דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סנהדרין נ ע"ב - טקסט הדף

הוי אומר כח המדיח וקל וחומר ומה חנק שחמור מסייף שריפה חמורה ממנו סייף הקל לא כ''ש סקילה חמורה מחנק שכן ניתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים ומאי חומרא כדאמרן אדרבה חנק חמור שכן ניתן למכה אביו ואמו ומאי חומרא שכן הוקש כו' מדאפקיה רחמנא לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה שמע מינה סקילה חמורה סקילה חמורה מסייף שכן ניתנה למגדף כו' אדרבה סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת ומאי חומרא שכן ממונם אבד אמרת וכי איזה כח מרובה כח המדיח או כח הנידח הוי אומר כח המדיח וקל וחומר ומה חנק שחמור מסייף סקילה חמורה ממנו סייף הקל לא כ''ש חנק חמור מסייף שכן ניתן למכה אביו ואמו ומאי חומרא כדאמרן אדרבה סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת ומאי חומרא שכן ממונם אבד אמרת וכי איזה כח מרובה כח המדיח או כח הנידח הוי אומר כח המדיח ותניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר''ש אומר בחנק מרגלא בפומיה דרבי יוחנן נערה המאורסה בת כהן שזינתה בסקילה ר''ש אומר בשריפה זינתה מאביה בסקילה ר''ש אומר בשריפה מאי קמ''ל לרבנן נשואה יצאה לשריפה ולא ארוסה לר' שמעון אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה וטעמא מאי משום דלרבנן סקילה חמורה לר' שמעון שריפה חמורה נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות ב''ד נידון בחמורה מאי רבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר שני כללות נאמרו בבת כהן בבת כהן ולא בבת ישראל אימא אף בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל וזוממי ארוסה בת כהן בכלל זוממי ארוסה בת ישראל ת''ר {ויקרא כא-ט} ובת איש כהן כי תחל יכול אפילו חללה את השבת ת''ל {ויקרא כא-ט} לזנות בחילולין שבזנות הכתוב מדבר יכול אפילו פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל האדם כשהוא אומר {ויקרא כא-ט} היא מחללת הוי כל אדם אמור הא מה אני מקיים אביה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקינה מנין תלמוד לומר {ויקרא כא-ט} ובת כהן מכל מקום בת כהן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

הוי אומר: ודאי כח המדיח חמור יותר. ולדעת רבי שמעון [לקמן פט ב] מדיחי עיר הנידחת נידונים בחנק, ואילו הנידחים דינם בסייף, לומדים מכאן שחנק חמור מסייף.

ולפי זה יש לעשות קל וחומר ששריפה חמורה מסייף.

וקל וחומר: ומה חנק שחמור מסייף - שריפה חמורה ממנו, כמו שנתבאר לעיל. אם כן סייף הקל מחנק - לא כל שכן שריפה חמורה ממנו.

סקילה חמורה מחנק - שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא של עבירות אלו - כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך.

ואם מצינו שבעבירות חמורות אלו נידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור מסקילה, שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש שכן הוקש כבודן לכבוד המקום! שנאמר גבי אביו ואמו [שמות כ יא]: "כבד את אביך ואת אמך" וגבי הקב"ה כתוב [משלי ג ט]: "כבד את ה' מהונך". ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהסקילה חמורה מחנק.

ומתרצינן: מדאפקיה רחמנא מכך שהוציא הכתוב לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה והרי ארוסה שזינתה חמורה מנשואה שזינתה, שרעה היא לשמים ולבריות ולעצמה, שפוגמת כבודה וכבוד משפחתה, ויש בה יותר בזיון מאשר בנשואה שכבר נפגמה, ומכך שהתורה הוציאה אותה מכלל חנק שנאמר גבי נשואה [ויקרא כ י]: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת" דהיינו חנק, ואף הארוסה היתה בכלל "אשת רעהו" לחיוב חנק, והוציאה הכתוב במפורש לחיוב סקילה, שנאמר [דברים כב כג - כד]: "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' וסקלתם אתם באבנים" - שמע מינה סקילה חמורה מחנק.

וכן סקילה חמורה מסייף, שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה שהן עבירות חמורות, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך, ואם מצינו בעבירות חמורות אלו שנידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מסקילה, שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא ומה היא חומרתה של עיר הנידחת, שכן ממונם של יושבי עיר הנידחת אבד! ששורפים את כל רכושם. ואם יושבי עיר הנידחת נידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהסקילה חמורה מסייף.

אמרת, אמור ליישב: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח המדיח או כח הנידח? הוי אומר: וודאי כח המדיח חמור יותר.

ולדעת רבי שמעון [לקמן פט ב] מדיחי עיר הנידחת נידונים בחנק, ואילו הנידחים דינם בסייף, לומדים מכאן שחנק חמור מסייף. ולפי זה יש לעשות קל וחומר שסקילה חמורה מסייף.

וקל וחומר: ומה חנק שחמור מסייף - סקילה חמורה ממנו, כמו שנתבאר לעיל. אם כן סייף הקל מחנק - לא כל שכן סקילה חמורה ממנו.

לדעת רבי שמעון חנק חמור מסייף - שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שהוקש כבודם לכבוד המקום, ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מחנק, שכן סייף ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא של עיר הנידחת - שכן ממונם של אנשי עיר הנידחת אבד, ששורפים את כל רכושם. וכיון שמצינו בהם שנידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שחנק חמור מסייף.

אמרת, אמור לתרץ: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח מדיח או כח הנידח? הוי אומר: ודאי כח המדיח חמור יותר. ותניא בברייתא לקמן [פט ב]: מדיחי עיר הנדחת בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק. ואילו הנידחים דינם בסייף, מכאן יש ללמוד לרבי שמעון שחנק חמור מסייף.

מרגלא בפומיה סדור היה הדבר הזה בפיו דרבי יוחנן [5] שקיבל שמועה זו מרבו:

נערה המאורסה בת כהן שזינתה - לדעת חכמים דינה בסקילה ולא בשריפה, כי לדעתם שריפה קלה מסקילה, ואין להקל בבת כהן שתקבל מיתה קלה יותר מבת ישראל.

רבי שמעון אומר: נידונת בשריפה, כי לדעתו שריפה חמורה מסקילה [6], אם כן אין לשנותה מסתם בת כהן שדינה בשריפה, שהרי הכתוב לא חילק בין בת כהן נשואה שזינתה לבין בת כהן ארוסה שזינתה.

ארוסה בת ישראל, אם זינתה מאביה חייבת שתי מיתות: א. סקילה - משום שהיא ארוסה שזינתה. ב. שריפה - משום שזינתה מאביה.

ובאיזו מיתה נידונת?

לדעת חכמים נידונת בסקילה, כיון שיש לדון אותה במיתה החמורה, ולדעתם סקילה חמורה משריפה.

רבי שמעון אומר: נידונת בשריפה, כיון שלדעתו שריפה חמורה מסקילה.

והוינן בה: מאי קא משמע לן רבי יוחנן במחלוקת זו?

ומבארינן: רבי יוחנן בא להוכיח ממחלוקת רבנן ורבי שמעון, שהמתחייב שתי מיתות נידון בחמורה שבהן, שהרי לרבנן רק בת כהן נשואה יצאה מכלל בת ישראל מחנק לשריפה, ולא ארוסה, כי ארוסה בת ישראל דינה בסקילה, ואין לבטל דין סקילה מפני דין שריפה, ואילו לרבי שמעון: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה, שלדעתו גם ארוסה בת כהן יצאה מכלל בת ישראל מסקילה לשריפה.

וטעמא מאי ומהו טעם מחלוקתם - משום דלרבנן סקילה חמורה לכן בת כהן ארוסה נידונת בסקילה החמורה ולא בשריפה הקלה. ואילו לרבי שמעון שריפה חמורה, לכן נידונת בשריפה החמורה ולא בסקילה הקלה.

נפקא מינה יוצא מזה הלכה, למי שנתחייב שתי מיתות בית דין, נידון בחמורה. שהרי גם כאן יש חיוב של שתי מיתות: א. סקילה - כדין ארוסה. ב. שריפה - כדין בת כהן. ורק משום שההלכה היא שנידון בחמורה, לכן לדעת רבנן ארוסה נידונת בסקילה שהיא המיתה החמורה, ולדעת רבי שמעון נידונת בשריפה שלדעתו יש ללמוד מהכתוב ששריפה היא המיתה החמורה [7].

לעיל בעמוד א' אמרו בגמרא שרבי שמעון לשיטתו שלומד מהפסוק שבין בת כהן ארוסה ובין בת כהן נשואה נידונות בשריפה.

והוינן בה: מאי רבי שמעון היכן מצאנו שרבי שמעון למד כן מהפסוק?

ומבארינן: דתניא בברייתא: רבי שמעון אומר: שני כללות נאמרו בבת כהן, פעמיים נכללה בת כהן בחיוב מיתה, פעם אחת בפסוק גבי נשואה ופעם אחת גבי ארוסה.

גבי נשואה [אשת איש] כתוב: "מות יומת הנואף והנואפת" [ויקרא כ י], דהיינו מיתת חנק, ובת כהן נכללה בו.

וכשהפסוק הוציא ארוסה מכלל נשואה, שארוסה חייבת סקילה, גם כן, בת כהן נכללה בו.

ופרכינן: וכי הפסוק דיבר רק בבת כהן ולא בבת ישראל?

אלא אימא אמור: אף בבת כהן דיבר הכתוב, דהיינו שתי כללות שנאמרו בתורה: א. בארוסה שזינתה שחייבת סקילה. ב. בנשואה שזינתה שחייבת חנק. אף בת כהן היתה בתחילה כלולה במשמעות הפסוק. והוציא הכתוב את בת כהן שאינה נידונת אלא בשריפה, והכתוב לא חילק בין נשואה לארוסה. אם כן יש לומר: שגם נשואה בת כהן שזינתה יצאה מכלל בת ישראל נשואה שזינתה, שאין דינה בחנק אלא בשריפה, וגם ארוסה בת כהן שזינתה יצאה מכלל בת ישראל ארוסה שזינתה, שאין דינה בסקילה אלא בשריפה.

ומכאן יש ללמוד שהשריפה חמורה מסקילה.

כי מה כשהוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה - להחמיר עליה, הוציאה הכתוב, שהרי זה ברור ששריפה חמורה מחנק.

אם כן יש ללמוד מכאן שאף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה - להחמיר עליה הוציאה הכתוב.

ומכאן לומד רבי שמעון ששריפה חמורה מסקילה.

זוממי נשואה בת כהן - עדים שהעידו על נשואה בת כהן שזינתה והוזמו, הרי הם בכלל זוממי נשואה בת ישראל, שדינם בחנק.

וזוממי ארוסה בת כהן - עדים שהעידו על ארוסה בת כהן שזינתה והוזמו, הרי הם בכלל זוממי ארוסה בת ישראל, שדינם בסקילה.

שלא הוציא הכתוב לחיוב שריפה אלא רק בת כהן לבדה, שכתוב [ויקרא כא ט]: "היא... באש תשרף" למעט - בועלה וזוממיה. שהם נידונים כאילו היתה בת ישראל.

תנו רבנן בברייתא: כתוב בפסוק [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף"

יכול אפילו חללה את השבת תתחייב שריפה - תלמוד לומר "לזנות" - בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.

יכול אפילו בת כהן פנויה שזינתה תתחייב שריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן גבי נערה המאורסה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, שהיא כבר מאורסת, אף כאן גבי בת כהן שזינתה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל.

ומקשינן: או אינו אומר "אביה" אולי "אביה" לא נאמר לגזירה שוה זו, אלא להוציא את כל האדם? שאם זינתה מאביה תידון בשריפה, אבל אם זינתה משאר כל אדם תידון כשאר בנות ישראל, אם היא נשואה - בחנק, ואם היא ארוסה - בסקילה.

כשהוא אומר בפסוק: "היא מחללת" - משמע שהיא מחללת את אביה, ולא הוא מחלל אותה, הוי אומר על כרחך, שבזינתה עם שאר כל אדם אמור הכתוב.

הא מה אני מקיים במה שכתוב "אביה", אי אפשר לדרוש ממנו שרק אם זינתה מאביה תידון בשריפה שהרי כתוב "היא מחללת".

אלא ודאי נכתב כדי לדרוש ממנו את הגזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, אף כאן - מדובר על זנות עם זיקת הבעל.

ומקשינן: אם יש גזירה שוה להקיש בת כהן שזינתה לנערה המאורסה, אם כן נקיש ונאמר גם: אי מה להלן מדובר על נערה שהביאה סימני נערות [שתי שערות] ולא הביאה סימני בגרות [במסכת נדה דף מז א נתבאר מה הן סימני בגרות] והיא ארוסה ולא נשואה - אף כאן מדובר על נערה שהביאה סימני נערות ולא הביאה סימני בגרות והיא ארוסה ולא נשואה.

אבל נערה והיא נשואה, או בוגרת והיא ארוסה, או בוגרת והיא נשואה, ואפילו הזקינה מנין שגם הן בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה? תלמוד לומר "ובת כהן" - עם וי"ו החיבור לרבות מכל מקום, כל בת כהן שזינתה גם אם היא נשואה או בוגרת הרי היא בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה.

הערות

[5] ביד רמה פירש: מרגלא - שמועה חשובה, לשון מרגלית בפיו של רבי יוחנן.

[6] בספר משמרות כהונה העיר, כי משמע שרבי שמעון סובר כן לטעמו שהשריפה חמורה מהסקילה. וקשה שהרי רבי שמעון סובר, שאין איסור חל על איסור, אף אם האיסור השני הוא איסור כולל או איסור מוסיף, ואפילו איסור חמור על איסור הקל אינו חל, כמבואר בכריתות [דף כג], ואם כן, אף אם יסבור רבי שמעון שסקילה חמורה משריפה, מכל מקום אם זינתה עם אביה, תידון בשריפה, שהרי איסור זה חל עליה קודם שנתארסה. ובצפנת פענח תירץ, שכאן מדובר בבת כהן שקבלו בה קידושין פחות מבת שלש, ששני האיסורים חלים בבת אחת.

[7] בחמרא וחיי הקשה מה נתחדש לנו בדברים אלה, הרי גם דין המתחייב בשתי מיתות וגם המחלוקת בחומרתן של המיתות - שניהם מצויים במשנה במפורש?! ותירץ, שרבי יוחנן רצה להראות כיצד אפשר שבעבירה אחת [כהן הבא על בתו הארוסה] יש שני עונשי מיתה, ולדעת כולם נידון בחמורה, וחלוקים רבי שמעון וחכמים באיזו מיתה מתחייב.

— הוי אומר כח המדיח. וקל וחומר הוא זה: ומה חנק שחמור מסייף — שריפה חמורה ממנו, סייף הקל — לא כל שכן ששריפה חמורה ממנו.

סקילה חמורה מחנק וראיה לדבר — שכן ניתנה למגדף (מקלל את ה') ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא [ומה החומרה] שבהם — כדאמרן [כפי שאמרנו].

ומקשים: אדרבה נאמר שחנק חמור, שכן ניתן למכה אביו ואמו. ומאי חומרא [ומה חומרה] בו — שכן הוקש כבודם לכבוד המקום!

ומשיבים: מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאה התורה] לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל, מחנק לסקילה — שמע מינה [למד מכאן] כי סקילה חמורה.

סקילה חמורה מסייף, וראיה לדבר — שכן ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. ואפשר להקשות: אדרבה (להיפך), נאמר שסייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא [ומה החומרה] שבהם — שכן ממונם אבד.

אמרת: וכי איזה כח מרובה, כח המדיח או כח הנידח? — הוי אומר כח המדיח, וקל וחומר הוא זה: ומה חנק שחמור מסייף לדעת ר' שמעון סקילה חמורה ממנו, סייף הקל לא כל שכן.

חנק חמור מסייף, וראיה לדבר — שכן ניתן למכה אביו ואמו. ומאי חומרא [ומה חומרה] שבהם — כדאמרן [כפי שאמרנו].

ומקשים: אדרבה, נאמר שסייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא [ומה החומרה] שבהם — שכן ממונם אבד!

אמרת: וכי איזה כח מרובה, כח המדיח או כח הנידח? הוי אומר: כח המדיח, ותניא [ושנויה ברייתא] מדיחי עיר הנדחת נידונים בסקילה, ר' שמעון אומר: בחנק, הרי שחנק חמור מסייף.

א מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של ר' יוחנן כלל זה שקיבל מרבותיו: נערה המאורסה בת כהן שזינתה — דינה בסקילה, ר' שמעון אומר: דינה בשריפה. אם זינתה נערה מאורסה בת ישראל מאביה — דינה בסקילה, ר' שמעון אומר: בשריפה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומשיבים: לרבנן [לשיטת חכמים] בא ללמדנו שנשואה בת כהן יצאה לשריפה, ולא ארוסה, אלא דינה בסקילה. לשיטת ר' שמעון בא ללמדנו שאחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה. וטעמא מאי [מה טעם] קבעו כך — משום דלרבנן [של שיטת חכמים] סקילה חמורה משריפה, וכיון שכל ארוסה דינה בסקילה אין מקילים על בת כהן לדונה בשריפה. ולדעת ר' שמעון שריפה חמורה מסקילה,

וכל אותה מחלוקת מה היא המיתה החמורה יותר נפקא מינה [יוצא מכאן] הבדל למעשה למי שנתחייב שתי מיתות בית דין על שתי עבירות שעשה, שנידון בחמורה יותר.

בדיונים הקודמים הזכרנו שלדעת ר' שמעון בת כהן שזנתה דינה בשריפה, בין ארוסה, בין נשואה. ושואלים: מאי [מהו] המקור בו נזכרה שיטת ר' שמעון בענין זה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: שני כללות (שני דינים כוללים) נאמרו בבת כהן, דין אחד בארוסה, ודין אחר בנשואה.

ותוהים: בבת כהן ולא בבת ישראל?! וכי בה לא נאמרו שני דינים אלה? אלא אימא [אמור]: אף בבת כהן שייכים שני כללות אלה, וארוסה שזנתה — בסקילה, ונשואה שזנתה — בחנק.

והוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל, וארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל, שדברי הכתוב "ובת איש כהן כי תחל לזנות" לשני המקרים הם מתייחסים ובין שהיא ארוסה, או שהיא נשואה, דינה בשריפה.

ומכאן הוא למד: מה כשהוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל הרי זה להחמיר בדינה, אף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל הרי זה להחמיר בדינה, משמע שמיתת שריפה חמורה ממיתת סקילה.

זוממי נשואה בת כהן, אותם עדים שזממו והעידו עליה עדות שקר שזנתה, הריהם בכלל זוממי נשואה בת ישראל, וזוממי ארוסה בת כהן בכלל זוממי ארוסה בת ישראל ובהם לא החמיר הכתוב, וזוממי נשואה כלשהי — בחנק, וזוממי ארוסה — בסקילה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף" (ויקרא כא, ט). "כי תחל" יכול משמעו אפילו חללה את השבת יהא דינה כן — תלמוד לומר "לזנות" — בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.

יכול אפילו פנויה שזנתה יהא דינה בשריפה — נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה", מה להלן מדובר בזנות עם זיקת הבעל, שהרי מוזכר שם באשה שהואשמה על ידי בעלה הזנות, אף כאן מדובר בזנות עם זיקת הבעל.

או שמא תרצה לומר כי הכתוב אינו אומר "אביה" אלא להוציא את כל האדם ורק אם זנתה עם אביה נדונה בשריפה? אך כשהוא אומר "היא מחללת" משמע שהיא שחיללה, ולא אביה הוא שחילל, הוי כל אדם אמור בכלל עבירה זו,

הא [הרי] מה אני מקיים "את אביה היא מחללת", כלומר, מה באה תוספת זו לומר — ללמד בגזירה שווה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה", מה להלן זנות עם זיקת הבעל — אף כאן זנות עם זיקת הבעל.

ומקשים: אי [או] מה להלן מדובר על נערה דווקא, שתקופת הנערות היא חצי שנה מהבאת סימני בגרות ראשונים ולאחר מכן קרויה כבר בוגרת, והיא ארוסה, אם כן אפשר לומר שאף כאן מדובר רק בנערה והיא ארוסה. אבל נערה והיא נשואה, או בוגרת והיא ארוסה, או בוגרת והיא נשואה, או אפילו הזקינה ואינה קרויה סתם "בת", מנין שאין מחלקים בדינה?

— תלמוד לומר "ובת כהן" — מכל מקום, שכל אשה שהיא בת כהן, חל עליה דין זה ללא הבדל.

"בת כהן"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You must say that the severity of the transgression of the subverter is greater. Since those who subverted the people of an idolatrous city are executed by stoning, this is evidently a more severe type of capital punishment than decapitation. And it is inferred a fortiori that if it is so that concerning strangulation, which is more severe than decapitation by the sword, nevertheless burning is more severe than it, is it not all the more so obvious that burning is more severe than decapitation by the sword, which is a more lenient type of execution compared to strangulation?

Stoning is considered more severe than strangulation, as it is meted out to one who blasphemes and to one who worships idols. And for what reason is the severity of these transgressions considered greater? As we said, it is because the transgressors undermine the fundamental tenets of Judaism.

The Gemara raises an objection: On the contrary; strangulation is more severe, as it is meted out to one who wounds his father or his mother. And for what reason is the severity of this transgression considered greater? Because the honor of one’s parents is compared to the honor of the Omnipresent.

The Gemara answers: Since the Merciful One singles out the case of the betrothed daughter of a non-priest who committed adultery from the category of a married Jewish woman who committed adultery, changing her punishment from execution by strangulation to execution by stoning, conclude from it that stoning is more severe.

Stoning is considered more severe than decapitation by the sword, as it is meted out to one who blasphemes and to one who worships idols. The Gemara raises an objection: On the contrary; decapitation by the sword is more severe, as it is meted out to the people of an idolatrous city. And for what reason is the severity of this case considered greater? Because their property is destroyed as well.

The Gemara answers that in response to this objection you should say: But the severity of which transgression is greater: The severity of the transgression of the subverter, or the severity of the transgression of the subverted? You must say that the severity of the transgression of the subverter is greater. Since those who subverted the people of an idolatrous city are executed by stoning, this punishment is evidently more severe than decapitation. And it is inferred a fortiori that if it is so that concerning strangulation, which is more severe than decapitation by the sword, nevertheless stoning is more severe than it, is it not all the more so obvious that stoning is more severe than decapitation by the sword, which is a more lenient type of execution compared to strangulation?

Strangulation is more severe than decapitation by the sword, as it is meted out to one who wounds his father or his mother. And for what reason is the severity of this transgression considered greater? As we said, because the honor of one’s parents is compared to the honor of the Omnipresent.

The Gemara raises an objection: On the contrary; decapitation by the sword is more severe, as it is meted out to the people of an idolatrous city. And for what reason is the severity of this transgression considered greater? Because their property is destroyed as well.

The Gemara answers that you should say in response to this objection: But the severity of which transgression is greater: The severity of the transgression of the subverter, or the severity of the transgression of the subverted? You must say that the severity of the transgression of the subverter is greater, and it is taught in a baraita: The subverters of an idolatrous city are executed by stoning. Rabbi Shimon says: By strangulation. Therefore, according to the opinion of Rabbi Shimon, it is clear that strangulation is a more severe type of capital punishment than decapitation.

§ Rabbi Yoḥanan was wont to say the following baraita: A betrothed young woman who is the daughter of a priest and who committed adultery is executed by stoning. Rabbi Shimon says: She is executed by burning. A betrothed young woman who is the daughter of a non-priest and who engaged in intercourse with her father is executed by stoning. Rabbi Shimon says: By burning.

The Gemara asks: What does this baraita teach us? The Gemara answers: It teaches us that according to the opinion of the Rabbis, the married daughter of a priest is singled out for burning, and not a betrothed one, who is executed by stoning. According to the opinion of Rabbi Shimon, the daughter of a priest, whether she is betrothed or married, is singled out for burning. And what is the reason for their respective opinions with regard to the punishment of the daughter of a priest? It is because according to the Rabbis stoning is more severe than burning, whereas according to Rabbi Shimon burning is more severe.

In addition to the case of the priest’s daughter who committed adultery, there is a practical difference between these two opinions, which is that one who was sentenced to two different court-imposed death penalties for two sins he committed is punished with the more severe of the two, and these tanna’im disagree as to which type of death penalty is more severe.

What is the source of the opinion of Rabbi Shimon that a priest’s betrothed daughter who committed adultery is executed by stoning? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: Two general halakhot are stated in the Torah with regard to the daughter of a priest, one rendering the betrothed daughter of a priest who committed adultery liable to be executed by stoning, and the other rendering the married daughter of a priest who committed adultery liable to be executed by strangulation.

The Gemara interrupts the baraita and asks: Are they stated only with regard to the daughter of a priest, and not with regard to the daughter of a non-priest? Aren’t these halakhot stated with regard to the daughter of a non-priest as well? Rather, emend the text and say: These two halakhot are stated with regard to the daughter of a priest as well.

The baraita continues: The verse: “And the daughter of a priest, when she profanes herself by playing the harlot, she profanes her father; she shall be burned with fire” (Leviticus 21:9), is stated with regard to both a betrothed woman and a married woman. And the verse thereby singles out the married daughter of a priest from the category of an ordinary married woman, whose punishment is execution by strangulation, and it singles out the betrothed daughter of a priest from the category of an ordinary betrothed woman, who is executed by stoning.

Therefore, just as when the verse singles out the married daughter of a priest from the category of a married woman it is to render her punishment more severe, so too, when the verse singles out the betrothed daughter of a priest from the category of a betrothed woman it is to render her punishment more severe. This indicates that burning is a more severe type of capital punishment than stoning.

The punishment for the conspiring witnesses concerning the married daughter of a priest, who testified falsely that she committed adultery, is included in the punishment for the conspiring witnesses concerning the married daughter of a non-priest, and the punishment for the conspiring witnesses concerning the betrothed daughter of a priest is included in the punishment for the conspiring witnesses concerning the betrothed daughter of a non-priest. The Torah is not more severe with them; the conspiring witnesses in the case of any married woman accused of committing adultery are strangled, and the conspiring witnesses in the case of any betrothed woman accused of committing adultery are stoned.

The Sages taught: The verse states: “And the daughter of a priest [ish kohen], when she profanes herself by playing the harlot, she profanes her father; she shall be burned with fire” (Leviticus 21:9). One might have thought that the expression “when she profanes [ki teḥel]” is referring even to one who desecrated [ḥillela] Shabbat; she too should be executed by burning. To counter this, the verse states: “By playing the harlot”; the verse is speaking of profanation through promiscuity.

One might have thought even if she is unmarried and she engaged in promiscuous intercourse she should be executed by burning. This is incorrect, as here it is stated: “Her father,” and there it is stated with regard to a betrothed woman who committed adultery: “Because she has done a depraved thing in Israel, to play the harlot in the house of her father” (Deuteronomy 22:21). Just as there, the reference is to the promiscuous intercourse of one who has a bond to a husband, so too here, the reference is to the promiscuous intercourse of one who has a bond to a husband.

Or perhaps one might have thought that the verse states “her father” only in order to exclude all men except her father, i.e., she is liable to be executed by burning only if she engaged in intercourse with her father. To counter this, when it states “she profanes,” indicating that it is she who profanes her father and not her father who profanes himself and her, all men are stated, i.e., included.

Therefore, how do I realize the meaning of the expression “she profanes her father”? What halakha does it teach? The baraita answers: Here it is stated: “Her father,” and there it is stated: “Her father.” Just as there, the reference is to the promiscuous intercourse of one who has a bond to a husband, so too here, the reference is to the promiscuous intercourse of one who has a bond to a husband.

The baraita asks: If the halakha of the priest’s daughter who committed adultery is compared, by means of a verbal analogy, to the halakha of a betrothed woman who committed adultery, then perhaps one should say that just as there the reference is specifically to a young woman, i.e., to one whose first signs of maturity appeared within the past half year, who is betrothed, so too here, in the case of the daughter of a priest, the reference is to a young woman who is betrothed. But if she is a young woman who is married, or a grown woman who is betrothed, or a grown woman who is married, or even if she grew old, and is not normally referred to as a daughter, from where is it derived that her punishment is execution by burning?

The verse states: “And the daughter of a priest,” in any case. It is derived from the conjunction “and,” represented by the letter vav, that this punishment applies to any woman who is the daughter of a priest.

The verse states: “The daughter of a priest.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מרגלא בפומיה דר' יוחנן נערה המאורסה בת כהן שזינתה בסקילה ר"ש אומר בשרפה זינתה מאביה בסקילה. ר"ש אומר בשרפה. ואסיק' נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות כגון שעבר שתי עבירו' וחייב סקילה ושרפה וקיי"ל דנידון בחמורה. לרבנן נידון בסקילה לר' שמעון נידון בשרפה. מאי ר"ש דתניא ר"ש אומר שני כללות נאמרו בבת ישראל והוא הדין בבת כהן והוציא הכתוב נשואה בת כהן בשרפה מכלל נשואה בת ישראל שהיא בחנק וארוסה בת כהן לשרפה מכלל ארוסה בת ישראל שהיא בסקילה מה שכשהוציא הכתוב נשואה בת כהן בשרפה מכלל נשואה בת ישראל להחמיר עליה אף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל להחמיר עליה. זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל בחנק וזוממי ארוסה בת כהן בכלל זוממי ארוסה בת ישראל בסקילה:

ת"ר בת איש כהן כי תחל יכול אפילו חללה שבת בשרפה ת"ל לזנות בחלולין שבזנות הכתוב מדבר יכול אפי' זינתה פנויה בשרפה נאמר כאן אביה ונאמר בארוסה בת ישראל אביה מה התם בארוסה בת ישראל זנות עם זיקת הבעל אף הכא בבת כהן זנות עם זיקת הבעל היא בשרפה ואין בועלה בשרפה:

חובל באביו ואמו דינו בחנק שהרי נאמר בה מות יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והמקלל בסקילה שהרי כך נתפרש בה בכתוב להדיא:

כבר ידעת שהבא על בתו בשריפה וכן ידעת שהבא על נערה המאורסה בסקילה ממה שכתבנו למדת שאם בא על בתו והיא נערה המאורסה ששניהם בסקילה שהרי נתחייב בה שתי מיתות ונידון בחמורה וכל שכן בעובר שתי עבירות זו אחר זו שהאחת יש בה דין מיתה אחת והשניה יש בה דין מיתה אחרת:

אע"פ שבארנו בנשואה בת כהן שהיא בשריפה בועלה מ"מ אינו אלא בחנק שנאמר היא היא בשריפה ולא בועלה ואם הוזמו עידיה הרי הן במיתת הבועל ולא במיתתה היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וכן דרשו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו ויש חוככין לומר דוקא כשהבועל במיתה אבל אם אין הבועל במיתה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהוא בן תשע והיא גדולה או שהעידו בזנותה ולא הכירו הנואף שהם במיתת הכהנת ואין נראה כן שאין הולכין אחר המיתה ממש אלא אחר דין מיתה ולעולם מיתת הזוממין כמיתה הראויה לבועל אם היה בר מיתה מצד העדות שלא חילק הכתוב את הדין אלא בהיא עצמה אבל בועלה וזוממיה לא נשתנה דינם כלל ודרך כלל אמרו כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת:

בת כהן פנויה שזינתה אינה אלא כבת ישראל שזינתה ולא נעשית זונה אפילו היתה מופקרת לכל וקדשה גמורה אא"כ נבעלה לפסול לה בלאו השוה בכל או שנבעלה לחלל אע"פ שמותרת לינשא לו ואף באלו אינה אלא באסור כזונה בת ישראל:

מרגלא שמועה חשובה לשון מרגלית בפומיה דרבי יוחנן נערה המאורסה בת כהן שזינתה בסקילה כדפרשינן לטעמייהו דרבנן דסברי נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה רבי שמעון אומר בשריפה דבת סתמא כתיב לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה. זינתה מאביה כולה מילתא בארוסה בת כהן קא מיירי שאם זינתה מאביה שניהן בסקילה דאע"ג דהבא על בתו בשריפה כדאיתא באלו הן הנשרפין לגבי בתו ארוסה כיון דמיחייב עלה נמי משום נערה המאורסה דהויא בסקילה לטעמייהו דרבנן דאמרי נשואה יצאת ולא ארוסה בסקילה דיינינן להו שהרי נתחייבו שתי מיתות סקילה משום נערה מאורסה שריפה משום בתו הילכך ידונו בסקילה שהיא חמורה לטעמייהו דרבנן רבי שמעון אומר בשריפה כי טעמיה דאמר ארוסה בת כהן בשריפה הילכך בין משום בתו בין משום ארוסה בת כהן שריפה הוא דמיחייבא ואביה נמי אע"ג דאלו בא על בת כהן אחר והיא ארוסה הוי בסקילה דלענין בועלה מודי רבי שמעון דבסקילה הוי הכא כיון דבתו היא ומיחייב עלה שריפה משום בתו בשריפה דיינינן ליה דשריפה חמורה ומי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. והשתא שמעינן מיהא בתרייתא תרתי חדא דארוסה בת כהן לרבנן בסקילה לר' שמעון בשריפה ואידך מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה לתרווייהו כדפרי'. ואית דמוקמי לה להאי זינתה מאביה בארוסה בת ישראל ולא מסתבר דמשמע דכולה מילתא בבת כהן קא מיירי. ודייקינן עלה מאי קמ"ל לרבנן נשואה יצאה ולא ארוסה לר"ש אחת ארוסה ואחת נשואה כדפרישית וטעמא מאי כלומר ומאי טעמייהו דרבנן ודרבי שמעון משום דלרבנן סקילה חמורה הילכך כשהוציא הכתוב בת כהן להחמיר עליה לא הוציאה אלא מכלל נשואה שהיא בחנק לדונה בשריפה אבל ארוסה כדקיימא קיימא בסקילה שאם אי אתה אומר כן נמצאת מיקל בבת כהן והכתוב לא הוציאה להקל עליה אלא להחמיר עליה ולר"ש שריפה חמורה הילכך כשהוציא הכתוב בת כהן מכלל בת ישראל אפילו ארוסה נמי הוציאה מסקילה להחמיר עליה ולדונה בשריפה. והאי פירושא לא נהיר דהא לעיל משמע דרבנן ור"ש כי ילפי חומרא דמיתות מבת כהן ילפי לה והאיך ילמד הלמד ממלמד שהוא למד מן הלמד עצמו לאותו דבר ותינח לרבנן איכא למימר דמכל מקום סקילה חמורה שכן ניתנה לפושט ידו בעיקר ועל כרחיך פושט ידו בעיקר עדיף הילכך על כרחיך נשואה יצתה ולא ארוסה אלא לר"ש הא ודאי לא נפקא ליה דשריפה חמורה אלא מבת כהן. אלא מסתברא דהאי דקא מיבעיא לן טעמא מאי לאו לרבנן ור"ש קא מיבעיא לן אלא לר"י קא מיבעיא לן מאי טעמא נפקא ליה דלרבנן ארוסה לא יצאת ולר"ש יצתה ומהדרינן משום דשמעי' להו לרבנן דאמרי סקילה חמורה הילכך על כרחיך סבירא להו דארוסה לא יצתה דאי אמרת ארוסה נמי יצאת לא מיתוקם להו לרבנן דסקילה חמורה משום דאיכא למפרך מבת כהן כדפרכינן בריש פרקין ושמעינן ליה לר"ש נמי דאמר שריפה חמורה הילכך על כרחיך סבירא ליה דארוסה יצאת דאי לא יצאת היכי מיתוקם ליה דשריפה חמורה הא איכא למיפרך כדפרכינן והאי דקאמרינן ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה כלומר נפקא מיהא דאמרן דלכל חד מינייהו לא הוציא הכתוב בת כהן אלא להחמיר עליה ש"מ מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דאי אמרת נידון בקלה לרבנן ארוסה בת כהן תידון בשריפה שהרי חייבת שתי מיתות אחת משום ארוסה בעלמא ואחת משום בת כהן ואיכא למימר דכולה מילתא אלעיל קא מהדר דקתני זינתה מאביה כו' ולבתר דסליק לפרושי טעמיה דרבי יוחנן הדר למימר דנפקא מיהא דר' יוחנן למי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ואע"ג דמתני' בהדיא היא בפ' אלו הן הנשרפין איצטריך לאשמועינן דלא שנא ר"ש ולא שנא רבנן מודו בה:

ודייקינן מאי רבי שמעון ואשמעתא דלעיל קא מהדר דקאמרינן ר"ש לטעמיה כו' וקא בעי היכא שמעינן ליה דאמר הכי אבל מיהא דר' יוחנן לא מצי למפשטה דהא ר' יוחנן גופיה מהתם נפקא ליה משום דלר"ש שריפה חמורה. דתניא ר"ש אומר שתי כללות נאמרו בבת כהן בבת כהן שהיתה בכלל בת ישראל קאי דאי בבת כהן דכתיבא בהדיא קאי חד כללא בלחוד הוא דכתוב בה אלא אכללי דכתיבי סתמא קאי ומשמע בין בבת כהן בין בבת ישראל ומאי שני כללות ארוסה ונשואה ארוסה בסקילה ונשואה בחנק ומקמי דלסיימה למתני' אתמהינן עלה כי היכי לפרושה בבת כהן ולא בבת ישראל והא קראי סתמא כתיבי ואדרבא בבת ישראל משמעי טפי מדאפקיה רחמנא לבת כהן מכללא ומפרקינן אימא אף בבת כהן כלומר דקראי משמע אף בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה כלומר בשריפה [דהא] הכתוב ארוסה בסקילה ונשואה בחנק אף בת כהן היתה במשמע וכשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה אחת ארוסה ואחת נשואה משמע והשתא קאתי למילף מינה דשריפה חמורה מסקילה והיינו דקאמר מה כשהוציא נשואה מכלל נשואה מחנק לשריפה לא הוציאה אלא להחמיר עליה אלמא שריפה חמורה מסקילה. ואע"פ שיצאה בת כהן מכלל בת ישראל זוממיה לא יצאו לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה והיינו דקתני זוממי נשואה בת כהן כו' ויליף לה באלו הן הנחנקין (צ'.) מדכתיב היא מחללת מאי טעמא אמר קרא היא ולא בועלה זוממיה איני יודע אם לו הוקשו ואם לה הוקשו ת"ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כו':

תנו רבנן ובת איש כהן כו' או אינו אומר אביה לג"ש אלא שזינתה מאביה ולהוציא את כל אדם וקרי ביה לזנות את אביה כלומר עם אביה כשהוא אומר את אביה היא מחללת משמע כל היכא דאיכא חילולין לאביה והרי כל אדם אמור שאפי' זינתה עם כל אדם הרי היא מחללת את אביה הא מה אני מקיים אביה מופנה לג"ש נאמר כאן אביה ונאמר להלן והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל כו' ואית דמפרש כשהוא אומר את אביה היא מחללת משמע היא מחללתו ואין הוא מחללה והיכי דמי כשזינתה עם אחרים ד"א כשהוא אומר את אביה היא מחללת היא מחללתו ואין הוא מחלל את עצמו ופירושא קמא דייק טפי מכולהו. אי מה להלן נערה והיא ארוסה כו' בוגרת ונשואה אפי' הזקינה מנין ת"ל בת כהן מכל מקום ורבי שמעון היא ובת ובת קא דריש כדרבי עקיבא לקמן:

גמרא נ"מ למי שנתחייב ב' מיתות כו' נ"ל דבפלוגתייהו במתני' איכא נ"מ לשנים שנתחייבו ב' מיתות ונתערבו דנידונין בקלה והכי איתא בהדיא במתניתין בפרק הנשרפין אבל אדר' יוחנן דנקט פלוגתייהו בכה"ג נערה המאורסה בת כהן כו' ובת כהן שזינתה מאביה דאיכא ב' מיתות בחד גופא קאמר דאיכא נ"מ למי שנתחייב ב' מיתות וכו' ודו"ק:

שם מה כשהוציא הכתוב נשואה כו' להחמיר אף כשהוציא כו' ארוסה להחמיר כו' לכאורה נראה מדתלה ארוסה בנשואה דלית ליה לר"ש מדאפקה לבת כהן ע"כ להחמיר הוא והא דפשיטא ליה בנשואה בת כהן דלהחמיר כתבו התוס' דהיינו בג"ש דלעיל דמה אביה כו' עיין בתוספות וכתב מהרש"ל על זה יש מקשים איך עלה על הדעת להקל בבת כהן מבבת ישראל וצ"ל דסד"א בת ישראל יותר מחללת אביה מבת כהן שהוא כהן כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דהא בבת כהן הזכיר הכתוב את אביה היא מחללת ולא כתב כן בבת ישראל גם הסברא מצד עצמה דחוקה ועוד דבכולה שמעתין לעיל מוכח דבין לרבנן ובין לר"ש סברא פשוטה היא מדאפקה לבת כהן שהיא חמורה וכן לקמן לרבי ישמעאל דמוקי לה לקרא דבת כהן דוקא בארוסה ופסיקא ליה לתלמודא דשריפה חמורה מסקילה ע"כ דהיינו מדאפקה ליה לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל ש"מ דשריפה חמורה וע"כ נראה דלרווחא דמלתא תלה הכא בברייתא ר"ש הארוסה מנשואה דלהחמיר דא"נ ליכא סברא להחמיר בבת כהן קאמר דע"כ להחמיר הוא מבנין אב דמה כשהוציא הכתוב נשואה כו' וכמ"ש התוס' וק"ל:

תוס' סד"ה ת"ל ובת כהן כו' דדריש וי"ו ומיהו ע"כ לר"ע גופיה כו' וצ"ל דס"ל כר"א עכ"ל כצ"ל ר"ל אף דהאי ברייתא בסתמא קתני איכא לאוקמא כר"ש מיהו ע"כ בהך ברייתא דלקמן דר"ע גופיה קאמר יכול אפילו פנויה ע"כ דאית לן למימר כמ"ש בתירוצא קמא דס"ל לר"ע כר"א דאפילו פנויה אם היא מופקרת בכמה ביאות נעשית זונה וק"ל:

בתוס' ד"ה מה כשהוציא נשואה וכו' היינו מג"ש דלעיל וכו' *) וא"ל כיון דאביה האמור בסקילה סקילה חמורה מחנק לא נפקא ליה זה דלעיל דסקילה חמורה מחנק אלא מדהוציא הכתוב ארוסה מכלל חנק לסקילה אם כן ה"נ גבי בת כהן מאי צריך לג"ש דלעיל נימא מדהוציא בת כהן מכלל חנק לשריפה מכלל דשריפה חמורה וא"כ מנ"ל להתוס' דיליף לה מג"ש דלעיל דלמא אה"נ דיליף לה מדאפקה רחמנא בת כהן מכלל חנק לשריפה אין זה קושיא כלל דהתוס' דייקי לה דא"כ מה צריך התנא לומר מה כשהוציא הכתוב נשואה וכו' דאם האמת הוא שהתנא נפקא ליה שהוציא הכתוב נשואה להחמיר ששריפה חמורה מחנק מדאפקא קרא לבת כהן משריפה לחנק א"כ מהאי טעמא הוה ליה למיפק נמי דארוסה בת כהן כיון דמפקא לה מסקילה דארוסה בת ישראל לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מסקילה ולמה ל"ל ולמילף לה מהיקש דנשואה דמאי אולמא נשואה מארוסה לכך צ"ל דע"כ דלאו מהאי טעמא פשיטא ליה לתנא דנשואה להחמיר אלא מג"ש דלעיל אבל מ"מ על התנא קשיא ל"ל לג"ש דלעיל וגם ל"ל להקישא דארוסה בת כהן לנשואה בת כהן ולומר מה כשהוציא וכו' היה לו להוכיח דשריפה חמורה מחנק ומסקילה מדהוציא הכתוב נשואה בת כהן לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מחנק ומדהוציא ארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מסקילה כמו שהוכיח לעיל דסקילה חמורה מדאפקא לארוסה מנשואה מחנק לסקילה וי"ל בדוחק רס"ל להאי תנא דגבי בת כהן ליכא הוכחה לומר מדאפקא רחמנא מחנק ומסקילה לשריפה שמע מיניה דשריפה חמורה מתרווייהו ויש לומר דלא משום דשריפה חמורה אפקא דיכול להיות דשריפה וסקילה וחנק שוין אלא משום דגבי כהן יש לו עילוי דריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך רצה גם כן הכתוב לעשות בבת כהן שזינתה שינוי בדין מיתתה ולא משום דהמיתה היא חמורה ביותר כן יש ליישב סברת תנא דברייתא זו אף על גב דגמרא דלעיל לא ס"ל סברא זו דהא פריך לעיל אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שזינתה ודו"ק:

ד"ה נאמר כאן וכו' וי"ל מ"מ לא הוה ממעטינן חלול שבת דה"א דג"ש אצטריך למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה"א דאיירי נמי בחלול שבת כצ"ל ור"ל דאע"ג דילפי' מג"ש דאיירי בזנות עם זיקת בעל לא ה"א דאתא למעוטי חלול שבת אלא ה"א דאתי למעוטי זנות דפנויה דאינה בשריפה אבל כשהיא מחללת השבת הוה אמינא דהוה נמי בשריפה דמדכתיב כי תחל דמשמע סתם חלול ה"א דאיירי נמי בחלול שבת והוה אמרי' דבתרתי איירי בזנות דזיקת בעל וגם בחלול שבת דבתרווייהו הוי בשריפה וק"ל:

רש"י ד"ה כשהוא אומר היא מחללת וכו' הרי כשזנתה מכל אדם אמור ר"ל הרי שהאמת הוא שחייבת וא"כ לא נכתוב כלל את אביה היא מחללת כיון דלפי האמת מכל אדם חייבת לא ליכתב אביה כלל ואנן ידעינן ממילא דמכל אדם חייבת שריפה:

תוס' ד"ה א"נ אית ליה ולכתוב היא מחללת כצ"ל ר"ל אי להכי לחודיה אתי לכתוב היא מחללת ול"ל לכתוב אביה אלא ש"מ תרתי חדא שמחללת את אביה מקדושה וממלת אביה ילפיגן ג"ש נאמר כאן אביה:

בא"ד ולא לכתוב את אביה ונהוי משמע אפילו ממשפחתה ואביה יותר מכולם כתב בספר ח"ש ויש מקשים דלמא אה"נ מש"ה כתב את אביה דלא תימא מחללת כל המשפחה אלא אביה לחוד הוא דמקלינן בכבודו ולא במשפחתו וי"ל דאי בא הכתוב לומר דוקא אביה ולא משפחתה ה"ל למכתב מחללת היא את אביה דהוה משמע מי היא מחללת את אביה ותו לא אלא ודאי קרא לא קפיד לדיוקי מיניה עכ"ל ותירוץ זה הוא בדוי מלבו ואין לו שום גילוי והוראה לא בדברי רש"י ולא בדברי הגמרא ול"נ דס"ל לרש"י דכמו אי הוה כתיב היא מחללת סתמא מ"מ היה הסברא נותנת שאביה מחללת יותר מכולם כמו שכתב רש"י ואביה יותר מכולם ה"ה נמי השתא דכתיב את אביה היא מחללת הוי ג"כ פירושו שאביה היא מחללת יותר מכולם אבל מ"מ ממילא משפחתה נמי מחוללים קצת דהסברא כן היא ולהכי הוצרך רש"י לסיים בדבריו ואביה יותר מכולם שלא תאמר אי הוה כתיב היא מחללת סתמא ח"א שמשפחתה ואביה שוין בחלול לכך כתיב אביה להשמיענו שאינו שוין לכך כתב דאפי' אי הוה כתוב סתמא היא מחללת הוה ידעינן נמי מסברא שכולם היא מחללת ואביה יותר מכולם כמו השתא דכתיב אביה דהוי גם כן פירושו שאביה היא מחללת יותר מכולם אבל משפחתה גם כן מחוללים קצת דהא בהא תליא כיון שאביה הוא מחולל ממילא כל המשפחה הם מחוללין וק"ל:

בא"ד כמאן כי האי תנא וכו' האי תנא הוא רבי ישמעאל דלא גמיר האי ג"ש למילף מינה דאיירי בזנות עם זיקת הבעל כדלקמן משמע דר"ע ור"ש דאית להו הך ג"ש לא דרשי מינה שהיא גורמת לחלל קדשי אביה לומר שאם הם נוהגין בו קודש ינהגו בו חול:

בא"ד לפי שהוא הזכירה ר"ל דהא דקאמר כי האי תנא אינו ר"ל רבי ישמעאל דוקא אלא האי תנא דאותה ברייתא דמייתי לקמן שמזכיר ותנא זה הדרוש בפי' וקאמר מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קודש וכו' וק"ל:

ד"ה תלמוד לומר ובת כהן וכו' ה"מ בחייבי לאוין דשאר וכו' ר"ל חייבי לאוין שהן מצד איסור קורבה באותן חייבי לאוין סבירא ליה לרבי עקיבא דאין קדושין תופסין אבל בחייבי לאוין גרידא ר"ל שאין בהן צד איסור קורבה כגון נתין וממזר לא:

בא"ד מ"מ נעשית זונה בכמה ביאות ר"ל דהא דאית ליה לר"ע דפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה היינו בפנויה שבא עליה פנוי אחד אבל פנויה שמפקרת את עצמה לכל אפילו ר"ע מודה דהויא זונה:

בא"ד ומיהו קשה לר"ע גופיה דאמר לקמן וכו' כצ"ל ועיין לקמן בדף נ"א ע"ב בגמרא:

רש"י בד"ה אימא אף כו' במשמע ובא הכתוב כו' הד"א:

בד"ה כשהוא אומר כו' ואביה יותר מכולן. נ"ב ויש מקשין דלמא אין הכי נמי מ"ה כתב את אביה דלא תימא מחללת כל המשפחה אלא דוקא אביה לחוד הוא דמקלינ בכבודו ולא במשפחתו ויש לומר דאי בא הכתוב לומר דוקא אביה ולא משפחתה הוה ליה למכתב מחללת היא את אביה דהוי משמע מי היא מחללת את אביה ותו לא אלא בודאי קרא לא קפיד לדיוקא מיניה ודו"ק:

תוס' בד"ה מה כשהוציא נשואה. נ"ב יש מקשים איך עלה על הדעת להקל בבת כהן מבבת ישראל וצריך לומר דסד"א בת ישראל יותר מחללת אביה מבת כהן שהוא כהן ובקדושתו קיים שעובד עבודה וחילול אינ פוגם אותו כל כך שמעלתו מכרעת ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה ת"ל כו' מ"מ נעשית זונה בכמה ביאות ונ"ב פירוש שר"א סבר זונה היא המופקרת בפרק הבע"י:

תד"ה כשהוא (בסופו). והא דקאמר כהאי תנא כו'. עי' בר"ן בס"פ אלו עוברין דהביא דוגמאות לזה דאמר האי לישנא אע"ג דלית ביה פלוגתא:

תד"ה ת"ל. והא דקאמר בסמוך כר' אלעזר כו'. כצ"ל בל"י וכן כולם:

בגמרא מאי קמ"ל לרבנן נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה. ק"ק אכתי מקמ"ל בזינתה מאביה בסקילה. ועוד מאי קאמר עוד לאחר שאמר מאי קמ"ל כו' וטעמא מאי כו' נפ"מ למי שנתחייב ב' מיתות הא כבר אמר מאי נפ"מ דהא טובא איכא לרבנן נשואה יצאת ולא ארוסה ולר"ש אף ארוסה. עוד קשה מה שהקשה המהרש"א מאי קמ"ל בזה דנידון בחמורה הא ממשנתנו מוכח כן דאל"כ מאי נפ"מ איזה מהמיתות חמורה. אכן בלא קושיתו מאוד ק"ל במקום שלא שייך כלל תירוץ המהרש"א דהא בפירוש מתניתן היא לקמן (דף פ"א ע"א) מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה ותמהני עליו שלא הרגיש בזה ונלענ"ד דלקמן במתניתן פליגי בעבר עבירה שיש בה ב' מיתות אי נדון בחמורה או בזיקה ראשונה שבא עליו משום דאין איסור חל על איסור ע"ש. והנה לגבי בת כהן לא שייך פלוגתא זאת דהתם ב' איסורים דהיינו איסור ארוסה ואיסור ב"כ באים כא' דהא בפנויה אין דין ב"כ בשריפה. והשתא י"ל דפירוש הגמרא כך הוא דאפלוגתא דב"כ קאמר מקמ"ל דלרבנן נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה דבהא ליכא למימר דקמ"ל דמי שנתחייב ב' מיתות דבכה"ג דבאין הב' זיקות כאחד לקמ"ל מידי דמתניתן היא לקמן. אכן בהא דזינתה עם אביה אשמעינן טובא דלא נאמר דאין איסור נערה המאורסה חל על איסור בתו דקדים וגם לרבנן תדון בשריפה דקדים קמ"ל דלא דאיסור נערה המאורסה חל ע"י כולל שכולל את עלמא דמשום בתו היתה שרי לעלמא וקמ"ל דהלכה כרבנן לקמן ולא כר' יוסי אכן אי לא הוי קמ"ל בתחלה דלרבנן נשואה דוקא יוצאה ולא ארוסה משום דסקילה חמורה לא הוי מוכח מזינתה עם אביה דנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה דה"א נדון בקלה דרבנן סברי סקילה קלה ולכן נדון בסקילה. אבל ר"ש לשיטתו אזיל דסבר בשבועות (דף כ"ד ע"א) דלא אמרינן כולל ואפילו מוסיף לית ליה כמ"ש התוס' יבמות (דף ל"ג) וא"כ איסור נערה לא חל על איסור בתו ולכן נדון בשריפה אף דחמורה אבל לעולם ה"א דבנתחייב ב' מיתות נדון בקלה. ולכן הביא פלוגתא קמייתא וקאמר מקמ"ל דלרבנן נשואה יצאת וא"כ לרבנן סקילה חמורה ולכן שפיר מוכח מהאי דזינתה דנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה כן נ"ל לפרש המשך דברי הגמרא. ובזה מתורץ ג"כ קושית המהרש"א דממתניתן דכאן לא מוכח דנידון בחמורה ולא בזיקה ראשונה די"ל דאיכא נפקותא בחומר המיתות היכי שנתחייב ב' מיתות ב"ד ע"י ב' עבירות:

יכול אפילו חללה את השבת ת"ל לזנות: בזה י"ל מה שהקשו התוס' בשבועות (דף כ' ע"ב) בד"ה כל שישנו דאימא איפכא דהני נשי הואיל וליתנהו בזכירה ליתנהו בשמירה ועל מה שתירצו דלחומרא מקשינן כבר הקשו דא"כ ליחייבו נשים בציצית ע"ש. ולפי דברי הגמרא דכאן י"ל דמוכח דע"כ נשים איתנהו בשמירת שבת דאל"כ ל"ל לזנות למעוטי חילול שבת גבי בת כהן הא לא שייך אצלה חלול כלל הרי דגלתה התורה דנדרוש איפכא אלא דק"ל לפי מה דאמרינן לקמן חללה שבת בת סקילה היא. ומתרץ הא מני וא"כ לרבנן דסברי סקילה חמור משריפה לזנות ל"ל דא"ל דאצטריך למעט שאר דברים דכתיב בהו חלול כגון שבועת שקר דכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת. וכן גבי טומאת כהן דכתיב לא יחללו וגם גבי תרומה כתיב ולא יחללו את קדשי ב"י וגבי מולך כתיב ולא יחללו את שם קדשי אלא דשם איכא ג"כ סקילה וכהנה רבות דזה בלא"ה קשה מ"ש דוקא חלול שבת דנקט ברייתא מכל הני חלולים. אכן זה א"ש לפי מה דאמרינן לקמן מ"ש מני' דידיה ומתרץ דה"א דבכהנים ה"מ דקילי יותר מדאשתרי בהו שבת לגבי עבודה וזה שייך דוקא גבי שבת אבל לא לענין שאר חלולים וכיון דכן דליכא לאוקמא לזנות למעוטי שאר חלולים א"כ קשה לרבנן לזנות ל"ל:

או אינו אומר אביה אלא להוציא: ק"ק כיון דדריש גז"ש א"כ ע"כ קבלה מרבותיו הלכה למשה מסיני ואיך נאמר דנדרש אביה להוציא כל אדם ולא לגז"ש. אכן קשה מהיכי תיתי נוציא מגז"ש דהנה הנה וזמה זמה ולאוקמי קרא אאביה דוקא וכיון דבלא"ה דריש שפיר לגז"ש. וא"ע ראיתי שמגז"ש דהנה הקשה הר"ן כן ותירץ אך דמאביה קשה עדיין גם לפי תירוצו:

נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה: ק"ק כיון דברייתא ר"ש היא כדאמרינן לקמן וכמו שדייקו התוס' א"כ ל"ל לר"ש לעיל דרשה דב' כללות נאמרו בבת כהן להורות דאחת ארוסה ואחת נשואה במשמע משום דקרא סתמא כתיב וכמו שפירש"י תיפוק ליה מגז"ש דאביה ובת כהן דמרבינן מיניה ארוסה ונשואה. וי"ל הא דפשיטא ליה לר"ש דאיירי בארוסה ונשואה הוא באמת מכח גז"ש ובת כהן ולא יליף מב' כללות רק דעונש ארוסה ב"כ שהוא שריפה חמור מעונש ב"י כמו דחמיר ג"כ עונש נשואה. אבל מדקרא סתמא כתיב זה לא היה מספיק לר"ש כמו לרבנן לסתור סברא דכופר בעיקר עדיף דמוכח סקילה חמיר משריפה. כן י"ל לשיטת התוס' בשמעתין דברייתא ר"ש היא וכמו שמשמע ג"כ לישנא דהש"ס לקמן דקאמר הא מני ר"ש היא ולא סבר לה כר"ש. אבל רש"י סובר לקמן דברייתא ר"ע הוא כדמוכח מהא שכתב לקמן בד"ה כותי נתין וממזר ואע"ג דהאי מתניתן ר"ע היא דדריש וי"ו ושמעינן לר"ע כו' ע"ש וכיון שכן דברייתא לאו ר"ש הוא לשיטתו כתב שפיר אליבא דר"ש דיליף כן מדקרא סתמא כתיב:

נערה והיא נשואה: ה"ה דהמ"ל ג"כ נערה והיא בעולה מניין דהא גבי נערה המאורסה דילפינן מניה בתולה בעינן וא"ל דהוי בכלל נשואה דקאמר דז"א דהא נשואה שהיא בתולה כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה ג"כ בחנק כמ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ד ע"א):

בתוספת ד"ה ת"ל ובת כהן. מכ"מ נעשית זונה בכמה ביאות: ולפי האמת ע"כ צריך למימר הכי אליבא דר"ע כמ"ש התוס' וצ"ל דס"ל כר"א. אכן לא ידעתי איזה שיעור יש לדבר ובאיזה ביאה מהביאות נעשה זונה והרי התראה באותה ביאה שחייבת בה בעינן אכן זה גופא צ"ב ג"כ אהא דקאמר ר"ע ביבמות (דף ס"א ע"ב) זונה זו מופקרת איזה שיעור יש בדבר. גם ק"ק למה לא קאמר יכול אפילו פנויה איירי כשהיא אחת מן העריות כגון אחותו דלכ"ע הוי זונה ואתיא ככ"ע:

הוי אומר כח המדיח. ור''ש אית ליה מדיחי עיר הנדחת בחנק ויליף לה מקרא באלו הן הנחנקין (לקמן דף פט:) ומדמדיחין בחנק ונדחין בסייף אלמא חנק חמור מסייף וכבר קיימא לן לעיל דשריפה חמורה מחנק הלכך כ''ש דחמורה היא מסייף מק''ו מה חנק דחמור מסייף כו': מרגלא בפומיה דרבי יוחנן. סדור היה הדבר הזה בפיו ולא ששנאה במשנה וברייתא אלא כך קיבלה שמועה מרבו: בסקילה. דרבנן אית להו דארוסה לא יצאה לשריפה דאם כן נמצא אתה מיקל בבת כהן: ר' שמעון אומר בשריפה. דשריפה חמורה הלכך לית לך לאפוקי מכלל סתם בת כהן דקרא סתמא כתיב: זינתה מאביה. ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה דאיכא שתי מיתות סקילה משום ארוסה ושריפה משום דמאביה זינתה דבשריפה היא כדילפינן באלו הן הנשרפין (לקמן דף עה:): בסקילה. לרבנן דסקילה חמורה: ר''ש אומר בשריפה. הא קמ''ל דלרבנן משום דאית להו סקילה חמורה סבירא להו דארוסה לא יצאה לשריפה כדמפרש ואזיל וטעמא מאי כו': ונפקא מינה. מהא דרבי יוחנן דאמר דמשום דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה בת כהן בסקילה ומשום דלר''ש שריפה חמורה מוקי לה בשריפה ש''מ המתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה לא יצאה לשריפה ולר''ש יצאה: מאי ר''ש. לעיל מהדר דאמרן לעיל ר''ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה היכי שמעינן ליה: שני כללות נאמר בבת כהן. אחת בארוסה ואחת בנשואה כלומר כשכלל הכתוב באשת איש (יקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת אף בת כהן משמע בחנק וכשהוציא ארוסה לסקילה אף בת כהן במשמע היינו כלל שני: ופרכינן בבת כהן ולא בבת ישראל. האי קראי סתמא כתיבי: אימא אף בבת כהן. וה''ק שתי כללות שנאמרו בתורה בארוסה בסקילה ובנשואה בחנק אף בת כהן היתה תחילה במשמע ובא הכתוב והוציא לך בת כהן לידון בשריפה וסתמא כתיבא ואחת ארוסה ואחת נשואה הוציא לשריפה: ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל. מסקילה לשריפה: נשואה מכלל נשואה. מחנק לשריפה צא ולמד מיכן שהשריפה חמורה דמה כשהוציא נשואה מכלל נשואה להחמיר עליה יצאה דהא שריפה הכל מודים דחמורה מחנק אף כשהוציא ארוסה מכלל הארוסה להחמיר עליה הוציאוה: זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל. בחנק שלא הוציא הכתוב אלא אותה לבדה דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה: גבי זוממין גרס בכלל ולא גרס מכלל: בת כהן כי תחל. אי לא כתב לזנות משמע אפילו חיללה שבת: ת''ל לזנות. ולקמיה פריך חיללה שבת בת סקילה היא: ונאמר להלן. בנערה המאורסה מה להלן שזינתה בשעה שזיקת הבעל עליה אף כאן זנות בשעה שזיקת הבעל עליה ולא פנויה והאי דנקט תנא האי לישנא ולא נקט מה להלן ארוסה כו' משום דסופו נמי לאיתויי נשואה לשריפה כדיליף ואזיל: או אינו אומר אביה. לגזירה שוה זו אלא להוציא את כל האדם שאם זינתה מאביה תידון בשריפה אבל משאר כל אדם . תידון כבת ישראל ולקמיה פריך היכי תיסק אדעתין הא מילתא א''כ מאי איריא בת כהן ואפי' בת ישראל נמי מאביה בשריפה באלו הן הנשרפין (לקמן דף עה.): כשהוא אומר היא מחללת. משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה הרי על כרחיך כשזינתה משאר כל אדם אמור: הא מה אני מקיים את אביה. למה לי למיכתביה כלל אלא נאמר כאן כו' והאי תנא לית ליה האי דרשה דלקמן (דף נב.) שאם היו נוהגין בו קודש כו' א''נ אית ליה ליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה וליהוי משמע אפי' משפחתה ואביה יותר מכולם: נערה. שהביאה שערות ולא הביאה סימני בגרות במס' נדה מפרש להו בפרק [יוצא דופן] (דף מז.) משנתמעך הכף: ת''ל ובת כהן מכל מקום. מריבויא דוי''ו קא דריש וכר''ע סבר לה דדריש לה לקמן (דף נא.) כי האי גוונא וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה ומפקא ליה מסתמיה:
מה כשהוציא נשואה. הא דפשיטא ליה דנשואה להחמיר היינו בג''ש דלעיל דמה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מחנק אף אביה האמור בשריפה שריפה חמורה מחנק: נאמר כאן אביה. תימה א''כ לזנות למה לי דלא מיתוקם בחילול שבת מג''ש דאביה וי''ל מ''מ לא הוה ממעטינן חילול שבת דהוי אמינא דג''ש איצטריך למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה''א דאיירי נמי בחילול שבת: כשהוא אומר היא מחללת. פ''ה דהאי תנא לית ליה דרשה דלקמן שאם היו נוהגין בו קדש א''נ אית ליה וליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה ולקמן (דף נב.) משמע דלית ליה דקאמר רב אשי כמאן קרינא רשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בר צדיקיא כמאן כי האי תנא משמע דר''ע ור''ש דפליגי עליה דר' ישמעאל לית להו הך סברא וקשה דאמר לעיל אליבא דר''ש מאי חומריה שכן מחללת את אביה וצ''ל דכ''ע אית להו הך דרשה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והא דקאמר כי האי תנא לפי שהוא הזכירה: ת''ל ובת כהן. פ''ה מריבויא דוי''ו קדריש וכר''ע ס''ל דדריש לקמן כה''ג והא דקתני סיפא לכותי לחלל לנתין ולממזר מניין דמשמע יש לו קידושין בה ושמעינן ליה לר''ע דאמר ביבמות (דף סט.) אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הני מילי בחייבי לאוין דשאר אבל מחייבי לאוין גרידא לא והא דקאמר בסמוך כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ושמעינן ליה לר''ע דפליג עליה מכל מקום נעשית זונה בכמה ביאות ועי''ל דכולה הך ברייתא רבי שמעון היא כדמוקי לה בסמוך וסבר לה כר''א בפנוי הבא על הפנויה וכר''ע דדריש וי''ו ומיהו קשה דע''כ לר''ע גופיה דאמר לקמן יכול אפי' פנויה תקשה והא כתיב לזנות וצריך לומר דסבירא ליה כרבי אלעזר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד