סנהדרין נא ע"ב

דף נא - ב

לעולם סובר רבי אליעזר כרבי ישמעאל שאמר כי הכתוב שהוציא בת כהן מכלל בת ישראל שתהא נידונת בשריפה, מדבר רק בארוסה ולא בנשואה, והכי קאמר וכך יש לפרש את דברי רבי אליעזר:

"את אביה" - אם זינתה ברשות אביה, דהיינו בעודה ארוסה, דינה בשריפה.

"ואת חמיה" - וכשהיא נשואה, אם מחמיה זינתה - דינה בסקילה כדין בת ישראל שזינתה עם חמיה, וכל אדם שזינתה עמו - דינה בחנק, כדין בת ישראל, כי הוא דורש מבנין אב, כי הכתוב שהוציא בת כהן מכלל בת ישראל - מדבר בארוסה, ואילו בת כהן נשואה לא הוציאה הכתוב מכלל בת ישראל.

אמר רבא להקשות, על פירוש זה בדברי רבי אליעזר:

מאי שנא? מדוע מפרשים בדברי רבי אליעזר באופן שונה "את אביה" ממה שמפרשים "את חמיה" או שנפרש אידי ואידי גם "את אביה" וגם "את חמיה" כי הכוונה שזינתה איתם ממש, או שנפרש אידי ואידי גם "את אביה" וגם "את חמיה" כי הכוונה שזינתה כשהיא תחת רשות אביה וכשהיא תחת רשות חמיה.

אלא אמר רבא: לעולם סובר רבי אליעזר כרבי שמעון הסובר כי שריפה חמורה מסקילה, ולכן מוכרחים לפרש כי בת כהן ארוסה יצאה מכלל בת ישראל מסקילה לשריפה, ובנשואה קסבר רבי אליעזר: היות ובת ישראל נידונת במיתה קלה מאוד - בחנק, די אם נחמיר על נשואה בת כהן לדון אותה בדרגה אחת יותר חמורה - בסקילה כארוסה.

כי מה ארוסה בת כהן - חד דרגא מסקינן לה, מעלין אותה בדרגה אחת יותר מבת ישראל, מסקילה לשריפה. אף נשואה - חד דרגא מסקינן לה, מעלין אותה בדרגה אחת יותר מבת ישראל, מחנק לסקילה.

שלדעת רבי שמעון סדר חומרת המיתות [מהחמור לקל] הן: שריפה, סקילה, חנק, הרג.

ולפי זה "את אביה" ו"את חמיה" שאמר רבי אליעזר, שניהם מתפרשים באופן שוה.

וכך מתפרשים דברי רבי אליעזר: "את אביה בשריפה" - אם זינתה "ברשות" אביה, בעודה ארוסה, הרי היא נידונת בשריפה.

"ואת חמיה בסקילה" - אם זינתה "ברשות" חמיה, שהיתה נשואה, הרי היא נידונת בסקילה.

מתקיף לה רבי חנינא: כיצד אפשר לומר שרבי אליעזר סובר כרבי שמעון, הא אידי ואידי רבי שמעון בשריפה קאמר! הרי רבי שמעון אמר במפורש כי בת כהן שזינתה בין אם היתה ארוסה ובין אם היתה נשואה נידונת בשריפה.

ואי אפשר לומר שרבי אליעזר חולק על רבי שמעון לענין נשואה שאינה נידונת אלא בסקילה, כי מנין ילמד רבי אליעזר לסבור כך, כי אם אינו סובר לדרוש את הבנין אב של רבי ישמעאל שהכתוב של בת כהן מדבר רק בארוסה ולא בנשואה. מוכרח לסבור שגם נשואה נידונת בשריפה, שהרי הכתוב דיבר בסתם בת כהן, בין ארוסה ובין נשואה.

ואם רבי אליעזר דורש את הבנין אב של רבי ישמעאל, שהכתוב של בת כהן מדבר רק בארוסה, אם כן בהכרח שנשואה בת כהן לא יצאה מכלל נשואה בת ישראל, אם כן כיצד תצא מחיוב חנק לחיוב סקילה, וכי בגלל שהחמיר הכתוב בארוסה החמורה שבת כהן חמורה יותר מבת ישראל, נחמיר גם בנשואה הקלה?

אלא אמר רבינא: לעולם סובר רבי אליעזר כרבנן, ואיפוך, ויש להפוך את דברי רבי אליעזר:

את אביה, דהיינו בעודה ברשות אביה שהיא ארוסה - דינה בסקילה.

ואת חמיה, כשהיא נשואה והיא ברשות חמיה - דינה בשריפה.

והאי דקאמר, ומה שאמר רבי אליעזר בלשון: את אביה, ולא נקט לשון ארוסה ולשון נשואה - סירכא בעלמא נקט, הוא נגרר בלשונו אחרי דברי תנא קמא שהביא את הפסוק "את אביה היא מחללת".

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כדברי רבי אליעזר, כדשלח ולפי ההסבר ששלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא לפרשו: שרבי אליעזר סובר כרבנן, כי בת כהן ארוסה שזינתה דינה בסקילה, ונשואה דינה בשריפה.

ופירוש דברי רבי אליעזר לפי רבי יוסי ברבי חנינא הוא: כי הזנות הקרובה לזינתה עם אביה, שקלה היא ממנה בדרגה אחת - דהיינו נשואה בת ישראל שזינתה שדינה בחנק, בבת כהן, הוציאה הכתוב מכלל בת ישראל להחמיר עליה שתהא נידונת בשריפה כדין בת שזינתה "את אביה".

ואילו הזנות החמורה מזינתה עם אביה, כגון: ארוסה בת ישראל שזינתה - שדינה בסקילה. בת כהן לא הוציאה הכתוב מכלל בת ישראל להקל עליה שתהא נידונת בשריפה, אלא דנים אותה כדין הכלה שזינתה "את חמיה" שדינה בסקילה.

אמר רב יוסף מה בא רב נחמן לומר: וכי הוא בא לומר הלכתא למשיחא? הרי הלכה זו אינה נצרכת עד ימות המשיח שיחזרו לחייב ארבע מיתות בית דין.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, הלכה של שחיטת קדשים לא ליתני - שהרי זו הלכתא למשיחא! כי אין שחיטת קדשים עד שיחזרו ויבנו את בית המקדש כשיבוא משיח ^[8].

אלא יש לומר כי שונים הלכה זו מצד - דרוש וקבל שכר, על עצם הלימוד.

הכא נמי כאן רב נחמן אמר את ההלכה שאינה נוגעת לנו עד ימות המשיח, מצד - דרוש וקבל שכר. אם כן מה הקשה רבי יוסף על רב נחמן?

תירץ רב יוסף: הכי קאמרי כך אמרתי להקשות על רב נחמן:

הלכתא למה לי? מדוע נקט רב נחמן לשון: "הלכה", וכי סוגיא דשמעתא הלכה קאמר, הרי אין בין תירוצו של רבין לתירוצו של רבינא שום שינוי בהלכה, ששניהם מפרשים בדעת רבי אליעזר שסובר כרבנן כי בת כהן הנשואה שזינתה דינה בשריפה, והארוסה דינה בסקילה.

ונחלקו רק בתיקון לשון הברייתא בדברי רבי אליעזר: רבין תיקן את לשון הברייתא לפי דעת רבנן בלא להפוך את הדין מכפי שהובא לפנינו. ורבינא הפך את הדין כדי ליישבו לדעת רבנן, כיון שיש דוחק בתיקון לשון הברייתא כפי שתיקנו רבין.

אם כן מדוע היה צריך רב נחמן להכריע שמפרשים את דברי הברייתא כרבין ולא כרבינא, הרי אין אנו למדים מהכרעה זו כלום, וכשיבוא המשיח ויחיה את המתים, נשאל את רבי אליעזר באיזה לשון אמר את דבריו.

לעיל הביאה הגמרא, כי רבי ישמעאל דורש בנין אב, שהכתוב גבי בת כהן שזינתה מדבר רק בארוסה ולא בנשואה.

מאי היכן דורש רבי ישמעאל את דרשתו - דתניא בברייתא: על הכתוב: "ובת [איש] כהן כי תחל לזנות" - רק בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר, ולא בנשואה.

אתה אומר כי רק בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר, או אולי הכתוב אינו מדבר אלא אפילו נשואה?

תלמוד לומר: [ויקרא כ י] "איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת", וכשכתוב מיתה סתם בלא שנתפרש איזה סוג מיתה - הכוונה למיתת חנק.

אם כן הכל היו בכלל הנואף והנואפת, בין נשואות ובין ארוסות, בין כהנות ובין ישראליות.

הוציא הכתוב מכלל זה: ארוסה בת ישראל שדינה בסקילה, שנאמר [דברים כב כא]: "והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה".

וכתוב אחר הוציא מכלל זה: בת כהן שדינה בשריפה ^[9].

ואנו דורשים ללמוד את הכתוב הסתום - גבי בת כהן מהכתוב המפורש - גבי בת ישראל, מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל מכלל חנק לסקילה - הוציא ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן מכלל חנק לשריפה - הוציא ארוסה ולא נש ואה.

שנינו בברייתא לעיל: כי דורשים מהכתוב: "את אביה היא מחללת" למעט, כי רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה, ואין בועלה וזוממיה נידונים בשריפה.

אלא זוממיה ובועלה נידונים בכלל [דברים יט יט]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ולא לאחותו, דהיינו כאשר זמם לעשות לבועל, והבועל בת כהן נתמעט מ"היא" מדין שריפה, ונשאר בכלל הבועל בת ישראל, שדינו בסקילה.

ומקשינן: בשלמא זוממיה מובן שנידונים בדין "כאשר זמם" אלא בועלה מאי "כאשר זמם" איכא איזה כאשר זמם יש בו? הרי הוא לא זמם אלא עשה עבירה.

ומתרצינן: אלא כוונת הדברים כך: כל מקום שהעדים הזוממים באו לחייב את האשה בסוג אחד של מיתה ואת האיש בסוג אחר של מיתה, כגון כאן שבאו לחייב את בת הכהן - שריפה, ואת בועלה - סקילה, הרי זוממיה נידונים בכלל מיתת בועלה - בסקילה, משום שנאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - ולא לאחותו ^[10], דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת - הכתוב הוציאה מכלל בת ישראל, להיות נידונת לשריפה, כי הפסוק גבי בת כהן לא חילק בין ארוסה לנשואה.

יכול הייתי לפרש את הפסוק כי אפילו בת כהן פנויה שזינתה נכללת בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן גבי נערה המאורסה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, שהיא כבר מאורסת, אף כאן גבי בת כהן שזינתה - הכתוב מדבר רק על זנות עם זיקת הבעל.

אמר ליה רבי ישמעאל לרבי עקיבא: הואיל ואתה דורש גזירה שוה, אם כן תדרוש מהגזירה שוה גם כן אי מה להלן גבי נערה המאורסה, הכתוב מדבר על נערה והיא ארוסה - אף כאן גבי בת כהן מדובר רק על נערה והיא ארוסה! ומדוע אתה סובר כי הכתוב גבי בת כהן מדבר בין בארוסה ובין בנשואה.

אמר ליה רבי עקיבא: ישמעאל אחי כתוב בפסוק: "ובת איש כהן כי תחל לזנות" ומן הוי"ו המיותר של בת "ובת" - אני דורש שנכתב כדי לרבות את הנשואה לשריפה.

אמר ליה רבי ישמעאל: וכי מפני שאתה דורש את הוי"ו המיותר של בת "ובת" נוציא זו הנשואה מכלל בת ישראל לשריפה, ונחמיר עליה יותר מן המיתה המפורשת בבת ישראל שהיא במיתת חנק ^[11]?

אם משמע לדרוש את הוי"ו המיותר של "ובת", להביא את הנשואה בכלל הכתוב גבי בת כהן, ולא למעטה מהגזירה שוה "אביה" "אביה" מהכתוב גבי נערה המאורסה, אם כן הביא גם את הפנויה יש להביא בכלל הכתוב גבי בת כהן, ואין למעטה מהכתוב גבי נערה המאורסה.

ואם משמע לדרוש את הגזירה שוה מנערה המאורסה להוציא את הפנויה מכלל הכתוב גבי בת כהן, כמו הכתוב גבי נערה המאורסה, אם כן הוציא גם את הנשואה מכלל הכתוב גבי בת כהן, כמו הכתוב גבי נערה המאורסה.

ורבי עקיבא, מה הוא יענה על קושיתו של רבי ישמעאל.

הוא סובר כי אהני גזירה שוה למעוטי פנויה מכלל הכתוב גבי בת כהן, ואהני והועיל הוי"ו המיותר של בת "ובת" לרבות את הנשואה.

ורבי ישמעאל שהקשה על רבי עקיבא, לא ידע דעתו של רבי עקיבא אלא סבר: מדקאמר ליה מכך שרבי עקיבא אמר לו שהוא דורש את הוי"ו מיותר של בת "ובת", שמע מינה הדר ביה משמע כי רבי עקיבא חזר בו מגזירה שוה.

ולזה אמר לו רבי ישמעאל: אם אתה רבי עקיבא אינך דורש את הגזירה שוה, מנין לך למעט את הפנויה?

ומקשינן: ורבי ישמעאל הסובר כי הכתוב הסתום גבי בת כהן שהוציאה מכלל חנק לשריפה, נלמד במה מצינו מהכתוב המפורש שהוציא רק נערה המאורסה מכלל חנק לסקילה ולא נשואה, האי אותו וי"ו מיותר של בת "ובת" מאי דריש ביה מה הוא דורש בו?

ומבארינן: רבי ישמעאל מיבעי ליה צריך דרשה זו לכדתני אבוהי דשמואל בר אבין:

לפי שמצינו שחלק הכתוב גבי כהנים בזכרים - בין תמימים לבעלי מומין לענין עבודה במקדש, יכול נחלוק אף בבנותיהן שבעלי מומין יצאו מכלל קדושתן, ואם זנו יהיה דינם כבנות ישראל - לזה תלמוד לומר: וי"ו מיותר גבי בת כהן - "ובת" לדרוש שאף בנות בעלי מומין בכלל הכתוב.

ורבי עקיבא: מנין הוא לומד כי בנות כהנים בעלי מומין לא יצאו מכלל קדושתן?

מהכתוב [ויקרא כא ו]: "הם מקריבם והיו קדש" מהוי"ו המיותר של "והיו" נפקא מוציא לדרוש כי גם בנות כהנים בעלי מומין נתרבו לקדושה.

ורבי ישמעאל: מדוע הוא דורש מהוי"ו המיותר של "ובת" כי אף בת כהן בעלת מום בכלל הכתוב, הרי ניתן ללמוד זאת מהוי"ו המיותר של "והיו קודש" כי בנות כהנים בעלי מומין נתרבו לקדושה.

ומתרצינן: לדעת רבי ישמעאל, אי נדרוש שאף כהנים בעלי מומין הם בקדושתם מההיא "והיו קודש" - הוה אמינא: כי הני מילי אינהו רק הכהנים עצמם נתרבו לקדושה, שלא נאמר היות ופסולים לעבודה, יהיו מותרים לטמא למתים. אבל בנותיהן בעלי מומין - לא נתרבו לקדושה, ואם זנו דינן כבת ישראל שזינתה, לזה קא משמע לן הוי"ו המיותר גבי "ובת איש כהן", כי אף בנות כהנים בעלי מומין נתרבו לקדושה.

ורבי ישמעאל, שמעט נשואה מהכתוב גבי בת כהן בדרשת "מה מצינו" מנערה המאורסה, ואינו צריך את דרשת ה"גזירה שוה" "אביה" "אביה" מנערה המאורסה כדי למעט נשואה,

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכתא כדשלח רבין משמא דר' יוסי ברבי חנינא ומתמה רב יוסף הלכתא למשיחא כלומר דיני נפשות עכשיו אין דנין אין צריכין זו ההלכה אלא בימות המשיח. א"ל אביי אלא מעתה שחיטת קדשים נמי הכי וכי יש עכשיו מקדש להקריב בו קדשים אלא דרוש וקבל שכר הכי נמי דרוש וקבל שכר ואסיק' סוגיא דשמעתא הלכה כוותיה קאמרינן מאי ר' ישמעאל דאמרינן לעילא ולא כר' ישמעאל דתניא בת כהן כי תחל לזנות בנערה ארוסה הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשרפה יכול אפילו פנויה כו' עד א"ל רבי עקיבא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש כלומר היה לו לומר בת כהן כי תחל לזנות למה אמר ובת כהן לא הוסיף ו' אלא לרבות אחת ארוסה ואחת נשואה לשרפה א"ל ר' ישמעאל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא נשואה בת כהן לשרפה אם ובת משמע להביא הנשואה אפי' פנויה בת כהן נמי שזינתה בשרפה ואסיק' בעינן זנות עם זיקת הבעל ומייתי לה ר"ע בגזירה שווה ובמדרש בת ובת וזו השמועה עוד ביבמות פ' [אלמנה לכה"ג (דף סח:)] ור' ישמעאל האי בת ובת מאי

אמר רבא ומאי שנא כו'. אלא אמר רבא לעולם ר"א כר' שמעון דאמר שריפה חמורה ומאי את אביה ברשות אביה ואת חמיה ברשות חמיה וקא סבר ר"א נשואה בת כהן כארוסה בת כהן מה ארוסה חד דרגא מסקינן לה מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה אף נשואה בת כהן חד דרגא מסקינן לה מנשואה בת ישראל מחנק לסקילה כי טעמא דר' שמעון דאמר שריפה חמורה מסקילה וסקילה מחנק. מתקיף לה רבינא מי מצית מוקמת לה כר"ש הא אידי ואידי ר"ש בשריפה קאמר ולא מצית למימר דר"א סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא דמהיכא תיתי ליה אי קסבר דבת כהן סתמא כתיב אחת ארוסה ואחת נשואה נמי תהוי בשריפה ואי קסבר ארוסה יצתה ולא נשואה ועדיין היא בכלל נשואה בת ישראל מנא ליה לאסוקי נשואה בת כהן חד דרגא וכי מפני שהחמיר הכתוב על הארוסה חמורה נחמיר על הנשואה שהיא קלה. אלא אמר רבינא לעולם כרבנן ומאי את אביה ואת חמיה ברשות אביה וברשות חמיה ואיפוך את אביה והיינו ארוסה בסקילה את חמיה והיינו נשואה בשריפה והאי דקאמר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה סירכא בעלמא נקט משום דבעלמא בתו בשריפה וכלתו בסקילה והאי פירושא לבתר דפרישנא ליה אשכחנו ליה בפירושא דר"ח ז"ל. ויש לפרש האי דקאמר את אביה בשריפה משום סירכא דקרא נקט דכתיב את אביה היא מחללת באש תשרף מיהו קשיא לן עלה הא תינח את אביה בשריפה נקט משום סירכא דקרא אלא את חמיה בסקילה למה לי למימר הכי. ותו איתמר בה דהאי דאיצטריך למימר דתנא סירכא נקט לאו למאי דאפיך מיפך ואמר את אביה בשריפה קאמר אלא משום דנקט לישנא דאת אביה והוה ליה למיתנא ארוסה ונשואה וקאמר דסירכא נקט כלומר אמילתיה דתנא קמא קא סריך דאיירי בלישנא דקרא דקתני או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל אדם ולא מסתבר חדא דגמרא קאמר והאי דקאמר את אביה בשריפה סירכא נקט מדאידכר שם שריפה ש"מ כי קשיא ליה משום דאמרינן בשריפה ולא אמר בסקילה ותו דהא הני אמוראי כולהו לא קשיא להו הא מילתא אמאי תנא לישנא דאת אביה ולא תנא ארוסה ונשואה ולמה ליה לרבינא למדחק ולפרושי טעמא למילתא דלא אקשו ליה:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כדשלח רבין כו' דמתריץ ליה לדרבי אליעזר בלמטה ולמעלה ולא ידענא מאי דוחקיה דגמרא לתרוצא לדר"א בלמטה ולמעלה דהא ודאי ר"א את אביה ואת חמיה קאמר ולא היה מתכין לא למטה ולא למעלה הוה יכלינן לתרוצא לדר' אליעזר שפיר דלימא לעולם מאי את אביה ואת חמיה מאביה ומחמיה ודקא קשיא לך מאי איריא בת כהן אפי' בת ישראל נמי בתו בשריפה וכלתו בסקילה מי סברת בפנויה חאי בנשואה קאי דהא בדידה קא מיירי לעיל מיניה אין לי אלא שנשאת לכהן כו' ועלה קאמר ר"א את אביה כלומר אם זינתה מאביה בשריפה דאידי ואידי שריפה היא דמיחייבא שהרי הבא על בתו בשריפה ובת כהן נשואה שזינתה בשריפה בין לרבנן בין לרבי שמעון ואפי' רבי ישמעאל דאמר נשואה בת כהן בחנק הכא כיון דזינתה מאביה בשריפה דשריפה לדברי הכל חמורה מחנק ומי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וסיפא דקתני את חמיה כלומר שזינתה מחמיה בסקילה אשמועינן כדרבנן דאמרי סקילה חמורה משריפה והויא לה מחוייבת שתי מיתות שריפה משום בת כהן נשואה שזינתה וסקילה משום חמיה ומי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה:

ומתמה רב יוסף אדרב נחמן הילכתא למשיחא כלומר למה הוצרך לקבוע הלכה לימות המשיח שתשוב סנהדרי למקומה וידונו דיני נפשות והלא כשיבא משיח אליהו בא עמו והוא יורה צדק. א"ל אביי כו'. ואהדר ליה רב יוסף הכי בשלמא שחיטת קדשים דתנינן לפום פלוגתא דתנאי דאתמר סתמא תנינן סתמא שפיר אלא מפסק הלכה למה לי הא לא פסקינן הלכה אלא לדבר שצריך לעשות בו מעשה. ומפרקינן הלכה קאמר כלומר הילוך שמועה זו והצעה כדשלח רבין. ויש מפרשים הלכה למה לי לא שייך למימר בכי האי מחלוקת שאין בין רבין לרבינא לא חיוב ולא פטור ולא חילוק מיתה דתרווייהו מפרשי נשואה בשריפה ארוסה בסקילה ובתקון לשון הברייתא פליגי מר מתרץ ליה בלישנא דלא תצטרך לאפוכה ומר מפיך לה משום דיוקא דלישנא ומאי הלכה איכא למימר בסוגיא דשמעתא אחרי שאין אנו למדין ממנה כלומר כשיבא המשיח ויחיו המתים נשאל את ר' אליעזר באיזה לשון אמרה:

ודייקינן מאי ר' ישמעאל ואלעיל קא מהדר דהא דייקינן אי כר' ישמעאל הא אמר ארוסה יצאה לשריפה ולא נשואה ועלה קא דייקינן השתא מאי ר' ישמעאל כלומר היכא שמעינן לרבי ישמעאל דאמר הכי ומהדרינן דתניא מות יומת הנואף והנואפת בחנק שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק הכל בין ארוסות בין נשואות בין בת כהן בין בת ישראל היו בכלל נואף ונואפת לידון בחנק והוציא הכתוב בת ישראל לסקילה כו'. זוממיה בכלל מיתת בועלה דברי רבי ישמעאל מה בועלה הבא על בת כהן ארוסה בסקילה ונשואה בחנק דכתיב היא מחללת היא ולא בועלה אף זוממיה בכלל מיתת בועלה משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו אלמא כל היכא דאיכא חילוק עונש בין אחיו לאחותו בדיניה דאחיו דיינינן ליה. ומסתברא דהיכא דליכא חיוב מיתה על הבועל כגון שהעידו שזינתה מאחד ואין יודעים איזהו או שזינתה מעכו"ם דלא קרינא ביה אחיו דיינינן להו כדין בועלה אלו הוה ישראל והוו ידעי ליה דעל כרחיך ליכא למימר דמעיט רחמנא אחותו לגמרי דהא סוגיין בכוליה תלמידין דזוממי אשה מיחייבי וכי תימא על כרחיך הא מעיט רחמנא לאחיו התם היכא דאיכא חיובא לאחיו אבל היכא דליכא חיובא לאחיו לא מעיט רחמנא ומילתא צריכא עיונא:

רבי עקיבא אומר כו' עד אמר לו ישמעאל אחי בת ובת אני דורש מכדי לכתוב קרא בת איש בלא וא"ו ובת למה לי לריבוייא דנשואה אמר לו וכי מפני שאתה דורש בת ובת אתה מוציא את הנשואה לשריפה אם ריבוי הכתוב משמע להביא את הכל ואפי' הנשואה הביא גם את הפנויה ואם משמע מג"ש להוציא את הפנויה שאין כאן זיקת הבעל הוציא את הנשואה מכלל בת כהן שהרי אביה האמור להלן שאתה למד הימנו ג"ש לא דיבר אלא בנערה והיא ארוסה ור"ע סבר אהני ג"ש למעוטי פנויה ואהני בת ובת לרבויי נשואה ורבי ישמעאל דפריך הכי משמע דלא ידע דעתיה דר"ע סבר מדקאמר לי' בת ובת הדר ביה מג"ש ולא ממעיט מידי וה"ק לי ישמעאל אחי אין לנו לדרוש ג"ש שהרי ריבה הכתוב בת ובת והיינו דקאמר ליה אם משמע להביא את הנשואה דלית לך ג"ש מנא לך למעוטי פנויה. ודייקי' ור' ישמעאל הא בת ובת מאי דריש ביה ומהדרינן מיבעי ליה לרבות אפי' בת כהן בעלת מום לשריפה שלא תאמר כשם שחלק הכתוב בזכרים בין תמימין לבעלי מומין לענין עבודה כך נחלוק בבנותיהן לענין קדושה יתירה האמורה בהן. ור"ע ההוא מהם מקריבים והיו קדש נפקא לרבות בעלי מומין לקדושה הא למדת שלא חלק הכתוב בין תמימין לבעלי מומין בקדושתן אלא לענין עבודה אבל לשאר קדושתן כולן שוין הן והוא הדין לענין בנותיהן דאי לא אתיא לן מזכרים לפלוגי בהן בין תמימות לבעלות מומין מהיכא תיתי ורבי ישמעאל אי מהתם הוה אמינא הני מילי כי רבי קרא בעלי מומין לקדושה הני מילי זכרים דחזו להקרבה כדמשמע קרא הם מקריבים אבל בנתייהו כיון דלא רבינהו קרא לקדושה אימא ניפלוג בקדושתייהו כדפליג קרא בזכרים לענין עבודה קמ"ל. ודייקינן ורבי ישמעאל דנפקא ליה לאיתויי ארוסה ולאפוקי נשואה במה מצינו ולא אצטריך ג"ש האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה ומהדרינן מיבעי ליה לגופיה ללמדנו טעמו של דבר מפני מה החמיר הכתוב עליה לדונה בשריפה שחמורה מסקילה לרבי ישמעאל וכדתאני רבי ירמיה כו' ויש לפרש דכי איצטריך קרא לאשמועינן דקרינן רשיעא בר רשיעא לרשיעא בר צדיקא:

גמרא לעולם כרבי ישמעאל כו' ואת חמיה מחמיה בסקילה כו' דהשתא לא תקשי מאי אריא בת כהן אפילו בת ישראל נמי כלתו בסקילה דלר' ישמעאל כיון דשריפה חמורה איצטריך לאשמועינן דכלתו בסקילה ולא בשריפה החמורה דס"ד דבת כהן כלתו נמי בשריפה לחומרא אבל לעיל דתרוייהו ממש את אביה מאביה ואת חמיה מחמיה פריך שפיר ממ"נ אי למאן דאמר שריפה חמורה תקשי לך בתו בת כהן בשריפה מאי אריא בת כהן בת ישראל נמי בשריפה החמורה ואי למ"ד דסקילה חמורה תקשי לך כלתו בת כהן בסקילה מאי אריא בת כהן בת ישראל נמי בסקילה וק"ל:

תוס' בד"ה הלכתא למשיחא כו' ונראה דרב יוסף פריך דוקא הכי הכא ובפרק ב"ש והר"ר חיים כו' עכ"ל בפ"ק דיומא מפורשים דבריהם וז"ל וי"ל דאין התלמוד תופס זה בקשיא הלכתא למשיחא אלא רב יוסף מקשה אותו בפ' ד' מיתות ובפ' ב"ש כו' ורבינו חיים כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהוו גרסי גם בפרק ב"ש אמר רב יוסף הלכתא למשיחא כו' ובכל הגמרא שלנו גרסינן אמר רבא הלכתא כו' גם למה שכתבו התו' לקמן ונ"ל דלא פריך אלא היכא דלא נ"מ אלא ליישב כו' הוא מגומגם דהא בפ' ב"ש איכא נפקותא שפיר דאיסור והיתר ואפילו הכי פריך התם הלכתא למשיחא כו' ונראה להגיה בדבריהם הכא במקום היכא כצ"ל ונראה לי דלא פריך אלא הכא דלא נ"מ אלא ליישב כו' ולפי גירסת הספרים שלנו בפרק ב"ש דלא גרסי' אמר רב יוסף אלא אמר רבא הלכתא ולא באו התוס' הכא לתרץ אלא סוגיין דלא פריך רב יוסף אלא הכא דלא נ"מ אלא ליישב לישני כו' ודו"ק:

בד"ה לאחיו כו' דאי מהיא לחודא כו' ואי מהתם ה"א ה"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ"ל וק"ק דהשתא נמי דכתיב היא לא נמעט זוממיה דלא גלי קרא לאחיו למעט זוממיה אלא היכא דמעידים נמי על הבועל דמקיים ביה כאשר זמם אבל היכא דלא מעידין על הבועל בעינן כאשר זמם ודו"ק:

בד"ה ור' ישמעאל כו' וא"ת והיכי ס"ד דהדר ביה דא"כ בת ובת ל"ל וי"ל דהא כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל יש מוחקין בכאן וי"ל ומגיהין אותו אח"כ וי"ל דלא תימא כו' אומר אני טעות הוא בידם דא"כ ה"ל לר' עקיבא לאתחולי ברישא בת ובת כו' אלא נראה כמ"ש כו' פירוש אף דלא דריש ג"ש והדר מינה מ"מ אי לאו ובת ה"א דדרשינן כו' מאחר דבלאו הכי איכא נמי כו' עכ"ל דבריו דחוקים ורחוקים מן הדרך דאם נאמר כן דאתא ובת לאפוקי מג"ש ואי לאו ובת ה"א דדרשינן הג"ש א"כ מאי קשיא להו מעיקרא דהא בפשיטות איכא למימר דבת ובת מפקא מג"ש ומי הכריח אותם לדחוקי בתירוצם דה"א דדרשינן ג"ש ומאחר דבלאו הכי איכא דינא דר' ישמעאל ומה למדת הג"ש למדת בנין אב דודאי חד מהן סגי למאן דדאין להו ומי הכריח אותן להרכיב הב' מדות הללו ואין זו מכלל הי"ג מדות אבל הנראה דודאי כיון דאין אדם דן ג"ש בעצמו כמ"ש בכמה דוכתי וכפירש"י בספ"ק א"כ שפיר קא קשיא להו כיון דהדר ביה ר"ע מג"ש ולא קבל מרבו הג"ש כלל א"כ בת ובת ל"ל לאפוקי מג"ש דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו ותירצו ויש לומר דהוי סבר רבי ישמעאל דהא לא אתא בת ובת לרבי עקיבא לאפוקי מג"ש אלא דלא תימא כו' כצ"ל ור"ל דודאי כקושייתם דלא אתי בת ובת לאפוקי מג"ש דלא איצטריך ליה כיון דלית ליה ג"ש כלל ולא קבלה אלא דאיצטריך בת ובת לאפוקי מדינא דבנין אב דלעיל ומה שהקשה מהרש"ל דה"ל לר' עקיבא לאתחולי ברישא בת ובת לאפוקי מדינא דרבי ישמעאל אין זה קושיא דמי יימר דשמע ר"ע מעיקרא דינא דר' ישמעאל אלא לבתר דקאמר ר"ע אחת ארוסה ואחת נשואה כו' ומפיק פנויה מג"ש דאביה א"ל ר' ישמעאל אי מה להלן נערה כו' יש במשמע שיש ללמוד כך אי מג"ש ואי מבנין אב וקא"ל ר' עקיבא בת ובת אני דורש דמג"ש אני חוזר אבל בת ובת אני דורש לאפוקי מבנין אב כמ"ש התוספות ודו"ק כי הדברים ברורים וק"ל:

בתוס' ד"ה הלכתא למשיחא וכו' ונראה דרב יוסף פריך דוקא הכי ר"ל אבל שאר אמוראי לא פרכי לה משום דאין זו קושיא ולפי תירוץ זה צריך לגרוס בפרק ב"ש אמר רב יוסף הלכתא למשיחא אבל בספרים שלנו גרסי התם אמר רבא הלכתא למשיחא:

בא"ד ונ"ל דלא פריך אלא היכא דלא נפקא מינה אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' וי"ל ודקארי לה מאי קארי לה ומה הקשו התוס' מתחלה וכי לא ראו תירוצא דגמ' שהשיב רב יוסף הכי קאמרי הלכתא למה לי סוגיא דשמעתין הלכתא קאמר ונראה דהתוס' לא גרסי בגמ' הא אלא ה"ג הכי קאמרי הלכתא למה לי וכן בפ' ב"ש גרסי הכי ופירש"י קביעות הלכה הוא דמתמהנא מיגרס דבעי מיתנא משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר אבל קביעות הלכה אינו אלא להורות הלכה למעשה וכן מפרשי התוס' הכא ולכך הקשו מה שהקשו ותירוצא בתרא דתוספות דקאמר ונ"ל דלא פריך אלא דלא נ"מ אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' מפרש לה הכי הא דקאמר הלכתא למה לי או גריס בהדיא סוגיא דשמעתין הלכה קאמר אלא שעדיין יש להקשות איפכא על תירוצא בתרא דהתוספות שכתבו ונ"ל דלא פריך דלא נ"מ אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' הא בפרק ב"ש נפקותא איסור והיתר דאיירי שם בדין פיגול ולא בישוב לישנא דשמעתין ואפ"ה פריך שם הלכתא למשיחא ודוחק לומר דתירוץ של התוספות לא אתי אלא לתרץ שמעתתא דהכא ולא ההיא דבפרק ב"ש:

רש"י בד"ה הכי קאמינא הלכה ל"ל סוגיא כו' ומר מפיך לה כו' לשון אמרה הס"ד:

בד"ה הוציא הכתוב כו' והוציאו כתוב אחר כו' כצ"ל:

בד"ה הוציא זו כו' המפורשת בה דהוי חנק דאם הוציא וכו' כצ"ל והס"ד:

בד"ה ור' ישמעאל כו' ג"ש האי את כו' הד"א:

תוס' בד"ה הלכתא למשיחא כו' מיהו בסוף פ' התכלת כו' כצ"ל:

שם ונראה דרב יוסף פריך כו'. נ"ב פי' רב יוסף הוא דפריך הכא וחש להאי קושיא הלכתא למשיחא אבל אינך אמוראי לא חיישי להכי ר"ל:

בד"ה לאחיו ולא לאחותו כו' בסופו ואי מהתם ה"א ה"מ היכא דמעידין נמי על הבועל. נ"ב פי' הוא דאמרינן לאחיו ולא לאחותו אבל היכא שאין מעידין עליו כגון שאינם מכירין אותו או שלא התרו בו אלא בה או שהוא קטן בן תשע שנים ויום אחד שכל העריות מומתין על ידו הוה אמינא דשפיר דנין אותם בשריפה כמיתת האשה וא"ל א"כ חוטא נשכר אם העידו שקר להרוג את שניהם מיתתן בחנק ואם באו להרוג את האשה לחוד מיתתן בשריפה ונראה ליישב דבוודאי התורה הקילה עליהם לעשות להן הקל בפרט בכה"ג גבי בת כהן דדוקא עליה לחוד החמיר הכתוב להיותה בשריפה רק שיכולין אנו לקיים במיתת העדים כאשר זמם א"כ היכא שאינם מעידים על הבעל אם אתה בא לדונן בחנק א"כ אין אתה מקיים כאשר זמם וצריכין אנו לקיים כאשר זמם ממש בשוה כדאיתא בריש מכות גבי מעידין בבן גרושה כו' וא"כ הוה אמינא בעל כרחנו צריכין אנו לדונן בשריפה משום כאשר זמם דהיינו שזממו בה קמ"ל היא למעוטי בכל ענין שהזוממים בחנק וק"ל:

בד"ה ורבי ישמעאל סבר כו' וי"ל דהא לא אתא בת ובת כו'. נ"ב יש מוחקים בכאן ויש לומר ומגיהין אותו אח"כ וי"ל דלא תימא כו' אם קבלה בידם נקבל ואם בודין מלבם אומר אני טעות בידם הוא דא"כ הוה ליה לר"ע לאתחולי ברישא בת ובת אני דורש לאפוקי דינא דר' ישמעאל ומי דחק אותו אח"כ לכך אלא נראה כמ"ש בפנים דלא אתא אלא לאפוקי מג"ש פי' אף דלא דרש ר"ע ג"ש והדר מינה מ"מ אי לאו ובת הוה אמינא דדרשינן להאי מילתא להוציא הנשואה מאחר דבלאו הכי איכא נמי דינא דר' ישמעאל דמסייע לן ודו"ק (עיין במהרש"א):

תד"ה סירכא. ומיהו קשה כו'. אבל בכלתו כו'. נראה דצ"ל אבל באת חמיה לא כו':

גמ' ת"ל איש כו' אשת רעהו כו' הכל היה בכלל כו'. מזה אנכי תמה על מש"כ בתוס' הרא"ש ביבמות (לד) דנערה המאורסה אין בה קרבן בשוגג משום דל"כ בה כרת ע"ש. והרי גם היא בכלל ואל אשת עמיתך כו' כמו (באשת רעהו דאמר כאן) וכתיב בסה"פ ונכרתו הנפשות וכ"מ מלשון הרמב"ם בסה"מ בל"ת שמ"ז ולשון רש"י בכתובות (ג) לדחות פי' רבותיו דקדושי כסף דרבנן (האיך סוקלין ע"י ומביאין חולין לעזרה על שגגתן) הרי דפסיקא ליה דמביאין קרבן וכ"כ לקמן (נג) במתני' כיון דקדשה אשתו היא כו' ובפיה"ת (דברים כג א) כ' שאין בעריות מיתת ב"ד שאין בה כרת ולקמן (פ"א) בגמרא אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה ומקרא מלא בה בפרשת תצא על דבר אשר ענה את אשת רעהו והא דמעטינן בריש ארוסה מתחת אשה פרט לארוסה היינו ממלת תחת תדע דלא ממעטה מאשתו דכתיבה כ"פ בפרשה והתוס' ביבמות (נט) כתבו דלילף העראה מנערה המאורסה בכל העריות דאיתקיש כולן להדדי כו' והיינו בקרא דכי כל אשר כו' ונכרתו כו' עלמא דפשיטא להו דכרת עלה נמי קאי וצע"ג. [וכ"פ בשו"ע א"ע סי' קכ"ו ס"ק מ"ד דאם כתב לארוסה דהות אנתתיה כשר וע"ש בב"י בשם הרי"ו והרשב"א] :

שם ור"ע מהם מקריבים והיו קדש נפקא. כצ"ל:

רש"י ד"ה הוציא הכתוב. והוציא כתוב אחר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה זוממיה. וזוממיה בכלל מיתת בועלה הן. כצ"ל:

רש"י ד"ה נוציא זו. דאם משמע להביא את הנשואה כו' ואם משמע גז"ש להוציא פנויה כו'. כצ"ל:

גמרא אמר ר"י הלכתא למשיחא. נ"ב דכתיב [ישעיה סה] והחוטא בן מאה שנה יקולל:

בגמרא ה"מ אינהו אבל בנותיהן לא: פירוש אינהו מה שנוגע לקדושתן לענין טומאת מתים אבל מ"מ בנותיהן לא כיון שאין להם קדושה לעבוד דאי נאמר דאינהו אתרבו לקדושה מוהיה קודש להיות שוין לענין קדושה לשאר הכהנים אין סברא לחלק בנותיהן כיון שקדושת הבנות היא מצד אביהם הכהנים דוקא:

ברש"י ד"ה הא אידי. אי אית ליה בנין אב: צריך לפרש כן כי היכי דלא יקשה אכתי לימא דסבר כר' ישמעאל ומסקינן ליה מחנק לסקילה בנשואה דעל זה לא יקשה קושית הגמ' כיון דר' ישמעאל לא פירש דין נשואה:

בד"ה אחת ארוסה ואחת נשואה. דקרא סתמא כתיב: אף דלא משום הך טעמא קאמר ר"ע הכי אלא משום דדריש גז"ש לרבות ארוסה ובת לרבות נשואה מ"מ פירש"י לפי הס"ד הכי מקמי דידעינן מה שמפרש ר"ע בסוף דבריו. וכן צ"ל ג"כ אמאי שכתב רש"י בד"ה נוציא זו בשריפה דאין משמע גז"ש להביא את הנשואה דהא מסקינן דר' ישמעאל סבר דר"ע חזר מגז"ש:

בתוספת ד"ה הלכתא למשיחא. מיהו בסוף פרק התכלת ק' דפסק ר"י: אכן י"ל דבזה השמיענו ר"י ג"כ נפקותא לדינא דמוכח מזה דסבר דאין הלכה כסתם משנה כמבואר שם ונפקותא טובא איכא. א"נ י"ל דלא פרכינן הכי אלא היכי דקבלו התלמידים הלכה מרבם ואמרו משמיה כגון הכא ובזבחים דבזה קשה למאי הלכתא קבלו התלמידים הלכה זו ואמרו משמיה דאף דהוא פסיק הלכתא לעצמו משום דרוש וקבל שכר מ"מ כיון דלענין דינא ליכא נפקותא למה אמרו התלמידים משמיה ולכן אסוף פ' התכלת לק"מ דהתם ר' יוחנן גופא אמר ולא משום תלמיד משמיה ועיין בספרי שו"ת בנין ציון (סי' א):

בא"ד. כיון דליכא נפקותא אלא ע"י איסור: פירוש משום דגם למשיחא דבר שלא שכיח הוא וכן פירשו דבריהם בפ"ק דיומא ע"ש: