אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה לרשות הרבים ביום טוב, ובית הלל מתירין. הרי שהתירו בית הלל ביום טוב הוצאה שלא לצורך אוכל נפש.

ודוחים: אימר דשמעת להו [אמור ששמעת אותם] את בית שמאי שהם אוסרים, רק לענין הוצאה מרשות לרשות שאומרים כן, ואולם בענין איסור טלטול מי שמעת להו [האם שמעת אותם]? נימוק זה נדחה מיד: וטלטול גופיה לאו [עצמו האם לא] גזירה משום איסור הוצאה היא?! והאוסר בהוצאה, ודאי אוסר בטלטול.

א ומוסיפים: ואף רב סבר לה להא [סבור כהלכה זו] של רבא. שאמר רב: לטלטל מר (מעדר) על מנת שלא יגנב — זהו טלטול שלא לצורך, ואסור. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם דווקא] שלא יגנב, אבל לצורך גופו וכן לצורך מקומו — מותר.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב כהנא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב ואמר: אייתו ליה שותא [הביאו לו רשת] לכהנא ליתיב עליה [שישב עליה]. לאו למימרא [האם אין זה לומר] שדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין, [כן], מותר לטלטלו, ולצורך מקומו — לא!

ומתרצים: הכי [כך] אמר להו [להם]: שקולו שותא מקמי [הוציאו את הרשת מלפני] כהנא. ונמצא אם כן שהיה זה טלטול לצורך מקומה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: התם [שם] היתה זו הוצאה מחמה לצל, שהיתה מונחת במקום שעלולה היתה להינזק שם, וכיון שאפשר היה לחשוב שבשל כך טילטלוה, והרואה היה עלול ללמוד שבכגון זה הותר הטלטול, לכך פירש רב שמטלטלים את הרשת לצורך מקומה.

ומסופר: רב מרי בר רחל הוה ליה ההיא בי סדיותא בשמשא [היו לו כרי לבד מונחים בשמש] בשבת. אתא לקמיה [בא רב מרי לפני] רבא. אמר ליה [לו]: מהו הדין לענין ההיתר לטלטולינהו [לטלטלם]? אמר ליה [לו] רבא: שרי [מותר]. אמר ליה [לו] רב מרי: אית [יש] לי גם אחרינא [אחרים], ואיני זקוק לכרים אלה דווקא. אמר לו רבא: בכל אופן חזו [ראויים] הכרים לאורחים. אמר לו רב מרי: אית [יש] לי נמי [גם כן] אחרים לצורך האורחים. ונמצא שאינו מטלטל אלא לצורך הכרים. אמר ליה [לו] רבא: גלית אדעתך [גילית דעתך] שכשיטת רבה סבירא לך [סבור אתה], ומאחר וכן לכולי עלמא — שרי [לכל העולם — מותר] לטלטל בכגון זה, ואולם לדידך — אסיר [לך — אסור], שאין אומרים לאדם לעשות דבר שלדעתו יש בו איסור.

אמר ר' אבא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב: מכבדות (מטאטאים) של מילתא (בגדים) — מותר לטלטלן בשבת, מפני שמותר להשתמש בהן, אבל של כפות ענפי התמרה — לא. מפני שאסור לטאטא בהן מחשש השוואת גומות.

ר' אלעזר אומר: אף של תמרה הותרו בטלטול. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] כי רוצה לטלטלן לצורך גופו וכן לצורך מקומו — האם בהא לימא [בזה יאמר] רב כי של תמרה לא יטלטל? והא [והרי] רב כשיטת רבא סבירא ליה [סבור הוא] לענין זה. אלא יש לפרש שמדובר בטלטול מחמה לצל, שאותם מטאטאים נמצאים במקום שהם עלולים להינזק. ואולם עדיין יש לתמוה: בהא לימא [בזו יאמר] ר' אלעזר כי אף של תמרה מותר? ומתרצים: לעולם מדובר בטלטול מחמה לצל, ואימא [אמור, תקן]: וכן אמר ר' אלעזר, כדברי רב, שאסור.

ב משנה כל הכלים הניטלין בשבת — אף שבריהן, אם נשברו, ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין (ראויים לעשות) מעין מלאכה כלשהי.

כגון: שברי עריבה (קערה גדולה) שנוטלים לכסות בהן את פי החבית, או שברי כלי זכוכית לכסות בהן את פי הפך.

ואילו ר' יהודה אומר: בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה ולא מלאכה אחרת, כגון: שברי עריבה צריך שיהיו ראויים לצוק לתוכן מקפה (מרק), ושל זכוכית שיהיו ראויים לצוק לתוכן שמן.

ג גמרא אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחלוקת זו ששנינו במשנה בשנשברו הכלים מערב שבת, דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור] אם מעין מלאכתן הקודמת עושים — אין [כן, מותר], מעין מלאכה אחרת — לא. ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור]: אפילו אם עושים רק מעין מלאכה אחרת גם כן מותר.

אבל אם נשברו בשבת — דברי הכל מותרין. וטעם הדבר: הואיל ומוכנין היו לפני שבירתם על גבי (אגב, בגלל) אביהן (הכלי השלם) — מותר לטלטל אף את שבריו.

מותיב [מקשה] רב זוטראי ממה ששנינו: מסיקין אש ביום טוב בכלים שלמים, ואין מסיקין בשברי כלים.

ויש לברר: שנשברו אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שנשברו מערב יום טוב — מדוע אסור להסיק בהם? הלא עצים בעלמא נינהו [סתם הם]! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שנשברו ביום טוב, וקתני [ושנינו]: מסיקין בכלים ואין מסיקים בשברי כלים! הרי שבדבר שנשבר ביום טוב, וכל שכן בשבת, יש בו צד חומרה יתירה!

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור] מוכן הוא מבעוד יום אגב הכלי השלם, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור] שנולד הוא, שכיון שלא היו שברים אלה קודם לכן הריהם כמציאות חדשה שנולדה עתה, ומוקצים משימוש, אבל אם נשברו מערב שבת — לדברי הכל הם מותרין בטלטול, הואיל והוכנו למלאכה כלשהי מבעוד יום.

באותו ענין בדיני יום טוב תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: כשם שמסיקין בכלים, כך מסיקין בשברי כלים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים.

ואת הסתירה בין הברייתות מסבירים כך: הא [ברייתא זו] המבדילה בין כלים לשברי כלים — כדעת ר' יהודה הסובר שיש דין מוקצה. הא [ברייתא זו] המתירה הכל — כדברי ר' שמעון שאינו מקבל איסור מוקצה. הא [ברייתא זו] האוסרת הכל — כר' נחמיה, האוסר לטלטל בשבת כלי שלא לצורכו המיוחד לו.

ד אמר רב נחמן: הני ליבני דאישתיור מבניינא — שרי לטלטולינהו, דחזו למיזגא עלייהו [לבנים אלה שנשארו מן הבנין — מותר לטלטלן בשבת, משום שהן ראויות לשבת עליהם]. ואם שרגינהו [סידרן בערימה ] — ודאי אקצינהו [הקצה אותן] מדעתו, ואסורות בטלטול משום מוקצה.

אמר רב נחמן שכך אמר שמואל: חתיכת חרס קטנה — מותר לטלטל אותה בשבת בחצר, לפי שהיא רשות היחיד, אבל בכרמלית — לא. שכרגיל אין מה לעשות בחרס זה. ורב נחמן דידיה [מדעתו שלו] אמר: אפילו בכרמלית מותר, אבל ברשות הרבים — לא. ורבא אמר: אפילו ברשות הרבים מותר.

ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שרבא הוה קאזיל בריתקא [היה הולך ברחוב] במחוזא, אתווסאי מסאניה טינא [ונתלכלכו נעליו בטיט]. אתא שמעיה, שקל חספא וקא מכפר ליה [בא שמשו, לקח חרס מן הרחוב וגירד אותו את הטיט]. רמו ביה רבנן קלא [הרימו בו חכמים קול לגעור בו]. אמר רבא: לא מיסתייא [די] להם שלא גמירי [למדו], מיגמר נמי מגמרי [ללמד לאחרים הם גם כן מלמדים]?! אילו בחצר הוה [היה] החרס — מי [האם] לא הוה חזיא לכסויי ביה מנא [היה ראוי לכסות בו כלי]? הכא נמי — חזיא לדידי [כאן גם כן ראוי היה החרס בשבילי], ואין לאסור את טלטולו.

ה אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מגופת חבית שנכתתה (נשברה) — מותר לטלטל אותה בשבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מגופה שנכתתה — היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת. ואולם לא יספות (ישבור) ממנה שבר לכסות בה את הכלי וכן לסמוך בה את כרעי המטה. ואם זרקה באשפה — אסור לטלטלה עוד, לפי שהקצה אותה מדעתו.

מתקיף לה [על כך] רב פפא: אלא מעתה, אם זריק ליה לגלימיה [יזרוק אותה את גלימתו] באשפה האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאסור לטלטלה משום מוקצה?! והלא הגלימה ראויה עדיין לשימוש, והרי שלא בדעתו תלוי הדבר. אלא אמר רב פפא