סנהדרין נד ע"א

דף נד - א

תניא כוותיה דרבא:

בבא על אמו מצינו שנאמר אזהרה - "ערות אמך לא תגלה" [ויקרא יח ז]. אבל עונש לא נאמר בה.

ובבא על אשת אביו מצינו עונש ואזהרה: בפרשת אחרי [ויקרא יח ח] נאמר: "ערות אשת אביך לא תגלה אשת אביך היא". ובפרשת קדושים [שם כ יא] נאמר: "איש אשר ישכב את אשת אביו, ערות אביו גילה מות יומתו שניהם דמיהם בם".

ודרשה הברייתא את הפסוק המדבר בעונשו של הבא על אשת אביו:

"איש", פרט לקטן - אם בא קטן על אשת אביו, פטור.

"אשר ישכב את אשת אביו", משמע בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שלא אמו, כל שהיא נשואה לאביו אם בא עליה חייב משום אשת אביו.

אבל אמו שאינה אשת אביו, כגון שנתגרשה מאביו, מניין שהוא חייב עליה, שכן לא נאמר עונש בבא על אמו כי אם בבא על אשת אביו?

תלמוד לומר: ממה שנאמר בבא על אשת אביו פעמיים אותו הדבר - באזהרה נאמר [ויקרא יח ח] "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא", ובעונש נאמר [ויקרא כ יא] "ערות אביו גלה", דרשו חכמים שהפסוק הנאמר בעונש הוא מופנה אינו נדרש במקומו אלא הוא נאמר כדי להקיש ולדון ממנו גזרה שוה לחייב מיתה באמו בין אם היא אשת אביו ובין אינה אשת אביו. כפי שתפרש הברייתא בהמשך.

וממשיכה הברייתא לדרוש את הפסוק: "מות יומתו שניהם" - בסקילה.

אתה אומר בסקילה, דבר זה מנין לך, או אינו אלא מיתתם באחת מכל מיתות האמורות בתורה?

אלא, נאמר כאן בבא על אשת אביו "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם", מה להלן באוב וידעוני מיתתם בסקילה, שכן נאמר בהם מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ודרשינן בהיקש כשם שמיתתם בסקילה אף כאן בא על אשת אביו, מיתתו בסקילה. ^[63] עונש שמענו לבא על אשת אביו, אזהרה מניין, היכן מצינו אזהרה לאשת אביו?

תלמוד לומר: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערותה".

ומפרשת הברייתא: "ערוות אביך" זו אשת אביך, - ומכך שהוזכרה אשת אביו סתם, משמע שבין אם היא אמו ובין אינה אמו חייב עליה.

אתה אומר שהפסוק ערות אביך לא תגלה הוא אזהרה לאשת אביך, או אינו אלא גילוי ערות אביך ממש?

ומבארת הברייתא: נאמר כאן באזהרה [ויקרא יח ז] "ערות אביך לא תגלה" ונאמר להלן בעונש [שם כ יא] "ערות אביו גלה", מה להלן באישות הכתוב מדבר, שכן נאמר בעונש "איש אשר ישכב אשת אשת אביו ערות אביו גילה", כשם שערות אביו האמורה בעונש היא ערות אישות, אף כאן בפסוקי האזהרה, כל מקום שנאמר ערות אביך - באישות הכתוב מדבר.

ומשמע אזהרה ועונש שנאמרה באשת אביו היא בין אשת אביו שהיא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו, שנישאת לאביו לאחר שנולד, שכן נאמר בסתם ערות אשת אביך לא תגלה.

אבל אמו שאינה אשת אביו, כגון שנתגרשה אמו מאביו, מניין שהיא אסורה לו?

תלמוד לומר: "ערות אמך לא תגלה", הרי שאמו אסורה לו בין אם היא עדיין אשת אביו ובין אם נתגרשה ממנו, שהרי לא חילק הכתוב ונקט "אמו" סתם.

ועדיין אין לי אלא באזהרה, - שעשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.

אבל עונש מניין?

ומבארת הברייתא: נאמר כאן באזהרה [ויקרא יח ז] "ערות אביך לא תגלה", ונאמר להלן בעונש של אשת אביו, "ערות אביו גלה", ופסוק זה מיותר שהרי כבר נאמר באזהרה שביאה על אשת אב היא גילוי ערוות האב.

ולכן דרשו חכמים שפסוק זה בא להקיש את העונש לאזהרה בדין אחר.

מה באזהרה מצינו שעשה הכתוב השוותה התורה את אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, שכן נאמר "ערות אמך לא תגלה", ודרשינן שכל שהיא אמך אסורה.

אף בעונש, עשה הכתוב את אמו שאינה אשת אביו, כאמו שהיא אשת אביו, וחייב עליה סקילה.

נמצא שעל איסור אמו מצינו אזהרה - "ערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה". ועונש - מיתור "ערות אביו גילה" האמור באשת אביו.

חוזרת הברייתא לדקדק באזהרה שנאמרה באמו: "ערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערותה".

מיתור תיבת "אמך היא" משמע, משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. ומכאן סייעתא לרבא שמתיבות "אמך היא" ניתן למעט שהבא על אמו שהיא אשת אביו אינו עובר אלא משום אמו, אבל מתיבת "ערות אביך היא" לא ניתן לדייק מאומה שכן מפסוק זה דרש רבי יהודה להלן שאשת אביו אסורה גם לאחר מיתה.

ורבנן סברי, שהפסוק "ערות אביך לא תגלה" היינו ביאת אביו ממש. ^[64]

תמהה הגמרא: האי מ"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" נפקא, ולשם מה הוצרך הכתוב לאסור גם ביאת אביו?

ומתרצת הגמרא: לחייב עליו שתים, אחת משום "ואת זכר", ואחת משום "ערות אביו".

וכדרב יהודה דאמר רב יהודה: נכרי [- הגמרא מפרשת להלן שהכונה לישראל, ולישנא מעליא נקט.] הבא על אביו חייב שתים.

וכן הבא על אחי אביו, חייב שתים, משום "ואת זכר", ומשום [ויקרא יח יד] "ערות אחי אביך לא תגלה", דמשמע לרבי יהודה שהכוונה היא אחי אביך ממש.

אמר רבא: מסתברא מילתא דרב יהודה, שאם אירע כן בישראל, שבא על אביו או על אחי אביו, בשוגג, שחייב שתים, ואף על פי שהוא חייב כרת אחת, מכל מקום בקרבן חייב שתים.

והאי דקאמר "נכרי", לישנא מעליא הוא.

דאי סלקא דעתך שמדובר בנכרי ממש, דינו של נכרי הבא על הזכר מאי ניהו - קטלא, וכי שייך לומר בתרי קטלי בשתי מיתות קטלת ליה?

אשר על כן על כרחך מוכח שרבי יהודה דיבר בישראל הבא על אביו בשוגג, שהוא חייב שתי קרבנות.

תניא נמי הכי: הבא על אביו, חייב שתים.

וכן הבא על אחי אביו חייב שתים.

איכא דאמרי, ברייתא זו היא דלא כרבי יהודה, שכן לדבריו כונת הכתוב "ערות אביך לא תגלה" היינו אשת האב, ואם כן הבא על אביו חייב רק אחד מצד "ואת זכר".

ואיכא דאמרי, אפילו תימא בריתא זו כרבי יהודה, שכן בפסוק ערות אחי אביך לא תגלה מודה רבי יהודה שהכונה היא כפשוטו - ביאת אחי אביו נמצא שהבא על אחי אביו גם לרבי יהודה חייב שתים. מדין ואת זכר, ומדין ערות אחי אביך.

ומייתי לה רבי יהודה בקל וחומר מאחי אביו, ומה אחי אביו דקורבה דאביו הוא, חייב שתים, הבא על אביו לא כל שכן שהוא חייב שתים.

ומבארת הגמרא במה נחלקו שני האיכא דאמרי:

קמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא:

מר סבר, - המחייב גם לרבי יהודה בבא על אביו שתים, סבר שעונשין מן הדין, ולמדים בקל וחומר אביו מאחי אביו.

ומר סבר - הסובר שלרבי יהודה בא על אביו חייב אחת סבר, אין עונשין מן הדין - ולכן דוקא אחי אבי אביו לוקה שתים, אבל בא על אביו לא. ואם כן הבריתא שנאמר בה בא על אביו לוקה שתים היא דלא כרבי יהודה.

חוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן.

בברייתא נתבאר שלדעת רבי יהודה המקור לאזהרת הבא על אשת אביו הוא ממה שנאמר "ערות אביך לא תגלה".

ומקשה הגמרא: ורבנן, הלומדים מ"ערות אביך לא תגלה" אזהרה לבא על אביו, אזהרה לאשת אביו מנא להו?

מתרצת הגמרא: נפקא להו מהפסוק שלאחר מכן - "ערות אשת אביך לא תגלה".

ורבי יהודה סבר, ההוא - פסוק זה מיבעי ליה לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה, שאף לאחר מיתת אביו הוא אסור באשתו.

ורבנן מנין שאשת האב אסורה גם לאחר מיתתו?

ההוא מסיפא דקרא נפקא, שנאמר "ערות אביך היא", משמע שלעולם היא אסורה מצד ערות אביו.

ורבי יהודה לשם מה נאמר ערות אביך היא? ההוא מיבעי ליה ללמד שהבא על אשת אביו בעוד אביו חי חייב רק על שם אחד, - משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש.

ותמהה הגמרא: האנן תנן במשנתנו הבא על אשת אב, חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו.

ולא פליג רבי יהודה, למרות שבדין אמו אשת אביו נחלק וסבר שחייב משום שם אחד, ומדוע בדין אשת אב לא נחלק שהוא חייב רק משום שם אחד של אשת ולא משום אשת איש?

אמר אביי: אף על פי שלא נחלק רבי יהודה במשנה, מכל מקום פליג בברייתא.

ושוב מקשה הגמרא: ורבנן, בשלמא אזהרה לאשת אביו לאחר מיתה דרשו מ"ערות אביך היא", אבל עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו?

ובשלמא רבי יהודה, מייתי לה בגזרה שוה עונש מאזהרה, כשם שבאזהרה נאמר איסור אשת אביו גם לאחר מיתת אביו כך העונש נאמר על בין על קודם מיתה ובין לאחר מיתה, אלא רבנן מנא להו?

אמרי לך רבנן, ההוא אותו הפסוק שהוזכר בעונש [קדושים - כ יא] "ערות אביו גלה", דמפיק לה רבי יהודה לגזירה שוה לחייב את הבא על אמו במיתה, מפקי ליה אינהו לומדים ממנו רבנן לעונש דאשת אביו לאחר מיתה. ושוב מקשה הגמרא: ורבנן, בשלמא עונש לבא על אמו כשהיא נשואה לאביו, ניתן ללמוד מדין אשת אביו, אבל עונש לאמו שאינה אשת אביו, מנא להו?

אמר רב שישא בריה דרב אידי: אמר קרא - "אמך היא", עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו, כאמו שהיא אשת אביו. ^[65]

נאמר במשנה: הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש.

ומקשה הגמרא: לחייב נמי משום אשת בנו, שכן בפסוק נאמר [ויקרא יח טו]: ערות כלתך לא תגלה, אשת בנך היא לא תגלה ערותה. הרי שהוזכר לאו נפרד על שם כלתך ועל שם אשת בנך, ומדוע אינו חייב שתים?

אמר אביי: פתח הכתוב "בכלתו" וסיים באשת בנו "אשת בנך היא", מלשון "היא" משמע שבא הכתוב לומר לך, זו היא כלתו האמורה קודם, זו היא אשת בנו.

וכתבה התורה כן כדי לחייב את הבא על כלתו גם לאחר מיתת בנו.

מתניתין:

עיקרי הדינים שלפנינו כבר נשנו לעיל [נג א], ומכל מקום חזר התנא ושנאם שנית, כדי לבאר מדוע בהמה שלא חטאה נהרגת. ואגב אורחא חזר ושנה גם דין "הבא על הזכר" כדי לא לשנות מלשונו בריש המשנה ^[1].

הבא על הזכור ^[2], ועל הבהמה ^[3], והאשה המביאה את הבהמה עליה, הן הבהמה הרובעת והן האשה הנרבעת, דינם בסקילה.

ומקור הדין יתבאר בגמרא.

שואלת המשנה: אם אדם חטא בהמה מה חטאה? הרי אין בה דעת, ומדוע נסקלת? אלא, לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, ונכשל בעוון על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל ^[4].

דבר אחר [טעם נוסף, מדוע הבהמה נסקלת]: שלא תהא בהמה עוברת בשוק, ויאמרו, זו היא שנסקל פלוני על ידה ^{[5] [6]}:

גמרא:

להלן יבואר, מנין שהבא על הזכר ועל הבהמה נסקל.

הבא על הזכר מנא לן?

דתנו רבנן בבריתא [תורת כהנים קדשים פ"י]: נאמר בתורה [ויקרא כ' יג'] "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם".

דרשו חכמים: "איש", פרט לקטן ^[7].

"אשר ישכב את זכר", בין גדול בין קטן. כלומר, מדלא כתיב "אשר ישכב את איש זכר", למדנו, שאין חילוק בנשכבים בין גדול לקטן. ואף אם שכב עם קטן שאינו בר חיובא, נסקל.

עוד למדנו, שאף במקום שהשוכב אינו בר חיובא, כגון שהיה קטן בן תשע שנים ויום אחד ^[8], אם הנשכב היה גדול, נסקל. ואין צריך שיהיו שניהם בני חיובא ^[9].

"משכבי אשה", מגיד לך הכתוב, ששני משכבות באשה. כלומר: השוכב עם אחת מכל העריות הכתובות בתורה, חייב, בין בא עליה כדרכה, ובין בא עליה שלא כדרכה.

אמר רבי ישמעאל, הרי זה בא ללמד ונמצא למד.

כלומר, הפסוק "משכבי אשה" בא ללמדנו שיש שני משכבות באשה, אך לימוד זה אינו נצרך בפרשת משכב זכור, כיון שכל משכב זכור אינו כדרכו.

אלא נמצא למד לשאר העריות, שמתחייב עליהן אף אם בא עליהן שלא כדרכן ^[10].

"מות יומתו", בסקילה.

מקשה הברייתא: מנין אתה אומר שדינו בסקילה? אולי אינו נידון אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?

נאמר כאן "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני [ויקרא כ' כז'] "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו באבן ירגמו אתם דמיהם בם", מה להלן כשנאמר "דמיהם בם" נהרגים בסקילה, אף כאן נהרגים בסקילה.

---

תניא כוותיה דרבא איש פרט לקטן אשר ישכב את אשת אביו משמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מניין ת"ל ערות אביו גילה מופנה להקיש ולדון ממנו ג"ש כו' עד אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו ורבנן ערות אביך אביך ממש הוא וליחייבו שתים חדא הא. אידך מואת זכר לא תשכב וכדרב יהודה דאמר נכרי הבא על אביו חייב שתים. ופירשה האי דקתני חייב שתים ישראל הוא והאי דאמר נכרי לישנא מעליא. כלומר ליכא בישראל דעביד כי האי גוונא וחייב כגון שגג בזה ונתחייב שתי חטאות דאי ס"ד נכרי ודאי הא קי"ל אזהרתן זו היא מיתתן חייב שתים בתרי קטלינן ליה. תניא נמי הכי הבא על אביו חייב שתים ועל אחי אביו חייב שתים איכא דאמר ודלא כר' יהודה איכא דאמר אפילו תימא ר' יהודה מייתי לה בק"ו מאחי אביו:

הבא על אשת אביו כו'. פי' אחר מיתת אביו חייב משום אשת אביו בלבד. הבא על כלתו וכו' הבא על הזכור. ת"ר איש פרט לקטן אשר ישכב את זכר בין קטן בין גדול משכבי אשה מגיד לך הכתוב ששתי משכבות באשה. אמר רבן גמליאל הרי זו האשה באת ללמוד כי יש משכב בזכר כאשה ונמצאת למידה כי יש לך שתי משכבות ובשתיהן חייבת בהן. מות יומתו בסקילה. עונש שמענו כמו שפירשנו אזהרה לשוכב מואת זכר לא

יתבאר מסוגיא זו בשלשה פסוקים אלו ר"ל בראשון ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה וכו' והשני ערות אשה אביך לא תגלה ערות אביך היא והשלישי בעונש איש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה שלדעת ר' יהודה ערות אביך הראשון באשת אביו בין אמו בין שאינה אמו ואמו שאינה אשת אביו מערות אמך ואמך היא לדרוש משום אמו אתה מחייבו וכו' ולענין עונש איש אשר ישכב את אות אביו בין שהיא אמו בין ואינה אמו ואמו שאינה אשת אב מגזרה שוה נאמר כאן ערות אביך ונאמר להלן ערות אביו גלה מה באזהרה עשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו אף בעונש כן ומחיים וערות אשת אביך לחייב אף לאחר מיתה וערות אביך היא לדרוש שמשום אשת אב אתה מחייבו ולא משום אשת איש ועונש שלאחר מיתה מגזירה שוה שהזכרנו ולדעת חכמים שמחייבים בשתים ערות אביך הראשון לזכור וערות אמך לאמו שאינה אשת אב וערות אשת אביך אזהרה לאשת אב בין אמו בין שאינה אמו דערות אביך היא לרבות שם אשת אב לאחר מיתה ועונש אשת אב בין אמו בין אינה אמו מחיים מואיש אשר ישכב את אשת אביו ולאחר מיתה מערות אביו גלה ועונש אמו שאינה אשת אב מאמך היא וזהו כללה של סוגיא זו וכבר פסקנו שהלכה כחכמים:

ומעתה אתה למד שהרובע את אביו חייב שתים אחת משום ואת זכר לא תשכב וכו' ואחת משום ערות אביך אם בשוגג ולענין קרבן אם במזיד ולענין התראה על הדרך שביארנו ובבן נח שאין בו קרבן יש בו תורת שתים במזיד לענין התראה וכן הרובע אחי אביו חייב שתים שנאמר ערות אחי אביך ונאמר ואת זכר וכו' ואע"פ שנכתבה באחי האב הוצרך לכתבה באב שאין עונשין מן הדין כמו שכתבנו:

המשנה הששית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר הבא על הזכור ואע"פ שלא חדש בו דברים הוא תופשו כדי להחזיר את כלם על הסדר והבא על הבהמה והאשה המביאה בהמה עליה וידוע באלו שאף הבהמה בסקילה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו ועל דבר זה הוא שואל אם אדם חטא בהמה מה חטאה ופירש בה לפי שבאה תקלה על ידה לאדם ר"ל מכשול עון ועוד טעם אחר שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידה וזה הטעם הוא הנקרא קלון ונמצאו שתי סיבות בהריגת הבהמה הראשונה נקראת תקלה והשניה נקראת קלון:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כלל גדול בכל העריות האשה מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה ביאתה ביאה והזכר מבן תשע שנים ולמעלה ביאתו ביאה מעתה כל הבא ביאה האסורה והיא מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה הוא נידון על ידה אם למיתה אם לכרת אם למלקות לפי מה שהיא ערוה והיא פטורה שאינה בת עונשין וכל אשה גדולה שבא עליה ביאה האסורה קטן מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא נידונית על ידו והוא פטור שאינו בר עונשין אבל כל שהאשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אע"פ שהבא עליה גדול וכל שהזכר פחות מבן ט' שנים ויום אחד אע"פ שהנבעלת גדולה אין זו ביאה כלל אלא נגיעה בעלמא ושניהם פטורין:

קטן שבא על הזכור אם היה הזכור גם כן קטן שניהם פטורין שניהם גדולים שניהם בסקילה היה הרובע גדול והנרבע קטן אם קטן זה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה הוא פטור ורובעו נסקל על ידו ואם מכאן ולמטה אף רובעו פטור היה הרובע קטן והנרבע גדול אם מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה הנרבע נסקל על ידו והרובע פטור ואם מכאן ולמטה אף הנרבע ממנו פטור אלא שהוא בדין מכת מרדות לדעת גדולי המחברים:

תניא כותיה דרבא דר' יהודה הכי דריש ליה להאי קרא וכולה מילתא בברייתא משכחת לה ובספרא תנינן לה וממאי דר' יהודה היא אית דאמרי משום דקיי"ל סתם סיפרא ר' יהודה ואנן אמרינן דמגופא דברייתא שמעת לה דקתני סיפא אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו מאן שמעת ליה האי סברא ר' יהודה דתניא איש אשר ישכב את אשת אביו כו' איש פרט לקטן אשר ישכב את אשת אביו משמע בין אשת אביו שהיא אמו כו' דתרווייהו אשת אביו קרינא בהו אמו שאינה אשת אביו מנין תלמוד לומר ערות אביו גלה מופנה להקיש ולדון ממנו ג"ש כדבעינן למימר לקמן אבל מ"מ ממשמעותא דערות אביו לא נפקא ליה אמו שהיא אנוסת אביו דהא לאו ערות אביו היא אלא כי אתיא ליה מג"ש היא דאתיא לה כדמפרש בסופה דברייתא נאמר כאן ערות אביו ונאמר להלן ערות אביך וכולה פשוטה היא ורבנן דלא דרשי אמך היא למיעוטא אלמא סבירא להו דאשת אב לא רמיזה בהאי קרא קסברי ערות אביך ממש והיינו משכב זכר ואצטריך לחיובי עלה תרתי חדא משום ערות אביו וחדא משום ואת זכר לא תשכב ואע"ג דליכא אלא כרת אחד כיון דאיכא שני לאוין איכא חילוק חטאות כדדרשינן באלו הן הלוקין:

תניא נמי הכי ישראל הבא על אביו חייב שתים והבא על אחי אביו חייב שתיים איכא דאמרי ההיא מתניתא דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הבא על אביו מנא ליה לחיוביה תרתי אי מערות אביך הא אפקיה לאשת אביך ואיכא דאמרי אפי' תימא ר' יהודה נהי דערות אביך מיבעי ליה לאשת אביך משום דאתאי גזירה שוה ואפיקתיה אלא ערות אחי אביך על כרחיך מודי להו לרבנן דבערות אחי אביו ממש כתיב ולחייב עליו שתים חדא דהא ליכא ג"ש לאפוקיה לקרא מפשטיה ולאוקומי' באישות ותו מדכתיב בסופיה אל אשתו לא תקרב ומשמע דרישא לאו באשתו קאי הילכך הבא על אביו נמי תיתי ליה בקל וחומר לאיחיובא תרתי וקא מיפלגי הני תרי לישני בפלוגתא דאביי ורבא באלו הן הנשרפין ללישנא קמא דמוקמי לה דלא כר' יהודה ולא מייתי לה בקל וחומר קסבר אין עונשין מן הדין וללישנא בתרא עונשין מן הדין:

ודייקינן ורבנן דמפקי ליה להאי ערות אביך לערות אב ממש אזהרה לאשת אב מנא להו ומהדרינן נפקא להו מערות אשת אביך לא תגלה. ור' יהודה דנפקא ליה מערות אביך אמר לך ההוא ערות אשת אביך מיבעי ליה לאחר מיתת אביו ורבנן ההוא מסופיה דקרא נפקא ערות אביך היא ור' יהודה ההוא ערות אביך היא מיבעי ליה למיעוטא מחיוב אשת איש. ומקשינן הא אנן תנן הבא על אשת אב כו' ולא פליג ר' יהודה ופריק אביי אע"ג דלא פליג במתני' פליג בברייתא ותנא דידן כיון דאשמועינן פלוגתייהו באמו שהיא אשת אביו תו לא איצטריך דכולה מילתא מהתם נפקא. ומקשי' תו ורבנן עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו בשלמא לר' יהודה מייתי לה מערות אשת אביך בג"ש דכי היכי דיליף אמו שאינה אשת אביו לעונש בג"ש מאזהרה דיליף הכי נמי יליף לאשת אביו שאינה אמו לאחר מיתת אביו אלא לרבנן דלית להו האי ג"ש דאם כן נפקא להו עונש דאמו שאינה אשת אביו מג"ש ואייתר ליה אמך היא למיעוטא וכיון דלית להו מיעוטא על כרחיך לית להו ג"ש ואיצטריך אמך היא לעונש אמו שאינה אשת אביו כדמפרש לקמן וכיון דלית להו ג"ש עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו ומפרקינן אמרי לך רבנן ההוא ערות אביו גלה דכתיב גבי עונש דמפני ליה לר' יהודה לג"ש מפקי ליה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתת אביו. ומקשינן תו ולרבנן דלית להו ג"ש עונש לאמו שאינה אשת אביו מנא להו דהא עונש באמו לא כתיב אלא באשת אב הוא דכתיב ובשלמא לר' יהודה יליף לה בג"ש אלא לרבנן דלית להו ג"ש מנא להו. אמר רב ששא בריה דרב אידי אמר קרא אמך היא וכולה פשוטה היא דקרא יתירה קא דריש דמכדי כתיב ערות אמך לא תגלה למה לי למכתב אמך היא לא תגלה ערותה אם אינו ענין לאזהרה תנהו ענין לעונש. ור"ש ז"ל פי' אמך היא בהוייתה היא כלומר כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אביו בין שאינה אשת אביו:

מתני' הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש ואיסור אשת אב נוהג בה בין בחיי אביו כו' הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש ואיסור כלה נוהג בה בין בחיי בנו כו': ומקשינן מכדי האי תנא הני חיובי כולהו מלאוי יתירי ושמות מחולקין נפקי ליה ליחייב נמי משום אשת בנו דכתיב ערות כלתך לא תגלה וכתיב אשת בנך היא לא תגלה ערותה. אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו מדכתיב היא היא האמורה בתחלה לומר לך שאין כאן אלא שם אחד והאי דהדר כתביה לחיובי עלה לאחר מיתה ואע"ג דהאי קרא גבי אזהרה כתיב הא קרא דאמך היא דכתיב נמי גבי אזהרה וילפי רבנן מינה עונש לאמו שאינה אשת אביו דאמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו הכא נמי דרשי אשת בנך היא עשאה הכתוב לכלתו לאחר מיתת בנו ככלתו בחיי בנו בין לענין אזהרה בין לענין עונש דאי לאזהרה לחודה לא איצטריך דהכתיב עלה לא תגלה ערותה:

מתני' הבא על הזכר וקשיא לי מאי טעמא לא קתני נמי והביא זכור עליו ומסתברא דכי קתני לה לענין חיובא דתרווייהו קתני להו אי בעי תימא דכי קתני הבא על הזכור דפסיקא ליה לחיובא אבל נרבע דלא פסיקא ליה לחיובא דהא הרובע את הזכור לאנסו הרובע חייב והנרבע פטור ואלו המביא זכור עליו לא משכחת לה לאונסו של רובע דאין קישוי אלא מדעת אמטול הכי לא נקיט לפרושי אלא חיובא דרובע. והוא הדין נמי בכולהו איסורי ביאה דלא קתני אלא חיובא דבועל אבל חיובא דאיתתא לא קתני משום האי טעמא הוא. אלא אי קשיא מכדי כולהו נסקלין כי הדר תני להו כל חד באפי נפשיה משום חידושא דאשמועינן ביה קא הדר ותני להו אלא הבא על הזכור למה לי למהדר ומתנייה זימנא אחרינא מאחר דלא אשמועינן ביה מידי. ומסתברא דמשום סירכא דהבא על הבהמה נקטה דהוה צריך לה משום קושיא דאם אדם חטא בהמה מה חטאת וכיון דהוה צריך למתני הבא על הבהמה תנא נמי הבא על הזכור ועל הבהמה כדקתני לה מעיקרא דמשום תרתי מילי לא ניחא ליה לשנויי לישני וגבי הבא על אשת אב והבא על כלתו היינו טעמא דלא אהדרנהו כדקתני להו מעיקרא משום דפריש מעיקרא הבא על האם דהיא קמייתא באפי נפשה הילכך כי אצטריך לפרושי הבא על אשת אב סגי ליה לאהדורה כדקתני לה מעיקרא הבא על האם ועל אשת האב דהא אהדרה לאם זימנא אחריתי והוא הדין גבי כלתו. ואיכא לפרושי דכי אהדריה לזכור משום סירכא דבהמה משום דהבא על הזכור משמע אפי' על הקטן ואפ"ה רובע חייב בזמן שהוא גדול ונרבע פטור בזמן שהוא קטן אי נמי גדול והוא אנוס ואמטול הכי לא איירי בחיובא דנרבע משום דלא פסיקא ליה והשתא קא מקשי גבי בהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת והלא אנוסה היא ותהא פטורה כשם שזכור הנרבע פטור בזמן שהוא אנוס ותריץ לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה חשש הכתוב לתקלת האדם ולקלונו אבל גבי הבא על הזכור דליכא למימר הכי לפי ששניהם אדם הן ואמאן מינייהו תיחוש הא ודאי אי איכא למיחש לנרבע איכא למיחש טפי דהוי אנוס:

ואיבעיא לן הבא על הזכור מנא לן ומהדרינן דתנו רבנן איש פרט לקטן אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן. ואי קשיא לך הא מדכתיב מות יומתו מכלל דתרווייהו בגדול קא מיירי לא תיקשי לך דרישא לאו בקטן בלחוד איירי כי היכי דתימא דכי כתיב מות יומתו אקטן כתיב אלא רישא איירי בין בגדול בין בקטן לאשמועינן דהבא על הקטן חייב וכד אתא לאדכוריה לעונש דיליה כלל נמי בהדי' חיובא דנרבע גדול דאיירי ביה ברישא כמשמעותא דזכר וה"ק קרא ואיש אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן תועבה עשו שניהם מות יומתו שניהם חייבין מיתה הרובע והנרבע בזמן ששניהם בני עונשין ואנרבע גדול דאיתיה בכלל משמעותא דזכר קאי. משכבי אשה מגיד לך הכתוב ששני משכבות יש באשה כדרכה ושלא כדרכה והבא על אחת מכל העריות בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב דהא משכב קרינא ביה והכא נמי גבי (זבה) [זכר] מיחייב בין כדרכה בין שלא כדרכה. אמר ר' ישמעאל הרי אשה האמורה כאן בא ללמד לבא על הזכור באחת משני משכבות של אשה שהוא חייב ונמצאת היא למדה לעצמה מפסוק זה שבא בשביל זכר לפי דרכה שיש בה שני משכבות. מות יומתו כו' עונש שמענו אזהרה מנין דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ת"ל ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מניין ת"ל ולא יהיה קדש מבני ישראל ואומר וגם קדש היה בארץ כתועבות הגוים מאי ואומר וכי תימא ממאי דהאי קדש בנרבע לזכור קאי הרי הוא אומר וגם קדש מה קדש האמור להלן בנרבע לזכר הכתוב מדבר מדכתיב ביה תועבה וכתיב נמי גבי נרבע לזכר תועבה דכתיב תועבה עשו שניהם אף קדש האמור כאן בנרבע לזכר הכתוב מדבר וכי תימא ומנא לן למשדייה אנרבע שדייה ארובע מסתברא דבנרבע קאי חדא דרובע הא כתיב קרא אחרינא ואת זכר לא תשכב ותו מדכתיב בהדיה לא תהיה קדשה ש"מ קדש דומיא דקדשה מה קדשה בנשכבת הכתוב מדבר אף קדש בנשכב הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי ביה ואת זכר לא תשכב לאו משום דקרינא ביה לא תשכב דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא בפ"ק (ד') דאמר יש אם למקרא אלא ה"ק אפי' כשאתה קורא לא תשכב משתמע מיניה נמי נשכב כאלו את קורא לא תשכב דתרווייהו משמע מיניה לא תשכב את זכר לבועלו ולא ליבעל לו:

גמרא אמו שאינה אשת אביו מניין ת"ל ערות אביו גילה כו' כתב הרא"ם בפ' אחרי ויש לתמוה על דברי ר' יהודה ועל רש"י שהביא דבריו למה לא הביאו הג"ש של אביך מקרא דערות אשת אביך שהיא בצדו ומיירי באזהרה כמוהו דכתיב בה ערות אביך היא מה להלן כו' עכ"ל ע"ש ויש לתמוה על דבריו מאי קא קשי' ליה דהא קאמר ערות אביו גילה מופנה לג"ש כו' אבל ערות אביך היא דסיפיה דקרא ס"ל לרבי יהודה דאינו מופנה דאתא שפיר למעט א"א ועוד אי הוה אתי ערות אביך דסיפא דקרא לג"ש מיעוטא דהיא למאי אתי ודו"ק:

שם וליחייב נמי משום אשת בנו כו' למאי דלא אסיק השתא אדעתיה לומר פתח הכתוב בכלתו כו' קשה למאי דפריך לעיל אלא מעתה ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה ה"נ משום ערוה א' כו' והתנן כו' משום כלתו ומשום א"א כו' דאימא דה"נ דרשינן ערותה משום ערוה אחת אתה מחייבו משום כלתו ולא משום אשת בנו אבל א"א לא נתמעט דה"נ לר"י איצטריך בשמעתין ב' מיעוטי א' לאשת אב ואחד לא"א אבל למסקנא דפתח הכתוב בכלתו וסיים כו' דלא איצטריך מיעוט לאשת בנו ופריך לעיל שפיר למעט א"א ודו"ק:

תוס' בד"ה הבא על אביו כו' דאי עבוד בהדייהו חייב על כל אחת כו' עכ"ל ר"ל דהתם בריש כריתות אמרי' מנינא דל"ו כריתות ל"ל לומר דאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד והשתא אמאי לא תני הני ומונה ל"ח כריתות דאם עשאן (כולן) בהעלם א' דחייב על כל או"א וק"ל:

רש"י בד"ה תניא כותיה כו' כדמפרש בסופה הס"ד:

בד"ה מה להלן כו' שאינו אמו הס"ד:

בד"ה ורבנן עונש כו' ולמר בשלמא כו' הד"א:

בד"ה אשר ישכב כו' ולאו בר עונשין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ת"ל. דהאי לאו ערות אביו היא. כצ"ל:

רש"י ד"ה בשוגג. דנ"ל כו' לחלק כרת למפטם וסך כו'. לכאורה לא היה צריך לזה דהם בכלל כל העריות ע"ש (יד) בפי' ד"ה לחלק (ובע"ב שם) ד"ה למפטם וסך ואולי דמשמע ליה דלא ילפינן מדבר שהיה בכלל כו' אלא דומיא דאחותו דהיינו עריות דנקבות דנפישי הנאתייהו (ועי' לקמן ע"ב בתד"ה הבא וברש"א שם ובמש"כ במכות יד ב) ותדע דאר"א לקמן הבא עה"ז והביא זכר עליו לר"ע א"ח אלא אחת משום דחד לאו הוא אטו מי גרע מבא על ב' זכרים דנילף מואל אשה לחייב על כל אשה ואשה ועי' לקמן ע"ב בתד"ה הנרבע ובמש"כ שם:

משנה הבא עה"ז. התוי"ט תמה למאי נקיט ליה הכא ולנ"פ דהתנא לא רצה לדלג ותנא להו כסדרן ברישא וכה"ג כתב בעצמו בפ"ד דטהרות מי"א ומיושב בזה קושית התוס' רפ"ב דב"ק בד"ה הבהמה וכמו שהעירותי שמה:

תד"ה הבא על הזכור (כצ"ל). והא דלא קתני והביא זכר עליו כו'. ולעדנ"פ דכיון דתני הבא עה"ז ממילא מישתמע גם הנשכב וכמו דבכל העריות לא תני להנשכבות באפי נפשייהו ובזה א"ש מה שאמר אם כו' בהמה מה חטאה דגמגם התוי"ט דהלא לא נשנית מקודם דהבהמה נהרגת ע"ש שנדחק וכן נ"ל דהא דל"ת והביא בהמה עליו הוא דמיסרך סריך בלישנא דריש כריתות דלא מיתניא ליה התם משום דליכא חילוק חטאות בהם כדאיתא (שם ג). ולפ"ז אתיא כמין חומר הא דהשמיט התם הביא זכר עליו דהוא למנינא לשינויי דריו"ח שם דמיסרך סריך בלישנא דהכא אולם מלקמן (סה א) קצת סתירה לזה ודעת התוס' בקושייתם מהביא זכר עליו. י"ל ע"פ מש"כ רש"י שם בכריתות ד"ה דאר"א ואי קשיא כו' אבל מ"ז דלא מיתהני כו' ע"ש. וע"ע בתוס' יבמות (נד ב) בד"ה בזכור:

רש"י ד"ה אשר ישכב א"ז (בסופו). מחייב נשכב. כצ"ל בל"ו:

בגמרא מה להלן באישות הכתוב מדבר: עיין מה שהקשה המהרש"א בזה על הרא"ם (ומה שציין על אמו שאינה אשת אביו מניין הוא טעות המדפיס כנראה). ותירץ עלה ב' תירוצים ע"ש אכן לפענ"ד הא' סותר השני דשפיר מופנה ערות אביך לגז"ש דמיעוט אשת איש מהיא אתיא. וא"כ שפיר הוי מצי לילף מערות אביך היא. ולכן נ"ל קושית הרא"ם דהא דיליף מה להלן באישות הכתוב מדבר אין הפי' משום דרישא דקרא באישות איירי וכפי' רש"י אלא משום דשם ע"כ ליכא לפרושי ערות אביך ממש דחייב כבר משום זכור וכקושית הגמרא לקמן וע"ז לא שייך למימר לחייב שתים דהא התם לענין עונש מיתה כתיב קרא ולכן שם ע"כ באישות הכתוב מדבר א"כ ה"נ באישות איירי אבל מערות אביך היא דגבי אזהרה לא הוי מצי לילף כן דמי עדיף זה מערות אביך דרישא דאי יש שם לפרושי ערוה ממש ה"נ גבי ערות אביך דסיפא אכן גם לפי פירש"י י"ל קושיתו דודאי הך גז"ש דמה להלן באישות הכתוב מדבר והגז"ש דלקמן דילפינן מינה עונש לאמו שאינה אשת אביו ע"כ חדא גז"ש הוא דאין גז"ש למחצ' וילפינן הכל דאל"כ איך ילפינן מערות אביו גלה תרתי מילי וכיון דכן אין זה דרשה חדשה דיליף מעונש דבאישות איירי אלא משום דאתקש עונש לאזהרה בענינא דאשת אב לכל מילי איתקיש נמי לענין הך דערות אביו פירושו ע"י אישות אבל אי הוי יליף מערות אביך היא זה יהיה דרשה שאינה צריכה כיון דבלא"ה כבר יליף גז"ש מערות אביו גלה דכתיב גבי עונש:

אמך היא משום אמו אתה מחייבו: א"ל מנ"ל דמאמך היא ממעטינן אשת אב ומערות אביך היא ממעטינן אשת איש כדלקמן לר' יהודה דלמא איפכא די"ל דיותר סברא למעט מאמך היא אשת אב דאיירי ביה קרא מלמעט מערות אביך היא איסור אם דלא איירי קרא וכמו שכ' רש"י לעיל סד"ה אלא אמר רבא אליבא דרבנן ע"ש:

אמר רבא מסתברא מלתא דר' יהודה: לכאורה היה אפשר לפרושי מלתא דר' יהודה במזיד ובאתרו בי' למלקות ולא לקטלא לפי תירוצא קמא דמכות (דף י"ג ע"ב) דכ"ע אית להו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו אכן רבא לשיטתו דמתרץ שם דלר"ע דהלכתא כוותיה מחברו אין לוקין עליו לדידיה לא שייך הך דינא רק לענין חטאת והיינו דקאמר מסתברא מילתא דר"י:

וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא: א"ל הא אביי גופא לא סבר כן רק לענין בתו מאנוסתו דהק"ו רק גילוי מלתא בעלמא הוא כדאמר לקמן (דף ע"ו ע"א) מ"מ יליף כאן ג"כ שפיר מק"ו דגם הכא רק גילוי מילתא היא כיון דקורבת אחי אביו אינו בא רק מכח אביו ולכן א"ש דנקיט פלוגתת אביי ורבא ולא פלוגתת ר' יצחק ורבנן (דכריתות דף ג' ע"א) המוקדמת משום דאין ראיה דסובר הך איכא דאמרי כר' יצחק דבכ"מ עונשין מן הדין דדלמא רק הכא משום דגילוי מילתא הוא:

ומר סבר אין עונשין מן הדין: ק"ל מכאן על מה שכ' הריטב"א במכות (דף י"ד ע"א) דקרבן עונשין מן הדין והרי הכא רק לענין קרבן ילפינן ואעפ"כ אמרינן דאין עונשין מן הדין ובשלמא אהא דמקשה שם במכות אר' יצחק הא מצרכינן אחותו לבת אביו ובת אמו שאין עונשין מ"ה. ל"ק מאי פריך הא לר' יצחק דחייבי כריתות אין דנין רק בכרת ולא במלקות אין צריכים להך ילפותא רק לענין קרבן וקרבן עונשין דזה גופא קשיא מנ"ל למפיק מאחותו כך לדונו בכרת ולא במלקות דלמא מצרכינן לבת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין אבל מגמרא דכאן קשה לכאורה אכללא דריטב"א הנ"ל וצ"ע: ואולי י"ל דמה שאמר אין עונשין מ"ה היינו לענין מיתה ובאתרו ביה משום לאו דערות אחי אביך ולא משום לאו דזכור וע' מה שכתבתי בזה עוד בספרי ע"ל במכות שם משיטת הריטב"א על סוגיא דהכא. וכן קשה ג"כ מהא דיליף במכות (דף ה' ע"ב) מאחותו דאין עונשין ואין מזהירין מ"ה דאין עונשין ע"כ לאו היינו עונש כרת דקמי שמיא גליא ומאי נפקותא לנו בזה וגם לא לענין מלקות דחייבי כריתות דא"כ איך שייך עוד אין מזהירין מ"ה דלא שייך אלא היכי דלוקין כמ"ש התוספות לקמן (דף פ"ה ע"א) וגם הרמב"ם בס"ה שורש י"ד וא"כ ע"כ לא קאי רק לענין קרבן:

לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה: הכא משמע דמצרכינן רבוי דנוהג דין ערוה לאחר מיתה וכן לענין כלתו כדאמרינן לקמן וק"ק דלפ"ז ל"ל גבי אחות אשה בחייה להורות דאינו נוהג לאחר מיתה תיפוק ליה מדלא כתיב רבוי' דנוהג וא"ל דה"א דנילף מאשת אב דא"כ ל"ל גבי כלתו ריבוי נילף ג"כ מא"א ועוד י"ל דלקמן (דף ע"ו ע"ב) פליגי ר"י ור"ע בפי' דקרא דאת שתיהן אי נוהג חמותו לאחר מיתה או לא וקשיא ממנ"פ אי מסברא אינו נוהג ל"ל לר"ע מיעוטא ואי מסברא נוהג ל"ל לר' ישמעאל רבויא:

עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו: ק"ל הא לרבנן מצרכינן אמך היא להא דדרשינן לקמן (דף ע"ה ע"ב) א"ק אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו והתוס' כתבו שם דאף דדרשינן כבר מיניה משום אמו אתה מחייבו כו' בפ' ד' מיתות תרתי שמעית מינה ע"ש אכן זה לא שייך אלא דוקא לר' יהודה דמיניה הקשו התוס' כיון דדריש דרק משום אמו אתה מחייבו א"כ ממעטינן כל מידי דלאו אמו אבל לרבנן דלא דרשי כלל למעוטי אלא לרבות אמו שאינה אשת אביו איך שייך למדרש מזה ג"כ מעוטא דאם אמו לקמן דבדרשות חלוקות כאלו אין סברא כלל לומר דתרתי שמעית מיניה וא"ל דרב שישא בריה דרב אידי כרבא לקמן ס"ל דלא ס"ל הך דרשה דאביי מ"מ לאביי הך דר"ש בריה דר"א אליבא דרבנן מנ"ל:

לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו: עיין מה שהקשה המהרש"א ולא זכיתי להבין דעתו בזה דודאי אי ממעטינן ערותה דרק משום ערוה זו מחייב ממעטינן הכל כל שאין אותה ערוה וכמ"ש התוס' לקמן (שם) לענין אמך היא וכנ"ל. ומה שהביא ראיה מהכא דמצרכינן מיעוטא לאשת אב לחוד ואשת איש לחוד לא ידעתי כוונתו דהא לא בדרך א' כתיבי הב' מיעוטים דמיעוט לאשת אב באמו כתיב ומיעוט לאשת איש באשת אב כתיב והרי אדרבה אפילו באשת אב הוי ממעטינן לאמו ג"כ אי לאו משום הך קושית הגמרא דלעיל אמו שהיא אשת אביו לא תתחייב כלל:

אם אדם חטא בהמה מה חטאה: לקמן בגמ' משמע דטעמים אלו עיקר הם דפריך אי כותי הבא על הבהמה נהרגת וכן ישראל שבא שוגג וכן בקטן בן תשע וק"ל מנ"ל להוציא מסברא טעם למצות התורה ולילף מזה דין והא אנן כר' יהודה ס"ל דלית ליה טעמא דקרא לעיל (דף כ"א ע"א) וי"ל דלא אמרינן דלא דרשינן טעמא דקרא רק לענין שלא להוציא דין נגד משמעות הקרא כגון גבי אלמנה לעיל דמשמעות הקרא בין עניה בין עשירה דהא אלמנה סתמא כתיב ואי נדרוש הטעם משום שם רע זה לא שייך רק בעניה וא"כ ע"י הטעם נוציא הכתוב ממשמעו בזה לא דרש ר' יהודה טעמא דקרא אבל הכא דקרא לא איירי רק במזיד וישראל וגדול דהא מיתה כתיב א"כ מה שיהיה הטעם לא נוציא הכתוב ממשמעו רק דאיכא עדיין נפקותא לענין דינים שאינם במשמעות הכתוב בזה כ"ע מודו דבכה"ג דרשינן טעמא דקרא:

משכבי אשה מגיד לך הכתוב: לפי' רש"י אתיא כן מלשון משכבי אשה לשון רבים וא"כ פי' הכתוב הוא בא' מב' משכבות האשה אבל לפי פי' הר"ן אתיא כן מדקרא הכתוב ביאת זכר שהיא שלא כדרכה משכב אשה אך דלפ"ז ק"ק לשון רבים דמשכבי למאי אתי ועוד מנ"ל כלל דאיכא חיוב בביאה כדרכה דלמא גזירת הכתוב היא דרק בביאה שלא כדרכה חייבת כזכר ולכן פרש"י כפי פירושו. ועוד נלענ"ד להביא ראיה לדעת רש"י דמלשון רבים דמשכבי קדריש מהא דאמרינן ביבמות (דף פ"ג ע"ב) באשה שלא כדרכה מנ"ל מואשה ע"ש ולפי' הר"ן דשלא כדרכה יליף מדקרא הכתוב לביאה שלא כדרכה משכב אשה מאי פריך שלא כדרכה מנ"ל הא אנדרוגינוס אתיא ממשכבי ושלא כדרכה מדקרא הכתוב משכב אשה אלא ע"כ מוכח לכאורה כפי' רש"י אכן לפי המבואר מסוגיא דשם הכא ובכל דוכתי דיליף בגמ' שלא כדרכה ממשכבי אשה אזלא אליבא דמ"ד דלא מחייב בבא על אנדרוגינוס ולא כלום דאפילו למ"ד דחייבים על זכרותו לבד ג"כ ממשכבי אתיא וכמבואר בסוגיא שם ובפי' רש"י בד"ה שלא כדרכה מנ"ל ע"ש ולפ"ז דעת הרמב"ם צ"ע שפסק (בפ"א מה' איסורי ביאה ה' ט"ו) דחייבים על זכרותו דאנדרוגינוס ושם (פ"ג ה' ט"ו) הביא אחיוב דשלא כדרכה קרא דמשכבי אשה: ם ברש"י ד"ה לשוגג ולקרבן. לחלק כרת למפטם וסך: לפי הסוגיא דמכות זה אליבא דר' יצחק הוא דלרבנן אתיא חלוק בכל העריות מאחותו דרישא ולא משום דדרשינן אחותו דסיפא למפטם וסך אבל בסוגיא דכריתות (ד"ג ע"א) משמע כפי' רש"י דהכא ע"ש:

בד"ה מאחי אביו. דהאי ודאי משמע ליה ממש: הא דמצריך רש"י להך טעמא ולא פי' בקיצור כיון דבאחי אביו לית לן גז"ש כמו באביו מ"מ הוי ילפינן דלאו אחי אביו ממש בק"ו מאביו אפכא מהק"ו דהש"ס אבל השתא דכתיב אל אשתו לא תקרב א"כ אי גם באישות איירי ע"כ מוקמינן קרא בלאוי יתירי וא"כ מוקמינן יותר באחי אביו ממש שלא להוציא קרא ממשמעותו ולכן א"ש ג"כ מה דקשה לכאורה מה בכך דכתיב אל אשתו לא תקרב הא גם כתיב כבר לאו אזכור וע"כ מוקמינן בלאו יתירא ומ"ש הך מהך ולפי הנ"ל ניחא:

ד"ה אשר ישכב את זכר. ואשמעינן דלא בעינן תרוייהו בני עונשין: ואף דלקמן (דף ס"ו ע"ב) איכא למ"ד דדריש ומתו גם שניהם דגבי א"א עד שיהיו שניהם שוין ולפי פי' רש"י שם בני עונשין וא"כ הכא דכתיב ג"כ תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם נדרוש ג"כ משניהם עד שיהיו שניהם בני עונשין י"ל דלא דרשינן כן רק לגבי א"א דכתיב שניהם בם ומתו אבל הכא דקאי אתועבה עשו לא דרשינן כן:

בתוספות ד"ה הבא על אביו. תימה דלא תני כו' ובירושלמי פריך: דבריהם צ"ב מה לשון תימה שייך בזה כיון דבירושלמי פריך לה ומשני לה והו"ל להביא בסתם דברי הירושלמי כמו בשאר מקומות. ונ"ל דלכאורה קשה אתי' הירושלמי מאי מתרץ דשם זכור א' הוא הא לפי מה דמתרץ ר' יוחנן בכריתות (דף ג' ע"א) תני במתניתן הבא על הזכר והביא זכר עליו אלמא בתרתי חשיב שם זכור משום דמב' לאוין קא אתיא א"כ כש"כ דהל"ל למיחשב במתניתן הבא על אביו דכתיב האיסור בב' שמות משום זכור ומשום אביו. אכן י"ל דהירושלמי סובר כתירוץ ר"א אליבא דרב שם דלא חשיב זכור רק לשם א' ואף דסבר רב דתני ג' כריתות לסיומינהו לכריתות מ"מ לא קחשיב גם לסיומינהו רק שמות מחולקין ובזה מתורץ מה שתמהו התוס' שם בד"ה לסיומינהו לכריתות תימא א"כ ליחשב נמי הביא זכר עליו והביא בהמה עליו עכ"ל די"ל דרב סובר כתירוץ הירושלמי דכאן דשם זכור ושם בהמה א' הוא אבל תמיהת התוס' דכאן היא לר' יוחנן דחשיב שם זכור בתרתי אלמא דלא סובר כתירוץ הירושלמי וא"כ לדידיה קושית הירושלמי במקומה עומדת:

ד"ה לומר לך. וי"ל דנ"ל מגז"ש דדמיהם בם: עיין בר"ן שכתב ג"כ כתי' התוס' דאתיא מא"א רק דכתב עוד דהא דמצרכינן אזהרה משום דאי לאו הכי אין עונשין מן הדין אבל השתא גילוי מילתא בעלמא הוא וצ"ע דק"ו מאן דכר שמי' דהא בגז"ש אתיא ואגז"ש ודאי עונשין וצ"ל דכוונת הר"ן איננה כתירוץ התוספות שנילף בגז"ש מאשת אב אלא בק"ו דמצינו דקיל אשת אב מכלתו דאין לו קרבות למעלה דאם אביו איננה רק שני' מד"ס ואיסור בנו יש לו קרבות למטה דבת בנו ערוה היא. אכן לפ"ז לפי תי' התוס' דמגז"ש אתיא קשה כקושית הר"ן דאזהרה גם כן נילף וי"ל דמלתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא ועמ"ש התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה עונש:

תניא כוותיה. בתורת כהנים דסתם ספרא ר' יהודה דערות אביך לרבי יהודה זו אשת אביך ואית ליה גזירה שוה למילף מיניה עונש לאמו שאינה אשת אביו ואייתר ליה אמך היא להאי דרשה: ת''ל ערות אביו גלה. ומשמעות לא משמע אנוסה דהאי לאו ערות אביך היא אלא מופנה הוא לגזירה שוה כדדריש בסופה ומההיא תיפוק לן עונש לאמו אנוסה כדמפרש בסופה: מה להלן באישות הכתוב מדבר. דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו כתיב ומשמע בין אשת אביו וכו' וחייב עליה משום אשת אב עד דאתא אמך היא דסופה ומיעטה ואוקמה לרישא דקרא על כרחיך באשת אביו שאינה אמו: בעונש מניין. היינו הך דאתחיל בה לעיל ושבקה: אמך היא. ארישא דקרא מהדר לאפוקי ממשמעותיה והיכא דאשת אביו הויא אמו אינו חייב עליה משום אשת אב אלא משום אם: ערות אביך ממש. אבל אשת אב לא רמיזא הכא הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי ולדרשה אחרינא אתא כדלקמן: נכרי הבא על אביו. מפרש ליה רבא דבישראל קאמר והא דנקט עובד כוכבים לישנא מעליא: חייב שתים. מואת זכר וערות אביך: על אחי אביו. מואת זכר וערות אחי אביך לא תגלה דמשמע ליה ממש: בשוגג ולקרבן. דכיון דאיכא שני לאוין חלוק חטאות ביניהם אע''ג דכרת אחת היא דנפקא לן במסכת מכות באלו הן הלוקין (דף יד:) ברישיה דדרשינן אחותו יתירא לחלק כרת למפטם וסך דכתיב ביה שני לאוין וכרת אחת וה''ה לכל שני לאוין וכרת אחת: דינו מאי ניהו קטלא. ואפילו שוגג דקאמר לקמן (דף נז:) בהאי פירקא אזהרה שלהם זו היא מיתתם: דלא כרבי יהודה. דהא לא משמע ערות אביך ממש דאתיא גזירה שוה ואפיקתיה ממשמעותיה: מאחי אביו. דההוא ודאי משמע ליה ממש דכתיב בגופיה אל אשתו לא תקרב: פלוגתא דאביי ורבא. בעונשין מן הדין באלו הן הנשרפין: ואי אתה מחייבו משום אשת איש. דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת אב משמע נמי אשת איש ואתא היא ואפקיה: ורבנן עונש באשת אב לאחר מיתה מנא להו. אבל אזהרה כתוב בה כדדרשינן מדרשה למר ולמר: בשלמא לרבי יהודה. דיליף עונש מאזהרה בגזירה שוה מייתי לה נמי בגזירה שוה אלא לרבנן מנא להו: ערות אביו גלה. גבי עונש כתיב: עונש באמו לא כתיב אלא באשת אב הוא דכתיב: אמך היא. בהוויתה היא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אביו: ונחייב נמי משום אשת בנו. דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה (ויקרא יח): וסיים באשת בנו. דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה: מתני' תקלה. מכשול עון: גמ' אשר ישכב את זכר. מדלא כתיב איש לא חלק בנשכבים בין גדול בין קטן להתחייב השוכב עליה ואשמעינן דלא בעינן תרוייהו בני עונשין ומינה נמי ילפינן דאי הוה נשכב גדול. ושוכב קטן כגון בן תשע שנים ויום אחד דביאתו ביאה ולאו (בני) עונשין הוא ומחייב נשכב: משכבי אשה. שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה: ה''ז בא ללמד. על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה: ונמצא למד. למשכב זכור לא איצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכו הוא אלא האי משכבי לאשמועינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב:

הבא על אביו חייב ב' הבא על אחי אביו חייב ב'. תימה דלא תני להו בכלל ל''ו כריתות כיון דאי עביד בהדייהו חייב על כל אחת ואחת ובירושלמי פריך לה בפרקא ומשני כל שום זכור אחד: לומר לך זו היא כלתו וזו היא אשת בנו. האי דהדר כתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה כדפ''ה וא''ת אזהרה שמענו עונש לאחר מיתה מנ''ל דלעיל איצטריך קרא לעונש ואזהרה דאשת אב לאחר מיתה וי''ל דנפ''ל מג''ש דדמיהם מאשת אב דענש לאחר מיתה כמחיים: הבא על הזכר ועל הבהמה. הא דלא קתני והביא בהמה עליו משום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא והא דלא קתני והביא זכר עליו אף על גב דכתיב בהדיא שניהם מות יומתו (ויקרא כ) איכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב (שם יח) ואת זכר לא תשכב: