סנהדרין נו ע"א

בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא הורגין בכינוי אלא מוציאין כל אדם לחוץ שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו:
גמ' תנא עד שיברך שם בשם מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא {ויקרא כד-טז} ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דכתיב {במדבר כג-ח} מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא {שמות כב-כז} אלהים לא תקלל ואימא מיברז הוא דכתיב {מלכים ב יב-י} ויקב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא {דברים יב-ג} ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם בעינא שם בשם וליכא ואימא דמנח שני שמות אהדדי ובזע להו ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע בה ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע אימא פרושי שמיה הוא דכתיב {במדבר א-יז} ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מהכא {דברים ו-יג} את ה' אלהיך תירא חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה ואיבעית אימא אמר קרא {ויקרא כד-יא} ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא ודילמא עד דעבד תרוייהו לא סלקא דעתך דכתיב {ויקרא כד-יד} הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל שמע מינה חדא היא תנו רבנן איש מה ת''ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואינן נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף והא מהכא נפקא מהתם נפקא ה' זו ברכת השם אמר ר' יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבותא הכינויין ואליבא דרבי מאיר דתניא {ויקרא כד-טו} איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר {ויקרא כד-טז} ונוקב שם ה' מות יומת לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכינויין תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו מכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה ופליגא דרבי מיישא דאמר רבי מיישא בן נח שבירך את השם בכינויים לרבנן חייב מאי טעמא דאמר קרא {ויקרא כד-טז/כב ??} כגר כאזרח גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם אבל עובד כוכבים אפילו בכינוי ורבי מאיר האי כגר כאזרח מאי עביד ליה גר ואזרח בסקילה אבל עובד כוכבים בסייף סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתרבו איתרבו קמ''ל ורבי יצחק נפחא אליבא דרבנן האי כגר כאזרח מאי עביד ליה גר ואזרח הוא דבעינן שם בשם אבל עובד כוכבים לא בעינן שם בשם איש איש למה לי דיברה תורה כלשון בני אדם תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע''ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - א

כיצד דנים את המגדף?

אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום, כלומר, כל זמן שנושאים ונותנים עם העדים בענין המגדף, דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.

כלומר, העדים אינם מזכירים את דברי הגידוף שאמר המגדף, אלא דרך כינוי. ומעידים עליו שאמר "יכה יוסי את יוסי" ^[47]. ועל פי עדות זו היו הדיינים דנים את המגדף, כאילו שמעו מפי העדים את הגידוף עצמו.

אך, כשנגמר הדין, והסכימו הדיינים לחייבו, לא הורגין על פי העדות שהעידו בכינוי, שמא באמת לא קילל את ה' אלא בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, כדי שלא תשמע "ברכת" ה' לרבים, ושואלין את הגדול שביניהן, במעמד חבריו, ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש!

והוא אומר, מה ששמע עם הזכרת ה'.

והדיינין, כששומעים את "ברכת" ה', עומדין על רגליהן וקורעין את בגדיהם, ולא מאחין את הקרע לעולם.

והטעם יבואר בגמרא [לקמן ס' א'].

והעד השני, אינו חוזר על דברי הראשון, אלא רק אומר, "אף אני שמעתי כמוהו", וכן אם היו בעדות זו עדים רבים, השלישי, אומר "אף אני שמעתי כמוהו". וכן הלאה ^[48]. ועל פי עדות זו הורגים את המגדף. ^[49]:

גמרא:

במשנה נתבאר, שהמגדף המפרש את השם ו"מברכו", חייב סקילה.

ובברייתא תנא, שאינו חייב עד ש"יברך" שם בשם.

כלומר, עד שיאמר "יקלל שם פלוני את שם פלוני" ^[50].

מבארת הגמרא: מנהני מילי, מנין למדנו שאינו חייב כי אם כש"ברך" שם בשם?

אמר שמואל: דאמר קרא [ויקרא כד' טז'], "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת",

דרשו חכמים, מכפילות הלשון "נוקב שם", ו"בנקבו שם", שאינו חייב עד שיקלל שם בשם.

הגמרא להלן תבאר, מנין ש"נוקב" האמור בפסוק הנ"ל, המתחייב מיתה, פירושו מקלל.

שואלת הגמרא: ממאי דהאי "נוקב", לישנא ד"ברוכי" הוא?

דכתיב [במדבר כג' ח'] בדברי בלעם: "מה אקב לא קבה אל". הזכיר "קבה" בלשון קללה.

ואזהרתיה מהכא, [שמות כב' כז'] "אלהים לא תקלל".

שואלת הגמרא: ואימא, אולי "נוקב" פירושו מיברז [לחתוך ולנקב שם שם ה' הכתוב על קלף] הוא,

כמו שנמצא בנביא השרש "נקב" כיצירת חור, דכתיב [מלכים ב יב' י'], "ויקב חור בדלתו",

ואזהרתיה מהכא [דברים יב' ג', ד'], "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לה' אלהיכם", ומכאן אזהרה למנקב קלף ובו שם ה'? ^[51] דוחה הגמרא: אין לפרש שאזהרת הנוקב מ"ואבדתם את שמם, לא תעשון כן" וכו',

שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב בעינא שיקלל שם בשם,

ואילו, כאשר ניקב או קרע קלף שרשום עליו שם ה', ליכא. אין כאן "שם בשם".

שואלת הגמרא: ואימא, אולי נמצא אופן שינקב שם בשם, על ידי דמנח שני שמות אהדדי [יניח שתי פיסות קלף שרשום עליהן שם ה'], ובזע [יקרע, ינקב] להו?

מתרצת הגמרא: ההוא, אם יקרע בבת אחת שני שמות, אין זה "שם בשם", אלא נוקב וחוזר ונוקב הוא.

כלומר, יש כאן שתי עבירות נפרדות של קריעת שם ה', אך "שם בשם" פירושו, שעל ידי שם אחד יקוב את השם השני.

מקשה הגמרא: ואימא, אולי נמצא אופן שיקוב שם בשם, כגון דחייק שם אפומא דסכינא [חקק שם בחוד הסכין], ובזע [וקרע] בה שם אחר?

דוחה הגמרא: אף כאן, אין השם האחד קורע את השם השני, אלא ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע [חוד הסכין הוא הקורע].

מקשה הגמרא: אימא, "נוקב" אין פירושו מקלל, אלא פרושי שמיה הוא, [מפרש את השם ומוציאו מפיו לבטלה] ^[52].

כמו שמצאנו בתורה, שהשרש "נקב" משמעותו הזכרת השם: דכתיב [במדבר א' יז'] "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות",

ואזהרתיה מהכא, [דברים ו' יג'], "את ה' אלהיך תירא", מכאן אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה?

דוחה הגמרא: אפשר להוכיח ש"נוקב" המחוייב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה, בשני אופנים: חדא, שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב בעינא שיקלל שם בשם,

ואילו, כאשר הזכיר שם שמים בפיו, ליכא. אין כאן "שם בשם".

ועוד, הפסוק שהובא לעיל, "את ה' אלקיך תירא" הויא ליה אזהרת עשה, כלומר, אין כאן אזהרה על דרך השלילה, "לא תוציא שם שמים לבטלה", אלא על דרך החיוב.

ואזהרת עשה, לא שמה אזהרה. כלומר, אין עונש מיתה על אזהרה שנאמרה בדרך זו. ואם כן, על כרחך ש"נוקב" שיש בו חיוב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה.

ואיבעית אימא, ואם תרצה, הרי לך ראיה נוספת ש"נוקב" הוא מקלל, דאמר קרא בפרשת המקלל [ויקרא כד' יא'] "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל", למימרא, כלומר, דיוק הלשון בפסוק מלמדנו, ד"נוקב" קללה הוא.

ואם תאמר, דילמא, שמא "נוקב" ו"מקלל" שני דברים נפרדים הם, וכונת הפסוק לומר שאינו חייב עד דעבד תרוייהו, כלומר, עד שיקוב, ויקלל?

לא סלקא דעתך! אל תעלה בדעתך לומר כך!

דכתיב, [שם יד'], "הוצא את המקלל", ולא כתיב "הוצא את הנוקב והמקלל", שמע מינה חדא היא.

הגמרא להלן דנה בגוי ש"ברך" את ה'.

תנו רבנן בברייתא: נאמר בתורה [ויקרא כד' טו'] "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו".

ולכאורה, סגי בכך שיאמר "איש כי יקלל: ", מה תלמוד לומר "איש איש"?

ודרשינן מיתורה ד"איש", לרבות את העובדי כוכבים, שמוזהרין על "ברכת" השם כישראל, ומכל מקום אינן נהרגין בסקילה, כמו ישראל שקילל, אלא בסייף.

לפי, שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף. ^[53]

שנאמר [בראשית ט' ו']: "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך". ולא נאמרה בהם שום מיתה אחרת.

מקשה הגמרא: והא מהכא נפקא?! מהתם נפקא! וכי דין זה נלמד מכאן, והלא למדנוהו ממקום אחר!

דכתיב [בראשית ב' טז'] "ויצו ה' אלקים על האדם", ודרשינן, [הובא להלן עמוד ב'], "ויצו", אלו הדינין. וכן הוא אומר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו', "ה'" זו ברכת השם, וכן הוא אומר "ונוקב שם ה' מות יומת".

אמר ר' יצחק נפחא, דרשת "איש איש", לא נצרכא אלא לרבות ולחייב את הגוי, אם לא קילל בשם ממש, אלא השתמש בכינויין ^[54].

ואליבא דרבי מאיר, המובא להלן.

דתניא, "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ונוקב שם ה' מות יומת"?

אלא, לפי שנאמר "ונוקב שם מות יומת", יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין? תלמוד לומר "איש כי יקלל אלהיו", ומכאן למדנו שחייב מכל מקום. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, על שם המיוחד ענשו במיתה, ועל שאר הכינויין אינו אלא באזהרה.

נמצא לדעת רבי מאיר, שהמקלל חייב אף על הכינוי, ודרשינן "איש איש" לחייב גם עובד כוכבים שקילל בכנוי.

ופליגא דרבי מיישא. כלומר, רב יצחק נפחא, האומר שגוי שקילל בכנוי חייב רק לדעת רבי מאיר, חולק על דברי רב מיישא שיובאו להלן.

דאמר רבי מיישא, בן נח ש"בירך" את השם בכינויים, אפילו לדעת רבנן חייב מיתה.

מאי טעמא?

דאמר קרא "ונקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת", ודרשינן: רק גר ואזרח הוא דבעינן "בנקבו שם", אבל עובד כוכבים, חייב מיתה אפילו בכינוי.

מקשה הגמרא: ורבי מאיר, המחייב גם את הישראל שקילל בכנוי, האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?

מתרצת הגמרא: ללמדנו, שרק גר ואזרח נידונים בסקילה, אבל עובד כוכבים בסייף.

ואילולי נאמר "כגר כאזרח" סלקא דעתך אמינא לחייבו סקילה, הואיל ואיתרבו איתרבו. [כלומר, אף על פי שלא הוזכרה מיתת סקילה בבן נח, מכל מקום כיון שלענין "ברכת" ה' למדנו דין בן נח מישראל, נלמד לגמרי, אף לחייבו בסקילה].

קא משמע לן, שאינו חייב אלא סייף.

מקשה הגמרא: ולדעת רבי יצחק נפחא אליבא דרבנן, שפטר גוי שקילל בכינוי, האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי יצחק, דרשינן מ"כגר כאזרח" ללמדנו, שרק גר ואזרח הוא דבעינן שיקלל "שם בשם", אבל עובד כוכבים לא בעינן "שם בשם". ואף אם לא קילל שם בשם נהרג.

ועדיין קשה, לדעת רבי יצחק נפחא, הסובר שלדעת רבנן גוי שקילל בכינוי פטור, "איש איש" למה לי? הרי לשיטתם אפשר לחייב גוי שקילל בשם המיוחד מ"ה" זו ברכת השם, כדלעיל?

וצריך לומר, אכן לדעת רבנן לא דרשינן מידי מ"איש איש", כיון ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", ואין כאן יתור לשון.

כיון שהוזכר דין גוי ה"מברך" את ה', הובאו יתר דיני בני נח:

תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח ^[55]. ואלו הן:

א. דינין. להושיב דיינים בכל פלך ופלך, ולדון בשש המצות האחרות, ולהזהיר את העם ^[56].

ב. ו"ברכת" השם. באופנים שנתבארו לעיל.

ג. עבודה זרה. באופנים שיבוארו להלן.

ד. גילוי עריות ^[57]. כל העריות האמורות בתורה, מלבד נערה המאורסה, שאינם חייבים אלא אם באו על אשה נשואה. [עיין לקמן נז' ב'].

ה. ושפיכות דמים ^[58]. אפילו הרג עובר, או טריפה, כדלהלן [נז' ב'].

ו. וגזל, אפילו גזל פחות משוה פרוטה. כדלהלן [נז' א'].

ז. ואבר מן החי. כדלהלן.

הערות

^[47] "יוסי", הוא כינוי לשם ה', ובחרו בכינוי זה מפני שיש בו ארבע אותיות כשם ה', וכן הוא בגמטריא "א -להים". רש"י. וביד רמ"ה הביא גירסא "יכה יוסה את יוסה", ונקט "יוסה" מפני שיש בו רוב אותיות שם הויה. (ועיין בפרדס להרמ"ק שער פרטי השמות פרק ג', ששלשת אותיות אלו הן עיקר השם ב"ה).

^[48] צריך באור, מדוע הוסיף התנא ואמר "ואף השלישי אומר כמוהו"? הגמרא לקמן (ס' א') מתרצת, דקא משמע לן כדעת רבי עקיבא שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. המרגליות הים מבאר, שהתחדש במשנה שאף על פי שהשלישי כבר אינו תוך כדי דיבור לראשון, בכל זאת אינו צריך לחזור ולומר את כל העדות, אלא יסתפק באמירת "אף אני כמוהו", ומצטרף לקודמים לבטל עדותן.

^[49] לא הכשירו להעיד כך לכתחילה אלא בעדות זו, לפי שגנאי הוא לחזור ולהזכיר "ברכת" השם. ומכל מקום, בדיעבד, אף בשאר עדויות אם עשו כך עדותן כשרה. כללי המאירי.

^[50] כתב המאירי: "יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד. רצונו לומר, יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א גם כן. והוא שאמר יוסי את יוסי. אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי, פטור מסקילה. אלא שלוקה. וראיה להם ממה שאמרו למטה, "כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי", אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד. ויש מפרשים, שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים (הרמב"ם הלכות עכו"ם פרק ב' הלכה ז'). והרי הכנויים בכללם: ". ועיין עוד ברש"ש.

^[51] יש שהקשו, באיזה אופן יתחייב על מחיקת שם, הרי ברגע שמחק אות אחת, כבר אין כאן שם, וכשמחק את השאר לא עשה כלום? ועיין שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קס"ח), שהעמיד באופן שחתך ושפשף את הקלף מצידו השני, עד שנמחק כל השם. יעויי"ש.

^[52] ואמנם, אונקלוס תרגם "ודי פרש שמא דיי אתקטלא יתקטל מרגם ירגמון ביה כל כנשתא כגיורא כיציבא בפרשותיה שמא יתקטל". ואין סוגייתנו כפירוש זה.

^[53] ולקמן (נז' ב') הובאה דעת תנא דבי מנשה, הסובר שכל מיתה האמורה בבן נח אינה אלא חנק. ועיין בתוספות שהקשו מתמר שדנוה בשריפה? ותרצו, דהתם, מדינא לא היתה חייבת מיתה כלל, וכשהחמירו עליה להוציאה להורג כדין יבמה שזינתה, העמידוה במיתת בת כהן, שהיא בשריפה. לפי שהיתה בתו של שם. ובדברי התוספות עיין הגהות מהרש"ם.

^[54] כגון: "א-להים", "ש-די", "צבאות". רש"י.

^[55] בזהר (מדרש הנעלם פרשת נח, מאמר וירח ה' את ריח הניחוח) מובא: "מאין היה לו (לשם בן נח) תורה? אלא אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשת בנו, ואח"כ באה ליד חנוך, עד שבא לשם והיה מתעסק תמיד בה. אמר לו ר' יוסי, אם התורה היתה במדרשו של שם, למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נח אותן שבע מצות שנצטוו, שהרי בתורה נכתבו קודם לכן? אלא אמר רב יצחק, בשעה שהמבול בא לעולם, ונכנסו לתיבה, מרוב צערם נשתכחה משם, עד שבא הקב"ה, וחידש להם אותם שבע מצות. אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נשתכחה התורה ממנו, אלא אמר הקב"ה, אם אומר להם שישמרו כל תורתי, יפרקו כל העול מהם, כאחרים שאמרו ודעת דרכיך לא חפצנו. אלא אתן להם דברים מועטים, וישמרו אותם".

^[56] רמב"ם (פרק ט' מהלכות מלכים הל' יד'). והנה, דעת הרמב"ן (וישלח לד' יג'), "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז') אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:) ". נמצא לדעת הרמב"ן, שאין נהרגים על אי הושבת דיינים בכל פלך ופלך. אך דעת הרמב"ם, שנהרגים על כך. וכן מה שכתב הרמב"ן שמצווים לדון בדיני ישראל, יש מהראשונים הסוברים (עיין מלמד התלמידים לר"י אנטולי חתנו של הר"ש אבן תיבון, פרשת נח, יב' א'), שלא נצטוו אלא לדון כפי הדינים המוסכמים ביניהם. ועיין מה שנכתוב לקמן בקושיית הגמרא "מאי ביניהו", בשם שו"ת הרמ"א.

^[57] המנחת חינוך (מצוה לה') כתב, שגוי הבא על הערוה, אפילו אם היה קטן פחות מבן תשע שנים, נהרגת. כיון, ש"שיעורין הלכה למשה מסיני", ולא נאמרו לבני נח. כלומר, מה שביאת פחות מבן תשע אינה חשובה ביאה, נאמר רק בישראל, ולא בבן נח. אמנם, דעת המנחת סולת (שם אות א'), דבפחות מבן תשע אינה חשובה ביאה כלל אף בגוי.

^[58] במרגליות הים הקשה, למה הוצרכו לצו מיוחד על שפיכות דמים, הרי הוי בכלל הדינים? ותרץ, שזהו לשלול נימוסי הגויים בדו קרב, שבנימוסיהם אין בזה משום רציחה, ולפי דעת תורה, נכרי שיהרוג חברו בדו קרב הרי הוא כרוצח. וכמו כן בגזילה, אם יתירו בנימוסיהם לגזול, כאשר נהגו התקופות קדומות, עדיין יהיו אסורים בגזל מאזהרת התורה.

בכל יום שעוסקים בדין זה דנין את העדים, כלומר, שואלים ומתדיינים עם העדים בכינוי, כדי שלא תשמע קללת השם אלא בכינוי דברים, בלשון "יכה יוסי את יוסי", שיוסי יש בו ארבע אותיות כמו שם ה'.

נגמר הדין והסכימו שדברי העדות אמת הם, והסכימו לחייבם מיתה — לא הורגין בכינוי, כלומר, על ידי עדות זו, שמעולם לא שמעו מפיהם כיצד בדיוק אמר, אלא מוציאין כל אדם שאינו חייב להיות שם לחוץ, שלא תשמע הקללה ברבים, ושואלין הדיינים את הגדול שביניהן, בין העדים, ואומר לו: "אמור מה ששמעת בפירוש" (בדיוק), והוא אומר להם כפי ששמע בדיוק. והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין קרע (כעין אבילות על חילול כבוד ה'), והוא קרע שלא מאחין אותו איחוי גמור לעולם.

והעד השני אומר: אף אני שמעתי כמוהו ואינו חוזר על הקללה במפורש, והשלישי אומר: אף אני כמוהו, שעל ידי כך מצמצמים את החזרה על דברי הנאצה עד להכרחי בלבד.

א גמרא ועוד בענין המגדף תנא [שנה החכם בתוספתא] שהמגדף אינו חייב עד שיברך (בלשון סגי נהור, כלומר, יקלל) שם אחד של ה' בשם שני, כגון "יכה שם פלוני את שם פלוני".

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלו] בענין המקלל? אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב]: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טז), ומן החזרה "ונקב שם" "בנקבו שם" למדים שהוא מקלל שם בשם.

ומסבירים: ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי [מנין שנוקב זה לשון ברכה] הוא? — דכתיב [שנאמר] בבלעם שנשלח על ידי בלק לקלל: "מה אקב לא קבה אל" (במדבר כג, ח). ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, הצווי שלא לעשות כן, מכאן], שנאמר "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).

ומקשים: ואימא [ושמא תאמר] אין פירוש "נוקב" מקלל אלא מיברז [לעשות נקב] הוא משמעות לשון זו, דכתיב [כפי שנאמר]: "ויקב חר בדלתו" (מלכים ב' יב, י), ויהא פירושו שאסור לעשות נקב והשחתה במקום שכתוב עליו שם. ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, והציווי על איסורו, מכאן], ממה שנאמר: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג–ד)?

ודוחים: בעינא [צריכים אנו] שם בשם, וליכא [ואין] אפשרות לעשות זאת על ידי נקיבה.

ומקשים: ומדוע לא, ואימא דמנח [ואמור שמניח] שני שמות אהדדי [זה על זה], ובזע להו [וקורע אותם]! ודוחים: ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא, אבל אין זה שם שנוקב את השם האחד על ידי רעהו. ומקשים: ואימא דחייק [ואמור שהוא חוקק] שם אחד אפומא דסכינא [על פי הסכין] ובזע [והוא חותך] בה, בסכין זו, שם אחר! ודוחים: גם במקרה שכזה לא השם הוא העושה זאת, אלא ההוא חורפא דסכינא [חוד הסכין] הוא דקא בזע [שחותך], ולא השם עצמו.

ושואלים עוד: מנין ש"נוקב" לשון קללה הוא, אימא [אמור] שמשמעו: פרושי שמיה [פירוש השם], כלומר, אמירת השם במפורש ככתבו הוא, והיכן מצאנו שימוש לשון זה — דכתיב [שנאמר]: "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות" (במדבר א, יז). הרי של"נקוב" משמעו לפרש בשם, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו תהיה מכאן], ממה שנאמר: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע

"(דברים ו, יג), והרי זו אזהרה שאסור לפרש בשמו שלא לצורך! ודוחים: חדא, דבעינא [טעם אחד, שאנו צריכים] שיהיה שם בשם, וליכא [ואין כאן]. ועוד: הויא ליה [הרי הוא] למד מכאן רק אזהרת עשה מהפסוק "את ה' אלהיך תירא", שאין אזהרה אלא למצות עשה של יראה, ואזהרה על מצוות עשה לא שמה אזהרה שיש עליה עונש בידי אדם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשתי השאלות ששאלנו, אמר קרא [הכתוב]: "ויקב בן אשה הישראלית את השם ויקלל" (ויקרא כד, יא), למימרא [לומר לנו] שנוקב קללה הוא.

ומקשים: ודילמא [ושמא] אינו חייב אלא עד דעבד תרוייהו [שיעשה את שניהם], גם יקוב (יהא פירושו מה שיהיה) וגם יקלל? ודוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך], דכתיב [שהרי נאמר] "הוצא את המקלל... ורגמו אותו" (ויקרא כד, יד), ולא כתיב [נאמר] "הוצא את הנקב והמקלל", שמע מינה חדא [למד מכאן שעבירה אחת] היא.

ב בביאורן של הלכות אלה מביאים מדרש הלכה. תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד טו), נאמר "איש", מה תלמוד לומר: "איש איש" — לרבות את הגוים, שמוזהרין על ברכת (קללת) השם כישראל, ואינן נהרגין על עבירה זו אלא בסייף, לפי שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.

ושואלים: והא מהכא נפקא [והלכה זו מכאן היא יוצאת, נלמדת]? והרי מהתם נפקא [משם, ממקור זה היא יוצאת, נלמדת], ששנינו במדרש שיובא להלן בהרחבה "ה' "— זו ברכת השם!

ומשיבים, אמר ר' יצחק נפחא: לא נצרכא (נצרכה) תוספת כתוב זה אלא לרבותא [לרבות] את הכינויין, שחייבים לא רק על קללת השם המפורש אלא גם על כל אחד מן השמות האחרים שהם כינויים לו. ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' מאיר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זה שנאמר "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו", מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" (ויקרא כד טז), אלא לפי שנאמר "ונקב שם ה' מות יומת", יכול לא יהא חייב אלא על קללת השם המיוחד (ה') בלבד, מניין לרבות כל הכינויין שהמקלל חייב עליהם? — תלמוד לומר: "איש כי יקלל אלהיו" — מכל מקום, בכל כינוי חייב. אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אינו כן, אלא על קללתו את השם המיוחד דינו במיתה, ועל הכינויין שהוא מקלל, הריהו באזהרה בלבד, ולוקה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו שאין חיוב בכינויים לגוים על ר' מיישא. שאמר ר' מיישא: בן נח שבירך (קלל) את השם בכינויים, אף לדעת רבנן חייב מיתה.

מאי טעמא [מה הטעם]? — שאמר קרא [הכתוב]: "כגר כאזרח", ומשם למדים: כי רק גר ואזרח שהם בעם ישראל הוא דבעינן [שצריכים אנו] כדי לעונשם מיתה בנקבו שם, שיהא משום "ונוקב שם ה' " המיוחד, אבל גוי — דינו במיתה אפילו אם קילל רק בכינוי.

ושואלים: ולשיטה זו של ר' מאיר, האי [זה] הכתוב "כגר כאזרח" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומסבירים, לדעתו כך פירושו: גר ואזרח בישראל נידונים על עבירה זו בסקילה, אבל גוי העושה זאת דינו בסייף. והצורך במיעוט זה של "כגר כאזרח" כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו איתרבו [והתרבו מפסוק זה שיהא דינם כישראל, התרבו לכל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ושואלים: ולשיטת ר' יצחק נפחא, אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] שאינם מחייבים, לדעתו, בקללת כינוי לא את הישראלים ולא את הגוים, האי [אותו] כתוב "כגר כאזרח" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים, לדעה זו כך הפירוש: גר ואזרח הוא דבעינן [שצריכים אנו] הגבלה זו שקילל שם בשם, אבל גוי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיקלל שם בשם.

ושואלים: ולאותן שיטות שלמדו זאת ממקורות אחרים, לשון הריבוי "איש איש" למה לי? ומשיבים: לדעתם אין ללמוד מכאן, כי דיברה תורה כלשון בני אדם, וחזרה זו שייכת לסגנון המקרא הרגיל ואין ללמוד ממנה.

ג כיון שנזכרו דיני בני נח נכנסים כאן לסוגיה שלימה על פרטי דיניהם ומצוותיהם של בני נח. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: שבע מצות נצטוו בני נח, ואלו הן: דינין, כלומר, לעשות להם בתי דין שידונו בין הבריות, ועל האיסור של ברכת (קללת) השם, על איסור עבודה זרה, על איסור גילוי עריות, ושפיכות דמים, ועל איסור גזל, ועל איסור אכילת אבר מן החי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

On every day of a blasphemer’s trial, when the judges judge the witnesses, i.e., interrogate the witnesses, they ask the witnesses to use an appellation for the name of God, so that they do not utter a curse of God’s name. Specifically, the witnesses would say: Let Yosei smite Yosei, as the name Yosei has four letters in Hebrew, as does the Tetragrammaton.

When the judgment is over, and the court votes to deem the defendant guilty, they do not sentence him to death based on the testimony of the witnesses in which they used an appellation for the name of God, without having ever heard the exact wording of the curse. Rather, they remove all the people who are not required to be there from the court, so that the curse is not heard publicly, and the judges interrogate the eldest of the witnesses, and say to him: Say what you heard explicitly. And he says exactly what he heard. And the judges stand on their feet and make a tear in their garments, as an act of mourning for the desecration of the honor of God. And they do not ever fully stitch it back together again.

And the second witness says: I too heard as he did, but he does not repeat the curse explicitly. And the third witness, in the event that there is one, says: I too heard as he did. In this manner, the repetition of the invective sentence is limited to what is absolutely necessary.

GEMARA: The Sage taught in a baraita: A blasphemer is not liable unless he blesses, a euphemism for curses, the name of God with the name of God, e.g., by saying: Let such and such a name strike such and such a name.

The Gemara asks: From where is this matter derived? Shmuel says: It is derived from that which the verse states: “And he who blasphemes [venokev] the name of the Lord shall be put to death; all the congregation shall stone him; the convert as well as the homeborn, when he blasphemes [benokvo] the name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16). It is derived from the repetition of the phrase “blasphemes the name” that the reference is to cursing the name of God with the name of God.

The Gemara asks: From where is it derived that this word nokev is a term for blessing, i.e., cursing? The Gemara answers that it is derived from the statement of Balaam, who was sent by Balak to curse the Jewish people: “How shall I curse [ekkov] whom God has not cursed?” (Numbers 23:8). And the prohibition against cursing God is derived from here: “You shall not curse God” (Exodus 22:27).

The Gemara asks: But say that perhaps the meaning of nokev is not cursing, but rather making a hole, as it is written: “And made a hole [vayyikkov] in its lid” (II Kings 12:10). According to this, the word nokev is referring to one who makes a hole and damages the written name of God. And the prohibition against doing so is derived from here: “And you shall destroy their name out of that place. You shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4).

The Gemara answers: It is derived from the repetition of nokev that for one to be liable, it is necessary that his transgression involve the name of God with the name of God, and such a transgression is not possible if the reference is to making a hole.

The Gemara challenges: But say that such a transgression is possible, as one can place two written names of God, one on top of the other, and tear through them at once. The Gemara explains: That would be defined as making a hole and again making a hole, not making a hole in one name by means of another name. The Gemara asks: But say that one can etch the name of God on the point of a knife and cut through another name with it. The Gemara answers: In that case, it is the point of the knife that is cutting, not the name of God.

The Gemara asks: Say that nokev means the utterance of the ineffable name of God. As it is written: “And Moses and Aaron took these men that are pointed out [nikkevu] by name” (Numbers 1:17). And the prohibition to do so is derived from here: “You shall fear the Lord, your God” (Deuteronomy 6:13).

The Gemara answers: One answer is that for one to be liable, it is necessary that his transgression involve the name of God with the name of God, and such a transgression is not possible if the reference is to uttering the ineffable name of God. Furthermore, the prohibition derived from the verse “You shall fear the Lord, your God” is a prohibition stated as a positive mitzva, and a prohibition stated as a positive mitzva is not considered a prohibition.

The Gemara presents an alternative proof that nokev is referring to cursing: And if you wish, say instead that the verse states: “And the son of the Israelite woman blasphemed [vayyikkov] the name and cursed” (Leviticus 24:11). That is to say that the meaning of nokev is to curse.

The Gemara asks: But perhaps this verse does not prove that the meaning of nokev is to curse; rather, it indicates that one is not liable to be executed unless he does both, i.e., both nokev and cursing God? The Gemara answers: This shall not enter your mind, as it is written: “Bring forth the one who cursed…and stone him” (Leviticus 24:14), and it is not written: Bring forth the nokev and one who cursed. Conclude from it that it is one act and not two.

§ The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “Anyone who curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), that the verse could have stated: One [ish] who curses his God. Why must the verse state: “Anyone [ish ish]”? It is to include the gentiles, who are prohibited from blessing, i.e., cursing, the name of God, just like Jews are. And they are executed for this transgression by the sword alone, as all death penalties stated with regard to the descendants of Noah are by the sword alone.

The Gemara asks: But is this halakha derived from here? Rather, it is derived from there: “And the Lord God commanded the man” (Genesis 2:16), as is stated in a baraita that will soon be quoted at length: “The Lord,” this is referring to the blessing, i.e., cursing, of the name of God. This verse concerns Adam, the first man, and is therefore binding on all of humanity.

Rav Yitzḥak Nappaḥa says: The verse “anyone who curses his God” is necessary only to include gentiles who curse God using the appellations for the name of God, rather than mentioning the ineffable name, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

As it is taught in a baraita: Why must the verse state: “Anyone who curses his God shall bear his sin”? But isn’t it already stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death” (Leviticus 24:16)? Rather, since it is stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death,” one might have thought that one will be liable only for cursing the ineffable name of God. From where is it derived that the verse includes one who curses any of the appellations as well? The verse states: “Anyone who curses his God,” to indicate that one is liable to be executed in any case. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: For cursing the ineffable name of God, one is punished by death, and for cursing the appellations, one is liable to receive lashes for violating a prohibition.

The Gemara comments: And Rav Yitzḥak Nappaḥa, who holds that according to the Rabbis, gentiles are not liable for cursing appellations for the name of God, disagrees with the opinion of Rav Meyasha. As Rav Meyasha says: A descendant of Noah who blessed God by one of the appellations is liable to be executed even according to the opinion of the Rabbis.

What is the reason? It is because the verse states: “The convert as well as the homeborn, when he blasphemes the name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16), from which it is derived that it is only in the case of a convert or a homeborn Jew that we require the condition: “When he blasphemes the name,” i.e., he is liable to be executed only if he curses the ineffable name. But a gentile is liable to be executed even due to merely cursing an appellation.

The Gemara asks: And what does Rabbi Meir do with this part of the verse: “The convert as well as the homeborn”? What does he derive from it? The Gemara answers: Rabbi Meir derives that a convert or a homeborn Jew is liable to be executed by stoning for this transgression, but a gentile is executed by the sword. This exclusion is necessary as otherwise it might enter your mind to say that since gentiles are included in the halakhot of this verse, they are included in all the halakhot of blasphemy. Therefore the verse teaches us that they are not stoned.

The Gemara asks: And what does Rav Yitzḥak Nappaḥa do with this part of the verse: “The convert as well as the homeborn,” according to the opinion of the Rabbis, since Rav Yitzḥak Nappaḥa holds that the Rabbis do not deem either a Jew or a gentile liable for cursing an appellation of God’s name? The Gemara answers: He derives that it is specifically with regard to a convert and a homeborn Jew that we require the condition that he curse a name of God by a name of God; but with regard to a gentile, we do not require that he curse a name of God by a name of God in order for him to be liable.

The Gemara asks: Why do I need the inclusive term “anyone who curses his God,” according to the opinions that do not derive from it that a gentile is liable for cursing an appellation of God’s name? The Gemara answers: No halakha is derived from it; it is not a superfluous term, as the Torah spoke in the language of people.

§ Since the halakhot of the descendants of Noah have been mentioned, a full discussion of the Noahide mitzvot is presented. The Sages taught in a baraita: The descendants of Noah, i.e., all of humanity, were commanded to observe seven mitzvot: The mitzva of establishing courts of judgment; and the prohibition against blessing, i.e., cursing, the name of God; and the prohibition of idol worship; and the prohibition against forbidden sexual relations; and the prohibition of bloodshed; and the prohibition of robbery; and the prohibition against eating a limb from a living animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם תנא עד שיברך שם בשם. מנא לן אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם. וממאי דנוקב לישנא דברוכי הוא בכינוי שנאמר מה אקוב לא קבה אל. ואזהרתיה אלהים לא תקלל איבעי תימא מהכא ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וכי תימא תרתי עבד נקב את השם וקילל מדכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא הנוקב והמקלל ש"מ חדא עבד והנוקב הוא המקלל תרווייהו חדא היא:

ירושלמי מניין שקורעין על קללת השם שנאמר ויהי כשמוע חזקיהו ויקרע את בגדיו וגו'. תני ר' אושעיא אחד השומע מישראל ואחד השומע מגוי חייב לקרוע שנא' אני ה' אלהי כל בשר. מהו לקרוע בזמן הזה משמא דר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכנויין נשמעינה מהדא ריש לקיש הוה מהלך באיסטרטא פגע בחד כותי והוה הוא מגדף והוא קרע כותי מגדף והוא קרע. נחת ליה מחמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה. אמר ליה רשיעא אית לאימך מלבושין מספקא לי. ש"מ קורעין על הכנויין בזמן הזה ואפי' מן הכותים:

פי' עד שיברך שם בשם יקלל שם כלומר יזכור שם ויקללו אותו השם בשם. ת"ר מה ת"ל איש איש לרבות את הנכרים שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בסייף. תניא ונוקב שם ה' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד מניין לרבות את כל הכנויין ת"ל איש איש כי יקלל אלהיך ונשא חטאו מכל מקום. דברי ר' מאיר וחכ"א על שם המיוחד במיתה שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת ועל הכנויין באזהרה שנא' ונשא חטאו ור' מיישא פליג על האי תנא ואמר לרבנן בן נח אפילו בכנויין נהרג שנאמר כגר כאזרח בנקבו שם יומת. גר ואזרח אינן חייבין מיתה אלא על שם המיוחד. אבל בן נח אפילו בכנויין חייב:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ר"ל שם בן ארבע אותיות ופי' בגמ' שיברך שם בשם כלומר יכה יוסי את יוסי או יברך יוסי בשם יוסי וזה שתפש במשנה לשון יוסי דרך כנוי הוא על שם שיש בו ארבע אותיות כשם המיוחד אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שהיה אחר מזכיר את השם והוא אומר כך וכך יגיעהו או שלא בירך שם בשם אלא שאמר כך וכך יגיע ליוסי פטור ודבר זה יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד ר"ל יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א גם כן והוא שאמר יוסי את יוסי אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי פטור מסקילה אלא שלוקה וראיה להם ממה שאמרו למטה כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד וי"מ שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים והרי הכנויים בכללם כמו שיתבאר למטה וראיה לדבריהם שהרי למטה במקלל אביו ואמו אמרו שאם קלל בכנוי חכמים פוטרין ואמרו על זה מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי היא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אב ואם שאינו חייב עד שיקללם בשם וא"כ לר' מנחם בר' יוסי שהלכה כמותו לא בעינן במברך את שם בשם שהרי העמידו למקלל אב ואם וא"כ במברך את השם חייב אף בכנוי ואף גדולי הרבנים כתבו שם שברכת השם אפילו אמר יתברך יוסי נסקל אע"פ שלא בירך לא בשם ולא בכנוי וזה שיברך שם בשם אינה הלכה אף לכנוי:

והשם המיוחד מיהא כתבו גדולי המחברים שאין חלוק בין יהו"ה לאדנ"י שהכל נקרא שם המיוחד וכן נראה מן הגמ' שאם בירך שם בן ארבעים ושתים והוא הנקרא בגמ' שם רבה חייב שהרי הוא עיקר שם המיוחד אבל לא בשם בן שתי אותיות שאינו אלא חצי השם והרי הוא כשאר הכנויים:

בכל יום ויום דנין את העדים בכנוי ר"ל כלומר כל הימים שהיו נושאין ונותנין הבית דין בענין וחוקרין את העדים לא היו העדים מזכירין אות באות כמו ששמעו אלא דרך כנוי ומעידים עליו שהוא אמר יכה או יהרוג יוסי את יוסי וכיוצא בזה והם היו מבינים שעל השם היו מעידין והיו נושאין ונותנין על הדבר כאלו שמעו מפיהם הלשון להדיא אבל כשנגמר הדין והסכימו כולם לחייבו לא היו הורגין בכינוי שמא כך היה כמו שהם מעידים ומתוך שנאה אמרו כך וסוברים מ"מ לא שקר העדנו ומתוך כך אחר שהסכימו כולם לחיוב היו מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין את העדים ושואלין לגדול שבהם במעמד חבריו אמור בעדות ברורה ובהדיא מה ששמעת אות באות והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין ואח"כ שואלין את השני ודיו שיאמר אף אני שמעתי כמהו ואינו מחזיר את הדברים בפירוש והשלישי אומר אף אני כמהו כלומר שאם היו בענין זה הרבה עדים צריך שכל אחד ואחד יאמר כזה שמעתי ובירושלמי שאלו וכי אומרים לו לאדם גדף ותירצו שאינו אומר הלשון להדיא אלא שמזכיר את השם ואומר שם זה קלל ובשם זה קללו ובלשון משנה זו יראה שאף הלשון בעצמו הוא אומר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

המוחק את השם עובר בלא תעשה ולוקה ויראה מסוגיא זו שהדין כן בקורע ובכל מיני אבוד ואזהרה שלו שנאמר בע"ז בפרשת ראה אנכי ואבדתם את שמם וסמך לו לא תעשון כן לי"י אלוקיכם ודרשו אזהרה למוחק את השם וכן הדין בכל מאבד כגון קורע וחותך וזה שסמך לו אח"כ כי אם אל המקום אשר יבחר י"י פי' גדולי המפרשים דרך פשט שרמז לענין סוטה שנתן לימחות על המים:

ובמסכת שבועות ל"ה א' התבאר ששבעה שמות הם שלוקין במחיקתם הנכתב או הנקרא ובשניהם אחד ואל ואלוה ואלוהים אהיה שדי וצבאות אבל אין במחיקתם מיתה אלא מלקות:

אסור לקרוא השם המיוחד בכתבו ולהזכירו באותיותיו ופירושיו אלא במקום המיוחד לו ובראוי לו וכל העושה כן עבר על עשה של דברי סופרים והוא נכלל בענין יראת השם שזה וכיוצא בו הוא עזות מצח ופירוק עול יראה ובאבות דר' נתן אמרו כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

בן נח מצווה על ברכת השם כישראל ואינו נהרג אלא בסייף שרוב מיתות בני נח בסייף כמו שיתבאר ואפילו לא בירך את השם המיוחד אלא אחד מן הכנויים שהזכרנו למעלה שאין נמחקין נהרג מה שאין כן בישראל שאינו נהרג אא"כ בירך שם המיוחד אם באחד מן הכנויים לדעת גדולי המחברים או דוקא בשם המיוחד עצמו שדעת שאר המפרשים אם אף בלא שם ובלא כנוי לדעת גדולי הרבנים אלא שאם בירך את הכנויים לוקה שהרי נאמר אלהים לא תקלל ואלהים מן הכנויים הוא ולדעת המצריכים בישראל שם בשם בבני נח מיהא פוסקין שכשם שבני נח חייבין על ברכת הכנוי כך חייבין בקללה לבד אע"פ שלא בירך שם בשם שלא נאמר דין שם בשם אלא על ישראל וכן נראה מלשון גדולי המחברים אע"פ ולא כתבוה בפירוש וכן נראה שהרי שם בשם למדוהו למעלה מבנקבו שם ועליו נאמר כגר כאזרח למעט בני נח:

מתני' המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כלומר עד שיהגה את השם באותיותיו ויברך אמר ר' יהושע בן קרחה בכל יום ויום כל זמן שנושאין ונותנין בדבר דנין את העדים בכינוי בדיקת העדים וחקירתן קרי דין כלומר שאין צריכין להעיד מתחלה כמו ששמעו אלא בכינוי וחלופי מילתא באחריתי קרו כינוי כי ההיא דשבועות יכה יוסה את יוסה דלא מיחייב עד שיברך שם בשם כדמפרש בגמרא לקמן ולהכי נקט יוסה לפי שיש בו יו"ד וא"ו ה"א שהן רוב אותיות של שם בן ארבע אותיות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואית דגרסי יוסי יו"ד וא"ו סמ"ך יו"ד וקאמרי דבירושלמי מפרש דלהכי נקט יוסי משום דאית ביה עשרין ושית כמנין יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגימטריא וסמ"ך סימן ואנן לא חזי לן. נגמר הדין לסקלו לא היו הורגין אותו בעדות העדים שהעידו בכינוי ובתורת כהנים מפיק לה מהכא ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנא' (מלכים א כ״א:י״ג) ברך נבות אלהים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגין בכינוי שאם באו עדים ואמרו פלוני ברך את השם אין הורגין עד שיאמרו בפי' קללו וכשם שאין הורגין על כינוי של קללה כך אין הורגין על כינוי של שם עד שיאמרו בפירוש היאך קלל השם כמו ששמעו אלא מוציאין את כל אדם לחוץ אשאר בני אדם קאי לבר מסהדי דגנאי הוא להשמיע ברכת השם למי שאין בו צורך בו מפני חילול השם כדתנן (לעיל סנהדרין מ"ו.) כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל ומשאילין את הגדול שבהן ואיכא נוסחי דאית בהו ומשאלין הגדול שבעדים ותרווייהו נוסחי דייקי נינהו ובקרא נמי איכא כי האי לישנא שאול ישאלו באבל וכן התמו (שמואל ב כ׳:י״ח) אבל מאן דגריס משיירין ברי"ש שבושא הוא דמשמע דלא קיימי התם שאר העדים ואם כן היכי מצו אמרי אף אני כמוהו והא לא שמעו מידי. והדרינן לפרושי מתניתין דקתני ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ובגמרא מפרש מנא לן דמעומד. לא מאחין עולמית ובגמר מפרש מנא לן. והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו בגמרא מפרש למה לי דקתני שלישי:

פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם. מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם מדהוה ליה למכתב כגר כאזרח יומת בנקבו שם למה לי לומר לך עד שיקוב שם בשם ומקשינן וממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וילפת ליה ללישנא מלשון מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא אלהים לא תקלל ואימא מיבזע נמי הוא שלא יקרע שם שכתוב בקלף כלשון שנאמר ויקוב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לה' אנהיכם ומאחר דקרא משמע הכי ומשמע הכי מנא לך לאוקומי קרא במברך את השם ומתייבת ליה לגברא קטלא מהכא. ומפרקינן מבזע לא מצית אמרת משום דבעינן נקיבת שם בשם כדמשמע קרא וליכא. ומקשינן ואימא דמנח שתי שמות שכתובין בשני קלפים ומניחם זה על גבי זה ותוחב את הסכין מלמעלה ונוקב שניהם כאחת וקס"ד דכיון דלא אפשר ליה למבזעיה לתתאה אלא עד דבזע ליה לעילאה דעייל סכינא בבזעיה דעילעא ובזע ליה לתתאה היינו נוקב שם בשם שנוקב את האחד על ידי הנקב של שם ודחינן ההוא נוקב את הראשון וחוזר ונוקב את השני הוא ואין השני ניקב על ידי הנקב של ראשון שהרי אלו נקב את הראשון בלבד לא היה השני ניקב על ידי הנקב של ראשון עד שנוקבין אותו גם הוא. ומקשינן ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע ביה שמא אחרינא. ודחינן ההוא לאו שמא הוא דקא בזע ליה לקלפא אלא חורפא דסכינא הוא דקבזע ליה. ומקשינן תו ואימא פרושי בעלמא הוא והיינו ההוגה את השם באותיותיו אע"ג דלא מברך ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא. ודחינן לא ס"ד חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ואי משום אזהרת את ה' אלהיך תירא הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה למענש עילוה ואיבעי תימא אמר קרא ויקב ויקלל ופשוטה היא:

תנו רבנן איש איש שתי פעמים לרבות את העכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא סייף דכתיב באדם דמו ישפך ואתו הני וגמרי מינה:

ומקשינן וברכת השם שבני נח מוזהרין עליה מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם ה' זו ברכת השם א"ר יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכינויים שבן נח נהרג עליהם דאי מהך קרא שם המיוחד כתיב קמ"ל איש לרבות בן נח שנהרג על ברכת השם אפי' בכינוי כישראל וסתמא כר' מאיר שמחייב מיתה על הכינויין אפי' בישראל וה"ה לעכו"ם דאתרבו להו מאיש איש. מכלל דקסבר רבי יצחק נפחא דבן נח שבירך את השם בכינוי לרבנן פטור ופליגא דרבי מיאשא כו'. ומקשינן ורבי מאיר דמחייב אכינוי אפילו בישראל ומרבי עכו"ם מאיש איש לאיחיובי אכינוי כישראל האי כגר כאזרח מאי עביד ליה למאי הילכתא למעוטי בני נח. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן דכגר כאזרח הוא דבסקילה אבל עכו"ם בסייף סד"א הואיל ואתרבו מאיש איש לאחיובי אכינוי בישראל אתרבו נמי לכולה מילתא קמ"ל. ומקשינן ורבי יצחק נפחא דס"ל אליבא דרבנן דאפי' עכו"ם לא מיחייבי אכינוי ולא דריש כגר כאזרח האי כגר כאזרח מאי עביד ליה אי למעוטינהו לבני נח מסקילה היכא אתרבו לרבנן דאיצטריך למעוטינהו. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם יכה יוסי את יוסי אבל עכו"ם לא בעינן שם בשם דאפילו סתמא נמי כגון דאמר יהא יוסי מוכה מיחייב. ומקשינן תו בשלמא לרבי מאיר דמחייב אכינוי אפי' בישראל איצטריך איש איש לרבויי עכו"ם שמוזהרין על הכינוי כישראל אלא לרבנן דסבירא להו דישראל לא מיחייבי אכינוי איש איש למה לי אי לאזהרה גרידתא לא ס"ד דהא אמרינן לקמן דאזהרה שלהן זו היא מיתתן וכיון דליתינהו אכינויין במיתה באזהרה נמי ליתינהו ומפרקינן דברה תורה כלשון בני אדם:

תנו רבנן ז' מצות נצטוו בני נח כולהו מפרש להו בגמרא לקמן ויליף להו מקראי. ר"י אומר כל האמור בפרשת מכשף כו'. ותנא קמא הני מילי ישראל אבל עכו"ם ענש אע"פ שלא הזהיר. ר' אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח כו' כולה ר' אליעזר קתני לה והכי קאמר אף על הכלאים הוזהרו ואעפ"כ מותרים ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואינן אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן. ואיבעיא לן מה"מ דאמרן ז' מצות נצטוו בני נח א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו כו' כוליה קרא יתירה הוא דהא לא איצטריך אלא למיסר להו עץ הדעת דאי למישרא להו שאר הנך הא כתיב קרא אתרינא ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה והוה ליה למיכתב ויאמר לו מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ואידך קרא למה לי ש"מ לדרשא הוא דאתא ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר למען אשר יצוה כו' ודינין כתיבי התם דכתיב לעשות צדקה ומשפט והיינו טעמא דלא חשיב נמי צדקה משום דהך צדקה דומיא דמשפט היא והיינו פשרה כך דרשינן בפירקא קמא (ו':) גבי הנך קראי. ה' זו ברכת השם. אלהים זו ע"ג. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זה ג"ע שנאמר בהן לאמר. מכל עץ הגן שמסור בידך ולא גזל. אכל תאכל דבר העומד לאכילה ולא אבר מן החי. כי אתא ר' יצחק תאני איפכא ויצו זו ע"ג מאי משמע רב חסדא כו' חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וחד אמר כי הואיל הלך אחרי צו אחרי צווי של נביאי הבעל מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה ע"ג ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו להם משעת עשיה מיחייב ואע"ג דהתם נמי כתיב וישתתוו לו ויזבחו לי מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שלא יעשו פסל ומסכה שנאמר לא תעשה פסל וכל תמונה והם עשו להם עגל מסכה וגם צויתים שלא ישתחוו לו ולא יעבדוהו שנאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם והם השתחוו לו ויזבחו לו למ"ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. ולשון הליכה לגבי ע"ג לעבוד משמע כדכתיב ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ותו כיון דכתיב הלך אחרי צו שהלכו אחרי מצות נביאי הבעל כמאן דכתי' בה דפלחה דמי:

גמרא ור"י נפחא אליבא דרבנן האי כגר כו' אבל נכרים לא בעינן שם בשם כו' למעטינהו מסקילה לא אצטריך כפירש"י ומשום דכל מיתתן בסייף ומהיכא תיתי למימר הכא סקילה כיון דלא איתרבו לרבנן אבל לענין שם בשם כיון דאינו מפורש בנכרי מה היא ברכת השם יש ללמוד סתום מן המפורש לגבי ישראל שהיא שם בשם אף על גב דלא איתרבאי אי לאו מיעוטא דכגר כו' ולרבי מאיר נמי מצי למימר למעט מכגר ואזרח שם בשם בנכרי אלא דתלמודא קאמר דמסקילה נמי אצטריך למעוטי אליביה כיון דאתרבי וק"ל:

שם איש איש למה לי דברה תורה כו' דלפירוש רש"י דלרבי מיישא נמי פריך ליכא למימר דאתא איש איש לומר דבעינן שם בשם כמו בעכו"ם דלא אצטריך ליה להא ומהיכא תיתי דלא בעינן שם בשם דודאי הוה ילפינן סתום שבעכ"ום מן המפורש בישראל כמו שכתב לעיל וליכא למימר נמי דאתא איש איש לרבות סקילה בעכו"ם כמו בישראל דאם כן הויין דרשות דרבי מאיר הפוכה מדרבנן דרבי מאיר מרבה כינויין לעכו"ם מאיש איש וממעט סקילה מכגר ואזרח ולרבנן הוא בהיפוך דמחייבין כינויין מכגר ואזרח ומרבין סקילה מאיש איש ועוד דבסקילה בעכו"ם וכן בשם בשם לא אשכחן דפליגי בשום מקום וק"ל:

תוס' בד"ה ואליבא דרבי מאיר כו' מיהו קשה מנליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות הוה ליה לאקשויי דמאי קאמר דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא הא ע"כ רבי מיישא נמי סבירא ליה דהך ברייתא איש איש לרבות הכנויין אליבא דרבי מאיר מתנייא דהא רבנן מכגר ואזרח ילפי ליה דעכו"ם חייב על הכנויין אלא משום דרש"י דחק לפרש בפירושו דלהכי קאמר ופליגא אדרבי מיישא משום דאהא דקאמר לרבות את הכנויין ואליבא דרבי מאיר משמע הא לרבנן פטור כו' ואהא קשי' להו מנליה ומהיכי משמע למימר הכי דאימא רבי יצחק אקרא דאיש קאי דלא מתוקמא אלא כרבי מאיר אבל מכגר ואזרח מודה רבי יצחק דמרבינן לעכו"ם לרבנן וק"ל:

רש"י בד"ה בכל יום כו' ומדבר כאדם זה כו' איכא בשם בן ארבע כו' כצ"ל:

גמרא תנא עד שיברך שם בשם מנה"מ כו' בנקבו שם יומת. הנה רש"י כתב לקמן (סו) דר"מ בר' יוסי דהוא חכמים דמתני' דשם ל"ל הך ברייתא ע"ש והתוי"ט שם כתב מדפי' הרע"ב כאן הך דרשה דהכא (ומש"כ ג"כ בשם הרמב"ם לא נמצא בפי' שלפנינו) ש"מ דהכי ס"ל להלכה דלפי' המשנה אינו מוכרח ע"ש ואני אומר דמוכרח מדתני יכה יוסי את יוסי כדפירש"י וכן דברי הכ"מ (שהביא שם) דלכן פסק הרמב"ם כן משום סתמא דברייתא דהכא תמוהים דיותר הל"ל מן המשנה עצמה מן יכה יוסי כנ"ל והכ"מ כ' שם בהל' ח' בעצמו ולהכי נקט יכה דא"ח עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ול"נ ראיה דבד"ז ליכא פלוגתא מהא דמשני לקמן בעינא שם בשם ולא מקשה הניחא למ"ד דבעינא כו' אלא למ"ד דלא בעי מא"ל:

שם והא כו' מהתם נפקא ה' זו ברכת השם. ול"ל דאתיא הך דהכא כתנא דב"מ לקמן דלא דריש ויצו דהוא ל"ל גם דרשה דאיש איש דהא לא חשיב ברכת השם במצות ב"נ:

שֶׁבַע מִצְווֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. נראה לי בס"ד הטעם למספר שבע כדי שעל ידם יהיו יכולים לדור ולהתקיים בעולם הזה שהיא שבעה אקלימים כנודע. אי נמי כנגד שבעה מלכים שנשברו. אי נמי כדי לשמרם משבעה כוחות טומאה של יצר הרע שהם כנגד שבעה שמות שיש לו שלא יאבדם לגמרי בשבעה טומאות שלו שיהיו כדור המבול ודור הפלגה.
אך קשא למה קורא את שבע מצות על שם נח, והלא אדם הראשון נצטווה בהם והיה ראוי לקרותם על שם אדם? ונראה לי דאדם הראשון נצטווה בתשעה מצות שהוא איסור אכילת בשר ואכילת עץ הדעת וכמו שכתבו התוספות ואחר כך הותר הבשר לנח ובניו והם לא היה להם מצות עץ הדעת ונמצא אצל נח ובניו הם שבעה מצות.

גמ' דאמר קרא ונוקב שם. עי' לקמן סו ע"א רש"י ד"ה בנקבו:

בגמרא ואימא מברז הוא: א"ל דא"כ לא תקלל למאי אתי. די"ל דאתיא לאזהרה בעלמא למקלל כמו דאתיא לפי האמת לא תעשון כן לה' אלהיכם לאזהרה בעלמא למוחק את השם ולא לאזהרת מיתה:

בעינן שם בשם וליכא: ק"ק הא לקמן מצריך ר"מ קרא דאיש כי יקלל אלהיו לרבות כל הכינויים דמנוקב שם ה' לא ידענו רק שם המיוחד וא"כ אי נוקב היינו מברז ליכא לרבות כינויים מאיש כי יקלל ומצרכינן בנקבו שם לזה דפירושו כל הכינויים כיון דלא כתיב ביה שם ה' כדכתיב ברישא דקרא. ומטעם זה פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' עכו"ם דאם מגדף שם המיוחד באחד מן הכינויים חייב ע"ש וא"כ מאי מתרץ בענין שם בשם וליכא השתא מנ"ל כלל דדרשינן מבנקבו שם לרבות שם בשם דלמא אצטריך לרבות כינויים. וכן קשה לרבנן אפילו לפי האמת כיון דלית להו דרשה דר"מ לרבות כינויים מאיש כי יקלל א"כ מנ"ל לילף מבנקבו שם לשם בשם דלמא אתי לרבות כינויים. ומזה היה נלענ"ד לכאורה ראיה לדעת הרמ"ה שהביא הכ"מ בהרמב"ם (שם) וכן נראה גם דעת רש"י בחומש דאינו חייב עד שיקלל שם המיוחד בשם המיוחד משום דבנקבו שם ג"כ שם המיוחד דוקא משמע דלפ"ז קושיות האלו אתיין שפיר:

ודלמא עד דעביד תרוייהו: פירוש משום דנוקב משמע פירושו ומקלל משמע מאיש כי יקלל ואזהרתו מאלהים לא תקלל וא"ל איך אפשר לומר כן הא גבי נוקב כתיב דבעינן שם בשם וליכא דהא הך תירוצא לא סבר הך דשם בשם דא"כ ל"ל לתירוצא הא בתירוצא קמא סגי אע"כ דסבר דמשום הך סברא לחוד לית לן למידחי הך דמבריז או דפריש. ולכן א"ש ג"כ דלא תקשי איך אפשר לומר עד דעביד תרוייהו הא לא כתיב רק נוקב ואי משום דילפינן הך נוקב מויקב ויקלל מה להלן קללה עמו אף כאן. א"כ מאי מתרץ מדלא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל הא אחד בכלל חבירו הוא אכן לפ"ז א"ש דהקושיא הוא דמקלל כתיב ג"כ בפירוש דאיש כי יקלל אלהיו:

גר ואזרח הוא דבעינן שם בשם. א"ל דר"מ הא מנ"ל כיון דמצריך גר ואזרח למעט כותי מסקילה. די"ל דתרתי שמעית מיניה דהכא דרשינן הנך דינים דכתיבי גבי ישראל לא נהגו רק בישראל. וכן צ"ל ע"כ דלר"מ אתי גר ואזרח ג"כ להכי דלכאורה קשה ל"ל לר"מ איש לרבות נכרים שחייבים על כנוי הא גם במה מצינו היינו למדין כן נכרי מישראל דהא מפני הך טעמא מצרכינן מיעוטא לרבנן למעט דין שיקלל שם בשם גבי נכרי אף דנכרי לא כתיב כלל בהאי פרשה לרבנן מ"מ הוי ילפינן במ"מ כן אי לאו מיעוטא ורק לענין מיעוט מסקילה לא מצרכינן קרא לרבנן כיון דלא אתרבי נכרים בהאי פרשה אוקמוה אדם דעלמא שנכרי בסייף אבל הא דשם בשם הוי ילפינן אי לאו מיעוטא וא"כ כמו כן נילף לר"מ כינוי בנכרי מישראל ול"ל רבוי' דאיש איש וא"ל כיון דלדידיה צריך למיכתב גר ואזרח למעט נכרי מסקילה וא"כ הוי ממעטינן ג"כ כינוי גבי נכרי מיניה אי לאו ריבויא דאיש דז"א דאי לא כתיב איש לרבות נכרי גם מיעוט לסקילה לא הוה מצרכינן לר"מ כמו לרבנן כיון דאז לא אתרבי נכרי בהך פרשה אע"כ מוכח לכאורה דלר"מ אתי גר ואזרח ג"כ למעט שם בשם גבי ב"נ. ולכן אי לא הוי כתיב איש הוי ממעטינן מהך דגר ואזרח דצריך לכתוב למעט שם בשם גם כינוי לכן ע"כ כתיב גם איש וממילא מצרכינן מאזרח למעט ג"כ סקילה גבי ב"נ:

אבל כותים לא בעינן שם בשם: א"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דודאי גם ישראל מוזהר אפילו בלא שם בשם דהא באזהרה דאלהים לא תקלל סתמא כתיב וגם לענין עונש מיעט קרא בלא שם בשם:

ברש"י ד"ה וגלוי עריות. כולן חוץ מנערה המאורסה: ואף דאמרינן לקמן (דף נ"ח ע"ב) כותי מותר בבתו הרי דאיכא גם בתו מ"מ הא לא פסיקא דהא איכא דאמרי פליג שם. אכן דעת הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים) דאין ב"נ מוזהר רק על שש עריות ע"ש:

בתוספות בד"ה איש כי יקלל. וי"ל דהכא דריש כי יקלל: א"ל דאכתי כרת גבי שם המיוחד מנ"ל למ"ד מגדף היינו עע"ז דונשא חטאו גבי כינויים כתיב. די"ל דהא שם המיוחד איכא ג"כ בכלל אלהיו כמו שהוא בכלל אזהרה דאלהים לא תקלל וכמ"ש רש"י. אלא דהא קשה לכאורה אהא דאמרינן בפסחים שם דלמ"ד מגדף היינו מברך א"ה מיותר ונשא חטאו לילף מיני' כרת בפ"ש הא אכתי מצרכינן לגופיה ליליף מיניה כרת לכנויים דהא גבי מגדף כתיב את ה' הוא מגדף דהוא ג"כ שם המיוחד דוקא וא"ל כיון דכבר ידעינן כרת במגדף בשם המיוחד ה"ה ג"כ בכינויים כיון דגם באזהרה דאנהים לא תקלל נכללו תרוייהו דא"כ מאי מקשו התוס' למ"ד מגדף עע"ז הא אצטריך כי יקלל לגופיה דלמא סבר הך מ"ד שם כרבנן דהכא דכינויים באזהרה. ולכן אף דאתיא לגופיה לחייב כרת במברך שם המיוחד מ"מ ידעינן כרת גם בכינויים כיון דכבר מוזהר עליהן בלאו דאלהים לא תקלל דהכל בכלל ור"מ י"ל דסובר כמ"ד מגדף היינו מברך השם וסובר באמת דבפסח שני אין כרת וצ"ע:

בד"ה ועל הכינויים באזהרה. וכי יקלל אתי לכרת: פירוש לאזהרת ל"ת אבל מלקות ליכא דהא לאו שאין בו מעשה הוא ואפילו למ"ד לוקין הכא אין לוקין דה"ל ג"כ לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא אתי ג"כ לאזהרת שם המיוחד:

(נו א) אימא פרושי שמיה הוא.—עי' רש"י שכתב "באותיותיו ופירושיה", דהיינו הוגה השם באותיותיו כפי קריאתו לבטלה, דהיינו שם הוי"ה והוא שם המפורש (עי' מ"ש בקידושין עא ב) משום דהיה קשה לו מ"ש למטה "ודילמא עד דעביד תרוייהו". ואם "פרושי שמיה" כפשוטו הרי כל שמקלל את השם הוא מוציא שם המפורש לבטלה. אבל מצאנו בפי' ר"ח שביאר: "ואב"א אמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא", דמוסב אלמעלה להוכיח דנוקב אינו מיברז ושפיר פריך "ודילמא עד דעביד תרוייהו", דהיינו מיברז וקללה. ולפ"ז "פרושי שמיה" באורו כפשוטו.

בכל יום. כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב''ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה (איוב לב) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם: נגמר הדין. ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי: אלא מוציאין את כל ' אדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים: וקורעין. בגדיהם: ולא מאחין. עולמית וטעמא מפורש בגמרא: אף אני. שמעתי כמוהו וא''צ לחזור ולהזכיר ברכת השם: גמ' שם בשם. כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני: ונוקב שם בנקבו שם. להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם: וממאי דהאי ונוקב שם וגו'. עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים: מברז. שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף: ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם. וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם: בענין שם בשם. כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו: שני שמות אהדדי. כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה: נוקב וחוזר ונוקב. בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון: פרושי. באותיותיו ופירושיה: לא שמה אזהרה. ולא ענש עליה מיתה: תרוייהו. פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב: איש איש. בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו' (ויקרא כד): אינה אלא סייף. דכתיב בהו (בראשית ט) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם: והא מהכא נפקא. דעכו''ם מוזהרין על ברכת השם: ה' זו ברכת השם. לקמיה דרשינן ויצו ה' אלהים וגו': לא נצרכא. האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו''ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה' דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע''ז דרשינן ליה לקמן: ואליבא דרבי מאיר. מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי' וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני' דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני' דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל: על שם המיוחד. דהא כתיב ה' והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ב): כי יקלל אלהיו. דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה' מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו: וחכ''א על שם המיוחד במיתה. כדכתיב ונוקב שם ה' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת: ועל הכנויין באזהרה. אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים: ופליגא דרבי מיישא. הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע''ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש''מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי: ור''מ. דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח: הואיל ואיתרבו. להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה: ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן. כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר' מאיר סד''א הואיל ואיתרבי איתרבי: איש איש למה לי. בין לר' מיישא בין לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה' אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר' מיישא ואי לר' יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין: שבע מצות. יליף להו לקמן: וגלוי עריות. כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם:

אינה אלא סייף. ולקמן איכא מ''ד אלא חנק והא דכתיב (בראשית לח) גבי תמר הוציאוה ותשרף לאו משום דדינא הכי דאפילו מיתה לא נתחייבה לא בדינא דידהו ולא בדידן וכשהחמירו עליה לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמוה אמיתת בת כהן דבשריפה לפי שהיתה בתו של שם: ואליבא דרבי מאיר. דלרבנן הא אמרי על הכינויין באזהרה ואע''ג דלבני נח אזהרתן זו היא מיתתן כיון דבישראל ליכא מיתה לא מרבי' עו''ג למיתה מקרא דכתיב גבי ישראל דישראל לית בהו מיתה מיהו קשה מנא ליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה ר' יצחק דמרבינן עובד כוכבים מכגר וכאזרח והכא אקרא דאיש קאי דלא מיתוקם לרבות את העובדי כוכבים אלא לר''מ וי''ל דמכגר וכאזרח לא מרבינן אי לאו דמתרבי עובד כוכבים מאיש איש ומאיש איש לחודא לא הוה מרבינן אי לאו כגר וכאזרח כיון דבישראל ליכא מיתה והא דבעי בסמוך איש איש לרבנן למה לי לא כמו שפ''ה דבעי נמי לר' מיישא דלא קשה ליה כלל אלא לר' יצחק אליבא דרבנן בעי: איש כי יקלל למה לי'. תימה הא איצטריך כדדרשינן בפרק מי שהי' טמא (פסחים צג:) למ''ד מגדף היינו עובד עבודת כוכבים איצטריך כי יקלל לגופיה לאשמועי' דאיכא כרת במברך את השם דכתיב הכא ונשא חטאו וכתיב בחדל לעשות פסח ראשון חטאו ישא ולמ''ד מגדף היינו מברך את השם דאית ביה כרת בהדיא דכתיב את השם הוא מגדף ונכרתה איצטריך האי קרא לאגמורי כרת לחדל פסח שני וי''ל דהכא דריש כי יקלל למ''ל דה''ל למיכתב ונשא חטאו גבי ונוקב שם: ועל הכינויים באזהרה דכתיב אלהים לא תקלל. וכי יקלל אתא לכרת כדדרשינן בפסחים (שם:) ואיכא כרת אכינויין והא דקאמר באזהרה למעוטי מיתה ולא למעוטי כרת: