סנהדרין מט ע"א

דף מט - א

תהא לוטא ולא תהא לאטה. עדיף להיות מהמקוללים מאשר מהמקללים, לפי שסופה של קללת חנם שחוזרת על המקלל. ^[206]

וממשיכה הגמרא בענינו של יואב שנהרג על ידי שלמה.

אתיוה ליואב. דייניה. הביאו את יואב לפני שלמה, ודנו. ^[207]

אמר ליה שלמה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? מדוע הרגת את אבנר?

אמר ליה יואב: גואל הדם דעשאל הואי, עשיתי זאת כגואל הדם של עשאל אחי שהרגו אבנר.

אמר ליה שלמה: עשאל רודף הוה! שרצה להרוג את אבנר ובדין המיתו אבנר כדי לינצל ממנו, והיה אסור לך אם כן להרוג את אבנר.

אמר ליה יואב: היה לו להצילו באחד מאיבריו אבנר היה יכול להציל את עצמו מיד עשאל על ידי שיפגע בו באחד מאיבריו עד שלא יוכל להרוג אותו, ובאופן כזה הדין הוא שאסור להרוג את הרודף, ומי שהרג אותו דינו כרוצח, ולכן היה מותר לי להרוג את אבנר.

אמר ליה שלמה: לא יכיל ליה אבנר לא היה יכול לדייק ולפגוע בו בעשאל באחד מאיבריו, והיה מוכרח להרוג אותו.

אמר ליה יואב: השתא בדופן החמישית כיוון ליה, הרי הוא כל כך דייק לפגוע בו כנגד הצלע החמישית, דכתיב [שמואל ב' ב כג] "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש".

ואמר רבי יוחנן: הכה אותו בדופן חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו.

ואם כן, באחד מאיבריו לא יכיל ליה!?

אמר ליה שלמה: ניזיל אבנר ילך אבנר, כלומר בענינו של אבנר אכן אתה צודק שאתה פטור על הריגתו. אך מאי טעמא קטלתיה לעמשא? מדוע הרגת את עמשא?

אמר ליה יואב: עמשא מורד במלכות הוה!

דכתיב [שם כ ד] "ויאמר המלך [דוד] לעמשא הזעק לי את איש יהודה [אסוף לי את כל אנשי יהודה עד] שלשת ימים. וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר [איחר] מן המועד אשר יעדו".

ובכך שאיחר למלאות ציווי המלך היה מורד במלכות.

אמר ליה שלמה: לא מרד עמשא במלכות, ומה שאיחר לאסוף את אנשי יהודה היה כדין, משום שעמשא "אכין" ו"רקין" דרש היה דורש כל "אך" ו"רק" שבמקרא.

אשכחינהו דפתיח להו במסכתא. עמשא מצא את אנשי יהודה כשהם עסוקים בלימוד מסכת, ולא רצה לבטלן מתורה.

אמר: כתיב אצל יהושע [א יח] "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו, יומת".

יכול אפילו לדברי תורה, ששומעים למלך אפילו כשזה כרוך בביטול דברי תורה?

תלמוד לומר בסוף הפסוק "רק חזק ואמץ". "רק" בא למעט, שבמקום ביטול תורה אין שומעין למלך.

והמשיך שלמה ואמר ליואב: אלא אדרבה, ההוא גברא, אתה עצמך, מורד במלכות הוה. מרדת בדוד המלך ובי.

דכתיב [מלכים א' ב כח] "והשמועה באה עד יואב [שהמליכו את שלמה, ופחד ממנו על] כי יואב נטה אחרי אדניה [שביקש למלוך תחת שלמה] ואחרי אבשלום לא נטה" כשמרד אבשלום באביו.

הרי שיואב היה מורד במלכות ^[208] שנטה אחרי אדניה, ומרד בכך גם בדוד המלך כי הוא ידע שדוד רוצה ששלמה ימלוך תחתיו. ^[209]

ונגמר דינו של יואב בכך למיתה.

ומבארת הגמרא את סוף הפסוק: מאי "ואחרי אבשלום לא נטה"? וכי משום כך היה לו ליואב לפחד משלמה, אדרבה הרי היה נאמן לדוד המלך?

אמר רב יהודה: מלמד הכתוב שביקש יואב לנטות גם אחר אבשלום, ובסוף לא נטה.

ומאי טעמא לא נטה בסוף?

אמר רבי אליעזר: כי עדיין ליחלוחית [גבורתו] של דוד היתה קיימת אז בימי אבשלום, וחשש ממנו, אבל בימי אדוניהו כבר היה דוד זקן ולכן לא חשש לנטות ממנו אחרי אדניה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: לכן לא נטה אחר אבשלום, כי אז עדיין איצטגניני ^[210] [בעלי אגרופין] של דוד היו קיימין ופחד מהם יואב.

דאמר רבי יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים [בחורים] היו לו לדוד, כולן בני "יפת תואר" שאמותיהם היו גויות שנלקחו בשבי במלחמה והתורה התירה לשאת אותן, ^[211] ומגדלי בלורית היו כמנהג הגויים, כדי שיראו כגבורים ויפחדו מהם, ומהלכין בראשי הגייסות היו, והן הן בעלי אגרופין של דוד שעל ידם הוא נלחם, ועל פיהם הוא יוצא ובא.

וכל האמוראים האלו שסוברים שיואב התנגד לדוד המלך ופליגא הם חולקים על דרבי אבא בר כהנא. שלדבריו היה יואב בשלום עם דוד. ^[212]

דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד שעסק בתורה לא עשה יואב מלחמה שזכותו של דוד עמדה ליואב במלחמותיו של דוד שהיה שר צבאו.

ואילמלא יואב שנלחם לדוד לא עסק דוד בתורה שהיה צריך ליבטל מתורה ולהילחם. ^[213]

דכתיב [שמואל ב' ח טו] "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא".

מה טעם, דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום דיואב על הצבא!

ומה טעם, יואב על הצבא? משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו! ובזכות זה הצליח יואב במלחמה.

נאמר שם [ג כו] בהריגתו של אבנר על ידי יואב "ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישיבו אותו מבור הסירה".

ומבארת הגמרא: מאי "בור הסירה"?

אמר רבי אבא בר כהנא: בור וסירה, גרמו לו לאבנר שיהרג.

"בור" הוא צפחת [צלוחית] המים שלקח דוד ממראשותיו של שאול [ביחד עם החנית], כשהיה ישן בתוך המעגל וכל העם ישנים סביבו [שם א' כו]. ולאחר מכן קרא להם דוד מרחוק, ואמר: בני מות אתם, שלא שמרתם על אדוניכם, שהנה ראו שהייתי כל כך קרוב אליו עד שלקחתי ממנו את החנית ואת הצפחת והייתי יכול להורגו. והיה יכול אז אבנר למחות בשאול, ולומר לו: ראה כמה צדיק הוא דוד שלא הרג אותך. ולא עשה כן, אלא אמר לו שדוד לא לקח את החנית והצפחת ממראשותיך, אלא שמא אחד מבני הצבא נתנם לו. ^[214]

"סירה" הוא קוצים. כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול במערה [שם כד], היה יכול אבנר ללמד זכות על דוד ולומר לשאול ראה כמה חס עליך ולא הרג אותך בהיותך יחד עמו במערה, ולא לימד עליו זכות אלא אמר לו שמא כשעברת בין הקוצים הסתבך בהם כנף מעילך ונקרע, ומצאו דוד.

ועל שלא נתן לשאול להתפייס עם דוד הוא נענש שנהרג.

ובהמשך נאמר שם "ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי ויכהו שם החמש וימת בדם עשהאל אחיו".

אמר רבי יוחנן: מלמד שדנו לאבנר דין סנהדרין שסתם "שער" הוא לשון סנהדרין, כמו שנאמר "אל זקני עירו ואל שער מקומו", לפי שהיו הסנהדרין דנים שם.

אמר לו יואב לאבנר: מאי טעמא קטלתיה לעשאל?

השיב לו אבנר: עשאל רודף היה! שרדף אחרי להרגני.

אמר לו יואב: היה לך להצילו מהריגתך על ידי שתפגע בו באחד מאבריו ולא להרגו. ^[215]

אמר לו אבנר: לא יכילי ליה לא יכול לדייק ולפגוע בו באחד מאבריו מבלי להרוג אותו.

אמר לו יואב: השתא בדופן חמישית כוונת ליה, באחד מאבריו לא יכלת ליה!? ^[216]

"לדבר אתו בשלי".

אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שדיבר אתו על עסקי שלו חליצת נעלים [מלשון "של נעליך"].

ששאל אותו יואב בערמה: כיצד חולצת יבמה גידמת את נעל היבם לקיים מצות חליצה? ואבנר התכופף להראות לו שהיא חולצת בשיניה, ואז שלף יואב את חרבו והרג אותו. ^[217]

"ויכהו שם אל החומש".

אמר רבי יוחנן: מלמד שהכהו בדופן חמישית מקום שמרה וכבד תלויין בו.

נאמר [מלכים א' ב לב] ששלמה אמר לבניהו שיהרוג את יואב "והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו" אבנר ועשאל.

ומבארת הגמרא: "טובים" - שהיו דורשין "אכין" ו"רקין" למעט, שאין לקיים מצות המלך כשהוא נגד התורה.

עמשא, נתבאר לעיל שלא רצה לבטל את אנשי יהודה מלימוד תורה. ואבנר סירב לקיים את מצות שאול להרוג את כהני נוב.

והוא לא דרש "אכין ו"רקין", אלא הרג את אוריה במצות דוד המלך על אף שהוא נגד התורה. ^[218]

"צדיקים" - שהן נצטוו בפה, עמשא נצטוה על ידי דוד לאסוף את אנשי יהודה. ואבנר נצטוה על ידי שאול להרוג את הכהנים, ולא עשו! ובכל זאת לא שמעו לו לעבור על דברי תורה.

והוא, יואב, נצטוה מדוד רק באגרת להרוג את אוריה, ששלח לו איגרת שישים את אוריה בחזית המלחמה כדי שייהרג, ובכל זאת עשה! ^[219]

נאמר [שמואל ב' כ י] "ועמשא לא נשמר בחרב אשר ביד יואב".

אמר רב: מלמד שלא חשדו עמשא את יואב שיהרגנו. ^[220]

נאמר [מלכים א' ב לד] על יואב שהרגו בניהו במצות שלמה "ויקבר בביתו במדבר".

ומבארת הגמרא: אטו ביתו מדבר הוא?

אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שביתו היה כמדבר.

מה מדבר מופקר לכל, אף ביתו של יואב היה מופקר לכל לעניים להתפרנס מביתו. ^[221] דבר אחר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות שאין שם אנשים שיחטאו אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות.

נאמר [דברי הימים א' יא ח] "ויואב יחיה את שאר העיר".

אמר רב יהודה: אפילו מוניני וצחנתא, מיני דגים קטנים טעימים, טעים, שהיה טועם, פריס להו, היה שולח אחר כך לעניים.

הדרן עלך פרק נגמר הדין

פרק שביעי - ארבע מיתות

במשיח ה' וחסר לחם זה יהויכין שנאמר וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו:

פודגרא. בלשון יון אלנקרם פודגרא. אתיוה ליואב ודיינוה א"ל [גואל הדם דעשאל הוי] מאי טעמא [דכתיב] וימת בדם עשהאל אחיו אמרו ייזיל אבנר. לעמשא בן יתר אמאי קטלתיה א"ל עמשא מורד במלכות הוה שנאמר ויוחר מן המועד אשר יעדו א"ל עמשא אכין ורקין מיעוטין דרש דאשכחינהו דפתחו במסכת אמר כתיב ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפילו לדברי תורה ישמע לו ת"ל רק חזק ואמץ וכ' קרא אחרינא רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צוה משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך וקיימא לן אכין ורקין מיעוטין כ"מ שכ' אך (ואך) [ורק] למעט באו וכיון דכתב הכא רק למעט כי בדברי תורה אין שומעין לו אדרבה אתה הוא מורד במלכות שנאמר והשמועה באה אל יואב כי יואב נטה אחרי אדניה וגו' ונגמר הדין בכך. כתיב ואחרי אבשלום לא נטה מ"ט לא נטה אמר עדיין לחלוחית של דוד קיימת אסטגנינו דאמר רב ת' ילדים בני יפת תואר מגדלי בלורית היו לו לדוד ומהלכין בראשי הגייסות והן הן אגרופין של בית דוד כלומר ומהן מתיירא יואב לנטות אחרי אבשלום ופליגא דר' אבא בר כהנא דאמר אלמלא דוד לא עשה [יואב] מלחמה ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה ויואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עשה משפט וצדקה:

וישיבו אותו מבור הסירה א"ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג מפורש בתלמוד א"י בסוטה פ"א. שרצה שאול להשיב את דוד מפני שאמר בעת שלקח הצפחת והחנית היה יכול להורגני וכיון שלא הרגני צדיק הוא אין לרודפו וא"ל אבנר לא כי אלא הצפחת והחנית הנערים הלכו להביא מים מן הבור ושכחום שם בבור. ובא דוד ומצאם בבור של מים ולקחם א"ל הצפחת והחנית הנה אמרת בבור נשארו כנף מעילו מה תאמר בו א"ל כנף מעילך בסירה הוערת כלומר נסבך בקוצים ונחתך ומצאו דוד ולקחו משם. וכיון שלא הניחו אבנר להתפייס לדוד נענש עליהן וזהו פי' בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג. אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי. על עסקי השל. פי' שאלה שאלו בענין חליצה כדכתיב של נעלך מעל רגליך. אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו וגו' צדיקים ממנו שהן בפה ולא עשו שאמר להם שאול המלך להרוג הכהנים ולא קבלו ממנו. וכך הוא מפורש בתלמוד א"י בפרק חלק. ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה' וגו'. מי היו א"ר שמואל אבנר ועמשא היו אמרו לו כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינרין. פי' כלי זיין ורסן הסוס בלשון יון כך שמן. אמרו ליה הא טריפין לך כלומר אין אנו חפצים לא במתנותיך ולא בעבודתיך ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' ויואב באיגרת שכתב לו דוד על אוריה החתי קבל והרגו. טובים ממנו שדרשו אכין ורקין כדאמרן והוא לא דרש אלא קבל האיגרת ועשה. ויקבר בביתו במדבר. מלמד שהיה ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. כמו המדבר שאין אדם מצוי לגזול ולא לערוה:

הדרן עלך פרק נגמר הדין

כבר ביארנו שיש רשות למלך להרוג כל המורד בו והעובר על מצותו או כל מי שדינין שלו מסכימים להרגו אע"פ שאין בדין תורה כן שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכו' ומ"מ הרוגי מלכות קרוביהם מתאבלים כמו שיתבאר בברייתא של אבל רבתי ואין מונעין מהם לכל דבר ונקברים בקברי אבותיהם וממונם למלך אבל הרוגי בית דין כבר ביארנו שאין מתאבלין עליהם וממונם ליורשיהם ומ"מ יראה שלא נאמר בהרוגי מלכות להיות ממונו למלך אלא במורד בלבד אבל בעבירה שלא המיתו עליה בית דין אם מצד שאין שם התראה או שאין שם ראיה ברורה או שונא שהרג בשנאה או ששכר גוי להרגו או שכפתו והניחו לפני ארי והרבה סיבות שאע"פ שאין שם מיתת בית דין מרשות המלך להרוג לתקון העולם שאף בית דין יש להם רשות באלו להרוג בהוראת שעה כמו שהתבאר ממונם ליורשים וכל שבאה מצות המלכות לבטל תלמוד תורה של רבים ולא עשו אין זה בדין מרד כלל וגדולי המחברים כתבו כן אפילו בבטול גזירת מלך בשביל שמתעסק במצוה קלה ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו:

יבמה שהיא גדמת ר"ל שידיה חתוכות חולצה אפילו בשיניה ואפילו לכתחלה שהרי לא נאמר וחלצה בידה אלא וחלצה נעלו כמו שיתבאר במקומו:

הרודף אחר חבירו להרגו מצוה להציל את הנרדף ואפילו בנפשו של רודף וכן הרודף אחר הערוה חוץ מן הבהמה כמו שיתבאר ומ"מ כל שיכול להצילו באחד מאבריו של רודף יש לו לעשות כן ואם לא השתדל בכך והמית את הרודף הרי זה חייב מיתה אלא שאין בית דין ממיתין אותו אבל המלך רשאי להרגו וכן גואל הדם שלו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי תהא ליטא כו'. מוטב ליך שתהא מקולל ואל תהא מקלל לפי שסוף קללת חנם לחזור למקלל.

אתיוה קמי סנהדרי כדבאעי דכתיב כי פה אמות ודינוה אמרי ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר אמר להו גואל הדם דעשהאל הואי אמרי ליה עשהאל רודף אחר אבנר הוה ובדין קטליה אמר להו היה לו להציל באחד מאיבריו וכיון שהרגו חייב עליו אמרי ליה הני מילי היכא דיכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל אלא הרגו אלא אבנר אפשר דלא יכיל ליה לאצולי באחד מאיבריו אמר להו השתא בדופן חמישית איכוון ליה כנגד צלע חמישית דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש וא"ר יוחנן בדופן חמישית מקום שמרה וכבד תלויין בו באחד מאיבריו לא הוה יכיל ליה אמרי ליה ליזיל אבנר כלומר ילך דינו של אבנר לפי שפטור אתה עליו אלא מאי טעמיה קטלתיה לעמשא אמר להו עמשא מורד במלכות הוה שנא' ויוחר מן המועד אשר יעדו אמרי ליה עמשא אכין ורקין דרש למרוד במלכות ולא הוה מיחייב קטלא מאי היא אזל אשכחנהו לישראל דפתיחא להו מסכתא ולא בעא לבטולנהו מדברי תורה מאי דרש אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך כו' יומת יכול אף לעבור על דברי תורה כן שאם באה מצות המלך לעבור על דברי תורה נשמע לו תלמוד לומר רק חזק ואמץ בסופי' דההוא קרא גופיה כתיב ואכין ורקין למיעוטין הן ומקמי הכין כתיב רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה והאי רק חזק ואמץ בתרא הכי דריש ליה רק כל איש אשר ימרה את פיך כו' יומת רק חזק ואמץ לשמור לעשות כמו שאמרתי לך כלומר רק חזק שלא תצוה לעבור על דברי תורה.

אלא ההוא גברא יואב מורד במלכות הוה מילתייהו דסנהדרי קא מסיק ואזיל דכתיב כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה מאי אצטריך לאשמועינן שבקש לנטות ולא נטה כלומר שלא נמנע אלא מן המעשה בלבד מאי טעמא לא נטה א"ר אלעזר עדיין לחלוחית גבורה של דוד קיימת יש לפרש עדיין לחלוחית חסדו של דוד שהיה גומלו ליואב קיימת רבי יוסי בר' חנינא אמר עדיין איצטגנינין של דוד קיימת לשון אצטגנינות בכל התלמוד חכמת הככבים להגיד מה שעתיד להיות כענין מה שכתוב (ישעיהו מ״ז:י״ג) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים כו' וכדאמרינן (ב"ב ט"ז:) אצטגנינות גדולה היתה בו באברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומלכי מערב משכימין על פתחו וכדאמרינן (שבת קנ"ו) ויוצא אותו החוצה אמר לו צא מאצטגנינות שלך ולפי שדרך בני אדם לצאת ולבוא ולעשות על פי האצטגנינין נמשלו ילדיו של דוד שהיה נסמך עליהם מפני גבורתן ויוצא ובא על פיהם לאצטגנינין דאמר רב יהודה אמר רב כו' ויואב היה מתיירא מהם לפיכך לא נטה אחרי אבשלום ופליגא דר' אבא בר כהנא דאמר אלמלא יואב שהיה נלחם לדוד לא עסק דוד בתורה לפי שהיה צריך ליבטל מדברי תורה ולהלחם אלמא עיקר מלחמתו של דוד על ידי יואב היתה נעשית ואלמלא דוד שהיה עוסק בתורה וזכיותיו עומדות לו ליואב במלחמה לא עשה יואב מלחמה:

וישיבו אותו מבור הסירה. א"ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג מפורש בפרק ראשון דסוטה בגמרא דבני מערבא שרצה שאול להשיב את דוד מפני שאמר כי בקחתו את החנית ואת צפחת המים ובכרתו את כנף מעילו ולא הרגני צדיק הוא ואין בידו רעה ופשע ואין לי לרדפו, אמר לו אבנר לא כי אלא כי הצפחת והחנית אצל הבור נשארו כשהלכו הנערים לשאוב מים הוליכום בידם ושכחום אצל הבור ומצאם דוד ועתה בא לגנוב דעתך ולהתרצות אליך בחנם אמר לו הצפחת והחנית יישר הנה אמרת כי בבור נשארו כנף מעילי מה תאמר בו אמר לו כנף מעילך בסירה הועדך כלומר נסבך בקוצים ונחתך ובא דוד ונטלו משם וכיון שלא הניחו אבנר לשאול להתפייס לדוד נענש עליהם.

ויטהו יואב אל תוך השער לשון סנהדרי כדכתיב אל זקני עירו ואל שער מקומו וכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך מאי היא שדנו בדין סנהדרי אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל כו'. לדבר אתו בשלי אמר רב יהודה אמר רב על עסקי השל פירש ר"ח ז"ל ששאלה שאלו בענין החליצה כדכתיב של נעלך. ור"ש ז"ל מסיים בה הכי שאלו בערמה יבמה גידמת היאך חולצת התחיל שוחה לפניו ומראהו כך היא חולצת בשיניה והוא שלף חרבו והרגו כדכתיב בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו ולא מסתבר דהא אמרינן לעיל דבהדיא דיניה בדין סנהדרי ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשהאל אחי ואיבעי ליה לאבנר לאזדהורי מיניה אלא הכי מפרשינן לה על עסקי השל על עסקי הריגתו של עשהאל שהיתה שגגה ביד אבנר שהיה סבור שהרודף ניתן ליהרג לגמרי אעפ"י שיכול להציל באחד מאיבריו והאי דאמר ליה לא יכילי ליה מילתא בעלמא קאמר ליה או שלא נזכר בשעת מעשה להציל באחד מאיבריו ושל לשון שגגה הוא כדכתיב (שמואל ב ו׳:ז׳) ויכהו שם האלהים על השל.

צדיקים וטובים ממנו טובים שהם דרשו אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה והוא לא דרש אלא קיים מצות המלך ועבר על דברי תורה מפורש בגמ' דבני מערבא בפ' חלק ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני השם מי היו אבנר ועמשא היו וכתיב ולא אבו עבדי המלך ויואב לא עשה כן אלא הרג את אוריה ויש אומרים עמשא שדרש אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך לבטל את ישראל מן התורה ואבנר כדכתיב ולא אבו עבדי המלך. וצדיקים שהן אמר להן המלך בפיו לעבור על דברי תורה דכתיב ויאמר המלך לרצים כו' ולא קבלו ממנו והוא לא אמר לו להרוג את אוריה אלא ע"י אגרת שנשלחה לו ועשה מצות המלך לעבור על דברי תורה.

ועמשא לא נשמר בחרב כו' שלא חשדו. נקבר בביתו במדבר שהיה ביתו מופקר לעניים כמדבר שמופקר לכל. דבר אחר שהיה מנוקה מגזל ועריות כמדבר שאין בני אדם מצויין בו לא לגזל ולא לערוה.

ויואב יחיה את שאר העיר, איידי דעסיק השתא בשבחיה דיואב אייתי הך פסוקא דכתיב בדברי הימים ויואב יחיה כו' אמר רב אפי' מוניני וצחנתא מיני דגים קטנים טעים ופריס להו כשהיה טועם מהם היה משלח מהן מנות לבני העיר. פריס - יש אומרים לשון פרס שנוטלין מבית המלך, ואני אומר מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳):

א"ל ניזיל לאבנר כו'. והכתוב שאמר והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים וגו' גם דוד אמר אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל וגו' ויהרגם וגו' היינו לפי דעתם שלא היה יכול אבנר להציל עצמו בא' מאבריו של עשהאל ועוד דאיכא למ"ד דפליג דאפילו ביכול להציל עצמו בא' מאבריו ולא הציל פטור הנרדף:

עמשא מורד במלכות כו' א"ל עמשא אכין ורקין כו'. י"ל דדריש זה מדכתיב וייחר ביו"ד וקרי' ויוחר בוי"ו דריש וייחר מעצמו כמו שחשב יואב שהיה מורד במלכות וקרינן ויוחר בוי"ו שנתאחר ע"י אחרים דאשכחינהו דפתיח להו במסכתא וכו' ודריש ליה ג"כ מדכתיב ויוחר מן המועד וגו' דהיינו שנתאחר מן המסכת אח' מסדר מועד שפתחו ועסוקין בה וק"ל:

אלא ההוא גברא מורד במלכות כו'. למ"ד לעיל הרוגי מלכות נכסיהן למלך ניחא דהוצרך לומר לו דבלאו שהוא חייב מיתה ממה ששפך דם עמשא אלא דמורד במלכות נמי הוה ונכסיו למלך ולמ"ד דמורד במלכות נמי נכסיהן ליורשין קא"ל דמורד במלכות הוה לפי דעתו שלא היה חייב מיתה בהריגת עמשא ונראה דדריש ליה דהרגו ליואב נמי מפני שהיה מורד במלכות מדברי דוד שאמר וגם אתה ידעת אשר עשה לי יואב וגו' דהיינו שהיה מורד במלכות ממה שנטה אחרי אדוניהו כמ"ש הרד"ק שהרי היה יואב יודע כי בלב דוד להמליך שלמה והוא מורד בהם ונטה אחרי אדוניהו כו' ע"ש:

מאי לא נטה א"ר יהודה שבקש לנטות ולא נטה ומ"ט לא נטה וכו'. מלתא באנפיה נפשיה וסיפא קדריש:

לא עסק דוד בתורה כו' לכאורה דהל"ל אלמלא יואב לא היה דוד עושה משפט וצדקה דכתיב ויהי דוד עושה וגו' ונראה שדקדק לומר כן ממה דכתיב לכל עמו דמי שלא למד הדינין על בוריין א"א לעשות משפט צדק לכולם שלא יכשל בהם אבל אמר דוד שהיה עוסק בתורה ולמד הדינין על בוריין ובזה היה עושה משפט צדק לכל עמו ולא היה נכשל וז"ש אלמלא יואב לא היה דוד פנוי לעסוק בתורה מפני הטירדא ולא היה יכול לעשות משפט צדק לכל עמו וק"ל:

בור וסירה גרמו לו כו'. עיין פירש"י והוא דחוק דמה תלה אבנר בבור ולא הוה דומיא דסירה שתלה הדבר בסירה ופי' הרד"ק יותר נכון בזה שא"ל אחד מן הנערים שכחה בבור ומצאה דוד בבור עכ"ל דהשתא הוה שפיר דומיא דסירה ודו"ק:

על עסקי שלו כו'. עיין פי' רש"י ובפ' מצות חליצה איבעיא להו הך מלתא בלשון אחר גדמת מהו שתחלוץ ואהך איבעיא לא הוה צריך לשחות ולהראות היאך תחלוץ בשיניה אלא דהמ"ל תחלוץ בשיניה כדאמרינן התם מי כתיב וחלצה ביד אבל הכא יואב הוה מיבעיא ליה לאבנר היאך חולצת בשיניה ולהכי היה צריך אבנר לשחות להראות לו וק"ל:

ויכהו שם אל החומש אמר ר"י כו' כצ"ל:

טובים שהיו דורשין כו'. ר"ל טובים שהיו דורשין אכין ורקין שבתורה הנקראת טוב לצדיקים נאמר על המעשה כמו והיה מעשה הצדקה וגו' שהן שמעו אפילו מפי המלך ולא עשו לבטל התורה והוא ע"פ האגרת מן המלך עשה לבטל התורה ודו"ק:

אמר רב שלא חשדו כו'. ר"ל אם לא ראה החרב בידו מאי קאמר דלא נשמר מן החרב אלא דקאמר אף שהיה לו לשמור עצמו מחרב שבידו לא היה נשמר בו וקאמר רב דהיינו משום שלא חשדו שיהרגנו וכמ"ש וישם דמי מלחמה בשלום שהיה להם שלום עמו ולא היו נשמרים ממנו כפירש"י ודו"ק:

ויקבר בביתו במדבר כו'. נראה לפרש ע"פ הדרש שהביא הרד"ק הרוגי ב"ד אין נקברים בקברי אבותיהן כו' מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברי אבותי כו' ולדעת בעל זה הדרש בא טעם וקברתו יפה כלומר פגע בו שם כדבריו וקברתו בקברי אבותיו עכ"ל וזש"ה ויקבר בביתו דהיינו בקברי אבותיו ואמר שזכה לזה יותר משאר הרוגי ב"ד מפני שהיה ביתו מופקר כמדבר כו' ואמרו אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות לפי שדרך בעלי מלחמות שמצוי בהם גזל ועריות אמר שלא כן ביתו ובעלי מלחמות שבחיל שר צבא יואב שהם היו מנוקים מגזל ועריות כמו שדרשו בפסוק שיניך כעדר הקצובות וגו' על י"ב אלפים שצבאו על מדין שהיו מתרחקין מן הגזל מן העריות שלא כדרך שאר בעלי מלחמות וק"ל:

אפי' מוניני כו'. עיין פירוש רש"י בערוך פירש מוניני ציר של דגים כו'. כלומר כל שהיה אוכל אפילו דבר מועט היה מחלק עכ"ל עיין שם ונראה דדריש ליה ממלת שאר דאפילו דבר טפל שעשוי שירים היה מחיה ופריס לעניי העיר וק"ל:

סליק פרק נגמר הדין

רש"י בד"ה אכין ורקין דרש אשכחן כו' מורד במלכות דכתיב כו' הד"א:

בד"ה ומגדלי בלורית כו' יפת תואר היו נשים כו' בשביה וגו' הס"ד:

בד"ה שהם דרשו כו' דברי תורה עמשא הד"א:

בד"ה פריס להו כו' עיר פריס הד"א:

גמרא א"ל ה"ל להצילו בא' מאבריו. מבואר דאף הנרדף עצמו אינו רשאי להרגו אם יכול להציל א"ע בא' מאבריו וכן פירש"י לקמן (נז סע"א ובר"ד עד) ותימה על המגיה במל"מ סוף הל' חובל שמביא בשם כ"י של המל"מ דהנרדף עצמו א"צ לדקדק בזה:

שם היה לך להצילו בא' מאבריו. מבואר דכינוי להצילו שב על הרודף וכפי' התוס' לקמן (עג) ד"ה להצילו ודלא כפירש"י לעיל ברה"ע:

רש"י ד"ה ומגדלי בלורית. והתירן הכתוב כו'. כצ"ל:

גמ' על עסקי שלו. נ"ב נ"ל מלשון מקרא שלהות והשגגה היא שיצא מן הדעת:

שם והוא באגרת עשה. נ"ב וי"ל עליו זכות שלא הרגו בידים ולא היה שם אלא גרמא בעלמא. ותו דהאמרינן [שבת נ"ו א' קדושין מ"ג א'] אוריה מורד הוה [אבל נראה דיואב לא ידע מזה]:

מַאי "לֹא נָטָה"? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁבִּקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה. קשא מה מצא קושי בפסוק ששואל מַאי 'לֹא נָטָה'? ועוד הכתוב אמר להדיה 'לֹא נָטָה' ומנא ליה לדרוש בִּקֵּשׁ לִנְטוֹת?
ונראה לי בס"ד האי קשיא ליה דכתוב 'וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' (מלכים א' ב, כח) שתפס הפעולה באחרונה כי 'נָטָה' היא הפעולה וקשיא ליה דהוה ליה לומר 'וְלֹא נָטָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם' כדנקיט ברישא 'נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּ־ה' ועל זה פריך מַאי 'לֹא נָטָה' דהוה ליה למימר ולא נטה כדי שיקדים הפעולה קודם אומרו אחרי אבשלום ומתרץ אמר רבי יהודה שֶׁבִּקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה נמצא הוא נטה אחרי אבשלום במחשבה ולא בפועל ולכן תפס הכתוב הדברים בסגנון זה 'נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּ־ה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' שתהיה תבות 'אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם' דבוקים עם הקודם כלומר נטה אחרי אדני־ה וגם אחרי אבשלום מפני שבקש לנטות אחרי אבשלום והרי זה חשיב נטה במחשבה, אך הדרינן לומר 'וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' שיהיו תיבות אחרי אבשלום דבוקים עם לא נטה כי באמת הוא לא נטה בפועל אחרי אבשלום.

"לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי", אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: עַל עִסְקֵי שַׁלּוֹ (שמואל ב ג, כז). פירש רש"י ז"ל ששאלו איך הגדמת חולצת בשיניה ושחה גופו לפניו להראות לו והרגו. והדבר יפלא איך לא הרגיש אבנר ששאלה זו היא בערמה כדי להרגו ובפרט שהוא היה מדבר עמו על הריגת אחיו ושאלה זו דגדמת מאן דכר שמא הכא! והיה לו להרגיש שודאי כוונתו להרגו ואיך ישחה לפניו?
ונראה לי בס"ד כי יואב גלגל שאלה זו דגדמת על ידי דברים רבים שדבר עמו דאחר שאמר לו אבנר עשאל היה רודף ומן הדין מותר להרגו ואין לו דמים אמר לו אבנר מדין גנב הנמצא במחתרת ואמר לו יואב דילמא גזירת הכתוב הוא זה ואין לך בו אלא חדושו, דדוקא הנמצא במחתרת מותר להרגו ולא באופן אחר? אמר לו אבנר זיל בתר טעמא ומאי שנא במחתרת מאופן אחר כל שבא להרגך הקדם להרגו? אמר לו יואב לפי דבריך גם הגדמת תחלוץ באופן שתוכל לחלוץ ולא בעינן בידה ממש דזיל בתר טעמא דקרא דכתיב וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ (דברים כה, ט) וכל שהיא חולצת באיזה אופן שיהיה מהני ואין צריך ידים? ואמר לו אבנר אין הכי נמי ודאי הדין כך דקיימא לן גדמת חולצת בשיניה! אמר לו יואב וכי אפשר לחלוץ בשינים? והא צריך חליצה מעומד ובשינים אי אפשר לחלוץ אלא אם כן עומדת על ברכיה כדי שתתחזק בארץ וכל שהיא על ברכיה חשיבה יושבת וכמו שאמרו בהלכות חליצה! אמר לו אבנר גם מעומד תוכל לחלוץ בשיניה על ידי כפיפה שתכפוף קומתה ביותר ובא להראות לו איך תוכל לחלוץ בשינים מעומד לכך שחה אבנר לחלוץ מנעל יואב בשיניו להראות ליואב על שהיה מחליט הדבר ואומר אי אפשר להיות דבר זה. וכל אלו הדברים גלגל יואב בערמה כדי שישחה לפניו ואחר ששחה לפניו הרגו בחרבו. ובזה יובן מה שאמר וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם (מלכים א' ב, ה) כלומר הרג את אבנר באמצעות דברי תורה דכתיב בה וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז).

"וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב" אָמַר רַב: שֶׁלֹא חֲשָׁדו (שמואל ב' כ, י). נראה לי בס"ד הטעם שלא חשדו כי הם היו לובשים תפילין כל היום ויואב לא תפס החרב ביד ימין כי ביד ימין היה מחבקו ותפס החרב ביד שמאל והרגו ביד שמאל ולא חשדו שביד שמאל שלובש בה התפילין אותה שעה יהרגנו וישפוך דם נקי ביד שהתפילין קשור בה.

"וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַמִּדְבָּר" כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, מַה מִּדְבָּר הַזֶּה מְנֻקֶּה מִגֶּזֶל וַעֲרָיוֹת, אַף בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹאָב מְנֻקֶּה מִגֶּזֶל וַעֲרָיוֹת (מלכים א' ב, לד). פירוש במדבר כל פירות שנמצאים שם הפקר ואין בהם גזל וגם עריות ליכא כי מדבר מקום סכנה וההולכים בו לא יתעוררו בתאוה של זנות כן ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות כלומר שיואב אינו מצוי בביתו להשגיח על בני ביתו אלא כל ימיו במלחמות עם כל זה בני ביתו צדיקים ושמורים מגזל ועריות.

"וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר", אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִלּוּ מוֹנִינֵי וְצַחַנְתָּא טָעִים, פָּרִיס לְהוּ (דברי הימים א יא, ח). קשא מנא ליה הא דילמא יחיה בלחם לבדו? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (מגילה כח.) רבי זירא כד הוו משגרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה מקבל אמר להו לא בעיתו דאחיה דכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) וכד מזמנו ליה הוה אזיל אמר אתייקורי מתייקרו בי שנמצא שהם נהנים ממני בלכתו לאכול אצלם.
והנה ידוע דאם ראובן נותן לשמעון מזון דבר הכרחי כלחם וכיוצא להשביעו מרעבונו זה חשיב מתנה ויש בזה משום 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' אבל אם שולח לו מותרות שאין צריכין לו לרעבונו אין כונת ראובן להחיות את שמעון בזה כיון דאין צריך להן, על כן יש לומר דראובן אתייקורי מתייקר במתנה זו ששולח לשמעון וכהאי גונא גדול ליכא בזה משום 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ושרי ליה לשמעון לקבלם וכמו שאמר רבי זירא 'אתיקורי מתייקרו בי' דהוא אינו צריך לאכילה שאוכל אצלם כלל ויש לו בביתו והם יודעים שיש לו בביתו מאכל כמו מאכל שאוכל אצלם ורק רוצים להזמינו להתייקר בו.
ולכן כאן שנאמר 'וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר' אם נאמר שהיה נותן להם לחם לחיותם אין זה מחיה ממש כי הוא גורם להמעיט שנות חיים שלהם משום דכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' דוק מינה אם אינו שונא מתנות הרי זה נוגע בשנות חייו, ולכן פירש רב יהודה דהוה שלח להם מותרות וכל שהוא מותרות לא חשיב מתנה גמורה כדי שנוהג בה דין 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' דאפשר אתייקירי מתייקר בהו ונחשב אצלו כאלו הוא נהנה מהם.

רש"י ד"ה בור וסירה וכו' וכשאמר להם דוד. הכי איתא בירושלמי פ"א דסוטה:

בגמרא תהא לוטא ולא תהא לאטא: פירוש לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל. אכן ק"ק הא במכות (דף י"א ע"א) ילפינן מדוד שקללת חכם אפילו בחנם היא באה ואיך שבה על דוד קללת יואב וגם למה לא חלה על יואב ואיך קאמר רב יהודה אמר רב גופא שאמר שם במכות כן הכא דהיינו דאמרי אינשי משום דחלה על דוד הא זה ע"כ לאו משום קללת חנם היה. וי"ל דהתם איירי מקללת חנם שלא קלל החכם אלא למי שיעבור ולא עבר שום אדם דהתם ודאי לא שייך שתשוב אל ראש המקלל כיון שלא קלל לשום אדם אם לא יעבור ואם יעבור אין זה קללת חנם ואעפ"כ חלה על ראש אותו האיש שמיראת הקללה דוקא לא עבר כן היה באחיתופל דהא מקודם שקלל דוד לא אמר אבל הכא שקלל דוד את יואב על שחטא וכיון שאח"כ קבל עונש אחר א"כ הקללה במקומה עומדת רק שמעתה הוא בחנם ולכן חלה על ראש מי שקלל בחנם:

א"ל ניזל אבנר: לא שהודו לו בזה שאבנר רוצח היה על שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל דא"כ איך אמרינן לקמן בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג וכן אמרינן לעיל (דף כ' ע"ב) שנענש על ששהה מלכות ב"ד ב' שנים ומחצה הא לפ"ז היה בדין חייב מיתה אלא ודאי לא יכול להצילו וכמו שאמר אבנר גופא לקמן לא יכילי ליה אלא שלא היו יכולים להרוג יואב על זה שיכול לומר שבדעתו היה יכול להצילו ולא הציל:

אמר ר"י שדנו דין סנהדרין: א"ל הא גם לפי דעתו של יואב שרוצח הוא שלא כדין המיתו שהיה לו לדון אותו בסייף כדין רוצח די"ל כיון שגואל הדם היה וגואל הדם שלא יכול להמיתו במיתה הכתובה בו יכול להמית בכל מיתה שיכול כדאמרינן לעיל (דף מ"ה ע"ב) והוא לא יכול להמיתו רק במיתת ערמה זו ששאל לו גדמת האיך חולצת כי ירא פן יעמוד נגדו או פן יציל אותו דוד:

ברש"י ד"ה והשמועה. כשנמשח שלמה: לפי הנראה מהכתוב לא זאת היתה השמועה רק מה שצוה דוד לשלמה לנקום ממנו וכמו שפירש רש"י גופא במלכים:

בתוס' ד"ה מ"ט קטליתא. וא"ת והאיך נתחייב יואב: אאבנר ל"ק להו כן כיון שבאמת פטרו אותו ע"י טענתו שחשב שהיה יכול להצילו באחד מאבריו כמו שאמרו לו ניזל אבנר אבל על עמשא שלא אמרו לו כן ואדרבה על מה שטען שמורד במלכות הוי השיבו לו שאכין ורקין דריש סברו התוס' כקושיתם שעל עמשא היה חייב מיתה ולכן הקשו הא לא הוי ביה התראה ועל זה תירצו דבאמת גם משום עמשא לא היה חייב אף שלא נזכר בגמרא:

דאר"י אמר רב ת' ילדים היו לו לדוד וכלן בני יפ"ת וכו'. עמ"ש בעניותי בהגהות הר"מ פ"ג דמלכים בס"ד:

שהן בפה ולא עשו וכו'. עמ"ש הרב גנת ורדים י"ד כלל ג' סימן ט' ומה שכתבתי בעניותי בדרשותי בס"ד: