סנהדרין נא ע"א

דף נא - א

כתוב בפסוק: "בת כהן"  אין לי ללמוד מזה, אלא בת כהן שניסת לכהן וזינתה תחתיו, אבל אם ניסת ללוי ולישראל, לכותי ^[1], לחלל - היינו בן מכהן שנשא גרושה או זונה, שהבן נקרא חלל מן הכהונה שנאמר: "לא יחלל זרעו" [ויקרא כא טו], ודינו לכל שאר הדברים כישראל כשר, אך אשתו נפסלת מן הכהונה, לממזר - היינו מי שנולד מאיסור שיש בו מיתת בית דין, או כרת [חוץ מנדה], ולנתין - היינו אחד מצאצאי הגבעונים מימי יהושע, שנדונו [על ידי דוד] להיות מובדלים מן הקהל, שיהא דינם כממזרים, מניין שאף אותה בת כהן שנישאה להם, הרי היא בכלל בת כהן שדינה בשריפה?

תלמוד לומר "ובת איש כהן" - ה"איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, אלא אף על פי שאינה כהנת, העיקר שהיא בת כהן, כי התורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן ולא שתהיה אשת כהן.

כתוב בפסוק: "את אביה היא מחללת" ודורשים מהמילה "היא" למעט, כי רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה ואין בועלה נידון בשריפה. רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה ואין זוממיה נידונים בשריפה, אלא נידונים כאילו היתה בת ישראל.

רבי אליעזר אומר: דורשים את הכתוב: "את אביה" למעט, כי רק אם זינתה את אביה בשריפה ואילו אם זינתה את חמיה בסקילה. ולהלן תבאר הגמרא פירוש דרשה זו.

אמר מר: שנינו בברייתא לעיל על הפסוק [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" - יכול אפילו חיללה שבת תתחייב שריפה - לזה נכתב בפסוק "לזנות" - לומר כי רק בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.

ומקשינן: איך היה הוה אמינא כי אם בת כהן חיללה שבת תתחייב שריפה - הרי המחללת שבת בת סקילה היא! אם כן איך היינו חושבים לומר שהתורה תקל בבת כהן יותר משאר בנות ישראל שתידון במיתה קלה.

אמר רבא: הא מני ברייתא זו רבי שמעון היא, דאמר: שריפה חמורה. ולכן סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהני, היות והחמירה התורה בכהנים, דרבי בהו שנתרבו בהם מצות יתירות - משום כך היה סברה לומר כי תידון בשריפה על חילול שבת, אף ששאר בנות ישראל נידונות רק בסקילה ^[2], לזה קא משמע לן משמיענו הפסוק, כי נידונת בשריפה רק על חילול של זנות ולא על חילול שבת.

ומקשינן: כיצד חשבנו בתחילה כי בת כהן שחיללה שבת נידונת בשריפה, וכי מאי שנא מיניה דידיה? מדוע שהתורה תחמיר בנקיבות יותר מן הכהנים הזכרים ^[3]?

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: איהו דאישתריא ליה הכהן הזכר שהותר לו מלאכת שבת לגבי עבודה בבית המקדש, לכן יש סברא שלא להחמיר בו במקום שלא הותר לו מלאכת שבת.

מה שאין כן היא הנקבה, כיון דלא אשתריא כיון שלא הותרה מלאכת שבת לגבה בשום אופן ^[4] - אימא היינו אומרים, כי התורה החמירה בה שתידון בשריפה.

לזה קא משמע לן הפסוק, שאינה נידונת בשריפה על חילול שבת, אלא רק על חילול של זנות.

שנינו בברייתא לעיל: יכול אפילו בת כהן פנויה שזינתה תתחייב שריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: "אביה" "אביה" מנערה המאורסה.

ומקשינן: איך היינו חושבים לומר כי פנויה שזינתה תתחייב שריפה, הא "לזנות" כתיב בפסוק, ובפנויה אינו זנות, שאין לשון זנות, אלא אם זינתה ויצאה מתחת בעלה לאחרים, כמו שכתוב בהושע [ט א] "כי זנית מעל אלקיך", ש"זונה" מלשון - מורדת ויוצאת וסרה מזה לזה.

ומתרצינן: ברייתא זו סוברת כדרבי אלעזר, דאמר במסכת יבמות [דף סא ב]: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה, ונפסלת מן הכהונה, שאסור לכהן להנשא: לגרושה, חללה וזונה. משמע כי לדעת רבי אלעזר גם בפנויה נחשב זנות ^[5]. לכן צריך את הגזירה שוה "אביה" "אביה" לדרוש מנערה המאורסה, כי הכתוב גבי בת כהן שזינתה אינו מדבר בפנויה.

שנינו בברייתא לעיל: או אינו אומר "אביה" אולי "אביה" לא נאמר לגזירה שוה זו, אלא להוציא את כל האדם? שאם זינתה משאר כל אדם תידון כשאר בנות ישראל, בנשואה בחנק ובארוסה בסקילה.

ומקשינן: אלא מאי ניהו אם הפסוק אינו מדבר שזינתה משאר כל אדם, אם כן, עם מי הפסוק מדבר שזינתה, וכי נעמיד את הפסוק שזינתה מאביה? והרי אם נעמיד כן יקשה מאי איריא מדוע דיבר הכתוב רק על בת כהן, הרי אפילו בת ישראל שזינתה עם אביה נמי נידונת בשריפה?

דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא דורשים גזירה שוה "הנה" "הנה" לחייב את הבא על בתו כמו אם בא על בת בתו, שכתוב גבי הבא על בת בנו ובת בתו [ויקרא יח י]: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה", וכתוב גבי הבא על בת אשתו [שם יז]: "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא", ודורשים מהגזירה שוה: מה באשתו חייב על בתה כעל בת בתה, אף כאן חייב על בתו כעל בת בתו ^[6].

וכן אתיא דורשים גזירה שוה "זמה" "זמה" לחייב את הבא על בתו בשריפה, שכתוב כאן "זמה היא" וכתוב גבי דין שריפה [ויקרא כ יד] "באש ישרפו וגו' ולא תהיה זמה בתוככם".

אם כן איך היינו חושבים לומר כי הפסוק המחייב בת כהן שזינתה בשריפה, מדבר בזינתה מאביה, הרי כבר למדנו זאת מהגזירה שוה של רבא כי כל הבא על בתו חייב שריפה.

ומתרצינן: לעולם הפסוק המחייב בת כהן שזינתה בשריפה, מדבר בזינתה עם אביה.

כי גם אם הפסוק מדבר בזינתה מאביה, איצטריך, נצרכת היא.

כי סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: קרא לאפוקי כי "אביה" שכתוב בפסוק מיותר ללמד כי בת כהן שזינתה מאביה נידונת בשריפה - ובא למעט מדרבא, מהגזירה שוה של רבא, שלא נחייב ישראל הבא על בתו בשריפה ^[7], מדגלי רחמנא מכך שהפסוק חייב בשריפה רק בבת כהן ולא בבת ישראל.

לזה קא משמע לן משמיענו הפסוק: "היא מחללת" - כלומר הפסוק דיבר רק על אופן ש"היא" מחללת את אביה, ולא הוא מחלל אותה, דהיינו שמדובר בזינתה עם שאר כל אדם ולא בזינתה עם אביה, ולכן דיבר הכתוב רק על בת כהן, כי בזינתה עם כל אדם, רק בת כהן נידונת בשריפה, אבל בזינתה עם אביה - לומדים מהגזירה שוה של רבא, כי גם בת ישראל נידונת בשריפה.

שנינו בברייתא לעיל: על הכתוב: "בת כהן"

- אין לי ללמוד מזה, אלא בת כהן שניסת לכהן, אבל אם ניסת ללוי, לישראל, ולכותי, ולחלל, לנתין, ולממזר, מניין שאף היא בכלל בת כהן שדינה בשריפה?

תלמוד לומר: "בת איש כהן" - ה"איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, אלא אף על פי שאינה כהנת, העיקר שהיא בת כהן, שהתורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן ולא שתהיה אשת כהן.

ומקשינן: כיצד יש צד לומר שהפסוק מדבר רק בבת כהן הנשואה לכהן, עד שצריך הכתוב לכתוב "איש" מיותר בפסוק כדי שנדרוש, כי בת כהן חייבת שריפה גם אם נשאת לאלו שאינם כהנים, וכי משום דאינסבא להו להני לאו בת כהן היא? וכי מפני שנישאה לאלו שאינם כהנים או לאלו הפסולים, כבר אינה נחשבת בת כהן?

ותו ועוד: מידי כהנת לכהן כתיב? וכי הפסוק מדבר בבת כהן שנישאת לכהן?

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר, כיון שכתוב בפסוק "כי תחל לזנות" אמר רחמנא, אם כן הני מילי דין זה שחייבת שריפה, אינו אלא רק היכא דקא מתחלא השתא, באופן שמתחללת עכשיו על ידי הזנות, אבל הא, זאת שנישאה לפסול לה, כיון דקא מתחלא וקיימא מעיקרא, כיון שכבר מחוללת ועומדת משעה שנישאה, שאם נישאה לחלל, נתין וממזר - נתחללה מאכילת תרומה, ואפילו אם הבעל ימות בלא בנים, אינה שבה עוד אל בית אביה כנעוריה לאכול בתרומה, וגם נפסלת מן הכהונה שאסורה להנשא עוד לכהן.

דאמר מר, שרב יהודה אמר בשם רב ביבמות [סח א] לדרוש מהפסוק [ויקרא כב יב]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" - כיון שנבעלה לפסול לה - פסלה לעולם מתרומה ומכהונה. מבואר שכבר בנישואיה נתחללה מכהונה.

וגם אם נישאה ללוי וישראל נמי - אף על פי שאינה מחוללת לעולם, מכל מקום כתוב בפסוק [שם יג] שאם מת הבעל בלא בנים: "ושבה אל בית אביה כנעוריה", מכלל זה אנו לומדים, דכי איתיה גביה שבזמן היא ברשות הבעל - לא אכלה תרומה, והרי היא מחוללת מן התרומה, לכן אימא היינו אומרים כי באופן זה לא תידון בשריפה.

לזה קא משמע לן משמיענו הכתוב "איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, ואף על פי שאינה כהנת חייבת שריפה, שהתורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן, ולא שתהיה אשת כהן.

וברייתא זו הסוברת כי בת כהן, אף אם נישאה לפסול לה, נשארת בקדושתה ונידונת בשריפה, דלא כרבי מאיר.

דתניא במשנה בתרומות [ז ב]: בת כהן שניסת לישראל הרי היא ברשות בעלה הישראל.

ואם אכלה תרומה - משלמת את הקרן כיון שהתורה לא זיכתה אותה בתרומה, אם כן התרומה אצלה בגזילה.

ואינה משלמת את החומש, כיון שאינה זרה, והיא ראויה לחזור ולאכול בתרומה אם ימות בעלה בלא בנים.

ואם זינתה מיתתה בשריפה.

אבל אם ניסת לאחד מן הפסולין נפסלה עד עולם, ונתחללה, והרי היא כזרה גמורה.

ואם אכלה תרומה - משלמת קרן וחומש, כדין זר שאכל תרומה.

ואם זינתה מיתתה בחנק, כיון שאינה בכלל בת כהן שזינתה שמיתתה בשריפה, שרבי מאיר דורש את הכתוב: "כי תחל לזנות", שחייבת שריפה רק באופן שמתחללת על ידי הזנות, יצאה זו שכבר מחוללת ועומדת משעה שנישאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: גם אם נישאה לפסול לה הרי היא עדיין בקדושתה, ועדיין נחשבת בת כהן, לכן זו וזו - גם אותה שנשאת לישראל, וגם אותה שנשאת לפסול לה, אם אכלו תרומה משלמות קרן ולא חומש, ואם זינו מיתתן בשריפה.

שנינו בברייתא לעיל: רבי אליעזר אומר: דורשים את הכתוב: "את אביה" למעט, כי רק אם זינתה את אביה דינה בשריפה אבל אם זינתה את חמיה דינה בסקילה.

והוינן בה: מאי הכוונה בדברי רבי אליעזר כי רק אם זינתה את אביה דינה בשריפה, אבל אם זינתה את חמיה דינה בסקילה?

אילימא אם נאמר: כי הכוונה: "את אביה"

- שזינתה מאביה - אז דינה בשריפה, "ואת חמיה" - שזינתה מחמיה - אז אין דינה בשריפה אלא בסקילה.

אם כן קשה: מאי איריא מדוע דיבר רבי אליעזר רק על בת כהן? הרי אפילו גבי בת ישראל נמי הדין כן, שאם בא על בתו דינם בשריפה ואם בא על כלתו דינם בסקילה [כמבואר במשנה לקמן נג א].

אלא לעולם רבי אליעזר דיבר בזינתה עם אדם אחר שאינו אביה, וכך יש לפרש דבריו: "את אביה" - היינו שזינתה ברשות אביה בעודה ארוסה, בזה דינה בשריפה. אבל "ואת חמיה" - אם זינתה ברשות חמיה לאחר שנישאה, בזה אין דינה בשריפה אלא בסקילה.

כמאן כמו מי סובר רבי אליעזר בזה? אי רבי אליעזר סובר כרבנן שבמשנתינו הסוברים כי סקילה חמורה משריפה, היה צריך לומר הפוך, שהרי ארוסה חמורה מנשואה. האמרי והרי רבנן אמרו כי רק נשואה יצאת מכלל בת ישראל מחנק לשריפה, ולא יצאה ארוסה מסקילה לשריפה.

אי נאמר שרבי אליעזר סובר כרבי שמעון שבמשנתינו הסובר כי שריפה חמורה מסקילה, האמר הרי רבי שמעון אמר כי אחת ארוסה ואחת נשואה שניהם דינם בשריפה, ואילו רבי אליעזר אמר שרק ארוסה דינה בשריפה, אבל נשואה דינה בסקילה.

ואי נאמר כי רבי אליעזר הסובר ששריפה חמורה סובר כרבי ישמעאל, האמר הרי רבי ישמעאל אמר להלן בסוגיא, כי רק ארוסה יצאת מכלל בת ישראל מסקילה לשריפה ולא נשואה שהוא דורש מבנין אב כי הכתוב מדבר רק בארוסה - ולא בנשואה, יוצא לדברי רבי ישמעאל, כי אם זינתה "את חמיה" ברשות חמיה לאחר שנישאה חנק הוא שנידונת, כדין בת ישראל נשואה שזינתה. ואילו רבי אליעזר אמר שנידונת בסקילה.

שלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: כך היא הצעה של משנה, כך יש לשנות את דברי רבי אליעזר כמו שהיא שנויה ולא להופכה, ויש לפרש בכוונתו כי לעולם סובר כרבנן הסוברים, שארוסה נידונת בסקילה ונשואה בשריפה.

והכי קאמר וכך אמר: א. כל זנות שהוא בבת ישראל למטה ממיתת אביה, כלומר: כל זנות שבת ישראל נידונת עליו במיתה קלה יותר מאשר אם זינתה עם אביה שדינה בשריפה, בת כהן נידונת עליו בשריפה כאילו זינתה עם אביה.

ומאי ניהו ומה היא אותה זנות שבבת ישראל מיתתה קלה יותר מאשר אם זינתה עם אביה - נשואה בת ישראל שזינתה עם אדם אחר שאינו אביה.

דאילו נשואה בת ישראל שזינתה עם אדר אחר שאינו אביה, דינה בחנק.

הכא בבת כהן נשואה שזינתה עם אחר, אין מקילים בה לדון אותה במיתת חנק הקלה, אלא נידונת כאילו זינתה עם אביה, ונידונת במיתת אביה, בשריפה.

ב. כל זנות שהיא בבת ישראל למעלה ממיתת אביה, כלומר: כל זנות שבת ישראל נידונת עליו במיתה חמורה יותר מאשר אם זינתה עם אביה שדינה בשריפה. גם בת כהן נידונת עליו במיתה החמורה.

ומאי ניהו ומה היא אותה זנות שבת ישראל נידונת עליו במיתה חמורה יותר מאשר אם זינתה עם אביה - ארוסה בת ישראל שזינתה, דאילו ארוסה בת ישראל שזינתה בעלמא דינה בסקילה החמורה משריפה.

הכא נמי בת כהן ארוסה שזינתה, לא יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת במיתת שריפה הקלה מסקילה, אלא נידונת כאילו זינתה עם חמיה, ונידונת במיתת חמיה, בסקילה.

וכך מתפרשים דברי רבי אליעזר: "את אביה - בשריפה"

כלומר הזנות הקרובה לזינתה עם אביה, שקלה היא ממנה בדרגה אחת - דהיינו נשואה בת ישראל שזינתה שדינה בחנק, כאן בבת כהן, הוציאה הכתוב מכלל בת ישראל להחמיר עליה שתהא נידונת בשריפה.

"ואת חמיה - בסקילה"

כלומר הזנות החמורה מזינתה עם אביה, כגון: ארוסה בת ישראל שזינתה שדינה בסקילה. "את חמיה" דנים את בת הכהן כדין הכלה שזינתה עם חמיה שדינה בסקילה.

מתקיף לה רבי ירמיה: כיצד אפשר לפרש כן בדברי רבי אליעזר, מידי למעלה למטה קתני? וכי מצינו בדברי רבי אליעזר, שדיבר על זנות למעלה [החמורה] מזינתה עם אביה, ועל זנות שלמטה [הקלה] מזינתה עם אביה.

אלא אמר רבי ירמיה:

אמר מר יכול אפילו חיללה שבת והא בחילול שבת בת סקילה היא מפקינן לה לשריפה לקולא. ואוקמא מתניתא דא לרבי שמעון היא דקסבר שריפה חמורה מהו דתימא נחמיר עליה ותידון בשריפה קמ"ל דלא ואקשינן ומאי שנא דאביה אם חילל שבת נידון בסקילה והיא בשריפה סלקא דעתך אמינא איהו אישתריא ליה שבת בעבודה במקדש כו'. יכול אפי' פנויה וכרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה קמ"ל דבעינן זנות עם זיקת הבעל לדברי הכל או אינו אומר את אביה אלא שזינתה עם אביה ודחי' האי מאי איריא בת כהן אפילו בת ישראל עם אביה בשרפה כדרבה דאמר אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה. פי' בבת בנו ובבת בתו כתיב הנה וכתיב באשתו בבת בנה ובבת בתה (כתיב) שארה הנה זמה היא. נמצא בה הנה וזמה ובבת בנו ובבת בתו הנה יליף הנה מהנה מה אילו כתיב בהן הנה וזמה עמה. וכתיב קרא אחרינא ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן האי זמה דכתיב הכא מופנה הוא לדין ממנו בכל מקום שכתב בו זמה בשרפה כמו אלו הנה נמצא כל אדם עם בתו ובת בנו ובת בתו וכולן דינו עמהן בשרפה ואמרינן סד"א מדגלי רחמנא בת כהן עם אביה בשריפה מכלל שבת ישראל עם אביה אינה בשרפה ולאפוקי מג"ש דיליף רבה קמ"ל דלא ואסיק' כי הא דתניא בת כהן שנישאת לישראל או אפילו לכותי ולחלל ולנתין ואכלה בתרומה משלמת קרן וחומש ואם זינתה נידונת בשריפה ואע"פ שנתחללה:

אמר מר ר' אליעזר אומר את אביה (היא מחללת היא) בשרפה ואת חמיה בסקילה. ואמרינן מאי את אביה ואת חמיה אילימא את אביה שזינתה מאביה ואת חמיה שזינתה את חמיה. מאי אתא ר' אליעזר לאשמעינן כולי עלמא ואפילו בת ישראל בתו בשרפה וכלתו בסקילה. אלא את אביה ברשות אביה כלומר ארוסה ואת חמיה ברשות חמיה כלומר נשואה כמאן לא כרבנן ולא כרבי שמעון ולא כרבי ישמעאל ושקלו וטרו בה ודברים פשוטים הם. ואוקמא רבינא דהוא בתרא הכי לעולם כרבנן דאמרי ארוסה בת כהן בסקילה והנשואה בשרפה ואפיך אימא הכי את אביה בסקילה כלומר זינתה ברשות אביה והיא ארוסה בסקילה ברשות חמיה נשואה בשרפה. והאי דקתני את אביה בשרפה סירכא נקט. כלומר כל בת עם אביה בשרפה וכלתו בסקילה. שלח רבין משמיה דר' יוסי בר' חנינא כך הצעה של משנה. את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה והכי קאמר בת כהן כל שהיא למטה ממיתת אביה ומאי ניהי נשואה בת ישראל אם זינתה דינה בחנק בת כהן נשואה שזינתה דינה בשרפה ככל בת שזינתה עם אביה שהיא בשרפה. וכל שמיתתה למעלה ממיתת אביה שזינתה עם אביה ומאי ניהי ארוסה דאלו ארוסה בת ישראל בסקילה הכא בבת כהן שזינתה ארוסה כמיתת כלה שזינתה עם חמיה בסקילה. ורבי אליעזר כרבנן סבירא ליה דאמר נשואה בת כהן יצאה לשרפה ולא ארוסה אלא ארוסה אפילו בת כהן בסקילה ואע"ג דרמי ירמיה מידי למטה ולמעלה קתני.

נערה המאורסה בסקילה בין בת ישראל בין בת כהן כמו שכתבנו ואין דנין סקילה אלא כשהיא נערה וארוסה ובבית אביה אבל אם היתה בוגרת או נשואה אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך הרי היא בחנק וכל שהיא בבת ישראל בחנק בבת כהן בשריפה בין שנשאת לכהן בין ללוי ולישראל לכותי ולחלל לנתין ולממזר אע"פ שנפסלה מן הכהונה וכן יתבאר למטה שאף אם היתה בת כהן זו בעלת מום לא נפקע ממנה דין שריפה בכך וי"מ בה שהיתה בת כהן בעל מום:

הבא על בתו בשריפה ואע"פ שבתו לא נכתבה בתורה ומבת בתו אי אתה רשאי להביאה שאין מזהירין מן הדין ולא עונשין מן הדין אם בבתו מאשתו הרי בכלל בת אשתו היא ואם בבתו מאנוסתו למדנוה ביבמות מהנה הנה זמה זמה כתב בבת בנו ובת בתו הנה ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה כי ערותך הנה ואנו מעמידין אותו בנולדו לו מאנוסתו שאם באים מאשתו הרי נכללו בבת בנה ובת בתה וכתיב בבת אשתו שארה הנה זמה היא מה בבת אשתו עשה בתה כבת בנה ובת בתה דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערוה שארה הנה זמה היא אף בתו מאנוסתו עשה בתו כבת בנו ובת בתו אזהרה שמענו עונש מנין אתיא זמה דכתיב בסדר קדושים תהיו ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן והרי שענש בבת אשתו ומה הנה של נשואין יש בו זמה אף הנה של אונסין דנין כאלו כתוב בו זמה ולמדין הנה שאין בו זמה מהנה שיש בו זמה ואח"כ למדין זמה זמה לשריפה וי"מ זמה זמה מה זמה האמורה בעונש ר"ל שריפה אף זמה האמורה באזהרה רומזת שריפה ואח"כ חוזרין ולמדין בת אנוסה מבת נשואה בהנה הנה והכל אחד ולמדת מ"מ שהבא על בתו בשריפה אבל הבא על כלתו בסקילה כמו שיתבאר:

בת כהן שנשאת לישראל או שנשאת לפסול לה מיתתה בשריפה כמו שבארנו ונפסלה מלאכול בתרומה כזר גמור ומ"מ אם אכלה ממנה בשוגג משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש שלא נחשבה כזרה גמורה לענין חומש ובתלמוד המערב שבמסכת תרומות אמרו שאם היא חללה ר"ל בת גרושה או בת חלוצה זרה גמורה היא ומשלמת קרן וחומש:

כבר בארנו שבת כהן בעלת מום או בת כהן בעל מום לא הופקעה מן השריפה ומ"מ יראה שחללה יצאה לה מכלל בת כהן אע"פ שהיא בת כהן שמכיון שהיא בת גרושה וחלוצה ונולדה בפסול כהונה אין לה דין כהונה כלל ויראה מכאן שכהן בעל מום אע"פ שפסול לעבודה מוזהר הוא על טומאת מת וכן כתבוה בהדיא גדולי הרבנים וכן יראה מדברי גדולי המחברים שלא הוציאו מדין טומאה אלא בנות אהרן וחללים ובשם תוספתא שמענו בהפך ולא יראה כן והוא שהביאוה בכאן מוהיו קודש בהויתן יהו:

בת כהן אין לי אלא שנשאת לכהן ולקמן פריך מהיכא תיפוק לי נשאת ללוי ולישראל ולכותי אותן שהביא מלך אשור לכותה והשיב בערי שומרון וכותים הן בכלל לא תתחתן בם והאי דנקט כותי ולא נקט עכו"ם משום דשייך במצות ויש לו קידושין באחרת ולחלל שנולד מאיסורי כהונה דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ולנתין מן הגבעונים שנתן דוד ושלמה לעבודת בית המקדש ולפיכך נקראו נתינים ומיתר האמורי היו והרי הן בכלל לא תתחתן בם ולממזר מניין שבשריפה והני כולהו אע"ג דחייבי לאוין נינהו הא קי"ל ביבמות דקידושין תופסין בחייבי לאוין והרי הן בכלל אשת איש תלמוד לומר ובת איש כהן איש יתירה הוא לאשמועינן דאביה הוא דבעינן דלהוי איש כהן אבל בעלה לא בעינן כהן. רבי אליעזר אומר כו' בגמרא מפרש לה לקמן:

אמר מר יכול אפי' חיללה שבת תידון בשריפה ומתמהינן היכי תיסוק אדעתין הא ודאי חיללה שבת בת סקילה היא ומפרקינן ר"ש היא דאמר שריפה חמורה וסד"א חומרא יתירה אחמר בה רחמנא למידינה בשריפה לפי שהיא בת כהן כי היכי דאחמיר בכהני דרבי בהו מצות יתירות קמ"ל לזנות בחילולי שבזנות הכתוב מדבר. ומקשינן ומאי שנא בת כהן דתיסוק אדעתין דאחמיר עלה טפי מכהן גופיה דהיא כי חיללה שבת תידון בשריפה ואלו כהן גופיה כי חילל שבת דיניה בסקילה ומפרקינן סד"א איהו הוא דלא אחמיר רחמנא עילויה טפי משום דאישתריא ליה שבת לגבי עבודה לקרבנות צבור אבל איהי דלא אישתריא שבת לגבה אימא תידון בשריפה קמ"ל: אמר מר יכול אפי' פנויה ומתמהינן פנויה לזנות כתיב ופנויה לא מיקריא זונה שאין לשון זונה אלא שזנת על אחר ומפרקינן ס"ד אמינא בפנויה קאי ודקא קשיא לך לזנות כתיב כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה קמ"ל דבזיקת הבעל הכתוב מדבר: אמר מר או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל אדם. ודייקינן אלא כשהיית מוציא את כל אדם מה אתה מביא שזנתה מאביה אי הכי מאי איריא בת כהן אפי' בת ישראל נמי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה כתיב הכא ערות בת בנך כו' כי ערותך הנה וכתיב התם שארה הנה מה להלן עשה בתה כבת בנה ובת בתה אף כאן עשה בתו כבת בנו ובת בתו ומקל וחומר לא אתיא דאין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ואתיא זמה זמה לשריפה כתיב הכא שארה הנה זמה היא וכתיב התם ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו וגו' ומפרקינן סד"א אתי קרא לאשמועינן דלא לילף ג"ש לחיובי ישראל הבא על בתו מאנוסתו בשריפה מדגלי רחמנא בבת כהן אבל בבת ישראל לא קמ"ל:

אמר מר בת כהן אין לי אלא שנשאת לכהן ומתמהינן אטו משום דאינסיבא להני תיסוק אדעתין דלאו בת כהן היא ומפרקינן סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא דמיתחלא השתא על ידי זנות לאפוקי הא דמיתחלא וקיימא מעיקרא משעת נישואיה לכותי ולחלל לנתין ולממזר אפסילא מכהונה לגמרי דאמר מר ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה כגון נתין וממזר וכותי וחלל נמי אע"ג דכשר לבא בקהל יליף לה בקידושין מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל דכהן גדול הבא על האלמנה [פוסל מן הכהונה ומן התרומה] דכתיב ולא יחלל שני חילולין משמע שמחלל אותה ומחלל את הולד ומה הוא פוסל אף זרעו [פוסל] לפסלה מן התרומה עולמית שאפי' מת בעלה בלא זרע לא תשוב עוד אל בית אביה בנעוריה ונפסלה מן הכהונה שלא תינשא עוד לכהן ללוי ולישראל נמי אע"ג דלכי מיתי בלא זרע הדרא למיכל בתרומה כיון דכי איתה גביה מיהת לא אכלה הא איכא צד חילול מעיקרא ואימא לא תידון בשריפה קמ"ל דאע"פ שנשאת לאחד מן הפסולין דינה בשריפה ודלא כר"מ דאמר נשאת לאחד מן הפסולין דינה בחנק דתניא בת כהן שנשאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואין משלמת את החומש ומיתתה בשריפה דאכתי בקדושתה קיימא משלמת את הקרן בתורת גזל בעלמא שאכלה דבר שאין ראוי לינתן לה דכתיב ושבה אל בית אביה מכלל דהשתא מיהת לא אכלה אבל חומש לא משלמא דלאו זרה גמורה היא שהרי ראויה לחזור אם ימות בעלה ואין לה זרע ותניא בתורת כהנים יכול בת כהן שנשאת לישראל ואח"כ אכלה תרומה ובן כהן שאכל תרומת חבירו יכול יהו חייבין בחומש ת"ל כל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה יצאו אלו שאין זרין לה. נשאת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש דהא ליה לה תקנתה וזרה גמורה היא ומיתתה בחנק כנשואה בת ישראל. וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אין משלמת את החומש דלשון זר מעיקרא משמע ומיתתן בשריפה כדאמרן לעיל:

אמר מר רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ודייקינן מאי את אביה ואת חמיה אילימא את אביה ברשות אביה והיינו ארוסה את חמיה ברשות חמיה והיינו נשואה מאן שמעת ליה האי סברא כלומר ארוסה בשריפה נשואה בסקילה אי כרבנן כו' ולא מצית למימר טעמא דר"א טעמיה דנפשיה קאמר ופליג אכולהו דמהיכא תיתי ליה. שלח רבין כו' כך היא הצעה של משנה זו לעולם כרבנן דאמרי ארוסה בסקילה נשואה בשריפה וסבירא להו דסקילה חמורה משריפה ושתיהן מחנק וקי"ל דהבא על בתו בשריפה והאי את אביה דקתני סמוך למיתת אביה הוא והכי קאמר כל שהוא למטה ממיתת אביה ומאי ניהו נשואה בת ישראל כו' כלומר כל היכא דבעלמא בבת ישראל שזינתה מאחרים דינה במיתה שהיא למטה ממיתת אביה והיינו נשואה שהיא בחנק שהוא למטה ממיתת אביה אלו בא עליה שהרי הבא על בתו בשריפה ובת ישראל נשואה שזינתה מאחרים מחתינן לה משריפה חד דרגא ודיינינן לה בחנק הכא בבת כהן דיינינן לה במיתת אביה בשריפה בין לר"ש בין לרבנן דאמרי נשואה יצתה לשריפה וכל שהוא למעלה ממיתת אביה ומאי ניהו ארוסה בת ישראל שהיא בסקילה ומאי למעלה ממיתת אביה שהרי הבא על בתו בשריפה ונערה המאורסה שזינתה מאחרים מסקינן לה חד דרגא למעלה ממיתת אביה ודיינינן לה בסקילה הכא בארוסה בת כהן דיינינן לה במיתת חמיה שבא על כלתו שהוא בסקילה כרבנן דאמרי ארוסה בת כהן בסקילה בלמעלה ממיתת אביה וה"ק כל שמיתתה בעלמא למטה ממיתת אביה הכא במיתת אביה בשריפה ואם לאו כלומר כל היכא דבעלמא לא הויא למטה ממיתת אביה אלא למעלה הימנה הכא במיתת חמיה בסקילה. מתקיף לה רב ירמיה מידי למעלה למטה קתני. אלא א"ר ירמיה לעולם כרבי ישמעאל דאמר ארוסה יצתה ולא נשואה וה"ק את אביה ברשות אביה והיינו ארוסה בשריפה ומאי את חמיה שזינתה מחמיה בסקילה כדין הבא על כלתו וכל אדם בחנק:

גמרא היא בשריפה ואין בועלה בשריפה היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה ר"א כו' כצ"ל:

שם איצטריך סד"א קרא לאפוקי מדרבא מדגלי רחמנא בבת כהן כו' ואין להקשות דהשתא נמי דמרבינן מהיא מחללת דכל אדם אמור דאימא דאתא אביה בבת כהן לאפוקי מדרבא דאביה בבת כהן חייב שריפה ולא אביה בבת ישראל דא"כ אביה בבת כהן אינו חוזר לגופיה אלא למעט אביה בבת ישראל וק"ל:

בפירש"י בד"ה פסלה עולמית כו' מלא יחלל שני חלולין במשמע שמחלל אותה ואת הולד עכ"ל וכתב מהרש"ל תימה גדולה הלא בברייתא בהדיא בפרק י' יוחסין וז"ל אין לי אלא זרעו היא מנין ת"ל לא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וכפי' רש"י שם לפי שבזרע אין שייך חילול לפי שמעיקרא נפסל כו' עכ"ל כפי הבנתו בפי' רש"י דאין במשמעות דלא יחלל אלא חילולה שהיה כשר ונתחללה א"כ חילול הזרע שיתחלל מעיקרא מהיכא קא אתיא ועוד דהא בקרא זרעו כתיב וע"כ נראה דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דזרעו כתיב אלא דא"כ הל"ל לא יחל ומדכתיב לא יחלל שני חילולין במשמע שהוסיף לך הכתוב חילול אחר מי שהיה כשר ונתחלל דזה החילול אינו שייך בזרע כ"א בה וסמך התלמוד עצמו בזה דכה"ג דרשינן לקמן בפרק הנשרפים גבי אל תחלל בתך גו' א"כ לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל כו' וכן במסכת זבחים בפ' ב"ש ולא יחללנו וגו' בב' חילולין הכתוב מדבר ופי' רש"י מדלא כתיב ולא יחל וזה נראה לי ברור לקיים וליישב פי' רש"י הכא ופרק י' יוחסין ודו"ק:

גמרא לאו בת כהן היא ותו מידי כהנת לכהן כו' בס"א:

רש"י בד"ה בת איש כו' אשת כהן הס"ד:

בד"ה ר"א צ"ל כדר"א:

בד"ה אתיא הנה כו' ובתה וגו' אף כאן כו' כצ"ל:

בד"ה פסלה עולמית כו' אף על גב דלא פסיל לה הוא כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש דמותר לישא כהנת אבל מ"מ פסלה אח"כ:

עוד בדבור זה יליף לה בקידושין כו'. נ"ב וכן בס"א אבל לא דק ונאמר בפרק אלמנה לכ"ג:

בדבור זה מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל כצ"ל:

עוד בדבור זה שני חילולין במשמע כו'. נ"ב תימה גדולה הלא ברייתא בהדיא בפרק י' יוחסין וזה לשונה אין לי אלא זרעו היא מניין ת"ל לא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וכן פירש"י לשם לפי שבזרע אין שייך חילול לפי שמעיקרא נפסל וכן מביא רש"י בפרק אלמנה לכ"ג כה"ג וכן כל המחברים לא הזכירו אלא הך ברייתא ויותרהתימה שלשם גופא בדף ע"ה כתב רש"י על הברייתא שהחלל ונתין כו' בן ט' שנים ויום א' פוסל הכהנת כו' דמסיק יליף מכ"ג באלמנה ופירש"י וילפינן לקמן מלא יחלל שני חילולין במשמע א' לה וא' לזרעו מדלא כתיב לא יחל ע"כ וזה לא היה ולא נברא אלא אח"כ בדף ע"ז יליף מלשון חילול כעין שכתבתי לעיל (עיין במהרש"א):

בד"ה כך הצעה כו' אביה כו' כאלו הד"א:

בד"ה כל שהיא כו' אביה דנחיתא כו' מן הכלל ומיהו כו' הד"א:

גמרא ניסת כו' לעו"ג כו'. עפירש"י ותמוה לקרותה בעבור נשואי עו"ג זיקת בעל הלא אין כו' עי' יבמות (מה ב עו א) ואולי ר"ל א' מז' עממין אחר שנתגייר:

שם ותו מידי כהנת לכהן כתיב. לכאורה היינו פירכא קמייתא ונ"ל דקושיא זאת שבה על הא דסיים בברייתא אע"פ שאינה כהנת דר"ל שאינה נשאת לכהן דמשמע דבקרא כתיב הכי להכי פריך מידי כו':

בגמרא אעפ"י שאינה כהנת: ק"ק דא"כ לר' ישמעאל דדוקא נערה המאורסה בעינן כדאמר לקמן (ע"ב) ל"ל איש למעט ניסת לחלל ולממזר דהא אינה נפסלת רק ביאה כדאמרינן לקמן והרי כשהיא בעולה באמת אינה בשריפה. וי"ל דאצטריך קרא לניסת ללוי ולישראל דבאירוסין ג"כ שייך דלא אכלה בתרומה כדאמרינן סוף פרק אלמנה לכה"ג האירוסין פסול ואינו מאכיל ע"ש ולהכי מצרכינן ג"כ אליבא דר"מ דסובר לקמן דנפסלה בחנק. ועיין מה שהקשו התוס' לקמן (דף ע"ו ע"א):

דרבי בהו מצות יתרות: א"ל נ"ל הך טעמא תיפוק ליה טעמא דקרא דאת אביה היא מחללת. די"ל דזה לא שייך רק גבי פסול ביאה דבזה שייך פגימה דהא אפילו בנשואה אין שייך פגימה כ"כ כמ"ש רש"י לעיל (דף נ') וכן צ"ל ג"כ בהא דמקשה מ"ש מניה דידיה למה לא קשה ג"כ הכי אי איירי בזנות למה לא יחייב גם הכהן שרפה אי משום חומר האיסור הוא אע"כ דלא שייך פגימת כבוד רק בנבעלת:

דאשתרי להו שבת לגבי עבודה: א"ל דאכתי בעל מום כהן ליחייב שריפה דרבי בהו מצות יתירות שייך גביה כמו גבי בת כהן דכל הנוהג בנשים משום כהונה נוהג בו. די"ל שלא רצתה התורה לחלק בין אנשים רק בין נשים לאנשים:

כדר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה. הא דקאמר דברייתא ר"ש היא וסבר כר' אלעזר דלמא איפכא דר"א היא וסבר כר"ש. די"ל דע"כ לא אתיא כר"א דהא קאמר נשאת לכותי מניין והתוס' ריש פרק אלו נערות כתבו דלמ"ד כותים גרי אריות נכרים גמורים הם וא"כ לא תפסי בהו קדושין ור' אלעזר סובר דגרי אריות הן כדאמרינן בקדושין (דף ע"ה) לכן ע"כ צ"ל דר"ש היא וסבר כר"א. אכן בקצת נוסחאות כתיב נשאת לעכו"ם מניין וצ"ל דאיירי שנתגייר מז' אומות וס"ל דבגרותן יש חתנות עיין ביבמות (דף ע"ז):

שלא לשם אישות עשאה זונה: ק"ק מי דחקו לומר דר' אלעזר היא דאין הלכה כמותו הא גם לרבנן שם דסברי דנבעלה לפסול לה דוקא היא זונה ג"כ שייך יכול אפילו פנויה כשנבעלה לנתין ולממזר ושייך שפיר ביה לזנות:

או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם: א"ל דכאן משמע דמדכתיב היא מחללת דמשמע היא מחללת אותה ולא הוא מחללה מוכח דע"כ לא איירי בבא עליה אביה והרי לקמן (דף ע"ו ע"א) יליף מקרא דבת איש כהן דבתו מאנוסתו בשריפה הרי דשפיר איירי קרא בבא עליה אביה ואביה בהך דרשה גופא דלא הוא מחללה מתרץ הך דרשא שם די"ל דודאי הכא קאמרינן שפיר דהיא מחללת ממעט אביה מדרצה לאוקמי קרא דוקא באביה אבל התם דקאמר דעיקר קרא ודאי בבת כהן איירי רק מיתורא דאיש מרבינן אנוסה בזה לא שייך למעט מהיא מחללת דקאי אבת כהן רק אהא דרצה למעט שם האב משריפה מהיא ולא בועלה אהא קאמר שפיר מחללת לא איירי רק בבת כהן דהיא מחללת אותה ולא באביה שהוא מחללה:

מאי איריא ב"כ אפילו ב"י נמי: ק"ק מאי פריך דילמא סבר ר"א כרבנן דסקילה חמורה וסבר ג"כ כר' יוסי דסבר לקמן (דף פ"א) דנידון בזיקה ראשונה שבא עליה והשתא שפיר קאי את"ק דברייתא דסבר דב"כ אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה ואהא קאמר דבא עליה אביה בשריפה אף שהיא ארוסה וסקילה חמורה לדידיה מ"מ כיון דאיסור אביה קדים נדונה בזיקה ראשונה אבל בא עליה חמיה בסקילה דאיסור ב"כ ואיסור כלתו באים כאחד ולכן נידון בסקילה דחמיר. ולכן שפיר השמיענו זה בב"כ להורות דסקילה חמיר משריפה וגם הא דאביה בשריפה נקט שפיר בב"כ להשמיענו דאפילו ארוסה בשריפה אף דחמיר סקילה כדמוכח מהא דנקט חמיה וזה צריך למינקט בבת כהן דוקא:

מדגלי רחמנא בב"כ ולא בב"י קמ"ל. הקשה המהרש"א דאכתי נימא דאת אביה אתי למעט דדוקא אביה בב"כ חייב שריפה ולא בב"י ולאפוקי מדרבא עיין מה שתירץ. ולפענ"ד י"ל בדרך פשוט כיון דמרבינן מהיא מחללת כל אדם דהיינו ע"י שדרשינן היא מחללת אותה ולא הוא מחללה וכיון דמיעט קרא אביה מדין שריפה דב"כ א"כ למה יתחייב שריפה בבא על בתו ב"כ אי לא גם ישראל חייב שריפה בבא על בתו:

כיון שנבעלה לפסול לה פסלה: עיין מה שכתבתי בשיטה זו בספרי ע"ל ליבמות (דף ס"ח):

אין לי אלא שנשאת לכהן. לקמיה פריך מהיכא תיתי הא אטו משום דניסת ללוי וישראל לאו בת כהן היא: חלל. כהן. שנשא גרושה או זונה וילדה לו בן מיקרי חלל מן הכהונה כדכתיב (ויקרא כא) לא יחלל זרעו: עובד כוכבים נתין וממזר. אע''פ שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין והרי היא אשת איש דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואע''ג דהאי מתניתין ר''ע דדריש וי''ו ושמעינן ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין איכא תנא ביבמות (דף סט.) דאית ליה אליבא דר''ע דכי אמר ר''ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ה''מ בחייבי לאוין דשאר אבל בחייבי לאוין גרידי לא אמר עובד כוכבים איכא לאו דלא תתחתן בם (דברים ז) וכן נתין דהוא מן הגבעונים: בת איש כהן. איש יתירא למה לי אלא למדרש דאב הוא דבעינן איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן ואף על פי שאינה כהנת אבת כהן קפיד קרא שתהא בת איש כהן ולא אשת כהן: רבי אליעזר אומר כו'. לקמן בעי מאי קאמר: חיללה שבת בת סקילה. והיכי ס''ד דהקל בה הכתוב משאר בנות ישראל לידון במיתה קלה: ומאי שנא מיניה דידיה. לענין שבת למה יחמיר לנו בנקיבות יותר מן הזכרים כהנים: איהו אשתראי שבת כו'. ומשו''ה היכא דלא אשתראי ליה מיהו לא תחמיר עליה: הא לזנות כתיב. ופנויה לאו זנות היא דאין לשון זונה אלא שזינתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו (הושע ט) כי זנית מעל אלהיך לשון מורדת ויוצאה מזה לזה אשוויר''א בלע''ז: כדר''א. במסכת יבמות בהבא על יבמתו: עשאה זונה. ליפסל מן הכהונה אלמא זנות מיקרייא: מאי נינהו. מאי קאמר לן קרא: שזינתה מאביה. בתמיה: אתיא הנה הנה. כתיב (ויקרא יח) בבת בנו ובבת בתו ערות בת בנך או בת בתך וגו' כי ערותך הנה וכתיב (שם) בבת אשתו שארה הנה זימה היא מה באשתו עשה בתה כבת בתה דכתיב (שם) ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חייב על בתו כעל בת בתו ומן ק''ו לא תייתיה דאין עונשין מן הדין אבל גזרה שוה הוי כאילו מפורש בו דהא להך דרשה איכתיב הנה יתירא: אתיא זימה זימה. לידון בשריפה כתיב הכא זימה היא וכתיב בשריפה זימה (שם כ) באש ישרפו וגו': סלקא דעתך אמינא. האי אביה קרא יתירא הוא דגליא שריפה בבת כהן שזינתה מאביה לאפוקי מגזירה שוה דרבא אתא למימר דלא תידרוש ליה לישראל הבא על בתו בשריפה דמדגלי רחמנא כו' קא משמע לן היא מחללת דבזינתה שאר כל אדם קאמר: לאו בת כהן היא. בתמיה למה לי איש יתירא לריבויי: כי תחל לזנות. כשהיא מתחללת על ידי זנות וזו נתחללה כבר ע''י נשואין שנשאת לחלל לנתין ולממזר נתחללה מן התרומה אפי' ימות וזרע אין לה לא תשוב עוד אל בית אביה כנעוריה ונפסלת נמי מן הכהונה שלא תינשא עוד לכהן וכולה יליף ביבמות בפרק אלמנה (דף סח.): לפסול לה. כגון נתין וממזר: פסלה. עולמית מתרומה ומכהונה והתם פריך האי מיבעי ליה לגופיה זר שאינו כהן לא תאכל בתרומה בחייו ומשני ליה התם וחלל אף על גב דלא פסיל לה הוא דהא כשר לבא בקהל יליף לה בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמוח דף סט.) מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל דכהן גדול הבא על האלמנה פוסל מן הכהונה ומן התרומה דיליף לה מלא יחלל שני חילולין במשמע שמחלל אותה ואת הולד: ללוי וישראל נמי. אע''פ שאינה מחוללת עולמית מיהו כל ימי חייו מחוללת מן התרומה כדכתיב ושבה וגו': ודלא כר''מ. הא דאמרן לעיל בת כהן הנשואה לממזר בקדושתה קיימת ונידונית בשריפה דלא כרבי מאיר: ואכלה בתרומה בשוגג. דגבי זר איכא חיוב קרן וחומש: משלמת את הקרן. דכיון דלא זכי לה רחמנא בגוה גזילה היא אצלה: ואינה משלמת את החומש. דלאו זרה היא הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה: ומיתתה בשריפה. אם זינתה: נשאת לאחד מן הפסולים. שנפסלה עד עולם ונתחללה הרי היא כזרה גמורה: מאביה. שזינתה מאביה: כלתו בסקילה. במתני' (דף ננ.): ברשות אביה. ארוסה: ברשות חמיה. נשואה: אי כרבנן. דאמרי סקילה חמורה איפכא מיבעי ליה דהא ארוסה חמורה מנשואה ולדידהו נשואה יצתה מכלל בת ישראל מחנק לשריפה ולא ארוסה מסקילה לשריפה: ואי כרבי שמעון. דאית ליה שריפה חמורה מסקילה הא אמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאו לשריפה: ואי כר' ישמעאל. הא דאמר שריפה חמורה כר' ישמעאל דאמר לקמן בשמעתא ארוסה יצאת לשריפה ולא נשואה דיליף לה מבנין אב דבארוסה הכתוב מדבר: את חמיה חנק הוא. כדין בת ישראל דהא לא יצתה מכללה: כך הצעה של משנת ר''א כמו שהיא שנויה ולא תפכה ולעולם כרבנן דאית להו איפכא ארוסה בסקילה נשואה בשריפה ואיהו נמי הכי אמר כל שהיא בבת ישראל שזינתה מאחר: למטה ממיתת אביה. שריפה כלומר במיתה שהיא קלה משריפה כגון נשואה דחנק בעלמא הוא הכא בבת כהן במיתת אביה כו' כאילו זינתה מאביה ובשריפה: כל שהיא. בבת ישראלית למעלה ממיתת אביה כגון ארוסה דבסקילה ה''נ בבת כהן לא יצאת מכללה להקל ונידונית במיתה חמורה כאלו זנתה מחמיה דבסקילה וה''ק אביה בשריפה הסמוכה למיתת אביה דנחיתא מינה דרגא דהיינו נשואה בת ישראל הכא בבת כהן הוציאה הכתוב להחמיר בשריפה ושהיא למעלה משריפה כגון ארוסה את חמיה דיינין לה כדין כלתו דבסקילה יש לגמגם אמאי נקיט את חמיה תיפוק ליה דכן דינה בסקילה אחרי שלא יצאה מן הכלל ומיהו הא מתקפינן אתקפתא אחריתי ומפקינן ליה מטעמא:

הא מני ר''ש היא. אע''ג דר''ש לא דריש וי''ו דושופטיך בפרק קמא (דף יד. ושם) הכא דריש: