין" מיבעי ליה?

אלא אמר רב אחא בר יעקב, לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר [73].

כלומר, בני ישראל נצטוו להושיב דיינים בכל מדינה ומחוז, ואילו העכו"ם לא נצטוו אלא במקום אחד.

מקשה הגמרא: והא בני נח לא איפקוד?!

והתניא, "כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר [74] "?

אלא אמר רבא: האי תנא, תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד"ך [75] ועייל ס"ך. כלומר, לא מנה בין שבע מצות בני נח את מצות דינים, וברכת ה', ובמקומם מנה איסור סירוס, וכלאים.

דתנא דבי מנשה, שבע מצות נצטוו בני נח. עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים.

רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד [76].

שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם". כלומר, את אלהותו צויה על האדם.

רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם. כלומר, מ"אלהים" דרשינן גם איסור ברכת ה', כדכתיב [שמות כב' כז'] "אלהים לא תקלל".

ויש אומרים, מ"אלהים" למדנו שנצטווה אף על הדינים. שיהיה אלהותי עליך, להיות מוראי עליך, ולהיות מוראי בלבך, ולא מורא בשר ודם להטות משפט, כי המשפט לאלהים הוא.

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב, "אלהים אני לא תקללוני, אלהים אני לא תמירוני, אלהים אני יהא מוראי עליכם"? כלומר, מיהו הדורש מהמלה "אלהים" איסור ברכת ה', ועבודה זרה, וחיוב דינים?

כמאן, כיש אומרים. כדעת "יש אומרים" הנ"ל, שדרשו מ"אלהים" את שלשת הדינים הללו.

שואלת הגמרא: לדעת תנא דבי מנשה, שלא מנה מצות דינים, וברכת ה', בין שבע מצות בני נח, אי דריש מ"ויצו", כדלעיל, אפילו הנך נמי, כלומר, מדוע לא מנה גם מצות אלו, שנדרשו מ"ויצו" לעיל?

ואי לא דריש "ויצו", הני, שבע מצות שמנה לפי שיטתו, מנא ליה?

מבארת הגמרא: לעולם לא דריש "ויצו", והני שבע מצות, כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא. כדלהלן:

הערות

[59] לדעת הרמב"ם, ועוד הרבה ראשונים, נחלקו התנאים על רב חידקא. ופסק, שאין העכו"ם נהרג על סירוס. ומכל מקום כתב, שאסור לומר לבן נח לסרס, וטעמו משום ש"אמירה לנכרי שבות" בכל האיסורים.

[60] לכאורה קשה, הרי בפסוק נאמר "לעשות צדקה ומשפט" ואם כן, מדוע לא אמרינן שבני נח נצטוו על עשיית צדקה? המהרש"א כתב, שדברי הגמרא כאן כדעת האומר שמצות קום ועשה לא קא חשיב. (עיין להלן נח' ב'). ועין עוד במצפה איתן.

[61] העולת תמיד (אורח חיים סי' קנו') כתב: "כשיאמין שיש ח"ו שנים שוים בגדולתם, ואין לאחד יתרון על השני, זוהי עבודה זרה גמורה, שגם בני נח הוזהרו עליה. אבל אם מאמין שהאחד גדול מהשני, זה נקרא עובד בשיתוף. ובן נח לא הוזהר על זה". אמנם, רבים מהפוסקים נחלקו עליו. (עיין, מעיל צדקה סי' כב', ובשער אפרים סי' כד'). ועיין בפירוש רבינו בחיי (בראשית א' יח') ":. הקב"ה נתן הבחירה ביד כל אומה ואומה שיעבדו לכל מי שירצו הן להקב"ה אם לע"ג, וזהו לשון חלק, נתן הרשות בידם. מה שאין כן בישראל שאם ירצו ח"ו לעבוד ע"ג אינן יכולין הוא שאמר הנביא ע"ה בדבר הש"י (יחזקאל כ לג) אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". ולפי דבריו, הנכרי המאמין שאלקים חלק כח לכוכבים לשלוט אינו נחשב כעובד עבודה זרה. ועיין בשו"ע (יו"ד קמז' ה') "מותר לומר לעובד כוכבים: אלהיך יהיה בעזרך, או יצליח מעשיך".

[62] על פי מרגליות הים. ועיין חמרא וחיי.

[63] יש שהקשו, והלא לאדם הראשון נאסרה כל אכילת בשר, ולא רק אבר מן החי? התוספות כתבו, שאדם הראשון הוזהר רק שלא להמית בהמה, ולאוכלה, אך בהמה שמתה מאליה הותרה לו. ונאסר באבר מן החי, שאפילו אם נפל מאליו מהבהמה אסור לו לאוכלו. ועיין עוד בשפתי חכמים (בראשית א' כט'). ובמרגליות הים כתב, אכן עיקר הפסוק בא לאסור אכילת כל בשר, וכשהותר בשר לבני נח, נשאר איסור אבר מן החי במקומו. ועיין עוד חמרא וחיי.

[64] זה לשון שו"ת הרמ"א (סי' י'): "ויש לנו להקשות על בעל התלמוד, למה פריך "מאי בינייהו" על משמעות דורשין של רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, יותר מעל רבי יוחנן ורבי יצחק, דפליגי אי "ויצו" הוא ע"ז או אלהים? הלא גם הם אין ביניהם רק משמעות דורשין? ולכן נראה לומר, שאין צריך לפרש חלוק שבין רבי יוחנן ורבי יצחק, כי הוא ברור כשמש בצהרים, כי רבי יוחנן הלומד דינין מ"ויצו" סובר, שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני, ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר, אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני, רק הוא חק נימוסי. ולכן לומד דינים מפסוק "ויצו", ולומד הגזירה שוה, מדכתיב "כי ידעתיו" וגו', שעדיין לא ניתנה התורה ולא היה לאברהם דינין אלו שניתנו לנו בסיני::. ורבי יצחק רוח אחרת עמו, ולומד דינין מ"אלהים", בגזירה שוה ד"ונקרב בעל הבית" וגו', כלומר, סובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני, ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד. כן נראה לפרש סוגיא זו". ובערוך לנר, תרץ: בעלמא אין להקשות "מאי בינייהו", כיון ש"משמעות דורשין איכא ביניהו". אך כאן, שאחד דרש מן המקרא, והאחר מן הנביאים, ולא חש לדרוש מן המקרא, ודאי יש נפקותא לדינא ביניהם.

[65] לדעת הרמב"ם, (הלכות מלכים, פרק ט' הלכה ב'), אף על פי שאינו נהרג עליהם, מכל מקום איסורא איכא. ועיין ערוך לנר.

[66] כמבואר במשנה להלן ס' ב', "אבל המגפף והמנשק:. עובר בלא תעשה: ".

[67] התוספות הקשו, הרי נצטוו גם על המילה, ונאסרו בגיד הנשה לחלק מן השיטות בחולין (ק' ב') ? היעב"ץ תרץ על קושיית תוספות, א. גיד הנשה פלוגתא היא, ובפלוגתא לא קא מיירי. ב. מצות מילה אין בה לא תעשה, אלא רק קום ועשה, ולקמן (נח' ב') מוכח שלא החשיב אלא מצות שיש בהם גם לא תעשה. ובמרגליות הים תרץ, שמצות מילה וגיד הנשה לא חזרו ונשנו בסיני, וקיימא לן שכל מצוה שלא חזרה ונשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. ובכאן לא החשיב אלא מצות השייכות בבני נח.

[68] יש שהקשו, מדוע נאמר "עשר מצות נצטוו ישראל במהרה", הרי רק מה שהוסיפו על מצות בני נח נצטוו? אמנם, כבר כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין סוף פרק ז') "ושים ליבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר "מסיני נאסר", לפי שאתה הראית לדעת, שכל מה שאנו מרחיקין או עושים היום, אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבינו עליו השלום, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים לפניו. כגון זה שאין אנו אוכלים אבר מן החי, אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שציוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי:. הלא תראה, מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו מכלל מצות".

[69] אמנם, עיין ירושלמי (ביצה פרק ב' הלכה א'), שיש הסוברים ששבת ניתנה באלוש, ולא במרה. (ועיין עוד מדרש רבה דברים פרשה ג').

[70] המהר"צ חיות הוכיח מכאן שמצות כיבוד אב ואם, היא מצוה אחת לאב ולאם. ולא שתי מצות נפרדות. ולא כדעת הרמב"ן והסמ"ג, (מובא במשנה למלך, דרך מצוותיך סוף ח"א), שהן שתי מצות נפרדות. שאם לא כן, הרי אחד עשר הן, ולא עשר. אמנם, בספר דברי שאול (תנינא פרשת במדבר) כתב, שבמרה נצטוו רק על כיבוד אם, ולא על כיבוד אב. שהרי דין כיבוד אב מתבסס על כך ש"רוב בעילות אחר הבעל", וקודם מתן תורה לא הלכו אחר הרוב. ולפי זה, לא קשיא מה שהקשה המהר"צ חיות על הרמב"ן.

[71] רש"י התקשה, שמא "כאשר צוך" מוסב על מתן תורה, שהרי כאן מדובר ב"משנה תורה", שאמר להם משה ערב כניסתם לארץ? ומפרש, שמשה רבינו כשחזר בערבות מואב על מה ששמע בהר סיני, לא הוסיף שום מילה משלו. וגם המלים "כאשר צוך", נאמרו בסיני. ואם כן, על כרחך ש"כאשר צוך" מוסב על מה שציום במרה, קודם מעמד הר סיני.

[72] רש"י. וביד רמ"ה הקשה, אם כן, כאשר לקמן הגמרא מתרצת "לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך", שוב יקשה, שלא הוסיפו דינים אלא דיינים? ולכן מפרש, שקושיית הגמרא היתה, מאי הוסיפו עליהם דינים? כלומר, אדרבה, הרי נגרעו מהם דינים, שבתחילה היו דנים על פי עד אחד, ובלא התראה, וכעת אינם יכולים לדון אלא בעדים והתראה.

[73] ז"ל הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ב'- ה') "אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, אלא בארץ ישראל בלבד. אבל בחוצה לארץ, אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך: [במאמר המוסגר, עיין כסף משנה, ולדעתו אף בחו"ל צריך להעמיד דיינים בכל פלך ופלך, רק שאין צריך להעמיד בכל עיר ועיר. ועיין עינים למשפט.]. כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן? קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרין גדולה. ומניינם שבעים ואחד. שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ומשה על גביהן, שנאמר "והתיצבו שם עמך", הרי שבעים ואחד. הגדול בחכמה שבכולן, מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה. והוא שקורין אותו החכמים "נשיא" בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבינו. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו, והוא הנקרא אב בית דין. ושאר השבעים יושבין לפניו, כפי שניהם וכפי מעלתם. כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו. והם יושבין בכמו חצי גורן בעיגול, כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן. ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה, אחד על פתח העזרה, ואחד על פתח הר הבית. ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר, סנהדרין קטנה ויושבת בשער העיר. שנאמר "והציגו בשער משפט". וכמה יהיה מניינם, עשרים ושלשה דיינים. והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן, והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן: עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין: כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב אין מושיבין בה סנהדרין אע"פ שיש בה אלפים מישראל". עד כאן לשון הרמב": ם. נמצא, שבעיר שאין בה מאה ועשרים איש, אין מושיבים בית דין. ברם, יש שכתבו, שאף על פי כן, אם יש באותו פלך ארץ כמה ערים כאלו, מצרפים את כולן, ומושיבים שם בית דין. ולכן נאמר "בכל פלך ופלך, ובכל עיר ועיר". (לחם יהודה, ריש הלכות סנהדרין).

[74] הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ט' הלכה יד'), בדיני בן נח, לא גרס "ובכל עיר ועיר", אלא רק "בכל פלך ופלך". ועיין שם בכסף משנה.

[75] יש שגרסו "דמפיק ד"ב", דהיינו דינים וברכת ה'. ועין יד רמה.

[76] כונתו לומר, שלא נאסר לו לדורות אלא עבודה זרה. אך הוא עצמו הרי נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת, ולא לאכול בשר. וכן מודה רבי יהודה שבני נח נצטוו אחר המבול בשאר המצות, ולא בא לומר אלא שאדם הראשון לא הצטוה בהם עד המבול. תוספות. ובמשנה למלך (הלכות מלכים) הקשה, מדוע לא החשיב גם מצות פריה ורביה שנצטוה בה אדם הראשון? ובמצפה איתן תרץ, שכאן לא החשיב רק מה שנצטווה אדם ואשתו. ובפריה ורביה לא נצטוה אלא אדם לבדו, ולא אשתו. (עיין תוספות קידושין לה' א').

ר' חנניה בן גמלא אומר: אף על הדם מן החי נצטוו בני נח שאסור לאוכלו. ר' חידקא אומר: אף על הסירוס נצטוו, שאסור להם לסרס כל חי. ר' שמעון אומר: אף על הכישוף.

ר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו שלא יעשה כן. והוא שנאמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבת האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך" (דברים יח, י–יב), ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ומאחר והענישם ה' וגרשם מן הארץ בשל חטאים אלה משמע שדברים אלה אסורים להם.

ר' אלעזר אומר: אף על הכלאים נצטוו בני נח. כיצד, ואלו הן הכלאים שנאסרו בהם? — מותרין בני נח ללבוש כלאים (שעטנז), ולזרוע כלאים (שני מיני זרעים יחד), ואין אסורין משום כלאים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

א ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מהיכן למדים אנו שבע מצוות אלה? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] ורמז לכך בכתוב: "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז–יז), וכך הוא נדרש:

"ויצו" — אלו הדינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית ב, יח, יט).

"ה' "— זו ברכת (קללת) השם, וכן הוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת" (ויקרא טז, כד). "אלהים" — זו רמז לאיסור עבודה זרה, וכן הוא אומר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). "על האדם" — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו).

"לאמר" — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר... הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים" (ירמיה ג, א). "מכל עץ הגן" כוונתו — העצים המותרים לך, שמשלך הם ולא גזל. "אכל תאכל" — את אלה בלבד שמותרים לאכילה ולא אבר מן החי.

כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני איפכא [שנה להיפך] דרשות אלה, בשינוי הכתובים: "ויצו" — זו עבודה זרה. "אלהים" — זו דינין.

ושואלים: בשלמא [נניח] שאומר אתה כי "אלהים" זו דינין — יש ראיה לדבר דכתיב [שכן נאמר] "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), משמע שהדיינים קרויים "אלהים". אלא "ויצו" — זו עבודה זרה, מאי [מה] משמע, כיצד שומעים דבר זה מן הכתוב?

ומשיבים, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הראיה ממה שנאמר "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח), ומכאן הקשר בין לשון "צו" ("צויתים") לעבודה זרה. וחד [ואחד מהם] אמר: הראיה ממה שנאמר "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו" (הושע ה, יא), שמן הענין שם מובן שהוא תוכחה על עבודה זרה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה], מאיזה פסוק למדים דבר זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לענין גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה, שלא עבדה עדיין. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הראיה מן הכתוב "עשו להם עגל ", הרי מכאן למדים שמשעת עשייה מיחייב [מתחייב], למאן דאמר [לדעת מי שאמר] כי הראיה מהכתוב "כי הואיל הלך" — עד דאזיל בתרה ופלח [שהולך אחריה ועובד] לה, ולא משעת עשייה.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [וכי יש מי שאומר] כי גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין עבודה זרה, דברים, כלומר, עבירות שבית דין של ישראל ממיתין עליהן אם עשה כן אדם מישראל — בן נח מוזהר עליהן, עבירה שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן — אין בן נח מוזהר עליהן. למעוטי מאי [למעט את מה], אלו פרטי עבירה פטורים עליהם הגויים? לאו למעוטי [האם לא בא הדבר למעט] גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה? שכיון שאין ישראל נהרג על כך, אף הגוי אינו נענש!

אמר רב פפא: לא, אפשר לומר כי בא למעוטי [למעט] גיפוף (חיבוק) ונישוק הפסל, שהמגפף או מנשק פסל גם אם גוי הוא אינו חייב משום עבודה זרה. אבל לענין פטור של פסל שנעשה על ידי הגוי ולא נעבד על ידו, אין מכאן ראיה.

ושואלים: גיפוף ונישוק דמאי [של מה] באיזה מקרה? אילימא [אם תאמר] שעושה זאת כדרכה, שגיפוף זה הוא דרך עבודתה הרגילה? ודאי בר קטלא [בן מות] הוא! אלא למעוטי [למעט] עבודה זרה שגיפוף ונישוק היא שלא כדרכה — אין הגוי חייב על גיפוף ונישוק.

ב על רשימת מצוות בני נח שואלים: וכי דינין בני נח איפקוד [נצטוו]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשר מצות נצטוו ישראל בהיותם במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן עוד: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם.

וראיה לדבר, דינין — דכתיב [שנאמר] בעת היות ישראל במרה: "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה), שבת וכיבוד אב ואם — דכתיב [שנאמר] בעשרת הדברות: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, יב), וכן: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, טז), ומהלשון "כאשר צוך" משמע שנצטוו בשבת ובכיבוד אב ואם כבר קודם לכן. ואמר רב יהודה: "כאשר צוך" — במרה, ומכאן שמצות דינים אינה כלולה בשבע מצוות בני נח!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה, הכוונה אינה לעצם המצוה של הדיון בדינים, אלא לפרטי המצוה כיצד דנים בדינים; לעדה (בסנהדרין) ועדים, והתראה קודם לעונש, שאין כל אלו מחדשים מצוה שלא נזכרה בין שבע מצות בני נח.

ומקשים: אי הכי [אם כן] המובן, מאי [מה טעם] בלשון "והוסיפו עליהן דינין"? הלא אין כאן תוספת מצות דינים אלא פירוט מצות דיינים!

אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות שאינם דינים של משפט עשיית הצדק בלבד, אלא גם תוספת קנס לחוטא, ואלה לא ניתנו לבני נח. ומקשים: אכתי [עדיין] הלשון אינה מתאימה כי "והוסיפו בדינין", כלומר, הוסיפו בפרטי דינים על מה שהיה בתחילה, מיבעי ליה [היה צורך לו] לומר!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא למצוה היתירה להושיב בית דין בכל פלך (מחוז) ופלך, ובכל עיר ועיר. ושואלים: והא [וכי דבר זה] בני נח לא איפקוד [נצטוו] עליו? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר!

אלא אמר רבא: האי תנא [תנא זה] הסבור שרק ישראל נצטוו על הדינים התנא דבי [מבית מדרשו] של מנשה הוא, דמפיק [שמוציא] שתי מצוות שסימנן ד"ך (דינים, בר כת), ועייל [ומכניס] במקומן ס"ך (ס ירוס, כלאים),

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים. ולא מנה דינים וברכת ה', הואיל והכניס סירוס וכלאים.

ר' יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם" (בראשית ב, טז). ר' יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם נצטווה. ויש אומרים שאף על הדינים נצטווה.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת דעה זו] שאמר רב יהודה אמר רב: "אלהים אני", כוונתו — לא תקללוני, "אלהים אני" כוונתו — לא תמירוני באחר, "אלהים אני" כוונתו — יהא מוראי עליכם. כמאן [כשיטת מי]? — כיש אומרים, שבכלל "ויצו ה' אלהים על האדם" הם מבינים גם איסור עבודה זרה ("לא תמירוני"), ברכת השם ("לא תקללוני"), וגם שמירת חוק ומשפט בעולם ("יהא מוראי עליכם").

ג ושואלים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה, אי דריש [אם הוא דורש] את הפסוק "ויצו" — אפילו הנך נמי [אלה גם כן] ברכת ה' ודינים בכלל, אי [אם] הוא לא דריש [דורש] "ויצו" — הני מנא ליה [אלו השבע מנין לו]?

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא לא דריש [דורש] "ויצו", ואולם הני [אלה] — כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא [אחת ואחת מהן בפני עצמה כתובה] במקרא; עבודה זרה וגילוי עריות —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Ḥananya ben Gamla says: The descendants of Noah are also commanded concerning the prohibition against consuming the blood from a living animal. Rabbi Ḥideka says: They are also commanded concerning castration, i.e., they are prohibited to castrate any living animal. Rabbi Shimon says: They are also commanded concerning the prohibition against engaging in sorcery.

Rabbi Yosei says: With regard to every type of sorcery that is stated in the passage about sorcery, it is prohibited for a descendant of Noah to engage in it. This is derived from the verses: “When you come into the land that the Lord your God gives you, you shall not learn to do like the abominations of those nations. There shall not be found among you one who makes his son or his daughter pass through the fire, a diviner, a soothsayer, or an enchanter, or a warlock, or a charmer, or one who consults a necromancer and a sorcerer, or directs inquiries to the dead. For whoever does these things is an abomination to the Lord; and because of these abominations, the Lord your God is driving them out from before you” (Deuteronomy 18:9–12). Evidently, the Canaanites were punished for these practices; and since God would not have punished them for an action unless He first prohibited it, these practices are clearly prohibited to gentiles.

Rabbi Elazar says: The descendants of Noah were also commanded concerning the prohibition of diverse kinds. Nevertheless, it is permitted for the descendants of Noah to wear diverse kinds of wool and linen and to sow diverse kinds of seeds together, and they are prohibited only with regard to breeding diverse species of animals and grafting diverse species of trees.

§ The Gemara asks: From where are these matters, the Noahide mitzvot, derived? Rabbi Yoḥanan says: It is from that which the verse states: “And the Lord God commanded the man, saying: Of every tree of the garden you may freely eat; but from the tree of the knowledge of good and evil, you shall not eat from it, for on the day that you eat from it, you shall die” (Genesis 2:16–17).

The verse is interpreted homiletically as follows: With regard to the term “and…commanded,” these are the courts of judgment; and so it states in another verse: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to do righteousness and justice” (Genesis 18:19).

With regard to the term “the Lord,” this alludes to blessing the name of God; and so it states in another verse: “And he who blasphemes the name of the Lord…shall be put to death” (Leviticus 24:16). “God,” this alludes to idol worship; and so it states: “You shall have no other gods before Me” (Exodus 20:2). “The man,” this alludes to bloodshed; and so it states: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6).

With regard to the term “saying,” this alludes to forbidden sexual relations; and so it states: “Saying, if a man sends his wife, and she goes from him and becomes another man’s…will that land not be greatly polluted? But you have played the harlot with many lovers” (Jeremiah 3:1). “Of every tree of the garden” alludes to the fact that one may partake only of items that are permitted to him, as they belong to him, and he may not partake of stolen items. “You may freely eat” alludes to the fact that one may eat fruit, but not a limb from a living animal.

When Rav Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia, he taught two of the expositions in the opposite order: “And…commanded,” this alludes to idol worship. “God,” this alludes to courts of judgment.

The Gemara asks: Granted, the source for the exposition: “God [Elohim],” this alludes to courts of judgment, is clear; as it is written: “Then the master of the house shall come near the judges [ha’elohim]” (Exodus 22:7). Evidently, judges are called elohim. But with regard to the exposition: “And…commanded,” this alludes to idol worship, from where is this inferred?

Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi both give answers to this question. One of them says that it is inferred from the verse: “They have turned aside quickly out of the way that I commanded them; they have made them a molten calf” (Exodus 32:8). The word “commanded” is mentioned here in the context of idol worship. And the other one says that it is inferred from the verse: “Ephraim is oppressed, crushed in justice, because he willingly went after filth [tzav]” (Hosea 5:11). The word tzav, used in this context in reference to idol worship, is the same Hebrew word used in the phrase: “And…commanded [vaytzav].”

The Gemara asks: What is the difference between these two sources? The Gemara answers: The practical difference between them is in the case of a gentile who fashioned an idol but did not bow to it, i.e., he has not yet worshipped it. According to the one who says that the proof is from the verse: “They have made them a molten calf,” he is rendered liable from the time of fashioning it. According to the one who says that the proof is from the verse: “Because he willingly went after filth,” he is not liable until he goes after it and worships it.

Rava says: And is there anyone who says that a gentile who fashioned an idol but did not bow to it is liable? But isn’t it taught in a baraita: With regard to idol worship, matters, i.e., transgressions, for which a Jewish court executes a Jew who commits one of them, are prohibited to a descendant of Noah. But with regard to transgressions for which a Jewish court does not execute a Jew who commits one of them, a descendant of Noah is not prohibited from doing them. To exclude what transgressions, i.e., to determine that they do not apply to gentiles, is this stated? Is it not to exclude the case of a gentile who fashioned an idol but did not bow to it? Since Jews are not executed for this transgression, gentiles should not be liable for this act either.

Rav Pappa says: No, it is possible that it is stated to exclude embracing and kissing the idol; neither a Jew nor a gentile who embraces or kisses an idol is liable. No proof can be brought from here with regard to a gentile who fashions an idol but does not worship it.

The Gemara asks: Embracing and kissing an idol in what manner? If we say that he did so in its standard manner of worship, i.e., that embracing and kissing is the standard method of worshipping this idol, certainly he is liable to receive the death penalty. Rather, it is stated to exclude a case where he did not do so in its standard manner of worship.

§ The Gemara asks with regard to the list of the Noahide mitzvot: Were the descendants of Noah commanded to establish courts of judgment? But isn’t it taught in a baraita: The Jewish people were commanded to observe ten mitzvot when they were in Marah: Seven that the descendants of Noah accepted upon themselves, and God added to them the following mitzvot: Judgment, and Shabbat, and honoring one’s father and mother.

The mitzva of judgment was given at Marah, as it is written with regard to Marah: “There He made for them a statute and an ordinance” (Exodus 15:25). Shabbat and honoring one’s father and mother were given at Marah, as it is written concerning them in the Ten Commandments: “Observe the day of Shabbat to keep it holy, as the Lord your God commanded you” (Deuteronomy 5:12), and similarly: “Honor your father and your mother, as the Lord your God commanded you” (Deuteronomy 5:16). The phrase “as the Lord your God commanded you” indicates that they had already been commanded to observe these mitzvot previously. And Rav Yehuda says: “As the Lord your God commanded you” in Marah. Apparently, the mitzva of establishing courts is not included in the seven Noahide mitzvot.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Establishing courts is a Noahide mitzva. The additional mitzva that was given in Marah was necessary only with regard to the details of the halakhot of the justice system, e.g., that a defendant in a capital case is punished only by a full panel of twenty-three judges of the Sanhedrin, and only if there are two witnesses who testify concerning him, and only if he was issued a forewarning before his transgression.

The Gemara asks: If so, and the mitzva given at Marah is a specification of the halakhot of the justice system, what is the meaning of the sentence: And God added to them: Judgment? The details of a preexisting mitzva would not be referred to as an added mitzva.

Rather, Rava says: The mitzva given at Marah was necessary only with regard to the halakhot of fines. Since these are not halakhot that pertain to the basic performance of justice, but rather concern an additional fine for the guilty party, they were not given to the descendants of Noah. The Gemara asks: According to this interpretation, the language of the baraita is still inaccurate, as it should have stated: And God added to them more halakhot of judgment.

Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov says: It was necessary only for the additional requirement to establish a court in each and every province and in each and every city. The Gemara asks: And were the descendants of Noah not commanded with regard to this matter? But isn’t it taught in a baraita: Just as the Jewish people were commanded to establish courts in each and every province and in each and every city, so too, the descendants of Noah were commanded to establish courts in each and every province and in each and every city?

Rather, Rava says: This tanna, who holds that the mitzva of establishing courts of judgment is not included in the Noahide mitzvot, is the tanna of the school of Menashe, who removes from the list of the Noahide mitzvot two mitzvot whose mnemonic is dalet, kaf, which stands for judgment [dinim] and blessing the name of God [birkat Hashem], and inserts in their place two mitzvot whose mnemonic is samekh, kaf, standing for castration [seirus] and diverse kinds [kilayim].

As the school of Menashe taught: The descendants of Noah were commanded to observe seven mitzvot: The prohibitions of idol worship, and forbidden sexual relations, and bloodshed, and robbery, and eating a limb from a living animal, and castration, and diverse kinds.

Rabbi Yehuda says: Adam, the first man, was commanded only with regard to the prohibition of idol worship, as it is stated: “And the Lord God commanded the man” (Genesis 2:16). Rabbi Yehuda ben Beteira says: He was also commanded concerning blessing the name of God. And some say that he was also commanded concerning establishing courts of judgment.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Yehuda says that Rav says, in interpretation of the aforementioned verse: Since I am “God,” do not curse Me; since I am “God,” do not exchange Me with another god; since I am “God,” My fear shall be upon you? The Gemara answers: In accordance with whose opinion? It is in accordance with what some say, i.e., that the phrase “and the Lord God commanded the man” includes the prohibitions against cursing God’s name and idol worship, as well as the mitzva of establishing a system of law and justice, so that the fear of God will be upon the people.

The Gemara challenges: If the tanna of the school of Menashe interprets the verse “and the Lord God commanded” homiletically, even these mitzvot, cursing the name of God and establishing courts, should be included. And if he does not interpret the verse “and the Lord God commanded” homiletically, from where does he derive these seven mitzvot in his list?

The Gemara answers: Actually, he does not interpret the verse “and the Lord God commanded” homiletically, but with regard to these mitzvot in his list, each and every one of them is written separately in the Torah. The prohibitions of idol worship and forbidden sexual relations are stated,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר שבע מצות נצטוו בני נח כו'. עד ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמי' מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. וכתוב ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך ואינו מענישם בתועבות הללו אלא שבוודאי הזהירן בהן שאין הקב"ה מעניש אלא אם כן הזהיר ר' אליעזר אומר אף על הרכבת האילן והרכבת הבהמה נצטוו אבל מותרין ללבוש כלאים ולזרוע כלאים מנא הני מילי א"ר יוחנן דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם. ויצו אלו הדינין ה' זו ברכת השם אלהים זו ע"ז. על האדם זו שפיכות דמים. מכל עץ הגן אכול תאכל ולא גזל תאכל ולא אבר מן החי. ר' יצחק תני איפכא ויצו זו ע"ז כו' וזה וזה מביא ראיה מקראי. ואקשינן דינין בני נח נצטוו עליהן והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה. ז' שקבלו עליהן בני נח. הוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם. דינין שנאמר שם שם לו חק ומשפט ושבת וכיבוד אב ואם דבתרייהו כתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואמר ר' יהודה כאשר צוך במרה ופריק ר"נ לעולם הדינין בני נח נצטוו עליהן ומה הוסיפו במרה שיהו דינין בעדה ע"פ שנים עדים והתראה. ודחינן אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין. ונדחה. וגם פירוק של רבא ושל רב אחא בר יעקב:

שבע מצוות שנצטוו בני נח שעל כלן אם עבר על אחת מהן נהרג דינין וברכת השם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ששה הראשונות מאדם הראשון ואילך ואבר מן החי מימי נח ואילך שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובשר מן החי בכלל אבר מן החי אבל דם החי בני נח מותרין בו וכן הסירוס אע"פ שהוא כעין אבר מן החי מותרין בו וכן חקות הגוים כגון קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אע"פ שהם חקות הגוים ונמשכים הם לעיקרי ע"ז מותרים הם בכלם ואע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם י"י מוריש אותם וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו לא אמרה אלא שהם סולם ומבוא לעניני עבודות זרות שעליהן נענשו והוא שאמרו למטה בעבודה זרה דאיענוש גוים עלה:

בני נח אסורים בהרבעת בהמה בשאינה מינה וכן בהרכבת אילן בשאינו מינו אלא שאין אלו משבע מצוות ואינו נהרג עליהן ושאר מיני הכלאים מותרין בהן:

בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אע"פ שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה:

אע"פ ואין ישראל נהרג אלא בעדה ר"ל בית דין של עשרים ושלשה ובעדים ובהתראה בן נח אינו צריך כל אלו אלא נהרג על פי עד אחד ועל פי דיין אחד ובעדות קרובים אבל לא בעדות אשה ויראה לי שאף לא בפסולי עדות של תורה:

חייבים בני נח להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר על הדרך שנצטוו ישראל כדי שיהו להם בתי דינין קבועים לדון בדין שבע מצוות אלו ולהזהיר את עממיהם ומאחר שנצטוו בכך כל שראו באחד ועבר ולא דנוהו כלם נהרגין וזו היא סיבת מה שנתחייבו בני שכם הריגה שהרי לא מטעם עריות היה שהרי פנויה היתה אלא מטעם גזל והוא שאמרו הכזונה יעשה וכו' וכתבו בה גדולי הרבנים בפירושי התורה הכזונה הפקר כלומר אם עשאה הפקר שלא יתחייב עליה מתורת גזל ונמצא ששכם גזל והם ראו ולא דנוהו וזהו דעת גדולי המחברים וקצת גדולי הדורות ראיתי שחולקים לומר שהושבת דיינין לבני נח אינה אלא עשה ואם אמרו אזהרה שלהם זו היא מיתתם לא אמרו בעשה והריגת אנשי שכם לדעתם שלא כדין היתה והוא שקללם יעקב עליה ולדעתי הושבת דיינין בכלל דינין הוא והדינין הוא מניעת העול והחמס ואזהרה היא ולא קללם אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין וראייה לדברי מה שאמרו למטה בגוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו והקשה וליחשבה גבי שבע מצות ותירץ כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב והקשה והא דינין דקום עשה נינהו ותירץ קום עשה ושב ואל תעשה כלומר מניעת העול וכמו שאמר לא תעשו עול וכל שהוא סיבה לעשייתו נקרא עושהו:

בני נח מצווין על הדינין ועל הפשרות שנאמר לעשות צדקה ומשפט וכבר התבאר שצדקה זו בצוע ומ"מ אין להם דיני קנסות ואין רשאין לדון בהם כלל:

בני נח מוזהרין באבר מן החי בין בטהורה בין בטמאה מה שאין כן בישראל שאינו נוהג אצלם אלא בטהורה בלבד כמו וביארנו במסכת חולין ודין אבר מן החי בין בישראל בין בבן נח נוהג בבהמה וחיה ועוף בישראל בטהורים ובבן נח אף טמאים הואיל ומ"מ טהורים הם אצלם אבל השרץ אין דין אבר מן החי נוהג אצלו אף בישראל ואינו לוקה בהם אף באבר שלם אלא בכזית ואחר מותו בכעדשה כמו שיתבאר במסכת מעילה אע"פ שהשרצים טהורים לבני נח יראה שאין אבר מן החי שבהם נוהג בהם וגדולי המחברים כתבו שיראה להם שאין בן נח נהרג על אבר מן החי של עוף והוא תמה וגדולי המחברים סוברים שהוא טעות סופר ור"ל על אבר מן החי של שרץ אע"פ שהם טהורים אצלם בשר מן החי אין ישראל לוקה עליו אלא בכזית אבל בן נח נהרג עליו אפילו בכל שהוא שלא נאמרו השיעורין כלם אלא לישראל והתבאר במסכת חולין שכל ששחט בה ישראל שני סימנין והיא מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ולישראל מותרת הואיל ונשחטה:

ואתמה רבא ומי איכא למאן דאמר כותי שעשה ע"ג ולא השתחוה לה חייב והתניא גבי ע"ג דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן אין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן אע"פ שמוזהרין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן למעוטי מאי לאו למעוטי כותי שעשה ע"ג ולא השתחוה לה שאע"פ שישראל מוזהרין עליה שנאמר לא תעשה לך פסל כיון שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה עד שיעבדוה אין ב"נ מוזהר עליה. ודחי רב פפא לא למעוטי גיפוף ונישוק שאע"פ שישראל מוזהרים עליהם כדקתני במתני' אבל המגפף והמנשק כו' הרי זה עובר בל"ת כיון שאין ממיתין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן. ודייקינן עלה גיפוף ונישוק במאי אילימא שדרך עבודתה בכך אפילו [ישראל] נמי בר קטלא הוא דנפקא לן מאיכה יעבדו כו' אלא גיפוף ונישוק שלא כדרכה כלומר שאין דרך עבודתה בכך:

ומקשינן אהא מתני' דשבע מצות ודינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות כו' והוסיפו עליהן דינין כו' אלמא דינין לאו משבע מצות נינהו דינין דכתיב כו' פירושא דמתניתא קא מסיק ואזיל שבת וכיבוד אב ואם דכתיב בהו בדברות האחרונות כאשר צוך ה' אלהיך וליכא ספיקא דכוליה משנה תורה איתמר ליה למשה מפי הגבורה והנך שינויי דאיכא בין דברות הראשונות לדברות האחרונות כולהו הוו כתיבי בלוחות וכולהו אתמסרו בסיני כדאמרינן התם (ר"ה כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ואשתכח דבמעמד הר סיני אמר להו כאשר צוך ה' אלהיך ולא אשכחן דפקדינהו מקמי מעמד הר סיני מילתא דשייכא לאוקומה בהכי אלא במרה דכתיב שם שם לו חק ומשפט משפט אלו דינין חק אלו שבע מצות וכיבוד אב ואם. ופריק רב נחמן לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד כדנפקא לן לקמן מקראי והוצרך הכתוב להזהיר על ישראל שלא יהא נהרג אלא בעדה ועדים והתראה:

ומקשינן אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין יש אומרים אין אלו דינין אלא מצות דיינין ולא נהיר דא"כ למה לי לאדכורי בקושיין הוסיפו עליהן לימא הכי אי הכי מאי דינין ותו לא ותו אי מהאי טעמא אידחי ליה האי פירוקא היכי אתא רב אחא בר יעקב בתר הכי לאוקומה להושיב בתי דינין לכל פלך ופלך ויש אומרים אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין אדרבא נגרע מהן דלכתחלה היו דנין אפי' בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ושוב לא דנו אלא בעדה ועדים והתראה והכי מסתבר ואידחיא לה ואתא רבא למימר הוסיפו עליהן דיני קנסות דלא מיפקדי ב"נ עלוייהו ואידחיא לה דא"כ הוסיפו [בדינין מיבעי ליה דהוסיפו] עליהן דינין משמע כולהו דינין הוסיפו ואתא רב אחא בר יעקב למימר לא נצרכה אלא להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך כדכתיב שופטים ושוטרים כו' דלא מיפקדי ב"נ עילוייהו. ומקשינן והא ב"נ לא איפקוד והא תניא כשם כו' מאי טעמא ושפטו את העם כתיב וב"נ נמי משפט כתיב בהו. ואידחיא לה ואסקה רב פפא דהאי תנא דקתני הוסיפו עליהן דינין אלמא דינין לאו משבע מצות נינהו תנא דבי מנשה הוא דמפיק משבע מצות דתנינן לעיל ד"ב סימן דינין וברכת השם ומעייל ס"ך סירוס וכלאים דתנא דבי מנשה כו'. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אלהים אני כו' קרא דויציו ה' אלהים קא דריש שלא צוה עליו אלא שם אלהותו מיהו האי כללא אית ביה תלתא פרטי ע"ג וברכת השם ודינין דמשמע אלהים אני לא תמירוני באחר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלהים אני לא תקללוני כדכתיב אלהים לא תקלל אלהים אני יהא מוראי עליכם לשפוט בצדק ולא מורא בשר ודם כדכתיב לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא כמאן כיש אומרים דקתני אף על הדינין אלמא אית ליה נמי הנך תרתי:

גמרא למאן דאמר עשו משעת עשייה מחייב כו' אע"ג דהאי עשו בישראל כתיב ובישראל גופיה אין ממיתין על העשייה מכל מקום ויצו בעכו"ם כתיב דמיניה נילף העשייה מה שאין כן לעיל בההיא דאיש איש דכולו נכתב בישראל ולא גמרינן מיתה לעכו"ם בכינויין כיון דבישראל ליכא מיתה וק"ל:

שם רבי יהודה בן בתירא אומר אף על ברכת השם כו' אלהים אני לא תקללוני כו' קצת קשה אמאי קאמר דרבי יצחק נפחא פליג אדרבי מיישא וסבירא ליה אליבא דרבנן דעכו"ם אינו חייב על הכינויין כיון דסבירא ליה דאיש איש לרבות כנוייך אליבא דרבי מאיר וכמו שכתבו התוס' לעיל דהא אכתי אימא דלרבי יצחק נפחא עכו"ם נמי חייב על הכנויין וסבירא ליה כרבי יהודה בן בתירא דיליף ברכת השם מאלהים דכנויין נמי במשמע ויש לומר דמכל מקום פליג אדרבי מיישא דיליף ליה כנויין מכגר ואזרח לרבנן ורבי יצחק נפחא לרבנן יליף ליה מאלהים כרבי יהודה בן בתירא ומיהו כיון דבישראל אכנויין אינה רק באזהרה ומאלהים דכתיב באדם הראשון יליף ליה לא מקרי אתרבו לרבנן ולא איצטריך לדידהו למעט סקילה כמו לרבי מאיר דקאמר כיון דאתרבו אתרבו ולכך אצטריך ליה לרבי יצחק נפחא למימר דכגר ואזרח אתא למעט שם בשם ודו"ק:

שם אי לא דריש ויצו הני מנא ליה כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דהני שתי תיבות ויצו ה' לא דריש לדינין וברכת השם וכל אינך דריש כדלעיל כיון דדריש סיפיה דקרא אמאי לא דריש רישא דקרא ועוד דסירוס וכלאים ע"כ באנפיה נפשיה דריש ניחא ליה למימר הכי באינך וק"ל:

בפירש"י בד"ה דיני קנסות כו' צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה כו' עכ"ל הכי אמרינן בפרק קמא דבמקום משפט אין צדקה כו' ועוד דהכא ע"כ צדקה לאו ממש הוא למאי דאסיק אדעתיה לקמן דקום עשה נמי חשיב אמאי לא חשיב נמי צדקה והוי להו שמנה מצות בני נח מיהו לקמן משמע דצדקה ממש קאמר דמשני בניו לדין ביתו לצדקה ולמסקנא דקום עשהלא קחשיב ניחא וק"ל:

תוס' בד"ה אכל תאכל כו' אבל מתה מאליה שריא ואתא לאפוקי אבר כו' עכ"ל כהאי גוונא תירץ רש"י לקמן אך לא כתב דמתה מאליה שריא ודעת התוספות דאי מתה מאליה לא הוה שריא לא הוה אצטריך קרא לנפל מאליו דאסור ואין להקשות לדבריהם דמתה מאליה שריא מאי קא קשיא ליה לקמן אהא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר דאימא מתה מאליה הויא דיש לומר כיון דמתה מאליה הוא דבר טמא ועתידה התורה ליאסר לא היו מתעסקין בו מלאכי השרת וק"ל:

גמ' לא למעוטי גיפוף ונישוק כו'. נ"ב והכא נודר בעבודת כוכבים או נשבע כו' דאף לישראל אינו אלא באזהרה כדלקמן (סנהדרין דף ס"ד:)

רש"י בד"ה בכדרכה כו' בכך חייב עליה כו' כצ"ל:

בד"ה כל פלך מדינה הס"ד:

תד"ה לאמר. אע"ג כו' במחזיר גרושתו כתיב כו'. הן לפי מה שבארתי ביומא ובחדושי לס' נת"ע אות ח' בסופו דכוונת הנביא על הא דכתוב באותה פרשה אחרי אשר הוטמאה דדרשי לה רבנן על סוטה ודאית א"כ זנות דא"א איתא בהאי קרא ונכון בס"ד:

תוס' ד"ה עשר. גיד הנשה למ"ד כו' ומילה כו'. נ"ב בפלוגתא לא קמיירי תנא דס"ע. ומילה קום עשה הוא דאמרינן [לקמן נח ב' נט א'] לא קחשיב אלא אי אית ביה נמי ל"ת ובכולהו משכחת לה ל"ת משא"כ במילה:

גמ' ויצו אלו הדינים. עי' תשובת רמ"א סימן י':

שם עץ הגן ולא גזל. עי' ב"מ דף ע' ע"ב תוס' ד"ה תשיך:

בגמרא מאי בינייהו. הרמ"א בתשובה (סי' ט') הקשה למה לא מקשה גם אפלוגתא דר' יוחנן ור' יצחק מאי בינייהו אי ילפינן ע"ז מויצאו ודינים מאלהים או איפכא והוכיח מזה דין חדש ע"ש. ולפענ"ד י"ל דאפלוגתא קמייתא ל"ק מאי בינייהו די"ל משמעות דורשין איכא בינייהו דזה דריש לישנא דקרא הכי וזה הכי כדאשכחן כה"ג בכמה דוכתי בש"ס אבל אהא דרב חסדא ור' יצחק פריך דע"כ צ"ל דאיכא נפקותא לדינא בין ב' הדרשות דאל"כ למה מייתי החד דאמר סרו מהר קרא דנביאים ולא קרא דתורה דעדיף בכ"מ וכה"ג הקשו גם התוס' ביומא (דף כ"ח ריש ע"א) ע"ש אע"כ דאיכא נפקותא לדינא בין ב' הדרשות והוא קבל הדין כמשמעות קרא דנביאים ולכן הביא אותו קרא והיינו דפריך מאי בינייהו. וכן נלענ"ד דלפי תירוץ רמ"א בתשובה אכתי יקשה דעכ"פ ה"ל להש"ס להזכיר גם נפקותא בפלוגתא דר"י ורבי יצחק כמו דמזכיר בפלוגתת רב חסדא ור"י:

אלא למעוטי שלא כדרכה: הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ב) פסק דאף דאין ב"נ נהרג על אותן דברים שאין ישראל נהרג עליהם מ"מ איסורא איכא ואין מניחים לב"נ לעשות מצבה או פסל אפי' לנוי. ולכאורה י"ל כיון דאמרינן דאין ב"נ מוזהר עליה מנ"ל איסורא גבי ונושאי כליו לא הביאו מראה מקום לדין זה. גם יש לדקדק שהרמב"ם שינה מלשון הברייתא דבברייתא קאמרינן דאין ב"נ מוזהר עליה והוא כתב שאינו נהרג עלי'. והנראה לפי ענ"ד דלפי העולה מסוגיין דלפנינו למ"ד כותי שעשה ע"ז ולא השתחווה לה חייב וא"כ ע"כ מה דקתני בברייתא אין ב"נ מוזהר עליה היינו בעבודה שלא כדרכה וכיון שאינו מוזהר עליה ליכא גבי' איסורא כלל דהא ליכא גבי' לאו לחודא כמו גבי ישראל אבל למ"ד כי הואיל הלך לא מיחייב בעשיה א"כ י"ל דהברייתא ממעט עשיה דוקא גבי ב"נ אבל שלא כדרכה מיחייב וכיון דלא איפסק הלכתא בש"ס אי מיחייב אעשיה או לא וגם לית לן למיפסק הלכתא כלל כיון שלא הוזכר רק חד אמר כו' וחד אמר כו' ולא מאן דיליף מהואיל ומאן דיליף מעשו לכן פסק הרמב"ם שפיר דמספק אין ב"נ נהרג בין אעשיה בין אשלא כדרכה דמספק לא קטלינן ליה כמו לישראל אבל לענין איסור אזלינן הכא והכא לחומרא ושניהם אסורים ולכן לא נקט רק לשון א"נ ולא אינו מוזהר דא"א מהם באמת מוזהר רק דלא נהרג על שניהם כיון דלא ידעינן אהי מינייהו מוזהר:

ואמר ר"י כאשר צוך במרה: רש"י בפירושו על התורה פירש אקרא דכאשר צוך אף על כבוד או"א נצטוו במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט עכ"ל. ואף דהכא משמע דמכאשר צוך אתיא ולא משם שם לו י"ל דרש"י סובר דמצרכינן גם הך דשם שם לו דאף דמוכח מכאשר צוך דנצטוו קודם מתן תורה מ"מ עדיין מנ"ל דבמרה נצטוו לכן מייתי קרא דשם שם לו חוק ומשפט דמשפט הם דינים וחוק הם שבת וכבוד אב ואם וכן משמע ג"כ מפירוש רש"י בשבת (דף פ"ז ע"ב) ע"ש ובתוס':

לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה: הרמ"א בתשובה הנ"ל הקשה למה לא קאמר דהוסיפו עליהם איך ידונו דדינים לב"נ אינן רק ע"פ נמוסי' שלהם ומזה רצה להוכיח דב"נ מצווין לדון בדין ישראל. ולפענ"ד י"ל קושיתו ע"פ מה דאמרינן במכילתא הביאה רש"י בחומש והתוס' בשבת (דף מ"ג ע"ב) ואלה המשפטים רי"א ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולכן פריך שפיר דא"ל דבמרה נתנו להם הדינים איך ידונו דהא זה בסיני ניתן להם ואף דרבי יהודה פליג שם במכילתא וסובר דדינים דואלה המשפטים במרה נצטוו מ"מ פריך בגמרא הכא שפיר דע"כ הברייתא די' מצות נצטוו במרה לאו כר' יהודה דא"כ ליחשב נמי גיד הנשה כיון דהוא המ"ד בפרק גיה"נ דלבני יעקב נאסר וכקושית התוס' בד"ה עשר מצות ובשלמא מה שהקשו התוס' עוד דליחשב מילה י"ל דלא חשיב רק אותן המצות שנצטוו במרה כדיליף מקרא דשם שם לו חוק ומשפט אבל מילה י"ל דלא נצטוו במרה כלל דלאיזה צורך יהיו נצטוו כן כיון דכבר נשנית הציווי להם במצרים וכולם מלו שם והנולדים בדרך לא הוצרכו למול אותם משום חולשא דאורחא וגם שלא נשב רוח צפונית וכדאמרינן ביבמות (דף ע"א ע"ב) אבל גיה"נ ודאי הו"ל למיחשב דמסתמא כמו שנצטוו ישראל במרה אשאר מצות דב"נ לשם ישראל כמו כן נצטוו אגיד הנשה אע"כ דברייתא לא אתיא כרבי יהודה ולכן פריך בגמרא שפיר. ועיין מש"כ התוס' בהוריות (דף ח') ע"ש:

ריב"ב אומר אף על ברכת השם: ק"ק דלתנא דבי מנשה דלית ליה ברכת השם בב"נ קרא דכגר וכאזרח למאי אתי וכדפריך לעיל לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ובזה לא ש שייך תירוץ הגמרא דלעיל:

ברש"י ד"ה כאשר צוך. וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות: ק"ק הא אמרינן בב"ק (דף נ"ה ע"א) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות למען ייטב מפני שסופן להשתבר והרי ע"כ בסיני נאמר א"כ משמע שלא היה הכל מה שנאמר בסיני כתוב בלוחות א"כ כמו שלמען ייטב לא היה כתוב בלוחות הראשונות דלמא כאשר צוה לא היה כתוב ג"כ בלוחות האחרונות. וי"ל כיון דמה שנאמר בב' הדברות בדבור אחד נאמר כדאמרינן זכור ושמור בדב"א נאמרו א"כ כיון שנכתב פעם אחת באחת מהלוחות סגי אבל כאשר צוה כיון שנכתב פעם אחת בהלוחות ע"כ בסיני נאמר:

בתוספות ד"ה לא נצטוה. דב"נ נצטוו אחר המבול: אין לפרש דאכולהו אחר המבול נצטוו דא"כ יקשה כיון דלא דריש ויצו ע"ז וג"ע מנ"ל וכדפריך בש"ס אתנא דבי מנשה דלא שייך למילף מותשחת הארץ דכתיב קודם המבול אלא דכוונת התוס' היא מהם אחר המבול נצטוו ולא כולם כגון שופך דם ואבר מן החי אלא דק"ק דלפ"ז מי דחק לר' יצחק נפחא לאוקמא ברייתא דלעיל דמרבה מאיש נכרים שמוזהרים על ברכת השם כישראל כר"מ ולענין כינויים לאוקמי כר' יהודה דהא בלא"ה סתם ספרא אליבי' אזלא ובעיקר ברכת השם דלא קשה קושית הגמרא דלעיל דהא ברכת השם מה' אתיא דהא ר"י לית ליה דרשה זו ובשלמא כתנא דבי מנשה לא אתיא כיון דאמר דב"נ לא מצווין רק על ז' מצות ואי מרבינן נכרים לענין ב"ה מאיש הרי איכא ח' אבל לר' יהודה דלית ליה ג"כ דרשה דויצו ואפ"ה אית ליה דב"נ נצטוו על איזה מצות אחר המבול דלמא גם על ב"ה נצטוו מריבויא דאיש איש דהא גם ר"ש אמרי בי רב יליף לקמן ברכת השם לב"נ מאיש איש:

אף על הדם מן החי. כולהו יליף טעמייהו לקמן: בפרשת מכשף. זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו' ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר: מותרין בני נח וכו'. סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן: מכל עץ הגן ולא גזל. מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש''מ שאינו מופקר לו נאסר לו: אכול תאכל. העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות: עשוק אפרים. מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע''י שפטיו של הקב''ה: כי הואיל הלך אחרי צו. מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל: למעוטי גיפוף ונישוק. אבל עשה אתרבי מויצו אע''ג דבית דין של ישראל אין ממיתין: מגפף ומנשק. אמרינן במתני' (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג: בכדרכה. שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתני' (שם) וילפינן מקראי וכ''ש כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו': כאשר צוך ה' אלהיך. כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא והיה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני: לעדה ועדים והתראה. וכן נצטוו ישראל במרה להיות דנין בסנהדרין של כ''ג כדאמרי' (לעיל ב.) עדה שופטת ועדה מצלת דעכו''ם לא איפקוד בהכי כדילפינן לקמן (דף נז:) מקראי דבן נח נהרג בעד א' ובדיין א': אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין. אין אלו דינין אלא מצות דיינין: דיני קנסות. הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי' לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן ליה טפי מדיניה: בדינין מבעי ליה. דניהוי משמע שהוסיפו להם בהלכות דינין שנצטוו עליהם כבר אבל השתא דקתני הוסיפו עליהם דינין משמע כל הלכות דינין הוסיפו: כל פלך. מדינה: ישראל נצטוו להושיב. דיינין בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים יז) תתן לך בכל שעריך: כך נצטוו עכו''ם. דהא משפט כתיב ביה והכא נמי כתיב (שם) ושפטו את העם משפט צדק: האי תנא. דבריי' דלעיל דקתני הוסיפו עליהם דינין דמשמע דבני נח לא נצטוו עליהם תנא דבי מנשה הוא: ד''ך. דינין וברכת השם: ס''ך. סירוס וכלאים: שבע מצות וכו'. לקמן מפרש דתנא דבי מנשה לא דריש ויצו והני כל חדא באנפי נפשיה כתיב בהו: אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע''ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים. את אלהותו צוה עליו על האדם שלא ימירהו באחר: אף על ברכת השם. דנפקא ליה נמי מאלהים אלהותו צוה עליו שלא יקללהו כדכתיב (שמות כב) אלהים לא תקלל: אף הדינין. מאלהים נמי נפקא יהא אלהותי עליך להיות מוראי עליך ולהיות מוראי בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלהים הוא כדמפרש רב ואזיל: אלהים אני. נאמר לאדה''ר: אל תמירני. כדאמרינן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני זולתי: לא תקללוני. כדאמרי' אלהים לא תקלל: יהא מוראי עליכם. כדאמרינן אלהים לשון שררה ורבנות כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז) יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א) דהיינו דינין: כיש אומרים. דמרבי לכולהו: אפי' הנך נמי. דינין וברכת השם:

לאמר הן ישלח. אע''ג דהאי קרא במחזיר גרושתו כתיב ובני נח לא הוזהרו בה מ''מ מייתי ראיה דגבי אישות כתיב לאמר: אכל תאכל ולא אבר מן החי. והא דאמרינן לקמן (דף נט:) דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפי' נפל מאליו אסור: עשר מצות. תימה הא איכא גיד הנשה למ''ד (בחולין דף ק:) לבני יעקב. אסר ומילה שניתן לאברהם אבינו: לא נצטווה אלא על ע''ז. מה שנאסר לו בשר ועץ הדעת לא קחשיב לפי שלא היה נוהג לדורות ודוקא אדם הראשון קאמר אבל מודה רבי יהודה דבני נח נצטוו אחר המבול דהא אמר בפרק ג''ה (חולין דף ק:) לרבי יהודה גבי אבר מן החי דאתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד