סנהדרין מו ע"ב

ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב:
גמ' תנו רבנן אילו נאמר חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה תלמוד לומר {דברים כא-כב} והומת ותלית ממיתין אותו ואח''כ תולין אותו הא כיצד משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח''כ תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים מצות תלייה ת''ר {דברים כא-כב} עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת''ל {דברים כא-כג} כי קבר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ר' יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה ורבנן תלישה לאו כלום היא: כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך כו': תניא אומר ר''מ משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו: אמר ר' מאיר כו': מאי משמע אמר אביי כמאן דאמר קל לית אמר ליה רבא א''כ כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה אלא אמר רבא כמאן דאמר קיל לי עלמא האי מיבעי ליה לגופה א''כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואימא כוליה להכי הוא דאתא א''כ נימא קרא קלת מאי קללת ש''מ תרתי: ולא זו בלבד כו': א''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר עליו בל''ת ת''ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה איכא דאמרי אמר רבי יוחנן משום ר''ש בן יוחי רמז לקבורה מן התורה מניין ת''ל כי קבר תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה א''ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מה''ת מניין אישתיק ולא א''ל ולא מידי אמר רב אחא בר יעקב אימסר עלמא בידא דטפשאי דאיבעי ליה למימר כי קבור דליעבד ליה ארון תקברנו לא משמע ליה ונימא מדאיקבור צדיקי מנהגא בעלמא מדקבריה הקב''ה למשה דלא לישתני ממנהגא ת''ש {מלכים א יד-יג} וספדו לו כל ישראל וקברו אותו דלא לישתני ממנהגא {ירמיה טז-ד} לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו דלישתנו ממנהגא איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה מאי ת''ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב {קהלת ז-כ} אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ת''ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא ליהוי להו כפרה ת''ש לא יספדו ולא יקברו דלא תיהוי להו כפרה איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין ת''ש {בראשית כג-ב} ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם ת''ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא הנך בני יקרא נינהו ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי ת''ש לא יספדו ולא יקברו לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא תא שמע {ירמיה לד-ה} בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא מאי נפקא ליה מיניה הכי קאמר ליה לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

ולא היו הקרובים מתאבלין עליהם שלא נהגו דיני אבילות, כדי שהבזיון שבדבר יהא להם כפרה. ^[118]

אבל אוננין מותר להם להצטער, לפי שאין אנינות אלא בלב בלבד, ואין בכך משום כבוד למת, ולא תימנע כפרתו בשל כך. ^[119]

גמרא:

תנו רבנן: אילו היה נאמר "וכי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית אותו על עץ" הייתי אומר שתולין אותו ואחר כך ממתיתין אותו כלומר שממיתין אותו בתליה ^[120] כדרך שהמלכות עושה. ^[121]

תלמוד לומר "והומת ותלית" לומר לך שממיתין אותו ואחר כך תולין אותו.

הא כיצד? ^[122]

משהין אותו את גמר דינו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, ^[123] וממיתין אותו, ואחר כך תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר כלומר שמיד היה השני מתיר כדי לקיים מצות תליה. ^[124]

ולא היו תולין אותו בבקר שמא יתרשלו ולא יקברו אותו מיד שהרי יש להם זמן כל היום וישכחו ממנו ובינתיים יעבור הזמן, ^[125] ולכן היו תולים אותו סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד. ^[126] תנו רבנן: "ותלית אותו על עץ". שומע אני בין בעץ תלוש בין בעץ מחובר, שאפשר לתלותו גם על עץ המחובר לקרקע?

תלמוד לומר "כי קבר תקברנו". ומכפל הלשון משמע שגם את העץ שנתלה עליו צריך לקבור ^[127]. ומעתה אנו דורשים מי שאינו מחוסר אלא קבורה. שהעץ צריך להיות כזה שאפשר מיד לאחר התלייה לקוברו. דהיינו שהוא תלוש מהקרקע.

יצא זה המחובר לקרקע שמחוסר קציצה וקבורה. שצריך קודם לקצוץ אותו ורק אחר כך אפשר לקבור אותו, שאינו כשר לתלייה.

רבי יוסי אומר: גם אם העץ אינו מחובר אלא רק תקוע בקרקע הוא אינו כשר לתלייה, משום שגם הוא נתמעט מהדרשה הזאת מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה שצריך להוציאו מהקרקע כדי שיוכלו לקוברו.

ורבנן, שמכשירים עץ שתקוע באדמה, סוברים שתלישה לאו כלום היא. שאין כאן חסרון מעשה. ^[128] שנינו במשנה: כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם.

תניא: אומר רבי מאיר: משלו משל, למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת. אחד מהם מינוהו למלך, ואחד מהם יצא לליסטיות.

צוה המלך ותלאוהו את הלסטים.

כל הרואה אותו תלוי אומר: המלך תלוי! מפני שהוא דומה לאחיו המלך.

צוה המלך והורידהו מהתלייה.

כך האדם עשו בדמות דיוקנו של הקדוש ברוך הוא, וזלזול הוא כלפי שמים שיהא אדם תלוי. ^[129]

שנינו במשנה: אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.

ודנה הגמרא: מאי משמע כיצד משמע מ"קללת אלהים" דרשה זו?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: כמאן דאמר כאדם האומר "קל לית" כך הוא משמעות תיבת "קללת", כלומר אינו קל.

אמר ליה רבא: אם כן, הרי שגם "קלני מראשי" פירושו "קל אינו", ואם כן, "כבד עלי ראשי, כבד עלי זרועי" מיבעי ליה למשנה למימר?

אלא אמר רבא: "קללת" משמעו "קל" כמאן דאמר: קיל לי עלמא וזו גם משמעות "קלני מראשי" שראשי קל עלי, כלומר כבד עלי, אלא לפי שאין זה כבוד כלפי מעלה להזכיר כבידות לכן דיבר בכינוי בלשון "קל". ^[130]

והוינן בה: האי מיבעי ליה לגופה! הרי הפסוק "קללת אלהים" אינו מיותר לדרשת "קלני מראשי", שצריך אותו לגופו שהוא נתלה משום שבירך את השם [וממנו למדים לשאר הנתלים]?

ומתרצת הגמרא: אם כן, שהוא בא רק לגופו נימא קרא "מקלל", מאי "קללת"? ועל כרחך שהוא בא לדרוש "קלני מראשי".

ומקשה הגמרא: ואימא כוליה, להכי הוא דאתא!? שמא בא הכתוב רק לדרשת "קלני מראשי", ומנלן לדרוש גם שהמגדף נתלה?

ומתרצת הגמרא: אם כן, נימא קרא "קלת" שהוא לשון "קל", מאי "קללת"?

שמע מיניה תרתי לדרוש גם מלשון קללה.

שנינו במשנה: ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה?

תלמוד לומר "כי קבר תקברנו" בכפל לשון, לרבות כל המתים, ולא רק הרוגי בית דין.

מכאן למדנו למלין את מתו שעובר בלא תעשה. ^[131]

איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מנין שאדם חייב לקבור את מתו? תלמוד לומר "כי קבר תקברנו".

מכאן רמז לקבורה מן התורה. ^[132]

אמר ליה שבור מלכא [מלך פרס ששמו "שבור"] לרב חמא: קבורה מן התורה מנין? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי שתק רב חמא ולא ענה לו כלום.

אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי שמדוע לא השיב לו רב חמא

דאיבעי ליה למימר שהיה צריך לומר לו שהרי נאמר בתורה "כי קבר"?

ומתרצת הגמרא: לכך לא השיב לו רב חמא מכאן, כי היה יכול שבור מלכא להתוכח ולומר, שלא משמע מכאן אלא דליעבד ליה ארון שיקבור את המת בארון, אבל שצריך לקבור אותו בארץ לא שמענו מכאן.

ומקשה הגמרא: היה יכול לומר לו שמריבוי "תקברנו" משמע קבורה בארץ?

ומתרצת הגמרא: לא משמע ליה הגוי אינו מבין שאפשר לדרוש מריבוי של הכתוב. ^[133] ומקשה הגמרא: ונימא מדוע לא הוכיח לו רב חמא מדאיקבור צדיקי מכך שנקברו אברהם יצחק ויעקב?

ומתרצת הגמרא: היה יכול לומר לו שזה היה רק מנהגא בעלמא שנהגו בימיהם לקבור את המת, ולא מצד הדין.

ומקשה הגמרא: היה יכול להוכיח לו מדקבריה הקדוש ברוך הוא למשה הרי שדעתו של הקדוש ברוך הוא הסכימה לכך שחייבים לקבור את המת?

ומתרצת הגמרא: היה יכול לומר לו שזה היה רק דלא לישתני ממנהגא כדי שלא לשנות אצל משה ממנהג העולם.

תא שמע להוכיח שחיוב לקבור את המת, שנאמר בספר מלכים [א' יד יג] שאחיה השילוני אמר לאשתו של ירבעם שבאה לפניו כאשר חלה בנה, שהוא ימות "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו". ^[134]

הרי שחייבים לקבור את המת.

ודוחה הגמרא: אינו מצד חיוב אלא דלא לישתני ממנהגא.

ומביאה הגמרא פסוק מספר ירמיה [טז ד] שנתנבא ירמיה על הרשעים שימותו ולאחר מכן "לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו".

הרי שמן השמים הסכימו למנהג הקבורה.

ודוחה הגמרא: קיללם ירמיה דלישתנו ממנהגא שלא ינהגו בהם כמנהג העולם שקוברים את המתים, ואין מכאן ראיה שהקבורה היא חיוב. ^[135]

איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, האם מטרת הקבורה שאמרה תורה היא כדי שלא יתבזה המת לעין כל שיראו אותו נרקב, או משום כפרה הוא, שיהיה לו כפרה על ידי שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות הארץ? ^[136]

ומבארינן: למאי נפקא מינה אם הקבורה משום בזיונא או משום כפרה?

דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אדם שציוה שלא לקוברו לאחר שימות. ^[137]

אי אמרת משום בזיונא הוא, לא כל כמיניה הוא אינו רשאי לגרום בזיון לקרוביו בכך שלא יקברוהו. ^[138]

ואי אמרת משום כפרה הוא, הא אמר לא בעינא כפרה הרי הוא אינו רוצה בכפרה, וגם אם יקברוהו לא תועיל לו הקבורה לכפרה. ^[139] מאי? ^[140]

תא שמע: מדאיקבור צדיקי שהרי גם צדיקים נקברו.

ואי אמרת משום כפרה, תיקשי, וכי צדיקי לכפרה צריכי!?

אלא ודאי קבורה משום בזיונא.

ודוחה הגמרא: אין! שגם צדיקים זקוקים לכפרה דכתיב [קהלת ז כ] "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ^[141] תא שמע: אמר אחיה השילוני לאשת ירבעם על בנה "וספדו לו כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב" [שלא ציית לאביו לעמוד על המשמר שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים] ויתר בניו לא יבאו לקבר.

ואי אמרת שלכך קוברים כי היכי דתיהוי ליה כפרה למת, אם כן, הנך נמי יתר בניו של ירבעם הרשעים ליקברו, כי היכי דתיהוי להו כפרה כדי שיהא להם כפרה?

אלא ודאי קבורה משום בזיונא ולכן לא איכפת לן שיתבזו הרשעים. ^[142] ודוחה הגמרא: לעולם קבורה משום כפרה. ומכל מקום, האי דצדיק הוא, רק מי שהוא צדיק, תיהוי ליה כפרה. אבל הנך שהם רשעים לא ליהוי ליה כפרה.

תא שמע ממה שקילל ירמיה את הרשעים: "לא יספדו ולא יקברו".

ואם קבורה משום כפרה למה לא יקברו שיהא להם כפרה?

ודוחה הגמרא: דלא תיהוי להו כפרה הואיל ורשעים הם. לכן לא ניחא לקדוש ברוך הוא שיהא להם כפרה, מפני שאפילו על פתח קברם אינם חוזרים בתשובה.

איבעיא להו: הספידא הספד שעושים למת, משום יקרא דחיי הוי, האם הוא לכבוד הקרובים החיים, ^[143] או יקרא דשכבי הוי, לכבוד המתים?

ומבארינן: למאי נפקא מינה? במקום דאמר המת: לא תספדוה לההוא גברא! אם ציוה שלא להספידו. אם ההספד הוא משום כבוד המת שומעין לו, ואם הוא לכבוד החיים, לא שומעין לו, שאינו יכול למנוע מקרוביו את כבודם.

אי נמי: לאפוקי מיורשין אם אפשר להוציא מהיורשים בעל כרחם את תשלום שכר הספדנים כשהם אינם מעונינים שיספידו את קרובם, שאם ההספד משום כבוד המת, כופים את היורשים לכבד את המת ולשלם את שכר הספדנים, ^[144] ואם הוא משום כבוד החיים אין כופים אותם על כך שהרי אינם רוצים בכבוד זה. ^[145]

תא שמע: נאמר "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".

ואי אמרת שההספד משום יקרא דחיי הוא, וכי משום יקרא דאברהם, משהו לה לשרה איך היה מותר לאברהם לעכב את קבורתה של שרה עד שהוא יגיע מהעקידה של יצחק להספידה, מאחר שההספד הוא רק לכבודו? ^[146]

אלא ודאי שההספד הוא משום כבודו של המת, ולכך היה מותר לו לעכב את קבורתה של שרה שהרי זה לכבודה.

ודוחה הגמרא: אף אם ההספד הוא רק לכבודו של אברהם היה מותר לו לעכב את קבורתה כי שרה גופה ניחא לה שתתעכב קבורתה כי היכי דמייקר בה אברהם כדי שאברהם יתכבד על ידי הספדה.

תא שמע: נאמר "וספדו לו כל ישראל וקברו אותו".

ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, וכי הנך בני יקרא נינהו!? הלא כל בית ירבעם הנותרים היו רשעים ומדוע צריך לכבדם על ידי ההספד של אותו בן?

ודוחה הגמרא: אף אם הוא משום כבוד החיים, מכל מקום ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי הצדיקים רוצים שקרוביהם יתכבדו על ידם, ולכן אף שכל בית ירבעם היו רשעים בכל זאת ראוי להספיד את אותו בן הצדיק של ירבעם מאחר שזה רצונו.

תא שמע: נאמר "לא יספדו ולא יקברו".

ואם ההספד משום כבוד החיים, מדוע שלא יספידו את הרשעים, והלא יש מבין הקרובים שהם צדיקים שראוי לכבדם? ודוחה הגמרא: לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא הצדיקים אינם רוצים להתכבד ברשעים, ולכן אין להספיד את הרשעים אף שקרוביהם צדיקים.

תא שמע: אמר ירמיה לצדקיה [ירמיה לד ה] "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך [שהיו נוהגים לשרוף את מטתו של המלך וכל חפציו האישיים לאחר מותו מפני כבודו] והוי אדון יספדו לך".

ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניה מה תועלת לצדקיהו בהספד עליו שירמיה בישרו על כך?

ודוחה הגמרא: הכי קאמר ליה ירמיה: לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך שירמיה בישרו שעם ישראל יתכבד בהספדו כשם שהתכבד בהספד אבותיו ^[147].

הערות

^[118] רש"י. ולא רצה לפרש משום "באבוד רשעים רנה" שכיון שהתודה לפני הריגתו אף שעדיין לא נתכפר לו עד עיכול הבשר או חיבוט הקבר כמבואר בגמרא, מכל מקום, כבר אינו בכלל רשע לענין זה. אך דעת הרמב"ם בפירוש המשנה שהטעם שאין מתאבלין עליהם משום שעדיין לא נתכפר להם עונם ובכלל רשעים הם ובאבוד רשעים רנה ולא אבלות [על פי התוספות יום טוב. וכן הוא להדיא ביד רמה]. וקשה, הרי אם כן היה צריך להיות דינם כפורשים מדרכי הציבור שמבואר ברמב"ם שלא רק שאין מתאבלים עליהם אלא לובשים לבנים ושמחים במיתתם, והרי מבואר במשנה שאוננים עליהם בלב. עיון יעקב. והרא"ש במועד קטן פרק ג [נט] כתב שהרוגי בית דין הם כמו להכעיס שהרי מתירין בהם והם מתירים עצמם למיתה שאומרים על מנת כן אני עושה ואם לא היו עושים רק לתיאבון למה להם לומר על מנת כן אנו עושים, ולכן אין מתאבלין עליהם שבאבוד רשעים רנה.

^[119] רש"י. וביד רמה מפרש שהם אוננים ואסורים באכילת קדשים ומעשר שני משום שאין אנינות אלא בלב וכיון שאי אפשר שלא יצטערו בלבן דין הוא שיאסרו בקדשים ומעשר.

^[120] כך משמע בתורת חיים. ובערוך לנר הקשה, הרי לשון הברייתא "ואחר כך ממיתין אותו" לא משמע כן, וגם איך היה סלקא דעתך לפרש כן שהרי נאמר "וסקלתם באבנים ומתו" משמע שימיתוהו על ידי סקילה. וגם אין לפרש שהייתי אומר שיתלוהו מחיים ואחר כך יורידו אותו כשהוא עדיין חי ויסקלוהו באבנים, שאם כן איך אמר הכתוב "לא תלין נבלתו על העץ" והרי כשתולין אותו הוא עדיין חי? וראה שם מה שביאר. ובחמרא וחיי ביאר, שהייתי אומר שיתלו אותו ובעודו תלוי חי על העץ יסקלו אותו כדי לקיים מצות סקילה.

^[121] היינו מלכות הגויים אבל מלך ישראל אין לו רשות להרוג אלא בסייף ולא בשאר מיתות בית דין ולא במיתות אחרות. המאירי.

^[122] לכאורה קשה, מה שייכות השאלה הזאת להאמור לעיל? ויש ליישב שאם היו תולין אותו כדרך שהמלכות עושה נמצא שאין מצוה אלא להמיתו בתלייה אבל לא להשהותו על העץ, אם כן אפשר לתלותו אפילו בבקר שהרי מיד כשימות יורידוהו ויקברוהו ואין חשש שישכחו אותו שמה, אבל מאחר שנתבאר שממיתין אותו קודם ואחר כך תולין אותו והתלייה היא מצוה בפני עצמה אם כן יש חשש שמא יעכבוהו על העץ לעשות מצוה מן המובחר, וכיצד עושין תקנה שלא יבא לידי שכחה ויעבור בלא תלין. על זה קאמר שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה ומצמצמין את זמן תלייתו שעל כרחם יצטרכו להורידו מיד מן העץ ולקוברו. וראה בערוך לנר שביאר באופן אחר.

^[123] ולא היו גומרים את דינו בבקר וממיתין אותו בערב, משום עינוי הדין. וגם לא היו גומרים את דינו בבקר וממיתין אותו מיד ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה, שמא יתרשלו בו ולא יקיימו בו מצות תלייה. יד רמה.

^[124] כתב ביד רמה: אחד קושר מצד זה ואחד מתיר מצד זה מיד, כלומר ואין מתירו הקושר כדי שלא יהא שהות בין קשירה להתרה ויבאו בו לידי פשיעה ויעברו עליו בלאו, אי נמי שלא יהא הקושר עסוק בקשירה וישכח מצות התרה, אלא אחד עוסק בקשירה ואחד עוסק בהתרה.

^[125] רש"י. ומהרש"ל מפרש שכל הטעם כדי שלא ישהה שם כשהוא תלוי.

^[126] שהרי העשה ד"קבר תקברנו" עוברים מיד בשקיעת החמה. ערוך לנר.

^[127] רש"י. וראה בערוך לנר שצריך לומר שיש כאן שני יתורים, שהרי לקמן דורשת הגמרא מייתור ד"תקברנו" לרבות איסור הלנת שאר מתים. ועוד כתב שמלשון הרמב"ם משמע שהלימוד אינו מהפסוק אלא מסברא כדי שלא יהא לו זכרון רע שיאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני. אך לפי זה צריך לדחוק לשון הברייתא שמביאה את הפסוק "כי קבר".

^[128] הגמרא בחולין [פט א] אומרת שעפר עיר הנדחת אינו נאסר בהנאה משום שנאמר "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת" משמע שרק דבר שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא עפר שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אינו בכלל ושרפת. משמע שגם בעפר שייך תלישה? ותירצו תוס' שיש לחלק שעפר נחשב יותר מחובר בארץ מעץ הנעוץ בארץ. תוס' ד"ה תלישה.

^[129] וביאור הכתוב "כי קללת אלקים תלוי" שהוא זלזולו של מלך שזה תלוי שכל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו "והוא קללני קללה נמרצת". רש"י בחומש.

^[130] רש"י. וביד רמה מפרש "קיל לי עלמא" כלומר שאני כבד והעולם אינו יכול לשאת אתי, כדבר קל שאינו יכול לשאת את הכבד. כך אומרת השכינה קל אני ואיני יכול לשאת את ראשי ואת זרועי שכבדו עלי.

^[131] שמכיון שהוא סמוך ל"לא תלין" שמע מינה שהוא בא לרבות לאיסור הלאו. רבינו חננאל. יש מדייקים מדברי הרמב"ם שעל שאר מתים עוברים רק בלא תעשה, ולא על העשה ד"קבר תקברנו", שזה רק בהרוגי בית דין [ראה לשון הרמב"ם בהערה 114]. ויש חולקים שגם בכל המתים עוברים גם בעשה. ראה אריכות בספר המפתח על הרמב"ם מהדורת שבתי פרנקל הלכות סנהדרין [טו ח]. כתב בשאגת אריה החדשות [ו] שפשטות הכתוב של "לא תלין נבלתו על העץ" הוא שלא ילין את המת כשהוא תלוי על העץ דוקא אבל אם הורידוהו משם אף שלא קברוהו אלא השאירו אותו כך מוטל על הארץ אינו עובר בלא תעשה זו. ורק מריבוי ד"קבר תקברנו" אנו לומדים שהאיסור כולל גם להלין את המת בלי קבורה אפילו לאחר שהורידוהו מן העץ. ואם כן אין לפרש את דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי "מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה" דהיינו שמנין ששאר מתים דינם כתלוי, שהרי בשאר מתים לא שייך לדון רק מצד עצם איסור הלנה בלא קבורה והרי גם בתלוי עצמו עדיין לא ידענו שיש איסור בזה. אלא הפירוש הוא מנין שהלאו של "לא תלין" הוא גם כשמלין אותו אפילו על הארץ בלא קבורה, דלמא האיסור דוקא כשמלין אותו על העץ מן הטעם שנאמר "כי קללת אלקים תלוי" ואם כן אין זה שייך בשאר מתים. ועל זה בא הריבוי של "קבר תקברנו" שגם עצם הלנת המת בלי קבורה בכלל הלאו הוא. ומעתה אין צריך לימוד מיוחד לרבות שאר מתים כי לגבי קבורה אין סברא לחלק בין תלוי לשאר מתים וילפינן זה מזה במה מצינו כמו בכל התורה שלומדים דבר מדבר אם אין על זה פירכא, וגם כאן אנו לומדים מתלוי שאסור להלין את כל המתים בלי קבורה. ובזה ניחא מה שרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי לומד מ"קבר תקברנו" לענין איסור הלאו של "לא תלין" שלכאורה קשה, מנין לו שהריבוי בא על הלאו ועל ידי זה להוציא את הכתוב מפשוטו שהוא דוקא בהלנה על העץ דלמא הריבוי של "תקברנו" בא רק לענין העשה של "קבר" הסמוך לו ואילו הלאו של "לא תלין" הוא רק בהלנה על העץ. אלא משום שלגבי קבורה אין צריך ריבוי מיוחד לשאר מתים אלא מסברא אנו יודעים שאין לחלק ביניהם, ורק לגבי הלאו צריך ריבוי שהוא כולל גם הלנה בלבד בלא קבורה. ועוד כתב השאגת אריה שגם לפי האמת יש איסור מיוחד להלין את התלוי על העץ. והנפקא מינה באיסור זה שאפילו באופן שאינו יכול לקוברו בלילה כגון שסקלוהו ותלוהו בערב שבת סמוך לשקיעת החמה ולא הספיקו לקוברו והרי אין קבורתו דוחה שבת, מכל מקום, צריך להורידו בינתיים מן העץ ולהשאירו מוטל על הארץ, ואם לא הורידוהו עובר בלא תעשה ד"לא תלין נבלתו על העץ". וראה להלן בהערה הבאה בשם רבינו יונה שכתב כעין דברי השאגת אריה.

^[132] שמ"קבר" לבד היינו אומרים שדי שישימנו בארון כמו שהגמרא אומרת להלן בשבור מלכא, והייתור ד"תקברנו" בא ללמד שצריך לקוברו בארץ דוקא. רמב"ן בתורת האדם. וכן כתב הר"ן שמ"קבר" לבד היינו אומרים שדי שיעביר את המת מכנגד פני הרואין כמו שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ", ומ"תקברנו" אנו לומדים שצריך קבורה בקרקע. ולפי האיכא דאמרי אין צריך פסוק מיוחד לרבות שאר מתים, שכיון שטעם הקבורה משום בזיונא או משום כפרה אם כן אין סברא לחלק בין מת למת, ואדרבא אם הקפידה התורה אפילו על בזיונא או כפרה של הנסקל ונתלה, כל שכן של שאר מתים. והלישנא קמא סוברת שלולי הייתור ד"תקברנו", היינו אומרים שרק על הנתלה הקפידה תורה שלא ילינוהו מפני שקללת אלקים תלוי לכן צריך קרא לרבות שאר מתים לאיסור לא תלין. תורת חיים. ורבינו יונה מפרש להיפוך שלפי הלשון הראשון אין צריך ריבוי מיוחד ללמוד שאר מתים, שכיון שנאמר "כי קבר" משמע שאין בית דין פטורין מלאו ד"לא תלין עד שיקברוהו, ולא הקפיד הכתוב דוקא על לינת העץ אלא שדיבר הכתוב בהוה שאין הדרך להוריד את התלוי מן העץ ולהשליכו לארץ. ואם כן אין סברא לחלק בין התלוי לשאר מתים, שבשלמא לענין הלנת העץ יש לומר שהקפיד הכתוב על הנהרג על ידי בית דין כדי שלא יהא נראה מרחוק וישאלו עליו על מה הוא תלוי, אבל לענין קבורה אין סברא לומר שהוא רק בהרוגי בית דין שהרי אין היכר במה שאינו קבור, ובהכרח שהדין של קבורה אמור גם לכל המתים. ואילו האיכא דאמרי סוברים שלולי הריבוי של "תקברנו" הייתי אומר שגם הקבורה נאמרה רק לתלוי שהקפידה התורה עליו יותר משאר בני אדם, וצריך ריבוי מיוחד לשאר מתים. הקשה בבית האוצר [ח"א עמוד כא א] למה צריך קרא ללמד שהמת צריך קבורה הרי מת אסור בהנאה וכל איסורי הנאה טעונין קבורה מלבד אותם שחייב בהם הכתוב שריפה? ותירץ, שמכאן ראיה לשיטת התוס' בבא קמא [י א] ד"ה שהשור שעבד מת מותר בהנאה, ואם כן צריך קרא לעבד שצריך לקוברו. עוד תירץ, שיש נפקא מינה אם רוצה לשרוף את המת, שמצד איסורי הנאה יכול לשורפו שהנקברים מותרים בשריפה מן התורה, ועל כן בא הכתוב לומר שמצותו דוקא בקבורה.

^[133] למדנו מכאן ששימה בארון אינה קבורה, והעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה, ובכלל מלין את מתו הוא ועובר עליו בלא תעשה. ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, ואף על פי כן יפה הוא לקוברו בלי ארון, שקבורת ארץ ממש מצוה היא כצוואתו של רבי, ואפילו בחוץ לארץ. ומה שנהגו חכמי ישראל לקבור בארונות, היינו לאחר שנתעכל הבשר, או שהיו עושים נקבים בתחתית הארון. רמב"ן בתורת האדם. וכן כתב הר"ן שודאי יצא ידי חובתו גם אם קברו בארון בקרקע שעיקר תכלית הענין הוא הקבורה בקרקע שאין לך גניזה גדולה ממנה, וכך היה המנהג בזמן התלמוד לקבור בארון בתוך הכוכים, אלא מפני שהכתוב אומר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" ואמרו בהגדה שהעפר הוא רפואתו של האדם, לכן טוב לקיים בו קבורת קרקע ממש בלי הפסק.

^[134] קשה הרי גם כאן אפשר לומר שיקברוהו בארון, שבשלמא הראיה מזה שנקברו צדיקים הרי נקברו במערה, וכן קבורת משה נאמר "ויקבר אותו בגי" וכן להלן מ"לא יספדו ולא יקברו" כיון שכתוב שם "לדמן על פני האדמה יהיו" משמע שהקבורה היה בתוך האדמה, אבל כאן מה הראיה שמדובר בקבורה ממש?. ערוך לנר.

^[135] קשה אמאי לא הביאה הגמרא מהפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" משמע שצריך קבורה? עיון יעקב.

^[136] והיא הכנעה גדולה שבהיותו חי היה מושל על כל מיני הבעלי חיים. ר"ן. כתבו תוס' שזה ודאי שיש בקבורה משום כפרה, שהרי הגמרא לקמן מז ב אומרת שצער חיבוט הקבר כיפר עליו, אלא השאלה היא שאפילו אם נאמר שיש בקבורה גם בזיונא וגם כפרה, איזה מביניהם הוא העיקר. עוד הקשו תוס' הרי לקמן [מז א] אומרת הגמרא שסימן יפה למת כשלא נקבר, משמע שיש יותר כפרה למת כשלא נקבר מאשר כשהוא נקבר, ואיך אפשר לומר שהקבורה משום כפרה? ותירצו שאין כוונת הגמרא שם שסימן יפה לו שלא נקבר כלל אלא שלא נקבר לפי כבודו. ואין להקשות שאם כאשר לא נקבר כהלכה יש לו כפרה בגלל הבזיון אם כן כשלא נקבר כלל שיש לו יותר בזיון ודאי שיש לו יותר כפרה ואיך אפשר לומר שהקבורה משום כפרה? יש לומר שלמת אין כלל בזיון במה שלא נקבר ושוכב על מטתו בכבוד, ומה שהגמרא אומרת שהקבורה משום בזיונא היינו רק בזיון משפחתו, שלכן אם אמר אל תקברוני אין שומעים לו. תוס' ד"ה קבורה על פי עיון יעקב. וראה הערה 152

^[137] לכאורה קשה מה בכך שהוא ציוה שלא לקוברו הרי יש איסור להלין את המת ולא לקוברו? יש לומר לפי מה שהגמרא אומרת להלן שהאיסור של "לא תלין" הוא רק בדומה לתלוי שיש בו משום בזיון למת אם כן הגמרא מסתפקת שאם יש במניעת הקבורה משום בזיון למשפחה הרי שהוא דומה לתלוי וצריכים לקוברו מן התורה אף אם הוא עצמו מוחל על בזיונו, אבל אם הקבורה רק משום כפרה אם כן באופן שהוא אינו רוצה שיקברוהו אינו דומה לתלוי ואין צריך לקוברו. ערוך לנר. אך לשון הרמב"ם בהלכות אבל [יב א]: אבל אם ציוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבר תקברנו. וראה ערוך לנר ולחם משנה שם בביאור דעת הרמב"ם שלא יקשה עליו מהסוגיא שלנו שמוכח שלמרות המצוה של קבורה עדיין יש מקום לומר שלא יקברוהו כשאינו רוצה. ובסנהדרי קטנה תירץ, את הקושיה דלעיל שהגמרא סוברת כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא ולכן אם טעם הקבורה משום כפרה הרי במקום שלא שייך הטעם אין מחוייבין לקוברו.

^[138] ולהיפוך לא אמר שיהא נפקא מינה אם היורשים אינם רוצים לקוברו, שלפי הצד שהוא משום בזיונא רשאים הם [לפירוש תוס' בהערה 136 שהבזיון הוא רק למשפחה], כמו לקמן בהספידא שהגמרא אומרת את הנפקא מינה הזאת. כי יש לחלק שלגבי הספד הכבוד הוא רק ליורשים שהם הקרובים אליו ביותר, אבל הבזיון שבמניעת הקבורה הוא לכל המשפחה ואין היורשים יכולים למנוע את הקבורה. הרי"ף בעין יעקב. וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם שלפי המסקנא לא נפשטה האיבעיא, ולכן אפילו אם אמר אל תקברוני, קוברים אותו, שספיקא דאיסורא היא. ואפילו אם גם היורשים אינם רוצים לקוברו, מחייבים אותם לקוברו, וכן מת שאין לו קרובים ואמר אל תקברוני אף על פי כן קוברים אותו, משום ש"בזיונא" אין הכוונה רק לבני המשפחה אלא לכל החיים. ועוד שפגם משפחה הוא ואי אפשר שלא יהא בסוף העולם מבני המשפחה אחד שלא יסכים לכך.

^[139] רש"י. וביד רמה הקשה, הרי אם כן כל הרוגי בית דין שמבואר לקמן שיש להם כפרה על ידי מיתתם, והרי הם אינם רוצים כלל בהריגתם ואיך הוא מכפר להם? לכן הוא מפרש שכיון שהוא אינו רוצה בכפרתו אין אנו מחוייבים לעשות לו כפרה ולקברו. ואינו דומה למלקות ומיתת בית דין שאנו עושים לו בעל כרחו, משום שזה אינו רק כדי שיתכפר לו אלא עונש הוא לו על חטאו. הגמרא בכתובות [פד א] מביאה ברייתא שהמוכר את קברו שבאחוזת קברי המשפחה, באים בני המשפחה וקוברים אותו שם בעל כרחו של הקונה משום פגם משפחה. ולכאורה קשה לפי הצד הזה של הגמרא כאן למה יקברוהו בכלל הרי הוא מכר את מקום קבורתו וכאילו אמר שאינו רוצה שיקברוהו? תירצו התוס' שאינו דומה כלל משום שאף על פי שהוא מכר את קברו בכל זאת הוא רוצה שיקברו אותו באיזה שהוא מקום, ולכן חייבים לקוברו. תוס' ד"ה לא. ורבינו יונה מקשה, הרי שם מבואר שמניעת הקבורה יש בה פגם למשפחה, ואם כן נפשטה האיבעיא שקבורה משום בזיונא? ותירץ, ששם ודאי הוא בזיון ופגם למשפחה שקרובם אין לו מקום להיקבר וגם שאדם נכרי יקבר ביניהם, אבל כאן יכול הוא אותו קרוב להיקבר ביניהם אלא שהוא אינו רוצה, וגם אין איש נכרי שיקבר אצלם, ולכן אפשר שאין בזה פגם.

^[140] אין להקשות לפי הצד שמשום בזיונא איך ציוה רבי אלעזר ברבי שמעון לאשתו שלא לקוברו אלא להניחו בעליית הגג [בבא מציעא פד ב] שאף אם הוא מחל על בזיונו וכי לא חס הצדיק על כבוד משפחתו? שיש לומר ששם לא היה בזיון שהרי לא היה מוטל לעין כל והרי אפילו לא ידעו בכלל שהוא מת. ועוד שהרי לא שלטה בו רמה ונמצא שלא היה כלל בזיון. וגם אין להקשות על הצד שמשום כפרה וכי יבעט הצדיק בכפרה? שיש לומר שעשה כן כדי שלא יענשו החכמים על כך שלא יקברוהו בכבוד הראוי לו. ערוך לנר.

^[141] קשה, למה לא הביאו ראיה מארבעה שמתו בעטיו של נחש שכתבו התוס' [נה ב] ד"ה ארבעה שעליהם לא נאמר "אדם אין צדיק בארץ", וכי לא קברו אותם? ערוך לנר.

^[142] ואף לפירוש תוס' [ראה הערה 136] שהבזיון הוא לקרובים, מכל מקום, יש לומר שלא איכפת לן ברשעים שיתבזו משפחותיהם. הרי"ף בעין יעקב.

^[143] הגמרא ביבמות [עח ב] אומרת שדוד שאל באורים ותומים מפני מה בא עליהם הרעב, ונענה בגלל שלא נספד שאול כהלכה. ולכאורה קשה, לפי הצד שהספידא יקרא דחיי הרי ישראל מחלו על כבודם בכך שלא הספידוהו, ומדוע נענשו? מתרצים תוס' שיעשו זאת רק מתוך שחששו להראות לדוד שהם מצטערים על מות שאול. ועוד תירצו שמלך שאני שאף אם בדרך כלל ההספד הוא רק משום כבוד החיים אבל אצל מלך נחשב הדבר לבזיון כשלא מספידים אותו כהלכה. תוס' ד"ה הספידא. והקשה המהרש"א על תירוץ זה אם כן מה מקשה הגמרא לקמן מצדקיהו שאמר לו ירמיה "והוי אדון יספדו לך", והרי גם צדקיהו היה מלך, ולכן ההספד הוא לכבודו? וכתב שלולי דברי התוס' היה אפשר לומר שיקרא דחיי הוא לבני משפחתו של המת והם לא מחלו אצל שאול על כך שלא נספד כהלכה.

^[144] מממון המת. יד רמה.

^[145] וכן יש נפקא מינה בגר שמת אם צריך להספידו שהרי אין לו קרובים ולא שייך יקרא דחיי. ערוך לנר.

^[146] ואין לומר שהשהו אותה משום שלא היה מקום לקבורתה כמשמעות הכתובים שהוצרך אברהם להשתדל על מקום קבורתה, שאם כן היה צריך לומר ויבא אברהם לקבור את שרה, ולמה הזכיר ביאתו של אברהם לגבי ההספד של שרה, משמע שהעיכוב היה בגלל הספדה. מהרש"א.

^[147] וכן זה שהגמרא אומרת בשבת [קנג א] "אחים בהספידא דהתם קאימנא" הוא מטעם זה שניחא לנפטר שיתכבדו בו ישראל. תוס' הרא"ש.

ולא היו מתאבלין (נוהגים מנהגי אבילות) על קרוביהם שנהרגו, כדי שתהא מיתתם כפרה להם, אבל רשאים להיות אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב.

א גמרא לצורך ביאור דין המשנה העוסקת בתלוי מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אילו נאמר בכתוב הלשון "חטא ותלית" הייתי אומר כי תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה שתולה אדם קודם להמתתו, תלמוד לומר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב), כלומר, ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. הא [הרי] כיצד עושים? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו כדינו, ואחר כך תולין אותו. אחד קושר אותו לעץ ואחד מתיר מיד, כדי לקיים מצות תלייה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר "ותלית אותו על עץ" שומע אני בין בעץ תלוש, בין בעץ מחובר לקרקע, תלמוד לומר: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג), כוונתו: על עץ שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה העץ המחובר שמחוסר קציצה וקבורה.

ר' יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה, שלדעתו אף אין משקעים את העץ בקרקע אלא יש רק להשעינו על הקיר. ורבנן [וחכמים] אומרים: תלישה לאו [לא] כלום היא ואינה נחשבת. וחוסר הרמז לתלישה אינו סימן שאין משקעים את העץ בקרקע.

ב שנינו במשנה: כלומר, מפני מה זה תלוי — מפני שבירך (קילל) את ה'. תניא [שנויה תוספתא], אומר ר' מאיר: משלו משל למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים שהיו בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות (להיות שודד). צוה המלך ותלאוהו על עוונותיו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. צוה המלך והורידוהו. וכן לביאור המצוה בתורה, כיון שהאדם נברא בצלם אלוהים, בזיון הוא לה' כשהאדם תלוי.

ג שנינו במשנה, אמר ר' מאיר: שכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי". המלה "קלני" לא היתה מובנת, ושאלו: מאי משמע [מה משמעות ופירוש הביטוי]? אמר אביי, כמאן דאמר [כדעת מי שאומר]: קל לית [אין, אין אני קל], כלומר, כבד עלי ראשי, כבדה עלי זרועי כשצריך לעשות דבר מעין זה. אמר ליה [לו] רבא: אם כן, "כבד עלי ראשי", "כבד עלי זרועי" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר במפורש]! אלא אמר רבא הרי זה כמאן דאמר [כמי שאומר]: קיל לי עלמא [קל עלי העולם], שאומר בלשון נקיה "קל אני" במקום לומר כבד, אף שהיא אותה משמעות.

על עצם דברי ר' מאיר מקשים: האי [המלה הזו, "קללת"] מיבעי ליה [נצרכה לו] לגופה לענין ההלכה שמקלל ה' נידון בתליה, וכיצד דורש אותה לענין זה? ומשיבים: אילו היתה לגופה בלבד, אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "מקלל", מאי [מהו] הלשון "קללת" — בא ללמד כמדרשו של ר' מאיר. ושואלים: אם כן, שאין המלה מכוונת יפה לענין ההלכה, אימא כוליה להכי [אמור, שהפסוק כולו לדבר זה] הוא דאתא [שבא], לדין כבוד הנברא בצלם ולא לדין קללה כלל! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "קלת", מאי [מהו] לשון "קללת" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לדינו וגם למדרשו.

ד שנינו במשנה שלא זו בלבד שהתלוי חייב קבורה בו ביום, אלא כל אדם צריך לקברו ביום מותו אם אך אפשרי הדבר. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו (שלא קברו ביומו) שעובר עליו ב"לא תעשה" — תלמוד לומר: "כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג), מכאן למלין את מתו שעובר ב"לא תעשה".

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון זו, שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: רמז למצוות קבורה מן התורה מניין? — תלמוד לומר: "כי קבור תקברנו", מכאן רמז שיש מצות קבורה מן התורה.

ומסופר: אמר ליה [לו] שבור מלכא [המלך], מלך פרס, לרב חמא: מצות קבורה מן התורה מניין? מה ראיה יש בה שחייבים לקבור את המת ואסור לנהוג בדרך אחרת? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], שלא מצא מקור ראוי לכך. אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי [נמסר העולם ביד הטפשים], דאיבעי ליה למימר [שהיה לו לומר] מקור לדבר מפסוק זה "כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג)!

ומשיבים: היה שבור מלכא יכול לומר לו כי הכוונה דליעבד ליה [שיעשו לו] ארון בקרקע ולאו דווקא קבורה להניחו בו. ואומרים: עדיין יכול היה להוכיח את הדבר מכפל הלשון "קבור תקברנו"! ומשיבים: לא משמע ליה [נשמע לו], לא מסתבר לו ללמוד ממקרא כפול שנראה הדבר רק כשגרת לשון, ולא שיש בכך ללמד דין מיוחד.

ושואלים: ונימא מדאיקבור צדיקי [ושיאמר לו כמקור לדבר ממה שנקברו הצדיקים אברהם יצחק ויעקב]! ועונים: יכול היה לומר שהדבר מנהגא בעלמא [מנהג בלבד] שנהגו אז, אבל לא מצוה לדורות. ושואלים: ושיביא לו ראיה מדקבריה [ממה שקברו] הקדוש ברוך הוא למשה, ומזה ראיה שכך ראוי! ומשיבים: היה יכול לומר שעשה כן הקדוש ברוך הוא כדי שלא לישתני ממנהגא [ישתנה ממנהג כל העולם], אבל אין כל ראיה שחובה היא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה למצוות הקבורה, ממה שנאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו" (מלכים א' יד, יג)! ומשיבים: אף מכאן אין הוכחה אלא, אף שם עשו כן מאותו טעם, שלא לישתני ממנהגא [ישתנה ממנהג העולם ].

ועוד מקשים: והרי בקללה נאמר "לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו" (ירמיה טז, ד), ומכאן ראיה שבדרך כלל, שלא באופן של קללה, ראוי לקבור את המת! ומשיבים: אף מכאן אין ראיה שמצוה לקבור את המת, והקללה היתה דלישתנו ממנהגא [שישתנו ממנהג העולם]. ומפני קשיים אלה לא הביא רב חמא ראיה מן המקרא למצות קבורה.

ה אגב דיון זה מביאים את השאלה שאיבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: חובת הקבורה למת, האם משום בזיונא [בזיון] הוא, כלומר, שלא יתבזה המת בהיותו מוטל על הארץ, או משום כפרה הוא, שמתכפר לו כאשר חוזר לעפרו?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] למעשה, אם נדע מה הוא הטעם? ומשיבים כגון שאמר אדם לא בעינא דליקברוה לההוא גברא [אין אני רוצה שיקברו אותו איש, כלומר, אותי] אי אמרת [אם אומר אתה] כי קבורה משום בזיונא [בזיון] הוא — לא כל כמיניה [אין זה בכוחו למחול על הבזיון], שהרי גם בני המשפחה שותפים בדבר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהוא משום כפרה, הא [הרי] אמר לא בעינא [אין אני רוצה] כפרה, ויכול אדם לעשות בעצמו מה שירצה. אם כן מאי [מה הדין]?

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מדאיקבור צדיקי [שנקברו הצדיקים, אברהם יצחק ויעקב ], ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהטעם משום כפרה, וכי צדיקי [הצדיקים] לכפרה צריכי [הם צריכים]? ועונים: אין [כן], ודאי אף הם צריכים, דכתיב [שכן נאמר]: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), וצריכים הם כפרה על חטאים מעטים שהיו בידם.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שנאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר" (מלכים א' יד, יג), ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה [אם אומר אתה שקבורה באה כדי שתהיה לו] כפרה, אם כן הנך נמי ליקברו, כי היכי דתיהוי להו [אלה גם כן, שאר בני ירבעם, ייקברו, כדי שתהא להם] כפרה! ומשיבים: האי [זה הבן] שצדיק הוא — תיהוי ליה [תהיה לו] כפרה, ואולם הנך [אלה] לא ליהוי להו [תהיה להם] כפרה אף במיתתם.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שנאמר "לא יספדו ולא יקברו" (ירמיה טז, ד), משמע שאין זה משום כפרה, שהרי צריכים הם כפרה ולכך ראוי שייקברו! ומשיבים: אין זו ראיה, כי ייתכן שכוונת הקללה היא שלא תיהוי להו [תהיה להם] כפרה. ואם כן, לא נמצא פתרון לשאלה זו.

ו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה דומה: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי [ההספד, האם כבוד החיים האבלים, הוא, או כבוד המתים הוא]? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] ממחלוקת זו? ומסבירים: כגון שאמר הנפטר לא תספדוה לההוא גברא [אל תספדו לאותו איש, כלומר, לי], אי נמי [או גם כן] לאפוקי מיורשין [להוציא את הממון מן היורשים] את שכר הספדנים. שאם כבוד המתים הוא אפשר להוציא מהם, ואם ההספד כבוד החיים הוא, יכולים הם לוותר על כבוד זה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מכמה מקראות, נאמר "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב) שנראה שהמתינו עד שבא מבאר שבע לחברון, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי ההספד משום יקרא דחיי הוא [כבוד החיים], וכי משום יקרא [כבוד] אברהם משהו לה [ישהו אותה] את שרה ולא יקברוה בשעתה? ומשיבים: שרה גופה ניחא [עצמה נוח] לה בכך כי היכי דמייקר [כדי שייתכבד] בה אברהם, כלומר, יתכן וההספד הוא משום כבוד החיים, אך במקרה זה יש גם כיבוד לשרה, ולפיכך לא התבזתה שרה בציפייתה להספד אברהם, ולא נפתרה איפוא הבעיה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שנאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו" (מלכים א' יד, יג), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משום יקרא דחיי [כבוד החיים] הוא, וכי הנך [אלה], בני משפחת ירבעם, בני יקרא נינהו [כבוד, ראויים לכבוד הם]? ומשיבים: ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי [נוח להם לצדיקים שמתכבדים בהם בני אדם], ומפני שזה רצונם, מספידים אותם, אך ההספד הוא לכבוד הנותרים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שנאמר: "לא יספדו ולא יקברו" (ירמיה טז, ד), ואם ההספד הוא משום כבוד החיים, אם כן מדוע לא יספדו, והלא בנותרים יש צדיקים הראויים לכבוד זה! ומשיבים: לא ניחא לצדיקיא [נוח לצדיקים] דמייקרי ברשיעייא [שהם מתכבדים על ידי הרשעים] ומוותרים הם על הכבוד שחולקים להם על ידי הספד קרוביהם הרשעים.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שנאמר: "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך" (ירמיה לד, ה), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משום יקרא דחיי [כבוד החיים, הנשארים] הוא מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא לו מזה] אם יספדו לו? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], לייקרו ביך [יתכבדו בך] ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך [כפי שהתכבדו באבותיך], כלומר, ותדע עד כמה מכבדים הם אותך אף כעת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the relatives of the executed man would not mourn him with the observance of the usual mourning rites, so that his unmourned death would atone for his transgression; but they would grieve over his passing, since grief is felt only in the heart.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: Were it stated: And if a man has committed a sin worthy of death you shall hang him on a tree, I would have said that first they hang him and only afterward they put him to death, the way the gentile government does, executing the transgressor by hanging. Therefore, the verse states: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death, and you shall hang him on a tree” (Deuteronomy 21:22), teaching that first they put him to death, and only afterward they hang him. How so? They delay the verdict until it is near to sunset, and then they conclude his judgment, and they put him to death, and immediately afterward hang him. One ties him to the hanging post, and another immediately unties him, in order to fulfill the mitzva of hanging the corpse of the executed transgressor.

The Sages taught: From the verse: “And you shall hang him on a tree,” I would derive that the body may be hung either on a tree that has been detached from the ground or on one that is still attached to the ground. Therefore, the verse states: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him [kavor tikberennu] that day” (Deuteronomy 21:23). Based on the doubled verb, it is derived that not only must the transgressor’s body be buried, but the tree on which it is hung must also be buried. As the verse employs the same term to instruct that both must be buried, the verse teaches that the corpse must be hung on a tree that has already been detached from the ground and is lacking only burial, just as the corpse is lacking only burial. This serves to exclude hanging the corpse on a tree that is still attached to the ground and is lacking both cutting down and burial.

Rabbi Yosei says: The tree upon which the corpse is hung is not sunk into the ground; rather, it is leaned against a wall, as the verse teaches that the tree must be lacking only burial. This serves to exclude hanging the corpse on a tree that is lacking both detachment and burial. And the Rabbis say: Detaching from the ground a tree that had already been cut down and was later sunk back into the ground is nothing, i.e., it is an insignificant act.

§ The mishna teaches: That is to say: Were the dead man’s corpse to remain hanging, reminding everyone of his transgression, people would ask: For what reason was this one hung? They would be answered: Because he blessed God, a euphemism for blasphemy, and the name of Heaven would be desecrated. It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: The Sages told a parable: To what is this matter comparable? It is comparable to two brothers who were twins and lived in the same city. One was appointed king, while the other went out to engage in banditry. The king commanded that his brother be punished, and they hanged his twin brother for his crimes. Anyone who saw the bandit hanging would say: The king was hanged. The king, therefore, commanded that his brother be taken down, and they took the bandit down. Similarly, people are created in God’s image, and therefore God is disgraced when a corpse is hung for a transgression that the person has committed.

The mishna teaches that Rabbi Meir said that the phrase “For he that is hung is a curse [kilelat] of God” should be understood as follows: When a man suffers in the wake of his sin, the Divine Presence says: I am distressed [kallani] about My head, I am distressed about My arm. The Gemara asks: From where is this inferred? How does Rabbi Meir understand the word kilelat? Abaye says: When a man is hung after he is put to death, God is like one who said: I am not light [kal leit], meaning: My head is heavy for Me, My arm is heavy for Me. God is in distress when He has to administer punishment. Rava said to him: If so, he should have said explicitly: My head is heavy for Me, My arm is heavy for Me. Rather, Rava said: When a man is hung after he is put to death, God is like one who said: The world is light for me [kil li alma], meaning: I am light, and therefore the world is heavy for Me, and I am in distress.

The Gemara asks: This word “kilelat” is needed for what it itself teaches, namely that a blasphemer is hung after he has been stoned. How, then, can it be interpreted as alluding to God’s distress at the death of a transgressor? The Gemara answers: If so, the verse should have stated: One who curses [mekallel ]. What is the meaning of kilelat? It serves to teach the statement taught by Rabbi Meir. The Gemara asks: If so, say perhaps that the entire verse comes for this purpose, to underscore the dignity of the transgressor, who was created in God’s image, and not to teach the halakha governing a blasphemer. The Gemara responds: If so, the verse should have stated: Lightness [kilat]. What is the meaning of kilelat? Conclude two conclusions from it: Conclude that the blasphemer is hung after he has been stoned, and conclude that God is distressed at the death of a transgressor.

§ The mishna teaches that everyone, not only an executed transgressor, must be buried on the day of his death, if that is at all possible. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: From where is it derived that one who leaves his deceased relative overnight without burying him transgresses a prohibition? The verse states: “But you shall bury him [kavor tikberennu]” (Deuteronomy 21:23), doubling the verb for emphasis. From here it is derived that one who leaves his deceased relative overnight without burying him transgresses a prohibition.

There are those who say that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: From where in the Torah is there a hint to the mitzva of burial? The verse states: “But you shall bury him [kavor tikberennu],” doubling the verb for emphasis. From here there is a hint to the mitzva of burial in the Torah.

The Gemara relates: King Shapur, the monarch of Persia, once said to Rav Ḥama: From where in the Torah is there a hint to the mitzva of burial? What proof is there that the dead must be buried and not treated in some other manner? Rav Ḥama was silent and said nothing to him, as he could not find a suitable source. Rav Aḥa bar Ya’akov said: The world has been handed over to the foolish, as Rav Ḥama should have said to King Shapur that the mitzva of burial is derived from the verse: “But you shall bury him” (Deuteronomy 21:23).

The Gemara explains: In that case, King Shapur could have replied that the verse merely proves that a coffin should be made for the deceased so that he can be placed in it, not that the deceased should be buried in the ground, as the verse could be understood as instructing that the corpse be placed in some sort of receptacle, not in the ground. The Gemara challenges: Rav Ḥama could still have claimed that the mitzva of burial is derived from the doubled verb “you shall bury him [kavor tikberennu].” The Gemara answers: In that case, King Shapur could have replied that he does not learn anything from a doubled verb, which seems to be merely a stylistic choice and not the source of a new halakha.

The Gemara asks: But let Rav Ḥama say that the mitzva to bury the dead is derived from the fact that the righteous forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob, were all buried. The Gemara answers: King Shapur could have said that this was merely a custom of the time, but not a mitzva. The Gemara asks: Rav Ḥama could have derived the mitzva from the fact that the Holy One, Blessed be He, buried Moses, which proves that this is the proper way to handle the dead. The Gemara answers: King Shapur could still have said that God acted in this manner in order not to deviate from the general custom, but this does not prove that burying the dead is a mitzva.

The Gemara suggests: Come and hear a proof that burying the dead is a mitzva, as the prophet Ahijah the Shilonite said about Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him” (I Kings 14:13). The Gemara answers: From here, too, there is no proof, as they may have buried Abijah in order not to deviate from the general custom of the world, and not because they were required to do so.

The Gemara proposes another proof: Jeremiah pronounced a curse upon the wicked, saying: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried; but they shall be as dung upon the face of the earth” (Jeremiah 16:4), which proves that when no curse has been pronounced, the dead should be buried. The Gemara rejects this proof: From here, too, there is no proof that it is a mitzva to bury the dead, as Jeremiah cursed the wicked, saying that they would deviate from the general custom and not be buried. Due to all these difficulties, Rav Ḥama was unable to adduce incontrovertible proof that there is a mitzva to bury the dead.

§ A dilemma was raised before the Sages: Is burial obligatory on account of disgrace, i.e., so that the deceased should not suffer the disgrace of being left exposed as his body begins to decompose, or is it on account of atonement, i.e., so that the deceased will achieve atonement by being returned to the ground from which he was formed?

The Gemara asks: What is the practical difference that arises from knowing the reason that burial is necessary? The Gemara answers: There is a difference in a case where one said before he died: I do not want them to bury that man, i.e., myself. If you say that burial is required on account of disgrace, it is not in his power to waive his own burial, as his family shares in the disgrace. But if you say that burial is required on account of atonement, didn’t he effectively say: I do not want atonement, and with regard to himself one should be able to do as he wishes? What, then, is the halakha?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the fact that the righteous patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, were all buried. And if you say that burial is required on account of atonement, do the righteous need atonement? The Gemara rejects this proof: Yes, even the righteous are in need of atonement, as it is written: “For there is no righteous person on earth who does good and never sins” (Ecclesiastes 7:20), and so even the righteous need atonement for the few sins that they committed over the course of their lifetimes.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the verse referring to Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him, for he alone of Jeroboam shall come to the grave” (I Kings 14:13). And if you say that burial is required so that the deceased should achieve atonement, these too, i.e., Jeroboam’s other sons, should also be buried so that they should achieve atonement. The Gemara rejects this argument: This son, Abijah, who was righteous, should achieve atonement through his death and burial, but these other sons, who were wicked, should not achieve atonement even in death.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the curse pronounced by Jeremiah upon the wicked: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried” (Jeremiah 16:4), which indicates that it is not on account of atonement that burial is required, as were that the case the wicked are certainly in need of atonement, and therefore they should be buried. The Gemara answers: This is no proof, as Jeremiah’s intention might be that the wicked should not achieve atonement. Therefore, the question of whether burial is necessary in order to prevent disgrace or achieve atonement remains unresolved.

§ A dilemma was raised before the Sages: Is the eulogy delivered for the honor of the living relatives of the deceased, or is it delivered for the honor of the dead? The Gemara asks: What is the practical difference between the two possible reasons? The Gemara answers: There is a difference in a case where one said before he died: Do not eulogize that man, i.e., myself. If the eulogy is delivered to honor the deceased, he is able to forgo this honor, but if it is delivered to honor the living, he is not, as it is not in the power of one individual to forgo the honor of others. Alternately, the difference is with regard to whether it is possible to collect the eulogist’s fee from the heirs. If the eulogy is to honor the dead, it is possible to collect this fee from the heirs, even against their will, but if it is to honor the living, they are able to forgo this honor.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the verse that states: “And Abraham came to eulogize Sarah and weep over her” (Genesis 23:2), indicating that Sarah’s funeral was delayed until Abraham returned from Beersheba to Hebron to eulogize her. And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, would they have unduly delayed burying Sarah due to Abraham’s honor? The Gemara rejects this argument: It was satisfactory to Sarah herself that her funeral was delayed so that Abraham could be honored by eulogizing her. Since Sarah herself would prefer that Abraham eulogize her, there was no disgrace in waiting for Abraham to arrive.

The Gemara suggests: Come and hear a different resolution of this dilemma from the verse referring to Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him” (I Kings 14:13). And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, are these people, Jeroboam’s surviving family, worthy of this honor? The Gemara answers: It is satisfactory to the righteous when other people are honored through them. Since that is their wish, they are eulogized even if their wicked relatives are honored as a result.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the curse pronounced by Jeremiah upon the wicked: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried” (Jeremiah 16:4). If you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, why should the wicked not be eulogized, as perhaps they are survived by righteous people who are worthy of this honor? The Gemara answers: It is not satisfactory to the righteous when they are honored through the wicked, and therefore they prefer that a eulogy not be delivered for their wicked relatives.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this dilemma from what Jeremiah said to Zedekiah: “You shall die in peace; and with the burnings of your fathers, the former kings that were before you, so shall they make a burning for you; and they will eulogize you, saying: Ah, master” (Jeremiah 34:5). And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living relatives of the deceased, what difference does it make to him if he is eulogized? The Gemara answers: It is possible that a eulogy is to honor the living, and this is what Jeremiah is saying to Zedekiah: Enjoy the thought that Israel shall be honored through you at your funeral just as they were honored through your ancestors at their funerals.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיצד תולין אותו משקעין את הקורה כו'. ת"ר כיצד עושין משהין עד שקיעת החמה וגומרין (אותו) [את דינו] ומיד ממיתין אותו ואחר [כך] תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה וכשתולין אותו אין תולין אותו אלא בעץ תלוש שצריך לקוברו עמו בתפישתו (ואין) [ואם] מניחין אותו תלוי עוברין בלאו שנא' לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי. כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל השם פי' באין לחקור מה אמר בקללה ויאמרו כך וכך נמצא שם שמים מתברך בכינוי. אמר ר"מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו'. פירש אביי קל לית כלומר אין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו אי הכי כבד עלי ראשי מבעי ליה ופירש רבא קליל לי עלמא כלומר הרוח תשש ונעשית קלה ומעוטה ואקשי' האי קללת מבעי ליה לגופיה ללמד כי המקלל את השם נתלה ודחי' א"כ הוה ליה למיכתב מקלל מדשני קרא וכתב קללת ש"מ מקלל וש"מ נמי רוחו של אדם נכאבת בזמן שנכאב אחד מן האברים ואמרינן ונימא האי קללת להכי הוא דאתא לכדרבא ולא שמעינן מינה דמקלל הוא ופרקינן א"כ הוה למיכתב קלת מאי קללת ש"מ תרתי ש"מ הא דרבא ש"מ דמקלל הוא:

ולא המלין את הנתלה בלבד עובר בלאו אלא אפי' המלין מתו כר' יוחנן דאמר מדכתיב כי קבור שאין ת"ל תקברנו ומה ת"ל תקברנו לרבות שאר מתים ומדסמיך לא תלין ש"מ ללאו הוא דאתא איכא דאמרי אמר ר' יוחנן רמז לקבורת המת מן התורה מדכתיב תקברנו שאין ת"ל תקברנו אלא ללמד שחייב מן התורה לקבורת המת:

א"ל שבור מלכא לרב חמא מנא לכו קבורה מן התורה שתק ולא אמר ליה ולא מידי ואמרינן הוה ליה למימר ליה מדכתיב כי קבור תקברנו ודחי' יכול למימר דעביד ארגז כלומר תתנהו בארון. קבורה בארץ מנא להו שאין ת"ל תקברנו דדריש אנן לא משמע ליה למלכא לימא ליה מדאיקבור אבות ומשה רבינו ואמרינן יכול למימר מנהגא בעלמא הוא וכן הא דכתיב בבנו של ירבעם וקברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר וכן לא יספדו לו ולא יקברו דרך מנהג העולם כי קאמרינן צוואה מנא לן. וק"ל מצוה זו מדרבנן היא:

[מספר תורת האדם: אמר ר' יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין, ת"ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מה"ת. פי' קבורה בקרקע קאמר, ולהאי לישנא מלין את מתו ממש דעובר בלא תעשה דגמר מתלוי גופה וריבויא דתקברנו לגניזת קרקע, והתם תנן א"ל שבור מלכא לרב חמא, קבורה מדאורייתא מנא לכו, אישתיק ולא א"ל ולא מידי, אמר רב חמא בר יעקב איתמסר עלמא בידא דטפשאי, איבעיא לי' למימר כי קבור, ודחינן דעביד ליה ארון, לימא ליה תקברנו, לא משמע ליה לשבור מלכא, אלמא ארון לאו קבורה הוא.
נמצינו למדין, שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברו' אינה קבור', ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, אע"פ כן יפה היה לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה, כצוואתו דרבי ואפי' בח"ל ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות לאחר עיכול הבשר הוה כדאמרינן בירושלמי או שהיו נוקבין ארון לארץ].

[מספר תורת האדם: איבעי להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה להאי גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיני', ואי אמר' משום כפר' הוא, הא קאמר לא בעינא כפרה. ולא איפשטא, הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא, אפי' בעי יורשין נמי דלא ליקברוהו, מוציאין מהן בעל כרחן, ואפי' במת בעלמא דלית ליה קוברין וקאמר דלא תקברוהו אין שומעין לו, דבזיונא דכולה חיי קאמרינן, ולאו משום בני משפחה בלחוד, ועוד דפגם משפחה נמי, דהתם אמרי' ניחא ליה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, ניחא להו לבני משפחה מאי, אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה והכא נמי דכוותה, הלכך קוברין אותו.
והתם תנן (דף מ"ז ע"א) אין קוברין אותן להרוגי בית דין בקברות אבותיהן, אלא שתי קברות מתקינין להן, אחת לנסקלין ונשרפין ואחת לנהרגין ונחנקין, ואמרינן בגמרא כל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהו הם קוברים איש, והנה ראו הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו, וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדאמרי' [מ"ק דכ"ה ע"א] כי נח נפשי' דרב הונא ואסקוה לארץ ישראל אמרו היכי נינחיה גבי ר' חייא, דרב הונא רבץ תורה בישראל ור"ח ריבץ תורה, ובההוא צורבא מרבנן אמרי (שם די"ז ע"א) עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוה למערה דדייני וקבלוה דעביד כרבי אלעאי כו'].

[מס' תורת האדם: איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא, או יקרא דשכבי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוהלההוא גברא, אי נמי לאפוקי מיורשין. ופשטא ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, [מת שלא נספד ולא נקבר וכו'] ש"מ יקרא דשכבי הוא, וכדלא עבדי לי' יקרא הוי ליה כפרה במילתה.
בשאלתות (פ' חיי), מאי לא נספד ולא נקבר, אילימא לא נספד ולא נקבר כלל ההוא ברשעים גמורים הוא שנאמר לא יספדו ולא יקברו אלא לא נספד דרך כבודו ולא נקבר בכבוד עד שיתבזה אלא הספידא יקרא דשכבי הוא ומאי חי' גוררתו שגוררתו חי' קודם קבורה ואח"כ נקבר דאדרב' קבורה אית בה כפרה, כדבעינן למימר קמן.
ונשאל מרבינו האי ז"ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם וסדין פרוש עליו והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו דתניא (ב"ק דף י"ז ע"א) וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה, א"ל ר' נחמי' והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן, אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו קיים זה מה שכתוב בתורה והאידנא דקא עבדינן הכי, אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן, איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן.
וטפי עדיף דלא למיעבד הכי, דאמרינן (מו"ק דכ"ה ע"א) כי נח נפשי' דרב הונא, סבור רבנן לאנוחי ס"ת אערסי', אמר להו רב חסדא, מלתא דמחיים דילי' לא סברה, השתא ניקום ונעביד לי', וכן כי נח נפשי' דר' שמעון רבנן וזקנים נמנעו מזאת, ואם נעשה לאדם גדול וחסיד ויחיד במקומו, אל יהא ס"ת בדבר זה מוטל אלא עומד בתיבה ובדומה לה, והוכיחו מי שישנה בכך.
לגאון, והספד נוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחים את המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל וכשהן מוציאין את המטה, סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין עוד יום אחד בתוך שבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו, בחדש אדר ואלול, וליום שביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית שנים עשר חודש, משכיבים אותו ומבקרין אותו].

המלך אין לו רשות להרוג אלא בסייף לא בשאר מיתות בית דין ולא במיתה אחרת וזה שאמרו כאן הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה לא על מלכי ישראל הוא אומרה אלא על מלכי האומות:

אחר שביארנו במשנה בנתלין שסמוך לשקיעת החמה תולין אותן ומורידין אותן מיד אין גומרין דינם ליהרג בשחרית אלא משהין גמר דינו בכדי שאחר מיתתו יהיו תולין אותו וחמה מתקרבת לישקע ותולין אותו ומורידין אותו מיד לקיים בו מצות תלייה:

עץ זה שתולין עליו צריך שיהא תלוש שאין תולין במחובר שהרי העץ נקבר בתפישתו כמו שהתבאר ונאמר עליו כי קבר וכו' לרבות את העץ ודרשו בו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ומ"מ משקעין היו את העץ בארץ ואע"פ שהוא צריך חפירה אין זה כלום ליקרא חסרון מעשה:

כבר ביארנו שהמלין את מתו דרך התרשלות עובר בעשה ומנין רמז למצות קבורה מן התורה שנאמר כי קבר תקברנו מעתה כל שצוה שלא יקברוהו אין שומעין לו אחר שהיא מצוה ולא עוד אלא שיש בזיון לקרובים כשנבלתו עומדת ומסרחת אפילו היתה בארון ואין שומעין ליבזות קרוביו עליו אבל ההספד כבוד המת הוא ולפיכך אם צוה שלא לספדו שומעין לו ואם לא צוה כן והיו היורשים נמנעים שלא לספדו כופין אותן ליתן שכר המקוננים והמקוננות והחלילים כפי הראוי וכפי המנהג:

זה שבארנו שכל שהלינו לכבודו אינו עובר עליו לא סוף דבר להביא לו ארון ותכריכין אלא לכל צרכי קבורה כן או לכל דבר של כבוד כגון להביא לו מקוננות או להשמיע עליו עיירות וכל כיוצא בזה:

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום בראותו העדר הסדור בין בני אדם בין בחייהם כגון צדיק ורע לו רשע וטוב לו בין לאחר מיתה אם יארע לפעמים שיהא הרשע נקבר בכבוד והצדיק שלא בכבוד שהכל בדין ובמשפט ואם אפני המשקל נעלמים ממנו וכבר ראית בפרק זה מה שהזכירו בשמועת בעיא מיכסא שביאורו על מוכס אחד רשע שמת ובו ביום מת חכם אחד גדול והיו כל בני העיר עוסקין במטתו של חכם ואף קרובי המוכס הוציאו מטתם שלא בכבוד וקפצו עליהם אויבים והניחו את המטות ולאחר שעה חזרו ונתחלפה להם מטה במטה עד שנקבר המוכס בכבוד גדול והחכם שלא בשום כבוד שבעולם ונצטער אחד מתלמידי החכם עד שנתעורר דמיונו ונראה לו רבו בחלום ואמר לו בא וראה שכבודי גדול בגן עדן וקלון אותו האיש מרובה במקומו אלא פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ונענשתי וזה הכין פעם אחת סעודה גדולה למי שמנהו מוכס ולא בא וחלקה לעניים ונפרע לו בכך והוא שאמרו סימן יפה למת שנפרעין ממנו אחר מיתה כגון שלא נספד או שלא נקבר או שנעשה ולא כראוי או שגררתו חיה או שהיו גשמים מזלפים על מטתו וכל כיוצא באלו שהדברים נראין שרוצין מן השמים לענשו מעט כדי שלא יהיה שכרו מקופח לעולם הבא וכל אלו דברים דתיים ראוי להתעורר בהם ולהזהר לבל יפקפק להרהר אחר מדות השם כלל ברב או במעט:

תנו רבנן אלו נאמר כו' הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו במיתה הראויה לו והוא תלוי כדרך שהמלכות עושה ת"ל והומת ותלית מיתה ואחר כך תלייה הא כיצד לא היו תולין אותו שחרית שכיון שיש שהות ביום להורידו פעמים שמתרשלין בו ובאים לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה שכיון שאין שהות ביום ממהרין להורידו שלא יעברו עליו בבל תלין נבלתו. ולא היו גומרים את דינו שחרית והורגין אותו מיד ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה שמא יתרשלו בו ולא יקיימו בו מצות תלייה ולא היו גומרין את דינו שחרית ומשהין אותו להרגו סמוך לשקיעת החמה שנמצאו מענין את דינו אלא משהין את דינו עד לשקיעת החמה כו' אחד קושר ואחד מתיר מיד שאין הדבר אלא לקיים בו מצות תלייה:

תנו רבנן עץ יכול במחובר ת"ל כי קבור מריבויא משמע ליה דאפילו העץ שנתלה עליו נמי בעי קבורה וקא דריש מי שאינו מחוסר כו' ור"י דאמר אין משקעין את הקורה בארץ דריש נמי הכי מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה חפירה במקום שיקוע הקורה כדי להוציאה ורבנן חפירה לאו חסרון מעשה איכא גבי קורה:...

תניא א"ר מאיר למה זה דומה כו' עיקר הא מילתא משום דכתיב נעשה אדם בצלמנו והיא צורת הדעת ואין הקב"ה רוצה לבזות דבר שנברא בצלמו:

מתני' א"ר מאיר בשעה שאדם מצטער מה לשון אומ' כלומר באיזה לשון קובל ויש לפרש מה לשונו אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ואיבעיא לן מאי משמע האי לישנא דקלני מראשי אמר אביי כמאן דאמר קל לית כלומר איני קל והאי קלני לאו קל אני קאמר אלא קל איני כלומר שאני כבד מראשי א"ל רבא א"כ כבד עלי מיבעי ליה אלא אמר רבא כמאן דאמר קליל לי עלמא כלומר שאני כבד ואין העולם כדאי לשאתי כדבר הקל שאינו יכול לשאת את הכבד והכי קאמר קל אני ואיני יכול לשאת את ראשי ואת זרועי שכבדו עלי [ורבינו חננאל ז"ל כתב קל לית כלומר אין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו אי הכי כבד עלי] ראשי מיבעי ליה ופריש רבא קליל לי עלמא כלומר הרוח תששה ונעשית קלה ומעוטה. ומקשי' האי קללה מיבעי ליה לגופיה לאשמועינן דבמקלל קא מיירי אי למאן דדריש כללי ופרטי איצטריך לפרט אי למאן דדריש ריבויי ומיעוטי איצטריך למיעוט. ויש לפרש מיבעי ליה לגופיה כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וראשון עיקר. ומפרקי' א"כ לימא קרא מקלל מאי קללת. ומקשינן תו ואימא כוליה לכדר"מ הוא דאתא ויהיו כל המומתין נתלין ומפרקי' א"כ לימא קרא קלת מאי קללת שמעת מינה תרתי:

מתני' ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו אינו עובר עליו דומיא דתלוי אמר רחמנא דאית ביה בזיון ובגמרא מפרש מנא לן.

לא היו מתאבלין אלא אוננין בלבם ואסורין בקדשים ובמעשר שאין אנינה אלא בלב וכיון שאי אפשר שלא יהו בלבן דין הוא שיאסרו בקדשים ובמעשר דעל כרחך ליכא לאפוקינהו מכלל אנינות ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב (משלי י"א) ובאבד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אנינה שאין אנינה אלא בלב וכיון דדבר שאין נראה הוא התירו להן אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינה אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא ידוה על קרובו. ור"ש ז"ל פירש נתעכל הבשר כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן ולא היו מתאבלין עליהן כדי שיהא בזיונו כפרה עליו אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת שאין אנינות אלא בלב.

דאמר ר' יוחנן משום רשב"י רמז לקבורת מתים מן התורה מנין ת"ל גבי נתלה כי קבור וא"כ מאחר שנאמר כי קבור מה ת"ל תקברנו מכאן רמז לקבורת שאר מתים מן התורה וי"מ דכי קבור משמע ליה בארון ותקברנו משמע בקרקע:

אמר ליה שבור מלכא לרב חמא קבורה מדאורייתא מנא לכו אשתיק. ומקשי' ולימא ליה מדכתיב גבי נתלה כי קבור וילפינן מיניה ומפרקי' משום דהוה יכיל למידחי ליה ההוא דעביד ליה ארגז אבל קבורה בקרקע לא שמעי' מהכא. ומקשי' ולימא ליה מריבויא דתקברנו ומהדרינן ריבויא דתקברנו לא משמע ליה למלכא. ומקשינן ולימא ליה מדאיקבור צדיקי אברהם יצחק ויעקב אבות ואמהות ואי לאו דמצוה היא ל"ל ומפרקי' יכיל למימר ליה ההוא מנהגא בעלמא. ומקשי' לימא ליה מדאקבריה רחמנא למשה ועל כרחיך איכא למיגמר מיני' מפרקינן יכיל למדחא ההוא נמי דלא בעא לשנויא ממנהגא בעלמא:

איבעיא להו קבורה משום בזיונא דחיי הוא כדי שלא יתבזה בו או דילמא כי היכי דתהוי ליה כפרה כשמשפילין אותו תחת הארץ. למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת משום כפרה הוא האמר לא בעינן כפרה וכיון דאיהו לא ניחא ליה אנן לא מיפקדינן למעבד ליה כפרה ולא דמיא הא מילתא למלקיות ומיתות ב"ד דעבדי' בעל כרחיה דהתם לאו משום כפרה בלחוד הוא אלא עונש דענשיה רחמנא משום דחטא ואית דאמרי הא אמר לא בעינא כפרה ואי נמי קברי ליה לא מיכפר ולאו מילתא היא דא"כ כל הנהרגין דאמרי' לקמן דהויא להו כפרה אטו מי ניחא להו דלקטלינהו כי היכי דתיהוי להו כפרה הא בעל כרחייהו קא עבדי ואפי' הכי הויא להו כפרה בהריגתן. ואתינן למפשטה מהאי דכתיב וספדו לו כו' כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר ואי אמרת משום כפרה הוא הנך נמי דהוו רשעים ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה ודחינן האי דצדיק חייס רחמנא עליה למעבד ליה מידי דתהוי ליה כפרה הנך דהוו רשעים לא תהוי להו כפרה:

איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדו' לההוא גברא אי אמרת יקרא דחיי הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת יקרא דשכבי הוא הא אמר לא בעינא יקרא. אי נמי לאפוקי מיורשים מממונא דידהו שכרא דספדני אי אמרת יקרא דחיי הוא אע"ג דלא שבק אבוהון ממונא מפקינן מינייהו אלא אי אמרת יקרא דשכבא הוא [לא מפקי' מינייהו ואית דמפרשי אי אמרת יקרא דשכבא הוא] מפקינן מינייהו בעל כרחייהו מממונא דשכבא אלא אי אמרת יקרא דחיי הוא הא קאמרי לא בעינן יקרא ולא מפקינן מינייהו מאי:

תא שמע ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה מדכתיב ויבא משמע דההיא שעתא לא הוה התם ואשהו לה עד דאתא ואי אמרת כו'. ואסיקנא הספידא יקרא דשכבא הוא. ושמעינן מינה דקבורה משום בזיונא דמיתנא הוא מדקתני לא נקבר דכיון דמיבזי הויא ליה כפרה דאי אמרת קבורה משום כפרה היא דתהוי ליה כפרה בקבורה היכי קתני סימן יפה למת שלא יקבר כלום סימן יפה הוא דלא הויא ליה כפרה. וההיא דמשמע לעיל דמאן דסבירא ליה דמשום בזיונא הוא כי אמר לא תקברוה לא צייתינן ליה משום בזיונא דחיי לעולם משום בזיונא דמיתנא הוא וכל מילתא דאית בה בזיון למת כ"ש דאית בה בזיונא לחיי דחזו ליה וגמרא שבקא להא דרבי נתן לסוף הני תרי בעיי כי היכי דליפשיטנהו לתרווייהו מיניה:

לשני אחים תאומים כו'. ע' בפירש"י ובחומש בפירש"י זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו כו' עכ"ל מפירושו נראה דאין זה רק בישראל ולא בעובדי כוכבים ועל פי הכונה שישראל זרע יעקב הם דמות דיוקנו כדאמרינן בפ' ח"ה אדם הראשון הוא דיוקנו של מקום ויעקב אבינו הוא דמות דיוקנו אבל הרמב"ן כתב על דבריו שאיננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום כו' ולכן צוה יהושע ויורידם מעל העצים כו' עכ"ל והאריך ע"ש ולכאורה דכן הוא דהך דיהושע שהיו ה' מלכים גוים וצוה יהושע להורידם קשה לפירש"י ויש ליישב לפירש"י איכא ב' טעמים בלא תלין נבלתו האחד קללת אלהים תלוי והאי טעמא איכא בישראל ולא בעו"ג ועוד איכא טעמא אחרינא ולא תטמא את אדמתך וגו' כי המת שאינו נקבר הוא טומאת הארץ ההוא טעמא שייך נמי בעו"ג וכ"כ רד"ק בספר יהושע ע"ש:

הספידא יקרא דחיי כו'. כתבו התוספות תימה הא דאמר בפ' הערל כו' ועוד דאפי' הוה יקרא דחיי שאני מלך וכו' עכ"ל וכצ"ל אהא דפרק האורג גבי יהושע שרגש עליהן הר געש להרגן על שלא נספד דאפילו הוי יקרא דחיי מלך שאני דיהושע נמי כמו מלך היה אך קשה לתירוץ זה מאי פריך מהוי אדון יספדו דכתיב גבי צדקיה שהיה מלך ולולי דבריהם נראה יקרא דחיי הוא לבני המת ולמשפחתו וניחא דיהושע ושאול ודו"ק:

בפירש"י בד"ה משהו לה לשרה עד שבא אברהם מעקידת יצחק כו' עכ"ל ובחומש פירש"י ויבא אברהם מב"ש עכ"ל ועיין בזה בדברי הרמב"ן ובדברי הרא"ם באורך:

בא"ד מדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא כו'. דאם לא היו משהין את שרה עד שבא אברהם אלא שבא מיד אחר מיתתה לא הוה ליה להזכיר כלל שבא אברהם ממקום אחר ועוד דלא הוה ליה למיכתב ויבא אברהם לספוד גו' דמשמע דביאתו היה ע"ד זה אלא דה"ל למכתב שבכה וספד אברהם על שרה וגו' אלא שהוצרך ביאתו להזכיר שהיו משהין אותה עד ביאתו כדי להספידה ואין לומר שהיו משהין את ביאתו משום דלא היה לה מקום לקוברה כמשמעות הכתובים שהוצרך אברהם להשתדל מקום קבר דא"כ לא ה"ל להזכיר ביאת אברהם גבי הספד ובכיה אלא גבי קבורה הל"ל ויבא אברהם לקבור את שרה ודו"ק:

ברש"י ד"ה א"כ דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מבעי ליה כצ"ל פי' דרש"י גריס בגמרא אמר ליה רבא אם כן כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי ליה ור"ל א"כ דרשת קללת קל לית כלומר איני קל ואין אתה מכנה משום כבודו של מקום א"כ הכא נמי הא דקאמר קלני מראשי קלני מזרועי גם כן לאו כינוי הוא אלא קלני הוי כאילו אמר קל איני כלומר איני קל א"כ כבד אני מראשי כבד אני מזרועי מבעי ליה:

בתוס' ד"ה קליל וכו' התוס' גורסים בגמרא קליל לי עלמא בב' למדי"ן וע"ז קאמר יש גורסין קל לי עלמא בלמ"ד אחת משום דאמר בסמוך נימא קרא קל בלמ"ד אחד ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות גבי אלהים לא תקלל קאמר נמי בגמרא לכתוב לא תקל אע"ג דבלישנא דבני אדם אין קללה בלא שני למדי"ן ודו"ק:

גמ' שמחוסר תלישה וקבורה כו' קבורה מן התורה מנא לכו אישתיק כו' קברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר דלא לישתני כו' האי דהואי צדיק תהוי ליה כפרה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משהין אותו כו' שמא יתרשלו בקבורתו כו'. נ"ב גם נראה לפרש שלא ישהה ויתלה ודו"ק:

בד"ה ר"י כו' שמחוסר תלישה וקבורה כצ"ל:

תוס' בד"ה קלילי עלמא י"ג קלי כו' כצ"ל. ונ"ב התוס' גורס קלילי ולא קיל לי אלא עושים חד תיבה והוא קלילא שבתלמוד ועל זה כותבין התוס' יש גורסים קלי כלומר בחד למ"ד ודו"ק:

בד"ה לא תקברהו כו' בסוף ס"ט דכתובות כו' כצ"ל:

גמרא מניין למלין א"מ שע"ע בל"ת ת"ל כו'. נ"ל דהלנה היא בעמוד השחר כבקדשים ובשכיר וא"ע בל"ת דל"ת עד שיעבור עליו כל הלילה אבל מ"מ בעשה דכי קבור תקברנו ביום ההוא (דהוא עשה בפ"ע כמו שחשבה הרמב"ם בסה"מ מ"ע רל"א ובריש הל' סנהדרין) עובר בשקיעת החמה ולא ראיתי כעת למי שידבר בזה:

גמ' דלעביד ליה ארון. נ"ב וכדכתיב [ס"פ ויחי] ויישם בארון והתם נמי לא כתיבא קבורה. אלא מהא איכא למשמע נמי מדכתיב [ר"פ ויחי] וקברתני וגו' אלא דאיכא למדחי דניחא ליה בקבורתם דאבות דהכי דייק קרא. אברא מדקפיד אברהם אקבורה דשרה כולא האי ואמר לבני חת תנו לי אחוזת קבר הוה מצי לאתויי וליכא לדחויי משום קבורת אדם וחוה. שזה לא ידע שבור:

שם ת"ש וספדו כו'. נ"ב מצוי הוא בתלמוד שקורין לתנ"ך תורה וע"ל (נ"ב ב') [דצ"א ב']:

מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים (דברים כא, כג) (בראשית א, כז). פירוש האדם יש בו נשמה שנקראת 'צלם אלקים' שיש בה רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים והגוף יש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים מכוונים זה כנגד זה והרי הם נקראים 'שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים' ועל זה אמר 'בְּצֶלֶם אֱלֹקִים' זו הנשמה 'בָּרָא אֶת הָאָדָם' הוא הגוף וכאן לצלם הנשמה קרי ליה בשם שַׂר או מֶלֶךְ ולגוף קרי ליה בשם לִסְטִים.

בגמרא אלו נאמר חטא ותלית ה"א תולין אותו: אף דוהומת צריך לרבנן לעיל לכללא לרבות ע"ז ולר"א לרבויי לרבות שאר הנסקלין מ"מ מיותר הוא דכלל או יתור גם מחטא משפט מות בלא והומת הוי ידעינן:

הא כיצד משהין אותו: ק"ל איך שייך הא כיצד לזה אי ממיתין ואח"כ תולין או איפכא. ונלענ"ד דלכאורה קשה ממנ"פ אהך ברייתא אי הפי' הוא דה"א דתולין אותו וע"י תלייה ממיתין אותו הא ע"כ א"א לומר כן דהא קרא כתיב וסקלתם באבנים ומתו אלמא דמיתתם ע"י סקילה תהיה ועוד דהלשון ואח"כ ממיתין אותו לא משמע כן ואי הפי' דתולין אותו מחיים ואח"כ מורידין אותו כשהוא חי וסוקלין אותו איך כתיב קרא לא תלין נבלתו על העץ הא כשתולין אותו עדיין חי הוא. ונ"ל דפי' הברייתא כך הוא דאי לא הוי כתיב והומת ה"א דמצות הכתוב אינה רק שיתלו אותו ולא קפיד קרא אי תולין אותו קודם סקילתו או אח"כ ולכן שפיר כתיב קרא לא תלין כשתלו אותו אחר סקילה אבל מ"מ ה"א כיון שיכולים לתלותו גם לפני סקילה תולין אותו כן שלא יבא לעבור על לא תלין וע"ז קאמר ת"ל והומת כו' והשתא קאמר הא כיצד עושין שלא יבא לעבור אל"ת או קבר תקברנו לפמ"ש לעיל משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה:

ת"ל כי קבור. מרבוי' משמע ליה דאף העץ בעי קבורה כ"כ רש"י: א"ל הא לקמן דרשינן מהך יתורא דבכל המתים עובר על הלנתן י"ל דתרתי יתורים יש כאן קבר וכינוי כו' דהוי מצי למיכתב תקבר וכתיב תקברנו א"נ דהוי מצי למכתב קבור קבור או תקבור תקבור וכדאמרינן בב"ק (ד' ס"ה) לענין המצא תמצא ובשאר דוכתי. אכן מהרמב"ם (פט"ו מה' סנהדרין) משמע דבאמת הך דרשה דטעון העץ קבורה לאו מקבור אתיא אלא מסברא שלא יאמרו זה הוא העץ שנתלה עליו פלוני אך דלפ"ז צריך לדחוק בפי' הברייתא:

תניא אומר ר' מאיר משלו משל: מדמייתי הך דר"מ הכא משמע דמלשון קללת אלהים תלוי דריש כן וכן כתב רש"י בפי' בפירושו לפ' כי תצא וקשה דהא ר"מ גופא דריש לקמן מקללת מגדף וקיל לי עלמא וא"כ לאו מיותר הוא וצ"ל דתנאי אליביה דר"מ דמאן דאמר דר"מ יליף להך דקיל לי עלמא מקללת באמת לא יליף הך דמשל לב' אחים וכן איפכא אבל מגדף ודאי ידעינן גם להך דרשה דמשלו משל מדכתיב לשון קללה ולא לשון בזוי ש"מ תרתי ולכן לא חש בגמרא להקשות אהך דר"מ האי מבעי לי' לגופיה כדפריך אאידך דר"מ:

מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת: ק"ק והא מקבור תקברנו לא ידעינן אלא עשה ואכתי ל"ת מנ"ל ועוד דלאיכא דאמרי דדריש מיתורא קבורה מנ"ל ל"ת למלין את מתו וי"ל דודאי מיתורא דתקברנו דרשינן קבורה לשאר מתים ג"כ והא דדרשינן מני' ל"ת היינו כמו דדרשינן בפסחים (דף ה' ע"א) מהקישא כל שישנו בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה ע"ש וה"נ דרשינן הכא מהקישא כל שישנו בקבור תקברנו ישנו בלא תלין וכיון דכל המתים הם בעשה דקבור הם ג"כ בלא תעשה דלא תלין והא דאמרינן בב"ק סוף פרק מרובה בי' דברים שנאמרו בירושלים שאין מלינין בתוכה מת אף שבכ"מ אין מלינין משום ל"ת היינו שאפילו לכבודו אין מלינין ואם הוצרכו להלינו מוציאין אותו מחוץ לירושלים אכן מפירש"י שם לא משמע כן:

תקברנו לא משמע ליה: רש"י כתב לגוי לא משמע ריבוי לדרשה ומדברי הר"ן נראה דפי' דלמ"ל ארב חמא קאי אכן ק"ק דאי לא משמע ליה רבויא לדרשה א"כ בלא הך דליעבד לי' ארון לא היה יכול להביא קרא דקבור דכתיב גבי מומת ע"י ב"ד והרי שבור מלכא אסתם קבורה שאל שהיא בשאר מתים. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דודאי דריש יתורא לרבות שאר מתים רק דנדרוש מתקברנו ב' דרשות דהיינו ריבוי שאר מתים וקבורת קרקע מדהוי מצי למכתב קבור קבור זה לא משמע לי'. וכש"כ שי"ל כן לפי' הר"ן דלמ"ל קאי ארב חמא:

למאי נפ"מ דאמר לא בעינא דליקברוה: א"ל דתפשוט דלאו משום בזיונא הוא דאל"כ איך צוה ר' אלעזר בר"ש לדביתהו שלא לקברו כדאמרינן בב"מ (דף פ"ד ע"ב) דאף אי מחל על בזיונו וכי לא חס הצדיק על כבוד משפחתו. די"ל דהא התם לא היה בזיון שלא היה מוטל לעין כל עד שלא ידעו כלל שמת הוא ועוד דהרי לא היה מוטל בבזיון כיון דלא שלטה בי' רמה כדאמרינן שם והרי בזיון אינו אלא כשיראוהו מת ונרקב ונבקע כמ"ש רש"י וגם א"ל דא"כ לידוק איפכא דמשום בזיונא הוא דאי משום כפרה וכי יבעט הצדיק בכפרה די"ל דעשה כן שלא יענשו החכמים עליו על שלא קברוהו לפי כבודו כנראה שם:

דאמר לא בעינא דיקברוה. לכאורה קשה למאי נפ"מ בזה הא מ"מ צריך קבורה דהא כל המלין את מתו עובר בל"ת דקבור תקברנו כתיב וי"ל לפי מה דאמרינן לקמן דלא תלין הוי דוקא דומיא דתלוי דאית ביה בזיון וא"כ היינו דקא מבעי' ליה אי הוי בקבורה משום בזיון משפחה גם היכי שמחל על בזיונו וא"כ הוי דומיא דלא תלין וצריכין לקברו מן התורה או הוי רק משום כפרה וא"כ אין צריך לקברו ובזה א"ש מה שכתב הרמב"ם (רפי"ב מה' אבל) דצריך לקברו משום דכתיב קבור תקברנו והקשה הלח"מ שם דלכתוב טעמא דש"ס דמשום בזיונא הוא. אכן לפ"ד י"ל כיון דהטעם דצריך קבורה הוא משום דלא איפשטה האיבעי' וספק אסורא לחומרא וכמ"ש הכס"מ שם בשם הרמב"ן אך דזה שייך דוקא אי הוי הספק בדבר דאורייתא אבל אי הוי בדרבנן ספיקא לקולא ולכן הרמב"ם שרצה ליתן טעם למה צריך קבורה מספק שפיר כתב הטעם משום דדאורייתא הוא דכיון דמספק הטעם הוי משום בזיונא א"כ הוי דומיא דלא תלין וצריך קבורה מן התורה. ודברי הרמב"ם אתיין שפיר:

האמר לא בעינא כפרה: פי' וא"כ אינו מכפר כמ"ש רש"י א"ל דהתינח לאביי דסבר בכריתות (דף ז' ע"א) דהאומר לא תכפר לי חטאתי אינה מכפרת אבל לרבא דסבר שם דכפרה ממילא קאתי והא דבעינן שירצה בהקרבתה היינו דוקא גבי חטאת משום דבלא"ה לאו חטאת היא אבל הכא מכפרת קבורה גם כשמבעט בה די"ל הא אמרינן התם דהדר בי' רבא וא"כ האבעי' אליבא דכ"ע אזלא:

דכתיב אדם אין צדיק בארץ: ק"ק דלפשוט האבעי' מהא דאמרינן (ספ"א דב"ב) דד' מתו בעטיו של נחש ועליהם לא נאמר אדם אין צדיק בארץ כמ"ש התוס' שם וכי ס"ד דהם לא נקברו:

ת"ש וספדו לו כל ישראל: ק"ק הא שייך ג"כ דלמא דליעבד לי' ארון דבשלמא אקושיא מדאיקבר צדיקי א"ל כן דהא וקברו במערה דהוי קבורת קרקע כמו כוכין שבזמן התלמוד וכמ"ש הר"ן וכן מקבורת משה פריך שפיר דהא כתיב ויקבור אותו בני וכן מלא יספדו י"ל דפריך שפיר כיון דכתיב לדומן על פני האדמה משמע דקבורה היה בתוך האדמה אבל מאי דפריך מוספדו לו קשה. וצ"ע:

למאי נפ"מ דאמר לא תספדוה להאי גברא: ק"ק והיורשים מאי קאמרי אי רוצים להספידו מי ימחה בידם ואי אינם רוצים והאיבעי' היא אי מפקינן מהם א"כ היינו הא"נ לאפוקי מיורשים וי"ל דבאמת היורשים רוצים רק שיש ספק אי יש מצוה לקיים בזה דברי המת דאי יקרא דחיי הוא אין הוא יכול למחול על כבודם:

א"נ לאפוקי מיורשים: פי' דיקרא דחיי לא שייך רק גבי יורשים וכמ"ש הר"ן ולפ"ז ה"ה דהוי מצי למימר נפ"מ לגר אי צריך הספד או לא:

ת"ל לא יספדו ולא יקברו: א"ל דאי גם יקרא דשכבי ג"כ קשה דהא אמרינן ניחא להו לצדיקי דמיקרי בהו אינשי וא"כ ניחא להו לצדיקייא לספוד הרשעים די"ל דאי משום ניחא לחוד אין עושין יקרא לרשעים:

בתוספת ד"ה חליצה לאו כלום. דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ: אכן לפ"ז אי עץ הנעוץ בעיר הנדחת שרי תליא בפלוגתא דר"י ורבנן. וכן אי חשיב מחובר לענין גט לפמש"כ התוס' בחולין שם:

ד"ה הספידא. שאני מלך דאיכא בזיון טפי: המהרש"א בח"א הקשה דא"כ מאי מקשה מבשלום תמות דהא כתיב גבי צדקיהו שהי' מלך והניח בקושיא. ונלענ"ד עפ"י מה דאמרינן גיטין (דף ס"ח ע"ב) דשלמה מלך והדיוט הי' והיינו כשהי' מושלך ממלכותו היה הדיוט וחד אמר ששב למלכותו ונעשה מלך וצדקי' גלה לבבל והי' שם בבית האסורים עד שמת נבוכדנצר וביום שאחריו מת כמבואר בכתוב ובסדר עולם וא"כ כשמת לא היה מלך רק הדיוט דכבר עבר ממלכותו ץ ולכן פריך שפיר:

צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב אין צדיק וכו'. כד הוינא טליא דקדקתי מכאן למי שמפרש אין אדם צדיק בארץ דוקא בצדיק אבל חסיד משכחת לה בלא חטא דהא מסוגין משמע דהאי קרא כולל לכלהו צדיקי וחסידי. ושוב אחר זמן רב ראיתי למהראנ"ח פרשת בא שעמד בזה. ועמ"ש בעניותי בשבת דף נ"ה ע"ש:

(מו רע"ב) משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וכו'.—פי' שאם יתלוהו בבקר חוששים שמא יתרשלו ולא יתירוהו מיד ויניחו אותו תלוי עד סמוך לשקיעת החמה, ואז יתירוהו שלא לעבור על עשה ול"ת, והרי יהיה תלוי זמן רב בביזוי, לכך ציוו חכמים להשהותו עד סמוך לשקיעת החמה (ועי' רש"י פי' אחר בזה), וכעין זה במס' שמחות פי"ב (ועי' מ"ש שם).

והנה ברור שאם עברו ולא התירו אותו עד אחר שקיעת החמה עוברים בעשה. אבל יש להסתפק אם עוברים גם בל"ת, בלא תלין נבלתו על העץ, מאחר שאין כתוב כאן "עד בקר" (כמו "ולא ילין חלב חגי עד בקר", שמ' כג יח; "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח", שם לד כה) עובר בל"ת כיון ששקעה החמה מיד, או שמא אינו עובר עד עמוד השחר.

ולא היו מתאבלין. עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין . בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד: גמ' משהין אותו. את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד: אחד קושר ואחד מתיר. כלומר אין שהות בינתים: ת''ל קבור. מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה: יצא זה. מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי: רבי יוסי אומר. אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה: לאו כלום היא. אין כאן חסרון מעשה: לשני תאומים כו'. אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום: קל לית. איני קל: א''כ. דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה: קיל לי עלמא (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו: לגופה. לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני: ה''ג ת''ל כי קבר תקברנו. מריבויא דריש כל המתים: רמז לקבורה. שאדם חייב לקבור את מתו: דליעביד ליה ארון. אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו''ם למהוי דרשה מרבויא: ונימא מדאיקבור . צדיקי. אברהם יצחק ויעקב ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן: ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה. אלמא דעתו הסכימה ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא: וספדו לו. באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו: ולא יקברו. ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש''מ קבורה משמיא אסכימו עלה: משום בזיונא הוא. שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע: או. כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות: לאו כל כמיניה. דבזיון הוא לקרוביו: הא אמר לא בעינא כפרה. ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר: לא יקברו. ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב''ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין: א''נ לאפוקי מיורשין. על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן: משהו לה לשרה. עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם: הנך בני יקרא נינהו. בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו: ולא יקברו. ואי יקרא דחיי הוא. והלא הנותרים יש בהן צדיקים: והוי אדון יספדו לך. לצדקיהו נאמר:

תלישה לאו כלום היא. והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.) דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ: קלילי עלמא. יש גורסין קלי משום דאמר בסמוך קלת ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות (לקמן דף סו.) גבי אלהים לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל: קבורה משום בזיונא או משום כפרה. ע''כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן (דף מז:) (בפ' ד' מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי' אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה הי עיקר וא''ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדתניא בשמעתין (לקמן מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר וי''ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל למת אית לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד: לא תקברוהו לההוא גברא. והא דאמר בריש פ''ט דכתובות (דף פד.) דהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע''כ משום פגם משפחה שאני התם דבעי דליקברוה בחד דוכתא: הספידא יקרא דחיי. תימה הא דאמר בפ' הערל (יבמות דף עח.) אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי''ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה: