דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סנהדרין מז ע"א - טקסט הדף

ת''ש {תהילים טו-ד} נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ואי משום יקרא דחיי הוא מ''ט כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה ומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל ישראל גופייהו ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה ת''ש אמר להן אל תספדוני בעיירות ואי אמרת יקרא דחיי מאי נפקא ליה מינה קסבר ליתייקרו ביה ישראל טפי ת''ש הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו מאי לאו לכבודו של מת לא לכבודו של חי ומשום כבודו של חי מבית ליה למת אין כי אמר רחמנא {דברים כא-כג} לא תלין נבלתו על העץ דומיא דתלוי דאית ביה בזיון אבל הכא כיון דלית ביה בזיון לא ת''ש הלינו לכבודו לשמע עליו עיירות להביא לו מקוננות להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת ה''ק כל העושה לכבודו של חי אין בו בזיון למת ת''ש ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת ש''מ יקרא דשכבי הוא שמע מינה: לא היו קוברין כו': וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דאמר ר' אחא בר חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר {מלכים ב יג-כא} ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו אמר ליה רב פפא ודילמא לאיקיומא {מלכים ב ב-ט} ויהי נא פי שנים ברוחך אלי אמר ליה אי הכי היינו דתניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך אלא ויהי נא פי שנים היכי משכחת לה דאחייא א''ל רבי יוחנן שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה כמת דכתיב {במדבר יב-יב} אל נא תהי כמת וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל וליתקון ארבע קברות שני קברות גמרא גמירי לה אמר עולא א''ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה איתמר נמי א''ר ירמיה אמר ר' אבהו א''ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וצריכא דאי אשמעינן קמייתא משום דאיהו דחה נפשיה בידים אבל האי דממילא קא דחי אימא כישן דמי ואי אשמעינן הכא משום דאין בידו לחזור אבל התם דבידו לחזור אימא לא צריכא אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו א''ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת''ל בעמיו בעושה מעשה עמיו א''ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב {תהילים עט-א} מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך אמר ליה אביי מי קא מדמית

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

תא שמע: נאמר בתהלים [טו] במזמור "מי יגור באהליך". ובין המעלות מונה שם "נבזה בעיניו נמאס".

ודרשינן: זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו אחז המלך על מטה של חבלים. שקבר אותו בבזיון לעיני כל משום שהיה רשע ורצה שילמדו אחרים מזה מוסר, ולא חס חזקיהו על כבודו אלא היה "נבזה בעיניו נמאס" שביזה את עצמו מפני קידוש השם. [148]

ואי אמרת שכל הכבוד שעושים למת הוא משום יקרא דחיי הוא, בשביל החיים, מאי טעמא עביד הכי? למה ביזה חזקיהו את החיים? [149]

ודוחה הגמרא: עשה כן כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה כדי שיהא לאביו כפרה על ידי הבזיון. [150]

ומקשה הגמרא: וכי משום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל איך היה מותר לו לבזות את כל ישראל, בגלל שרצה שיהא לאביו כפרה? ומתרצת הגמרא: ישראל גופייהו ניחא להו שיהא לו כפרה דמיחלי יקרייהו לגביה ולכן הם מחלו על כבודם.

תא שמע: רבי ציוה את בניו לפני מותו ואמר להן שכאשר יובילו את מטתו מביתו שבציפורי בדרך למקום קבורתו בבית שערים: אל תספדוני בעיירות קטנות שבדרך אלא רק בערים גדולות שיש שם הרבה אנשים ומתאספים שם גם מבני העיירות הקטנות.

ואי אמרת שההספד יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה? מה איכפת לרבי שההספד יתקיים בנוכחות עם רב, שהרי הכבוד הוא רק בשבילם?

ודוחה הגמרא: קסבר רבי ליתייקרו ביה ישראל טפי הוא רצה שעם ישראל יתכבד יותר בהספדו על ידי שישתתפו בו רבים.

תא שמע: שנינו במשנתנו: הלינו את המת לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו.

מאי לאו האם "לכבודו" האמור כאן אין פירושו לכבודו של מת?

הרי שהכבוד שעושים למת הוא למענו.

ודוחה הגמרא: לא! אלא "לכבודו" היינו לכבודו של החי.

ומקשה הגמרא: וכי משום כבודו של חי מבית [מלין] ליה למת?

ומתרצת הגמרא: אין! באופן כזה אכן מותר להלין את המת, שהרי כי אמר רחמנא "לא תלין נבלתו על העץ" [שממנו למדים גם לשאר כל המתים שאסור להלינם] רק דומיא [בדומה] דתלוי דאית ביה בזיון שהוא דוחה סתם את הקבורה ומשאיר אותו תלוי כי לא איכפת לו ממנו, והרי זה בזיון למת.

אבל הכא שהוא דוחה את הקבורה בשביל כבוד הקרובים החיים כיון דלית ביה בזיון למת לא אין זה בכלל האיסור.

תא שמע מהא דתניא: הלינו לכבודו, לשמע [לאסוף כמו "וישמע שאול"] עליו מאנשי העיירות שיבאו להספדו, או כדי להביא לו מקוננות שיקוננו עליו, או כדי להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו בלא תעשה.

לפי שכל העושה כן אינו אלא לכבודו של מת.

הרי להדיא שהכבוד הוא בשביל המת.

ודוחה הגמרא: הכי קאמר: כל העושה לכבודו של החי אין בו משום בזיון למת.

תא שמע מהא דתניא: רבי נתן אומר: סימן יפה למת, שנפרעין ממנו לאחר מיתה בעולם הזה, שעל ידי זה יש לו כפרה.

כגון מת שלא נספד, [151] ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו, זהו סימן יפה למת.

שמע מינה: יקרא דשכבי הוא שאם הכבוד לא היה בשביל המת, גם הבזיון לא היה נוגע לו, ומדוע הוא מכפר עליו? [152] שמע מינה!

שנינו במשנה: לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ונשרפין.

ודנה הגמרא: וכל כך למה מדוע מקפידין על כך שלא יקבר בקברי אבותיו?

ומתרצת הגמרא: לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? [153]

שנאמר [מלכים ב' יג כא] "ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד [של מואב, ומרוב פחד] וישליכו את האיש [שהיה רשע נביא שקר] בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו".

משום שלא רצה הקדוש ברוך הוא שיקבר הרשע אצל הצדיק לפיכך החייהו. [154] אמר ליה רב פפא: ודילמא לא בגלל כך הוא קם לתחיה אלא לאיקיומא כדי שתתקיים ברכתו של אליהו לאלישע, שביקש ממנו לפני עלייתו לשמים "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", והשיבו "אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן".

ואליהו החיה מת אחד והוא בן הצרפתית, ואלישע החיה בחייו את בן השונמית, וכדי שתתקיים בו הברכה "פי שנים" היה צריך להחיות עוד מת אחד, ולכן קם הרשע הזה לתחיה ולא מפני שלא יקבר אצל הצדיק?

אמר ליה רבי אחא בר חנינא: אי הכי, שבגלל ברכתו של אליהו הוא קם לתחיה, היינו דתניא: ממה שנאמר "ויקם על רגליו", משמע שאמנם על רגליו עמד, אך לביתו לא הלך, אלא שלאחר שיצא מקבר אלישע מת שוב. ואם כדבריך, שהוא מפני ברכתו של אליהו, היה צריך אלישע להחיותו ממש כמו שהחייה אליהו את בן הצרפתית.

אלא ודאי שהכל היה רק כדי שיסתלק מאלישע לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.

אמר ליה רב פפא: אם כן, שלא נתקיימה כאן ברכת אליהו אלא "ויהי נא פי שנים" שבירכו אליהו היכי משכחת לה דאחייא היכן מצינו שנתקיימה הברכה שהחיה אלישע עוד מת אחד?

אמר ליה רבי יוחנן: שריפא אלישע את צרעת נעמן. שהצרעת היא שקולה כמת.

דכתיב אצל אהרן שביקש ממשה שיתפלל על מרים שתרפא מצרעתה ואמר: "אל נא תהי כמת".

ובכך נתקיימה ברכתו של אליהו שהחיה אלישע את בן השונמית, וגם ריפא את נעמן מצרעתו, שכאילו החיה את המת.

וממשיכה הגמרא לבאר את דברי המשנה שהיו עושים שני בתי קברות, שהטעם הוא:

וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, ולכן היה בית קברות נפרד לנהרגין ונחנקין שהם רשעים קלים ובית קברות נפרד לנסקלין ונשרפין שהם רשעים חמורים. [155]

ודנה הגמרא: אם כן, וליתקון ארבע בתי קברות שהרי הנשרפין הם רשעים קלים ביחס לנסקלין?

ומתרצת הגמרא: שני בתי קברות גמרא גמירי לה! כך נאמרה הלכה למשה מסיני שיהא רק שתי בתי קברות.

אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב בשוגג, והפריש קרבן חטאת, [156] ולפני שהקריבו המיר דתו, ובזמן שהוא מומר הקרבן אינו ראוי להקרבה, [157] ואחר כך חזר בו בעל הקרבן מן ההמרה, הרי הואיל והקרבן נדחה מלהקריב בזמן שהיו הבעלים מומר - ידחה לעולם! כי היות שנדחה שעה אחת, חל עליו פסול "דיחוי". [158]

איתמר נמי: אמר רבי ירמיה בר אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן חטאת, ונשתטה, ונפסל הקרבן משום כך להקרבה, [159] וחזר ונשתפה [הבריא], פסול הקרבן, כי הואיל ונדחה מהקרבה בשעה שהיה שוטה - ידחה לעולם!

וצריכי שתי המימרות של רבי יוחנן גם במומר וגם בשוטה. דאי אשמעינן קמייתא בלבד, הייתי אומר שרק במומר נדחה הקרבן לעולם משום דאיהו עצמו דחה נפשיה בידים על ידי המרתו, אבל האי בשוטה דממילא קא דחי שמעצמו נעשה שוטה, אימא כישן דמי ככל אדם הישן בלילה שאין הקרבן נדחה משום כך. [160]

קמשמע לן ששוטה אינו כישן אלא שקרבנו נדחה מהקרבה.

ואי אשמעינן הכא בשוטה בלבד, הייתי אומר שרק אצלו הקרבן נדחה משום דאין בידו של השוטה לחזור ולהבריא את עצמו, אבל התם במומר דבידו לחזור בתשובה אימא לא מיקרי דיחוי.

לכן צריכא רבי יוחנן להשמיענו את שני האופנים.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא בברייתא כדעת רבי יוחנן שהואיל ונדחה ידחה:

היו בה בעיר הנדחת קדשים, הרי שלא חל עליהם דין עיר הנדחת ששורפין את כל מה שבתוכה, משום שנאמר "ואת כל שללה תקבוץ", וקדשים הם שלל שמים ולא "שללה".

ובכל זאת אם היו אלו קדשי מזבח קרבנות של אנשי העיר ואפילו עולות ושלמי נדבה, [161] אי אפשר להקריבם על גבי המזבח משום שנאמר "זבח רשעים תועבה", אלא ימותו שכונסים אותם לכיפה ומאכילים אותם שעורים עד שכריסם מתבקעת.

ורק אם הם קדשי בדק הבית, יפדו כשאר קדשי בדק הבית, ולאחר פדייה הם יוצאים לחולין ומותרים באכילה.

והוינן בה: קדשי מזבח אמאי ימותו!? הרי כיון דאיקטול, לאחר שנהרגו אנשי עיר הנדחת כדין הויא להו כפרה, נתכפר להם עונם, [162] והקרבן כבר אינו "זבח רשעים", ואם כן, וליסקו לגבוה, מדוע שלא יקריבום על המזבח?

לאו, האם לא משום דאמרינן הואיל ונדחו הקרבנות מהקרבה קודם שנהרגו בעליהם ידחו לעולם.

וראיה לרבי יוחנן.

ודוחה הגמרא את הראיה: אמר ליה אביי לרב יוסף: מי סברת שמי שמת מתוך רשעו הויא ליה כפרה על ידי המיתה בלבד, עד שאתה אומר שאנשי עיר הנדחת ודאי נתכפר להם במיתתם?

אין הדבר כן אלא מי שמת מתוך רשעו, לא הויא ליה כפרה! ואם כן אין ראיה לרבי יוחנן מקרבנות אנשי עיר הנדחת משום שגם לאחר שנהרגו הבעלים עדיין הקרבן פסול משום "זבח רשעים תועבה". [163]

דתני רב שמעיה: יכול הייתי לומר כי מה שנאמר שכהן מותר לו ליטמא לקרוביו שמתו, אפילו פירשו אבותיו של הכהן מדרכי ציבור, כגון שנעשה אביו מומר יטמא לו?

תלמוד לומר "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו". ודרשינן מ"בעמיו", שרק בעושה מעשה עמיו, אז יטמא לשארו, אבל אם הוא רשע, לא יטמא אפילו לשארו. [164]

הרי שהמיתה אינה מכפרת לרשע אם לא חזר בתשובה.

אמר ליה רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו? [165]

מת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית שמת בצורה טבעית לא הויא ליה כפרה ולכן לא יטמא הכהן לאביו הרשע שמת כדרכו.

אבל נהרג מתוך רשעו כגון אנשי עיר הנדחת כיון דלאו כי אורחיה מיית, הויא ליה כפרה.

תדע שכך הוא דכתיב בתהלים [עט] "מזמור לאסף, אלהים באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ".

מאי "עבדיך" ומאי "חסידיך" מה ההבדל ביניהם? לאו האם ההבדל אינו ש"חסידיך" הם חסידיך ממש, ואילו "עבדיך" הם הנך דמחייבי דינא דמעיקרא שבחייהם היו רשעים וכיון דאיקטול ולאחר שנהרגו על ידי הגויים קרי להו "עבדיך". [166]

הרי שמי שנהרג מתוך רשעו יש לו כפרה.

הערות

[148] ולא עבר על מצות כיבוד אב משום שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור" שאינו חייב לכבדו אלא בעושה מעשה עמך ולא כשהוא רשע. רש"י.

[149] לכאורה קשה, למה לא תירץ כאן כמו לעיל שלא ניחא להו לצדיקים להתכבד ברשעים? יש לומר שמלך שאני שכל ישראל רוצים להתכבד בו. ועוד שאף אם אינם רוצים להתכבד ברשעים, מכל מקום, אינם רוצים להתבזות בכגון גרירה על מטה של חבלים שהוא בזיון לחיים. הרי"ף בעין יעקב.

[150] לכאורה קשה, מזה גופא אפשר להוכיח שיקרא דשכבי הוא, שהרי לפי המסקנא נפשטה האיבעיא רק מזה שסימן יפה למת שיש לו כפרה בכך שלא נקבר, והרי זה ממש כמו שנאמר כאן שהיה לו כפרה בכך שנגרר על מטה של חבלים? תירץ בתוס' הרא"ש שמכאן ראיה שמלך שאני שלגביו ודאי הוא בזיון כשלא נוהגים בו בכבוד הראוי וכפי שנתבאר בהערה 143. ובתורת חיים מתרץ, שכל הספק בהספד אם הוא יקרא דחיי או דשכבי זה רק בחלילים ומקוננות אבל גרירה על מטה של חבלים ודאי שזה בזיון גם למת, והגמרא פושטת שאם גרירת חבלים אין בה משום בזיון לחיים כל שכן שהבאת חלילים ומקוננות אינה לכבוד החיים, ועל זה דוחה הגמרא שחזקיה עשה כן משום שתהא כפרה לאביו שאף אם הספד הוא יקרא דחיי מכל מקום, גרירה על מטה של חבלים יש בה בזיון גם למת ולכן היא מכפרת עליו. [וצריך לומר לפי זה כפירוש התוס' בהערה 136 שסימן יפה שלא נקבר היינו שלא נקבר כהלכה, ולא שלא נקבר לגמרי שאם כן גם משם אין ראיה]. והנצי"ב מתרץ, שלכן כתב רש"י שחזקיה ביזה את אביו לעין כל כדי שילמדו אחרים מוסר מזה, נתגלגל על ידו זכות לאחרים ולכן היה לו כפרה.

[151] יש מהראשונים שביארו שאין הכוונה שלא נספד כלל שהרי זו מדת הרשעים כמו שנאמר "לא יספדו ולא יקברו" אלא שלא נספד כהלכה וכמו שביארו בתוס' לגבי "לא נקבר" שלא נקבר לפי כבודו ראה הערה 136. והר"ן מפרש שלא נספד היינו שלא נספד כלל אלא שיש הבדל שלגבי רשעים מניעת ההספד הוא אמנם עונש לבזותם אך אינו מספיק בכדי למרק את עונותיהם, אך לגבי אדם בינוני הוא סימן יפה כשלא נספד משום שהעונש הזה מכפר לו.

[152] וגם נפשטה האיבעיא הקודמת שקבורה משום בזיונא, שהרי נאמר גם שסימן יפה לו שלא נקבר, ואם קבורה משום כפרה איך יתכן שיהא סימן יפה לו שלא יקבר ולא יהא לו כפרה, אלא ודאי הוא משום בזיונא והיינו בזיון המת, ובזה שלא נקבר ונתבזה יש לו כפרה. ומה שאמרו לעיל לפי הצד משום בזיונא שהמת אינו יכול לצוות שלא יקברוהו היינו משום שכיון שיש בזה בזיון למת כל שכן שהוא בזיון לחיים שרואים אותו מתבזה ולכן אינו יכול לגרום להם בזיון. יד רמה.

[153] וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדמוכח בכמה מקומות בש"ס. רמב"ן בתורת האדם.

[154] הקשה בשאגת אריה החדשות [יז] מה הראיה מכאן דלמא לכן הוא חי משום שהיה קבור בתוך קבר אלישע עצמו כמו שנאמר "ויגע האיש בעצמות אלישע" ובאופן כזה אסור גם בצדיק אצל צדיק שהרי צריך להרחיק בין מת למת ששה טפחים? ותירץ, שמכאן ראיה שהאיסור לקבור שני מתים יחד הוא רק כשקוברים אותם על מנת שלא לפנותו לעולם אבל אם קוברים אותם רק לפי שעה אין צריך להרחיק ביניהם. והדבר ידוע שבדורות הראשונים היה מנהגם לקבור את המת לזמן מה עד שיתעכל הבשר, ואחר כך היו מלקטין את העצמות וקוברים אותם בקברי אבותם במערות וכוכים, ואותו היום היה נקרא "יום ליקוט עצמות". והיה משמע לגמרא שאותו האיש נקבר שם רק לפי שעה עד שיתעכל הבשר, שהרי נאמר "ויגע האיש בעצמות אלישע" ולא נאמר "ויגעו עצמות האיש בעצמות אלישע" משמע שלא נתעכל הבשר של האיש. ולכן רק בגלל שאין קוברים רשע אצל צדיק אפילו בהרחקה לכן נעשה נס שנתגלגל עד שנגע באלישע ועל ידי נגיעתו קם לתחיה. ולא קשיא למה היה צריך נגיעה ולא יכל להחיותו מרחוק, שהרי גם להחיות את בן השונמית היה צריך לנגוע בו.

[155] בסנהדרי קטנה הקשה, מה הראיה מחומרת העונש לגבי חומרת העבירה והרי מצינו שרוצח מיתתו בסייף ואילו מחלל שבת הוא בסקילה, ורציחה ודאי עבירה חמורה יותר מחילול שבת שהרי היא משלש עבירות שיהרג ואל יעבור? וראה שם מה שתירץ.

[156] בסנהדרי קטנה כתב הטעם שנקט רבי יוחנן חטאת דוקא ולא קרבנות אחרים משום שבכל הקרבנות הדין הוא שאם הקריבו אותם שלא לשם בעליהם הם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה מלבד חטאת שפסולה שלא לשמה. ולכן לא נקט קרבנות אחרים שבהם לא שייך דיחוי שהרי אפשר להקריבם גם כשהבעלים מומר לשם בעלים אחרים ויוכשרו. וראה שם שיישב את הגמרא דלהלן שמוכיחה מעיר הנדחת והרי שם מדובר בקרבנות אחרים ולא בחטאת שהרי חטאת שמתו בעליה אזלא למיתה, ואם כן לא שייך בהם דיחוי.

[157] הגמרא בחולין [ה א] דורשת מהפסוק שאין מקבלין קרבן ממומר. רש"י. [לקמן הבאנו בפנים מפסוק "זבח רשעים תועבה", וראה רש"ש ומשנה למלך הלכות שגגות פרק ג, וראה עוד ר"ן].

[158] רבי יוחנן לשיטתו שסובר דיחוי מעיקרא הוי דיחוי היה יכול להשמיענו רבותא יותר גדולה שאפילו הפריש את הקרבן כשכבר היה מומר הוא נדחה, אף על פי שהוא דחוי מעיקרא, שהוא דיחוי יותר קל, שהרי יש אמוראים הסוברים שלא הוי דיחוי כלל? אלא שאורחא דמילתא נקט שהמומר אין דרכו להפריש קרבן לכן נקט שהמיר לאחר שהפריש את הקרבן. ועוד משום שלגבי נשתטה לא היה יכול להשמיענו רק שהפריש ואחר כך נשתטה שהרי שוטה שהפריש קרבן אין ההקדש חל כלל. תוס' ד"ה אכל.

[159] ששוטה אינו בר כפרה שנאמר "יקריב אותו לרצונו". רש"י.

[160] אינו דומה ממש לישן שהרי ישן ראוי להקריב עליו קרבן אפילו כשהוא ישן, וראיה לכך מהמשנה בגיטין שהשולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואין חוששין שמא הוא ישן עתה. אלא כוונת הגמרא שגם אילו ישן לא היה ראוי להקרבה אין עליו שם דיחוי כיון שהוא מתעורר מעצמו, כך גם שוטה מבריא מעצמו. תוס' ד"ה אימא. ורבינו יונה כתב שלעולם ישן אינו בר הקרבה, והשולח חטאתו אפשר לומר שמקריבין אותו רק בשעה שאין דרך בני אדם לישן. גם ביד רמה כתב שאין ראוי להקריב לישן קרבן עד שיעור ד"לרצונו" כתיב.

[161] בשלמא חטאות ימותו משום דהוי ליה חטאת שמתו בעליה שאזלא למיתה. יד רמה.

[162] ומה שאמרו במשנה בפרק חלק לקמן [קיא ב] שאנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא זה רק כשלא הרגו אותם אבל אם דנו אותם והרגו אותם יש להם חלק לעולם הבא. תוס' ד"ה ואמאי.

[163] הקשה ביד רמה: הרי נאמר במשנה לעיל [מג ב] שכל המומתין על ידי בית דין מתודין, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, ואיך אפשר לומר שאנשי עיר הנדחת אין להם כפרה אף לאחר מיתה? יש לומר שאותה משנה יש לפרש שהכוונה לעולם הבא אחר תחיית המתים, ואביי מדבר כל זמן שהם מתים. יד רמה. גם המנחת חינוך מקשה כן [מצוה שסד כט] שבשלמא לרבא ושאר האמוראים דלהלן אפשר לומר שהתשובה לבד אינה מכפרת בעבירות חמורות כאלו רק ביחד עם המיתה והקבורה או עיכול הבשר אבל לאביי איך יתכן שלא יתכפר לעולם על ידי המיתה שהרי עשו תשובה? ותירץ, שבאמת התשובה מכפרת אבל רק תשובה גמורה, וזה רק קמי שמיא גליא אם הוא באמת עשה תשובה גמורה אבל אנחנו איננו יודעים מה שבלבו, ואף שאנחנו אומרים לו שיתודה ויעשה תשובה מכל מקום, כיון שהיה רשע עד עתה אם כן שמא אינו מתחרט באמת בלבו. והמשנה אומרת רק שיתנו לו עצה טובה שיתודה קודם מיתתו וישוב באמת ויתכפר לו, אך אנחנו לא יודעים אם עשה כן באמת. ולכן סובר אביי שלמעשה אין להקריב את קרבנות עיר הנדחת כי שמא לא עשו תשובה גמורה ועדיין הוא זבח רשעים. ולכן גם אין קוברים אותו בקברי אבותיו כיון שהוא מוחזק כרשע ועל התשובה איננו יודעים אם עשה כדין אם לא, והמיתה עצמה הרי אינה מכפרת. וראה להלן בהערה 169.

[164] צריך לומר שהברייתא אינה דורשת מהייתור של "בעמיו" [שהוא בא לדרשא אחרת] אלא ממשמעות הכתוב. שאם היה "בעמיו" מיותר לדרשא זו, הראיה שלא נתכפר להם שהרי אפילו נתכפר להם במיתתם גזירת הכתוב הוא שלא יטמא רק למי שעשה מעשה עמיו בחייו שאם היה מועיל גם מה שהמיתה מכפרת אם כן על מה בא הכתוב והרי תמיד המיתה מכפרת. סנהדרי קטנה.

[165] רש"י. משמע שאם עשה תשובה ודאי מכפרת לו המיתה, וראה הערה 163.

[166] ולכן כתוב אצל "עבדיך" "מאכל לעוף השמים" שהרי אמרו בכתובות [ל א] שאף על פי שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו, ויש מחייבי מיתות בית דין שהם בסקילה. וכל הנסקלין נתלין, והיינו מאכל לעוף השמים ולא לחיתו ארץ. מהרש"א.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו על הנאמר "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד), זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ולא קברו בכבוד מלכים, כדי לבזותו על חטאיו. ואי [ואם] משום יקרא דחיי [כבוד החיים] הוא, מאי טעמא [מה טעם] עשה כך?

ומשיבים: עשה זאת כי היכי דתיהוי ליה [כדי שתהיה לו] כפרה לאבוה [לאביו] בבזיונו. ושואלים: וכי משום כפרה דאבוה [של אביו] משהו ליה ליקרא [משהים ודוחים את כבוד] ישראל כולם, שמתכבדים על ידי ההספד למלך שמת? ומשיבים: ישראל גופייהו [עצמם] ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה [נוח להם שהם מוחלים על כבודם לגביו] כדי שיתכפרו חטאיו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר, אמר להן רבי לתלמידיו לפני מותו: אל תספדוני בעיירות קטנות כשמוליכים את ארונו לקבורה, אלא בערים הגדולות בלבד, ואי אמרת [ואם אומר אתה] שההספד הוא משום יקרא דחיי [כבוד החיים], מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה]? ומשיבים: קסבר [סבור היה] כי ליתייקרו ביה [יתכבדו בו] בית ישראל טפי [יותר] על ידי שיתקבצו יחד למקום אחד.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אם הלינו למתו לכבודו ולא קברו בו ביום, או כדי להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו משום "לא תלין". מאי לאו [האם לא] הכוונה לכבודו של מת! ודוחים: לא, הכוונה לכבודו של חי, של האבל.

ושואלים: ומשום כבודו של חי מבית ליה [מלין אותו] למת?! ומשיבים: אין [כן], שכן כי אמר רחמנא [כאשר אמרה התורה] "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג) הרי זה דומיא [בדומה] לתלוי דאית ביה [שיש בו, בתלייתו] משום בזיון, אבל הכא [כאן] כיון דלית ביה [שאין בו] בזיון — לא, ורשאי יהיה להלינו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: הלינו את המת לכבודו, או לשמע (לאסוף) עליו עיירות, או כדי להביא לו מקוננות, או כדי להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת. הרי מפורש שכל זה לכבוד המת! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה הכוונה]: כל העושה לכבודו של חי אין בו משום בזיון למת.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו שר' נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, שאין קבורתו והספדו בכבוד, שעל ידי כך מתכפרים עוונותיו, ומת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין (יורדים) על מטתו זהו סימן יפה למת. שמע מינה [למד מכאן] כי ההספד משום יקרא דשכבי [כבוד המתים] הוא, ומשום שנפגע כבודו — מתכפרים עוונותיו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א שנינו במשנה שלא היו קוברין את הרוגי בית דין בקברי משפחתם אלא בתי קברות מיוחדים היו. ומבארים: וכל כך למה — לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שאמר ר' אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק — שנאמר: "ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" (מלכים ב' יג, כא), שנעשה לו נס זה כדי שלא יהא אותו איש, שלא היה צדיק, קבור ליד אלישע.

אמר ליה [לו] רב פפא: מה הראיה מכאן, ודילמא לאיקיומא [ושמא קם לתחיה כדי לקיים] מה שנאמר באלישע "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מלכים ב' ב, ט), וכדי שיחייה אלישע שני מתים (בן השונמית וזה), בעוד שאליהו החייה רק אחד? אמר ליה [לו]: אי הכי, היינו דתניא [אם כך, זהו מה ששנינו בברייתא]: על רגליו — עמד, ואולם לביתו לא הלך, הרי שלא היה נס זה של תחיית המתים בשל גדולת אלישע, אלא כדי למנוע ממנו בזיון.

ושואלים: אלא "ויהי נא פי שנים", היכי משכחת לה דאחייא [איך מוצא אתה אותה אם כן שהחייה] שני מתים? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה, כלומר, הלוקה בה חשוב כמת, כפי שנאמר בענין צרעת מרים "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב).

שנינו: כשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע שעשה פשע חמור אצל רשע שעשה פשע קל, ולכן מתקנים קברות נפרדים לנסקלים ולנהרגים. ושואלים: וליתקון [ושיתקינו] ארבע קברות כנגד ארבע הדרגות במיתות בית דין! ומשיבים: שני קברות גמרא גמירי לה [במסורת למודים היו אותה] שיש שנים, ולא יותר.

ב אמר עולא אמר ר' יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה והפריש קרבן ולפני הקרבתו השתמד (המיר דת) ואחר זמן חזר בו מהמרת הדת — הואיל ונדחה מהקרבן בזמן המרת הדת, לפי שאין המשומדים רשאים להביא קרבנות — ידחה קרבן זה ואינו ראוי לעולם.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בדומה לזה, שאמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה והפריש קרבן, ונשתטה והשוטה אינו מביא קרבן ואין קרבנו ראוי, וחזר לאחר מכן ונשתפה (חזר לשפיות דעת) — הואיל ונדחה הקרבן בזמן שטותו — ידחה.

ומעירים: וצריכא [ונצרכו להיאמר שני הדברים] שאמר ר' יוחנן למרות הדמיון ביניהם. דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק הלכה ראשונה] במשומד בלבד, היינו אומרים: שכן הדין משום דאיהו [שהוא] דחה נפשיה [עצמו] בידים על ידי השמד. אבל האי [זה] השוטה שממילא קא דחי [הוא נדחה] ולא מרצונו, אימא [אמור] שכישן דמי [הוא נחשב], והישן אינו נדחה.

ולהיפך: אי אשמעינן הכא [אם היה משמיע לנו כאן] בנשתטה בלבד, היינו אומרים שנדחה משום שאין בידו לחזור, שהרי אין ביד השוטה להחליט להתרפא, אבל התם במשומד שבידו לחזור — אימא [אמור] שלא ייחשב כדחוי, על כן צריכא [נצרכו] להיאמר שני הדברים.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין זה, ששנינו: אם היו בה בעיר הנדחת קדשים, אם היו אלה קדשי מזבח — ימותו, אם קדשי בדק הבית — יפדו, והוינן [ועסקנו, ושאלנו] בה בשאלה זו: אמאי [מדוע] ימותו אותם הקדשים? כיון דאיקטול [שמתו] רשעים בצער — הויא להו [יש להם] כפרה במותם, וליסקו [ויעלו] הקרבנות לגבוה ונוכל מעתה להקריבם! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים]: הואיל ונדחו — ידחו, שבאותה שעה שהיו עובדים עבודה זרה נדחו קרבנותיהם ושוב אינם חוזרים להיות ראויים.

אמר ליה [לו] אביי: מי סברת [האם סבור אתה] שמי שמת מתוך רשעו הויא ליה [יש לו] כפרה? הדין אינו כן, אלא מי שמת מתוך רשעו לא הויא ליה [אין לו] כפרה, דתני [שכן שנה] רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור והשתמדו, יטמא להם הבן הכהן, וכפי שנאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' " (ויקרא כא, א–ב) — תלמוד לומר: "בעמיו", וכוונתו — בעושה מעשה עמיו, כשנוהג כישראל, הרי שאף לאחר שמת אביו הרשע עדיין נחשב הוא רשע!

אמר ליה [לו] רבא: מי קא מדמית [האם אתה יכול להשוות] מי שנהרג מתוך רשעו למי שמת מתוך רשעו?! מי שמת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית [שכדרכו הוא מת] — לא הויא ליה [אין לו] כפרה, שלא היה מעשה שיגרום לו להתכפר. ואולם מי שנהרג מתוך רשעו, כיון דלאו כי אורחיה מיית [שלא כדרכו מת] — הויא ליה [יש לו] כפרה.

תדע שכן הוא, דכתיב [שכן נאמר]: "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ" (תהלים עט, א–ב), וצריך להבין מאי [מה משמעות] המלה "עבדיך" ומאי [ומה משמעות] המלה "חסידיך"? לאו [האם לא] תפרש כך: "חסידיך" הם חסידיך ממש, שהם יראי ה' תמיד, ו"עבדיך" הם הנך [אלה] דמחייבי דינא דמעיקרא [שהיו חייבים בדין מתחילה] משום חטאותיהם, וכיון דאיקטול [שנהרגו] — קרי להו [הריהו קורא להם] "עבדיך", משמע שמתוך שנהרגו נתכפרו להם עוונותיהם.

אמר ליה [לו] אביי ודחה את דבריו: מי קא מדמית [האם אתה יכול להשוות]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara suggests: Come and hear a proof from what was taught with regard to the verse: “In his eyes a vile person is despised, but he honors them that fear the Lord” (Psalms 15:4). This is referring to Hezekiah, king of Judea, who dragged the bones of his father, Ahaz, on a bier made of ropes, and he did not bury Ahaz in a manner befitting a king in order to disgrace him for his sinful conduct. And if the eulogy and other funeral rites are meant to honor the living, what is the reason that he acted this way, in a manner that brought disgrace upon himself and all of the Jewish people?

The Gemara answers: Hezekiah did this so that his father would achieve atonement for his sins through his disgrace. The Gemara asks: Can it be that for his father’s atonement they would defer the honor of all of Israel, who would have been honored by a proper eulogy for their late king? The Gemara answers: It was satisfactory to the people of Israel themselves to forgo their honor for him in order that their former king achieve atonement for his sins.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Before he died, Rabbi Yehuda HaNasi said to his disciples: Do not eulogize me in the small towns that you pass as you take my body out for burial, but eulogize me only in the larger cities. And if you say that a eulogy is delivered in honor of the living, what difference does it make to him if he is eulogized also in the smaller towns? The Gemara answers: He thought that the people of Israel would be more greatly honored through him if they gathered together for the eulogies in the larger cities.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one left his deceased relative unburied overnight for the sake of his honor, e.g., in order to bring him a coffin or shrouds, he does not transgress the prohibition of “his body shall not remain all night.” What, is it not referring to the honor of the deceased? The Gemara answers: No, it is referring to the honor of the living relatives of the deceased.

The Gemara asks: But can it be that due to the honor of the living, they allow the deceased to remain unburied overnight? The Gemara answers: Yes, as when the Merciful One states: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him that day” (Deuteronomy 21:23), it teaches that the prohibition applies only to cases similar to that of a person whose body is hung after his death, who suffers degradation when his corpse is left hanging overnight. But here, since the deceased does not suffer degradation when the funeral is delayed, as the delay is in order that the burial will be performed with greater dignity, there is no violation of the prohibition, and he may be left unburied overnight.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: If one left his deceased relative unburied overnight for the sake of his honor, for example, in order to assemble the people from the neighboring towns for the funeral, or to bring him professional lamenters, or to bring him a coffin or shrouds, he does not transgress the prohibition of “his body shall not remain all night,” as anyone who acts in such a manner does so only for the sake of honoring the dead. This indicates that the eulogy and other funeral rites are performed to honor the deceased. The Gemara rejects this argument: This is what the baraita is saying: Anyone who acts in such a manner for the sake of honoring the living does not transgress the prohibition, as there is no degradation of the dead.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Natan says: It is a good sign for the deceased when he is punished after his death and does not receive an honorable burial or eulogy, as his lack of honor brings him atonement for his sins. For example, if the deceased was not eulogized, or if he was not buried, or if a wild animal dragged his corpse, or if rain fell on his bier, this is a good sign for the deceased. Learn from the baraita that a eulogy is delivered for the honor of the dead, so that when he is deprived of this honor, he achieves atonement for his sins. The Gemara affirms: Learn from the baraita that this is so.

§ The mishna teaches that they would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot, but rather in one of two special graveyards set aside for those executed by the court. The Gemara explains: And why is all this necessary? It is necessary because a wicked man is not buried next to a righteous man. As Rav Aḥa bar Ḥanina says: From where is it derived that a wicked man is not buried next to a righteous man? As it is stated: “And it came to pass, as they were burying a man, that behold, they spied a raiding party; and they cast the man into the tomb of Elisha; and as the man came there, he touched the bones of Elisha, and he revived and stood up on his feet” (II Kings 13:21). The man, who was not righteous, was miraculously resurrected so that he would not remain buried alongside Elisha.

Rav Pappa said to Rav Aḥa bar Ḥanina: What proof is there from here? Perhaps the man was resurrected in order to fulfill Elisha’s request of Elijah: “I pray you, let a double portion of your spirit be upon me” (II Kings 2:9), as now Elisha resurrected two people, the son of the Shunammite woman and this man, as opposed to Elijah, who had resurrected only one person? Rav Aḥa bar Ḥanina said to Rav Pappa: If so, there is a difficulty, as is this a reasonable explanation in light of what is taught in a baraita: The words “and stood up on his feet” indicate that he arose, but he did not go to his home. The man did not in fact live again but for a moment, indicating that he was resurrected not in order to fulfill Elisha’s request for a double portion of Elijah’s spirit, but in order to prevent the disgrace of having a wicked man buried next to Elisha.

The Gemara asks: But if so, with regard to the verse: “I pray you, let a double portion of your spirit be upon me,” where do you find that Elisha resurrected a second person? Rabbi Yoḥanan said to him: That request was fulfilled when he cured Naaman’s leprosy (see II Kings, chapter 5), an affliction that is considered to be equivalent to death, as it is written with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not be as one dead” (Numbers 12:12).

The mishna teaches that two graveyards were established for the burial of those executed by the court, one for those who were killed by decapitation or strangulation, and one for those who were stoned or burned. The Gemara explains: Just as a wicked man is not buried next to a righteous man, so too an extremely wicked man, i.e., one who committed a grave offense is not buried next to a less wicked man, i.e., one who committed a less severe offense. The Gemara challenges: If so, let them establish four different graveyards, one for each of the different modes of judicial execution. The Gemara answers. It is learned as a tradition that there are two graveyards for those executed by the court, and no more.

§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and he then became an apostate and subsequently retracted his apostasy, despite his retraction, since the offering was rejected from being sacrificed while he was an apostate, it shall remain rejected.

It was also stated that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and he then became insane, and later he regained his sanity, the animal that he had dedicated as a sin-offering may not be sacrificed. Since the offering was rejected from being sacrificed while he was insane, it shall remain rejected.

The Gemara explains: And it was necessary for Rabbi Yoḥanan to teach us this halakha in both cases. As, had he taught us only the first halakha, with regard to the apostate, I would say that only in that case is the animal rejected forever, because the owner actively rejected himself when he became an apostate. But in this case of insanity, where the owner was rejected automatically, not of his own choice, I would say that he is considered as one who is asleep, so that as soon as he regains his sanity, his offering is once again fit.

And had he taught us the halakha only in this second case of insanity, I would say that only in that case is the animal rejected forever, because it was not in the owner’s power to regain his sanity, as one who is insane cannot cure himself. But there, with regard to an apostate, who has the power to retract his apostasy, I would say that his animal is not permanently rejected. It was therefore necessary to teach us the halakha in both cases.

Rav Yosef said: We, too, learn a similar halakha in a baraita: If consecrated items were found in an idolatrous city, they are not destroyed together with the rest of the property of the city. Animals that had been consecrated to be offered on the altar must be left to die, and property that had been consecrated for Temple maintenance may be redeemed and is then desacralized. And we discussed it: Why must the animals that had been consecrated for the altar be left to die? Once the idolaters are killed, they achieve atonement, and therefore it should be possible to sacrifice their offerings to the Most High. Is it not the case that the animals must be left to die because we say: Since they were rejected when their owners engaged in idol worship, they remain rejected even after their owners achieve atonement for their sins with their death?

Abaye said to Rav Yosef: Do you maintain that one who dies in his state of wickedness without repenting achieves atonement? This is not the case, as one who dies in his state of wickedness without repenting does not achieve atonement, as Rav Shemaya taught in a baraita: The verse states with regard to the priests: “There shall none be defiled for the dead among his people, but for his kin that is near to him, for his mother, and for his father” (Leviticus 21:1–2). One might have thought that even if his father had become an apostate and separated himself from the ways of the community, his son the priest shall become ritually impure in order to bury him. Therefore, the verse states: “Among his people,” which teaches that a priest may become ritually impure only for one who performs the actions of his people, that is, one who conducts himself as a Jew. This indicates that one who dies in his wickedness without repenting does not achieve atonement.

Rava said to Abaye: Are you comparing one who was killed in his state of wickedness to one who died in his state of wickedness? An unrepentant sinner who died in his state of wickedness does not achieve atonement, since he died a natural death and there was nothing to bring about his atonement. But a transgressor who was killed in his state of wickedness achieves atonement, even without repentance, since he did not die a natural death, but rather he was executed.

Know that this is so, as it is written: “A song to Asaf. O God, nations are come into Your inheritance; they have defiled your Holy Temple; they have laid Jerusalem in heaps. The dead bodies of Your servants they have given to be food to the birds of the sky, the flesh of Your pious ones to the beasts of the earth” (Psalms 79:1–2). What is the meaning of “Your servants” and what is the meaning of “Your pious ones”? Is it not so that the term “Your pious ones” is referring to literally, Your pious ones, those who had always feared God; whereas “Your servants” is referring to those who had initially been liable to receive punishment for their sins, but once they were killed, they are called “Your servants”? This indicates that a transgressor who was executed achieves atonement even without repentance.

Abaye said to Rava: Are you comparing

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה כלומר חבוט הקבר מכפר למאי נפקא מינה כגון דפקיד לא תקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה ת"ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי כפרה בעי ודחי' אין דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו' וסוגיא סלקא דמשום כפרה:

איבעיא להו הספדא דיקרא דחיי או יקרא דשכבי היא למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוני אי נמי לאפוקי מיתמי שכר הספדנין אם הוא יקרא דשכבי מפקינן ואי לאו לא ופשטנא יקרא דשכבי הוא ת"ש ויבא אברהם לספוד לשרה ודחי' שרה גופה ניחא לה לאיתיקר בה אברהם ת"ש לא יספדו ולא יקברו כו' ת"ש נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים ואי אמרת יקרא דחיי הוא אמאי עבד הכי ואמרינן כי היכי דתיהוי כפרה לאבוה ת"ש בשלום תמות כו' ת"ש אמר להם ר' אל תספדוני בעיירות ת"ש הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין או (למקוננות) [להביא לו מקוננות] לשמע עליו עיירות אינו עובר עליו שכל מה שעושה לכבודו של מת הוא עושה כו' ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו כיצד לא נספד ולא נקבר או חיה גוררתו או גשמים זולפין על מטתו זהו סימן יפה למת שנפרעין ממנו אחר מטתו ש"מ יקרא דשכבי הוא ש"מ:

לא היו קוברין אותו בקבורת אבותיו כו' לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ומנא לן שנא' ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וגו' ודחי' ודילמא לא החיה הקב"ה אותו האיש המת שנגע בעצמות אלישע אלא כדי לקיומי ביה ברכת אליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי א"כ היינו דתניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך אלא ש"מ שלא יהא קבור רשע אצל צדיק אבל אלישע החיה בן השונמית וריפא צרעת נעמן ששקולה כמת שהצרוע חשוב כמת כדכתי' אל נא תהי כמת וגם כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל:

סוגיא דשמעתא מת מתוך רשעו מיתתו לא הויא לו כפרה וכן אפילו נהרג מתוך רשעו אין לו כפרה עד דמטיא ליה צערא דקברא ומשום הכי אין חיוב אבילות בקרוב והנהרג שדין אבילות משיסתם הגולל חיילא אבילות ועת סתימת הגולל עדיין רשע ואינן חייבין להתאבל על רשע. מתי הויא ליה כפרה בעת דחזו צערא דקברא הואיל ונדחית האבילות נדחית לגמרי כדתנן לא היו מתאבלין עליהן אלא מתאוננין שאין אנינה אלא בלב ואקשי' אי הכי דמדחזו צערא דקברא איכפר להו למה ליה עיכול דקתני נתאכל הבשר מלקטין לעצמות וקוברין אותן ושנינן דמההיא שעתא מסרח ולא אפשר לאפוקי מקברא. אבל הרוגי מלכות כיון דשלא כדין נהרגין מיד הויא להו כפרה מדכתיב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ וק"ל חסידיך חסידים ממש עבדיך הנך הוא דמחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרי לה עבדיך ש"מ הריגה כפרה ליהוי:

א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה ידחה וכן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה:

ממה שכתבנו במשנה שלא היו קוברים אותם בקבורות אבותיהם אתה למד שאין קוברין רשע אצל צדיק ורמז לדבר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו ודרשו בו על רגליו עמד לביתו לא הלך וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל שהרי קברות היו מתוקנין לנסקלין ונשרפין ולנחנקים ונהרגים:

מי שאכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאתו ונשתמד לאחר הפרשתו וחזר בו הרי זה חוזר ומקריבו ואינו צריך להפריש קרבן אחר שאין בעלי חיים נדחין וכל שכן בנשתטה בנתים וחזר ונשתפה וכן הדין בעולות ושאר קרבנות וכבר ביארנוה במסכת הוריות י"א א':

עיר הנדחת שהיו בתוכה קדשים אין שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים וכיצד עושים קדשי מזבח ימותו ולא סוף דבר חטאת שאף כל שאר חטאות שמתו בעליה למיתה אזלא אלא אף שלמים ועולות זבח רשעים הוא ואין להקריבו קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ ישרפו:

כל הרוגי בית דין שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בתשובה במיתתן אין מיתתן מכפרת וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות אבל התשובה אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש מכפרת ונותנת לו מדור לפי כבודו כמו שבארנו בחבור התשובה:

הפורשים מדרכי צבור ר"ל שפירקו מעליהן עול מצות וכן המינין והמשומדין והאפיקורסים והמסורות אין מתאבלים עליהם כלל וכן הכהן אינו מיטמא עליהם שנאמר בעמיו בעושה מעשה עמיו:

פיסקא ולא היו קוברין אותן בקבורת אבותיהן כו' שמעתא דר' חמא בר' חנינא פשוטה היא:

אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה הקרבן משהמיר כדתניא מעם הארץ פרט למומר כדאיתא בהכל שוחטין ובפ"ק דהוריות אף משחזר בו ידחה וימות וכן האוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה משנשתטה דלרצונו כתיב אף משנשתפה ידחה. וצריכא דאי אשמועינן המיר משום דאיהו דחה נפשיה אבל נשתטה דממילא מידחי אימא כישן דמי שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור דלרצונו כתיב ואפ"ה כי מיתער מיהת לא מידחי ואי אשמועינן נשתטה דאידחי ליה לגמרי שהרי אין בידו לחזור אבל המיר דיש בידו לחזור אימא לא דחוי לגמרי צריכא. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא גבי עיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו בשלמא חטאות ימותו דהויין להו חטאת שמתו בעליה אלא נדרים ונדבות ליסקו לגבוה ולא מצית למימר משום דהוו להו רשעים דהא כיון דאיקטול הויא להו כפרה אלא משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו. ודחי ודילמא משום דהוה ליה זבח רשעים דאע"ג דאיקטול כיון דמתוך רשען מתו לא הויא להו כפרה. ואי קשיא לך מתני' דקתני שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא וכי תימא התם כיון דהתודה לאו מת מתוך רשעו הוא והכא בעיר הנדחת ליכא ודוי דהא כולהו כחדא מתקטלי בסייף ולא משהו להו כי היכי דלא ליערקו מינייהו והא בהדיא קתני שכן דרך כל המומתין להיות מתודין דאי מההיא מתני' הוה אמינא הני מילי לעה"ב לכשיחיו מתים ואלו אביי כי קאמר כל זמן שהוא מת קאמר. דתאני רב שמעיה לאביו ולאמו יכול פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא להם ת"ל לנפש לא יטמא בעמיו בעושה מעשה עמיו כי אם לאביו ולאמו אלמא כי שרא ליה רחמנא לאיטמויי לאביו ולאמו בעושה מעשה עמיו ואי אמרת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה הני כיון דמיתו להו הויא להו כפרה ואמאי לא מיטמא להו. אמר ליה רבא לאביי מאי קא מדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכאורחיה קא מיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קא מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב נתנו כו' חסידך חסידים דמעיקרא עבדיך הנך דמיחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך אלמא נהרג מתוך רשעו הויא ליה כפרה. ודחי ליה אביי ומאי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין כו' תדע דהרוגי ב"ד לא הויא להו כפרה במיתה דתנן לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן ואי ס"ד כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברינהו בקברי אבהתייהו. ומפרקי' מיתה וקבורה בעינן כי היכי דלחזו צערא דקברא פורתא ואע"ג דהא ברירנא לעיל דקבורה משום בזיונא הוא מ"מ לא סגיא דלא הויא ליה כפרה בצערא דקברא ולעולם אימא לך הרוגי ב"ד הויא להו כפרה במיתתן וכי קתני קדשי מזבח ימותו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו הוא:

נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה כו' מפורש בחדושינו (סוף פרק כ' דמכות וע"ש):

ויקם על רגליו. פירש"י אותו הנקבר נביא שקר היה כו' ולמאי דמסיק על רגליו עמד ולא הלך לביתו היינו שקברוהו אחר כך בניו אצל קבר עדו הנביא כמפורש בקרא מיהו גם אם ראה זה במדרש שזהו הנביא שקר שהשיב את עדו הנביא הוא תמוה דכיון דהיה רשע ולא הוכשר אצל המקום לקברו אצל אלישע הצדיק איך הוכשר אצל המקום לקברו אצל עדו הנביא אמת וצדיק כמ"ש וקברתם אותי בקבר אשר איש אלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו עצמותי וכן עשו לו כמ"ש גבי מעשה דיאשיהו וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון ויש ליישב דלא קאמר אלא אצל עצמותיו הניחו עצמותי דהיינו אחר שנתעכל הבשר דאז נתכפר הרשע כדתנן במתני' נתעכל הבשר מלקטין עצמותיו וקוברין אותן במקומן וכדמפרש בגמרא לקמן אבל לגבי אלישע נקבר ההוא נביא שקר מיד אחר מותו:

ויהי נא פי שנים ברוחך וכו'. ומתקיים ביה ברכתא דאליהו שהלך לביתו והוליד בן כדאיתא במדרש והביאו הרד"ק שלום בן תקות שהלך לביתו והוליד את חנמאל ע"ש:

חסידיך ממש ועבדיך הנך דחייבי דינא דמעיקרא כו'. ולכך שינה לומר גבי עבדיך מאכל לעוף השמים דאע"פ שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו כדאמרינן פרק אלו נערות ויש מהן דחייבין דין סקילה ואמרי' דכל הנסקלין נתלין והיינו מאכל לעוף שמים לא לחיתו ארץ וק"ל:

בתוס' ד"ה אימא כישן וכו' אלא כלומר כישן דמי דאפילו דלא הוי חזי אין ראוי להיות דהוי ר"ל דבישן אפילו אם תמצא לומר דהוה דינא דלא מקרי חזי בשעה שהוא ישן מ"מ סברא הוא דאח"כ חוזר לכשרותו לא נקרא דחוי משום דממילא מיתער וק"ל:

ד"ה הואיל ונדחו ידחו רב יוסף ס"ל כר' יוחנן דמפרש טעמא בחלק משום דזבח רשעים תועבה וכו' ר"ל כר' יוחנן דמפרש הטעם דקדשי קדשים ימותו הוי משום דלא חזי להקרבה דנקראים זבח רשעים ולכך דייק רב יוסף שפיר אי אמרת בשלמא דאמרי' וכיון דאדחו אדחו לכך ימותו דכיון דבשעת עבירה היו נקראים זבח רשעים ונדחו מהקרבה אע"ג דהשתא בתר דאיקטול לא הוי זבח רשעים דנתכפרו אפ"ה כיון דאדחו אדחו אבל אי לא אמרינן כיון דאידחו אידחו א"כ אמאי ימותו הא השתא לאחר דאקטול לא הוה עוד זבח רשעים כיון דאתכפור אבל לר"ל דמוקי מתני' בקדשים קלים וכו' דהוו ממון בעלים ומן הדין היו להם לישרף כשאר ממון עיר הנדחת שהיא בשריפה לאחר דאקטולי אלא משום כבוד שמים אין נשרפין ולכך ימותו לא היה יכול רב יוסף למידק כלל דאין הטעם משום דהויא כלל וק"ל:

בא"ד וקצת תימה גבי המיר דתו וכו' לא יועיל רעיה וכו' ד"ל דגבי נשתטה או המיר דתו אמרינן הואיל ונדחה נדחה דמשמע דאינו נקרב אלא ירעה עד שיסתאב ויפול בו מום ומוכרים אותו והדמים יפלו לקרבנות וגבי עיר הנדחת קתני ימותו דאפילו הדמים נדחין ומאי שנא האי מהאי נימא נמי דגבי נשתטה או המיר דתו לא יועיל רעיה כמו בעיר הנדחת כיון דבתרווייהו חד טעמא משום דכיון דאדחו אדחו:

רש"י בד"ה על מטה כו' מעשה עמך נבזה כו' הכל דבור אחד:

בד"ה אבל התם דיש בידו לחזור הס"ד:

בד"ה היו בה כו' תועבה ואם קדשי כו' הכל דבור אחד:

בד"ה יכול פירשו אביו ואמו של כהן הס"ד:

בד"ה יטמא כו' וגו' בעושה מעשה עמיו כו' כצ"ל והד"א:

רש"י ד"ה הואיל ונדחה. כדתניא מע"ה כו'. ולקמן כ' משום זבח רשעים תועבה ונראה דזבח רשעים אינו אלא בקרבנות נדבה אבל חטאת חובה לא מימעיט אלא מדרשה דע"ה. וכן מתבאר בדבריו חולין (ה ב) ד"ה דלאו חיובא:

רש"י ד"ה יטמא. ת"ל לנפש ל"י בעמיו. אבל בתו"כ ראיתי שדורש זה מבעמיו דלא יטמא בעל ומבעמיו דלנפש דריש למעוטי מת מצוה ורש"י בפיה"ת שפי' תרוייהו למעוטי מ"מ תמוה ועמש"כ בערכין (דף ד) בס"ד:

רש"י ד"ה על מטה וכו' וביזהו לעין כל. עי' תשובת מהר"י לבית לוי כלל ה' סימן מ"ט:

בגמרא וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק: ק"ק מאי מקשה כ"כ למה הא גמרא גמירי ליה דב' קברות לב"ד כדאמרינן בסמוך וי"ל דהמקשן סבר דע"כ לאו משום האי הל"מ הוא דא"כ למה קוברין אותו בקברות אבותיו אחר שנתעכל הבשר והיינו דדייק וכל כך למה ולא מקשה בפשיטות מ"ש משום דקושיתו הוא למה דוקא כ"כ דהיינו עד שנתעכל הבשר ולא יותר וע"ז מתרץ משום דאין קוברין רשע אצל צדיק והיינו הטעם של הל"מ ולכן כשנתעכל הבשר שנגמרה כפרתו קוברין אותו בקברות אבותיו:

מניין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר: ובחולין (ד"ז) יליף מזה דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן ע"ש וא"ל איך יליף שם כן דלמא מה שהחייהו בנגיעתו משום דאין קוברין רשע אצל צדיק כדאמרינן הכא דא"כ היה לו להשליכו מקברו כשהוא מת ולא להחייהו אי לאו משום דגדולים צדיקים:

מת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה: ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ תקשי מתניתן דלמה קוברין אותו אחר שנתעכל הבשר בקברות אבותיו אע"כ דעכ"פ אחר עכול יש לו כפרה וא"כ למה ימותו קדשי עיר הנדחת נמתין עד אחר עכול. אע"כ דהואיל ונדחה ידחה וא"כ מה השיב אביי וי"ל דאביי סבר דדוקא בשאר מומתי ב"ד אמרינן דנגמרה כפרתן לאחר עכול אבל לא במומתין על עבירות חמורות כגון מומרין ועע"ז ולכן בעיר הנדחת שהם עע"ז סבר דלא נגמרה כפרתן גם לאחר עכול ולהא מייתי ראיה מהא דר"ש דפירשו אבותיו מדרכי צבור שהם מומרין כמש"כ רש"י ובזה א"ש ג"כ למה שהקשו התוס' בד"ה ואמאי דוקא ארב יוסף הא גם בלא ר"י מוכח כתירוצם דאל"כ תקשי מתניתן אהדדי דבמתניתן דהכא קתני דבנתעכל הבשר יש להם כפרה וא"כ למה עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב אע"כ דצריך לחלק בין עיה"נ לשאר מומתי ב"ד:

בעושה מעשה עמו: ק"ק מאי ראיה מהתם הא כל זמן שלא נתעכל הבשר בכל המתים הוי הדין הכי דלא נגמר כפרתן ומאי מייתי ראיה על זה לגבי עיה"נ דמוכח דנקראו רשעים גם לאחר שנתעכל הבשר. והנה הרמב"ם (פ"ב מה' אבל) פסק דאין הכהן מטמא לעצמות אביו והראב"ד שם השיג דאין כן דעת הרי"ף ע"ש דהרי"ף והראב"ד פסקו דמטמא והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש פסקו דאינו מטמא והשתא לשיטת הרי"ף י"ל כיון דקרא דעושה מעשה עמו סתמא בכל הענינים שמטמא לאביו אינו מטמא לפרוש מדרכי צבור והרי בכלל זה ג"כ שאינו מטמא לעצמות אביו אעפ"י שכבר נתעכל הבשר והיינו ע"כ שמומר ועע"ז חמיר משאר עבירות ולכן מייתי אביי שפיר ראיה:

ברש"י ד"ה נבזה. כתיב מי יעלה בהר ה': ט"ס יש וצ"ל ה' מי יגור באהלהך:

בד"ה על מטה של חבלים. דנשיא בעמך כתיב בעושה מעשה עמך: פי' ומזה דרשינן ג"כ כבוד אב כדדרשינן לקמן (דף ס"ו ע"א):

ד"ה היו בה קדשים. ואפילו עולות ושלמי נדבה ימותו: הך נדבה לכאורה מיותר דמה לנו בעולות ושלמים בין חובה לנדבה הא גם עולת חובה מקריבין לאחר מיתה:

בתוספת ד"ה אכל חלב. ועוד דגבי נשתטה א"א לומר: ק"ק דהא אי הוי נקיט דהפריש קרבן אחר שהמיר דת באופן דהוי נדחה מעיקרא לא הוי צריך למינקט כלל הך דנשתטה כיון דאז גם גבי המיר דת לא דחהו בידים דכל דחיותו הוא מה שלא שב עדיין אף שלא חטא מכאן ואילך וא"כ לא שייך צריכותא דהגמ' וכן י"ל אתירוץ קמא דהתוס' דהא אפשר דאינו מומר עוד ואעפ"כ נקרא דיחוי מעיקרא מה שלא שב עדיין דהיינו שלא באה עדיין העבירה פעם אחר לידו שיוכל להזהר ממנה ולעשות תשובה ע"י זה דבכה"ג צריכה תשובתו להיות כדאמרינן בטבח שהוציא טרפה מתח"י לעיל פרק זה בורר:

בד"ה אימא כישן דמי. לאו לגמרי כישן: לכאורה יש ליישב קושיתם גם מה שכתב רש"י בד"ה כישן דמי ככל אדם הישנים בלילה כו' דלכאורה צ"ב דאיך יחשב מה שישן בלילה דיחוי הא בלא"ה אינו ראוי להקריב בלילה דביום צוותו כתיב ועוד י"ל מה טעם יחשב הך דנשתטה דיחוי הא כשהפריש אותו היה לרצונו ואף דעתה אין לו רצון מה בכך דמי יגרע זה מהשולח חטאתו ממדינת הים דמקריבין אותו ולא חיישינן שמא חרט ואין הקרבתו לרצון משום דאמרינן דאוקמינן אדעתו ראשונה וה"נ גבי שוטה נימא כך ועדיף משולח חטאתו ממדה"י כיון דאין לו דעת כלל לבטל דעתו הראשונה ולכן לענ"ד י"ל כיון דאמרינן בערכין (דף כ"א ע"ב) מלמד שכופין אותו יכול יקריבנו בע"כ ת"ל לרצונו ע"ש אלמא דגם לאחר שכבר הפריש הקרבן עדיין בעינן דעתו להקריבה וכיון דהך דנשתטה עדיין לא מסר לנו הקרבן להקרבה א"כ כשנקריב אותו אין זה לרצונו ומזה מייתי הש"ס שפיר דה"א דכישן דמי דהיינו כיון דאם הפריש קרבנו וישן בלילה הרי באותה שעה שישן ג"כ אין לו רצון שימסור לנו הקרבן להקריבו לרצונו ודומה להך דנשתטה ולכן מתורץ ג"כ מה שהעירו התוס' דודאי בכה"ג חשיב ישן דיחוי כיון דעדיין לא מסר להקריבו משא"כ התם שכבר שלח קרבנו להקריב בזה ודאי לא איכפת לן אם ישן בשעת הקרבה או לא כיון דנקרב ע"פ רצונו ששלח אותו והא דבאמת לא דמי לישן היינו משום טעמא אחרינא דקאמר הש"ס דבידו לחזור דהיינו שיכולים להקיצו ולפ"ז יצא לנו דאם לאחר שמסר להקרבה נשתטה אפילו כשהוא שוטה מקריבין אותו כיון דנקרב ע"פ רצונו הראשון:

ד"ה הואיל דאי כר"ל דמוקי לה בק"ק: ק"ק לפ"ז אדמפריך בש"ס לקמן פרק חלק אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן ליתרץ דכרב ס"ל דבעלי חיים אינן נדחין ולכן ע"כ לא יוכל לסבור כר' יוחנן דאל"כ יקשה אמאי ימותו הא כיון דאיקטל הו"ל כפרה:

בא"ד. וקצת תימא גבי המיר דתו או נשתטה: ק"ל מאי קושיא מנשתטה הא בעיר הנדחת אין הטעם אלא משום זבח רשעים תועבה והא זה לא שייך גבי נשתטה ומ"ט לא יועיל בו רעיה וא"ל דקושיתם היא לפי מה שסבר ר' יוחנן דיש דחוי בדמים כדאמרינן בקדושין (דף ז') וא"כ גבי נשתטה כיון דהקרבן נדחה גם דמיו נדחה דז"א דהא פירש"י שם האי יש דיחוי בדמים דנדחה דבר שאינו קדוש רק קדושת דמים אבל לא שנאמר כמו שהוא נדחה גם דמיו נדחה וע"כ צ"ל כן דאל"כ למה צריך ר' יוחנן לקמן פ' חלק לתרץ דזבח רשעים תועבה שייך גם בדמים גם בל"ז ל"ק ירעו כיון דיש דחוי בדמים ומה בין הקרבן גופא לדמיו ולר"ל אפילו לפי האמת יקשה אע"כ דאין זה מקרי יש דחוי בדמים וא"כ מה הקשו התוס' מנשתטה. שוב ראיתי שהריטב"א בקדושין שם הביא בשם התוס' (שאינו לפנינו) דיש דחוי בדמים בכה"ג דנדחה הדמים של קדושת גוף הנדחה והוא הקשה עליהם ע"ש וא"כ י"ל דהתוס' לשיטתם שפיר הקשה מנשתטה אך דלפ"ז קשה עליהם כנ"ל מגמרא דלקמן פרק חלק:

נבזה בעיניו נמאס. בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב וגו' וקחשיב נמי הא: על מטה של חבלים. דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש ה' ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ''ט עביד הכי למה ביזה את החיים: אל תספדוני בעיירות. רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קב.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם: מאי לאו לכבודו של מת. אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא: ומבית ליה למת. תרגומו של מלין: כי אמר רחמנא לא תלין. ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה: לשמע. כמו (שמוא. ל א טו) וישמע שאול לשון אסיפה להספידו: סימן יפה למת. כשנפרעין ממנו בעוה''ז לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך: ש''מ יקרא דשכבי הוא. דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה: ויחי ויקם על רגליו. אותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את. עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחייהו: נא פי שנים. אליהו החיה את המת והיה לו לאלישע להחיות שני מתים והוא לא החיה אלא בנה של שונמית: לא הלך. ואי משום ברכתא דאליהו הוא היכי מקויימת בהכי: וכשם שאין קוברים כו'. לפרושי טעמא דמתני' מהדר דלפיכך נתקנו שתי קברות שאין קוברין נסקלין ונשרפין שהן רשעים חמורים אצל נהרגין ונחנקין שהן רשעים קלים: וליתקין ארבע. דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם: גמרא גמירי לה. הלכה למשה מסיני: הואיל ונדחה. הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים כדתניא מע''ה פרט למומר בשחיטת חולין בפ''ק (דף ה:) שוטה נמי לאו בר כפרה היא דיקריב אותו לרצונו כתיב (ויקרא א): כישן דמי. ככל אדם הישנים בלילה ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו: אבל התם. דיש בידו לחזור: אימא לא. הוי דיחוי: היו בה קדשים. בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה דכתיב (דברים יב) שללה ולא שלל שמים ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו: קדשי בדק הבית יפדו. כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו ומדקתני ימותו ש''מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא דמומר לע''ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרי' בהכל שוחטין (חולין דף ה:): דהואיל ונדחו ידחו. דאי משום זבח רשעים הא כיון דאיקטול אית להו כפרה: יכול פירשו. אביו ואמו של כהן: מדרכי צבור. כגון מומר: יטמא. להם במותם ת''ל (ויקרא כא) לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' בעושה מעשה עמיו יטמא לו ואם לאו אל יטמא אפי' לשארו אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו:

אכל חלב והפריש קרבן. כה''ג נראה ונדחה הוא והוי מצי לאשמעינן רבותא טפי דאפי' המיר דת והפריש קרבן דהוי דחוי ואע''ג דדחוי מעיקרא הוי דחוי כדשמעי' ליה לר' יוחנן בפ''ק דקידושין (דף ז. ושם) גבי בהמה של שני שותפין ורבותא הוא טפי מדחוי מעיקרא כדמוכח בפ' לולב הגזול (סוכה דף לג. ושם) דאפי' מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דחוי והא דנקט הכא כה''ג אורחא דמילתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד גבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשחטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש: אימא כישן דמי. לאו לגמרי כישן דישן חזי אפי' בשעה שהוא ישן כדתנן בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה אלא כלומר כישן דמי דאפי' דלא הוי חזי אין ראוי להיות דחוי משום דממילא מיתער והא נמי ממילא מישתפי: ואמאי כיון דמיקטיל הוה להו כפרה. והא דתנן בחלק (לקמן דף קיא:) אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה''ב הני מילי דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק: הואיל ונדחו ידחו. רב יוסף ס''ל כרבי יוחנן דמפרש טעמא בחלק (לקמן דף קיב:) משום דזבח רשעים תועבה דאי כר''ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ע''כ אין תלוי משום דחויא אלא משום ממונם אבד דהני ממון בעלים הן וקצת תימה גבי המיר דתו או נשתטה לא יועיל בהם רעייה כמו בעיר הנדחת וידחו אפי' דמים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד