דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סנהדרין מז ע"ב - טקסט הדף

הרוגי מלכות להרוגי בית דין הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי סלקא דעתך כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברו מיתה וקבורה בעינן מותיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואי סלקא דעתך כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן נמי עיכול בשר דיקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן שמע מינה רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחו ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו יאות עבדין קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב {מלכים ב כג-ו} וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קבר בני העם לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים במחובר לא מיתסרא דכתיב {דברים יב-ב} אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם הכא נמי במחובר לא מיתסר מיתיבי החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית הכא במאי עסקינן בקבר בנין תא שמע קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה הכא נמי בקבר בנין תא שמע נמצא אתה אומר שלש קברות הן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק את הרבים קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה הכא נמי בקבר בנין וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו שאני מת מצוה דקלא אית ליה איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא מאי טעמא דאביי גמר {במדבר כ-א} שם {דברים כא-ד} שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא האי נמי בהזמנה מיתסרא ורבא גמר {דברים יב-ב} שם שם מעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מיתסרא אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה אמר לך
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

אמר ליה אביי: מי קא מדמית  הרוגי מלכות שנהרגו על ידי הגויים להרוגי בית דין כגון עיר הנדחת!?

הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי לכן הויא להו כפרה.

אבל הרוגי בית דין, כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה.

ושוב אין ראיה לרבי יוחנן מקרבנות עיר הנדחת שהרי לא נתכפר להם בהריגתן.

תדע שכן הוא דתנן במתניתין על הנהרג על ידי בית דין: לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו מפני שאין קוברין רשע אצל צדיק.

ואי סלקא דעתך שכיון דאיקטול הויא להו כפרה אם כן, ליקברו מדוע לא יקברו אותו בקברות אבותיו, שהרי כבר נתכפר לו עונו על ידי הריגתו?

אלא ודאי שהרוגי בית דין אין להם כפרה.

ודוחה הגמרא: אף אם הריגתו מכפרת עליו, מכל מקום מיתה וקבורה בעינן שרק ביחד עם הקבורה היא מכפרת, ולכן אין קוברין אותו בקברי אבותיו שהרי קודם הקבורה עדיין לא נתכפר לו.

וחזרה אם כן הראיה לרבי יוחנן מעיר הנדחת שאין מקריבין את הקרבנות שלהם ואף לא לאחר קבורתם, ועל כרחך משום שהואיל ונדחו ידחו.

מותיב רב אדא בר אהבה על מה שאמרנו שהקבורה עם המיתה מכפרת בהרוגי בית דין, דתנן במתניתין: לא היו מתאבלין על הרוגי בית דין אלא אוננין בלבד שאין אנינות אלא בלב.

ואי סלקא דעתך שכיון דאיקבור הויא להו כפרה, אם כן, ליאבלו מדוע לא יתאבלו הקרובים עליהם שהרי כבר נתכפר להם על ידי הקבורה?

ומתרצת הגמרא: בעינן נמי עיכול בשר לא די בקבורה אלא צריך גם שיתעכל הבשר ורק אז מתכפר להם. [167]

דיקא נמי וכך מדוייק גם ממשנתנו דקתני: נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן בקברי אבותיו, משום שכבר נתכפר לו על ידי עיכול הבשר [168].

שמע מינה! [169]

רב אשי אמר: לעולם אין צריך עיכול הבשר אלא די במעט צער של חיבוט הקבר כדי שיתכפר לו. ומכל מקום לא קשיא מדוע לא ינהגו אבילות מיד לאחר הקבורה?

משום שאבילות, מאימתי קא מתחלת ממתי חלים דיני האבילות?

מסתימת הגולל! מיד ששמים על הארון את כיסויו. [170]

ואילו כפרה מאימתי קא הויא ממתי מתכפר להם להרוגי בית דין? רק לאחר מכן מכי חזו צערא דקברא פורתא כשירגישו מעט צער חיבוט הקבר.

הלכך הואיל ואידחו ידחו! מאחר שלא חלה האבילות בתחילת הזמן של האבילות, שהרי עדיין לא נתכפר להם אז, שוב לא תחול לעולם. [171]

ומקשה הגמרא: אי הכי, למה לי עיכול בשר למה אומרת המשנה שממתינים עד לאחר שנתעכל הבשר ורק אז מעבירים אותו לקברי אבותיו, והרי מיד לאחר הקבורה מעט אפשר כבר להעבירו לקברי אבותיו? ומתרצת הגמרא: משום דלא אפשר משום שכריסו נבקעת בקבר ומסריח, ולכן אי אפשר להעביר אותו רק לאחר שיתעכל הבשר. [172]

קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אנשים היו נוהגים ליטול מעפר קברו של רב ולהשתמש בו כסגולה לריפוי ממחלת השחפת ביומה הראשון.

אתו באו ואמרו ליה לשמואל שכך עושים האנשים, והרי אסור ליהנות מהמת וקברו. [173]

אמר להו: יאות עבדין כדין הם עושים שאין איסור בדבר.

משום שעפר הקבר קרקע עולם הוא, וקרקע עולם של המת אינה נאסרת בהנאה. [174]

דכתיב [מלכים ב' כב ו] שיאשיהו ביער את העבודה זרה מבית המקדש "וישרף אתה בנחל קדרון ויצק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם"

מקיש קבר בני העם לעבודת כוכבים ששניהם נאמרו כאן באותו פסוק - מה עבודת כוכבים שהיא במחובר לקרקע לא מיתסרא, דכתיב [דברים יב ב] "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים" ודרשינן שרק כאשר על ההרים אלהיהם אז אלהיהם נאסרים וצריך לאבדם ולא כאשר ההרים עצמם אלהיהם אין צריך לאבד את ההרים כיון שעבודה זרה המחוברת לקרקע אינה נאסרת.

הכא נמי בקבר שהוא במחובר, לא מיתסר. [175]

מיתיבי לשמואל: תניא: החוצב קבר לאביו לאחר שמת, ולבסוף הלך וקברו במקום אחר, הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית שהואיל והקבר הזה יוחד לצורך מת הוא נאסר בהנאה ואסור להיקבר בו. [176]

הרי שגם קבר המחובר לקרקע נאסר בהנאה, וקשיא לשמואל? ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן: בקבר בנין. שבנה את הקבר למעלה מהקרקע, שבאופן כזה גם בעבודה זרה הוא נאסר, כי "תלוש ולבסוף חיברו" נחשב כתלוש לענין עבודה זרה, ולכן גם קבר כזה אסור בהנאה. [177]

תא שמע קושיא לשמואל מהא דתניא: קבר חדש שלא חצב אותו לצורך אדם שכבר מת אלא לצורך אדם שעדיין חי, או שחצב אותו סתם כדי לקבור בו כשיהיה לו צורך מותר בהנאה, שעדיין אין עליו שם "קבר".

הטיל בו נפל בתוך הקבר חל עליו שם "קבר" ואסור בהנאה.

הרי שגם דבר מחובר אסור בהנאה.

ומתרצת הגמרא: הכא נמי מדובר בקבר בנין מעל הקרקע.

תא שמע קושיא לשמואל: תניא: נמצא אתה אומר: שלש קברות הן. שלשה אופנים של קברים, וכל אחד דין אחר לו:

א. קבר הנמצא שבעל השדה מצא פתאום קבר חדש בתוך שדהו שלא נעשה על דעתו אלא בגזילה נקבר שם.

ב. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. [178]

ג. קבר המזיק את הרבים שנמצא במקום שהולכים שם אנשים רבים ונטמאים בטומאת אהל המת.

ואלו הלכותיהם: א. קבר הנמצא, מותר לפנותו לפי שלא קנה המת את מקומו. [179]

ולאחר שפינהו, מקומו טהור שאף על פי שגזרו חכמים טומאה על הקבר שיטמא לעולם ואפילו לאחר שפינו משם את המת, מכל מקום בקבר כזה שנעשה שלא ברשות לא גזרו.

ומותר הקבר בהנאה לאחר שפינוהו, ואף שקבר אסור בהנאה לעולם מדאורייתא, כאן אין עליו "תורת קבר" שיאסר בהנאה.

ב. קבר הידוע, אסור לפנותו.

ואם פינהו את המת מהקבר מקומו טמא מדרבנן, שגזרו שיטמא הקבר לעולם כדי שלא יבוא לפנותו.

והמקום אסור בהנאה מן התורה, ואפילו לאחר שפינו משם את המת.

ג. קבר המזיק את הרבים, מותר לפנותו ניתנה רשות לפנותו כדי שלא ינזקו הרבים על ידי שיטמאו ממנו.

ולאחר שפינהו מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה במקום שרבים ינזקו מכך.

והמקום אסור בהנאה משום שאי אפשר להפקיע את האיסור הנאה שהוא מדאורייתא.

הרי שקבר המחובר לקרקע אסור בהנאה, וקשיא לשמואל?

ומתרצת הגמרא: הכא נמי, בקבר בנין.

ושואלת הגמרא על הברייתא הזו: וכי קבר הנמצא מותר לפנותו!?

ומדוע שלא נחשוש דילמא מת מצוה הוא, ומת מצוה קנה מקומו. שזה אחד מהתנאים שהתנה יהושע בכניסתן לארץ ישראל, שמקום שנפל שם מת מצוה בשעת מותו, קנאו לקבורה, ואין בעל השדה יכול לעכב עליו?

ומתרצת הגמרא: שאני מת מצוה, דקלא אית ליה. יש לו קול, ולכן אין לנו לחשוש שמא היה מת מצוה.

איתמר: האורג בגד למת לאחר שמת -

אביי אמר: הבגד אסור בהנאה.

ורבא אמר: הבגד מותר בהנאה.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

אביי אמר אסור, כי הזמנה מילתא היא, שבכך שהזמין את הבגד לצורך המת ונקרא שם המת עליו, נחשב כאילו כבר הלביש בו את המת, ולכן הוא נאסר בהנאה. [180] ורבא אמר מותר, כי הזמנה בלבד לאו מילתא היא. וכל עוד שלא הלביש בו את המת, אינו נחשב כבגד המת ליאסר בהנאה. [181]

ודנה הגמרא: מאי טעמא דאביי שהזמנה מילתא היא?

ומבארת הגמרא: משום שאביי גמר דורש גזירה שוה "שם "שם" - מת מעגלה ערופה.

שאצל מת נאמר "ותמת שם מרים ותקבר שם" וגם אצל עגלה ערופה נאמר "וערפו שם את העגלה בנחל".

מה עגלה ערופה בהזמנה בלבד מיתסרא שהרי קיימא לן שמיד עם ירידתה של העגלה הערופה לנחל איתן היא נאסרת בהנאה, אף שלא נערפה עדיין, [182] האי נמי צרכי המת בהזמנה בלבד מיתסרא.

ורבא טעמו, משום שגמר "שם" "שם" מעבודת כוכבים שגם בעבודה זרה נאמר "אשר עבדו שם הגויים".

מה עבודת כוכבים בהזמנה בלבד לא מיתסרא שהאומר על בית שהוא מזמינו שישמש את העבודה זרה אינו נאסר בכך עד שישמש בפועל את העבודה זרה משום שנאמר"אשר עבדו שם הגויים" משמע רק משעה שנעבדו, הכא נמי במת בהזמנה לא מיתסרא.

ודנה הגמרא: ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה? [183] ומתרצת הגמרא: אמר לך רבא:

הערות

[167] הקשה הרע"א: אם כן אין ראיה מעיר הנדחת לדברי רבי יוחנן, שדלמא המרת דת לא נחשב דיחוי משום שבידו לחזור בו, ורק בעיר הנדחת נדחה הקרבן משעת מיתה עד שעת העיכול שאז אינו בידו, ולכן הוי דיחוי?

[168] התוספות יום טוב מבאר שלפי אוקימתא זו אין צריך לומר שלכן לא נוהגין אבילות לאחר שנתעכל הבשר משום שהואיל ואידחו ידחו, כמו לרב אשי לקמן. אלא שבאמת בשעת ליקוט עצמות נוהגין אבילות כמו בכל מת שהיו נוהגין אז לקבור מקודם באדמה לחה כדי שיתעכל הבשר מהר ואחר כך היו מעבירים את העצמות לקברי אבותיו, וביום ליקוט העצמות היו נוהגין אבילות כל אותו היום, וכך נהגו גם בהרוגי בית דין. ורק לפי רב אשי שמיד שנקבר נתכפר לו צריך לטעם שהואיל ואידחו ידחו, כדי שלא יקשה מדוע לא ינהגו אבילות מיד לאחר הקבורה. [וצריך לומר לדיעה הראשונה שבגמרא שאף שאבילות של ליקוט עצמות הוא רק יום אחד, מכל מקום, אין צריכים לנהוג כל שבעת ימי האבילות כיון שהוא אחר שלשים יום ודינו כשמועה רחוקה שדי בשעה אחת של אבילות. וראה בחידושי רצ"ה קלישר במשניות]. וביד רמה כתב פירוש אחד שבאמת לפי הדיעה הראשונה צריכים הקרובים להתאבל אבילות גמורה לאחר שנתעכל הבשר ויקברו אותו בקברי אבותיו. ובא רב אשי לחלוק שלעולם אין מתאבלין עליהם משום אידחו ידחו. ובפירוש שני כתב שלפי הדיעה הראשונה הואיל ולא נתכפר לו רק לאחר שנתעכל הבשר אין צריך להתאבל עליו שבעה ימים אלא די ביום אחד משום ליקוט עצמות. אבל אילו היה מתכפר לו מיד דחיבוט הקבר היו צריכים להתאבל שבעה משום הקבורה הראשונה. ובא רב אשי לחלוק שאפילו אם נתכפר להם בחיבוט הקבר בכל זאת אין צריך להתאבל שכיון שאידחו ידחו.

[169] ונשארה אם כן הראיה מעיר הנדחת שאמרינן הואיל ונדחה ידחה. ואביי שדחה את הראיה מעיר הנדחת סובר שיש הבדל בין כל הרוגי בית דין שנתכפר להם עונם אחר עיכול הבשר לבין עוברי עבירות חמורות כגון מומרים ועובדי עבודה זרה שלעולם לא מתכפר להם, ועיר הנדחת עובדי עבודה זרה הם לכן ימותו הקרבנות שלהם, ולא משום דיחוי. ערוך לנר.

[170] והדפנות שבצידי הארון נקראים דופק. רש"י. ותוס' הקשו עליו שאם כן איך אמר רבי אלעזר ברבי צדוק שהיה כהן "מדלגין היינו על ארונות של מתים כדי לראות מלכי ישראל" [ברכות יט ב] ולפי רש"י הרי הכיסוי של הארון עצמו מטמא משום גולל? ועוד הקשו מהא דאמרו בגמרא שאין עושים גולל מדבר שיש בו רוח חיים, וכי הדרך לעשות כיסוי לארון מבעלי חיים? ולכן הם מפרשים שגולל היינו אבן גדולה שמניחים על הקבר לסימן, מלשון "וגללו את האבן", והיא המצבה, והאבנים שמסביב שעליהם מניחים את המצבה נקראים דופק. ולפי זה ניחא שלפעמים קושרים בהמה על הקבר לסימן עד שימצאו אבן למצבה כדי שבינתיים לא יאבד מקום הקבר. ועוד כתבו שבמקום שלא שמים מצבה על הקבר, מתחילה האבילות מיד כשגומרים לסתום את הקבר. תוס' ד"ה משיסתום. ובשבת [קנב ב] ד"ה עד כתבו שהאבילות מתחילה משעה שמחזירים את פניהם מהקבר.

[171] ומכל מקום, בשעת ליקוט עצמות נוהגין אבילות, שעל זה לא שייך לומר שאידחו שהרי אבילות זו לא חלה רק בשעת ליקוט עצמות ולא לפני כן. ורב אשי מדבר רק על עיקר האבילות. תוספות יום טוב. רש"י שואל אם כן מדוע מי שמת לו מת בתוך הרגל הדין הוא שנוהג אבילות רק לאחר הרגל, ולא אומרים הואיל ואידחו ידחו? ותירץ, שגם ברגל לא נדחה לגמרי האבילות שהרי ניחום אבלים נוהג גם ברגל. וביד רמה תירץ, שיש לחלק בין דחיה דרגל שמצד המת הוא ראוי שיתאבלו עליו אלא שמפני כבוד המועד אי אפשר להתאבל והרי זה רק מחוסר זמן, ולכן אינו נדחה לגמרי מהאבילות אלא כשיגיע הזמן שאפשר להתאבל צריך לנהוג אבלות, אבל כאן שמעיקרא לא היה המת ראוי להתאבל עליו לכן אמרינן שהואיל ונדחה ידחה.

[172] הקשה בשאגת אריה שם אם כן מה הועילו שהתקינו בתי קברות מיוחדים להרוגי בית דין משום שאין קוברים רשע אצל צדיק, והרי מיד סמוך לקבורה כבר נתכפר לו לזה והוא צדיק ואיך יקברו אחריו הרוג אחריו שהוא עדיין רשע ? ותירץ, כמו שאנו אומרים שלמרות שאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל, בכל זאת באה הלכה למשה מסיני ואמרה שרק שני בתי קברות יהיו ולא ארבעה, וגזירת הכתוב הוא בהרוגי בית דין לקבור רשע חמור אצל רשע קל, כך גם נאמרה הלכה למשה מסיני שיקברו רשע אצל מי שנתכפר לו בקבר כדי לא להרבות בבתי קברות.

[173] בסנהדרי קטנה דן שלפי דברי המשנה למלך הלכות אבל [יד כא] שמותר ליהנות ממת שלא כדרך הנאתו אם כן יהא מותר להתרפאות מעפר הקבר גם לולי ההיתר של קרקע עולם כמו שאמרו בפסחים [כה ב] שרבינא משח לבתו בפירות ערלה לרפואה משום שלא הוי כדרך הנאתו. ועפר גם כן אין דרך הנאתו רק לזרוע בו ולא לרפואה?

[174] קשה, הרי מכל מקום, יאסר ליטול את העפר שהרי הוקצה לכבוד המת והרי זה כגוזל את המת? יש לומר שכיון שנוטלין אותו לרפואה מוחל עליו המת וזהו כבודו של מת. חזון איש אהלות [כב לא].

[175] קשה, הרי בעבודה זרה עצמה נאסר במחובר כשעשה בה מעשה כגון שחפר בה בורות לשם עבודה זרה, וכמבואר במסכת עבודה זרה [נד ב], ואם כן גם בקבר יאסר שהרי עשה בה מעשה שחפר את הקבר? יש לומר שהקברים שלהם היו בכוכים בתוך מערות, והקרקע שעל גבי הקברים לא נעשה בה שום מעשה, ועל זה נאמר שלא נאסרה אותה קרקע הואיל והיא מחובר. מצפה איתן. [וצריך עיון אם כן מה מקשה הגמרא מחוצב קבר לאביו שמדובר בקבר עצמו שנעשה בו מעשה, וגם למה צריכה הגמרא לתרץ את כל הקושיות לקמן בקבר בנין והרי אף בקבר רגיל אסור הקבר עצמו?]. ובחזון איש הביא שהריטב"א בעבודה זרה הקשה כן ותירץ, שיש לחלק בין עבודה זרה שעיקר הפסל הוא הקרקע עצמה והבור עושה רק את צורת הפסל, ולכן נחשב שיש תפיסת יד אדם בקרקע, אבל בקבר עיקר השימוש הוא באויר הבור, ובאויר לא שייך תפיסת יד אדם. חזון איש יורה דעה [ס יב]. לקמן מביאה הגמרא שלומדים מת מעבודה זרה בגזירה שוה "שם" "שם" לענין הזמנה מילתא היא. והקשה בערוך לנר שאם כן היה אפשר ללמוד משם גם את הדין הזה שמחובר לא נאסר במת כמו בעבודה זרה שהרי אין גזירה שוה למחצה, ומדוע צריך את הלימוד הזה כאן. ואפילו לפי המאן דאמר שם שלומדים את הגזירה שוה במת מעגלה ערופה הרי גם עגלה ערופה לא שייך במחובר? וראה נצי"ב.

[176] האיסור אינו על המת עצמו שהרי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, אלא משום שהקרובים נהנים מזה שהוא נקבר שם. ולפי זה דוקא במקום שמשלמים עבור הקבר אבל אם לא משלמים מותר לקבור שם שהרי הקרובים אינם נהנים בכך. נמוקי יוסף בשם ר"י בן קיאות. ובחזון איש כתב שלפי זה אסור ליקח בגדים של איסורי הנאה לתכריכי המת משום הנאת הקרובים שכיון שרצונם לקוברו וחייבים לקוברו הרי הם נהנים מאיסורי הנאה. והקשה, הרי כיון שהוא מצוה למה לא נאמר שמצוות לאו ליהנות ניתנו ומדוע אסורים הם לקוברו בקבר האסור בהנאה ובתכריכים האסורים בהנאה? ותירץ, שכיון שבגדים ומקום קבר הוא דבר שנוטלין עליהם שכר נחשב שהוא נהנה, ולא נאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא בדבר שהוא מוצא בחנם במקום אחר כמבואר בר"ן נדרים [לז א] ד"ה אמר. חזון איש אהלות [כב כז]. לקמן מבארת הגמרא לפי המאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא שבאמת הקבר לא נאסר בהנאה ורק לבן אסור להיקבר שם משום כבוד אביו. וכתבו תוס' שהגמרא כאן סברה שאף על פי כן אילו מחובר לא היה נאסר בהנאה כלל בעלמא, לא היה שייך לאסור כאן אפילו רק משום כבוד אביו. תוס' ד"ה איתיביה. והרמב"ן כתב בתורת האדם שהגמרא כאן הולכת לפי אביי שהזמנה מילתא היא שכך מוכח מפשיטה של הברייתא שהאיסור הוא משום ההזמנה, ולכן הקשתה למה יאסר שהרי קרקע עולם הוא, ותירצה שדוקא בקבר בנין. אבל לפי המסקנא דלקמן שהזמנה לאו מילתא וכל האיסור הוא רק לבנו משום כבוד אביו אם כן אין הבדל בין קבר סתם לקבר בנין אלא בכל אופן הוא אסור משום כבוד אביו.

[177] וכן קברים שלנו שחופרין את העפר ומחזירים אותו לתוך הקבר, אסור העפר בהנאה, משום שהוא תלוש ולבסוף חיברו, ורק העפר שבקרקעית הקבר שלא נחפר מעולם נחשב מחובר ומותר בהנאה, כמו שהיה נהוג בזמן הגמרא שחצבו כוכים בכותלי המערות והכניסו שם את ארון המת ולא החזירו לתוכו את העפר. המאירי. ובחזון איש אהלות שם [סעיף קטן ל] הקשה, הרי עפר קברו של רב ודאי היה עפר שהוחזר שהרי בבבל לא היו עושים כוכים כמו שכתב הטור וגם לא מסתבר לומר שלקחו מדופני הקבר שהרי זה מקלקל את הדפנות ואם כן מדוע עשו כהוגן? וראה טור ושלחן ערוך יורה דעה סימן שסד סעיף א שיש חולקין על דעת המאירי.

[178] רש"י. ולכאורה דבריו סותרים שלפני כן בקבר הנמצא כתב שידוע לבעלים שבגזילה נקבר שם משמע שבספק אסור ואילו כאן כתב שהיה מדעת בעלים משמע שבספק מותר? ותירץ רע"א שלעיל בקבר הנמצא שהנידון הוא לענין דאורייתא להתירו בהנאה לאחר הפינוי לכן ספיקו אסור, אבל כאן בקבר הידוע שהנידון הוא לאסור לפנותו ושמקומו שמא שהוא מדרבנן צריך דוקא שיהא ידוע שהוא נקבר שם מדעת הבעלים אבל מספק מותר [מלבד איסור הנאה שהוא גם בספק].

[179] רש"י. ויש אומרים לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו במת, וכמו בבגד שפרסוהו על המת שדנה הגמרא ביבמות [סו ב] אם הוא נאסר באופן שהבגד היה משועבד לכתובת האשה. נמוקי יוסף.

[180] תוס' הוכיחו מהסוגיא לקמן שאין צריך לאביי מעשה של הזמנה, אך לא די בייחוד של דיבור בעלמא, אלא צריך שיטלנו ביד ויאמר זה יהא למת. ומה שנקט "האורג" לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא שאף שעשה מעשה אינו נאסר בהזמנה. תוס' ד"ה נתנו לקמן מח א. והר"ן כתב שלאביי צריך מעשה של הזמנה, שכך מוכח הלשון של הזמנה שהזמינו במעשה, אלא שדי במעשה כל דהו כגון במקח שלקחו לשם כך או שהוציא את הדבר המזומן מרשותו ונתנו ברשות אחר כגון גביית מעות לשם מת, אבל דיבור בלבד אינו מועיל. וכך מוכח מכל הסוגיא שלפי אביי צריך מעשה כל דהו כגון אורג בגד למת או בעגלה ערופה שהורידוה לנחל איתן, וכן בכיס שעשאו להניח תפילין וכן באמר לאומן עשה לי תיק של ספר, שלפי אביי נאסר בהזמנה זו בלבד כיון שיש בה מעשה, וכן בכיפה שנתנה לספר תורה, הנתינה לגיזברים היא המעשה, ובאביו ואמו מזרקין בו כלים, הזריקה לצד המת היא המעשה.

[181] הקשו תוס' מהגמרא בחולין [קכב א] שמן התורה עור המת אינו טמא ורבנן גזרו עליו טומאה כדי שלא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שטיחים. וכי עור המת גרע מתכריכיו שאסורים בהנאה, ולמה היו צריכים חכמים לגזור עליו טומאה? ותירצו שאף על פי כן חמור בעיני אנשים טומאה יותר מאיסור הנאה, ועל ידי שיגזרו על העור המת טומאה ימנעו יותר מלהשתמש בו. תוס' ד"ה משמשין לקמן מח א.

[182] רש"י. וביד רמה כתב עוד פירוש שהואיל ועגלה ערופה כתיב בה כפרה כקדשים, וקדשים נאסרים משעת הזמנה ולכן גם עגלה ערופה נאסרת משעת הזמנה.

[183] רבי יוחנן סובר שעגלה ערופה עצמה אינה נאסרת בהזמנה רק לאחר עריפתה. ורבא פוסק בכל הש"ס כרבי יוחנן. ולפי זה מה שואלת הגמרא כאן שילמד רבא מעגלה ערופה, והרי גם שם אינה נאסרת בהזמנה? ועוד למה לא אומרת הגמרא בלשון "ורבא מאי טעמא לא אמר כאביי" כמו בכל הש"ס? ויש לפרש ששאלת הגמרא היא באמת כך שמאי טעמא לא למד רבא לשיטתו מעגלה ערופה שהזמנה אינה אוסרת ומדוע הוא צריך ללמוד מעבודה זרה? וכן לאביי הקושיה מדוע אינו לומד מעבודה זרה עצמה [ולא ממשמשיה] שנאסרת אף בהזמנה? אך קשה על זה שהרי רש"י מפרש שהפסוק "עבדו שם הגויים" מדבר רק במשמשים ולא בעבודה זרה עצמה? תוס' ד"ה מאי. והרע"א כתב שאמנם לענין אביי צריך לומר שקושיית הגמרא היא שנילף ממשמשי עבודה זרה שהזמנה לאו מילתא היא אך לגבי רבא על כרחך צריך לומר כפירוש התוס' שהקושיה היא שילמד מעגלה ערופה שגם שם לשיטתו הזמנה לאו מילתא היא. אך הקשה אם כן מה מתרצת הגמרא שעגלה ערופה היא גופה קדושה, אדרבה אם כן נלמד דקל וחומר שאם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא כל שכן במשמשים? ותירץ, שכוונת הגמרא לתרץ, שאי אפשר לרבא ללמוד מעגלה ערופה כי שם גם גוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא ובאמת בדבר שהוא גוף הקדושה מודה רבא שהזמנה מילתא היא משום שלומדים מעבודה זרה עצמה לחומרא שהזמנה מילתא היא, ולכן עדיף ללמוד מעבודה זרה כדי שיהא ממש כמו שם שבמשמשים הזמנה לא מילתא היא ובגוף הדבר הזמנה מילתא היא.

הרוגי מלכות להרוגי בית דין? הרוגי מלכות, כיון שהרי לא בדין קא מיקטלי [הם נהרגים] אלא מתוך רשעת המלכויות, הויא להו [יש להם] כפרה במותם ואולם הרוגי בית דין, כיון שבדין קא מיקטלי [הם נהרגים] על חטאותיהם — לא הוי להו [אין להם] כפרה.

ותדע שכן הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא היו קוברין אותו, את הנידון, בקברות אבותיו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כיון דאיקטול, הויא להו [שנהרגו, יש להם] כפרה, ליקברו [שיקברו] אם כן בקברות אבותיהם! ודוחים: משם אין ראיה, שכן לא די במיתה לכפרה אלא מיתה וקבורה בעינן [צריכים אנו], ולאחר שנקבר בקברות הרשעים נתכפר לו לגמרי.

מותיב [מקשה] על כך רב אדא בר אהבה ממה ששנינו: לא היו קרוביהם של ההרוגים מתאבלין עליהם אלא אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי כיון דאיקבור הויא להו [שנקברו יש להם] כפרה, אם כן ליאבלו [ שיתאבלו] גם כן, שהרי נתכפרו אותם נידונים!

ודוחים: בעינן נמי [צריכים אנו] שיהיה גם עיכול בשר של הרשעים על מנת שתהא להם כפרה. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] שזה הוא ההסבר הנכון, דקתני [שכך שנינו]: נתעכל הבשר — מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, משמע שלאחר עיכול הבשר נתכפר להם, ורשאים להיקבר עם משפחתם. ואומרים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

רב אשי אמר באופן אחר: אבילות מאימתי קא מתחלת [היא מתחילה] — מזמן סתימת הגולל (אבן שמכסים בה את הקבר), כפרה מאימתי קא הויא [היא] — מכי חזו צערא דקברא פורתא [מזמן שהם רואים את צער הקבר מעט] הלכך [ולכן] הואיל ואידחו [שנדחו] מרגע ראשון של אבלות — ידחו, ואולם אין להוכיח שלא נתכפר למת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שעל ידי היותם זמן מה בקבר מתכפר להם למה לי עיכול בשר? יוציאוהו מיד לאחר קבורתו! ומשיבים: משום דלא [שאי] אפשר [משום שאי אפשר] לעשות כן, שיש בזיון למת שמטלטלים את גופתו ממקום למקום ולכן מחכים עד שיתעכל הבשר.

א מסופר: קבריה [קברו] של רב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא [היו לוקחים ממנו הבריות עפר כרפואה לקדחת בת יום]. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לשמואל שכך נוהגים ומשתמשים בקברו של רב. אמר להו [להם]: יאות עבדין [יפה הם עושים], כלומר, מותר להם לעשות כן. כי הקבר קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת מכל דבר, דכתיב [שכן נאמר]: "ויוצא את האשרה מבית ה'... וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב' כג, ו), מקיש [משווה] הפסוק את "קבר בני העם" לעבודה זרה,

מה עבודה זרה כשהיא במחובר לקרקע לא מיתסרא [אינה נאסרת] דכתיב [שכן נאמר]: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם וגו' " (דברים יב, ב–ג), משמע שהחובה היא להשמיד את האלילים שעל ההרים, כאמור: "על ההרים אלהיהם" — ולא את ההרים כשהם עצמם אלהיהם, שאם עבדו את ההר עצמו כעבודה זרה אין צורך להשמיד אותו, כי כל המחובר לקרקע אינו נאסר, הכא נמי [כאן גם כן] נלמד מכאן לענין קברות המת שבמחובר לא מיתסר [אינו נאסר].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: החוצב קבר עבור אביו במקום אחד, והלך וקברו לבסוף במקום אחר — הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית, שאסור להשתמש בקבר שהכינו כבר עבור מת מסויים, ומשמע שגם המחובר לקרקע (חצוב בה) עשוי להיאסר! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקבר בנין, שאין המדובר בחציבה בתוך הסלע, אלא שבנה אותו מאבני מחצב, וכל אבן ואבן שבו נאסרה, שהרי היתה תלושה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו: קבר חדש שלא הכינוהו למת מסויים — מותר בהנאה. אבל אם הטיל בו אפילו נפל — אסור בהנאה. משמע שעל ידי קבורה נאסר הקבר שבאדמה עצמו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין ולא בקבר מחובר לקרקע.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: נמצא אתה אומר שלש קברות הן לענין פינוי, קבר הנמצא, קבר הידוע, קבר המזיק את הרבים. כיצד? — קבר הנמצא, שמצאו קבר במקום ולא ידעו כלל שהיה שם קבור אדם — מותר לפנותו ממקומו, ולאחר שפינהו — מקומו טהור מטומאת המת, וגם מותר בהנאה.

קבר הידוע, שברשות נקבר אדם שם — אסור לפנותו, ואם בכל זאת פינהו — מקומו טמא, ואסור הקבר בהנאה.

קבר המזיק את הרבים, כגון שקברו אדם במקום שמהלכים בו רבים והם נטמאים בגללו — מותר לפנותו, פינהו — מקומו טהור ואסור בהנאה ומדוגמאות אלה משמע לכאורה שאף קבר רגיל החצוב בקרקע עשוי להיות טמא אף אחר פינויו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין.

אגב הבאת הלכה זו שואלים: וקבר הנמצא מותר לפנותו, משום שמניחים שנקבר שלא מדעת ושלא ברשות? ואולם דילמא [שמא] מת מצוה הוא זה, שהיה זה אדם ערירי שמת פתאם שם ולפי הדין מת מצוה קנה מקומו שמת בו, ואין רשות לפנותו! ומשיבים: שאני [שונה] מת מצוה דקלא אית ליה [שקול יש לו] שלא יתכן שאירע דבר כזה ולא נתפרסם בין הבריות, ואם אינו ידוע הרי ברור שאין זה מת מצוה.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: האורג בגד למת, אביי אמר: הבגד אסור בהנאה ככל הדברים השייכים למת, ורבא אמר: הבגד מותר בהנאה.

ומסבירים את שיטותיהם: אביי אמר שהבגד אסור, כי לדעתו הזמנה (הועדה למשהו) מילתא [דבר] היא, כלומר, עצם ההכנה לצורך מסויים יש לה משמעות הלכתית, כאילו היה הדבר בפועל, ומה שזימנו למת הרי זה כאילו השתמשו בו עבור המת. ורבא אמר שהבגד מותר, כי לדעתו הזמנה לאו מילתא [לא דבר] היא לענין זה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של אביי — גמר [למד] בגזירה שווה "שם" "שם" מעגלה ערופה, שבקבר המת נאמר: "ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ, א), ונאמר בעגלה ערופה "והורידו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד), מה עגלה ערופה בהזמנה בלבד מיתסרא [היא נאסרת], האי נמי [זה גם כן] דברי המת והשייך לו — בהזמנה בלבד נאסרה.

ורבא גמר [למד] בצורה אחרת: "שם" "שם" מעבודה זרה, שנאמר אף בעבודה זרה "אשר עבדו שם הגוים... את אלוהיהם" (דברים יב, ב), מה עבודה זרה בהזמנה לא נאסרה, אלא דווקא בפולחן ממש, אף הכא נמי [כאן גם כן] בהזמנה בלבד אינה נאסרת.

ושואלים: ורבא מאי טעמא [מה טעם] לא גמר [למד] מעגלה ערופה? אמר [יכול היה לומר] לך כי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

those referred to in the verse in Psalms who were killed by a heathen government to those inhabitants of an idolatrous city who were killed by a Jewish court? Those who were killed by a heathen government, since they were killed unjustly, achieve atonement through their deaths, even without repentance. But those who were killed by a Jewish court, since they were killed justly for their sins, do not achieve atonement unless they repent.

The Gemara adds: Know that this is true, as we have learned in the mishna: They would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot. And if it enters your mind to say that once the transgressors are executed by the court, they achieve atonement, let them be buried in their ancestral burial plots. The Gemara rejects this argument: An executed transgressor cannot be buried in his ancestral burial plot, because in order to achieve atonement, both death and burial are needed. But once he is buried in the graveyard set aside for the wicked, he achieves full atonement.

Rav Adda bar Ahava raised an objection to this from another ruling in the mishna: The relatives of the executed transgressor would not mourn him with the observance of the usual mourning rites, but they would grieve over his passing, since grief is felt only in the heart. And if it enters your mind to say that once the executed transgressors are buried they achieve atonement, let the relatives of the executed transgressor mourn him as well, as he has already achieved atonement.

The Gemara refutes this argument: An executed transgressor is not mourned, because in order to achieve atonement, decomposition of his flesh is also needed. Once his flesh has decayed, he has achieved full atonement. The Gemara notes that the language of the mishna is also precise, as it teaches: Once the flesh of the deceased had decomposed, they would gather his bones and bury them in their proper place in his ancestral burial plot, indicating that with the decomposition of his flesh, the executed transgressor achieves atonement, so that he may be buried alongside his righteous relatives. The Gemara affirms: Learn from the mishna that this is so.

Rav Ashi says that an alternative resolution of the objection raised by Rav Adda bar Ahava may be suggested: When does the obligation of mourning a deceased relative commence? It begins from the time of the sealing of the grave with the grave cover. And when is atonement achieved? Atonement is achieved when the deceased begins to see and experience a bit of the anguish of the grave. Consequently, since the mourning rites were set aside at the time that they should have begun, they remain permanently set aside, even after the executed transgressor has in fact achieved atonement.

The Gemara asks: If so, that the executed transgressor achieves atonement as soon as he experiences a bit of the anguish of burial, why do I need decomposition of his flesh to occur before he can be reburied in his ancestral burial plot? The Gemara answers: Because it is impossible to move a partly decomposed body in a respectful manner, and therefore they wait until the body is fully decomposed.

§ It was related that people would take dirt from the grave of Rav as a cure for a one-day fever. A number of people came and told Shmuel about this practice, thinking that perhaps the dirt should be forbidden, as one may not derive benefit from a corpse. Shmuel said to them: They are acting properly, as the dirt in the grave is natural ground, and natural ground does not become forbidden in any situation, as it is written: “And he brought out the ashera from the house of the Lord…and beat it into dust, and cast the dust of it upon the graves of the common people” (II Kings 23:6). This verse juxtaposes the graves of the common people to objects of idol worship.

This teaches that just as objects of idol worship are not forbidden when attached to the ground; the Gemara interjects by teaching the source of this halakha: As it is written: “You shall utterly destroy all the places, in which the nations whom you are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree. And you shall overthrow their altars, and break their pillars, and burn their asherim with fire” (Deuteronomy 12:2–3); i.e., there is an obligation to destroy their gods that are upon the mountains, but there is no obligation to destroy the mountains that are themselves their gods, meaning that if people worshipped the mountain itself as a god, there is no need to destroy it, as anything that is attached to the ground does not become forbidden. The Gemara resumes the comparison: Here too, with regard to the prohibition against deriving benefit from a corpse, the dirt in the grave that is attached to the ground does not become forbidden.

The Gemara raises an objection against this ruling from a baraita: If one hews a grave for his deceased father in one place, and he then goes and buries him in a different place, the son may never be buried in the grave that he had dug, as it is prohibited to derive benefit from a grave that had been prepared for another. This indicates that even that which is attached to the ground can become an item from which deriving benefit is prohibited. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing not with a grave dug in the ground, but with a cave that was constructed above ground out of rocks that were hewn from the ground. In such a case all of the stones used in the construction become forbidden, as they were detached from the ground.

The Gemara suggests: Come and hear a different proof from that which was taught in a baraita: With regard to a fresh grave that was not designated for anyone in particular, one is permitted to derive benefit from it. But if even a non-viable newborn that died was cast into it, one is prohibited from deriving benefit from the grave. This indicates that even a grave that is attached to the ground can become forbidden. The Gemara answers: Here too, the reference is to a grave that was constructed above ground out of rocks that were detached from the ground.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from another baraita: It turns out that you say that there are three types of graves, and each type is governed by different halakhot with regard to whether or not a corpse may be removed from the grave and buried elsewhere: A newly found grave, a known grave, and a grave that causes damage to the public. How so? With regard to a newly found grave, i.e., a grave in which a corpse had been buried without the permission of the property’s owner, one is permitted to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. After he has removed the corpse, the place of the grave is ritually pure and he is permitted to derive benefit from it.

With regard to a known grave, i.e., a grave in which a corpse had been buried with the permission of the property’s owner, it is prohibited to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. If one went ahead and removed the corpse, the place of the grave is ritually impure and it is prohibited to derive benefit from it.

As for a grave that causes damage to the public, e.g., a grave that was dug on a public road and causes the passersby to contract ritual impurity, one is permitted to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. After he has removed the corpse, the place is ritually pure, but nevertheless, it is prohibited to derive benefit from it. This indicates that even that which is attached to the ground can become forbidden, even after the corpse has been removed from the grave. The Gemara answers: Here too, the reference is to a grave that was constructed above ground.

Having cited this last baraita, the Gemara raises a question about one of its details: As for a newly found grave, is one really permitted to remove the corpse just because it was buried there without the owner’s permission? But perhaps this is a corpse with no one to bury it [met mitzva]. If the deceased has no relatives or acquaintances to bury him, everyone is obligated to assist in his burial. And the halakha is that a met mitzva acquires its place, i.e., the corpse is buried where it was found, and one is not permitted to remove it. The Gemara answers: A met mitzva is different, as it generates publicity. Were the corpse buried in the newly found grave that of a met mitzva, people would have heard about it.

§ It was stated that the amora’im disagreed about the halakha in the following case: With regard to one who weaves a garment for one who has died, what is the halakha? Abaye says: It is prohibited to derive benefit from the garment, even if it was never actually used as a shroud. And Rava says: It is permitted to derive benefit from the garment.

The Gemara explains their respective opinions. Abaye says that one is prohibited from deriving benefit from the garment, since he maintains that mere designation of an item is a significant matter, i.e., all the relevant halakhot of an item already apply once an item is designated for a specific purpose, whether or not it has been used for that purpose. Therefore, a garment woven for one who had died is forbidden as if it had already been used as a shroud. And Rava says that the garment is permitted, as he maintains that mere designation is nothing, and therefore the garment becomes prohibited only once it is actually used as a shroud.

The Gemara explains further: What is the reasoning behind the opinion of Abaye? He derives a verbal analogy between the word “there” written in the context of a grave, from the word “there” written in the context of a heifer whose neck is broken. The verse states concerning a grave: “And Miriam died there and she was buried there” (Numbers 20:1), and the verse states concerning a heifer whose neck is broken: “And the elders of that city shall bring down the heifer to a hard valley, which is neither plowed nor sown, and shall break the heifer’s neck there in the valley” (Deuteronomy 21:4). Just as it becomes prohibited to derive benefit from a heifer whose neck is broken through mere designation, i.e., as soon as the animal is designated as such, here too, it becomes prohibited to derive benefit from the items relating to a dead person through mere designation.

And Rava derives a verbal analogy between the word “there” written in the context of a grave from the word “there” written in the context of objects of idol worship. The verse states concerning objects of idol worship: “The places in which the nations…served their gods there” (Deuteronomy 12:2). Just as it does not become prohibited to derive benefit from objects of idol worship through mere designation, but only through actual ritual worship, so too, here it does not become prohibited to derive benefit from items relating to a deceased person through mere designation.

The Gemara asks: And Rava, what is the reason that he does not derive a verbal analogy from a heifer whose neck is broken? The Gemara answers: Rava could have said to you:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קבריה דרב הוו שקלי עפר מיניה לאישתא בת יומא ואמר שמואל שרי דקרקע אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא איתסר [אף ה"נ במחובר לא איתסר] ואותבינן עליה מהא דתנינן החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית הנה נאסר כמחובר ודחי' האי קבר בנין הוא והבנין הוא שנאסר אבל הקרקע ועפרו לא נאסרו וכן דחה [הא דתניא] בקבר חדש מותר בהנאה השליכו בו נפל אסור בהנאה בקבר בנין ת"ש ג' קברות הן קבר הנמצא מותר לפנותו ולא חיישינן דילמא מת מצוה הוא דמת מצוה קלא אית ליה פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק לרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה הכא נמי בקבר בנין:

איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא דגמר שם שם מעגלה ערופה וערפו שם את העגלה בנחל מה עגלה נאסרה אף צרכי המת בהזמנה נאסרו רבא אמר הזמנה לאו מילתא היא

[מספר תורת האדם: האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנ' מלתא היא רבא אמר מותר. ואפי' מת קודם לכן וארגו הבגד לשם המת הזמנה לאו מלתא היא. והילכתא כרבא.
בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ו ע"ב) ההיא איתתא דעילא לי' לגברא אצטלא דמלתא בכתובתה שכב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קניה מיתנא. א"ל נאני בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא. והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה. דאמר הדין עמה לומר כלי אני נוטלת. אמר ליה מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביאנא. (אלו מיגנב יורשין חייבין לשלומי) כיון דאלו מיגניב יורשין חייבין לשלומי ברשותייהו קאים. רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. ושמעינן מינה שאין אדם אוסר במת דבר שאינו שלו.
ומת גופי' אסור בהנאה. דהתם אמרינן לענין תקרובת ע"א. ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה ומת גופי' מנ"ל דגמר מעגלה ערופה בגזירה שוה.
וגרסינן בסוף פרק ראשון דערכין (ז,א) האשה שנהרגה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. והוינן בה אמאי נהנין בשערה איסורי הנאה נינהו. אמר רב באומרת תנו שערי לבתי. אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה. אמר רב בפאה נכרית. טעמא דאמרה תנו. הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר. קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני. מה התם גופה. אף הכא נמי גופה. אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותי' דרב. ותניא כוותי' דרב נחמן בר יצחק. תני לוי כוותי' דרב האשה היוצאת ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי מתה אין נותנין מפני שנויי המת אסורין בהנאה. תניא כוותי' דרב נחמן בר יצחק האשה היוצאת ליהרג ניהנין בשערה. בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זה לזה זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה.
ואע"ג דמתניתין כרנב"י דיקא. דינא דרב קושטא הוא בפאה נכרית. תו ליכא דפליג עליה. הילכך האשה שאמרה תנו פאה נכרית שלי לבתי. וכן בכל נויי הגוף שלה המחוברין בגופה ומתה או שנהרגה נותנין לא אמרה הוה לי' כגופה ואסורין בהנאה. ושער ראשה אע"פ שאמרה תנו אסור בהנאה דכידה דמי. נגמר דינה נהנין בשערה מחיים שאין גמר דין אוסרה. אלא מיתה אוסרתה. וכן הלכתא].

[מספר תורת האדם: תני' נמצא' אומר שלשה קברות הן קבר הנמצ' וקבר הידוע וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא שמצאו בעל השדה בשלו ושלא ברשות מותר לפנותו. פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה. קבר הידוע אסור לפנותו פינה מקומו טמא ואסור בהנאה. ואוקימנא בקבר בנין אבל קרקע לעולם אינה נאסרת. והוינן עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו. ליחוש דלמא מת מצוה הוא ומת מצוה קונה מקומו. ופרקינן שאני מת מצוה דקלא אית ליה.]

קרקע עולם אינה נאסרת לעולם בין בעבודה זרה בין בקבר מעתה קבר שהוא מחובר מעיקרו ואין בתוכו החזרת עפר כגון שחיטטו כוכיו בכותלי המערות והכניסו ארון המת בחלל הכוך שנמצא כולו בין למעלה בין למטה קרקע עולם ואין בו תפישת ידי אדם עפרו מותר בהנאה אבל קבר בנין שהיה תלוש מתחלה ועכשיו בנאוהו ועשאוהו קבר נאסר שהרי זה תלוש ולבסוף חברו הוא ולענין עבודה זרה נאסר וכל שנאסר לענין עבודה זרה נאסר לענין הקבר וכן קברות שלנו שחופרין העפר ומחזירין לתוכו אסור העפר בהנאה אא"כ נוטלה מקרקעית הקבר מקום שלא נחפר בו:

החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר לא יקבור הוא שם מת אחר עולמית ואפילו היה קרקע עולם שאינו נאסר ודבר זה מפני כבוד אביו ומ"מ אם חצב אבנים לבנות קבר לאביו וקברו במקום אחר אין האבנים אסורות שאין שם כבוד אביו חל עליהם כלל ויש חולקין בזו לפסוק כדעת האוסר ומשום כבוד אביו ומ"מ אבנים שהונחו על הקבר דרך ציון או דרך כבוד כגון מצבות שאדם נותן על הקבר אין פקפוק בהיתרן אף קבר בנין ר"ל שבנאו על הקרקע שהוא הקרוי נפש כמו שאמרו נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת נאסר ודינו שאינו נאסר בתוספת הדימוס לשם מת או אף בבנין כלו לשם מת עד שיכנס בו מת אבל אם לא נכנס המת לשם אינו נאסר ומ"מ אפילו לא הטיל בו אלא נפל נאסר בהנאה מיד:

שלש קברות הם חלוקים בהלכותיהם קבר הנמצא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה לקבור שם מעולם ובגזילה נקבר שם מותר לפנותו ואין חוששין שמא מת מצוה היה שקנה מקומו שמת מצוה קול יש לו וכשפנהו מקומו טהור שאין תורת קבר עליו וכן מטעם זה מותר בהנאה קבר הידוע ר"ל שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא מדברי סופרים שגזרו טומאה על הקבר כדי שלא יפנוהו ואסור בהנאה אם הוא של בנין גם כן קבר שהוא מזיק את הרבים כגון שהוא במקום הלוך רבים ומיטמאין באהילו מותר לפנותו מפני נזקו ומקומו טהור במגע ואסור בהנאה אם הוא קבר בנין:

יש מחמירין בקבר הנמצא לומר מקומו טמא ואסור בהנאה ונראה שהם מפרשים קבר הנמצא ולא נודע אם מדעת אם שלא מדעת ויש לחוש למקום בית הקברות ולפיכך מותר לפנותו אחר שלא נודע שהוא נקבר שם ברשות ומקומו טמא ואסור בהנאה שמא מקום בית הקברות הוא וגדולי המחברים פירשו בה עד שיבדוק והוא שיחפור עשרים אמה ממנו ואילך עד שיגיעו לקרקע בתולה אם ימצא שם שכונת קברות וכן יש גורסין בידוע מקומו טהור ואסור בהנאה ובמזיק מקומו טמא ואסור בהנאה ויש גורסין בידוע מקומו טהור ומותר ובתלמוד המערב שבסוף נזיר נשנית בדרך אחרת ולא עוד אלא שהוסיפו בקצתם תנאים וזהו לשונם נמצא מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה ידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה הורי ר' אבא בר כהן טהור ומותר כאן בשקדם את העיר כאן בשקדמתו העיר ובקצת ספרים מדוייקים של גדולי המחברים נמצא כענין זה לגמרי והוא עיקר:

תכריכי המת אסורין בהנאה ומ"מ הוכנו לשמו הואיל ולא נגעו בו או במטתו הנקברת עמו לא נאסרו ואפילו נארגו לשמו משמת שיש כאן מעשה שאין ההזמנה אוסרת אף על ידי מעשה ואין צריך לומר בדבור ואין צריך לומר אם נארגו בחייו לשם תכריכיו שאין שום דבר הנעשה לחי לכשימות נאסר וכן אין צריך לומר בטווי לשמו ליארג שאינו כלום יש דברים שההזמנה עם קצת מעשה אוסרת בהם אע"פ שלא נעשה בה עיקר המעשה והוא שאמרו בעגלה ערופה שהיא אסורה בהנאה שמשירדה לנחל איתן נאסרה אע"פ שלא נערפה:

ע"ז של נכרי מכיון שפסלה נאסרה בהנאה ושל ישראל עד שתעבד שנאמר ושם בסתר שיעשה בה דברי סתר ומשמשיה אפילו של גוי לא נאסרו עד שישתמש בהם לע"ז וכן אם אמר בית זה או שור זה לע"ז אינו כלום שאין הקדש לע"ז:

מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין דכתיב באבד רשעים רנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף את יצרם ולשמוח להריגת קרובם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו. ומפרקינן בעינן נמי נתאכל הבשר דייקא נמי דכי נתאכל הבשר הויא להו כפרה דקתני נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן ש"מ דכי נתאכל הבשר הויא להו כפרה ועל כרחיך טעמא דקדשי מזבח ימותו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו הוא. ולפום האי פירוקא משמע דכי קברי להו בקברות אבותיהן בעו לאיאבולי עלייהו ולא משום קבורה דהשתא אלא משום קבורה דמעיקרא. ואתא רב אשי למימר דלעולם לא מתאבלי עלייהו מאי טעמא אבילות אימת חיילא מסתימת הגולל כדאיתא בפרק אלו הן מגלחין גולל הוא סתימת פי המקום שהמת נקבר בו ובסתימתו הוא נעלם מן העין לא שנא באתרא דמעיילי ליה בארון מכי סתמו פי הארון היינו נסתם הגולל ולא שנא באתרא דלא מעיילי ליה בארון אלא מחי ליה בכוכין אגב עפרא מכי סתמי ליה לפומי הויא סתימת הגולל כפרה אימת הויא כי חזי צערא דקברא פורתא משתבקע כריסו הואיל ונדחו בשעה שהיתה האבלות ראויה לחול ידחו אפי' לאחר מכאן * כך אסיקנא גבי קדשים. ואע"ג דגבי קובר מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אית דאמרי התם לא אידחי לגמרי שהרי עיסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקן. ולדילן מסתברא דלא דמיא דחייה דהכא לדחייה דרגל דאלו דחייה דרגל כיון דגברא בר איאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבלות ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מיחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עילויה הוא ולא חיילא עילויה אבלות כלל. ואקשי' עליה דרב אשי אי הכי דמכי חזי צערא דקברא פורתא הויא ליה כפרה ואע"ג דלא נתעכל הבשר מתני' דקתני נתעכל הבשר מלקטין כו' עיכול למה לי ניפקיה מקמי הכין ונקבריה בקברות אבותיו ומפרקינן משום דלא אפשר לאפוקיה לאחר שתבקע כריסו עד שיתעכל הבשר משום דמסרח ויש לפרש דלפירוקא קמא נמי אע"ג דנתעכל הבשר לא מחייבי ליאבולי עלייהו אלא חד יומא משום ליקוט עצמות כדאיתא (בפסח שני) [מ"ק] (ח'.) אבל אלו הוה סבירא לן דהוה ליה כפרה מקמי עיכול הבשר הוה בעי איאבולי שבעה יומי משום קבורה דכפרה ואבלות בהדי הדדי קאתו ואתא רב אשי למימר דלעולם מכי חזי צערא דקברא פורתא הויא ליה כפרה ואפ"ה לא חיילא אבלות עילוי מאי טעמא הואיל ונדחה ידחה כדפרישנא:

קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישאתא בת יומא חמה דלא עבר עליה יותר מיום אחד והיו מתרפאין בו וי"ל לחמה שאוחזת בכל יום. אמרו ליה לשמואל משום דמת וכל הנקברין עמו אסורין בהנאה דיליף שם שם מעגלה ערופה אמר להו יאות הן עבדין דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ג מה ע"ג במחובר לא מיתסרא דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר. ומסתברא לן דמהאי קרא גופיה נפקא לן למיסר תשמישי המת בתלוש והכי קאמר קרא וישלך את עפרה אל קבר בני העם כלומר לדבר שאסור בהנאה כמוהו וכיון דאקשינהו להדדי ש"מ דמחובר לא מיתסר וההיא דגמרינן לקמן שם שם מעגלה ערופה ומע"ג לענין הזמנה בעלמא קא גמרינן. ואותיבניה לשמואל החוצב קבר לאביו משמת והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית וקס"ד דה"ה בחוצב למת אחר ואורחא דמילתא קתני מ"ט לאו משום דאזמניה למת והו"ל איסורי הנאה ואפי' במחובר. ואוקי' בקבר בנין שחצב קבר בקרקע ואחר כך ציפה תוכו בנין ונמצא המת נקבר בתוך הבנין דאיתסרי להו הנהו אבנים בתלוש בשעת הזמנה וקבורה ותנן נמי גבי ע"ג כהאי גוונא בית שבנאו מתחלה לשום ע"ג הרי זה אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"ג. ת"ש קבר שעדיין לא נקבר בו מת מותר בהנאה דקסבר הזמנה לאו מילתא היא אי נמי בשלא חצבו למת ידוע אלא סתם לכשיצטרך. הטיל בו נפל אסור בהנאה ואף על גב דמחובר הוא. ודחינן הכא נמי בקבר בנין:

ת"ש נמצאת אומר ג' קברות הן חלוקין בדינן קבר הנמצא בכ"מ ואין ידוע מה טיבו אם נקבר שם בדין ואם לאו או אם נקבר בתורת קבע או בתורת עראי וקבר הידוע שידוע שקבר קבוע הוא ובדין נקבר בו המת ואינו מזיק את הרבים שאין מוטל לאמצע הדרך וקבר המזיק את הרבים שנקבר במקום הילוך רבים ומיטמאין באהל ואע"פ שידוע שנקבר שם בדין. קבר הנמצא מותר לפנותו דאין תורת קבר עליו ואי משום שכונת קברות כיון דליכא תלתא לא חיישי' פנהו מקומו טהור דהא לכתחילה נמי מותר לפנותו וכ"ש דלא גזרו עליה לאחר שפנהו וכל היכא דמשכח דגזרו על טומאה לאחר שפינהו כדי שלא יפנה אותו הוא והכא כיון דהתירו לו לפנותו למאי נגזור ומותר בהנאה אע"ג דאיסורא דאורייתא שאני הכא דאין תורת קבר עליו כלל דאיכא למיחש שמא גזול הוא אי נמי בתורת עראי קברוהו שם על מנת לפנותו. קבר הידוע ואינו מזיק את הרבים אסור לפנותו פנהו מקומו טמא גזירה דרבנן היא דגזרו טומאה על הקבר עולמית כדי שלא יפנהו ואסור בהנאה דאיתקש לע"ג. קבר המזיק את הרבים וידוע שנקבר בדין מותר לפנותו מפני הנזק פנהו מקומו טהור דלא גזרו עליה דהא התירו לו לפנותו מפני הנזק מיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקע. קתני מיהת אסור בהנאה. ודחי' הכא נמי בקבר בנין. וכיון יהיבנא לה להא דשלש קברות הכא אקשי' עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו ודילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו כדאיתא בפרק מרובה בעשרה תנאין שהתנה יהושע. ומפרקי' שאני מת מצוה דקלא איה ליה. וקי"ל כשמואל דאמר קבר במחובר לא מיתסר וקי"ל נמי דכי שארי שמואל בדבר שאין בו תפיסת ידי אדם כגון עפר שבדפנות הקבר אבל עפר שהיה תלוש וחיברוהו כגון עפר שממלאין בו חללו של קבר ועושין אותו ציון על גביו אסור דומיא דע"ג:

איתמר האורג בגד למת משמת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא לאסור את המזומן וגמר שם שם מעגלה ערופה כתיב הכא ותמת שם מרים ותקבר שם וכתיב התם וערפו שם את העגלה מה התם בהזמנא מיתסרא דכתיב והורידו זקני וגו' ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואיבעי תימא משום דכפרה כתיב בה כקדשים וקדשים משעת הזמנה מיתסרי הכא נמי בהזמנה מיתסר. ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא דגמר שם שם מע"ג דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ובמשמשי ע"ג הכתוב מדבר דאי מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם והכי מוקמינן לה בע"א ואמר קרא אשר עבדו מעבודה ואילך מה להלן בהזמנה לא מיתסרי אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסר. ודייקינן ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן כגון תשמישי המת מתשמישי ע"ג לאפוקי עגלה ערופה דלאו תשמיש לדבר אחר היא אלא היא גופה קדושה ומש"ה מיתסרא בהזמנה. אביי מאי טעמא לא גמר מע"ג אמר לך גמרינן מידי דאורחיה למעבד ממידי דאורחיה כגון תכריכי המת מעגלה ערופה שדרך הוא לעשותן לאפוקי ע"ג דלאו היינו אורחיה שהרי אסורה לכל:

בתוס' ד"ה משיסתום הגולל ואומר ד"ת דמשבשתא היא ר"ל התוספתא היא משובשת דקתני דכל שאין הנזיר מגלח עליה אם נטמא לו אין הכהן מוזהר עליה בלאו שלא יטמא לו וזה אינו דהא מצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה ואפ"ה הכהן מוזהר עליה אלא צ"ל התוספתא זו משובשת היא ואין בה ממש ואין זו קושיא וכו' ר"ל התוס' סותרים קושייתו של ר"ת וקאמרי דלעולם אימא לך דהתוספתא אמת היא ואינה משובשת והכי פירושא כל שם טומאה דאין הנזיר מגלח עליה בשום ענין ר"ל דלא מצינו באותה שם טומאה שום מקום שיהא הנזיר מגלח עליה כמו כלים הנוגעים במת אין הכהן מוזהר עליה אכל שם טומאה של דם המת אע"ג דעל רביעית אין הנזיר מגלח מ"מ מצינו שעל חצי לוג דם הנזיר מגלח וא"כ על שם טומאת דם המת הנזיר מגלח ולכך ג"כ הכהן מוזהר אפילו על רביעית דם ולא בא התוס' למעט במה דקתני כל שאין הנזיר מגלח עליה אלא כלים הנוגעים במת שבאותה טומאה לא מצינו בשום ענין שיהא הנזיר מגלח עליה ולכך אין הכהן מוזהר עליה וה"ה גולל ודופק הוא ג"כ כמו כלים הנוגעים במת ואין הנזיר מגלח עליה בשום מקום ולכך ג"כ אין הכהן מוזהר עליה מלטמאות בהן ולכך רשאי לטמאות בגולל ודופק כדי לצאת לקראת מלכים וא"כ אין קושיא זו של ר"ת קושיא:

בא"ד ועוד קשה לר"ת פי' ועוד הקשה ר"ת על פירש"י קושיא אחרת:

בא"ד והשתא ניחא ההיא דמדלגין וכו' משום דסתם קברים הן טמונים בארץ ואז אין הגולל מטמא:

בא"ד ומפרש ר"ת וכו' דגולל היינו מצבה ודוקא מצבה מרבינן מקרא דעל פני השדה שיטמא שהוא בגלוי כמו שדה אבל כיסוי של ארון אינו מטמא דלא מקרי על פני השדה וההיא דמדלגים לא היו שם מצבה לכך לא היו מטמאים והא דלא היו נטמאים מחמת המת עצמו המונח בארון וטומאה בוקעת ועולה משום דסתם ארונות יש בהן פותח טפח ולא הוה טומאה רצוצה ולכך אינו בוקעת ועולה ודו"ק:

ד"ה מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה וכו' ויש לפרש דה"ק לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה וכו' ר"ל הכא דאית ליה הזמנה לאו מילתא למה איצטריך ליה למילף מעבודת כוכבים נילף ליה מעגלה ערופה דהא בעגלה נמי ס"ל לרבא כרבי יוחנן דאמר עריפתה אוסרתה וכן אביי דאית ליה הזמנה מילתא למה אצטריך למילף ליה מעגלה ערופה נילף מעבודת כוכבים עצמה דעבודת כוכבים אוסרת מיד אף על פי שעדיין לא נעבדה אלא דמשמשיה אינן נאסרין עד שיעבדו בהן:

בא"ד ומיהו פ"ה דעבדו שם לא איירי בעבודת כוכבים פי' בעבודת כוכבים עצמה אלא במשמשיה איירי וא"כ לא היה יכול למילף אביי בגזרה שוה דשם שם מעבודת כוכבים דשם לא כתיב בעבודה זרה עצמה אלא מקרא דעבדו שם הגוים וההוא קרא לא איירי בעבודה זרה כי אם במשמשיה ולכך א"א לפרש כך וק"ל:

רש"י בד"ה א"ל לשמואל צ"ל אמרו ליה כו':

בתוס' בד"ה משיסתום כו' גולל ודופק ואפילו הוא כו' כצ"ל:

תד"ה מ"ט. הא אריו"ח כו' ורבא פסק כר"י כו'. הן זאת דריו"ח סובר דעריפתה אוסרתה אינו מבואר ומוכרח שם עמש"כ שם גם מה שהכריחו דרבא ס"ל כוותיה י"ל דל"א אלא נגד ר"ל לבד והכא גם ר' ינאי רבו וחבריא ס"ל כר"ל אבל בכריתות (ר"ד כ"ד) איתא דרבא בעצמו אמר דעריפתה אוסרתה:

קִבְרֵיהּ דְּרַב, הֲווּ שַׁקְלֵי מִינֵיהּ עַפְרָא לְאִישְׁתָּא בַּת יוֹמָא (תהלים עט, ב). נראה לי בס"ד הטעם שזכה לרפאות חולי האדם בעפרו, כי בספר יוחסין הביא עשרה מיני חסידות שהיה נוהג בהם רב ובכללם דאחר שאכל כל מטעמים שבעולם היה אוכל עפר לקיים מה שנאמר וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי (איכה ג, טז) וכתב הרב סדר הדורות דנראה שהיה עושה כן תמיד בכל ימות השנה אחר כל אכילתו ולא בערב תשעה באב בלבד. וידוע מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל הדומם הוא עפר ואינו נאכל ועם כל זה לפעמים אוכל אדם פרי או ירק שיש בו מעט עפר ובזה נברר מן הדומם עד כאן.
ובזה למדנו טעם נכון שזכה רב להפריד החולי מגוף האדם בעפרו והיינו בזכות אותה חסידות שהיה אוכל עפר כדי להסיר ולהפריד על ידי כונתו הסיגים וכוחות הרע הדבוקים בנצוצי קדושה שבעפר ההוא יזכה להפריד החולי מגוף האדם. ובזה יובן הטעם שהיה קברו ארוך שמונה־עשרה אמה וכמו שכתב סדר הדורות בשם גא"י שנרמז בקברו מספר 'חי' לרמוז שעפר קברו בו חי האדם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד שזכה לכך מדה כנגד מדה כי ידוע שהוא היה עניו ונח מאד וכמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז.) בענין אותו טבח דהיה לו מילתא בהדיה עיין שם. וידוע דמי שהוא נח ועניו חושב עצמו כעפר וכמו שאומרים 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה' וידוע כי התלמיד חכם מצדו ראוי להיות 'אֵשׁ' כמו שאמרו האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה (תענית ד.) ואם כן כיון דמן הדין היה להיות כאש תקיף וחזק ובאמת הוא היה נח ועניו כעפר לכך זכה שיהיה עפר קברו דוחה ומסיר הקדחת בת יומא שהיא אש.

בגמרא משום דלא אפשר: א"ל דא"כ מאי מייתי ראב"א ראיה דבעינן נמי נתעכל הבשר משום דקתני במתניתן נתעכל הבשר כדאמר דיקא נמי דקתני כו' דלמא ה"ט משום דלא אפשר דודאי לא יפלגו ראב"א ור' אשי בהך סברא אי אפשר או לא די"ל דראב"א הי' סובר דאי קבורה לבד מכפר ה"ט משום שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות כמ"ש רש"י לעיל (דף מ"ו ע"ב) בד"ה או ולכן מייתי שפיר דיקא נמי מדלא מוציאין אותו מיד דהא לפי זה לא שייך משום דלא אפשר דהא מיד כשהורידו אותו יכולים להוציאו לפי הטעם שמשפילין אותו בתחתיות משא"כ לפי טעם דרב אשי דכפרת קבורה הוי מכי חזו צערא דקבר פורתא שהוא צער חבוט הקבר וזה אין לו שיעור ועכ"פ צריכים להניחו שם כל שבעת הימים ובתוך כך יסריח ולכן שפיר משני משום דלא אפשר ובזה א"ש מה שפירש"י לעיל טעם לכפרת קבורה מעצמו נגד טעם ר"א ולפ"ז א"ש דרש"י טעמא קמא נקט שהוא טעם ראב"א:

מקיש קבר בני העם לע"א: ק"ק למה ליה הך היקשא הא רבא יליף לקמן שם שם מע"א וא"כ נילף נמי הא דאין גזרה שוה למחצה וא"ל דשמואל סבר כאביי דיליף גז"ש מעגלה ערופה דהא גם מעגלה שייך למעט מחובר דאין עגלה במחובר:

ברש"י ד"ה האורג בגד למת. לאחר שמת: דבעודנו חי לא שייך הזמנה כדמוכח מהא דתניא לקמן נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה:

בד"ה ע"א בהזמנה לא מתסרה להדיוט. דתניא האומר בית זה לע"א: ק"ק לפירוש שיטת הר"ן דהזמנה בדבור בעלמא בלא שום מעשה לא חשיבא הזמנה וגם לאביי אינה נאסרת וא"כ מאי ראי' מהא דע"א דהזמנה אינה אוסרת הא באמירה בעלמא לא הוי הזמנה כלל ויש לומר דשפיר מוכח דבתשמישי ע"ז אפילו מעשה אינו אוסר מדאמרינן בע"ז (דף נ"א ע"ב) אשר עבדו שם הגוים בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר יכול עשאום ולא גמרום גמרום ולא הביאום כו' יכול יהיו אסורין ת"ל אשר עבדו אינם אסורים עד שיעבדו הרי דבתשמישי ע"ז דבהם כתיב שם דילפינן מת מינה אפילו הזמנה במעשה אינה אוסרת וממה שהביא רש"י הך ברייתא דהאומר בית זה משמע שדעתו כדעת הרמב"ן דאין חלוק בין הזמנה במעשה להזמנה בדבור:

בתוספת ד"ה משיסתום הגולל. כל שאין הנזיר מגלח עליו: פי' וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליו כדאמרינן נזיר (דף נ"ד ע"א). ע"ש:

בא"ד. ולא אתי למעוטי אלא כלים הנוגעים במת: ונלענ"ד דהר"ת דלא קאמר כן לשיטתו אזיל דסבר בנזיר שם בתוס' ד"ה ומשני כי קתני דאכלי מתכות הנזיר מגלח ור' חיים כהן פליג עליו ע"ש ולכן לר"ת לשיטתו ליכא לפרש כן שעל אותו השם הנזיר מגלח הכהן מוזהר דהא גם שם טומאת כלים שייך בנזיר חוץ מבכלי שטף ולכן סבר דמשבשתא היא אבל התוס' לשיטתם פירשו שפיר לפי פירושם שם בנזיר דליכא טומאת כלים בנזיר כלל:

ד"ה מ"ט לא גמר. ורבא פסק כר' יוחנן בר משלש: צ"ע ל"ל להקשות מדסבר ר"י כן ורבא בכ"מ פסק כוותי' לקשו בקיצור הא רבא גופא סובר עריפה אוסרת בכריתות: (דף כ"ה סע"ב) וביותר קשה על הר"ן בד"ה תנאי היא דמשמע שם דכתב אליבי' דרבא דירידתה לנחל איתן אוסרתה ע"ש:

בא"ד. ומיהו פי' הקונטרס דעבדו שם: פי' ומזה נסתר פירושם ואף דפליגי תנאי בזה בע"ז (דף נ"ב ע"א) דלר"ע דוקא איירי קרא דשם דוקא בתשמישי ע"ז דאת הפסיק הענין אבל לר' ישמעאל איירי גם בע"ז גופא ע"ש מ"מ כיון דלפי' התוס' דהקושיא היא דאביי לילף דהזמנה מלתא היא מע"ז גופא אינה רק אי יסבור כר"ע דאי יסבור כר' ישמעאל ע"ז גופא אינה אסורה עד שיעבוד ולר"ע לא איירי קרא דאשר עבדו שם בע"ז כלל רק בתשמישי ע"ז:

הרוגי מלכות. הני דעובדי כוכבים: הרוגי ב''ד. עיר הנדחת: מיתה וקבורה בעינן. אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא: רב אשי אמר. לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמא דלא היו מתאבלים משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא כדתניא באלו מגלחין גולל הוא הדף הנתון על הארון לכסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק: הואיל ונדחו. שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן ואע''ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מו''ק דף יט.) מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרי' הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן: אי הכי. לענין קבורת אבותיו למה לי להמתין עיכול הבשר: משום דלא אפשר. ליטלו משום דנבקע כריסו ומסריח: לאישתא בת יומא. ביום ראשון שלה והן מתרפאין באותו עפר: אמרו ליה לשמואל. משום דמת וכל הנך הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דגמר שם שם מעגלה ערופה כדלקמן: יאות עבדין. כדמפרש לקמן שהקרקע אינו נאסר: ע''ז לא מיתסרא במחובר לקרקע. דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם: החוצב קבר לאביו. משמת: לא יקבר בו. הבן עולמית דכיון דהוזמן למת נאסר בכל הנאה וקס''ד דה''ה נמי אם חצבו לצורך איש אחר ואורחא דמילתא נקט: בקבר בנין. שבנאו למעלה מן הקרקע (והוי תלוש) דכוותיה בע''ז בית שבנאו מתחלה לע''ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע''ז וקבר נמי איתקש לע''ז: קבר חדש. ולא למת הוזמן אלא חצבו סתם ולכשימות לו מת יקברנו בו: שלשה קברות. חלוקים בהלכותיהן: קבר הנמצא. כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם: קבר הידוע. שנקבר שם מדעת בעל השדה: וקבר . המזיק את הרבים: שקבור במקום הילוך רבים ומטמאין באהלו: מותר. לפנותו שלא קנה את מקומו: מקומו טהור. שאע''פ שגזרו טומאה על הקברות ואע''פ שניטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע''ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת קבר עליו: מקומו טמא. גזירה דרבנן היא שגזרו. טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו: קבר . המזיק את הרבים. ניתן רשות לפנותו מפני נזקו של רבים: פינהו מקומו טהור. דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא: מת מצוה קנה מקומו. מתנאים הוא שהתנה יהושע בכניסתן לארץ בפרק מרובה (ב''ק דף פא.): האורג בגד למת. לאחר שמת: הזמנה. שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו: מילתא היא. כאילו כרכו בו: שם שם. במרים כתיב (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם ובע''ז כתיב (דברים יב) אשר עבדו שם הגוים: עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא. דקי''ל ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה בקידושין (דף נז.) ובכריתות (כה.): ע''ז בהזמנה לא מיתסרא. להדיוט דתניא במס' ע''ג (דף מד:) האומר בית זה לע''ז שור זה לע''ז מותר שאין הקדש לע''ז:
משיסתום הגולל. פי' הקונט' הוא דף הנתון לארון לכסוי ואותו שבדפנות קרוי. דופק והקשה ר''ת דאמרינן בפ' מי שמתו (ברכות דף יט:) דא''ר אלעזר ברבי צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכי ישראל ואי כיסוי ארון הוא גולל הא קא מטמא דקא דרשינן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עב.) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואפי' הוא טמון בארץ דכיון דגולל מטמא באהל טומאה בוקעת ועולה ויש מפרשים אע''ג דגולל מטמא באהל מ''מ היו יכולים לדלג ולטמאות עצמן מגולל כדאמרינן במסכת ' שמחות (פ''ד) כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואומר ר''ת דמשבשתא היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה ואין זו קושיא דשם טומאה בעי למימר במסכת שמחות דעל חצי לוג דם נזיר מגלח ולא אתא למעוטי אלא כלים הנוגעים במת דאין נזיר מגלח ואין כהן מוזהר ועוד קשה לר''ת דמדמרבינן ליה מעל פני השדה משמע שהוא מגולה וסתם כיסוי ארון טמון הוא ויש מפרשים דלא מרבינן ליה כיסוי ארון לשם גולל אלא כשהוא מגולה ולא כשהוא טמון והשתא ניחא ההיא דמדלגין היינו ומיהו קשה דאמרי' בפ''ק דעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו גולל לקבר ואין דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ומיהו אשכחן דמיירי הש''ס בדבר שאינו הוה בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע.) הדביק שני רחמים יצא מזה ונכנס לזה ומפרש ר''ת דגולל היינו אבן גדול מלשון וגללו את האבן (בראשית כט) שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב (שם לה) היא מצבת קבורת רחל ואותן האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהם שלא תכבד על המת נקראין דופק ויש קושר בהמה לסימן עד שימצא אבן פן יאבד מקום הקבר וההיא דמדלגין לא היה שם מצבה וכ''ת היכא דליכא גולל מאימת חיילא אבילות מ''מ חיילא משיסתום הקבר בהוייתו: איתיביה החוצב קבר. פ''ה דסלקא דעתך דהוא הדין לצורך אחר והיינו טעמא דלא בעי למימר משום כבוד אביו כדלקמן דאי במחובר לא מיתסר כלל בעלמא משום כבוד אביו אין לאסור: מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה. תימה כי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר' יוחנן בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פב.) עריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר' יוחנן בר משלש ועוד הקשה ריב''א אמאי לא קא אמר ורבא מ''ט לא אמר כאביי דבהאי לישנא רגיל הש''ס בכל דוכתא ויש לפרש דהכי קאמר מ''ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה וכן אביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים לטעמיה פי' מעבודת כוכבים עצמה שאסורה מיד מיהו פירש הקונטרס דעבדו שם לא איירי בעבודת כוכבים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד