סנהדרין נה ע"ב

מדסיפא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון והיכי דמי עובד כוכבים הבא על הבהמה לא סיפא תקלה וקלון רישא הא קמ''ל דאפילו קלון בלא תקלה נמי מיחייבי והיכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג וכדבעי רב המנונא דבעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא או דילמא קלון אע''פ שאין תקלה אמר רב יוסף תא שמע בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון ניסת לכהן אוכלת בתרומה בא עליה אחד מן הפסולים פסלה מן הכהונה ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה אחד מכל עריות ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין על ידה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה עלה דידה חס אבהמה לא חס אמר רבא ת''ש בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ומטמא כנדה לטמא משכב תחתון כעליון פוסל ואינו מאכיל ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת ע''י ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מומתים על ידו והא הכא קלון איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת על ידו כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה עליה דידיה חס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא תא שמע דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה מאי לאו מדסיפא תקלה וקלון רישא קלון בלא תקלה והיכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג לא סיפא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון והיכי דמי עובד כוכבים הבא על הבהמה וכדבעו מיניה מרב ששת:
מתני' המגדף אינו חייב עד שיפרש השם א''ר יהושע בן קרחה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

מדייקת הגמרא: מאי לאו, מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.

כלומר, כיון שבסיפא הוזכר טעם הכולל בתוכו תקלה וקלון, אם כן, הטעם שהוזכר ברישא "לפי שבאה לאדם תקלה על ידה", מיותר, ובודאי בא ללמדנו, שאף במקום שיש תקלה בלא קלון חייבת מיתה.

והיכי דמי? באיזה מקרה יש תקלה בלא קלון?

כגון, עובד כוכבים, הבא על הבהמה! ומוכח שאף במקרה זה יהרגו את הבהמה.

דוחה הגמרא: לא מסתבר להעמיד את הרישא בעובד כוכבים הבא על הבהמה, ואת הסיפא בישראל.

אלא, אמנם הסיפא עוסקת במקרה שיש תקלה וקלון, אך הרישא, שנאמר בה "תקלה" לא באה להשמיענו שחייבת מיתה אף בלא קלון, אלא הא קא משמע לן, דאפילו קלון בלא תקלה, נמי מיחייבי.

והיכי דמי? באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה? כגון: ישראל הבא על הבהמה בשוגג, הסבור מותר ^[37] לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

וכמו דבעי [שהסתפק] רב המנונא.

דבעי רב המנונא, ישראל הבא על הבהמה בשוגג, מהו? האם הורגים את הבהמה?

וצדדי הספק: האם תקלה וקלון בעינן, והכא קלון איכא, תקלה ליכא, כדלעיל.

או דילמא, קלון כשלעצמו מחייב מיתה, אף על פי שאין תקלה?

אמר רב יוסף: תא שמע, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא: "אשה בת שלש שנים ויום אחד, קים להו לרבנן שאין בתוליה חוזרים, ומאז היא ראויה לביאה.

ולכן, אם רצה אביה ^[38] לקדשה בביאה, מתקדשת בביאה.

ואם נישאת, ומת בעלה בלא בנים, והרי היא זקוקה ליבום, ובא עליה יבם, קנאה בביאה זו. ואם רצה לגרשה, צריך לתת לה גט ^[39].

וכן, אם קיבל אביה קידושין בשבילה, חייבין עליה משום אשת איש. ^[40] ואם בא עליה בימי נידותה, מטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. ^[41]

ואם ניסת על ידי אביה לכהן, הרי היא כאשתו לכל דבר, ואוכלת בתרומה ^[42].

ואם בא עליה אחד מן הפסולים, כגון עובד כוכבים, חלל, נתין, או ממזר, פסלה מן הכהונה ^[43].

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה, והיא, שאינה בת עונשים, פטורה".

מדייקת הגמרא: משמע בברייתא, שאם בא עליה אחד מכל העריות, ואפילו בהמה, מתחייב מיתה.

והא הכא, דקלון איכא, אך תקלה ליכא, שהרי אין בה דעת, והרי היא בכלל שוגג, ובכל זאת קתני "מומתין על ידה". מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.

דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה, כיון דמזידה היא ^[44], תקלה נמי איכא,

ואף על פי שהקטנה אינה נהרגת, משום שרחמנא הוא דחס עלה,

מכל מקום, רק עלה דידה חס, אך על הבהמה הרובעת לא חס.

אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.

אמר רבא: תא שמע, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא: "אדם בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, הבא על יבמתו, קנאה בביאה זו.

והרי היא כאשתו לכל דבר, ואינו יכול לגרשה אלא על ידי גט. אך כיון שאין לו דעת לכתוב גט אינו נותן גט עד שיגדיל.

ואם בא על הנדה, מטמא כבועל נדה, לטמא משכב תחתון כעליון. ולא רק כנוגע בעלמא, הטמא טומאת ערב.

ואם היה אחד מן הפסולים, ובא על אשה, פוסל אותה בביאה זו.

ומכל מקום, אם היה כהן, ובא על אשה לשם קידושין, אינו מאכילה בתרומה. כיון שאין קנינו קנין עד שיגדל. ואינה נקראת "קנין כספו".

ואם רבע בהמה, פוסל את הבהמה מעל גבי המזבח. כדין בהמה הנרבעת ^[45].

ואם היו שני עדים שנרבעה, נסקלת על ידו.

ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתים על ידו".

מבואר בברייתא, שאם רבע בהמה, הבהמה נסקלת על ידו.

מדייקת הגמרא: והא הכא, דקלון איכא, אך תקלה ליכא, שהרי אין לו דעת, והרי הוא בכלל שוגג, ובכל זאת קתני "נסקלת על ידו". מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.

דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה, כיון דמזיד הוא, תקלה נמי איכא,

ואף על פי שהוא אינו נהרג, משום שרחמנא הוא דחס עלויה,

מכל מקום, רק עלה דידיה חס, אך על הבהמה הנרבעת לא חס.

אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.

ראיה נוספת: תא שמע, שנינו בסיפא דמשנתנו: "דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".

והנה, טעם זה, כולל בתוכו גם תקלה וגם קלון. "ויאמרו" זהו קלון. ו"שנסקל", היינו תקלה, שנהרג אדם על ידה.

מדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא מסתבר להעמיד את כל המשנה בישראל, ולדייק, מדסיפא תקלה וקלון, רישא קלון בלא תקלה, [כדחיית הגמרא לעיל].

והיכי דמי? באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה?

כגון: ישראל הבא על הבהמה בשוגג, הסבור מותר לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

דוחה הגמרא: לא! אין להביא מכאן ראיה לפשוט את ספיקו של רב המנונא.

כיון שאפשר גם לדייק איפכא: מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.

והיכי דמי? עובד כוכבים הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה מרב ששת [כדברי הגמרא לעיל, כשרצתה לפשוט את ספיקו של רב ששת].

וכיון שאין ראיה מהמשנה לכאן או לכאן, אי אפשר לפשוט את ספיקותיהם של רב ששת או רב המנונא.:

מתניתין:

לעיל [נג' א'], שנינו בין הנסקלים, את המגדף. המשנה שלפנינו תבאר באיזה אופן המגדף חייב, וכיצד דנים אותו.

המגדף, אינו חייב סקילה, עד שיפרש השם. עד שיוציא מפיו את השם ^[46] ו"יברך" [כינוי במקום יקלל]. ובאופן שיבואר בגמרא.

ברם, אם שמע את השם יוצא מפי אחר ו"ברכו", פטור.

הערות

^[37] רש"י, ועיין מרגליות הים.

^[38] דוקא אביה יכול לקדשה בקידושין גמורים, כיון שהתורה זיכתה לו את קידושיה, דכתיב "את ביתי נתתי לאיש הזה". אבל היא עצמה, או אמה ואחיה שקידשוה אם היתה יתומה, אינם יכולים לקדשה אלא מדרבנן, ואינה צריכה גט מקידושין אלו, וסגי במיאון בעלמא. רש"י.

^[39] אשה שמת בעלה בלא בנים זקוקה להתיבם. ואם לא ירצה היבם ליבמה, תצא בחליצה. ואם בא עליה היבם, שוב אינה יכולה לחלוץ, אלא הרי היא כאשתו לכל דבר, וזקוקה לגט. ואם היתה פחותה מגיל שלש שנים, אין היבם יכול לקנותה בביאה, אלא או ימתין עד שתהא בת שלש ויבעל, או על שתהא בת שתים עשרה, ויחלוץ. רש"י.

^[40] אבל אם היתה פחותה מבת שלש, אף על פי שהרי היא כאשת איש, מכל מקום אם באו עליה אין חייבים סקילה, כיון שאין שם ביאה על ביאה זו. רש"י. ועיין תוספות שפרש את כל הסוגיא בקידושי ביאה.

^[41] תינוקת בת יום אחד, שפרסה נדה, מטמאה אדם טהרות וכלים במגע ובמדרס. אך אם בא עליה אינו טמא שבעה כדין הבועל נדה, אלא הרי הוא כנוגע בעלמא. עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. ואם היתה בת שלש ובא עליה, מטמא את משכבו התחתון, אפילו לא נגע בו, כעליונו של זב. דהיינו, משכב בועל נדה אינו חמור כמשכב הנדה, שמשכב הנדה נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים, אך משכב בועל נדה, אינו אלא כבגדו של הזב, שהוא ראשון לטומאה, ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים בלבד. רש"י.

^[42] אך לפני שמלאו לה שלש שנים, כיון שאין ביאתה ביאה, אינה אלא כארוסה, ואינה אוכלת בתרומה.

^[43] עיין יבמות (סח' א'), וקידושין (סט' ב') כיצד דרשו דין זה.

^[44] לכאורה קשה, הא אמרינן "פיתוי קטנה אונס הוא", ומדוע כאן נחשבת כמזידה? ועיין חידושי חתם סופר שדן בזה באריכות.

^[45] וכגון שלא היה שם כי אם עד אחד. או על פי הבעלים. שאז הבהמה מותרת להדיוט, ואסורה רק למזבח.

^[46] הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ז') כתב: "אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. שנאמר "ונוקב שם ה"', על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל". ועיין שם בדברי הכסף משנה שהביא דעות נוספות בזה.

מדסיפא [מתוך שסופה] של משנתנו יש בו שני טעמים — תקלה וקלון, רישא [התחלתה], הטעם הראשון שבשלו סוקלים הוא בוודאי תקלה בלא קלון, והיכי דמי [וכיצד הוא] תקלה בלא קלון — כאשר גוי בא על הבהמה שכן תקלה יש במקרה כזה, אך קלונו אינו מענייננו כנזכר, והרי תשובה לשאלתנו.

ודוחים: לא, סיפא [בסוף מדובר] בתקלה וקלון, רישא [בתחילה] הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שאפילו תקלת קלון בלבד בלא תקלה של מיתה נמי מחייבי [גם כן חייבים] להורגם. והיכי דמי [וכיצד הוא] קלון בלא תקלה — ישראל הבא על הבהמה בשוגג, וכדבעי [וכפי ששאל] רב המנונא באותו ענין.

א דבעי [ששאל] רב המנונא: ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו, האם סוקלים את הבהמה או לא? האם תקלה וקלון בעינן [צריכים אנו], והכא [וכאן] קלון איכא [יש] אך תקלה של מיתה ליכא [אין], או דילמא [שמא] די בקלון — אף על פי שאין תקלה?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, כי ביאתה נחשבת לביאה גמורה. וכן אם בא עליה יבם — קנאה להיות אשתו, וחייבין עליה (אם היתה מקודשת לאחר) משום אשת איש,

ומטמאה את בועלה אם היתה נדה לטמא משכב תחתון כעליון, שתינוקת קטנה פחות מבת שלוש מטמאה את הבועל אותה בנדתה רק בטומאת מגע נדה ואילו זו מטמאה את בועלה להיות כמוה. ניסת (נישאת) לכהן — אוכלת בתרומה כאשתו ממש, בא עליה אחד מן הפסולים (גוי, חלל, נתין, או ממזר) — פסלה מן הכהונה,

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה — מומתין על ידה, והיא פטורה.

ונדייק לענייננו: אחד מכל עריות — ואפילו בהמה, והא הכא [והרי כאן], שקלון איכא [יש], תקלה ליכא [אין], שהרי אותה קטנה היא כשוגגת ואין ממיתים אותה, וקתני [ושנינו]: מומתין על ידה!

ודוחים: כיון שהילדה מזידה היא בעבירה זו, הרי תקלה נמי איכא [גם כן יש], לפי הדין שהילדה עצמה אינה נענשת, ורחמנא הוא דחס עלה [והתורה היא שחסה עליה] מפני קטנותה, שאין בה דעת שלימה. ואולם, עלה דידה [עליה עצמה] חס הכתוב, אבל על הבהמה לא חס. ומכל מקום אין מכאן תשובה לשאלה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו — קנאה, ואינו נותן גט אם רוצה הוא לגרשה עד שיגדיל, שקטן אינו יכול לתת גט. ומטמא כנדה אם בא על נדה לטמא משכב תחתון כעליון.

ואם בא על בת כהן פוסל אותה מלאכול תרומה. אבל אם היה הוא כהן ובעל אשה לשם קידושין אינו מאכיל אותה בתרומה. ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח אם בא עליה, שהנרבע פסול לקרבנות, ונסקלת על ידו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה — מומתים על ידו.

והא הכא [והרי כאן] שבא זה על הבהמה, קלון איכא [יש], תקלה ליכא [אין], וקתני [והרי שנינו]: נסקלת על ידו, משמע שדי בקלון על מנת להרוג את הבהמה!

ודוחים: גם מכאן אין להביא ראיה, כיון שמזיד הוא, תקלה נמי איכא [גם כן יש]. אלא רחמנא הוא דחס עילויה [התורה היא שחסה עליו] שלא לחייבו, לפי שאינו בר דעת גמור, ואולם עליה דידיה [עליו עצמו] חס רחמנא [חסה התורה], אבל על הבהמה לא חס רחמנא [חסה התורה]. אך לגבי מקרה שבוודאי אין בו משום תקלה לא נוכל ללמוד מהלכה זו.

תא שמע [בוא ושמע] דבר אחר ששנינו במשנתנו: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו [האם לא] תאמר מדסיפא [מכיון שבסופה] של המשנה מדובר בתקלה של מיתה וקלון, ו"תקלה" האמורה במשנה היא בושתו של האיש שמתבזה בגלל עבירה זו, מכאן ודאי שברישא [בתחילתה] מדובר בקלון בלא תקלה. והיכי דמי [וכיצד יכול הדבר להיות]? — ישראל הבא על הבהמה בשוגג, ומכאן שדי בקלון על מנת להרוג את הבהמה.

ודוחים: לא, סיפא [סופה] מדובר בתקלה וקלון, רישא [תחילתה] מדובר בתקלה בלא קלון. והיכי דמי [וכיצד יכול הדבר להיות]? — כגון גוי הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה [וכפי ששאלו אותו] את רב ששת, ואין איפוא פתרון לשאלה. ואין למצוא תשובה גמורה וסופית מן המשנה אף לא לאחת מן השאלות.

ב משנה המגדף (מקלל את ה') אינו חייב עד שיפרש השם עצמו ויקללנו. אמר ר' יהושע בן קרחה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

evident from the fact that the latter clause of the mishna includes two reasons for the killing of the animal, namely both the calamity and the shame caused by the animal, that the first clause, the first reason stated in the mishna, is referring to a case of a calamity without shame? And what are the circumstances of a calamity without shame? It is the case of a gentile who engages in intercourse with an animal. In that case there is a calamity, as the gentile is executed, but his shame is not the concern of the Jewish court.

The Gemara rejects this proof: No. The latter clause is referring to a case of both a calamity and shame, but this first clause teaches us that even in a case where there is a circumstance of shame alone without the calamity of execution, the court is obligated to kill the animal. Although the mishna employs the term: Calamity, it is possible that this is referring to the calamity of the transgression, not the execution of the transgressor. And what are the circumstances of this case? It is a case of a Jew who unwittingly engages in intercourse with an animal, and this is just like the case about which Rav Hamnuna raises a dilemma.

As Rav Hamnuna raises a dilemma: With regard to a Jew who unwittingly engages in intercourse with an animal, what is the halakha? Is the animal stoned to death? Do we need both a calamity and shame in order to put it to death, and therefore here the animal is not killed, as there is shame, but there is no calamity of execution, or perhaps shame is enough, even if there is no calamity?

Rav Yosef says: Come and hear a resolution from a mishna (Nidda 44b): A girl who is three years and one day old whose father arranged her betrothal is betrothed with intercourse, as the legal status of intercourse with her is that of full-fledged intercourse. And in a case where the childless husband of a girl who is three years and one day old dies, if his brother, the yavam, engages in intercourse with her, he acquires her as his wife; and if she is married, a man other than her husband is liable for engaging in intercourse with her due to the prohibition of intercourse with a married woman.

The mishna continues: And if she is impure due to menstruation, she transmits impurity to one who engages in intercourse with her, who then renders all the items designated for lying beneath him impure like the items designated for lying above him. If she marries a priest, she may partake of teruma like any other wife of a priest. If she is unmarried and one of the men who are unfit for the priesthood, e.g., a mamzer or ḥalal, engages in intercourse with her, he has disqualified her from marrying into the priesthood, and if she is the daughter of a priest, she is disqualified from partaking of teruma.

The mishna continues: And if one of any of those with whom relations are forbidden, who are stated in the Torah, engaged in intercourse with her, e.g., her father or father-in-law, they are executed by the court for engaging in intercourse with her, and she is exempt because she is a minor.

The Gemara infers: One of any of those with whom relations are forbidden apparently includes even an animal. And here, there is shame but there is no calamity, as she is not executed due to her status as a minor, and yet the mishna teaches: They are executed for engaging in intercourse with her. Evidently, the animal is killed.

The Gemara rejects this proof: Since she committed this transgression intentionally, there is a calamity as well, and it is the Merciful One who has pity on her due to her young age, and exempts her from punishment. And although the Merciful One has pity on her, He does not have pity on the animal. Therefore, it cannot be proven from here that shame without a calamity is sufficient cause for the animal to be put to death, because calamity is present in this case.

Rava says: Come and hear a proof from the subsequent mishna (Nidda 45a): With regard to a boy who is nine years and one day old, whose brother died childless, and who engaged in intercourse with his yevama, his brother’s widow, the status of the intercourse is that of full-fledged intercourse and he has acquired her as his wife, but if he chooses to end the marriage, he cannot give her a bill of divorce until he reaches majority. And he becomes ritually impure like a menstruating woman after engaging in intercourse with her, and then renders all the items designated for lying beneath him impure like the items designated for lying above him.

The mishna continues: If he is disqualified from the priesthood and engages in intercourse with the daughter of a priest, he disqualifies her from partaking of teruma; but if he is a priest who marries an Israelite woman, he does not enable her to partake of teruma. And if he engages in intercourse with an animal, he disqualifies the animal from being sacrificed upon the altar, and the animal is stoned on the basis of intercourse with him. And if he engaged in intercourse with one of any of those with whom relations are forbidden, who are stated in the Torah, they are executed by the court on the basis of intercourse with him, but he is exempt.

The Gemara infers: And here, in a case where he engages in intercourse with an animal, there is shame, but there is no calamity, and yet the mishna teaches that the animal is stoned on the basis of intercourse with him, indicating that shame is sufficient for the animal to be killed.

The Gemara rejects this proof: Since he committed this transgression intentionally, there is a calamity as well, and it is the Merciful One who has pity on him due to his minority. Although the Merciful One has pity on him, the Merciful One does not have pity on the animal. Therefore, it cannot be proven from here that shame without a calamity is sufficient cause for the animal to be put to death, because calamity is present in this case.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the mishna (54a): Alternatively, it is so that this animal will not pass through the marketplace, and those who see it will say: This is the animal because of which so-and-so was stoned. What, is it not evident from the fact that the latter clause of the mishna includes two reasons for the killing of the animal, namely both the calamity and the shame caused by the animal, that the first clause, the first reason stated in the mishna, is referring to a case of shame without a calamity? And what are the circumstances of shame without a calamity? It is the case of a Jew who unwittingly engages in intercourse with an animal.

The Gemara rejects this proof: No, perhaps the latter clause is referring to a case where there is both a calamity and shame, while the first clause is referring to a case where there is a calamity without shame. And what are the circumstances of a calamity without shame? It is the case of a gentile who engages in intercourse with an animal, as the students asked Rav Sheshet. The dilemma is left unresolved. No conclusive answer can be inferred from the mishna for either this dilemma or for the dilemma raised by the students of Rav Sheshet.

MISHNA: One who blasphemes, i.e., one who curses God, is not liable unless he utters the name of God and curses it. Rabbi Yehoshua ben Korḥa said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תורה בהמה הנהנית מן העבירה תיהרג. והרי אילנות כו'. כדבעי רב המנונא ישראל שבא על הבהמה בשוגג מהו הכא קלון איכא תקלה ליכא דהא שוגג הוה ופשיט רב יוסף מהא דתנן בנדה פ"ה בת ג' שנים ויום אחד אם בא עליה אחד מכל העריות ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא פי' קלון של נערה (מאורשה). תקלה ליכא דהא והיא פטורה תנן וקתני מומתין על ידה. ודחינן כיון דמזידה היא בת הריגה היא. ורחמנא חס עליה משום דהיא קטנה כו' ופשט רבא מהא בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה כו' עד ופוסל הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת על ידו והא הכא קלון איכא תקלה ליכא דפטור תנן וקתני נסקלת על ידו. ודחינן הכא נמי כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא כו' ואתינן למיפשטא ממתניתין. ודייקינן מדקתני במתניתין אלא שבאת תקלה לאדם על ידה כו' מאי לאו (מדרישא) [מדסיפא] תקלה וקלון (סיפא) [רישא] קלון בלא תקלה היכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג וקתני נהרגת ודחינן לא סיפא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון. היכי דמי עכו"ם שבא על הבהמה דתקלה איכא קלון ליכא:

ירושלמי איש אשר ישכב [והכתיב את דודתו וגו'] א"ל לצורך יצא לידון בערירי דמר ר' יוחנן בכל אתר דכתיב ערירים יהיו הווים בלא וולד. ערירים ימותו קוברין בניהם:

ישראל הבא על הבהמה בשוגג או אשה שהביאה עליה בשוגג אין הבהמה נסקלת על ידי זה ואפילו היו גדולים שהרי אע"פ שיש כאן קלון אין כאן תקלה:

קטנה מאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד שהיא ראויה לביאה מתקדשת בביאה על ידי אביה ליעשות מאורסה לחייב את בועלה בסקילה או אשת איש אחר חופתה לחייב את בועלה בחנק אע"פ שהיא פטורה הואיל ובעלה גדול ואם מת בעלה ונפלה לפני יבמה קנאה בביאה לחייב עליה כבראשון ואם היבם קטן אם הוא בן תשע שנים ויום אחד קנאה לענין שאינה יוצאה עוד אלא בגט ובקבלת אביה ויש חולקין בקבלת אביה מצד שמשנשאת אין לאביה רשות בה ומפרשים שצריכה להמתין עד שתהא יודעת לשמור גיטה ותתגרש על ידי עצמה ובמקומו יתבאר ומ"מ אין בועלה במיתה הואיל ומ"מ אשת קטן היא כמו שביארנו ומטמאה הבועלה בנדותה לטמא משכב התחתון כעליונו של זב ופירוש דבר זה הוא שהנדה היא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב ומרכב שתחתיה אע"פ שאינה נוגעת בו כגון שהיו כמה מצעות זו על גב זו שאף התחתון נקרא מדרס שלה ליעשות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ובועל נדה הרי הוא כנדה להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ומשכבו ומרכבו ומרכבו אע"פ שלא נגע בו כגון משכב התחתון אלא שאינו מדרס גמור כמשכב התחתון של נדה עצמה להיותו אותו משכב אב הטומאה אלא שהוא נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין והוא שאמר כעליון ר"ל כעליונו של זב והוא דבר שנישא על הזב כגון מצעות שעליו שאינו חמור כאותן שתחתיו ואין מצע שעליו בלא מגע אלא ראשון לטומאה ומאחר שהיא בת שלש ויום אחד הרי היא כגדולה גמורה לענין זה ר"ל לטמא משכב התחתון של בועלה להיות ראשון לטומאה כשאר הנדות אבל פחותה מבת שלש ויום אחד אינו אלא כנוגע בה וטמא טומאת ערב ואינו מטמא משכב ומושב נשאת על ידי קדושי אביה לכהן אוכלת בתרומה הא כל שהיא פחותה מבת שלש ויום אחד אפילו נשאת אינה אלא כארוסה ואסורה לאכול בתרומה מדברי סופרים בא עליה אחד מן הפסולים כגון כותי וחלל ונתין או ממזר פסלה מן הכהונה שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש ופירשו בו כל שנשאת לישראל או שנבעלה לפסול אסורה בתרומה וכן כל שנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה בא עליה אחת מכל העריות מומתין על ידה והיא פטורה ואפילו הבהמה נסקלת על ידה כמו שביארנו:

קטן מאחר שהוא בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ואם בא על יבמתו קנאה שאינה יוצאה עוד בחליצה ולא בגט ואף הוא אינו יכול לגרש עד שיגדיל ויבעול משהגדיל ואם בא על הנדה נקרא בביאתו בועל נדה ליטמא משכב התחתון כעליונו של זב על הדרך שביארנו ופוסל בת כהן מלאכול בתרומה אם הוא פסול לה שביאתו נקראת ביאה עד שהנבעלת ממנו נקראת נבעלה לפסול לה שאסורה בתרומה ואינו מאכיל בת ישראל בתרומה אם הוא כהן בשנשאת לו אע"פ שביאתו ביאה מפני שאינו קונה קנין גמור עד שיגדיל ופוסל את הבהמה בביאתו למזבח אם אין שם עדים שאין שם מיתה שאף הבהמה אינה נידונית אלא בעדים ובסנהדרין כמו שביארנו בשור ולא עוד אלא שהבהמה נסקלת על ידו כמו שביארנו:

והדרינן למיפשט בעיין ממתני' דקתני דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו כו' דחייס לקלון ומדקתני שנסקל אלמא תקלה נמי איכא במזיד מאי לאו מדסיפא תקלה וקלון רישא דקתני מפני שבאת לאדם תקלה על ידה בתקלה בלא קלון קמיירי והיכי דמי כגון כותי הבא על הבהמה דאי בתקלה וקלון הא תו למה לי היינו סופא ודחינן לא רישא תקלה וקלון סופא הא קמ"ל דאפי' קלון בלא תקלה נמי מיחייב והיכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג כדבעי רב המנונא כו' הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ודיקי דילנא וצריכינן למיהב דעתין ולפרושה לשמעתא אליבא דנוסחי עתיקי ודלא לשנויי גירסי דשינויי גירסא לאו תירוצא מעליא הוא ואנן עייננא בה ופרישנא בסייעתא דשמיא. והכין פירושא לעולם רישא בתקלה וקלון דהא טעמא דנרבע דקרא קאתי מעיקרא לפרושי ונרבע דקרא תקלה וקלון אית ביה הילכך על כרחיך סופא אע"ג דקתני זו היא שנסקל לאו אסקילה קא קפיד דאם כן היינו רישא אלא כי קא קפיד אקלון שלא יאמרו והא קמ"ל דאפי' קלון בלא תקלה נמי מיחייב ובדין הוא דלא ליירי בתקלה כלל אלא הני בבי דמתני' תרווייהו טעמא דבהמה דאיירי בה קרא קא מפרשי ואזלי ואשמעינן ברישא טעמא משום תקלה דאית בה קלון וסופא משום קלון לחודיה ואיידי דעסיק בקלון דאית ביה תקלה (תלייה) [קרייה] קלון תקלה ותנא זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה וה"ה לכל היכא דאיכא קלון שלא יאמרו זו היא שבא איש פ' עליה כדבעי רב המנונא כו' הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא:

והדרינן למפשט בעיא דרב המנונא מיהא בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה להאסר בקרובותיה על ידי אביה אם מסרה לו לבא עליה לשם קידושין כדתנן (כתובות מ"ו:) האב זכאי בבתו בקידושיה וקרא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ודוקא בת ג' שנים ויום אחד דקים להו לרבנן דאין בתוליה חוזרין וראויה היא לביאה לפיכך מתקדשת בביאה אבל פחות מכאן אינה ביאה שהרי בתוליה חוזרין כדאמרינן התם (נדה מ"ד:) פחות מכאן כנותן אצבע בעין. ואם בא עליה יבם קנאה ואין אחד מן האחין יכול לפסול על ידו דבביאה תלה רחמנא והרי בא עליה. וחייבין עליה משום אשת איש והיינו טעמא דנקט משום אשת איש ולא קתני משום נערה מאורסה למימר דדינה כדין אשת איש בחנק ואע"ג דבתורת קידושין בא עליה ולא בתורת נישואין כיון דלאו בתולה היא הרי היא בחנק דהא בעולת בעל קרינא בה ותנן נמי (לקמן סנהדרין ס"ו:) באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק אבל בתוך ג' לא מכמה אנפי חדא דלאו ביאה היא ואפי' לאחר שהגדילה נמי כיון דקידושין דידה על ידי ביאה דתוך שלש הוו לאו אשת איש היא. ואיכא לפרושי הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש כגון שקיבל בה אביה קידושין ומסרה לחופה והא קמ"ל דחופה הראויה לביאה היא ואשת איש. ואית דמפרשי וחייבין עליה משום אשת איש אם קבל בה אביה קידושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש דביאה היא ולא נהיר מדקתני משום אשת איש ולא קתני משום נערה המאורסה והכי משמע בכוליה תלמודין כל היכא דאמרינן אשת איש ותו אי הא איצטריך לאשמועינן דמיחייבי אביאה דידה למה לי הא קתני סופא אם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה ממיתין אותן על ידה והיא פטורה. ומטמאה את בועלה כשהיא נדה כבועל נדה דנפקא לן מריבויא דוא"ו יתירה דכתיב ואישה כי תהיה זבה לרבות תינוקת בת שלשה שנים ויום אחד שמטמאה כנדה ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון שתחתון אע"פ שלא נגע בו כעליונו של בגד שנושא הזב על גביו שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין ומקראי יליף לה בנדה בפ' בנות כותיים שאין בועל נדה תמור לטמא משכב ומושב כנדה עצמה לעשותן אב הטומאה לטמא אדם וכלים אלא הרי הוא כעליונו של זב כמו שפי' אבל פחותה מבת ג' אין מטמאה את בועלה כבועל נדה אלא טומאת ערב משום דלאו ביאה היא והרי הוא כנוגע בעלמא. נשאת לכהן ע"י קידושי אביה ונכנסה לחופה אוכלת בתרומה דכיון דראויה לביאה היא הויא חופתה חופה אבל פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אע"פ שקיבל אביה קידושין ונכנסה לחופה כיון דאין ראויה לביאה לאו חופת נשואין היא ואע"ג דקרינא בה קנין כספו לא אכלה בתרומה דגזירה דרבנן היא שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שמא ישגרו לה כוס יין מבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחיותיה (כתובות נ"ז:) ואם בא עליה אחד מן הפסולין כגון עבד או כותי או נתין או ממזר פסלה מן הכהונה דהא ביאתה ביאה ובפרק עשרה יוחסין יליף לה גבי בת כהן מהאי קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה וגבי לויה וישראלית יליף לה (בכתוב') [ביבמות] מריבויא דקרא. ואם בא עליה אחד מכל העריות חייבי מיתות שבתורה ממיתין אותו על ידה והיא פטורה דלאו בת עונשין היא קתני מיהת אחד מכל העריות האמורות בתורה ואפי' בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא דלאו בת מצוה ועונשין היא וקתני ממיתין על ידה. ודחינן כיון דמזידה היא דהא אצטריך לאשמועינן והיא פטורה בדין הוא דתקלה נמי איכא ואיחיובי הוה מיחייבא מיתה וכיון דבדין הוא דהוה מיחייבא איהי מיתה בהמה נמי בדין הוא דליחייבה מיתה הואיל ובאת לאדם תקלה על ידה ורחמנא הוא דחס עילוה משום דקטנה היא עלה דידה הוא דחס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא אלא כדקיימא קיימא:

אמר רבא תא שמע בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה לכדאמרן שהרי ביאתו ביאה ואינו נותן גט עד שיגדיל שהרי אין בו דעת לגרש והאי דקני לה ליבמתו מכח קידושי אחיו הוא דקני לה. ואם בא על הנדה מטמאתו לטמא משכב התחתון כעליונו של זב. פוסל את האשה מן התרומה בביאתו אם היתה בת כהן והוא פסול ובא עליה פוסלה שהרי ביאתו ביאה כדאמרינן לעיל ואם כהן הוא ובא על בת ישראל לשם קידושין אינו מאכילה בתרומה ואפילו נכנסה עמו לחופה דקטן אע"ג דביאתו ביאה לית ליה קנין. ואם בא על הבהמה עפ"י הבעלים או על פי עד אחד פוסלה מעל גבי המזבח דנרבע כי האי גונא אע"ג דלהדיוט שרי לגבוה אסיר כדנפקא לן בבבא קמא (מ':) מקרא יתירה ונסקלת על ידו בעדים אבל פחות מבן תשע אין ביאתו ביאה לכל דבר לפיכך אם בא על יבמתו לא קנה ואם בא על הנדה אינו מטמא משכב תחתון כעליון דנוגע בעלמא הוא ואינו פוסל את האשה מן התרומה ולא הבהמה מעל גבי המזבח ואין נסקלת על ידו דלאו ביאה היא והא הבא כו':

ת"ש דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק כו' מאי לאו מדרישא תקלה וקלון דהא קתני מפני שבאת לאדם תקלה על ידה והתם תקלה דאית בה קלון היא מכלל דסיפא כי אצטריך לאשמועינן קלון בלא תקלה ואע"ג דבהדיא מפרש תנא למילתיה דבקלון דאית בה תקלה קא מיירי על כרחיך כי איצטריכא ליה משום טעמא דקלון הוא דאיצטריכא ליה ואיידי דעסיק בקלון דאית ביה תקלה תנא קלון דאית ביה תקלה וה"ה לכל היכח דאיכא קלון כדפרשינן לעיל והיכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג. ודחינן לא סופא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון היכי דמי כדבעי מיניה מרב ששת. ועיקר הא מילתא דתנא במתני' בין ברישא בין בסיפא כי מיירי בבהמה דאיירי בה קרא קא מיירי ובהמה דאיירי בה קרא איכא תקלה וקלון. מיהו תנא אשמועינן תרי טעמי רישא משום תקלה וסיפא משום קלון איכא למימר דרישא אשמועינן טעמא משום תקלה דאית בה קלון סיפא משום קלון דאית בה תקלה והוא הדין לקלון לחודיה אי נמי רישא משום תקלה לחודה וסיפא משום קלון לחודיה מאן דמשמע ליה רישא תקלה וקלון וסיפא קלון לחודיה קא דייק מרישא ומשום דרישא עיקר וכיון דרישא קא מיירי בבהמה דקרא דאית בה תקלה וקלון היא הילכך על כרחיך תקלה דתני בסיפא לאו דוקא אלא הוא הדין לקלון בלא תקלה ומאן דמוקי רישא בתקלה בלא קלון וסיפא בקלון דאית ביה תקנה דייק מסיפא משום דאשמועינן ביה בהדיא קלון דתקלה אמטול הכי קסבר סיפא עיקר למידק מיניה ומדסיפא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון ומאן דמשמע ליה רישא תקלה לחודה וסיפא קלון לחודיה אזיל בתר פשטא דמתני' דמשמע דרישא לא קפיד תנא אלא אתקלה לחודיה וסיפא אקלון לחודה דקתני שלא יאמרו:

בפירש"י בד"ה מתקדשת כו' ובד"ה ואם בא עליה כו' בגט ומקבלו אביה כו' עכ"ל וה"ה לאחר שתגדיל היא בעצמה מקבלת גיטה אלא דהכא על כרחך בקטנותה איירי מדלא קתני אחר שתגדיל כדקתני בסיפא בבן ט' ואינו נותן גט עד שיגדיל וק"ל:

בא"ד אבל פחות כו' ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא כו' עכ"ל ואיירי כשקבל אביה מבעלה הראשון כסף קידושין דהוי קידושי דאורייתא אפילו בפחות מבת ג' אבל בקידושי ביאה שמסרה אביה לשם כך לבעלה הראשון ודאי דפחות מבת ג' אפילו גט לא צריכה ממנו ואף לא מבעלה הראשון כיון שאינה מתקדשת בביאה לבעלה הראשון וק"ל:

בד"ה קנאה ליורשה ושלא תיפטר כו' עכ"ל ולעיל גבי בת ג' שנים לא פירש כן ליורשה ואפשר משום דלעיל לכל מילי קנאה מדאורייתא אפילו לקולא באיסורא דהיינו ליטמא לה אבל הכא בבן ט' קאמר ליורשה כו' אבל ליטמא לה לא קנאה כיון דלא קנאה רק מדרבנן דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול כמו שכתבו התו' ודו"ק:

תוס' בד"ה וחייבין עליה כו' וי"ל דכולה אקידושי ביאה דרישא קאי ומשום בא עליה יבם כו' עכ"ל בתוספות פרק קמא דקידושין ובפרק הבע"י לא נקטו בדבריהם אלא דקאי אאם בא עליה יבם קנאה אבל משום הך קושיא שהוסיפו הכא בדבריהם מהך דפרק קמא דקידושין על כרחך דאית לן למימר דקאי אקידושי ביאה דרישא אך יש לדקדק מי הכריח אותם לתרץ דמשום בא עליה אצטריך למתני וחייבים עליה משום אשת איש דלא תימא דקנאה מדרבנן כמו בן תשעה כו' והיינו דממעטינן ליה דלא קנה מדאורייתא מאשר ינאף את אשת איש ולא אשת קטן כמה שכתבו התוספות בפרק הבא על יבמתו אם כן מהאי טעמא גופיה הוה ליה למימר בפשיטות טפי דמשום קידושי ביאה דרישא אצטריך למתני וחייבין עליה משום אשת איש דלא תימא דלא קנאה לענין חיוב אשת איש כמו בקטן בן תשעה דאין חייבין על אשה שקדש הוא בביאה מאשר ינאף את אשת איש ולא אשת קטן ויש לומר דודאי בבא עליה יבם קנאה הוה איכא למטעי דומיא דבן תשע דקתני ביה נמי קנאה והיינו מדרבנן אבל הכא כיון דקתני מתקדשת בביאה ליכא למטעי דהיינו מדרבנן דלא מצינו כיוצא בו דהא בבן תשע אינה מתקדשת אפי' מדרבנן וק"ל:

בא"ד הא אפילו הראשון אדעתא דהכי קדיש הני מילי כו' עכ"ל מפורשים יותר דבריהם בפרק הבא על יבמתו ע"ש:

בא"ד אי נמי דקבל עליה היבם ולא ראשון כו' עכ"ל פירוש דיודעין אנו שהראשון לא קדש אותה אדעתא שאם תמצא איילונית אבל אם לא היו יודעין כן איכא למיחש אכתי שמא הראשון קדשה גם כן אדעתה שאם תמצא איילונית דאז היא אסורא לייבם מדכתיב אשר תלך פרט לאיילונית וק"ל:

בא"ד וניחא לפירושו דלא קתני גבי קטנה ופוסלת כו' עכ"ל לכאורה שהם בעצמם דברי ריב"א דנקט וחייבים משום אשת איש כדי לאשמועינן מסיפא אפילו בהמה דהשתא לא אצטריך ליה למתני בקטנה ופוסלת את הבהמה כו' ויש לפרש דבריהם משום דלפירוש ריב"א נמי מיהת קצת קשה אמאי שינה בקטנה למתני וחייבים משום אשת איש ומיניה שמעינן מסיפא בהמה הוה ליה למתני נמי גבי קטנה בהדיא ופוסלת את הבהמה כו' כדקתני גבי קטן ולא הוה ליה למתני וחייבים משום אשת איש ואהא קאמרי דניחא לפירושו דאין זה קושיא כ"כ כיון דבין גבי קטנה ובין גבי קטן נשמע שפיר נמי בהמה וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' קמ"ל וכו' סיפא ודאי תרווייהו איכא ואימא לך כו' כצ"ל:

בד"ה ואם בא כו' הרי בא אבל כו' הד"א:

בד"ה ומטמאה את כו' ובמדרס הוא דמטמאה כו' כצ"ל:

בד"ה מאי לאו כו' תקלה משנה כו' הד"א:

תוס' בד"ה וחייבין עליה כו' נשאת אקדושי כסף כו' כצ"ל:

גמרא דבעי רה"מ ישראל הבא עה"ב בשוגג מהו כו' והכא כו' תקלה ליכא. עמש"כ בזה לקמן (נז ב) בס"ד:

שם כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא כו'. וכן לקמן גבי קטן. מזה נ"ל דאף דפסק בשו"ע ח"מ סי' צ"ו ס"ג ותכ"ד ס"ח דקטן שהזיק וחבל פטור מלשלם אפי' לאחר שהגדיל ודלא כהג"א מ"מ לצאת יד"ש חייב:

שם בן ט' כו' ומטמא כנדה. בנדה הגי' בנדה בב':

רש"י ד"ה ואם בא עליה יבם. ומקבלו אביה. עי' קדושין (י) תד"ה ומקבל ובגיטין (סד ב) בתד"ה וכל שאינה:

תד"ה וחייבין. כמו בן ט' כו' אלא כמאמר כו'. כצ"ל:

בסה"ד וניחא לפי' דלא קתני גבי קטנה ופוסלת כו'. לכאורה אכתי קשה מדוע לא תני ופוסלת אה"ב דזה לא מוכח מהא דואם בא כו' מומתין ע"י ולדעת הראב"ד בפ"ד מהל' אסורי מזבח ה"ג דבהמה נפסלת אף אם בא על פחותה מבת ג"ש א"ש אבל נ"ל ראיה לדעת הרמב"ם מהא דתני גבי ב"ט שנים ופוסל אה"ב כו' דאטו לא נכלל בזה ג"כ אם בא בהמה עליו. ונראה דאף לשמואל דס"ל בזכור לעיל דבבן ג' נמי חייב בבהמה מודה דבעינן ב"ט כדמשמע מלישנא דמתני' וכדכתיבנא וטעמא דמשכבי אשה דמיני' יליף שמואל לא כתיב אלא בביאת זכור:

בגמרא מדסיפא תקלה וקלון: ק"ק דא"כ סיפא ל"ל דאם חייב אתקלה בלא קלון כש"כ אתקלה וקלון וא"ל דקתני סיפא להורות דאקלון לחודא ג"כ מחייבין והא דקתני תקלה וקלון ולא קלון לחודא משום דאז ה"א דתרתי בעינן תקלה וקלון כחדא ולכן כתיב תקלה וקלון דנילף מיתורא קלון דאף דבלא"ה הדבר דחוק מצד עצמו שיתנה תקלה וקלון להורות דחייבין על קלון לחודא גם מוכח עוד מסוגיא דלקמן דליתא דקאמר ת"ש דבר אחר שלא תהא בהמה כו' רישא קלון בלא תקלה והיכי דמי ישראל שבא על הבהמה בשוגג לא סיפא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון כו' והשתא אי ס"ד כנ"ל מאי קאמר לא סיפא תקלה וקלון הא גם אי אמרינן הכי ע"כ מוכח דקלון לחוד בלא תקלה סגי דאל"כ סיפא ל"ל ובשלמא אהא דלקמן דרצה לאוקמא רישא בקלון בלא תקלה ל"ק דא"כ סיפא ל"ל כיון דהא שר"ל דמוקמינן רישא בקלון ומוציאם מפשטא היינו כדי לאוקמא רישא וסיפא תרוייהו בישראל וכמ"ש רש"י כאן. ולכן ע"כ צריך לכתוב הסיפא דאל"כ מהיכי תיתי לאוקמא רישא בקלון ותני סיפא לגלויי ארישא אבל כאן קשה וי"ל דאי לא הוי תני סיפא ה"א באמת דרישא בתקלה לחוד איירי אכן ה"א כמו דסגי בתקלה לחוד כמו כן בקלון לחוד וישראל הבא על הבהמה בשוגג נהרג לכן תני רישא תקלה לחוד ובסיפא תקלה וקלון להורות דרק בתקלה לחוד סגי ולא בקלון לחוד ואהא תירץ דדלמ' אמרינן דרישא בקלון לחוד וסיפא אתי לאשמעינן דבתקלה לחוד לא סגי:

ברש"י ד"ה סיפא. כגון ישראל שוגג כסבור מותר: זה סותר לכאורה למה שכתב ריש כריתות (דף ב' סוף ע"א) דאומר מותר לא מקרי שוגג אלא אנוס ושוגג גבי בהמה שסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ע"ש. אכן בלא"ה דעתו שם צ"ע דמלבד זה דאמרינן לקמן בפירקין דאומר מותר שוגג מקרי וחייבין עליו חטאת אלא דגם לא שייך שוגג אחריתי רק אומר מותר בהא דחשיב ר' יוחנן שם (דף ג' ע"א) במנין הכריתות הביא זכר עליו ע"ש ושם הארכתי:

בד"ה ואם בא עלי' יבם. ומתגרשת ממנו בגט: כאן מוכח דעת רש"י דנשואה קטנה אביה מקבל את גיטה ובקדושין (דף י' ע"א) הוכיחו התוס' מתוך הירושלמי דאין מקבל ע"ש:

ד"ה אוכלת בתרומה. הואיל ואין ביאתה ביאה: לפ"ז לא היה צריך רבא ביבמות (דף נ"ז ע"ב) להביא ראיה מסיפא דמתניתן ורק מכח סברא דאמרינן הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה כדקאמר שם בת ג' שנים וי"א הוא דמיפסלה בביאה מיפסלה בחופה כו' דהא גם מרישא מוכח כן בפי' מהא דקתני נשאת לכהן אוכלת בתרומה אבל קודם לא והיינו משום דחופתה לאו חופה וכפירש"י ולפי פירושי התוס' אתיא זה שפיר וגם לפי' רש"י י"ל דניחא ליה להביא מסיפא דאפילו לקולא אמרינן דלא מיפסלה בחופה כמו דלא מיפסלה בביאה אבל מרישא לא הוי שמעינן רק דלחומרא אמרינן דאין חופתה חופה אכן מ"מ הוצרכו התוס' לפירושיהם נגד פי' רש"י דאף דאין לה חופה ואינה רק ארוסה מ"מ תאכל בתרומה דהא מדאורייתא כל ארוסה אוכלת בתרומה ורק רבנן אסרו משום סמפון או משום שמא תמזוג כדעולא וב' טעמים אלו לכאורה לא שייכי גבי קטנה שנשאת:

בתוספות ד"ה וחייבין עליה משום א"א. כמו וחייבים עלי': פי' וזה ע"כ לאו בקדושי ביאה איירי לפי' רש"י דאל"כ היאך תליא חיובא דלאחר ג' משום דאז חזיא לביאה משא"כ קודם ג' תיפוק לי' דקודם ג' אינה א"א כלל כיון דלא תפסי בה קדושי ביאה ולכן מה שפטורה אז אינו משום דלא חזיא לביאה אלא משום דאינה א"א ולכן ע"כ צ"ל דאיירי בקדושי כסף דאז היא א"א קודם ג' ואפ"ה פטורים עלי' משום דאין ביאתה ביאה:

בא"ד. וי"ל דכולה אקדושי ביאה דרישא קאי: פירוש אקדושי ביאה דיבם וקרי להו קדושי ביאה סתם נגד זה מה שכתבו בהקושיא דע"כ בקדושי כסף איירי. ומדברי המהרש"א נראה שמפרש דקאי ארישא דבת ג' שנה ויום אחד מתקדשת בביאה. ולפענ"ד אין זה במשמעות דברי התוס' גם מה שהקשה המהרש"א בזה דלמא אצטריך וחייבין משום א"א דלא נימא דפטורין עליה כמו שפטורין על אשת קטן לא הבנתי דמהיכי תיתי לומר כן דהא גם באשת קטן לא ממעטינן אלא משום דכתיב איש פרט לקטן ולמה נילף קטנה מיניה. ועוד דהא זה כבר הוא בכלל אם בא עליה אחת מכל העריות וכקושית התוס':

בד"ה ואינו מאכיל דאינו מאכיל ביבמתו קאמר: התוס' בזה לשיטתם אזלי דסברי בקדושין (דף י"ט ע"א) דיבמה לקטן בן ט' אינה קנויה רק מדרבנן ואינו יורשה ומטמא לה ולכן אינה אוכלת ג"כ בתרומה. אבל רש"י לשיטתו לא היה יכול לפרש כפירושם כיון דהוא סובר דנקנית ליבמה מדאורייתא ויורשה ומטמא לה א"כ אוכלת ג"כ בתרומה דהא אשתו היא מדאורייתא לכל דבר ורק לענין דאשת איש מיעטה קרא. אכן שיטת רש"י בנדה (דף מ"ד) צ"ע ע"ש:

ה''ג לא סיפא תקלה וקלון ורישא הא קמ''ל וכו': סיפא. ודאי תרוייהו איכא ואימא לך דכולה מתני' בישראל קא מיירי ואשמועינן רישא דאע''ג דליכא אלא חדא קלון בלא תקלה כגון ישראל שוגג כסבור מותר דאיכא קלון שגינה עצמו בדבר מגונה ותקלה ליכא ומאי תקלה דקתני שבאת. לאדם תקלה ע''י תקלת קלון קאמר וניחא לאוקמה הכי ולא תוקמא רישא בעובד כוכבים וסיפא בישראל: בת שלש שנים ויום אחד. קים להו לרבנן דשוב אין בתוליה חוזרין ומאז היא ראויה לביאה: מתקדשת בביאה. ע''י אביה אם מסרה אביה לאחר לבא עליה לשום קדושין דהאב זכאי בבתו בקדושיה דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה אבל היא עצמה ואמה ואחיה כשהיא יתומה אין בה קדושי תורה אלא רבנן הוא דתקון ולא הצריכוה גט אלא מיאון בעלמא: ואם בא עליה יבם קנאה. ויצאה ידי יבום ומתגרשת הימנו בגט ומקבלו אביה ואינה צריכה חליצה דהא בביאת יבם תלה רחמנא דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט וזה הרי בא [עליה] אבל פחות משלש שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד ויבעול או עד שתביא ב' שערות ותחלוץ: וחייבין עליה. אם קבל אביה קידושין ובא עליה אחר חייב עליה משום אשת איש דביאה היא אבל פחות מבת שלש נהי דקדושי כסף שלה קדושין הן לחייב עליה לאחר שלש אבל הבא עליה בתוך שלש לא נתחייב אע''פ שהיא אשת איש דלאו ביאה היא: ומטמאה את בועלה. בנדותה דקיי''ל (נדה דף לב.) מרבויא דוי''ו ואשה כי תהיה זבה לרבות תינוקת בת יום א' שמטמאה בנדתה ומיהו כי מטמא' בנדה במגע ובמדרס הוא דמטמאה טהרות ואדם וכלים כשאר נדה אבל בא עליה בתוך שלש אינה מטמאתו טומאת שבעה כבועל נדה דכתיב ביה (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו אלא הרי הוא כנוגע בעלמא לטומאת ערב משום דלאו ביאה היא אבל בת שלש מטמאתו כדין בועל נדה: לטמא משכב התחתון כעליון. שהבועל נדה מטמא משכב התחתון משום משכב אפי' לא נגע בו כעליון של זב הכי מפורש במסכת נדה בפרק בנות כותים (דף לב:) שאין משכבו של בועל נדה חמור כמשכב נדה וכמשכב זב שנעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים דכתיב בהו וכל אשר יגע במשכבה אלא הרי הוא כעליונו של זב בגד שנישא על גבי הזב שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומקראי ילפינן לה התם: נשאת לכהן. ע''י קדושי אביה: אוכלת בתרומה. אבל פחות מבת שלש אע''פ שקידושיה קידושין על ידי אביה הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה והויא לה כארוסה דאע''ג דקנין כספו הוא אמרו רבנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה: בא עליה אחד מן הפסולין. כגון עובד כוכבים או חלל או נתין וממזר פסלה מן התרומה דהא ביאתה ביאה וביבמות (דף סח.) ובקדושין בפרק בתרא (דף סט:) ילפי לה מהאי קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה עולמית מהתם יליף לה שפיר ולוויה וישראלית מרבו מרבויא דבת ובת: מומתין ע''י. אם מחייבי מיתות הן דהא ביאתה ביאה: והיא פטורה. דלאו בת עונשין היא: תקלה ליכא. דלאו בת עונשין היא והרי היא בכלל שוגג: קנאה. ליורשה ושלא תפטר עוד בחליצה אלא בגט: ואינו נותן גט עד שיגדיל. שהרי ע''י קדושי אחיו גדול נאסרה וגירושין של זה אינן חשובין להפקיע קדושי אחיו דקטן הוא ואינו בן דעת: ומטמא כנדה. כבועל נדה ולא כנוגע: לטמא משכב. שלו התחתון כעליונו של זב אבל פחות מבן ט' אינו אלא כנוגע בנדה לטומאת ערב: ופוסל. את האשה בביאתו מן התרומה אם הוא א' מן הפסולין: ואינו מאכיל. אם הוא כהן ובא עליה לשם קדושין אינו מאכילה בתרומה דקטן אע''ג דביאתו ביאה אין קניינו קנין ולא קרינא ביה קנין כספו: ופוסל את הבהמה מעל המזבח. משום נרבע כגון על פי עד אחד או ע''פ הבעלים שאינה נסקלת ואינה נאסרת להדיוט: ונסקלת על ידו. אם יש עדים דאין שור ובהמה נסקלין אלא ע''י עדים וסנהדרין כדאמר בפ''ק (דף ב.) כמיתת בעל כך מיתת השור: מאי לאו מדסיפא תקלה וקלון. דהא קתני יאמרו זו היא היינו קלון וקתני שנסקל היינו תקלה משנה יתירא דרישא לאיתויי קלון בלא תקלת אדם ומאי תקלה דקתני בה. תקלת קלון דאילו לאתויי תקלת עבירה בלא קלון בהכי לא מצית לאוקומא דבישראל תקלת עבירה בבהמה בלא קלון לא משכחת לן וקא סלקא דעתך דכולה בישראל קא מיירי: מתני' עד שיפרש את השם. שיזכור את השם אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו פטור:

וחייבין עליה משום א''א. פ''ה אם קיבל אביה קדושין וקשה מסיפא שמעי' לה דתני בא עליה אחד מכל עריות דדיקינן מינה אפילו בהמה ועוד בפ''ק דקידושין (דף י. ושם) דבעו למיפשט דביאה אירוסין עושה ולא נשואין עושה מדקתני מתקדשת בביאה ובתר הכי קתני נשאת וממאי דילמא נשאת אקדושי כסף קאי כמו וחייבים עליה משום א''א וי''ל דכולה אקידושי ביאה דרישא קאי ומשום בא עליה יבם קנאה איצטריכא ליה דלא תימא קנאה מדרבנן כמו בן תשע דסיפא דלא קני מדאוריי' אלא כמאמר בעלמא כדאיתא בשילהי האשה רבה (יבמות דף צו.) ומיהו קשה דלקמן בפ' בן סורר (דף סט.) דייק מהכא דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב. מדקתני וחייבין עליה משום א''א ואמאי דילמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש הא אפילו הראשון אדעתא דהכי קדיש ה''מ למיפרך אמאי חייבין דאיילונית לאו בת יבום היא ומיבום לא פריך דהל''ל דאדעתא דהכי לא מייבם וי''ל דנקט אדעתא דהכי לא קדיש משום דפריך עלה גם מסיפא דבא עליה אחד מכל עריות ומאן דמשני וחייבין עליה בקרבן לא אסיק אדעתיה מסיפא ובתר הכי פריך ומשני דקבליה עילויה מכל מקום ההוא דא''א כדשנינן חייבין עליה בקרבן א''נ דקבל עליה היבם ולא ראשון דאם תמצא איילונית תתקדש לו מ''מ בביאתו וריב''א פירש דנקט דחייבים עליה משום אשת איש וה''ה לכל עריות כדי לאשמועינן מחמת סיפא אפילו בהמה דמסיפא גרידא לא הוה שמעינן בהמה דהוה אמרינן גבי בהמה לא חשיב ביאתו ביאה תדע דגבי בן ט' דקתני ואם בא על אחת מכל עריות אפ''ה קתני בהמה בהדיא ופוסל את הבהמה ונסקלת על ידו וניחא לפירושו דלא קתני גבי קטנה ופוסלת את הבהמה ונסקלת על ידה: נשאת לכהן. אבל פחותה מבת ג' לא אכלה אע''ג דליכא למיחש לדעולא ולא לסמפון דהא נישאת כיון דלאו בת ביאה היא חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה ועוד דכיון דנשאת אמתקדשת בביאה קאי כדאמר בפ''ק דקידושין (דף י.) אם כן פחות מבת ג' דקידושי ביאה דידה לאו קידושי נישואין נמי לא מהני: ואינו מאכיל. פי' בקונט' אם היה כהן ובא עליה לשם קידושין אינו מאכיל וקשה דאין זה תלוי בביאה אלא משום דקידושי קטן לאו קידושין ויש לפרש דאינו מאכיל ביבמתו קאמר אע''פ שזקוקה ועומדת: ואינו נותן גט עד שיגדיל. בהגדיל לחוד לא סגי ליה בגט דביאת בן ט' כמאמר שוייה רבנן וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא לכשיגדיל יבעול ויתן גט הכי מפרש בפ' יוצא דופן (נדה דף מה.):