סנהדרין נג ע"א

דף נג - א

ומקשה הגמרא: בשלמא לדעת רבי יונתן, מובן מדוע הנאמר "מות יומת" היינו מיתת חנק, כדקא מפרש רבי טעמא, שהוקשה מיתה בידי אדם למיתה בידי שמים.

אלא לדעת רבי יאשיה קשיא, שכן לדבריו ההכרח לפרש שמות יומת היינו חנק הוא מכך שזו המיתה הקלה ביותר.

ממאי דאיכא חנק בעולם, מנין לו שחנק הינה אחת ממיתות בית דין, הרי יתכן שמן התורה ישנם רק שלושה מיתות בית דין - סקילה שריפה וסייף, ואם כן אימא, ש"מות יומת" היינו סייף, שהיא המיתה הקלה ביותר המוזכרת בתורה?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא, ארבע מיתות, גמרא גמירי להו נאמרה הלכה למשה מסיני שישנם ארבעה מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק.

ומאחר ולא נתפרש מיהם המומתים בחנק, למד רבי יאשיה שזו המיתה הקלה ביותר. ואדרבה, משום כך נאמר בכל מקום "מות יומת" ללא פירוש באיזו מיתה, כדי שממילא נדע שהמיתה היא בחנק, שזו המיתה הקלה ביותר.

ומבארת הגמרא את לשונו של רבי יונתן שאמר "לא מפני שהיא קלה".

מאי "לא מפני שהיא קלה"?

ומפרשת הגמרא, כי רבי יאשיה ורבי יונתן קמיפלגי בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן שהובאה במשנה בתחילת הפרק.

רבנן נקטו שסדר המיתות לפי חומרתן הוא סקילה שריפה סייף וחנק, וכך סבר רבי יאשיה שחנק היא המיתה הקלה ביותר.

ורבי שמעון סבר, סדר המיתות הוא שריפה סקילה חנק והרג. ורבי יונן סבר כמותו במה שאמר שחנק אינה מיתה קלה, דמשמע שסייף קלה ממנה.

במשנה הבאה הובא פירוט של שמונה עשר חייבי סקילה. בחמישה מתוכם נאמר מפורש בתורה שדינם בסקילה, ואילו בשאר נאמר "מות יומתו דמיהם בם".

ובגמרא להלן [נד א] נתבאר שהוקשו כל חייבי סקילה שנאמר "בהם מות יומתו דמיהם בם", לאוב וידעוני שנאמר בהם "מות יומתו באבן ירגמו אותם, דמיהם בם".

מה אוב וידעוני דינם בסקילה אף כל אלו שנאמר בהם מות יומתו דמיהסם בם דינם בסקילה.

אמר ליה רבי זירא לאביי: שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה במפורש, אלא דגמרי מאוב וידעוני, בהיקש.

במאי גמרי, מאלו תיבות הקישה הגמרא את חייבי הסקילה לאוב וידעוני, האם בתיבות "מות יומתו" גמרי, או ב"דמיהם בם" גמרי.

אמר ליה אביי: ב"דמיהם בם דמיהם בם" גמ רי".

משום דאי ב"מות יומתו" גמרי, יקשה, "דמיהם דמיהם" למה לי, לשם מה נאמר בכולם דמיהם בם?

ומשום כך צריך לומר שההיקש הוא מ"בדמיהם בם". [עד כאן תשובתו של אביי.]

תמהה הגמרא על דבריו: אלא מאי, ההיקש הוא ב"דמיהם דמיהם" גמרי, אם כן תיקשי להיפך, "מות יומתו" למה לי, לשם מה נאמר בכל חייבי סקילה "מות יומתו", מאחר שכבר נלמד חיוב סקילה מ"דמיהם בם"?

ומבארת הגמרא: לעולם הלימוד הוא מתיבות "דמיהם בם", ומה שנאמר בכולן "מות יומת" נדרש לדבר אחר.

כדתניא, שנינו בבריתא, נאמר בדין רוצח, [במדבר לה כא] "מות יומת המכה רוצח הוא".

אין לי אלא שחייבים להמיתו במיתה הכתובה בו, - סייף, כדדרשינן לעיל ממה שנאמר "נקם ינקם".

אך מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: "מות יומת המכה", מכל מקום.

בגמרא מקודם מבואר שרבי זירא הקשה לאביי מאלו תיבות מקישים את חייבי סקילה לאוב וידעוני, וענה לו אביי שהלימוד הוא מדמיהם בם. ומתוך דברי רבי זירא נראה שאם ההיקש היה מתיבות "מות יומת", היה קשה לו על כך. וכעת מנסה הגמרא לבאר מה הוקשה לו.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא:

ואי ב"מות יומתו" גמרי, מאי קא קשיא ליה לרבי זירא?

אילימא, אם תאמר שמיתת אשת איש קא קשיא ליה, שכן נתבאר בגמרא לעיל כי המקור לכך שהבא על אשת איש מיתתו בחנק הוא ממה שנאמר "מות יומתו" ללא פירוט באיזו מיתה להמיתם.

ואם נאמר שההיקש של חייבי סקילה לאוב וידעוני נלמד מתיבות "מות יומתו", תיקשי, מנין שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, הלא עלינו למיתי ולמיגמר "מות יומת" מאוב וידעוני, מה להלן מות יומת היינו בסקילה, אף כאן הבא על אשת איש מיתתו בסקילה?

זו אינה קושיה, שכן מדאמר רחמנא הבא על ארוסה בסקילה, משמע מכלל זה דהבא על נשואה, מיתתו לאו בסקילה, ועל כן ניתן לפרש שמיתתו בחנק כדאמרינן לעיל.

ואלא צריך לומר, שהוקשה לרבי זירא על חיוב מיתת מכה אביו ואמו קא קשיא ליה.

שכן נאמר [שמות כא טו] ומכה אביו ואמו מות יומת. ודרשה הגמרא להלן שמיתתו בחנק. ואילו אם נאמר שכל חייבי סקילה הוקשו לאוב וידעוני מתיבות מות יומתו, אם כן גם מכה אביו ואמו עלינו למיתי ולמיגמר מאוב וידעוני, מה אוב וידעוני נאמר בהם מות יומתו דהיינו סקילה, אף מכה אביו ואמו יומתו בסקילה?

אלא שאף זו אינה קושיה, משום שכבר מצינו מקום שנאמר בו מות יומת והיינו חנק דהיינו אשת איש, ואם כן עד דגמרי מאוב וידעוני, ליגמרו מאשת איש, דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה.

וכיוון שכך, הקשה רב אחא מדוע לא ניחא לרבי זירא להקיש את חייבי סקילה לאוב וידעוני בתיבות "מות יומתו"?

אמר ליה רבינא לרב אחא, לרבי זירא שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה, מנין שכל אלו שנקטה המשנה שהם מן הנסקלים חייבים סקילה, דאי הקישם לאוב וידעוני הוא ב"מות יומת" גמרי, הלא אדרבה, עד דגמרי "מות יומת" מאוב וידעוני לחיבם סקילה, ליגמרו מות יומת מאשת איש לחייבם חנק.

וענה לו אביי שההיקש הוא מתיבות "דמיהם בם", ולכן כל אלו שנאמר בהם דמיהם בם הוקשו לאוב וידעוני וחיובם בסקילה, אבל אשת איש לא נאמר בה דמיהם בם, אלא רק מות יומתו, וכל מקום שנאמרה בו מיתה סתם, עלינו להמיתו בחנק, או מצד סברת רב יאשיה או מצד דינו של רבי נתן.

מתניתין:

אלו הן הנסקלין: קיימא לן שאין עונשים אלא אם כן מזהירין, ולכן הוקדם פסוק לאזהרה לכל חייבי סקילה. באיסורי עריות הוזכרו האזהרות בפרשת אחרי והעונשים בפרשת קדושים.

א. הבא על האם. מקור האיסור - האזהרה [ויקרא יח ז] "ערוות אביך וערוות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערוותה". אבל עונש לא נאמר בה, ובגמרא נחלקו חכמים ורבי יהודה מנין נדרש חיוב מיתה בבא על אמו.

ב. ועל אשת האב שאינה אמו. אזהרתה - [שם יח ח] "ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא". והעונש - [שם כ יא] "איש אשר ישכב את אשת אביו, ערות אביו גילה מות יומתו שניהם דמיהם בם".

ובגמרא נתבאר שכל מקום שנאמר בו דמיהם בם הכוונה למיתת סקילה.

ג. ועל הכלה. אזהרתה - [שם יח טו] "ערות כלתך לא תגלה, אשת בנך היא לא תגלה ערותה". והעונש - [שם כ יב] "ואיש אשר ישכב את כלתו, מות יומתו שניהם, תבל עשו, דמיהם בם".

ד. ועל הזכור. אזהרה - [שם יח כב] "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". עונש - [שם יג] "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם".

ה. ועל הבהמה. אזהרה - [שם יח כג] "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לזרע".

עונש - [שם כ טו] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת".

ו. והאשה המביאה את הבהמה עליה. אזהרה - [שם יח כג] "ואשה לא תעמוד לפני במה לרבעה".

עונש - [שם כ טז] "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה, והרגת את האשה ואת הבהמה, מות יומתו דמיהם בם".

ז. והמגדף. אזהרה - [שמות כב כז] "אלהים לא תקלל".

עונש - [ויקרא כד טז] "ונוקב שם ה' רגום ירגמו אותו באבן".

ח. והעובד עבודת כוכבים. אזהרה - [שמות כ ה] "לא תעבדם".

עונש - [דברים יז ה] "וסקלתם באבנים ומתו".

ט. והנותן מזרעו למולך. אזהרה - [ויקרא יח כא] "ומזרעך לא תתן להעביר למולך".

עונש - [שם כ ב] "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן".

י. ובעל אוב. אזהרה - [שם יט לא] "אל תפנו אל האבות ואל הידעונים".

עונש - [שם כ כז] "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם".

יא. וידעוני. [שם].

יב. והמחלל את השבת. אזהרה - [שמות כ י] לא תעשה כל מלאכה.

עונש - נאמר במקושש [במדבר טו לו] "וירגמו אותו".

יג. והמקלל אביו ואמו. אזהרה - [ויקרא יט יד] "לא תקלל חרש".

עונש - [ויקרא כ ט] "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו". ^[58]

יד. והבא על נערה המאורסה. אזהרה - [ויקרא יח כ] "אל אשת עמיתך לא תקרב".

עונש - [דברים כב כד] "וסקלתם אותם באבנים ומתו".

טו. והמסית את היחידים. אזהרה - [דברים יג יא] "ולא יוסיפו לעשות עוד".

עונש - [דברים יג יא] "וסקלתו באבנים ומת".

טז. והמדיח את הרבים, כגון המדיח את אנשי עיר הנידחת. אזהרה - [שמות כג יג] "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך".

עונש - ונלמד ממסית בגזירה שווה "הדחה הדחה", שכן במסית נאמר "כי בקש להדיחך", ובמדיח נאמר [דברים יג ו] "להדיחך מן הדרך".

יז. והמכשף. אזהרה - [דברים יח י] "לא ימצא בך... מנחש ומכשף".

עונש - [שמות כב יז] "מכשפה לא תחיה".

יח. ובן סורר ומורה. אזהרה - [ויקרא יט כו] "לא תאכלו על הדם".

עונש - [דברים כא כא] "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת".

ומביאה המשנה כמה מקרים בהם נתחייב אדם על ידי מעשה אחד בכמה איסורי סקילה:

הבא על האם [בזמן שהיא נשואה לאביו] בשוגג, חייב עליה שתי חטאות, ^[59] אחת משום אם, ואחת משום אשת אב.

רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא חטאת אחת משום האם בלבד.

אבל אם נתגרשה אמו, לכולי עלמא אינו חייב עליה אלא משום אמו בלבד.

הבא על אשת אב שאינה אמו, כגון שנשא אביו אשה אחרת, אם בא עליה בזמן שהיא נשואה לאביו חייב משום אשת אב, ומשום אשת איש. ^[60]

ואם מת אביו אינו חייב משום אשת איש אבל מצד אשת אב חייב בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, שכן לא פקע ממנה דין אשת אביו.

וכן איסור אשת אב נאמר בין מן האירוסין בין מן הנישואין של אביו לאשתו.

הבא על כלתו בשוגג, חייב עליה שתי חטאות, משום כלתו, ומשום אשת איש, כל זמן שהיא נשואה לבנו. ^[61]

ואם מת בנו, אינו חייב משום אשת איש, אבל מצד כלתו חייב בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו, משום שהיא נקראת כלתו גם לאחר מיתת בנו.

וכן הוא אסור בכלתו בין מן האירוסין בין מן הנישואין של בנו.

גמרא:

במשנה הובאה מחלוקת בדין בא על אמו בשוגג, לדעת חכמים חייב שתי חטאות, משום אמו ומשום אשת אביו, ולדעת רבי יהודה אינו חייב אלא משום אמו.

ומביאה הגמרא ברייתא שבה הובאו דברי רבי יהודה באופן שונה ממשנתנו.

תניא, רבי יהודה אומר:

הבא על אמו חייב משום אמו ומשום אשת אביו, אבל אם לא היתה אמו ראויה לאביו, כמבואר בהמשך הגמרא, אינו חייב אלא חטאת אחת משום האם בלבד, אבל משום אשת אביו פטור.

ודנה הגמרא: מאי "אינה ראויה לו", איזו אשה נקראת אינה ראויה לאביו?

אילימא שנשא אביו אשה שהיא אחת מחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין, שאין תופסים בה קידושין.

אם כן משמע מכלל זה, דרבנן החולקים על רבי יהודה בכך שאינם מחלקים בין אמו הראויה לאביו ובין אינה ראויה, סברי, שאם בא על אשת אביו שהיא מחייבי כריתות ומיתות בית דין חייב עליה משום אשת אב, אף על גב דאינה ראויה לו.

והרי זה לא יתכן, דהא לית ליה קידושין בגווה, אין בה תפיסת קידושין ואינה אשת אביו?

אלא על כרחך כוונת רבי יהודה באומרו "אשה שאינה ראויה לו" היינו שאותה אשה היא אחת מחייבי לאוין. כגון אלמנה לכהן גדול או ממזרת ונתינה לישראל.

ורבי יהודה סבר לה כרבי עקיבא דאמר - אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.

ומקשה הגמרא ממקום אחר בו מבואר שרבי יהודה אינו סובר כרבי עקיבא:

מתיב רב אושעיא: נאמר [דברים כה ה]: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה ויבמה. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ונגשה אליו וחלצה נעלו מעל רגלו".

ובמסכת יבמות דרשה הגמרא ממה שנאמר "עליה" שאם יש על היבם איסור כרת אינו מיבם ולא חולץ.

אבל אם יש עליו רק איסור מצוה ואיסור קדושה, חולצות ולא מתייבמות.

ודרשינן ממה שנאמר יבימתו יבימתו, יש לך יבמה אחרת שאינה עולה ליבום אבל עולה לחליצה, ואיזו, זו חייבי לאוין.

תניא כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם אי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה דברי ר' יאשיה רבי אומר נאמר מיתה בידי שמים ונאמר [מיתה] בידי אדם מות יומת הנואף והנואפת וכיוצא בה מה מיתה בידי שמים מיתה שאין בה רושם פי' חבלה אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם כו':

אמר רבה ד' מיתות גמרא גמירי לה. כלומר הלכה למשה מסיני א"ר זירא לאביי שאר הנסקלין דלא מיפרשא להו סקילה דגמרי מאוב וידעוני במאי גמרי במות יומת גמרי או בדמיהם דמיהם בם גמרי. כלומר כל דכתיב ביה דמיהם בם בסקילה כמו אוב וידעוני ואסיקנא מכה אביו ואמו קא קשיא ליה אי אמרינן ליגמר במות יומת [למיתי ולמיגמר] מאוב וידעוני בסקילה. נימא הכי עד דגמרי מאוב וידעוני דבסקילה ליגמרו מאשת איש במות יומת בחנק דכל מיתה סתם אי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה. א"ל שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה דאי במות יומת גמרי מאוב וידעוני ליגמרו מאשת איש א"ל בדמיהם דמיהם קא גמרי:

[מתני'] אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה בהמה עליה כו'. תניא א"ר יהודה אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו חייב משום אשת אב אלא משום אם בלבד. ואוקימנא להא דר' יהודה בחייבי לאוין

כל חייבי מיתות שלא היו יכולים להמיתו במיתה הכתובה בו מצוה להמיתו בכל צד שהם יכולים להמיתו אלא שיש בזו הפרש בין רוצח לשאר חייבי מיתות שהרוצח אף על ידי כל אדם ושאר חייבי מיתות דוקא על ידי עדיו וכבר כתבנוה בפרק נגמר הדין:

המשנה החמישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בביאור הנסקלין כמה הם ועל אלו העבירות נסקלין ומנה אותם תחלה דרך כלל ואח"כ ביאר כל אחת מהן בפרט ואמר דרך כלל שכל הנסקלין שבתורה שמנה עשר ואלו הן הבא על האם ועל אשת אביו אע"פ שאינה אמו והבא על כלהו והבא על הזכור והרובע את הבהמה והאשה המביאה בהמה עליה והמגדף והעובד ע"ז ונותן מזרעו למולך שזהו דבר אחר בזולת ע"ז ואינו אלא חק לכמרי ע"ז והתורה החמירה עליו ובעל אוב ובעל ידעוני והמקלל אביו או אמו והמחלל את השבת והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה נמצאו כלן שמנה עשרה שקללת אב ואם נחשבות כאחת שבע מהן בביאות אסורות ושמונה מהן בעניני האמונות ושתים בהמראת אב ואם ואחת בשבת ואח"כ חזר בביאור כל אחת מהן בפרט ואמר שהבא על האם חייב שתים אחת משום אמו ואחת משום אשת אב ואפילו לאחר מיתת אב שחיוב אשת אב אף לאחר מיתה אב הוא ור' יהודה אומר אינו חייב אלא משום אם וכו' והלכה כתנא קמא ואע"פ שבמזיד מיהא אי אפשר להרגו אלא אחת למדנו מ"מ שבשוגג חייב עליה שתי חטאות שהרי כל העריות יש כרת בזדונן אם אין שם התראה ובתלמוד המערב פירשוה אף במזיד ולענין התראה שאם בא על אמו והתרו בו משום אשת אב ולא משום אמו נסקל:

ויש שואלין מפני מה לא אמר חייב שלש משום אם ומשום אשת אב ומשום אשת איש ותירצו שבוודאי כך הוא אלא שמאחר שחיוב אשת איש אינה אלא בחיי האב לא שנאה שהרי היה צריך לשנות בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב ויש חולקין לומר שאין בה חיוב אשת איש ואין זה כלום:

הבא על אשת אב חייב שתים משום אשת אב ומשום אשת איש בין מן האירוסין ר"ל שנתקדשה לאביו ולא נשאה בין שנשאה שמשעת קידושין נעשית אשתו וחייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בנשואה או נערה המאורסה בנתקדשה אם היא נערה ומה שאמר בין בחיי האב בין במיתתו ענינו על שם אשת אב אבל שם אשת איש אחר מיתה אינו כלל:

הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש בין מן האירוסין בין מן הנשואין על הדרך שביארנו באשת אב שהרי שני האיסורין באים כאחד וכן מה שאמר בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו פירושו על שם כלתו שאיסור אשת איש לאחר מיתת בעל אינו כלל ובגמ' שאלו לחייבו גם כן משום אשת בנו שהרי הזכירה הכתוב בלשון כלה ובלשון אשת בן והזכיר בה על שתי הלשונות דכתיב ערות כלתך לא תגלה וכו' אשת בנך היא לא תגלה ערותה וכו' ותירץ פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו והכל שם אחד וכן הדין נותן שאי אפשר לכלתו אלא באשת בנו ולא באשת בנו אלא בכלתו אבל זו אפשר לאמו בלא אשת אב ולאשת אב בלא אמו ומתוך כך כל שהיא אם ואשת אב ראוי לחייבו בשתים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שמנה עשר נסקלין שביארנו במשנה יש מהן שהוזכרה סקילתן בפירוש בתורה ויש מהן שלא הוזכרה להדיא אלא שלמדוה מגזרה שוה והרי אני מצרף לך אזהרה שלהן ועונשיהן ביחד כדי שלא נצטרך להזכירן במפוזר:

האם - אם אינה אשת האב כגון שילדתו בזנות אזהרתה מדכ' ערות אמך לא תגלה. ואשת אב שאינה אמו מערות אשת אביך לא תגלה ואמו שהיא אשת אב מאיזה משני אלו ועונש שלהן איש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה וכו' דמיהם בם בין שהיא אמו בין שאינה אמו ואמו שאינה אשת אב מאמך היא לעשות אמו שאינה אשת אב כאמו שהיא אשת אב. כלתו - אזהרתה ערות כלתך לא תגלה. עונשה - ואיש אשר ישכב את כלתו וכו' דמיהם בם. הזכור - אזהרתו ואת זכר לא תשכב והנשכב נכלל במלת תשכב וקרי ביה תשכב מבנין נפעל. עונש - איש אשר ישכב את זכר וכו' דמיהם בם. הבהמה - אזהרתה ובכל בהמה לא תתן שכבתך ואף הנשכב בכלל שכבתך. עונש - ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. האשה המביאה בהמה עליה אזהרתה ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. עונש - ואשה אשר תקרב אל כל בהמה וכו' דמיהם בם. המגדף - אזהרתו אלהים לא תקלל עונש ונקב שם י"י רגום ירגמו וכו'. עבודה זרה - אזהרתה לא תעבדם. עונש - והוצאת את האיש וכו' אל שעריך וסקלתם וכו'. מולך - אזהרה ומזרעך לא תתן למולך ולא ימצא בך מעביר יתן מזרעו בנו ובתו באש. עונש - איש אשר יתן מזרעו למולך עם הארץ ירגמוהו באבן. אוב וידעוני - אזהרה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. עונש - איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם וכו'. שבת - אזהרה לא תעשה כל מלאכה. עונש - במקושש וירגמו אותו וכו'. מקלל אב ואם - אזהרה בכלל לא תקלל חרש. עונש - אביו ואמו קלל דמיו בו. נערה המאורסה - אזהרתה בכלל ואל אשת עמיתך לא תקרב. עונש - וסקלוה אנשי עירה. מסית - אזהרתו ממה שנאמר במסית ולא יוסיפו לעשות וכו'. עונש - וסקלתם באבנים. מדיח את הרבים - אזהרתו לא ישמע על פיך. עונשו - בכלל עונש המסית. מכשף - אזהרתו לא ימצא בך וכו' ומנחש ומכשף. עונש - מכשפה לא תחיה. בן סורר ומורה - אזהרתו ולא תאכלו על הדם שלא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים. עונשו - ורגמוהו וכו'. אמו שאינה אשת אביו כגון שילדתו בזנות או שלא היו קדושין תופסין לאביו בה כגון שהיתה אצלו מחייבי כריתות או מיתות בית דין חייב עליה משום אמו ולא משום אשת אב ואזהרתו מערות אמך לא תגלה אבל אם היתה אשת אביו ומחייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה וחברותיהן הואיל וקדושין תופסין לאביו בה הרי הוא חייב עליה גם כן משום אשת אב וכבר בארנו שחיוב אשת אב אף לאחר מיתה והוא הדין לנתגרשה אמו שילדתו בזנות ואח"כ נעשית אשתו של אביו ובא עליה יראה שאף זו חייב משום כלם ואע"פ שלא באו כאחד שהרי כולל הוא:

ודייקינן בשלמא לר"י כדקא מפרש ר' טעמא דר' טעמא דר"י קא מפרש ואזיל אלא לר' יאשיה דנקיט חנק משום דהויא מיתה קלה על כרחיך כי נקטינן קלה שבמיתות המסורות לב"ד נקטינן וממאי דאיכא חנק במיתות שנמסרו לב"ד דילמא ליכא חנק כלל ולא אימסירו להו אלא תלת סקילה שריפה והרג דהיינו סייף ולינקוט סייף שהוא קל שבהם אמר רבא כו': אמר ליה ר' זירא לאביי שאר הנסקלים דלאו מגדף ועובד ע"ג ומחלל שבת ונערה המאורסה ואוב וידעוני דהנך כתיבא בהו סקילה בהדיא אלא שארא דלא כתיב בהו סקילה וגמרי מאוב וידעוני בג"ש במאי גמרי ומשום סירכא דאשת איש קא מיבעיא ליה דקי"ל דמיתתה בחנק וקא קשיא ליה לגמר מות יומת מאוב וידעוני דמיתתן בסקילה אמר ליה בדמיהם דמיהם גמרי ומקשינן אי הכי מות יומת למה לי ומפרקינן ללמדך שאם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם אתה רשאי להמיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם דנפקא לי מרבוייא דמות יומתו כדתניא גבי רוצח מות יומת כו':

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא לר' זירא דבעי במאי גמרי וכי פשיט ליה דלאו במות יומתו גמרי ניחא ליה מכלל דאי במות יומתו גמרי קשיא ליה מאי קא קשיא אילימא אשת איש נשואה קא קשיא ליה שהיא בחנק דאי גמרי הנך במות יומתו אשת איש נמי תגמר הא לא קשיא מדאמר רחמנא ארוסה בסקילה כו' אלא מכה אביו ואמו דהוי בחנק קא קשיא ליה נגמר מות יומת מאוב וידעוני כדגמרי הנך הא נמי לא קשיא דעד דגמרי מאוב וידעוני ליגמר מאשת איש דכל היכא דאיכא למגמר לקולא ולחומרא לא גמרינן אלא לקולא כדאמרינן טעמא דכל מיתה האמורה בתורה סתם אי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה אלא להקל עליה הכא נמי לענין מילף ג"ש אי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה מאחר שאתה יכול למשכה להקל עליה א"ל שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה דעד דגמרי מאוב וידעוני במות יומתו לסקילה לגמרו מאשת איש לחנק דאי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה וכיון דפשיט ליה דבדמיהם דמיהם גמרי דלא כתיבא באשת איש ניחא ליה:

מתני' אלו הן הנסקלין כו' הא דאמרינן לעיל דשאר הנסקלין דלא כתיבא בהו סקילה בהדיא גמרי בדמיהם דמיהם מאוב וידעוני לבד ממדיחי עיר הנדחת דילפינן להו באלו הן הנחנקין בג"ש דהדחה הדחה ממסית דכתיב ביה וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך ומכשף דיליף לא תחיה מלא יחיה דהפרשת הר סיני וכולהו הנסקלין במתני' מפרש להו בפירקין ומוסיף להו בירורא בגמרא. ולענין המקלל אביו ואמו שהחמיר בו הכתוב יתר מבמכה שהמכה בחנק והמקלל בסקילה פירש ר' שלמה ז"ל משום דבמקלל איכא תרתי קלון אביו ומוציא שם שמים לבטלה. הבא על האם בשוגג חייב עליה שתי חטאות משום אמו ומשום אשת אביו והוא שנתקדשה לאביו קודם עבירה אבל נתקדשה לאחר עבירה אינו חייב אלא משום אם וטעמא דמילתא דחייב שתי חטאות משום דכל היכא דאיכא חילוק אזהרות וכתיבא בהו כרת אפי' בגוף אחד איכא חילוק חטאות כדאיתא בפירקא בתרא דמכות והכא גבי האם ואשת אב כתיב בהו חילוק אזהרות כדמפרש בגמרא לטעמייהו דרבנן. ר"י אומר אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד ובגמרא מפרש טעמיה לקמן. הבא על אשת אב בשוגג חייב עליה שתי חטאות משום אשת אב ומשום אשת איש בחיי אביו דגבי אשת אב נמי איכא חילוק אזהרות דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה וכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך והא דקתני סופא בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו אאיסור אשת אב בלחוד קאי וארישא דקתני חייב עליה משום אשת אב קאי ועלה קתני בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו אבל משום אשת איש ליכא למימר דמיחייב לאחר מיתת בעלה. בין מן האירוסין דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה ויליף קיחה קיחה משדה עפרון. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו אף משום אשת איש ובשוגג קאי לחיובי שתי חטאות דגבי כלתו נמי כתיב חילוק אזהרות דכתיב ערות כלתך לא תגלה וסיפא דקתני בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו ארישא קאי דקתני חייב עליה משום כלתו כדפרישנא גבי אשת אב. בין מן האירוסין דאשתו היא כדפרישנא:

תניא ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו כו' דלא קרינא בה אשת אביו האי תנא דברייתא פליג אתנא דידן דאלו תנא דידן קתני סתמא לר' יהודה אינו חייב אלא משום האם בלבד ואפי' היתה ראויה לאביו ותנא דברייתא קתני דלא פליג ר' יהודה אלא בשאינה ראויה. ודייקי' מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות בלבד וחייבי מיתות ב"ד מכלל דרבנן סברי אע"ג דאינה ראויה מיחייב עלה משום אשת אב והא לא תפשי בהו קידושי כדאיתא בקידושין פרק שלישי אלא לחייבי לאוין דלרבנן תפשי בהו קידושי דנפקא לן מהאחת אהובה והאחת שנואה ור' יהודה דפליג עליה סבר לה כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וביבמות מפרש טעמיה מלא יקח איש את אשת אביו דקסבר ר"ע באנוסת אביו הכתוב מדבר דלאו דלא יגלה בלחוד הוא דאיכא וקאמר רחמנא לא יקח אין לו בה ליקוחין:

בפירש"י בד"ה ד' מיתות כו' למי נתן חנק על כרחך קלה היא מכולן והניחה לסתומים שאינו רשאי למושכה להחמיר כו' עכ"ל לפום הך סברא ה"מ למימר לעיל בר"פ לרבנן דס"ל כרבי יאשיה דחנק קלה מכולן מה"ט שלא פירש למי נתן חנק ע"כ קלה היא מכולן כו' וק"ל:

בד"ה איסור מצוה כו' מרבינן התם מיבמתו כו' לחלוץ ואינה עולה לייבום כו' וכ"ת תיתי עשה ותדחה ל"ת גזירה ביאה כו' עכ"ל דבריו תמוהים דאי משום גזירה בעלמא ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לא תתייבם ומדינא חייבת לחלוץ א"כ ל"ל רבויא דיבמתו דיש לך אחרת שעולה השערה לחלוץ ואינו עולה לייבום אבל דברים מעורבבים קחזינא הכא ור"ל דאיצטריך רבויא דיבמתו בחייבי עשה ול"ת א"נ חייבי עשה לחוד דאין עשה דיבמה יבא עליה דוחה עשה ול"ת אפילו עשה לחוד ואפ"ה חולצת מרבויא דיבמתו אבל חייבי לאוין לחוד חולצת מדינא ואפילו לייבם שרי מדאורייתא דאתי עשה ודחי ל"ת אי לאו משום גזירה ביאה ראשונה כו' ועיין בזה בסוגיא דיבמות פרק ב' בתוספות ודו"ק:

תוס' בד"ה קמיפלגי כו' ול"מ לשנויי מדאמר כו' דדילמא ה"מ ארוסה אבל נשואה אימא בשריפה כו' עכ"ל ק"ק כיון דאית ליה לרבי ישמעאל בנין אב מה כשהוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשריפה ארוסה ולא נשואה אם כן על כרחך מות יומת הנואף והנואפת דכתיב בנשואה בת ישראל ובת כהן בחנק היא ולא בשריפה דאל"כ לא הוציא ארוסה בת כהן מכלל נשואה בת כהן ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה דאי במות יומתו וכו' תימה א"כ ג"ש מאי אהני דבלא"ה סתם מיתה חנק כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אבל לעיל גבי מכה אביו דקאמר עד דגמרי מאוב וידעוני לגמר מא"א ליכא לאקשויי ג"ש מאי אהני כו' דאיכא למימר שאר הנסקלין יוכיחו כו' אבל זה ר"ל אמאי לא אמר דא"א קשיא ליה לילף ממכה איש כו' עכ"ל תירוצו דחוק ואין להאריך בו גם אין מקום לקושייתו דהא ודאי לפום סברתו דהשתא דהג"ש הוא מות יומת לא נתקבלה הג"ש לכל מילי דהא ברוצח דכתיב נמי מות יומת והוא בסייף וכן באשת איש הוא בחנק אלא דנתקבל הג"ש סתם למילף מות יומת בג"ש והיכא דאיכא למילף ילפינן לה ולעיל דקאמר עד דגמר מאוב וידעוני לגמר מכה אביו מא"א בלאו ג"ש ומשום דאי אתה רשאי למושכה להחמיר כו' והג"ש דנתקבלה אהני לכל שאר הנסקלין אבל הכא שפיר קא קשיא להו לתוספות דמאי קא קשי' ליה דליהוי שאר הנסקלין בחנק ליגמור מא"א וא"כ הג"ש דנתקבלה במות יומתו למאי נ"מ והיכא אהני לו דבלאו הג"ש נמי כל השאר הנסקלין יהיו בחנק משום דסתם מיתה חנק הוא כמו א"א גם מה שהקשה דאימא א"א קשיא ליה לילף מרוצח שהוא בסייף לאו קושיא דניחא ליה לאקשויי מכל שאר הנסקלין עד דגמרי מאוב וידעוני לגמור מרוצח כמ"ש התוס' מטעמא דקאמר נמי לעיל גבי מכה אביו דאי אתה רשאי למושכה להחמיר משא"כ א"א שהוא בחנק אי הוה גמיר מרוצח אתה מושכה להחמיר לר' יאשיה דחנק קל מכולן דהסוגיא זו אזלא אליביה דר' יאשיה דר' יונתן לית ליה הך סברא דאי אתה רשאי למושכה להחמיר כמ"ש לעיל ואם נימא דר' יונתן ס"ל הך סברא כמ"ש ג"כ לעיל ניחא טפי ובהכי יתיישב נמי מה שמקשי' מאי קא קשיא להו לתוספות דא"כ גזירה שוה מאי אהני הא אהני שפיר לכל שאר הנסקלין אליבא דרבי יונתן דיליף סתם מיתה חנק משום דבעי מיתה שאין בו רושם וקשה אימא שריפה בכל שאר הנסקלין ולכך איצטריך ג"ש מא"א דהוי בחנק כדאמרי' מדאמר רחמנא בת כהן כו' אלא ע"כ דמשמע להו דהסוגיא זו אזלא אליביה דר' יאשיה ודו"ק:

תוס' בד"ה דאי במות יומתו כו' תימה א"כ ג"ש מאי מהני כו'. נ"ב אבל לעיל גבי מכה אביו דקאמר עד דגמרי מאוב וידעוני לגמר מאשת איש ליכא לאקשויי ג"ש מאי אהני הא סתם מיתה בחנק משום דאיכא למימר כל שאר הנסקלין יוכיחו שהן בסתם מיתה ואפ"ה הן בסקילה ודו"ק אבל זה קשה לי אמאי לא אמר דאשת איש קשה ליה לילף ממכה (איש) [אביו] שהוא בסייף וארוסה תהא בסקילה לכולי עלמא (עיין במהרש"א):

גמרא במאי גמרי במות יומתו גמרי. כצ"ל:

שם א"ל בדמיהם כו' גמרו. כ"ה להדיא לקמן (נד) בשתי ברייתות ובדף סו ובכריתות (ה) והא דלא מייתא להו לסייעתא עמש"כ בברכות (כו):

רש"י (במשנה) ד"ה הבא על האם. לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. כצ"ל וע"ש:

בא"ד וה"נ כתיב בהו חלוק לרבנן כדמפרש בגמרא. בגמרא ליתא רק דלר"י איכא מיעוט אמך היא ורבנן דרשי לה לדרשה אחריתא וכיון דליכא מיעוט ממילא חייב שתים דילפינן מאחותו דהוי דבר שהיה בכלל כו' כדפירש"י במכות שם ועי' לקמן (נד) בפי' ד"ה בשוגג ולקרבן ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה אלא בח"ל. וטעמא דר"ע התם מפרש מלא יקח כו'. שם לא מפרש מידי רק ביבמות (מט) אמרי' טעמי דיש ממזר מח"ל דכתיב לא יגלה כנף אביו וכר"י דבאנוסת אביו הכתוב מדבר וסמיך ליה ל"י ממזר. והא דאין קדושין תופסין לדידי' משום דהא בהא תליא כמ"ש התוס' בקדושין (סז ב):

בגמרא בשלמא לר' יונתן כדמפרש רבי טעמא: א"ל הא ע"כ גם לרבי גמרי חנק דאי רק משום מיתה שאין בו אכתי לא ידעינן דבסודר על צוארו דוקא דלמא בטביעת מים וכדומה דנין אותו דהוי ג"כ מיתה שאין בו רושם די"ל דמשום ברור לו מיתה יפה דאין לך מיתה יפה ושימות מהר כמו חנק:

אלא לר' יאשיה ממאי דאיכא חנק בעולם: ק"ק דאיך אפשר לומר דהבא על א"א בסייף דא"כ ל"ל לעיל (דף נ') גז"ש דאביה להורות דשריפה חמורה מסייף הא כבר מוכח כן מדהוציא הכתוב נשואה ב"כ מכלל נשואה בת ישראל והרי לר' יאשיה דרבנן סברי כוותיה לית לן לאוקמא גז"ש דאביה רק להכי דלדרוש מה התם ארוסה אף כאן ארוסה אי אפשר דהא לרבנן דסקילה חמור משריפה לית לן לאוקמי קרא דב"כ רק בנשואה ולא בארוסה וא"כ ע"כ מוכח מדאצטריך אבי דא"א במיתה דקילא טפי מסייף וא"כ ממילא נשמע מיתת חנק משום ברור לו מיתה יפה וכמו לר' יונתן:

במאי גמרי במות ימותו גמרי. א"ל כיון דידע דגמרינן שאר נסקלין מאוב וידעוני וא"כ ע"כ קים ליה הנך ברייתות דלקמן (דף נ"ד ע"א) ומאי קבעי ליה הא קתני בפירוש בברייתות נאמר כאן דמיהם בם ונאמר להלן דמיהם בם וקרא דמות ימותו לא הוזכר כלל די"ל דאעפ"כ י"ל דהברייתא ארישא דקרא סמיך. אכן הא קשיא לכאורה מאי מספקא ליה במאי גמרי וכן מאי קאמר לקמן ואי במות ימותו גמיר מאי הא קשי' לי' הא שפיר דא"כ ל"ל לקמן (דף נ"ד ע"ב) גז"ש דנאמר כאן תהרגו ונאמר להלן כי הרג תהרגנו מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה תיפוק ליה בגז"ש דמות ימותו מבעל אוב דילפינן מיניה שאר נסקלין אע"כ דהגז"ש מדמיהם בם ולכן בבא על הבהמה דלא כתיב דמיהם בם צריך גז"ש דתהרגו:

מות ימותו ל"ל כדתניא: ה"ה דהמ"ל ג"כ מות ימות דגבי נחנקין ל"ל וצ"ל דאתיא ג"כ להך דרשה אכן התוספות לעיל (דף מ"ה ע"ב) לא כתבו כן רק לענין עיה"נ ונסקלין כן ע"ש:

במתניתן חייב משום אשת אב ומשום א"א: לקמן בהא דכלתו הקשה הר"ן איך שייך א"א לאחר מיתת בנו ואי בנשאת לאחר מקמ"ל פשיטא ותירץ דקמ"ל דלא פקע שם כלתו גם בנשאת לאחר א"נ קמ"ל דאיסור א"א חל על איסור כלתו ע"ש. אכן לכאורה ארישא דמתניתן בהא דאשת אב וא"א ה"ל להקשות ולתרץ כן ועוד אי גם בהא דאשת אב מצרכינן לתרץ כן א"כ הרי כבר השמיענו דלא פקע שם אשת אב גם בנשאת לאחר א"נ דאיסור חל על איסור ולאיזה צורך הוצרך להשמיענו זה גם בסיפא. וי"ל דודאי בהא דאשת אב דרישא לא קאי האי בין לאחר מיתת אביו דקתני גם אאיסור א"א אלא רק אאשת אב וכמו שפי' רש"י והא דנקט גם א"א להשמיענו דבחיי אביו איכא גם א"א בהדי אשת אב ולאפוקי מדר' יהודה דפליג לקמן (דף נ"ד ע"א) בברייתא ופוטר משום א"א וא"כ לא משתמע מהכא איסור חל על איסור ע"י כולל דבחיי אביו איסור א"א ואשת אב איסור בת אחת היא דלכ"ע חייל אבל בסיפא בהך דכלתו לא צריך להשמיענו כלל דחייב משום א"א בחיי בנו דמה"ת שלא יחייב וע"כ אתי להשמיענו דחייב לאחר מיתה ובנשאת לאחר וכתירוץ הר"ן:

בגמרא ור' יהודה סבר לה כר"ע: ק"ק דבכתובות (דף כ"ט ע"ב) משמע דאינה ראויה לא שייך לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל אלא אשה שאין בה הויה ואיך אוקי האי אין ראויה לו למ"ד אין קדושין תופסין בח"ל ואפשר לחלק בין אין ראויה לו ובין אינה ראויה לקיימה א"נ י"ל דלכאורה יש להבין עוד לתירוץ הגמרא דעיקר פלוגתת ר' יהודה ורבנן חסר מן הספר דהא גם רבנן מודו באינה ראויה לו כגון חייבי כריתות שאין בזה איסור אשת אב ורק בחייבי לאוין סברי דחייב משום דלדידהו קדושין תופסין בח"ל אכן בזה י"ל כיון דלישנא אינה ראויה משמע בח"ל דתפסו קדושין וא"כ ר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו וכדלקמן דהיינו מה שלשיטתכם אינה ראויה היא ג"כ אינו חייב דלדידי אין קדושין תופסין בהו:

ברש"י ד"ה שאר הנסקלין. וכולהו שאר נסקלין לא כתיב בהו סקילה: צ"ע איך כתב וכולהו שאר נסקלין דהא איכא מלבד אותן דקא חשיב גם נותן מזרעו למולך ומסית ומדיח ובן סורר ומורה דכתיב בהו סקילה בהדיא:

ד"ה אלו הן הנסקלין. ודלא כתיב בהו סקילה: לאו כללא הוא דהא בבא על הבהמה לא כתיב סקילה ולא דמיהם בם ואתיא בגז"ש דתהרגו ממסית וכדלקמן (דף נ"ד ע"ב) וכן גבי מכשף לא כתיב חד מינייהו ואתיא מדסמכי' לע"ז וכדלקמן (דף ס"ז):

בד"ה משום אשת אב. אם נתקדשה לאביו: פירוש משום דסתמא כתיב ובכל גוונא איירי ובזה א"ש מה דקשה לכאורה אהא דשקיל וטרי לקמן בשמעתין מ"ט דר' יהודה דאינו חייב אלא משום אם בלבד דלמא סבר דאין אחע"א ע"י כולל ופליג את"ק דסבר דלעולם חייב משום אשת אב גם בילדתו בזנות אף דאז איסור אשת אב לא מצי למיחל על איסור אמו בשלא נשאת לאביו עד אחר שהיה בן י"ג שנה ויום א' מכ"מ חייב משום אשת אב דאיסור כולל הוא דכולל גם שאר בניו ואחי אביו וכ"ע באיסור אשת איש אבל ר' יהודה לא סובר כולל ולכן לא חייב רק משום איסור אם דקדים והא דלא פליג גם בכלתו וא"א דבהא כ"ע מודו דאיסור בת אחת היא וכנ"ל אבל לפ"ז א"ש כיון דת"ק סתמא איירי בין נתקדשה לאביו קודם לבתו או אחרי כן ודאי דגם ר' יהודה דפליג עליו איירי כך ולכן ליכא לפרש טעמא דר' כן:

ד"ה אלא בחייבי לאוין. או אלמנה לכה"ג: הך דאלמנה אליבא דר' ישבב הוא בקדושין (דף ס"ט ע"א) ע"ש:

בתוספות ד"ה קמיפלגי. מסתמא מדסבר כר"ש דשריפה חמורה: אף דלאו חד טעמא הוא מ"מ אין סברא לעשות פלוגתא ג' שלא מצאנו אותה. אכן לכאורה ע"כ מוכח דר' ישמעאל בהא כרבנן ס"ל דסייף חמור מחנק כיון דהטעם דר"ש דחנק חמור הוא מדסבר דמדיחי עיה"נ בחנק כמבואר לעיל (דף ל' ע"ב) והא דמדיחי עיה"נ בחנק יליף ר"ש לקמן (דף פ"ט ע"ב) מנביא ופריך בש"ס ליגמר ממסית ומשני דנין מסית רבים ממסית רבים ולא רבים מיחיד ופריך אדרבה דנין הדיוט מהדיוט ולא הדיוט מנביא ור"ש כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ע"ש הרי אי לאו הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה יותר הוי גמרינן ממסית דבסקילה כרבנן ולקמן (דף פ"ד ע"א) יליף ר' ישמעאל זר ששמש דבמיתה בידי שמים מכל הקרב ור"ע יליף דבמיתת חנק מנביא שהדיח וקאמר בש"ס במאי קמיפלגי ר"ע סבר דנין יומת מיומת ור' ישמעאל דנין הדיוט מהדיוט ולא הדיוט מנביא ור"ע כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ע"ש הרי דר"י ל"ל הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה ואם כן ע"כ כרבנן ס"ל דמדיחי עיה"נ בסקילה דגמרינן ממסית וא"כ ע"כ גם בהא כרבנן ס"ל דסייף חמור מחנק מדניתן לאנשי עיה"נ וכדאמרינן לעיל וכיון דכן מתורץ קושית התוספת די"ל שפיר דטעמא דר' ישמעאל כר' יאשיה ודעתם שכתבו בפשיטות דמסתמא ר' ישמעאל גם בהא כר"ש ס"ל צל"ע: ועיין מש"כ לקמן (דף פ"ט) ישוב לזה:

בא"ד דדילמא ה"מ ארוסה: עיין מה שהקשה המהרש"א ויש ליישב בפשטות קושיתו דהא הבנין אב אינו מקובל מסיני וא"כ הקשו התוס' שפיר דאימא ה"מ ארוסה ובאמת לא נימא הבנין אב. אך דלכאורה הא קשיא עדיין כיון דאי אמרי' דנשואה ב"י בשריפה לא שייך הבנין אב דנשואה כלל א"כ מאי מקשו התוס' לר' ישמעאל אימא ה"מ ארוסה הא לפי הך ס"ד לא שייך הבנין אב ומהיכי תיתי לאוקמא קרא בארוסה דוקא הא קרא סתמא כתיב וא"ל דגם בלא בנין אב ממילא נוכיח כן אי ב"י בשריפה כיון דנשואה לא מצרכינן דלא גרע מב"י א"כ איך תליא זה לר' ישמעאל גם ארבי הו"ל להתוס' להקשות כן אהא דמתרץ מדאמר רחמנא בת כהן בשריפה וי"ל דאליבא דר' לא היה קשה כן די"ל דסובר כר"ש וצ"ע לעיל (דף נ' סע"ב) דדרשו מוי"ו דובת לרבות בוגרת ונשואה וא"כ מוכח ע"כ שפיר דנשואה ב"י אינה בשריפה דאל"כ ל"ל לרבות נשואה או בוגרת ב"כ הא ודאי לא גרעו מנשואה ב"י אבל לר' ישמעאל הקשו התוס' שפיר כיון דלדידיה ו' דובת לא לרבות נשואה אתיא רק לרבות בנות בעלי מומין כמבואר לעיל (דף נ"א ע"ב) אכן בעיקר קושיתם י"ל דיותר סברא הוא לאוקמא קרא כפשטא דבין ארוסה בין נשואה במשמע אי לית לן דרשה דבארוסה דוקא איירי ולרבות מגז"ש דמיתה שאין בו רושם לאשת איש חנק ולא שריפה מלהוציא קרא מפשטי' ולאוקמא בארוסה דוקא כדי שנוכל לומר דאשת איש בשריפה מה שאינו לא משמעות ולא הכרח ולכן גם בלא וי"ו דובת מתרץ בגמרא אליביה דרבי שפיר וממילא שייך תירוץ זה גם לר' ישמעאל כיון דאי א"א בשריפה לא שייך הבנין אב וא"כ קרא דב"כ איירי בין בארוסה בין בנשואה וא"כ מזה גופא מוכח מדבת כהן בשריפה דא"א ב"י אינה בשריפה. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' להך מ"ד דרבי כר' ישמעאל ס"ל דהא טעמא דרבי דבארוסה דוקא מיירי הוא ג"כ מומת אשר שכב עמה לבדו דכי תחל לזנות שייך גם בנשואה שהיא בתולה ע"ש ודרשה זו ג"כ לא שייך אי א"א ב"י בשריפה דהא לא שייך למימר מה בב"י ארוסה דוקא יוצאת לסקילה אף בב"כ ארוסה דוקא יוצאת דהא אי ב"י נשואה בשריפה לא יצאת ב"כ ארוסה מכלל נשואה כלל:

בא"ד. והך שינוי לא מצי לשנויי': פי' דלכך לא משני הכא אקושיא דואימא שריפה דא"כ קיל ארוסה מנשואה די"ל דאתיא הש"ס כאן אליביה דאידך מ"ד דרבי כר"מ ס"ל וא"כ מסתמא גם כרבנן ס"ל דסקילה חמורה משריפה ולכן רק הך תירוצא מדאמר רחמנא שייך שפיר דל"ל דלמא ה"מ ארוסה דהא ע"כ לא בארוסה איירי דא"כ קיל ב"כ מב"י אבל הך תירוץ דא"כ קיל ארוסה מנשואה לא שייך להך מ"ד דהא אי סקילה חמורה לא קיל ארוסה מנשואה אבל להך מ"ד דרבי כר' ישמעאל הוי איפכא דלא שייך רק תירוץ התוספות ולא תירוץ הגמרא והיינו דכתבו והך שנוי' פי' הך שנויי' דש"ס דכאן לא שייך אי רבי כר' ישמעאל ולכן ע"כ הגמרא אזלא אליבא דאידך מ"ד:

ד"ה דאי במות ימותו. תימא א"כ גז"ש מאי אהני: א"ל דהא להך דסתם מיתה בחנק גופא הוצרכה להמסר גז"ש דמיתה מיתה כדאמר רבי לעיל נאמר מיתה בידי שמים די"ל דהא הגמרא דהכא ע"כ אליביה דר' יאשיה אזלא מדקאמר דאי אתה רשאי למושכה להחמיר שהיא סברת ר' יאשיה לעיל אכן אהא גופא קשיא מאי מתרץ מהא דאי אתה רשאי למושכה דהא אכתי קאמר ר"ז שפיר דאי במות ימותו יקשה לר"י אימא מכה אביו בסקילה ולכאורה יהיה מוכח מזה דר' יונתן ג"כ אית ליה הך סברא דאי אתה רשאי למושכה וא"כ מתורץ קושית התוספות דשפיר פריך ר"ז לר' יונתן אי במות ימותו נגמור כל הנסקלין מא"א דעל זה א"ל גז"ש ל"ל דלר' יונתן להך גופא דסתם מית' בחנק מצרכינן הגז"ש וכנ"ל: