סנהדרין מח ע"ב

דף מח - ב

ומתרצת הגמרא: התם אין זו הזמנה כלל, כי הם עושים זאת רק משום מררייהו מתוך צער.

ומקשה הגמרא: אי הכי, היינו דקתני עלה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שאפשר להציל את הבגדים שנזרקו עליו כשלא נגעו במטה, אבל אם נגעו במטה, אסורין.

ואם הם עושים רק מתוך צער, מדוע יאסרו בנגיעת המטה? ^[197]

ומתרצת הגמרא: תרגמא עולא: מדובר במטה הנקברת עמו שהבגדים נגעו במטה שנושאים אותו בה לקבורה והיו רגילים גם לקבור את המטה עמו. ולכן אף שמעיקר הדין לא היה לנו לאסור את הבגדים שנגעו במטה, מכל מקום גזרו רבנן עליהם משום דמחלפי בתכריכי המת, שהם דומים לתרכיכי המת שהוא לבוש בהם כשהוא שוכב על מטה זו, ואם נתיר את הבגדים הללו יבאו להתיר גם להשתמש בתרכיכי המת.

אבל אם היו נוגעים הבגדים רק במטה שהוא מת עליה, לא היינו גוזרים עליהם אטו תרכיכי המת, כי אז המת עדיין אינו לבוש בתרכיכין, ואין לחשוש שיחליפו ביניהם.

תא שמע מהא דתניא: כיס שעשאו להניח בו תפילין, אסור להניח בו מעות.

ואם הניח בו תפילין באקראי בעלמא יניח בו מעות.

הרי שאפילו אם עדיין לא הניח את התפילין בתוך הכיס הוא כבר נאסר בגלל ההזמנה בלבד, וקשיא לרבא שאומר הזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא: אימא אמור בברייתא שדוקא אם עשאו וגם הניח בו תפילין אסור להניח בו מעות אבל על ידי העשייה בלבד אינו נאסר משום שהזמנה לאו מילתא היא.

ואף שזה פשיטא, באה הברייתא להשמיענו את הסיפא שעל ידי הנחה בלבד לא נאסר הכיס.

כדרב חסדא שאמר שצר ביה ולא אזמניה מותר לשים בו מעות.

תא שמע: תניא: אמר לאומן: עשה לי תיק של ספר נרתיק לספר תורה או נרתיק של תפילין

עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול. אבל אם כבר נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול.

הרי להדיא שהזמנה בלבד אינה אוסרת, עד שישתמש בו בפועל לקודש, וקשיא לאביי?

ומתרצת הגמרא: תנאי היא. הדבר שנוי במחלוקת תנאים אם הזמנה מילתא היא אם לאו. ואביי יסבור כאותו התנא הסובר שהזמנה מילתא היא.

דתניא: תפילין שציפן זהב, שעשה את הבתים מזהב, או שטלה עליהן [מלשון טלאי], שעשה את הבתים מעור של בהמה טמאה, הרי הן פסולות. משום שהבתים צריכים להיות מעור של בהמה טהורה המותרת באכילה, לפי שנאמר בפרשת תפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודורשים מ"בפיך" שצריך להיות מן המותר בפיך. ^[198]

ואם עשה את הבתים מעור בהמה טהורה, הרי הם כשירות, אף על פי שלא עיבדן את העור לשמן לשם תפילין, כי הזמנה לאו מילתא היא, וממילא לא איכפת לנו אם הוא עיבד את העור לשמה או לא, כיון שעיבוד העור אינו אלא בגדר הזמנה בלבד. ^[199]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו את העור לשמן כי הוא סובר הזמנה מילתא היא, ויש לעשות גם את העיבוד לשמה. ^[200]

הרי שנחלקו תנאים בדין זה של הזמנה מילתא היא.

אמר ליה רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת האם שייך דבר כזה במציאות שהמת מוטל בבזיון ומחכים עד שיארגו לו בגד, עד שאתה ואביי חולקים באורג בגד למת שהיא אפשרות שאינה קיימת למעשה? אמר ליה רבא: אין! אכן קיימת מציאות כזאת כגון שכבי דהרפניא מתי אותו מקום ששמו "הרפניא" שנהיו עניים, ורק לאחר מיתה היו אוספים כסף ואורגים להם תרכיכים זולים.

דרש מרימר: הלכתא כוותיה דאביי שהזמנה מילתא היא.

ורבנן אמרי: הלכתא כוותיה דרבא שהזמנה לאו מילתא היא.

ומסקנת הגמרא: והלכתא כוותיא דרבא!

תנו רבנן: הרוגי מלכות שנתחייבו מיתה למלכי ישראל משום שמרדו בו, כמו שנאמר אצל יהושע [א יח] "כל איש אשר ימרה את פיך וכו' יומת" נכסיהן למלך המלך יורש את כל נכסיהם.

הרוגי בית דין, נכסיהן ליורשין של ההרוג.

רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.

אמרו ליה חכמים לרבי יהודה: והלא כבר נאמר לאחר שאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל סיבבה שיהרגו את נבות בגלל שסירב למכור את כרמו לאחאב, ועשתה זאת על ידי עדי שקר שהעידו שנבות קילל את אחאב המלך. ואמר לו השם לאליהו [מלכים א' כא יח] "קום רד לקראת מלך ישראל אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו".

ומכך שנאמר "לרשתו", משמע שירושה גמורה היתה, שמן הדין לקח אחאב את הכרם של נבות משום שהרוגי מלכות נכסיהן למלך?

אמר להן רבי יהודה: נבות בן אחי אביו של אחאב היה, וראוי ליורשו היה אחאב ולכן הוא ירש את כרמו ולא מצד הרוגי מלכות.

אמרו לו חכמים: והלא הרבה בנים היו לו לנבות, והם קודמים לאחאב לירושה, ומדוע ירשו אחאב?

אמר להן רבי יהודה: אותו ואת בניו הרג אחאב, ונשאר רק הוא היורש.

שנאמר [שם ב' ט כו] על אחאב "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי" משמע שהרג גם את בניו.

ורבנן סוברים שלא הרג אחאב את בני נבות, וההוא שנאמר "דמי בניו", אין הכוונה לבניו ממש, בנים הראויין לצאת ממנו שנחשב כאילו הרגם. ^[201]

ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר שהרוגי מלכות נכסיהן למלך ואחאב ירש את נבות מדין הרוגי מלכות, היינו דכתיב [שם א' כא יג] שהעדים העידו "ברך נבות אלהים ומלך" ולא הסתפקו בזה שנבות יהרג בגלל שברך אלהים בלבד, כי רצו גם שאחאב יקח את כרמו כדין הרוגי מלכות.

אלא למאן דאמר שהרוגי מלכות נכסיהן ליורשין ואחאב ירש את נבות מדין ירושה רגילה למה לי "ומלך"!? והלא די בכך שיעידו שברך אלהים בלבד, כדי שיהרגוהו ויירשנו אחאב?

ומתרצת הגמרא: ולטעמיך הלא גם לשיטתך קשה, "אלהים" למה לי!? והלא די שיעידו שקילל את המלך בלבד, כדי שיהרגוהו ויזכה אחאב בכרמו?

אלא על כרחך אתה אומר שהעידו כן כדי לאפושי ריתחא להגדיל את פשעו בעיני הדיינים שלא ירננו אחרי אחאב שהרגו בלי פשע ורק בשביל תועלת עצמו. ^[202]

הכי נמי לשיטתי, לכן העידו עליו שקילל גם את המלך כדי לאפושי ריתחא כדי להגדיל את פשעו.

ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר: נכסיהן למלך היינו דכתיב [שם ב כח] "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" שרצה להמלט משלמה שלא יהרגנו כמצות דוד אביו לפני מותו.

וכתיב [שם ל] ששלמה שלח את בניהו בן יהוידע להרגו "ויאמר אליו: כה אמר המלך, צא [מהמזבח]. ויאמר: לא [אצא], כי פה אמות".

שיואב העדיף למות מיתה טבעית ולא ליהרג על ידי שלמה כדי שלא יעברו נכסיו למלך. ^[203]

אלא למאן דאמר: נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה מה ההבדל בשבילו מאיזה מיתה הוא ימות, שהרי בין כה וכה הנכסים ישארו רק ליורשיו?

ומתרצת הגמרא: כל ההבדל היה רק לחיי שעה. שבינתיים, עד שבניהו יחזור אל שלמה לומר לו את דברי יואב ועד שיחזור אליו שוב, תידחה הריגתו.

בהמשך אותו פסוק נאמר "וישב בניהו את המלך דבר לאמור כה דיבר יואב וכה ענני".

ומכפל הדברים אנו למדים שהרבה דברים אמר יואב, והרי לא מצינו שהוא אמר אלא "כי פה אמות" ולא יותר?

אלא כך אמר ליה לבניהו: זיל אימא ליה אמור לשלמה: תרתי לא תעביד בהאי גברא. שתי רעות אל תעשה עמי!

לפי שקילל דוד את יואב בשעתו, כשהרג את אבנר, ושלח עתה לשלמה: אי קטלית ליה אם אתה רוצה להרגני, קבול לטותיה דלטייה אבוך. קבל עליך את אותם הקללות שקיללני אביך. ואי לא, ואם אינך רוצה לקבל את הקללות של אביך, שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך. עזוב אותי ואשאר רק עם הקללות של אביך.

[שם לא] "ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ופגע בו, וקברתו". הסכים שלמה לקבל עליו את הקללות של דוד אביו!

אמר רב יהודה אמר רב: כל הקללות שקילל דוד את יואב אכן נתקיימו בזרעו של דוד, בגלל שקיבלן שלמה עליו -

שכך קיללו [שמואל ב' ג כט] "אל יכרת [לא יחדל] מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם" -

"זב" נתקיים בו מרחבעם: דכתיב [מלכים א' יב יח] "והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים".

וכתיב [ויקרא טו ט] "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא".

ואנו דורשים גזירה שוה "מרכבה" מ"מרכב" שגם רחבעם היה זב. ^[204]

"מצורע" נתקיים בו מעוזיהו:

דכתיב [דברי הימים ב' כו טז] על עוזיהו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת" למרות שלא היה כהן.

וכתיב [שם יט] "והצרעת זרחה במצחו".

"מחזיק בפלך" שנשען על מקל בגלל מחלה ברגלים, נתקיים בו מאסא.

דכתיב [מלכים א' טו כג] על אסא "רק לעת זקנתו חלה את רגליו".

ואמר רב יהודה אמר רב: שאחזו פודגרא. שם מחלה ברגלים. ^[205]

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי כיצד היא מחלה זו?

אמר ליה רב נחמן: כמחט בבשר החי.

ושואלת הגמרא: מנא ידע מנין לרב נחמן זאת? ומשיבה הגמרא בשלושה אופנים:

איבעית אימא, מיחש הוה חייש ביה. הוא עצמו הרגיש כך כשחלה במחלה זו.

ואיבעית אימא, מרביה הוה גמיר לה כך קיבל מרבו.

ואיבעית אימא, מן השמים נתגלה לו, כמו שנאמר [תהלים כה יד] "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

"נופל בחרב" נתקיים בו מיאשיהו.

דכתיב [דברי הימים ב' לה כג] "ויורו היורים למלך יאשיהו".

ואמר רב יהודה אמר רב: שעשו כל גופו נקובה מחצים ככברה.

"וחסר לחם" נתקיים בו מיכניה.

דכתיב [מלכים ב' כה ל] "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו" ממלך בבל, ולא היה לו לאכול משלו.

אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי:

מחיל לפיכך תני יעשה דימוס או זילוף ת"ש היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילם קשיא לאביי דכיון דאחרים מצילין אותן לא נאסרו ש"מ הזמנה לאו מילתא היא ודחי התם לאו הזמנה היא משום מררותיה היא דזריק ולא גמר לאזמוניה אי הכי דמשום מררותיה זריק להו אפי' נגעו במטה לישתרו אמאי קתני רשב"ג אומר בד"א בשלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין תרגמה עולא במטה הנקברת ומשום דמיחלפא בתכריכי המת ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות קשיא לרבא ופריק אימא שעשאו להניחו והניח בו תפילין ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מותר להשתמש בו חול משנשתמש בו קודש אסור להשתמש בו חול קשיא לאביי ופריק תנאי היא דתניא ציפה לתפילין זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולין עור בהמה טהורה כשרין ואף על פי שלא עבדן לשמן [רשב"ג אומר כו' עד שיעבדן לשמן] אביי כתנא קמא ורבא כרשב"ג וקיימא לן דהלכתא כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא אלא בעי הזמנה ועשייה כרב חסדא דתרוייהו סבירא להו דהדדי וכחדא שיטתא קיימי והילכתא כהני מתנייתא כולהו דקאי כוותיה וכתירוצא דתרצינהו ומתמהי' ומי איכא דוכתא דבתר דשכיב שכבא ארגו ליה בגד לתכריכין דבעי כי הא בעי האורג בגד למת וא"ל רבא לרבינא אין שככי דהרפניא כלומר בהרפניא מלינין המת ותכריכיהן כלין ביום ובלילה אורגין לו בגד ומשלימין:

ת"ר הרוגי מלכות נכסיהן למלכות הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין [רי"א אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין] ואקשינן לר' יהודה והכתיב הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו ופריק ר' יהודה אומר אחאב את נבות ואת בניו הרג שנא' אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאום ה' ושלמתי לך בחלקה הזאת וגו' ואחאב דודו הוא כי אחי אביו היה ולו משפט הירושה ומדין ירושה בא לו ולא מדין מלכות וסוגיין כרבנן:

אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד בשעה שבא שלמה להרוג את יואב א"ל תרתי לא תעביד בההוא גברא אי שבקיה בלטוותא דלטייה אבוך לההוא גברא או קביל לטוותא אי בעית למיקטלי וקיבלן שלמה שנאמר ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ומנלן דנתקיימו בזרע דוד שנאמר אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' זב זה רחבעם כו' וזה מפורש בתלמוד א"י בקדושין פ' [האשה נקנית] אמר הכי תמן תנינן האב זוכה לבן בה' דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים בנוי שנאמר והדרך על בניהם. בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר שנאמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. בחכמה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'. בשנים שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם. וכשם שזוכה לו בה' דברים כך מחייבו בה' דברים שנאמר יחולו על ראש יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. זב תשיש. מצורע עזיב. מחזיק בפלך בורי. נופל בחרב קצר ימים וחסר לחם מסכן כדאתא שלמה מקטיל ליואב א"ל יואב אבוך גזר עלי ה' גזרות קבלון ואנא מיקטיל וקבלון וכולן איקיימון בדבית דוד זב רחבעם שנאמר והמלך רחבעם התאמץ לעלות למרכבה מאן דאמר זב ומאן דאמר איסטניס מצורע זה עוזיהו שנאמר ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו ומחזיק בפלך זה יואש שנאמר ואת יואש עשו שפטים ותני ר' ישמעאל מלמד שהעמידו עליו בריונים קשים שלא הכירו אשה מימיהם והיו מענין בו כאשה הה"ד וענה גאון ישראל בפניו ועינה גאון ישראל. ונופל בחרב זה יאשיהו שנאמר ויורו המורים למלך יאשיהו אמר ר' יוחנן שעשאוהו ככברה. תני ר' ישמעאל שלש מאות חצים השליכו

כיס שעשאו להניח בו תפילין ועשה כן אסור להניח בו מעות עשאו להניח ולא הניח או שלא עשאו להניח והניח מניח בו מעות על הדרך שביארנו בסודר האומר לאומן עשה לי תיק של ספר תורה או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קדש משתמש בהן חול משנשתמש בהן קדש אסור להשתמש בהם חול:

תפילין שחיפה קציצתן בזהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולים אבל אם חיפה בעור טהורה אלא שלא נתעבד לשמה כשר אבל הרצועה צריך עבוד לשמה על כל פנים ויש פוסקין בו כרבן שמעון בן גמליאל ואף של קציצה צריך לשמה וקלף שהפרשיות נכתבות בו מיהא לדברי הכל יראה שצריך עבוד כספר תורה ויש חולקין בו וכבר ביארנו דינין אלו בכדי היכולת בראשון של מגלה במשנת י"ב וכן הארכנו בה הרבה בחבור ספר תורה שחברנו בחסד עליון:

ת"ש הרי שמת והיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים יותר מהנצרכין לו מפני חיבתו מצוה על אחרים להצילן ולנוטלן מעליו דאין לך השבה גדולה מזו וליכא הכא משום אבדה מדעת דאגב מרירייהו קא עבדי כדבעינן למימר השתא קתני מיהת מצוה על אחרים להצילן ואי הזמנה מילתא היא מי אית להו הצלה. ומפרקינן שאני התם דאגב מרירייהו קא עבדי ולא חשיב כמאן דעביד מדעתא ולא הויא הזמנה. ומקשינן אי הכי היינו דקתני סופא אם נגעו במטה אסורין אי אמרת בשלמא טעמא דתנא קמא משום דהזמנה לאו מילתא היא היינו דאתא רשב"ג למימר דכי נגעו במטה אסורין דלאו הזמנה גרידתא היא אלא כמאן דכרכוה למת בגווייהו [אלא אי אמרת טעמא משום מרירייהו] הא משום מרירייהו הוה ליה כמאן דלא עבדי ולא מידי ואמאי אסורין אלו נפלו להו ממילא ונגעו במטה מי מיתסרי תרגמה עולא במטה הנקברת עמו ומדרבנן גזירה דילמא אתי לאיחלופי בתכריכי המת ושקלי להו לתכריכי המת ושבקי להו להני ואית דמפרשי גזירה דילמא מיחלפי לאינשי בתכריכי המת וסברי דהני תכריכי המת נינהו כי שקלי להו אתו למימר תכריכי המת מותרים:

ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפלין אסור להניח בו מעות אלמא הזמנה מילתא היא ומפרקינן אימא עשאו והניח בו. ואיידי דאייתינן להאי ברייתא הכא דייקינן עלה הניח בו תפלין אמאי יניח בו מעות כיון דאיכא מעשה הזמנה למה לי ואסיקנא כדרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן כדאיתא לעיל:

ת"ש אמר לאומן כו' עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול אלמא לאו מילתא היא. ואסיקנא תנאי היא ואביי דאמר כאידך תנא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות משום דבעי לצפויינהו בעור בהמה טהורה כדכתיב בפיך מן המותר בפיך וממילא אימעיט ליה זהב דלא חזי להכי וכ"ש עור בהמה טמאה. ואית דאמרי ציפן זהב הלכה למשה מסיני היא. ואית דאמרי משום דהויא חציצה בין תפלין לבשרו ולא מסתבר דהא אמרינן בסוכה (ל"ז.) דכל לנאותו אינו חוצץ. ועור בהמה טהורה כשרות אע"ג דלא עבדן לשמן הזמנה בעלמא הוא דאיכא והזמנה לאו מילתא היא הילכך לא צריך ואע"ג דהכא נמי הזמנה ומעשה באעו דנהי דבעי הזמנה מקמי מעשה אבל בהזמנה מעיקרא לא באעי דמאי אהני לי. רשב"ג אומר אפי' עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן קסבר הזמנה מילתא היא הילכך בעי עיבוד לשמן כי היכי דתהוי כולה עשייה בקדושה. אי קשיא לך ההיא דאמר בהנזקין (נ"ד:) גוילים שבו לא עיבדתי לשמן אלמא בעי עיבוד לשמן כרשב"ג דקאי כאביי דלית הילכתא כוותיה שאני ספר תורה דכיון דאיהו גופיה קדיש אפי' רבא מודי דמהניא ביה הזמנה דומיא דעגלה ערופה כי קאמר רבא לענין משמשין כדאמרינן בריש שמעתין משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דאיהי גופה קדשא והכא גבי תפלין לאו בקלף דכתבינן ביה פרשיות קא מיירי אלא בקלפא דמעיילינן להו לפרשיות בגויה דהוה ליה תשמישי קדושה ואמטול הכי לא מהניא ביה הזמנה. ואית דמפרשי לה איפכא אביי כתנא קמא דסבר הזמנה מילתא היא ולא בעי עיבוד לשמן דבהזמנה בעלמא סגיא ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא סגיא ליה בהזמנה וכולהו אליבא דרב חסדא דבעי הזמנה ומעשה. ולאו מילתא היא דלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא אפי' היכא דעביד כולה מלאכה דיליה לשמה לא מהני דהא עיקר פלוגתייהו בהאורג בגד למת היא ואפ"ה פליג רבא וקאמר דההיא הזמנה לאו מילתא היא וא"כ עיבוד לשמן למה לי ואי משום דרב חסדא למה לי עיבוד לשמן בהזמנה בעלמא סגיא ליה דהא הזמנה דמהניא לחודא אליבא דאביי איהי גופה מהניא בהדי מעשה אליבא דרבא כדאמרי' גבי כפה נתנתו וכרכתו ואיכא לתרוצי לטעמייהו דלמא דבעאי מעשה צריך להזמנה מקמי מעשה ותפילין כיון דצריכי עיבוד צריך הזמנה מקמי עיבוד דכי היכי דבעי הזמנה מקמי תשמיש הכי בעי הזמנה מקמי מילתא שצריכה לה אבל למאן דסגיא ליה בהזמנה לחודה לא שנא מקמי הכין ולא שנא בתר הכי מהניא ליה הזמנה דהא בהזמנה לחודה סגיא ליה:

אמר ליה רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמי ביה מת וארגי ליה בגד כלומר שאין תכריכין מצויין לו ומשהין אותו עד שאורגין לו בגד לאחר מיתה דאיפליגתו בה אדרבא הוה לכו לאיפלוגי במילתא דשכיחא כגון התופר בגד למת וכיוצא בו אמר ליה אין כגון שכבי דהרפניא יש אומרים לפי שעניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגים להן בגדים קלושים מהר ולא מסתבר דאדארגי להו ליזבנו להו אלא מסתברא לפי שהיו רשעים כדמשמע בסוף פ"ק דיבמות (י"ז.) ולא היו חוששין לבזיונו של מת והיו משהין אותו עד שיארגו לו בגד קרוע:

דרש מרימר כו' ואסיקנא הילכתא כותיה דרבא. נקיטינן השתא מיהא שמעתא דכל מילתא דמיתסרא מחמת תשמישתה לא מיתסרא בהזמנה לחודה לא שנא איסורי הנאה כגון תשמישי ע"ג ותכריכי המת ולא שנא מילי דלאו איסורי הנאה כגון תיק וכפה של ספר ונרתק וסודר וציפוי של תפילין וכיוצא בהן דקי"ל כרבא והיכא דאיכא הזמנה ותשמיש כולהו מיתסרי כי איכא לפלוגי בין דברים שאסורין בהנאה לדברים שאין אסורין בהנאה היכא דאיכא תשמיש בלא הזמנה דלענין ע"ג ותכריכי המת כיון דתרווייהו איסורי הנאה נינהו וילפי מהדדי מיתסרי בלא הזמנה דהא תשמישי ע"ג בעבודה בלחוד תלה רחמנא ואתו תשמישי המת וילפי מינייהו בג"ש כדאמרינן גבי ההיא איצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא ואע"ג דלא אזמנוה אבל מילי אחריני דלאו איסורי הנאה נינהו כי ילפי מינייהו לקולא למימרא דלא מיתסרי בהזמנה לחודה אבל לחומרא לאיתסורי בתשמיש לחודיה לא שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו והני מילי בתלוש אבל במחובר אפי' דברים שהן איסורי הנאה כגון משמשי ע"ג ותכריכי המת לא מיתסר במעשה לחודיה אלא ע"י הזמנה דתניא קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת אסור בהנאה ואוקי' כגון דרמא ביה מת והוינן בה אי הכי מאי איריא הוסיף כי לא הוסיף נמי ומפרקינן לא צריכא אע"ג דפנייה וטעמא דהוסיף בו דימוס אחד לשם מת אבל לא הוסיף כי פנייה משתרי בהנאה מאי טעמא כיון דמחובר הוא לא מיתסר אלא היכא דחבריה מעיקרא אדעתא דהכי.

ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע"ג הרי זה אסור ובדעייל ע"ג לגויה קמיירי סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש והיינו דאמר רב חסדא לגבי קבר דקתני הוסיף בו דימוס לשם מת הרי זה אסור ואמר רב חסדא אם היה מכירו חולצו ומותר הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה אסור ותנן נמי גבי אבנים וגבי אשרות כי האי גונא.

ברם צריך את למידע לענין הזמנה דקאמרינן במילי דבעו הזמנה ומעשה דלאו במחשבה לחודה הויא הזמנה אלא אי מטלטלי נינהו עד דשקיל להו בידיה אדעתא דהכי ומזמין ליה להכי כגון ההיא דתנן כפה שהוא טמא מדרס נתנתו לספר כו' וכן ההיא דתניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים אבל על ידי תשמיש לחודיה אע"ג דאשתמש ביה ע"מ שלא לפנותו לא מיתסר בדברים שאינן איסורי הנאה עד דמזמין להו כדאמרן וכן לענין הזמנה דקאמרינן במילי דאסירי בהנאה במחובר לא הויא הזמנה עד דמחבר ליה מעיקרא אדעתא דהכי ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי וחדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא מיתסר עד דשקיל ליה לחידושיה כדקתני התם נוטל מה שחידש והכא נמי אמר אם היה מכירו חולצו ומותר ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי ולא חדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא ואשתמיש ביה כגון דעייל ביה ע"ג אי נמי רמא ביה מת כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר דהא ברייתא דקבר שבנאו כו' דאוקי' בדרמא ביה מת אקשינן עלה אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי קאמרינן לא צריכא אע"ג דפנייה דאלמא אע"ג דליכא שום הזמנה כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר טעמא דהוציאה הא לאו הכי אסור.

ברם צריך [את למידע] דכי אמרינן דהזמנה לאו מילתא היא הני מילי במידי דלא מיתסר אלא מחמת תשמישתיה דמשמש לדבר אחר אבל מילתא דהיא גופה קדשא בהזמנה לחודה מיתסרא דהא ברירנא דכי פליג רבא במשמשין אבל במילתא דהיאי גופה קדשא לא פליג ושמעתא דפרק הנזקין הכי נמי מכרעא כדקאמרינן:

תנו רבנן הרוגי מלכות מחמת מרדין דכתיב כל איש אשר ימרה את פיך נכסיהם למלך דכתיב הנה הוא בכרם כו' אשר ירד שם לרשתו ולא כתיב לגזלו אלמא ירושה גמורה הואי משום דאסהידו ביה דלטייה דכתיב ברך נבות ומלך ר' יהודה אומר נכסיהם ליורשין. ודייקינן בשלמא למאן דאמר למלך היינו דאצטריכו לאסהודי דברך מלך כי היכי דלהוו נכסיה למלך אלא למ"ד ליורשין מכדי למקטל בעלמא קא בעי בברך אלהים לחודיה הוה מיקטיל מלך למה לי ומתמהינן ולטעמיך למאן דאמר נכסיהם למלך נמי אלהים למה לי בברך מלך לחודיה סגיא בין למקטליה בין למשקליה לממוניה אלא מאי אית לך למימר אמאי איצטריך לאסהודי עליה דברך אלהים לאפושי ריתחא דאינשי עילויה אפי' תימא הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים האי דאיצטריך לאסהודי עליה דברך מלך לאפושי ריתחא בעלמא הוא. ואמרי' תו בשלמא למאן דאמר נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אהל השם כו' ויאמר לא כי פה אמות שלא רצה לדון בדיני מלכות על שהיה מורד במלכות שלא יהו נכסיו למלכות אלא רצה לידון בדין סנהדרי שהיתה בבית המקדש על שהרג את הנפש כדי שיהו נכסיו ליורשין אלא למאן דאמר נכסיהם ליורשים מאי נפקא ליה מיניה מה לי קטיל ליה מלכא מה לי ב"ד. ומפרקינן נפקא מינה לחיי שעה דכי קטיל ליה מלכא לא שהי ליה וכי קטיל ליה ב"ד עבדי ליה הלנת דין. ויש לפרש לחיי שעה עד דאזיל בניהו ואמר מילתא לשלמה והדר. משמע מהכא דב"ד אינן מצווין לחייב מיתה למי שמורד במלכות אלא המלך רשאי להורגו דאי ס"ד סנהדרי נמי רשאין לידינוה אינהו כדין מורד במלכות ולהוו נכסיה למלכות והכי נמי מסתברא מדלא תנינן להו בהדי חייבי מיתות אלא מיהו קשה לן אי הכי היכי הוה טעין יואב עמשא מורד במלכות לאפטורי בהכי אטו מי אמר ליה מלכא זיל קטליה. ותו הא נבות בב"ד שבעירו איקטל אלא מיהו מנבות ליכא לאקשויי דהא אסהידו ביה דברך את השם: ואיידי דאייתי ליה להאי מעשה דיואב נקטינן לפרושי. וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה אמר יואב וכה ענני משמע דמילי טובא אמר ליה יואב מאי אמר ליה אמר ליה זיל אימא ליה למלכא תרתי לא תעביד ביה אי קטלת ליה קביל עלך לוטאתא דלטייה אבוך דכתיב יחולו על ראש יואב כו' ואי לא שבקי' ליקום בלוטאתא דלטייה אבוך מיד קביל שלמה עילויה דכתיב עשה כאשר דבר ואיקיימו כולהו בזרעיה זב מרחבעם דכתיב והמלך וגו' אסמכתא בעלמא היא לגזרה שוה. מצורע מעזיהו. מחזיק בפלך מחזיק במקל להשען עליו ולהלך מפני חלי הרגלים מאסא דכתיב ביה חלה את רגליו ואמר רב שאחזתו פרגלא נראה לי שהוא חלי הנקרא בטעי"ת נקר"ס. היכי דמי אמר רב נחמן כמחט בבשר החי. ואיבעיא לן מנא ידע ליה רב נחמן דהכי דמיא איבעי תימא מיחש הוה חייש לה גם הוא היה חושש כן ברגליו ואיבעי תימא מרביה הוה גמיר ליה ואיבעי תימא סוד ה' ליריאיו. ונופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים משמע שכולן ירו בו חיציהם ועשאום ככברה. וחסר לחם מיכניהו שהיה צריך לארוחתו של אויל מרודך:

והלא הרבה בנים היו לו א"ל כו' פירש"י לא ידענא מהיכא ילפינן עכ"ל אבל בבן אחי אביו דקאמר ל"ק מהיכא יליף ליה כיון דאוקמא בהכי משום קושיא דירד שם לרשתו אית לן למימר דמשמע טפי ירושה ממש בבן אחי אביו אבל מנליה להקשות והלא הרבה בנים כו' ומהיכא פסיקא ליה לומר כן דהיו לו בנים וק"ל:

הראוי לצאת ממנו כו'. לכאורה דר"ל דמי בניו היינו בניו הראוים לצאת מנבות גופיה אבל קשה מהא דדרשינן פרק אחד דיני ממונות דמי אחיך דמו ודם זרעותיו וא"כ ה"נ מדמי נבות נפקא שפיר בניו של נבות הראוים לצאת ממנו ודמי בניו ל"ל. ונראה דודאי בנים הראוים לצאת מנבות מדמי נבות נפקא שפיר לכ"ע אלא דה"ק ההוא דמי בניו לאו דמי בניו דהיינו בנים הראוים לצאת מבניו שכבר נולדו שהרג אחאב בני נבות שנולדו כדאמר ר' יהודה אלא דבניו שנולדו לא הרג וההוא דמי בניו היינו בנים הראוים לצאת מבניו הראוים לצאת ממנו עדיין דהיינו בני בנים דקרוין בנים והבנים גופייהו שעדיין ראוים לצאת ממנו נפקא שפיר מדמי נבות ודו"ק:

ה"נ לאפושי כו'. פירש"י לאפושי וכו' והוא דחוק שהרי אחאב לא ידע בהריגתו שהרי נהרג ע"י זקני עירו בעדות שקר גם קשה מאי קאמר ה"נ לאפושי ריתחא מאי שייכא הכא למ"ד נכסיהן ליורשים ול"ל ומלך ולולי פירש"י היה נראה כמ"ש הרד"ק בזה שהזקנים ידעו הדבר כי שקר היה ולמה הוצרכו לכל זה יהרגוהו כך במצות איזבל בלא עדות והתשובה כי זקני העיר היו מועטין כו' ואלו היו הזקנים מגלים הדבר לעם לא היו מניחין להרגו בחנם כו' לפיכך בקשה איזבל עלילה שיהרג הוא ובטחה איזבל בזקנים שיכסו עליה ויעלימו הדבר כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש והשתא לאפושי ריתחא דקאמר הוא נגד העם דלכך אמרה שיעידו בו תרתי שבירך אלהים ומלך לאפושי ריתחא שלא יהיו העם חסים עליו ולא ידקדקו בדינו אם הוא אמת שיחשבו שאפשר שאחד מהם אמת ודו"ק:

לחיי שעה. עד השיבו דברים לשלמה ויבאו כפירש"י ונראה כי שלמה נתן ליואב רצונו להמיתו שם כמ"ש פה אמות וגו' ויאמר המלך עשה כאשר דבר ופגע בו והא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות היינו שאם כהן הוא ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות כפירש"י בחומש ולקמן דקאמר דשלמה קבל הקללות עליו והיינו מהאי קרא דעשה כאשר דבר וגו' כפירש"י בספר מלכים היינו דרשה דקרא אבל פשטיה דעשה כאשר דבר וגו' היינו להורגו שם ומיהו לכתחלה אמר שלמה לבניהו להוציאו ממקדש להמיתו בחוץ ולא יהרג במקדש דכתיב כה אמר המלך צא וגו' אע"ג דע"כ אין איסור בדבר כמו שאמר לבסוף ובניהו נמי לא רצה להרגו שם בלי רשות המלך וק"ל:

קבל לטותא דלטייה כו'. ולא א"ל אי קטלת ליה בטל לטותא ממני דכיון דכבר גזר דוד עליו הנך תרתי שלא כדין לפי דעתו אי אפשר שיבטל אחד מהם אי לאו שיקבל אחד מהם המקללו בחנם וק"ל:

בזרעו של דוד כו'. אע"ג דרובן נענשו מפני החטא כגון עוזיהו שגבה לבו ליטול לו הכהונה ואסא אמרי' בפ"ק דסוטה מפני מה נענש שעשה אנגריא בת"ח וכן יאשיהו נענש מפני החטא שלא שמע לפרעה נכה שהיה מפי ירמיה מ"מ אי לאו קללתו של דוד אפשר שהיה מתכפר להם בעונש הקל ממנו:

שאחזו פדגוריא כו' מנא הוה ידע כו' מפורש (סוטה פרק קמא וע"ש):

דכתיב ויורו היורים כו'. כמה מלכים מיהודה שנהרגו ג"כ כגון יואש אמציה אמון אבל אינו מפורש בהם מכת חרב כמו ביאשיהו ומ"ה לא סגי ליה לאתויי מקרא דויורו היורים וגו' ומייתי מדאמר ר"י אמר רב שעשו כל גופו ככברה דהיינו מכת חרב ודו"ק:

ארוחת תמיד. פירש"י מאת נ"נ היתה לו עכ"ל ואינו כן אלא מאת אויל מרודך היתה לו ארוחתו תמיד אחר שמת נ"נ ויש ליישב דבריו דה"פ דמה שהיה לו ארוחתו תמיד מאויל מרודך לא היה חסר לחם אבל מיניה נשמע דבזמן נ"נ לא היה ארוחתו תמיד והיה חסר לחם וק"ל:

בתוס' ד"ה אף על פי שלא עיבדן לשמן וכו' ודייק מינה דבעי צביעה לשמה וכו' פי' ממאי שהשיב רב שמואל לאביי והגיד לו איך הן צובעים מאותה צביעה דייק שם גמרא דבעיא צביעה לשמה עיין שם:

ד"ה בשלמא וכו' ובירושלמי איכא פלוגתא וכו' היה סבר דקרנותיו של מזבח היו קולטים ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט כצ"ל:

רש"י בד"ה טלה עליהם כו' ה' בפיך הס"ד:

בד"ה כה דבר כו' ותו לא אלא הכי כו' הד"א:

תוס' בד"ה בשלמא למ"ד של שילה הוא קולט אבל של בית עולמים כו' כצ"ל. ונ"ב כך הוא לדברי רב ור"י ס"ל לשם לא של שילה ולא של בית עולמים לא גגו ולא קרנותיו כולן אינן קולטין אלא שש ערי מקלט ע"ש בפ' אלו הן הגולין:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: נִכְסֵיהֶם לַמֶּלֶךְ, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ". אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין, לָמָּה לִי 'וָמֶלֶךְ'?. (מלכים א כא, יח). קשא דקארי לה מאי קארי לה, דאיך ניחא ליה למקשן כסברת מאן דאמר נכסיהם הם למלך דגם בזה יקשה למה לי 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים'?
ונראה לי בס"ד דהמקשן סבירא ליה הוצרכו לומר 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים' כדי לשכך דעת המון העם שיאמרו נשפך דם נקי בעדות שקר ששחדם אחאב להעיד בשקר לכך העידו 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים' כי בעדות זו יש כפרנות שצריך שיעידו לפני הסנהדרין דברי הקללה כאשר יצאה מפיו של המברך ממש דרק בתחילת דבר יאמרו יכה יוסי את יוסי אך סוף דבר צריך שיאמרו כמו ששמעו ממש דעל ידי כך הסנהדרין כשומעם קורעין בגדיהם על כן על דבר זה לא יחשדו אותם שהעידו שקר שאז הם אומרים כפרנות כזו על מגן בשקר, לכן המון העם יאמרו אם תמצא לומר שאמרו קלל את המלך בשקר, עם כל זה בירך אלקים אי אפשר שיאמרו בשקר ולכך הוצרכו לומר דבר זה כך הסביר המקשן בדעתו בתחילה.
ונראה דקרה דבר זה לנבות מדה כנגד מדה דאמרו רבותינו ז"ל נבות היה לו קול ערב פלאי פלאות והיה עולה כל שנה לרגל ואומר בקול שירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא ואותה שנה לא עלה וקרה לו מקרה הזה שנהרג ונמצא שנהרג על ידי עדות בענין קול ודבור שאמרו ברך אלקים ומלך שהוא עלילה בחטא של קול ודבר על אשר לא כבד אותה שנה את הקדוש ברוך הוא בקול ודבור של שבחות.

"וַחֲסַר לָחֶם" מִיכָנְיָה, דִּכְתִיב: "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ" (שמואל ב' ג, כט). כתב רש"י ז"ל מאת נבוכדנצר נתנה לו. והקשה מהרש"א ז"ל אינו כן, דקרא באויל מרודך כתיב! ונראה לי בס"ד דעל שהיה אוכל בימי אויל מרודך משלחן המלך אין נחשב בזה 'חֲסַר לָחֶם' אך מה שהיה אוכל בימי נבוכדנצר לחם צר ומים לחץ בהיותו בבית האסורין על זה הזמן נקרא 'חֲסַר לָחֶם' (משלי יב, ט).
אך היכן נזכר הלחם צר שהיה אוכל בימי נבוכדנצר דיליף מהאי קרא דכתיב 'וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ'? תיבת וַאֲרֻחָתוֹ לשון יתר וסגי לומר 'וַאֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ' אך כונת הכתוב כך 'וַאֲרֻחָתוֹ' שהיתה לו בימי נבוכדנצר בזמן שהיה בבית הסוהר הנה אחר כך נעשית 'אֲרֻחַת תָּמִיד' 'וְנִתְּנָה לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ' הוא אויל מרודך.

בגמרא תרגמא עולא. עיין בר"ן שהקשה על הרי"ף למה הביא הך תרגמא עולא דלא מצרכינן רק אליבא דאביי. ונלע"ד דמתוך משמעות הברייתא משמע דרשב"ג פליג את"ק דכל לשון במה דברים אמורים דמצינו הוא כן אליבא דר' יהודה או לחלוק או לפרש וא"כ לת"ק אפילו נגעו במטה ג"כ מותר ומ"ט הא נגעו במטה לרבא ע"כ הטעם דאסור דהוי כאלו כרכו בו וכמש"כ הר"ן וא"כ מ"ט דת"ק אכן לפי תי' עולא א"ש כיון דכל הטעם דאסור לרשב"ג משום גזירה דמחלפי בתכריכין ולכן י"ל דת"ק לית ליה הך גזירה וא"כ מצרכינן תי' עולא גם אליבא דרבא ולכן א"ש ג"כ דהביא הרי"ף רק תירוץ עולא ולא ג"כ תירוץ דהתם משום מררייהו דבזה אין נפקותא לרבא אבל תירוץ עולא שפיר מצרכינן גם לרבא:

אמר להן בן אחי אביו היה: ק"ק דא"כ איך אמר נבות חלילה לי מתתי את נחלת אבותי לך והא גם נחלת אבות אחאב היה דמדקאמר אבותי ולא אבי ע"כ בא לאביו מאבי אביו שהי' גם אבי אב אחאב. ובסוגין א"ש ג"כ מה שי"ל בפסוק שהזכיר שאחאב היה סר וזעף על אשר דבר אליו נבות לאמר לא אתן לך את נחלת אבותי דהאי לאמר לא אתן לך לכאורה מיותר הוא דהא לא על אשר אמר לו כן היה זעף רק על דבר אשר לא רצה נבות ליתן לו את כרמו. ונראה דלפי מה שמבואר בשמעתין ממנ"פ היה אחאב יורש נבות או שהיה בן אחי אביו או מטעם הרוגי מלכות נכסיהן למלך והנה לעיל (דף ק' ע"ב) הקשו התוס' למה נענש אחאב על נבות הא מורד במלכות היה שלא רצה למכור לו את כרמו ותירצו ועוי"ל דדוקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל שחשב אחאב ממנ"פ לקחת כרם נבות שאם ימכור לו הרי טוב ואם לאו א"כ מורד במלכות הוא וימיתו ויירשנו ממנ"פ או משום מלך או משום בן אחי אביו אבל נבות נשמר מזה ואמר הטעם שלא רצה ליתן לו כיון שנחלת אבותיו היא ואף שגם נחלת אבות אחאב היה כנ"ל מ"מ נתן טעם זה למיאונו שלא יכלול זה בשדיכם וכרמיכם יקח ולא יחשב ע"ז מורד במלכות והיינו דקאמר קרא דעל זה היה אחאב סר וזעף על אשר אמר לו נבות חלילה מתתי את נחלת אבותי לך כי זה גורם שלא יהי' לו הנחלה כיון שלא יכול לחייבו ע"פ דין:

בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וינס יואב: ק"ק כיון שגם לפי רצון יואב ימות כמו שאמר כי פה אמות א"כ אכתי נכסיו למלך אם פה ימות או במקום אחר. וכן קשה אמאי דמתרץ לחיי שעה ופירש"י דחויא בעלמא והרי לפי דעת יואב לא ימות כלל דהא טעה וסבר דהמזבח קולט כדאמרינן בגמ' דמכות שהביאו התוס' וא"ל דהך מ"ד דנכסיהן ליורשים סבר באמת כאידך מ"ד בירושלמי שלא סבר יואב שהמזבח קולט רק רצה לדון בסנהדרין ז"א דהא להך מ"ד אין חילוק בין הרוגי ב"ד להרוגי מלכות וא"כ אין טעם למה בחר דוקא מיתה ע"י סנהדרין. ונ"ל לפי מה שכתבו התוס' דודאי ידע יואב שלא יוכל להמלט דימות ברעב ולא נתכוין אלא להוריש נכסיו לבנו והיינו דקאמר בש"ס בשלמא למ"ד כו' והיינו דכתיב פה פירש לכך בחר יואב למות פה היינו למות ברעב מלמות ע"י מלך כדי להוריש נכסיו לבניו אלא למ"ד כו' לחיי שעה פירש לחיות אותו הזמן עד ימות ברעב מלמות תיכף ע"י מלך והיינו דכתיב ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו דהאי ופגע בו לכאורה מיותר הוא אלא דה"ק עשה כאשר דבר שימות שם אך לא כמו שחשב הוא למות ברעב אלא אתה פגע בו. ועיין מש"כ בזה בספרי ע"ל מכות (דף י"ב):

מצורע מעוזיהו דכתיב ובחזקתו כו' וכתיב והצרעת זרחה במצחו: לכאורה קשה דהך קרא קמא מייתי שלא לצורך. ונ"ל דהמהרש"ל מקשה מאי ראיה שהיה בשביל קללת דוד הא בחטאם היה והנה מה שהקשה מאסא ומיאשיהו לא קשה כ"כ כיון שלא נזכר חטאם בכתוב. אכן חטא עוזיהו דכתיב בקרא בפירוש מזה לכאורה קשה. ונלענ"ד דלכאורה י"ל בקרא והצרעת זרחה במצחו דמה לשון הצרעת בה"א הידיעה וצרעת הול"ל. ולכן י"ל דה"ק קרא מדהקטיר קטרת לכן הצרעת שהיה ראוי לזרוח באחד מזרע דוד זרחה בו ובמצחו להורות שחטא במה שרצה להיות כ"ג שנשא ציץ על מצחו. ולכן עיקר הצרעת היה מקללת דוד. אבל מה שזרחה במצחו דוקא במקום גלוי ומפורסם זה היה על ששמש בכהונה מדה כנגד מדה והיינו מה דמייתי גם קרא קמא דהדרשה מבין שניהם אתיא:

ורבנן ההוא בנים הראוים לצאת וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן פני דוד על התורה פרשת בראשית אות ט"ז בס"ד:

מחזיק בפלך מאסא וכו' ואמר"י אמר רב שאחזו פודגרא וכו'. יש להרגיש אמאי הוצרך לאתויי מימרת רב שאחזו פודגרא. ותו מה שאל היכי דמי פודגרא ומאי נפקא מינה. ואפשר לומר דקרא קאמר זב ומצורע ומחזיק בפלך ומשמע דמחזיק בפלך חמיר מזב ומצורע כי ההוא דדרוש בפסוק אשר לחרב וכו' דשבי קשה מכלם דכל המאוחר בכתוב קשה. ולפיכך כי מייתי לדאסא אייתי מימרת רב לאשמועינן הא דהכתוב אחרו למחזיק בפלך משום דחמיר מזב ומצורע. ועל כן אמוראי בתראי שאלו היכי דמי חולי זה שהוא חמיר מזב ומצורע:

התם מחמת מררייהו. מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה: אבל נגעו במטה אסורין. ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה: במטה הנקברת עמו. שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע''ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת: אסור להניח בו מעות. דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא: הניח בו תפילין כו'. באקראי בעלמא: אימא הכי. כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי: ציפון זהב. לתפילין: פסולות. הלכה למשה מסיני הוא: טלה עליהם. לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות. דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך: אע''ג שלא עבדו. לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה: איכא דוכתא דרמו בה מיתי. שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו: שכבי דהרפניא. עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה: הרוגי מלכות. שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו': לרשתו. משמע ירושה גמורה ומן הדין: והלא הרבה בנים היו לו. לא ידענא מהיכא ילפי: היינו דכתיב ומלך. העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך: למה לי ומלך. אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי: וליטעמיך. דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר: אלהים למה לי. הא מחייב ליה משום מלכות: לאפושי ריתחא. דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע: כי פה אמות. ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך: לחיי שעה. דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו: כה דבר יואב וכה ענני. משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד. מפני שקיבלן שלמה עליו: לעלות במרכבה. וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה: מחזיק בפלך. אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים: פודגרא. כן שם החולי אף בלשוננו: מנא ידע. רב נחמן: וארוחתו ארוחת תמיד. מאת נבוכדנצר היתה לו:

אע''פ שלא עיבדן לשמן. פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר''ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב''ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס''ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס''ת דהא שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר''ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב''ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא''כ אביי כת''ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א''ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה''ה צביעה וצ''ל דאביי לא קיבלה מיניה התם: בשלמא למ''ד נכסים למלך. תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי''ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ''ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב''ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך: