דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

סנהדרין נב ע"ב - טקסט הדף

למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה אמר רב יוסף טעה בתרתי טעה בדרב מתנה וטעה בדתניא {דברים יז-ט} ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה וכו': אמר רב יוסף בית דין של צדוקים הוה הכי אמר להו והכי אהדרו ליה והתניא אמר רבי אלעזר ברבי צדוק זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן שני מעשים הוו הי אמר להו ברישא אילימא הא קמייתא אמר להו ברישא א''ל כשהוא גדול ולא אשגחו ביה אמר להו כשהוא קטן ואשגחו ביה אלא הא אמר להו ברישא ואמרו ליה קטן היית ואמר להו כשהוא גדול ואמרו ליה מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי:
מתני' מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה רבי יהודה אומר ניוול הוא לו אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו:
גמ' תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה {ויקרא יח-ג} ובחקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב ובחקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב {ירמיה לד-ה} ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן והא דתנן באידך פירקין אלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת בשלמא עיר הנדחת כתיב בהו {דברים יג-טז} לפי חרב אלא רוצח מנלן דתניא {שמות כא-כ} נקם ינקם נקימה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר {ויקרא כו-כה} והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף ואימא דבריז ליה מיברז לפי חרב כתיב ואימא דעביד ליה גיסטרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אשכחן דקטל עבדא בר חורין מנא לן ולאו קל וחומר הוא קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק הניחא למאן דאמר חנק קל אלא למ''ד חנק חמור מאי איכא למימר נפקא ליה מדתניא {דברים כא-ט} ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:
מתני' מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת:
גמ' תנו רבנן {ויקרא כ-י} איש פרט לקטן {ויקרא כ-י} אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן {ויקרא כ-י} אשת רעהו פרט לאשת אחרים {ויקרא כ-ב/ט/י/יא/יב/יג/טו/טז/כז ??} מות יומת בחנק אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה אמרת כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק רבי אומר נאמר מיתה בידי שמים ונאמר מיתה בידי אדם מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ואימא שריפה מדאמר רחמנא בת כהן בשריפה מכלל דהא לאו בת שריפה היא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

אמר רבי אלעזר  למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ - כיצד נראה התלמיד חכם לעיני עם הארץ?

בתחלה דומה התלמיד חכם בעיניו לקיתון של זהב.

ואם התלמיד חכם סיפר הימנו שוחח עימו, מיד דומה בעיניו לקיתון של כסף.

ואם הוסיף התלמיד חכם ונהנה ממנו - מעם הארץ, מיד הוא דומה בעיני עם הארץ לקיתון של חרש.

וקיטון של חרס, כיון שנשבר, שוב אין לו תקנה. [33]

ולפיכך, לאחר שהתחילו לשוחח עם קורח, ועוד נהנו מסעודתו, נראו בעיני קרח כקיטון של חרס, ונקל בעיניו לצרפם למחלוקתו עם משה.

במשנה הובאה עדותו של רבי אלעזר בר צדוק על בית דין שדנו בת כהן לשריפה והקיפוה בחבילי זמורות ושרפוה, ואמרו לו החכמים בית דין של אותה שעה לא היה בקי.

ומביאה הגמרא מעשה כעין זה.

אימרתא בת טלי [שם אשה] בת כהן שזינתה הואי.

הביאוה לבית דין, ואקפה הקיפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות, ושרפה.

אמר רב יוסף: רב חמא טעה בתרתי:

טעה בדרב מתנה, שכן רב מתנה פירש את מצוות השריפה שנאמרה במשנה, בפתילה של אבר המושלכת לתוך פיו, ולא שורפים את גופו של הנידון. [34] ועוד טעה בדבר משנה.

דתניא נאמר [דברים יז ט]: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

ממה שנאמר באת אל הכהנים ואל השופט דרשו חכמים - בזמן שיש כהן שהכהנים עומדים על משמרתם בבית המקדש יש משפט, בית דין הגדול דנים דיני נפשות. אבל בזמן שאין כהן, אין משפט. [35]

ואילו רב חמא דן דיני נפשות בזמן שאין כהן בבית המקדש, [36] וטעה בדין המפורש בברייתא. [37] שנינו במשנה: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה בחבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.

אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה, הצדוקין היו דורשים את המקראות לפי פשוטן, ולא קיבלו את דרשות חכמים. ומאחר שנאמר באש תישרף, סברו מנפשם שעליהם לשורפה בחבילי זמורות.

ומקשה הגמרא: במשנה משמע דהכי אמר להו רבי אלעזר בר צדוק, שהעיד על בית דין ששרפו בת כהן בחבילי זמורות, והכי אהדרו ליה שאותו בית דין לא דנו על פי ההלכה, שכן היו צדוקים.

והתניא, שנינו בברייתא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה לבית דין והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.

אמרו לו החכמים: לדבריך קטן היית בזמן ראייתך, ואין מביאין ראיה מן הקטן. [38]

ומשמע שחכמים לא קיבלו את עדותו מפני שהיה קטן, ולא מחמת שבית דין של אותה שעה צדוקים הוו.

ומיישבת הגמרא: שני מעשים הוו. פעם אחת העיד על מעשה שראה בילדותו, ועל כך השיבו אין מביאים ראיה מהקטן. ופעם אחת העיד על מעשה שראה בגדלותו והשיבו לו שאותו בית דין של צדוקין היה.

ודנה הגמרא: הי, איזה מעשה אמר להו רבי צדוק לחכמים ברישא.

אילימא, אם נאמר הא קמייתא [את המעשה הראשון שהובא במשנתנו] אמר להו ברישא.

יקשה, שכן על אותו מעשה שאמר להו שראה אותו כשהוא גדול, דחוהו ולא אשגחו ביה, ואמרו לו שהיו בית דין של צדוקין. ואם כן כיצד יתכן שעל המעשה השני שאמר להו שראה אותו כשהוא קטן, לא דחוהו שהיו בית דין של צדוקים, ואשגחו ביה, קיבלו את דבריו, אלא שאמרו לו אין מביאים ראיה מן הקטן.

אלא על כרחך, הא [- המעשה המובא בתוספתא] אמר להו ברישא, ועל כך אמרו ליה החכמים קטן היית, ואין מביאים ראיה מהקטן.

ושוב חזר רבי אלעזר ואמר להו לחכמים, שראה מעשה נוסף כעין זה כשהוא היה גדול, ועל כך אמרו ליה חכמים, שאותו בית דין נהג כך, מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.

מתניתין:

מצות הנהרגין כיצד.

היו מתיזין [39] את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה למי שהתחייב מיתה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא לו, אם חותכים את ראשו ונופל, יש בכך ניוול למת, [40] ונאמר בתורה ואהבת לרעך כמוך.

אלא כך היא מצוות הנהרגין:

מניחין את ראשו של הנידון לשריפה על הסדן - עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים, וקוצץ את הראש בקופיץ חרב גדולה יותר מסייף, ומתוך כבדה נחתך הראש בבת אחת. [41]

אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אין מיתה מנוולת מזו. [42]

ואדרבה כדי שלא יבא לידי ניוול גדול יותר יש להתיז את ראשו בסייף.

גמרא:

תניא: אמר להן רבי יהודה לחכמים, אף אני יודע שמיתה מנוולת היא להמיתו על הסדן. [43]

אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה [ויקרא יח] "ובחקותיהם לא תלכו". [44]

ואם כן אסור להרוג אדם בסייף, כדי שלא תהא המצווה באה בעבירה. [45]

ורבנן סברו שאין חשש של בחוקותיהם לא תלכו, בהריגה על ידי סייף.

כיון שמצינו דכתיב הריגה על ידי "סייף" באורייתא, שנאמר במיתת עיר הנידחת [דברים יג טז]: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", הרי שכך היא המצווה מן התורה להרוג בסייף. [46]

אם כן לא מינייהו קא גמרינן, אין ההריגה בסייף נידונית כמעשה שיש בו משום חוקות הגויים, שכן איננו הורגים כך מחמת שכך הוא מנהגם, אלא משום שכך היא מצוות התורה. [47]

ומביאה הגמרא ראיה לדבר, שכל מעשה שיש לו שורש בתורה, מותר לעשותו גם אם דרכם של הגוים לעשות כן:

דאי לא תימא הכי - כדעת רבנן, אלא אסור לעשות דבר שהוא חוקות הגוים למרות שיש לו שורש בתורה.

אם כן תיקשי, כיצד נפרש את הא דתניא בברייתא: שורפין על המלכים שמתו את מיטתן ואת כלי תשמישן, משום אבילות, ולא חוששין משום דרכי האמורי, למרות שדרכם של האמוריים לשרוף על מלכיהם. ולכאורה קשה, היכי שרפינן, והכתיב "ובחקותיהם לא תלכו", וכיוון שהגויים רגילים לשרוף על מלכיהם אם כן יאסר לשרוף על המלכים משום חוקות הגוים?!

אלא על כרחך הותר לשרוף על המלכים כיון דמצינו דכתיב שריפה על מלכים באורייתא, דכתיב [ירמיה לד ה] שאמר ה' לצדקיהו - "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך", ומשמע שכבר היה מנהג קדום לשרוף את כליהם של המלכים.

וכיוון שכך מותר לשרוף על המלכים גם בזמן שהאמוריים נוהגים כן, משום דלאו מינייהו קא גמרינן.

וכיוון שמצינו היתר לנהוג במנהג הגויים בדבר שיש לו שורש בתורה, הכא נמי הותר להתיז את ראשו של הנידון בסייף, ואין בכך משום חוקות הגויים, דכיון דכתיב "סייף" באורייתא, לאו מינייהו קא גמרינן.

ודנה הגמרא: והא דתנן באידך פירקין אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת.

בשלמא אנשי עיר הנדחת נהרגין בהתזת ראשם בסייף משום דכתיב בהו [דברים יג יז] " הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", וכיוון שנאמר בתורה שהריגתם בחרב אין חשש משום בחוקותיהם לא תלכו.

אלא רוצח, מנלן היכן נאמר בתורה שמיתתו היא בסייף?

דתניא נאמר באדון ההורג את עבדו הכנעני [שמות כא כ] "נקם ינקם",

ופשרה של נקימה זו איני יודע מה הוא - כיצד יענש האדון.

אך כשהוא אומר [ויקרא כו כה] "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית", הוי אומר - מכאן יש ללמוד, כשם שנקמה זו בחרב, אף נקימה זו באדון ההורג את עבדו מיתתו בסייף.

ומקשה הגמרא, בשלמא את ההריגה בחרב ניתן ללמוד מהנאמר "לפי חרב" ו"מנקום ינקם" אך מנין שצורת הריגתו היא על ידי חיתוך ראשו בסיף, ואימא דבריז ליה מיברז שתוקעים את החרב בביטנו ועל ידי כך הוא מת?

ומתרצת הגמרא: "לפי חרב" כתיב, תיבת "פי" נגזרת מלשון "פיפיות", דהיינו חרב שיש לה שני צדדים הרי שכל צד נקרא "פי". ומלשון הכתוב משמע שהריגתו בחרב איננה על ידי תחיבת קצה החרב בביטנו שהרי קצה החרב אינו נקרא "פי", אלא הורגים אותו על ידי חיתוך גופו באחד משני צידי החרב. [48]

ושוב מקשה הגמרא: מנין שחותכים את צאוורו, ואימא דעביד ליה גיסטרא [49] - חותכים את גופו לשנים לאורכו?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אי אפשר לומר שכך היא מתתו, דאמר קרא "ואהבת לרעך כמוך", ובכלל אהבת רעך היינו שאם נגזר עליו למות, ברור לו מיתה יפה שלא יתבזה במיתתו יותר מדי. ואילו יחתכו את גופו לכל אורכו הרי זה ניוול גדול למת. [50]

חוזרת הגמרא ומקשה על מה שנאמר לעיל שהמקור להריגת רוצח בסייף הוא ממה שנאמר בהורג עבדו נקום ינקם, ומשמעות הנקמה היא סיף כנאמר חרב נוקמת:

אשכחן אדון דקטל עבדא שהוא חייב מיתה בסיף על הריגתו, אבל אם הרג בר חורין מנא לן שאף הוא מיתתו בסיף?

ותמהה הגמרא על הקושיה: וכי לאו קל וחומר הוא הרי אם מצינו שההורג עבד חייב מיתה בסייף, כל שכן ההורג בן חורין מיתתו בסייף. [51]

וכי יתכן לומר שאם קטל עבדא תהיה מיתת האדון בסייף, ואם הרג אדם את חבירו שהוא בר חורין יענש רק בחנק?

ומבארת הגמרא את הקושייה:

אכן, אם הרג בן חורין, מסברא מיתתו בסייף, בקל וחומר מהורג עבד, אלא שהניחא למאן דאמר מיתת חנק נידונית כמיתה קלה, אם כן לא מיסתבר שההורג בן חורין יענש במיתה קלה ממי שהרג עבד.

אלא למאן דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר, מנין שההורג בן חורין נידון בסייף, אולי דינו חמור יותר מהורג עבד ועליו להיענש במיתת חנק החמורה מסייף?

ומתרצת הגמרא: למאן דאמר חנק חמור המקור לכך שרוצח בן חורין נידון בסייף ולא בחנק, נפקא ליה מדתניא בברייתא: מצינו [דברים כא ט] שלאחר קיום מצוות עגלה ערופה התפללו הזקנים ואמרו "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", כלומר כנגד עריפת העגלה, תבער את הדם הנקי הנשפך.

מכאן דרשו חכמים, שהוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן בעגלה ערופה מיתתה בסייף, וכן מקום החיתוך הוא מן הצואר.

אף כאן כל שופך דמים, מיתתו בסייף ומן הצואר.

ומקשה הגמרא: אי - אם דינו של רוצח הוקש לעריפת עגלה, אם כן ראוי להקישו לעריפת העגלה בעוד דברים, - מה להלן עורפים את העגלה בקופיץ סכין גדול וכבד יותר מסייף, וכן מקום העריפה הוא ממול עורף - מאחורי ראשו ולא מהצואר, אף כאן חייבי מיתות מיתתם תהא בקופיץ וממול עורף?

ומתרצת הגמרא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [ויקרא יט יח] "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. [52]

מתניתין:

מצות הנחנקין כיצד?

היו משקעין אותו - את הנידון בתוך זבל עד ארכובותיו. [53]

ונותן סודר העשוי מבד קשה לתוך סודר אחר העשוי מאריגה רכה. [54]

וכורך [55] על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאת.

גמרא:

נאמר [ויקרא כ י] ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת.

תנו רבנן: "איש" פרט לקטן, שאם הנואף קטן, אינו חייב מיתה.

"אשר ינאף את אשת איש", פרט לאשת קטן, כי אשת קטן אינה נקראת אשת איש, מאחר וקידושין אינם קידושין.

"אשר ינאף את אשת רעהו", פרט לאשת אחרים - גוי, מפני שאין קידושין לגוי.

"מות יומת הנואף והנואפת", בחנק.

ודנה הגמרא: אתה אומר שמיתתם בחנק, דבר זה מנין לך? או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?!

ומישבת הגמרא: אמרת, כל מקום שנאמר לשון מיתה בתורה סתם, שלא נתפרש בה באיזו מיתה מדובר, דנים את המתחייב על אותה עבירה שנאמר בה מיתה בחנק.

מפני שאין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה!

ומאחר ואיננו יודעים לאיזו מיתה נתכוונה התורה שנמיתנו, עלינו להקל עליו ולהענישו במיתה הקלה ביותר.

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר, אמנם מיתתו בחנק, אבל לא כדברי רבי יאשיה המפרש טעמו מפני שהיא [- חנק] מיתה קלה, וצריך להענישו במיתה הקלה ביותר. שכן לדעת רבי יונתן מיתת סיף קלה יותר מחנק.

אלא הטעם לכך שמיתתו בחנק הוא משום שכל לשון מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק.

ומביאה הגמרא את דברי רבי כביאור לדברי רבי יונתן:

רבי אומר: מצינו שנאמר בתורה דין מיתה בידי שמים [בראשית לח י]: "וימת גם אותו". [56]

ונאמר מיתה בידי אדם - מות יומת.

וממה שנאמר בשניהם לשון מיתה ללא שנתבאר באיזו מיתה הקישו חכמים, מה מיתה האמורה בידי שמים היא מיתה שאין בה רושם, אין על המת סימן או חבורה, אף מיתה האמורה בידי אדם צריכה שתהיה מיתה שאין בה רושם, ועל כרחך שמיתתו בחנק שהיא המיתה היחידה שאינה מותירה סימן על המומת. [57]

ומקשה הגמרא, ואימא כל מקום שנאמר מיתה סתם הכוונה למיתת שריפה, שאין במת רושם חיצוני, שהרי ממיתים אותו על ידי פתילה רותחת הנזרקת לתוך מעיו?

ומתרצת הגמרא: אמנם גם במיתת שריפה אין רושם, אבל מכל מקום אי אפשר לומר שכוונת התורה באומרה מות יומת לחייב את הנואפת בשריפה, שכן מהא דאמר רחמנא בדין בת כהן שזינתה שמיתתה בשריפה, מכלל, משמע, דהא - בת ישראל שזינתה, לאו בת שריפה היא, אינה נידונית בשריפה.

אם כן על כרחך מיתתה של הנואפת בחנק, שהיא מיתה ללא רושם.

וזה מקורו של רבי יונתן שכל מקום שמוזכר בתורה מיתה סתם, הכוונה היא למיתה בחנק.

הערות

[33] המהרש"א ביאר שבתחילה נראה החכם כקיטון של זהב מחמת תורתו שנאמר בה הנחמדים מזהב. ואחר כך שירד מדרגתו ודיבר עם עם הארץ, נראה בעיניו ככלי של כסף על שם החכמה שבו שנאמר בה בצל החכמה בצל הכסף. וכשנהנה החכם מעם הארץ, הרי הוא כמקבל שוחד, שנאמר בו "השוחד יעוור עיני חכמים" ולכן נראה החכם בעיני עם הארץ ללא תורה וללא חכמה, כקיטון של חרס.

[34] קשה, מדוע אמר רב יוסף שרב חמא טעה רק ברב מתנה, הרי כבר במשנה נאמר שממיתין את הנידון בשריפה בפתילה ולא בחבילי זמורות. וכתב הר"ן, כי מהמשנה אין קושיה כיוון שיתכן לומר שרב חמא סבר כרבי אלעזר ברבי צדוק, ולכן הקשה רב יוסף מדברי רב מתנה שדרש לעיל גזירה שווה "שריפה - שריפה" מעדת קרח, שמצוות שריפה היא בשריפת נשמה ולא בשריפת הגוף, ואם כן רב חמא טעה בגזירה שווה זו.

[35] הרמב"ם [סנהדרין יד יא] כתב: נאמר בזקן ממרא [דברים יז יב] לבלתי שמוע אל הכהן [העומד לשרת שם] או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. מפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות. ותמה הרדב"ז, מדוע לא הביא הרמב"ם את הפסוק המוזכר בגמרא ובאת אל הכהנים הלויים או אל השופט? וכתב האבן האזל שמהפסוק המובא בגמרא אין ראיה שצריך שיהא כהן עומד ומקריב, והיה מקום לומר שבזמן שיש כהנים אפשר לדון דיני נפשות, ובעל כרחך שהגמרא נסמכה על הפסוק המובא בהמשך שנאמר בו במפורש אל הכהן העומד לשרת שם. ולפיכך הביא הרמב"ם את הפסוק שהוזכר בו מפורש שאין דנים דיני נפשות אלא בזמן שיש כהן עומד ומשרת.

[36] רב חמא היה מן האמוראים האחרונים. סדר הדורות.

[37] המהרש"ל כתב ליישב את מעשהו של רב חמא, שהיה צורך השעה והדור לשרפה, ומלכתחילה לא קיים את המצווה בפתילה של אבר כדי שלא יאמרו שדנים ארבע מיתות בזמן הזה, ולפיכך שרפה בחבילי זמורות שזו מיתה אחרת שאינה מארבע מיתות. וכן משמע מדברי המאירי שכתב: בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה, וזה נרמז במה שנאמר בתורה או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ובשו"ת שבות יעקב [א קל] כתב שאכן למיגדר מילתא עונשין גם בזמן הזה, אבל אין רשות להעניש בעונש חמור יותר מארבע מיתות, ושריפת הגוף חמורה יותר משריפה על ידי פתילה של אבר, ואם כן נמצא שרב חמא טעה בדינו.

[38] בספר חמרא וחיי הקשה, דלכאורה הכלל אין מביאים ראיה מן הקטן ניתן להאמר על עדות שאפשר לתלות שהקטן אינו מדקדק בה או שיש לו חוסר ידיעה בפרטי העדות, אבל אין סברא לחשוש שאדם גדול יאמר שראה מעשה בקטנותו בזמן שלא ראה מעולם, ואם כן כשהעיד רבי אלעזר שראה בת כהן נשרפת בחבילי זמורות, מדוע לא קיבלו את עדותו, הרי בוודאי לא המציא את המעשה מליבו, וכיצד ניתן ליישב את מה שראה בעיניו ששרפו בת כהן בחבילי זמורות? והוכיח מכאן שכוונת חכמים באומרם אין מביאים ראיה מן הקטן היא - שמא אותו בית דין היה של צדוקין ולא ידע רבי אלעזר מכך. ולפי זה בשני המעשים שהעיד עליהם רבי אלעזר נענה באותה תשובה בית דין של צדוקים היו.

[39] בפירוש המשניות כתב הרמב"ם שהעדים הם המתיזים את ראשו, כדי לקיים יד העדים תהיה בו באשונה להמיתו. ונתן טעם לדבריו, לפי שהם ראו בעיניהם את המעשה המחייבו מיתה, אבל אצל הדיינים וכל העם אין ידיעה זו אלא כתוצאה של סיפור דברים, ולפיכך הטילה התורה על אלו היודעים בבירור את המעשה שיהרגו את זה שהעידו עליו.

[40] בגמרא מבואר שעיקר טענתו של רבי יהודה היא מצד חוקות הגויים, וכך פירשו התוספות והרמ"ה במשנה, אבל רש"י פירש שמשמעות המשנה היא שהניוול הוא בכך שהורגים אותו מעומד והוא נופל. ועל כך הוסיף רבי יהודה לחכמים בברייתא שעיקר טענתו אינה בכך שהמיתה מנוולת אלא שזה חוקות הגוים. והמאירי כתב שהניוול הוא מצד החשש שמא לא יהרגוהו מהר.

[41] על פי יד רמ"ה, ומבואר בדבריו שיש לערוף את הראש בבת אחת. ועיין נחל איתן [יב ד] שהאריך בחילוק בין קופיץ לסכין. ולכאורה משמע שרבי יהודה נחלק עם חכמים בשלושה דברים: א. האם הורגים בסייף או בקופיץ. ב. האם הורגים בעמידה או על הסדן. ג. האם צריך להרגו בבת אחת או לא.

[42] ביד רמ"ה הביא יש אומרים שזו מיתה מנוולת מפני שממיתין אותו כבהמה. והרמ"ה עצמו פירש, שהקופיץ אינו חד כמו הסייף, ובשעת החיתוך הוא משבר וקורע את הבשר מסביב ואין לך מיתה מנוולת מזו.

[43] המאירי פירש ששני האופנים שווים בניוולם, אבל ברמ"ה מבואר שרבי יהודה מודה לחכמים שהריגה בקופיץ היא מנוולת יותר מסייף אלא שזו חוקות הגויים, ורבנן סברי שאין בכך משום חוקות הגויים ולכך יש להעדיף את הסייף כדי לברור לו מיתה יפה.

[44] ולפי זה כתב הרמ"ה, מה שאמר רבי יהודה ניוול הוא זה פירושו שהריגה הדומה לחוקות הגויים היא מאוסה ומנוולת. ולכן יש להורגו בקופיץ.

[45] מדאורייתא לא נאסר באיסור בחוקותיהם לא תלכו אלא מעשה שהגוים עושים אותו לעבודה זרה שלהם, ומכל מקום מדיני סופרים נאסר כל הנהגה של גוים כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם. מאירי.

[46] הרמ"ה ביאר שהלשון לפי חרב כולל בין סייף ובין קופיץ, ואם כן הותר להרוג מן התורה גם בסייף ואין חשש של חוקות הגויים, ואדרבה עדיף להמיתו בסיף כדי לברור לו מיתה יפה. אבל רבינו יונה כתב שחרב משמעותה דווקא סייף, ולפי זה עיקר הדין להורגו בסיף נאמר מפורש בתורה ואין צריך לפרש מצד בורו לו מיתה יפה. ודעת רבי יהודה תלויה גם כן במחלוקת זו. לדעת הרמ"ה סבר רבי יהודה דכיוון שאפשר לפרש שחרב היינו בין סייף ובין קופיץ, אם כן עדיף להרוג בקופיץ ולקיים את הנאמר בתורה ללא להזדקק למיתה הנהוגה אצל הגויים. ולדעת רבינו יונה סבר רבי יהודה שחרב היינו קופיץ, או לכל הפחות גם קופיץ. ובחמרא וחיי כתב שעיקר טעמו של רבי יהודה הוא ממה שבמסקנת הגמרא נאמר שהלימוד לרוצח הוא מעגלה ערופה ומצד ברור לו מיתה יפה, ונמצא שלא נאמר במפורש בתורה להרוג בסייף, ולכן עדיף להרוג בקופיץ.

[47] הר"ן הביא יש מפרשים דכיוון שהתורה קדמה שוב אינם יכולים להפוך מנהג זה לחוקתם.

[48] הקשה הרמ"ה בשלמא בעיר הנידחת נאמר לפי חרב, אבל בהורג עבדו נאמר רק נקם ינקם ומקישינן לנאמר חרב נוקמת וכיוון שלא נאמר בו לשון לפי אם כן מנין שאין הורגים אותו בתחיבת החרב בגופו. ותירץ שאם נאמר כן יהיו חמש מיתות בית דין ולא ארבע, ואילו להלן מבואר בגמרא שארבע מיתות בית דין גמרא גמיר להו, ובהכרח שמיתתו של הרוצח דומה לזו של אנשי עיר הנידחת.

[49] לשון גיסא תרי, שני צדדים. רמ"ה.

[50] ומטעם זה חותכים את ראשו ואין חותכים את גופו באמצע רחבו, כי בהתזת הראש הוא מתבזה פחות. וכך מבואר ברמ"ה שכתב שבהריגת הסימנים הוא ממהר למות.

[51] לכאורה קשה, הרי קיימא לן שאין עונשין מן הדין, וכיצד סברה הגמרא שניתן ללמוד את דין הורג בן חורין בקל וחומר מהורג עבד? ותירץ הרמ"ה שמאחר וכבר ידוע שהוא חייב מיתה, רק לא ידוע באיזו מיתה נמיתנו ניתן ללמוד בקל וחומר כיוון שזה רק גילוי מילתא בעלמא. וכן כתבו חמרא וחיי, מצפה איתן וגור אריה שמות [כא כ] עוד יש לומר שהפסוק יתפרש כך: כי יכה איש את עבדו נקום ינקם, היינו אפילו הורג את עבדו נידון בסיף וכל שכן בן חורין, ובאופן שאפשר להעמיס את הקל וחומר בפסוק עונשין מן הדין.

[52] למסקנת הגמרא נמצא שהמקור לחיוב רוצח בסיף נלמד מעגלה ערופה בצירוף הסברא של ברור לו מיתה יפה. ויש לדון האם לימוד זה נאמר רק לדעת מאן דאמר חנק חמור שלא יכל ללמוד "מנקום ינקם" לחייב את הרוצח סייף, או שמא לכולי עלמא זהו מקור החיוב של הרוצח. ובחמרא וחיי כתב שרבי יהודה הסובר שיש בסייף משום חוקות הגויים, נסמך על מסקנת הגמרא כאן שדין רוצח נלמד מעגלה ערופה ומצד ברור לו מיתה יפה, הרי שלא נאמר במפורש בתורה שמיתתו בסייף אלא מצד ואהבת לרעך כמוך, ואם כן הוקשה לו הרי יש בכך משום חוקות הגויים. ואדרבה רבי יהודה מודה שבדבר שיש לו מקור מהתורה כמו שריפה על המלכים שאין בזה חשש חוקות הגויים, אבל למיתה על ידי סייף לא מצינו מקור בתורה. [ואף שבעיר הנידחת נאמר חרב, הרי זה מתפרש גם לחרב וגם לסייף כמבואר לעיל] ומבואר מדבריו שלכולי עלמא מקור דין סייף ברוצח נלמד מעגלה ערופה כמסקנת הגמרא. והרמב"ם [רוצח א א] כתב, שהרוצח מיתתו בסייף מדכתיב "נקם ינקם". ומבואר שאף למסקנא למאן דאמר חנק קל שההלכה כמותו, הלימוד הוא מהנאמר "נקום ינקם". ועיין מזרחי על התורה [שמות כא כ] ובשירי הקרבן על הירושלמי [לא ב] כתב שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי.

[53] במצוות הנשרפים פירש רש"י שמשקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כדי שלא יתנועע ותיפול הפתילה על בשרו, והקשה הרמ"ה לפי דבריו מדוע בנחנקים צריך להשקיעו בזבל הלא גם אם יתנועע אין בכך כלום. ולכן פירש שהחשש הוא שמא יתקלקל ברעי ויקלקל את הדיינים. ובלחם משנה [סנהדרין טו ג] כתב דכיוון שתקנו רבנן כן בנשרפין לא רצו לשנות בנחנקים. וראה בתפארת ישראל שפירש ששיקעוהו בזבל לבזותו ולכן גם בנחנקין עשו כן. ועוד יתכן שהחשש שכתב רש"י שמא תיפול הפתילה היינו שמתוך כך תתאחר מיתתו ויצטער יותר זמן עד שיכינו פתילה חדשה, ומטעם זה גם בנחנקין הניחוהו בתוך זבל כדי שלא תתעכב מיתתו.

[54] במצוות הנשרפין כתב רש"י שהקשה נועד לחנוק והרך כדי שלא יחבל בצוארו. אבל הירושלמי כתב שמניחין את הרך שמא ימות. והקשה השיירי קרבן [בירושלמי לא ב] מדוע בנחנקין הניחו סודר רך, הרי אדרבה עדיף שימות מהסודר הקשה ויחנק במהרה. ובלחם משנה הקשה כעין זה - מדוע צריך את הסודר הרך, הלא אין צורך שיפתח את פיו. אך על קושיתו כבר תירץ רש"י שצריך שלא יתנוול ולכך שמים סודר רך, אבל על דברי הירושלמי קשה, מדוע הניחו סודר רך, הלא אדרבה אין ענין למנוע את מיתתו. ובהערות על היד רמ"ה תירץ, על פי המבואר להלן בגמרא שצריך שתהא מיתת הנחנקין מיתה שאין בה רושם, ולפי זה צריך לומר שהניחו את הסודר הרך כד שלא יחבול בו הסודר הקשה ויהיה רושם של המיתה.

[55] גירסת הרמב"ם [סנהדרין טו ה] - וכורכין על צוארו. ופירש בדינא דחיי שהעדים עושים כן כדי לקיים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו.

[56] רש"י הביא את הפסוק הנאמר לגבי אונן - וימיתהו ה', וקשה מדוע לא הביא את הפסוק שהוזכר קודם לכן [שם ז] אצל ער וימיתהו ה'.

[57] ומטעם זה כרכו את צוארו בסודר רך כדי שלא יחבל ותהיה מיתתו מיתה שיש בה רושם. וראה בהערה על המשנה.

למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה שאינו מכירו דומה לפניו לקיתון (כעין כוס) של זהב. סיפר הימנו (שוחח עמו) דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו תלמיד חכם מעם הארץ, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה מה שאין כן בכלים היקרים שגם אם אירע להם דבר מה ניתנים הם לתיקון.

א מסופר: אשה ששמה אימרתא בת טלי, בת כהן שזינתה הואי [היתה] אקפה [צוה להקיפה] רב חמא בר טוביה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפה.

אמר רב יוסף: טעה רב חמא בר טוביה בתרתי [בשתיים]; טעה בהלכה שקבע רב מתנה שדינה בפתילה של אבר. וטעה בדתניא [במה ששנינו בברייתא ], ששנינו, נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), ומן הפסוק למדים: בזמן שיש כהן המשמש בבית המקדש יש משפט בדיני נפשות, בזמן שאין כהן — אין משפט.

ב שנינו במשנה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה ונידונה בשריפה ממש, ואמרו לו חכמים שלא היה בית הדין של אז בקי. אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה [היה], והם פירשו את הפסוק כמשמעו.

ושואלים: האם הכי [כך] אמר להו [להם, לחכמים] ר' אלעזר בר' צדוק והכי אהדרו ליה [וכך השיבו לו החכמים]? והתניא [והרי שנינו בתוספתא] בנוסח אחר, אמר ר' אלעזר בר' צדוק: זכורני כשהייתי תינוק, ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפוה. אמרו לו חכמים: קטן היית אז, ואין מביאין ראיה מן הקטן, כי שמא לא הבנת כראוי את הענין. והרי זו סתירה בולטת בין הגרסות! ומשיבים: שני מעשים נפרדים הוו [היו] ובשניהם העיד ר' אלעזר בר' צדוק.

ושואלים: הי [איזה] מהם אמר להו ברישא [להם לחכמים בתחילה]? אילימא הא קמייתא [אם תאמר את זו הראשונה] הכתובה במשנה אמר להו ברישא [להם תחילה] — דבר זה לא יתכן, כי אם אמר להם על דבר שאירע כשהוא גדול ולא אשגחו ביה [השגיחו בו], ודחוהו באומרם שבית הדין לא היה מוסמך, אמר להו [להם] אחר כך מעשה שאירע כשהוא קטן ואשגחו ביה [והשגיחו בו?!]

אלא, הא [זו] השנויה בתוספתא אמר להו ברישא [להם בתחילה], ואמרו ליה [לו]: קטן היית ואין מביאים ראיה מן הקטן, ואמר להם מעשה שאירע כשהוא גדול, ואמרו ליה [לו]: טעם הדבר מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי בהלכה.

ג משנה מצות הנהרגין כיצד היו עושים? — היו מתיזין (קוצצים) את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. ר' יהודה אומר: אין עושים כן, שכן ניוול הוא לו במיתה זו. אלא מניחין את ראשו של הנידון על הסדן וקוצץ בקופיץ (סכין גדולה). אמרו לו החכמים: אם חושש אתה לניוול הרי אין מיתה מנוולת מזו וטוב לו שימיתוהו כדרך שאמרנו אנו.

ד גמרא תניא [שנויה תוספתא] בהמשך לדברים שבמשנה: אמר להן ר' יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה "ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג) ואין לנהוג כמנהגי הגויים!

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם כנגד טענה זו? ומשיבים: כיון דכתיב [שנאמר ה] מיתת סייף באורייתא [בתורה], לא מינייהו קא גמרינן [מהם אנו לומדים], ואנו עושים כדיננו ואיננו מתחשבים בהם כלל, הגם שיש בדין הגויים משום דמיון והקבלה.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שדבר שהוא ממנהג ישראל אין אוסרים אותו אף שגם הגויים נוהגים כן, אם כן הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] שורפין על המלכים כלים ובגדים כביטוי של אבל ודבר זה הוא לא מדרכי האמורי, ומותר, היכי שרפינן [איך שורפים אנו]? והכתיב [והרי נאמר]: "ובחקתיהם לא תלכו"! אלא, כיון דכתיב [שנאמרה] שריפה על מלכים באורייתא [בתורה] דכתיב [שכן נאמר]: "ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (ירמיה לד, ה), לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים] אלא מנהגנו שלנו בידינו אף שגם הגוים נוהגים כך. והכא נמי [כאן גם כן] כיון שנאמר סייף באורייתא [בתורה] — לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים].

והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] באידך פירקין [בפרקנו האחר] במסכת זו, אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. בשלמא [נניח] לגבי עיר הנדחת כתיב בהו [נאמר בהם] במפורש: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג, טז). אלא רוצח מנלן [מנין לנו] שדינו בחרב?

ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (שמות כא, כ), ו"נקימה" זו איני יודע מה הוא. כשהוא אומר "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה), הוי אומר: "נקימה" זו מיתה בסייף. ושואלים: ומנין שקוצצים ראשו בחרב?

ואימא דבריז ליה מיברז [ואמור שדוקר הוא אותו] בחרב! ומשיבים: "לפי חרב" כתיב [נאמר], משמע שבלהב החרב מכים ולא בחודה.

ושואלים: ואימא דעביד ליה גיסטרא [ואמור שעושה אותו מחצית], שחותכים אותו באמצע גופו! ומשיבים, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" — ברור לו מיתה יפה, ואילו בהריגתו על ידי חציית גופו בחרב אין משום מיתה יפה.

ועדיין מקשים: אשכחן דקטל עבדא [מצאנו ראיה למי שהרג עבד] שנידון בסייף, ואולם ההורג בר [בן] חורין מנא לן [מנין לנו]?

ומשיבים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא? אם קטל עבדא [הרג עבד] דינו בסייף, ההורג בר חורין יהא דינו בחנק בלבד?

ראיה זו דוחים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק קל מסייף. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי יתכן באמת כי בן־חורין, החמור יותר, מיתתו בחנק דווקא!

ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא לו, נלמד הדבר מן הברייתא] השנויה על האמור בדיני עגלה ערופה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא, ט) הוקשו [הושוו] בכתוב זה כל שופכי דמים לעגלה ערופה; מה להלן בעגלה ערופה עצמה חותכים את ראשה בסייף ומן הצואר, אף כאן בעונש הרוצח בסייף ומן הצואר.

ומקשים: אי מה להלן [או מה שם] בעגלה ערופה חותכים את הצוואר בקופיץ, וממול (בהמשך) העורף, אף כאן ברוצח ידון בקופיץ וממול עורף! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" — ברור לו מיתה יפה. ואם כי לומדים את עיקר הדין מעגלה ערופה, הרי בוררים לנידון את העונש הקל במידת האפשר על פי דין תורה.

ה משנה מצות הנחנקין כיצד היו עושים? — היו משקעין אותו את הנידון בזבל עד ארכובותיו שלא יזוז, ונותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה עד אחד מושך אצלו וזה העד האחר מושך אצלו, עד שנחנק ונפשו יוצאת.

ו גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: את הכתוב "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ, י) דורשים: "איש" פירושו: אדם מבוגר — פרט לקטן שלא התבגר שנאף, "אשר ינאף את אשת איש" — פרט לאשת קטן שאין נשואין לקטן קרויים נשואין. "אשת רעהו" — פרט לאשת אחרים כלומר, גוים, שאינם קרויים "רעהו".

"מות יומת" משמעו: בחנק. ודנים: אתה אומר שמיתתו בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות אחרות האמורות בתורה? אמרת [אומר אתה]: כל מקום שנאמר לשון "מיתה" בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, אלו דברי ר' יאשיה, כלומר, כיון שאין לימוד מיוחד להחמיר, מקבלים את דברי התורה כמתכוונים למיתה הקלה ביותר — מיתת חנק.

ר' יונתן אומר: לא מפני שהיא, החנק, קלה שבמיתות אלא לדעתו כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ושאר מיתות צריך שיפורשו במיוחד בכתוב.

רבי (יהודה הנשיא) אומר בשיטת ר' יונתן: נאמר בכמה מקומות מיתה בידי שמים, ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים הריהי מיתה שאין בה רושם חיצוני, אף מיתה האמורה בידי אדם — מיתה שאין בה רושם.

ומקשים: ואימא [ואמור] שתהא זו מיתת שריפה שאף היא אינה עושה רושם מבחוץ! ומשיבים: מדאמר רחמנא [כיון שאמרה התורה] ופירשה כי בת כהן נידונה בשריפה, מכלל הדברים אנו לומדים דהא [שזו], כל אחרת שזנתה, לאו [לא] בת שריפה היא אלא נידונה במיתה אחרת שאינה עושה רושם, והיא חנק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

To what is a Torah scholar compared when he is standing before an ignoramus? At first, when he does not know him, the ignoramus considers him to be like a goblet [lekiton] of gold. Once he has conversed with him concerning mundane matters, he considers him to be like a goblet of silver, i.e., the stature of the Torah scholar is downgraded in the eyes of the ignoramus. Once the scholar has received benefit from the ignoramus, he considers him to be like an earthenware goblet, which once broken cannot be fixed.

The Gemara relates: Imrata bat Talei was a priest’s daughter who committed adultery. Rav Ḥama bar Toviyya surrounded her with bundles of branches and burned her.

Rav Yosef says: Rav Ḥama bar Toviyya erred with regard to two halakhot. He erred with regard to the ruling of Rav Mattana, i.e., that burning is performed using a wick of lead, and he erred with regard to that which is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge that will be in those days” (Deuteronomy 17:9), that at a time when there is a priest serving in the Temple, i.e., when the Temple is built, there is judgment of capital cases. By inference, at a time when there is no priest, there is no judgment of capital cases.

§ The mishna teaches that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: An incident occurred with regard to a priest’s daughter who committed adultery, and she was executed by actual burning, and the Sages said to him that the court at that time was not proficient in halakha. Rav Yosef says: It was a court of the Sadducees, who interpreted the verse according to its straightforward meaning.

The Gemara asks: Did Rabbi Elazar ben Tzadok say that to the Sages, and did the Sages answer him in that manner? But isn’t a different version of the exchange taught in a baraita: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: I remember when I was a child, and was riding on my father’s shoulders. And they brought a priest’s daughter who had committed adultery, and surrounded her with bundles of branches and burned her. The Sages said to him: You were a minor at that time and one cannot bring proof from the testimony of a minor, as perhaps you did not understand the proceedings properly. The two versions of this exchange do not accord with each other. The Gemara answers: There were two separate incidents, and Rabbi Elazar ben Tzadok testified with regard to both.

The Gemara asks: Which incident did he tell the Sages about first? If we say that first he told them about this first incident, i.e., the one that is recounted in the mishna, this is unreasonable; if he first told them about the incident that occurred when he was an adult, and they paid no attention to him, but rejected his statement by responding that the court was not proficient in halakha, would he tell them afterward about the incident that occurred when he was a small child and think that they would pay attention to him?

Rather, it is clear that he first told them about that incident, i.e., the one recounted in the baraita, and they said to him: You were a minor, and one cannot bring proof from the testimony of a minor. And then he told them about the incident that occurred when he was an adult, and they said to him: The court did so because the court at that time was not proficient in halakha.

MISHNA: The mitzva of those who are killed, i.e., the process of execution by decapitation, is carried out in the following manner: The executioners cut off his head with a sword, the way that the monarchy does when a king sentences a person to death. Rabbi Yehuda says: This manner of execution is improper, as it degrades him. Rather, they place the head of the condemned on the block, and chop it off with a cleaver [bekofitz]. The Rabbis said to him: If you are concerned about his degradation, there is no death penalty more degrading than that. It is better for him to be executed in the manner described first.

GEMARA: It is taught in a baraita (Tosefta 9:3): Rabbi Yehuda said to the Rabbis: I too, know that it is a degrading death, but what shall I do, as the Torah states: “And you shall not follow their statutes” (Leviticus 18:3), i.e., it is prohibited to adopt the practices of the gentiles.

The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this claim? The Gemara answers: Since decapitation by the sword is written in the Torah, it is not from the gentiles that we learn it. This is Torah law, and the custom of the gentiles is not taken into consideration. It is of no import that they have a corresponding type of execution.

As, if you do not say so, that a Jewish custom is not forbidden even if the gentiles have the same custom, then that which is taught in a baraita poses a difficulty. The baraita teaches: One burns vessels and clothes over the deaths of kings as an expression of grief, and this is not forbidden for being of the ways of the Amorites. How can we perform this burning? But isn’t it written: “And you shall not follow their statutes”? Rather, since burning items over the death of a king is written in the Torah, as it is written: “And with the burnings of your fathers, the first kings who came before you, so shall they make a burning for you” (Jeremiah 34:5), it is not from the gentiles that we learn it. And here too, since decapitation by the sword is written in the Torah, it is not from them that we learn it.

§ The Gemara asks: And with regard to that which we learned in a mishna in another chapter of this tractate (76b): These transgressors are those who are killed by decapitation: The murderer and the people of an idolatrous city, there is a difficulty. Granted, the people of an idolatrous city are executed in this manner, as it is written concerning them: “You shall smite the inhabitants of that city with the edge of the sword” (Deuteronomy 13:16). But with regard to a murderer, from where do we derive that he is executed by decapitation?

The Gemara answers that it is derived as it is taught in a baraita: It is stated in the verse: “And if a man smites his slave or his maidservant by the staff and he dies under his hand, he shall be avenged” (Exodus 21:20). Prima facie, I do not know what this vengeance is referring to. When it says: “And I will bring upon you the sword avenging the vengeance of the covenant” (Leviticus 26:25), you must say that vengeance is decapitation by the sword.

The Gemara asks: But why not say that the executioner should stab him with a sword, rather than decapitate him? The Gemara answers: It is written with regard to the people of an idolatrous city: “With the edge of the sword,” indicating that the execution should be administered with the edge of the sword and not its point.

The Gemara asks: But say that the executioner should cut him in half [gistera], down the middle of his body. The Gemara answers that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner, one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. Cutting his body in half is not a compassionate manner of execution.

The Gemara asks: We have found proof that one who killed a Canaanite slave is executed by decapitation. But from where do we derive that one who kills a freeman is executed in the same manner?

The Gemara answers: But is it not inferred a fortiori? If one who killed a Canaanite slave is executed by the sword, should one who killed a freeman be executed merely by strangulation?

This Gemara rejects this answer: This works out well according to the one who says that strangulation is a more lenient type of capital punishment than decapitation. But according to the one who says that strangulation is more severe than decapitation, what can be said? It is possible that one who murdered a freeman is in fact executed by strangulation.

The Gemara answers: The mishna derives it from that which is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And so shall you put away the innocent blood from your midst” (Deuteronomy 21:9), that all spillers of blood are compared to the heifer whose neck is broken as atonement for an unresolved murder. Just as there, the heifer is killed by the sword and at the neck, so too here, murderers are executed by the sword and at the neck.

The Gemara challenges: If so, perhaps it should be derived that just as there, the heifer is decapitated with a cleaver and at the nape of the neck, so too here, murderers should be decapitated with a cleaver and at the nape of the neck. The Gemara answers that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner, one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. Although the type of capital punishment is derived from the heifer whose neck is broken, the most compassionate method of decapitation is selected.

MISHNA: The mitzva of those who are strangled is carried out in the following manner: The agents of the court submerge the condemned one in dung up to his knees so he cannot move, and one of them places a rough scarf within a soft one, and wraps it around his neck. This one, i.e., one of the witnesses, pulls the scarf toward him, and that one, the other witness, pulls it toward him, until the soul of the condemned one departs.

GEMARA: The Sages taught: The verse states: “And a man who commits adultery with another man’s wife, even he who commits adultery with his neighbor’s wife, both the adulterer and the adulteress shall be put to death” (Leviticus 20:10). The term: “A man,” is interpreted as excluding a minor boy who committed adultery before he came of age. The phrase: “Who commits adultery with another man’s wife,” is interpreted as excluding the wife of a minor boy; marriage to a minor is not considered halakhic marriage. “His neighbor’s wife” excludes the wife of another, i.e., a gentile, who is not referred to as “his neighbor.”

“Shall be put to death” means death by strangulation. Do you say that his execution is by strangulation, or is it rather by one of all the other types of death penalty stated in the Torah? You must say that it is by strangulation, as everywhere that the death penalty is stated in the Torah without specification you may not take it to be more stringent with regard to it, i.e., to mean that the sinner should be sentenced to a severe type of execution; rather, you must take it to be more lenient with regard to it, i.e., that a lenient type of execution should be applied. Consequently, the sinner is sentenced to be executed by strangulation, which is the least severe type of capital punishment. This is the statement of Rabbi Yoshiya.

The baraita continues: Rabbi Yonatan says: It is not because strangulation is the most lenient type of capital punishment; rather, there is a principle that every death penalty stated in the Torah without specification is nothing other than strangulation, whereas the other types of capital punishment must be stated explicitly in the verse.

Rabbi Yehuda HaNasi says, in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan: Death at the hand of Heaven is stated in the Torah, and death at the hands of a person, i.e., court-imposed capital punishment, is stated in the Torah. Just as the death at the hand of Heaven that is stated in the Torah is a death that leaves no external mark, so too, the death at the hands of a person that is stated in the Torah is a death that leaves no external mark, i.e., strangulation.

The Gemara asks: But why not say that perhaps it is referring to execution by burning, which also leaves no external mark? The Gemara answers: From the fact that the Merciful One states explicitly that a priest’s daughter who committed adultery is executed by burning one can learn by inference that this other woman who committed adultery is not liable to be executed by burning, but rather by a different type of execution that does not leave a mark, i.e., strangulation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמלים קטנים כלומר נשחטו הקטנים ונשארו הגדולים נושאין עורותיהן אחריהן:

א"ר אלעזר למה ת"ח דומה בפני ע"ה בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר אין לו תקנה:

אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי אקפה חמא בר טובי' חבילי זמורות. אמר רב יוסף טעה בתרי טעה בדרב מתנה דאמר פתילה של אבר וטעה בהא דתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן משרת לפני ה' יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט והאידנא כיון דליכא כהן דליכא בית אף אין בזה"ז משפט מות. א"ר אלעזר ב"ר צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה כו'. אמרו לו קטן היה ואין ראיה לקטן. אמר להן מעשה אחר ראיתי כענין הזה ואני גדול א"ל אותו ב"ד שדנו כך לא היה בקי רב יוסף אמר ב"ד של צדוקים היה דלא גמירי ג"ש:

מצות הנהרגין מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה כו'. ולא חיישינן משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו מאחרי שמצאנו דכתיב בתורה הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי והכתיב ובחקותיהם לא תלכו אלא כיון דאשכחנן דכתיב קרא בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן הכא נמי כיון דכתיב סייף בתורה לאו מינייהו קא גמרינן. ואימא דבריז איבריז פי' לידקריה דקירה. לפי חרב כתיב ואימא דעביד ליה גסטרא פי' חולקו לשנים. אמר רב נחמן ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה ואסיקנא ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה כו' שנאמר ובערת הרע מקרבך גמר הבערה הבערה מעגלה ערופה:

מצות הנחנקין משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כו':

אע"פ שמדת הרבנות שנואה ראוי לתלמיד חכם ולבן מעלה להסתלסל במדותיו וליקר את רוחו שלא יתהדיט בין עמי הארצות ובישיבת קרנותיהם שהחכמים שנואי נפשם של אלו הם וכשהוא מתבזה מעט הם משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו ושורפין את נשמתו בהבל פיהם ומחתכין בגופו כחתוך בדלועים או בנבילה דרך הערה אמרו למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה:

כבר ביארנו שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים ושתהא סנהדרי קבועה במקומה לשם שנאמר ובאת אל הכהן וכו' בזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט ומ"מ דיני המלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה על הדרכים שביארנו וזהו שנרמז בתורה אח"כ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת ההרג ואמר על זה מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסייף כדרך שהמלכים עושים ומצד הסימנין כדי שימות מיד ר' יהודה אומר נוול הוא זה שהיה חושש שלא יעשה כן בנקל אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקפיץ ואמרו לו אין מיתה מנוולת מזאת ובגמ' אמרו שר' יהודה השיבם אף אני יודע שמנוולת היא אלא שמאחר ששתיהן שוות בנוול נוח לנו לעשות אותה שאין שאר האומות נוהגין בה והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

אע"פ שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אע"פ שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אע"פ שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אע"פ שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע"ז י"א א' ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:

עגלה ערופה מצות עריפתה בקפיץ ומאחריה ממול ערפה וההרג בסייף מן הצואר וזו היא ברירת מיתה יפה כמו שבארנו במשנה:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת החנק והוא שאמר מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותן סודר קשה לתוך רך וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו על הדרך שביארנו בשריפה אלא שמתאחרין במשיכתם עד שתצא נפשו זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

הבא על אשת איש הרי הוא בחנק ואם היא אשת קטן אפילו יבם שקנאה כבן תשע או אשת איש מי שאין לו אישות שניהם פטורין וכן קטן הבא על אשת גדול פטור אלא שהיא חייבת אם הוא מבן תשע ויום אחד ומשם ולמעלה שביאתו ביאה:

אמר ר' אלעזר למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ משום סירכא דריש לקיש דדריש בחנפי לעגי מעוג נקט לה הכא להא שעדת קרח גדולים היו דכתיב בהו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ולפי שנהנו ממנו נקלו בעיניו להכניס עמו במחלקתו.

אימרתא בת טלי כו'. אמר ר' יוסף טעה בתרתי טעה בדרב מתנה דיליף שריפה שריפה מעדת קרח והיינו טעמא דלא אמרינן טעה במתני' דהא התם נמי מפרש דחבילי זמורות לאו מילתא היא אלא מילי דתלו בקראי נקט וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים ואל השופט בזמן שיש כהן עומד ומקריב יש משפט דיני נפשות משום דדיני נפשות כתיב התם כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו' ובזמן שאין כהן אין משפט ויש לפרש דהיינו טעמא דקא יליף מהתם לדיני נפשות ותו לא משום דהתם גבי סנהדרי קא מיירי וקמ"ל קרא דכי ליכא כהן ליכא סנהדרי הילכך דיני נפשות דבעו סנהדרי ממעטנא אבל דיני ממונות לא ממעיטנא:

פיסקא אמר ר' אלעזר בר' צדוק כו'. אמר ר' יוסף ב"ד של צדוקים הוה דלא גמירי ג"ש והכי אמר והכי אהדרו ליה כדקתני במתני' ומקשינן עלה והתניא כו' אלמא לאו משום דלא היה ב"ד שבאותה שעה בקי דחו ליה אלא משום דהוה קטן ומפרקינן שני מעשים היו ופשוטה היא:

מתני' מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה ובגמרא יליף לה מקראי ר' יהודה אומר ניוול הוא זה מפרש בגמרא דמשום דרכי האמורי קאמר אלא מניח את ראשו על הסדן עץ רחב ועבה לשון סדן השקמה (ב"ב ע"א.) ופעמים שמקצבין עליו בשר וקוצץ אותו בקופיץ דקופיץ נמי חרב קרו ליה והוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן (ביצה ל"א.) גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ערופה (סוטה מ"ה:) ופטר חמור (בכורות י"ג.) עורפו בקופיץ ומאחריו. אמרו לו אין לך מיתה מנוולת מזה אינהו סבור דר"י כי קאמר גבי חרב ניוול הוא זה משום דבעי מיתה יפה קאמר כדרב נחמן דדריש ואהבת לרעך ואמטול הכי קא מהדרי ליה אין לך מיתה מנוולת מזו יש אומרים לפי שממיתין אותו בקופיץ כבהמה אבל סייף אין עשוי אלא לאדם ואני אומר שאין זה נקרא ניוול אלא ביזוי [והכא דקרי לה ניוול] מה טעם לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן ואין לך מיתה מנוולת מזו אבל סייף אינו כן לפי שפיו דק וחד יתר מדאי וחותך כדרכו והולך ולהכי אהדר להו ר' יהודה בברייתא דטעמיה דידיה לאו משום ניוול ממש הוא דבעינן מיתה יפה וליכא אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ודרך מלכות להתיז את ראשו בסייף והיינו דקאמר להו ניוול הוא זה כלומר דין מנוול ומאוס הוא זה ללמוד מדרכי האמורי אלא עבדינן בקופיץ דקופיץ נמי חרב קרו ליה. ורבנן דאמרי בסייף סברי כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב החרם אותה ואת כל בהמתה ואת כל זכורה לפי חרב וחרב משמע בין סייף בין קופיץ לאו מינייהו קא גמרינן ובדין הוא דליעביד בין בסייף בין בקופיץ דהא חרב משמע בין סייף בין קופיץ אלא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. והא דתניא שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישתן ואין בזה משום דרכי האמורי וכולה פשוטה היא:

והא דתנן באידך פרקין אלו הן הנהרגין רוצח כו' אימא דבריז ליה מברז נוחרו בחרב כעין ברזא דחביתא שהוא נקב שהיין יוצא ממנו ומפרקינן לפי חרב כתיב ופי החרב הוא אחד משני צדדיה לארכה כדכתיב חרב פפיות אבל חודה של חרב לצד ראשה אינו נקרא כן ויש אומרים לפי שהחרב יש לה שני פיות ואם תאמר שדוקרו בה נמצא בשרו נקרע מכאן ומכאן והתורה אמרה לפי חרב חד. ואי קשיא לך מכדי כי קיימינן גבי ההורג עבד קיימי' ומקרא דהבאתי עליכם קא גמרינן לה בגזירה שוה והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב כלל ואיכא למימר דיליף חרב חרב מהתם מה להלן לפי חרב אף כאן לפי חרב וצריך עיון. ומסתברא לי דכיון דארבע מיתות גמרא גמירי להו לא מצינן למימר דחרב דכתיב באנשי עיר הנדחת לאו היינו חרב דכתיב גבי רוצח דא"כ הוו להו חמשה הילכך כיון דכתיב לפי חרב באנשי עיר הנדחת כמאן דכתיב באידך דמי:

ומקשינן ואימא דעביד ליה גיסטרא גוסי תרין קורעו לאורכו לשנים ומפרקינן אמר קרא ואהבת לרעך כמוך וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפי' רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזר אחר זכותו לברור לו מיתה יפה ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה ואלו גיסטרא לאו מיתה יפה לפי שהוא נגזר ממוחו ועד רגליו ויש כאן ניוול יתר מדאי ויש אומרים לפי שמצד הסימנין הוא ממהר למות. והא דתניא נקם ינקם כו' אשכחן דקטיל עבדא דהוי בסייף קטיל בן חורין מנא לן ומהדרינן קל וחומר כו' ואע"פ שאין עונשין מן הדין הני מילי לחיובי עונש היכא דלא כתיב עונש אבל הכא דכתיבא מיתה סתם גלויי מילתא בעלמא הוא:

מתני' מצות הנחנקין כו' תנו רבנן איש פרט לקטן דלאו בר עונשין הוא אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן דלית ליה קידושין ואפי' ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו דקני לה בקידושי אחיו לענין מיסרא לעלמא לא קני לה את אשת רעהו פרט לאשת אחרים כותים שאין להם קידושין ואפי' נשואה נמי דאית להו הני מילי לגבייהו דידהו אבל גבי ישראל לא מות יומת בחנק שכל מקום שנאמרה מיתה סתם כו'. ר' אומר נאמרה מיתה בידי אדם ונאמרה מיתה בידי שמים מה להלן מיתה שאין בה רושם אף כאן מיתה שאין בה רושם ר' טעמיה דר' יונתן קא מפרש ואזיל. ומקשינן ואימא שריפת נשמה וגוף קיים שהיא מיתה שאין בה רושם ומפרקינן מדאיצטריך רחמנא לאפוקה לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל לשריפה שמע מינה נשואה בת ישראל לאו בשריפה:

גמרא ואימא שריפה מדאמר כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דרבי יונתן נמי ס"ל דאי אתה רשאי למושכה להחמיר וחנק קלה משריפה ולא איצטריך ליה לדרשה דמיתה שאין בו רושם אלא לאפוקי מסייף דקלה מכולם דלא מפני שהיא קלה דקאמר ר' יונתן משמע דלא ס"ל האי טעמא דאי אתה רשאי למשכה להחמיר כלל דאל"כ מאי פליג אדרבי יאשיה דאימא דרבי יאשיה נמי לאפוקי משריפה קאמר הכי ועוד נראה בעיקר קושיין דא"נ דס"ל לר' יונתן סברא זו דאי אתה רשאי למושכה ולהחמיר מ"מ פריך שפיר ואימא שריפה וליכא חנק בעולם דד' מיתות גמירי לה לא אסיק אלא לרבי יאשיה ועי"ל דהכי פריך ואימא שריפה וקושטא הוא דשריפה קלה מחנק ומשני מדאמר רחמנא בת כהן כו' וק"ל:

בפירש"י בד"ה לפי חרב כתיב פיפיות של חרב שני צדדין כו' עכ"ל הוצרך לזה דפי הוא צדו של חרב דלא נימא פי הוא העוקץ של חרב דמבריז ביה אבל פיפיות משמע ב' צדדין דב' עוקצין לא שייך בחרב וק"ל:

תוס' בד"ה איש פרט לקטן אבל האשה מחייבה בביאת כו' עכ"ל ר"ל דודאי קטן פטור מכל עונשין שבתורה ולא איצטריך למעוטי אלא משום דהאשה מחייבת על ידו וס"ד שיהא גם הוא נהרג מתוספות דפרק קמא דקידושין ע"ש:

על עסקי נפשות כדריש לקיש מ"ד בחנפי לעגי וגו' וכבר היה משה ואהרן מהלכים בדרך וכו' מה שיש לדקדק בכל זה תמצא בחידושי הלכות ע"ש:

למה ת"ח כו'. ר"ל בתחלה דומה לקיתון של זהב ע"ש התורה שבו שנאמר בההנחמדים מזהב סיפר הימנו דברים של חולין אזלא ליה התורה הדומה לזהב ודומה לו עדיין לקיתון של כסף ע"ש החכמה שבו שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף נהנה ממנו הרי הוא השוחד המעור עיני חכמים אזלא ליה החכמה ודומה לקיתון של חרס כיון שנשבר כו' שמתוך שנהנה ממנו מתקלקלים המשפטים כמה שכתוב ויסלף דברי צדיקים וק"ל:

גמ' טעה בדרב מתנא כו'. נ"ב ויש לי לישבו דלא טעה וצורך שעה היה ומשום הכי שריפה שלא כדיני ישראל בפתילות אבר שלא יאמרו דנין אפילו בזמן הזה אלא שריפה לפי שעה וצורך שעה לאותו הדור היה ודו"ק ואינני כחולק על התלמוד שהרי אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה אלא למשיחא וק"ל. מה להלן מן הצואר אף כאן מן הצואר כו' כצ"ל ונמחק בסייף:

רש"י בד"ה למה תלמיד כו' מממונו הוקלו כו' כצ"ל:

בד"ה נקום ינקם כו' ידו דהוי במיתת ב"ד כצ"ל:

תד"ה טעה. ואף כו' נמי חזר בו. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא להקל. ולקמן כו' דד"מ כסדרן כו'. ושם לא פי' כן אלא משום שלא פי' כו' ע"כ קלה היא כו':

גמרא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב כו'. נ"ב עמש"ל (מ"ו ב'):

תוס' ד"ה טעה כו' חוזר. צ"ל חזר ונ"ב כוונו להשמר דלא נימא מנלן דטעה דילמא כדראב"צ הוא דעבד. לז"א דאף ר"א הדר ביה ודאי דחלילה לו לחלוק על הרבים. ברם אכתי איכא למידק בהך עובדא דר"ח. דילמא לעולם ר"ח לא קטעי מידי. אטו מתני' לא שמיע ליה [עי' מהר"ם] אלא ודאי ידע מתני' וברייתא. ואדרבה משום דאיהו בזמן החורבן הוה שכבר בטלו ד"נ. לא דן אותה במיתת ב"ד ממש אלא מעין אותה מיתה ודומיא דעובדא דבר חמא (פז"ב) [לעיל כז] דאמר ר"ג אי ודאי קטל לכהיוה לעיניה דסומא חשיב כמת וגם משום דב"ד הורגין שלא מן הדין אלא לצורך שעה למגדר מלתא. וה"ט דר"ח דלא עבד בה עובדא דשריפת ב"ד כי היכי דלא להוי כשריפה שנמסרה לב"ד ואתי למטעי ולמידן ד"נ. ומ"מ כעין דאורייתא עבד [ועי' רש"ל]:

ד"ה בזמן. מלמד כו'. נ"ב א"א משם אין כ"כ ראיה דילמא היינו בא"י דוקא הוא דבטלה ד"נ משבטלה סנהדרין מלשכת הגזית דכתיב דברי ריבות בשעריך אבל בח"ל לא קפיד קרא להכי דייק הכא מה כהן דמיותר לאתויי ח"ל:

לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לוֹ לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב. נראה לי בס"ד הקתון שותין בו מים והתלמיד חכם מלא מים היא התורה שנקראת מים. גם קראו קִתּוֹן אותיות תִּקּוּן כי התלמיד חכם הוא תיקון העולם דְּאִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה). ואם סִפֵּר עִמּוֹ דּוֹמֶה לְכֶּסֶף שהכסף משחיר בשמוש היד ואין הזהב משחיר ואם נהנה ממנו דומה לחרס כדמסיים כן זה אין לו תקנה שיכבדהו אחר שנתבזה בעיניו.

גמרא איש פרט לקטן. עי' פסחים דף צא ע"ב תוס' ד"ה איש קדושין דף יט ע"א תוס' ד"ה למעוטי. ערכין דף ג ע"א תו' ד"ה למעוטי:

בגמרא אמר רב יוסף טעה בתרתי: עיין במהרש"ל שהקשה דלמא להוראת שעה הרג אותו. אכן זה א"ש לפי מה שכתב הר"ן לעיל (דף מ"ו ע"א) דהא דאמרן שב"ד ממיתין ועונשין שלא מן התורה היינו דוקא ב"ד מומחים וסמוכים ודלמא ידע רב יוסף דרב חמא לאו ב"ד מומחים וסמוכים הוי:

ואהכי אהדרו ליה והתניא: הכא לא הוי מצי לשנויי כדמשני במגילה (דף כ' ע"א) חדא ועוד קאמרו ליה חדא דאין מביאים ראיה מן הקטן ועוד כו' ע"ש ומאי דשייר במתניתן קתני בברייתא משום דבמתניתן משמע שלא היה קטן בשעת המעשה כמו שפירש רש"י בד"ה הכי קאמר והיינו דדייק הגמרא להקשות גם מהכי אמר להו:

ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא. ור' יהודה סבר כיון דלא כתיב בתורה איך תהיה מיתת סייף מנייהו גמרינן כן כתבו התוס' בע"ז (דף י"א) ע"ש:

כיון דכתיב שריפה באורייתא: הא דקרי ליה באורייתא היינו משום דאין נביא רשאי לחדש דבר א"כ ע"כ הלכתא היא ואסמכוה אקרא וכמו דאמרינן לעיל ס"פ כה"ג. ולכן א"ש ג"כ הא דמביא קרא דירמיה ולא קרא דוישרפו אותם שם דעצמות שאול ויהונתן דשם הוי ג"כ הפירוש ששרפו עליהן כדרך המלכים כמו שפירש רש"י בשם התרגום אלא כיון דשם אינו רק ספור מעשה ולא ציווי נביא אין שייך לקרותו כתוב באורייתא:

ואימא דבריז ליה מברז לפי חרב כתיב. אף דלפי חרב דוקא גבי עיר הנדחת כתיב מ"מ כיון דכבר מייתינן מיתת סייף גם לרוצח מסתמא לא מחלקינן בין מיתה זו לזו:

מדתני' ואתה תבער הדם הנקי: ק"ק א"כ לרבנן ואתה תבער הדם הנקי ל"ל אכן בזה כבר הרגישו התוס' בכתובות (דף ל"ז ע"ב) וכתבו שם בשם רש"י דלרבנן קרא דואתה תבער להיכי שנמצא ההורג אחר עריפת העגלה דוהרגין וקרא דלארץ לא יכופר אתיא לעגלה שעבר עליה יוה"כ שעורפין אותה והסוגיא דכתובות אליבא דר"ש אזלא ע"ש. וא"ל דא"כ לר"ש הך דרשה מנ"ל דעגלה שעבר עליה יוה"כ שעורפין אותה די"ל דנפקא ליה מדרשה דאביי או דרב פפא בכריתות שם דודאי גם לרבא טעם אביי דמכיר ההורג אתיא שפיר רק דהוא סובר דעכ"פ טרח הקרא וכתב כדאשכחינן בכמה מקומות דלפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ ואתי קרא להשמיענו הסברא ולכן לר"ש י"ל דנפקא ליה מסברא דמכיר ההורג גם אליבא דרבא. ובזה א"ש ג"כ מה דקשיא לכאורה עוד לפי הסוגיא דכאן דאית ליה לר"ן קרא דרוצח בסייף דא"כ מאי פריך לקמן (ריש פרק הנחנקין) למ"ד חנק חמור דילמא עד דקטיל ליה מקטל ע"ש הא אי אפשר לומר כן דא"כ דבאביו אינו חייב עד דקטיל ליה ע"כ מוכח מדחלק הכתוב דין אביו מדין רוצח דעלמא דרוצח דעלמא בסייף שהוא קיל מחנק א"כ ל"ל ואתה תבער הדם הנקי אע"כ מוכח דאיכא למיטעי דבחנק הוא וא"כ ע"כ מכה אביו לא עד דקטיל ליה מיקטל. אכן לפי הנ"ל י"ל דמדאצטריך ואתה תבער לא מוכח מידי דהא יש לאוקמא לנמצא ההורג אחר עריפה וקרא דלארץ לא יכופר היכי שעבר עליו יוה"כ כמו לרבנן וכדעת רש"י הנ"ל ג"כ דעת הרמב"ם בהל' רוצח דנמצא ההורג אחר עריפת העגלה מואתה תבער הדם הנקי אתיא:

או אינו אלא באחד מכל מיתות האמורות בתורה: ק"ק הא ע"כ בסייף דוקא יכול לאוקמא דבסקילה א"א לומר מדהוציא הכתוב ארוסה מכלל נשואה וכן בשריפה ליכא למימר מדהוציא הכתוב ב"כ מכלל בת ישראל וא"כ לא הול"ל כלל במקום פרט אלא או אינו אלא בסייף:

רבי אומר נאמר מיתה בידי שמים: ק"ק לפי מה דאמרינן לקמן (ס"פ הנשרפים) ר"ש אומר מה להלן בחנק אף כאן בחנק וא"כ בהך גז"ש גופא נילף ג"כ כאן ולמה מצריך רבי הכא אליבא דר"ש גז"ש דנאמר מיתה בידי שמים וי"ל דכיון דילפינן הך גז"ש לקמן מנביא השקר דהוא בחנק לר"ש וזה גופא לא אתיא לר"ש רק משום דמיתה סתם אינו אלא חנק כדאמרינן לקמן (דף פ"ט סע"ב) לכן ע"כ צריך להך גז"ש דהכא וכן לא קשה לר"ע דיליף לקמן והזר הקרב יומת ממדיחי עיר הנדחת דבסקילה נילף גם מות יומת דא"א משם כיון דלא נמסרו רק התיבות לגז"ש ולא מאין ילפינן דהא אמרינן לקמן דהכא ע"כ ליכא למימר בסקילה מדהוציא הכתוב ארוסה מכלל נשואה. אך דאליביה דר' ישמעאל קשה לכאורה דיליף לקמן דבמיתה בידי שמים יומת מיומת וא"כ גם הכא נאמר כן ומנ"ל כלל דא"א בחנק דלמא רק במיתה בידי שמים והרי אפילו ר"ע דפליג שם אר' ישמעאל אינו אלא משום דילפינן יומת מיומת ולא יומת מימות אם כן הכא אפילו ר"ע יודה דהא בתרווייהו כתיב יומת והרי ר' ישמעאל ע"כ מדרבי יליף וכמש"כ התוספות לקמן בד"ה קמפלגי ואין לומר דהכא היינו טעמא דלא אמרינן מיתה בידי שמים כיון דכתיב מות יומת דמשמע בכל מיתה שאתה יכול להמיתו דהיינו בידי אדם דמכ"מ תקשי דבנביא שקר וזקן ממרא דלא כתיב מות יומת מנ"ל דבסקילה דלמא רק במיתה בידי שמים וי"ל כיון דכתיב שם ובערת הרע מקרבך ע"כ ליכא לפרש רק בידי אדם וכן גבי נביא השקר כתיב לא תגור ממנו דמשמע דמיתתו בידי אדם ועוד מדחילק הכתוב אנכי אדרוש מעמו אך הנביא וגומ' וכן גבי מתנבא בשם ע"ז כתיב ובערת אכן גבי מכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל דלא כתיב בהו ובערת י"ל דה"ט דמיתתן בידי אדם מדכתיב מות יומת וכנ"ל:

ברש"י ד"ה פרט לאשת קטן. אשמעינן דקטן אין לו קדושין: ק"ק דזה סותר למה שכ' בקדושין (דף י"ט) דיבם קטן שיבם מדאורייתא קדושיו קדושין ורק ממיתה מעטי' קרא והאי קרא דפרט לאשת קטן לא אצטריך רק בכה"ג כמבואר שם בקדושין וכן קשה אמה שכתבו התוס' דאצטריך קרא במייעד לבנו קטן הא מסקינן שם דאין יעוד לקטן ורק לפי הס"ד הוי הש"ס רוצה לפשוט אבעיא דר"ל ולאוקמא ברייתא בכה"ג:

ד"ה אלא להקל. ד' מיתות כסדרן גמרא גמירי לה: צ"ע דלא אמרינן לקמן כן דכסדרן גמירי לה ועוד דא"כ ל"ל כל השקלא וטריא לעיל לילף איזה מהד' מיתות חמיר מחבירו כיון דגמירי לה והרי רבנן כר' יאשיה ס"ל דחנק קיל מכולן:

בתוספות ד"ה פרט לאשת אחרים. איסורא מיהא איכא: בקדושין (דף כ' ע"ב) כתבו דאיכא עשה דודבק באשתו ע"ש שביארו יותר דבריהם דהכא:

(נב ב) ב"ד של צדוקים הוה.—נ"ל שמעשה זה היה בימי הכה"ג חנן בן שת מבית חנין, והוא כעשר שנים לפני חורבן הבית. ובס' קדמוניות היהודים מצינו, שכה"ג זה צדוקי היה, וגם הושיב סנהדרין שהיו צדוקים, וכל אלה שעמדו למשפט בפני הסנהדרין שקדמו להם, שהיו מהפרושים שבו הצדוקים והעמידום בפני בית דינם אחר שכבר יצאו זכאים וגם הרשיעו אותם ודנו אותם למות.

למה תלמיד וכו'. משום דאיירי בעדת קרח נקט לה שהיו תלמידי חכמים כדכתיב (במדבר טז) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ועל שם שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקב''ה: בתחלה. בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו: רב חמא בדורות האחרונים היה כשאר האמוראים: טעה בדרב מתנה. דאמר לעיל שריפת ב''ד פתילה של אבר היא: וטעה בדתניא. שאין ב''ד ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו''ל כדאמרינן במסכת מכות (דף ז. ע''ש): של צדוקין. שדורשין מקרא ככתבו: ה''ק. רבי אלעזר לחכמים בתמיה כדאמרינן במתניתין דמשמע שראה מעשה זה משגדל והכי אהדרו ליה לא היה ב''ד בקי: והתניא. דאין מביאין ראיה מן הקטן אהדרו ליה: אמר להו כשהוא גדול. מעשה שראה בגדלו ולא אשגחו ביה דאמרו ליה לא היה ב''ד של אותה וכו' והדר אמר להו מעשה שראה בקטנו: מתני' ניוול הוא זה. השתא משמע מפני שהרגו מעומד ונופל: על סדן. עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים: גמ' שורפים על המלכים. שמתו מטתן וכלי תשמישן ואין בהן משום דרכי האמורי: אלא משום דכתיב הך שריפה בדאורייתא. שנאמר בצדקיהו בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך וגו': נקם ינקם. במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו דהוי במיתת ב''ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן: דבריז ליה מיבריז. תוקעה בבטנו או בגרונו כמו ברזא דחביתא: לפי חרב כתיב. פיפיות של חרב שני צדדין מכאן ומכאן דכתיב (תהלים קמט) חרב פיפיות אלמא תרי נינהו: גיסטרא. חולקו לאורכו לשנים: קטל בר חורין. דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם וכל מיתה סתם חנק הוא: מנלן. בסייף: מן הצואר. גרון: ממול עורף. מאחרי הפנים דכתיב (דברים כא) וערפו לשון עורף מול הרואה את העורף דהיינו אחורי צואר שרואין את העורף ועורף הוא קטרי''ל שכנגד הפנים דכתיב (ירמיה לב) ויפנו אלי עורף ולא פנים אלמא עורף להדי פנים: פרט לאשת קטן. אשמועינן דקטן אין לו קדושין: לאשת אחרים. כותי אשמועינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא: אלא להקל עליה. ולקמן מפרש דארבע מיתות כסידרן גמרא גמיר להו ר' יאשיה מסיני וכיון דחנק קלה מכולם על כרחיך נתנה לחייבי מיתות הסתומין שהרי אין לך כח להחמיר עליהם שמנין לך לדונם בחמורה שמא לא נתחייב בה: לא מפני שהיא קלה. דסבירא ליה כר''ש דאמר (לעיל דף מט:) חנק והרג: אינה אלא חנק. ור' מפרש לה לדרבי יונתן: נאמר מיתה בידי שמים. וימת גם אותו (בראשית לח) ונאמרה מיתה סתם בידי אדם: אין בה רושם. אין בה חבורה וסימן: מדקאמר רחמנא בת כהן שזינתה בשריפה מכלל דבת ישראל לאו בשריפה הלכך מות יומת הנואף ע''כ חנק הוא:
טעה בדרב מתנה. ואף רבי אלעזר ב''ר צדוק נמי חזר בו: בזמן שיש כהן יש שופט. המ''ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן דף פז.) מלמד שהמקום גורם: רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. לא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדמוכח בגמרא: אלא כיון דכתיב שריפה. תימה דמשמע הכא דאע''ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ''ק דמסכת ע''ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי''ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי . איש פרט לקטן. אבל האשה. מיחייבא בביאת בן ט' שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) ומייתי לה לקמן: פרט לאשת קטן. הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט' שבא על יבמתו וס''ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א''א קמ''ל והכי מוקמינן לה בפ''ק דקדושין (דף יט. ושם): פרט לאשת אחרים. והיינו כותי וקמ''ל דאין אישות לכותים אע''ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למישרי יפת תואר דדרשינן בפ''ק דקידושין (דף כא: ושם) אשת אפילו אשת איש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד