סנהדרין מו ע"א

דף מו - א

אבל השתא, דמרחקי אהדדי, מאחר שהכלל והפרט רחוקים זה מזה בשני פסוקים, אהני לרבויי עבודת כוכבים דדמי ליה בכל מילי, הועיל הדבר שנרבה גם את העובד עבודה זרה לתליה משום שהוא דומה לגמרי למקלל, שגם הוא כפר בעיקר כמוהו. ^[107]

ורבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, "והומת ותלית" - רבוי. "כי קללת" - מיעוט.

ואי הוו מקרבי להדדי, לא הוו מרבינן אלא עבודת כוכבים דדמי לה בכל מילי. אילו היינו דורשים אותו בריבוי ומיעוט ממש, היינו אומרים שהמיעוט בא למעט שלא נרבה מהריבוי אלא רק מה שדומה לגמרי למיעוט דהיינו עובד עבודה זרה בלבד.

אבל השתא, דמרחקי מהדדי, אהני לרבויי שאר הנסקלין. הואיל והם רחוקים הועיל הדבר לכך שנרבה מהמיעוט את כל מה שדומה לו ואפילו רק במקצת, כגון כל חייבי סקילה. ואינו ממעט רק מה שאינו דומה לו כלל, כגון שאר מיתות בית דין. ^[108]

שנינו במשנה: וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית.

והוינן בה: מאי טעמייהו דרבנן שהאשה אינה נתלית?

ומתרצת הגמרא: משום דאמר קרא "ותלית אותו" משמע רק אותו ולא אותה שהאשה אינה נתלית.

ורבי אליעזר שסובר שגם האשה נתלית, אמר לך: האי "אותו" בא ללמד שתולין אותו כמות שהוא בלא כסותו, ^[109] ולא למעט את האשה.

ומקשה הגמרא: ורבנן הרי גם הם דורשים "אותו" לענין שיתלה בלא כסותו, וכיצד הם ממעטים מזה גם את האשה?

ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי שאי אפשר למעט מ"אותו" את האשה אלא אמר קרא "וכי יהיה באיש חטא משפט מות" משמע דוקא איש ולא אשה.

ומקשה הגמרא: ורבי אליעזר האי "וכי יהיה באיש" מאי דריש ביה?

ומתרצת הגמרא: אמר ריש לקיש: ההוא למעוטי בן סורר ומורה שאף על פי שהוא נהרג בסקילה, בכל זאת הוא אינו נתלה, לפי שאינו בכלל "איש" כמבואר בתחילת פרק בן סורר.

ומקשה הגמרא: והתניא: בן סורר ומורה נסקל ונתלה, דברי רבי אליעזר הרי שרבי אליעזר עצמו אינו ממעט בן סורר ומורה מתליה?

ומתרצת הגמרא: אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הפסוק בא להיפך לרבות בן סורר ומורה לתליה. ^[110] ודנה הגמרא: מאי טעמא כלומר כיצד משמע מהפסוק הזה לרבות בן סורר ומורה?

ומתרצת הגמרא: דאמר קרא "וכי יהיה באיש חטא" משמע דוקא "איש" ולא בן שבן סורר ומורה אינו נתלה.

וממה שנאמר "חטא" אנו למדין גם כן שאינו נתלה רק מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום סופו נהרג שאינו נהרג על כך שזלל וסבא, אלא משום שהגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שלאחר שיבזבז את ממון אביו ולא יהיו לו אמצעים כדי שיוכל להמשיך לזלול ולסבוא כהרגלו, הוא יהפוך ללסטים, ולכן אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.

הוי מיעוט אחר מיעוט.

ומדה היא בתורה ש"ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" ^[111]

ונתרבה בן סורר ומורה לתליה.

שנינו במשנה: אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.

אמר רב חסדא: לא שנו שאין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד אלא בשתי מיתות בית דין שונות, משום שאי אפשר להם לבית דין לעיין היטב בשניהם. אבל במיתה אחת, דנין אפילו שנים ביום אחד.

ומקשה הגמרא: והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי לכל הנשים, וקא אמרו ליה חכמים לרבי אליעזר דאין דנין. שאילו היה נוהג שמעון בן שטח רק לפי שורת הדין לא היה דן אותן ביום אחד?

ולכן אומרת הגמרא אחרת:

אלא אי איתמר, הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות שאפילו במיתה אחת אין דנין שנים ביום אחד אם הוא דומה לשתי מיתות.

והיכי דמי באיזה אופן מדובר?

כגון שתי עבירות שונות, ואפילו שניהם הם אותו מיתה, כגון שבת ועבודה זרה ששניהם בסקילה, בכל זאת אין דנין שנים ביום אחד לפי שעל כל עבירה צריך להביא ראיות אחרות, ואי אפשר לעיין כראוי בכל ראיה ולהפוך בזכותו של כל אחד מהנידונים.

אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין שנים ביום אחד.

ומעשה דשמעון בן שטח אמנם היתה שם מיתה אחת, אך העבירות היו שונות, משום שישנם סוגי כשפים שונים, כגון אוב וידעוני, שכל אחד הוא עבירה בפני עצמה, ולכן לא היה שמעון בן שטח יכול לדון אותן ביום אחד לולי שהיה בכך צורך השעה.

מתיב רב אדא בר אהבה על דברי רב חסדא מהא דתניא: אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת.

והרי נואף ונואפת שניהם הם עבירה אחת ומיתה אחת, ובכל זאת אין דנים את שניהם ביום אחד?

ומתרצת הגמרא: תרגמא רב חסדא: הברייתא מדברת שהשנים הם בבת כהן שזינתה ובועלה.

שהם נידונים בשתי מיתות שונות, היא נידונית בשריפה, ובועלה נידון במיתה הרגילה של כל בועל בת ישראל, שאם היא ארוסה דינו בסקילה, ואם היא נשואה דינו בחנק.

או שהשנים הם בבת כהן וזוממי זוממיה. שבאו עדים והזימו את העדים הראשונים שחייבו את הבת כהן ובועלה מיתה, ונתחייבו העדים הזוממים את המיתה שהם זממו לבועל ולא את השריפה שזממו לבת כהן, שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ודרשינן: לאחיו ולא לאחותו.

ושוב באו עדים אחרים והזימו את העדים המזימים ונשאר הדין כפי העדים הראשונים שהבת כהן ובועלה חייבים מיתה.

נמצא שהיא חייבת שריפה כדינה, ואילו העדים האמצעים שנעשו עכשיו עדים זוממים חייבים את המיתה שזממו לחייב את העדים הראשונים דהיינו מיתת הבועל. ^[112]

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי מרבותי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. מותר לבית דין לתת עונש מלקות ועונש מיתה אף למי שלא נתחייב בכך מן התורה, ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה להעניש סתם את מי שאינו חייב בעונש, אלא כשכוונתם כדי לעשות סייג [גדר] לתורה כשהם רואים שהוא צורך השעה. ^[113]

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין, וסקלוהו!

לא מפני שהיה ראוי לכך שהרי רכיבה על סוס בשבת אסורה רק משום שבות מדרבנן, ואין בה חיוב סקילה אלא משום שהשעה היתה צריכה לכך שהיו ישראל פרוצים בעבירות משום שהיוונים לחצו עליהם וגזרו עליהם גזירות עד שהמצוות היו בזויות בעיניהם.

שוב היה מעשה באדם אחד שהטיח [בעל] את אשתו תחת עץ התאנה במקום גלוי והביאוהו לבית דין והלקוהו.

לא מפני שהיה ראוי לכך, אלא משום שהשעה היתה צריכה לכך לגדור אותם בצניעות.

מתניתין:

כיצד תולין אותו?

משקעין את הקורה בארץ תוקעים עמוד עץ באדמה, והעץ יוצא סמוך לראש העמוד היה יוצא ממנו כמין יתד שעליו היו תולין אותו.

ומקיף מקרב את שתי ידיו זו על גב זו וקושרן, ותולה אותו בידיו.

רבי יוסי אומר: הקורה לא היתה משוקעת בארץ אלא היתה מוטה, שעונה על הכותל בראשה האחד, וראשה השני היה מונח על הארץ. ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין כמו שהקצבים תולים בהמה לאחר שחיטה.

ומתירין אותו מיד.

ואם לן, אם השאירו אותו תלוי כל הלילה עובר עליו בלא תעשה! ^[114] שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי", כלומר שהבריות אומרות מפני מה זה תלוי?

מפני שבירך את השם! ונמצא שם שמים מתחלל שמזכירים תמיד את דבר הגידוף כלפי שמים, ולכן אמרה תורה שלא להלין אותו כשהוא תלוי אלא לקוברו מיד. ^[115]

אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שהוא נענש על עוונותיו שכינה, מה לשון אומרת באיזה לשון היא מתאוננת וקובלת על כך?

"קלני מראשי, קלני מזרועי". כאדם שעייף ויגע ואומר: ראשי כבד עלי וזרועי כבדה עלי. ^[116]

כך דורש רבי מאיר את הכתוב "קללת אלהים". ש"קללת" פירושו "קל לית", כלומר, שהשכינה אומרת אני אינני קל, שכבד עלי הצער של אדם מישראל.

אם כן, המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר שהוא מצטער על דמן של צדיקים שנשפך.

וחוזרת המשנה לענין הלנת התלוי: ולא זו בלבד אמרו שהמלין את הנהרג על ידי בית דין עובר בלא תעשה אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ויתבאר בגמרא שדורשים זאת מריבוי הכתוב "קבר תקברנו".

ואם הלינהו את המת לכבודו כגון להביא לו ארון ותרכיכים אינו עובר עליו משום "לא תלין". ^[117]

ולא היו קוברין אותו את הנהרג על ידי בית דין בקברות אבותיו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.

אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין עבור הנהרגין על ידיהן אחת - לנהרגין בסייף ונחנקין, ואחת - לנסקלין ונשרפין שהן מיתות יותר חמורות, שאין קוברין אפילו רשע חמור אצל רשע קל.

ולאחר שנתעכל הבשר בקבר, כבר נתכפר לו עונו במיתתו ובבזיונו, ואז מלקטין את העצמות שלו וקוברין אותן במקומן בקברות אבותיו.

והקרובים של הנהרג באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר, כאילו אומרים, שאין בלבנו עליכם, לפי שדין אמת דנתם!

שבפרט מקלל לבדו אין זולתו לא וכיון דמרחקי הפרט מן הכלל אהני לרבוי עובד עבודה זרה כי נתלה דדמי ליה למקלל בכל דבר ששניהן כופרין הן בעיקר ושניהן בסקילה ור' אליעזר היה דורש התורה רבויי ומעוטי והומת ותלית ריבה כל מומת לתלייה כי קללת אלהים תלוי מיעט כל מומת מלהתלות אלא המקלל בלבד ואי הוה ריבוי בהדי מיעוט בקרוב הוה ממעטי כל מומתין מתליה זולתי עובד ע"ז דדמי ליה בכל מילי. השתא דמרחקי אהני ריחוקייהו לרבויי שאר הנסקלין:

האיש נתלה ולא האשה נתלית שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ ור' אליעזר דרש הכי כי יהיה באיש חטא איש ולא בן למעוטי בן סורר ומורה חטא מי שעל חטאו נהרג למעוטי בן סורר ומורה שעל סופו נהרג כמפורש בענין בן סורר ומורה הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות ומרבה בן סורר ומורה להתלות. אמר ר' אליעזר מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון אמרו לו משם ראיה והלא אין דנין שנים ביום אחד והוא דן שמונים ביום אחד אמר רב חסדא לא שנו שאין דנין שנים ביום א' אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות והוא כגון זכר ונערה מאורסה שהן שתי עבירות ואע"פ ששניהן במיתה אחת בסקילה כיון ששתי עבירות הן אין דנין אותן אבל במיתה אחת ועבירה אחת כגון עשרה באו על עשרה זכרים דנין אותן כולן ביום אחד ומותיב עליה רב אדא בר אהבה אין דנין ביום אחד אפי' נואף ונואפת ופריק רב חסדא בבת כהן ואשת ישראל ובועלה שהיא בשריפה ובועלה בחנק או בת כהן וזוממי זוממיה פי' כגון שהעידו שזינתה ונתחייבה שריפה באו עדים והזימום נהרגין הזוממין והיא ניצולת באו אחרים והעידו המזימין ונמצאו הראשונים שהעידו כי זינתה עדי אמת ונתחייבה היא והמזימין לראשונים מיתה היא בשריפה והן בחנק:

תניא א"ר אלעזר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת וסקלוהו ב"ד לא מפני שראוי לסוקלו אלא לעשות סייג שהשעה היתה צריכה לכך. ותקח את (הבגד) [השק] ותטהו לה אל הצור (שמואל ב כ״א:י׳) מלמד שהיתה מצדקת הדין ואומרת הצור תמים פעלו אמר בש"ר אושעיא גדול קדוש השם מחלול השם בחלול השם כתיב והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים וכתיב מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים וגו' שהוא מתחלת קציר שעורים מלמד שהיו תלויין מט"ז בניסן עד זמן הרביעה בי"ז במרחשוון והיו עוברים ושבים אומרים מפני מה תלויין כל כך והיו אומרים להן מפני שפשטו ידיהם בגרים והלא דברים ק"ו ומה הללו שאינן גרי צדק כך גרי אמת עאכ"ו הרבה גרים נתגיירו באותו זמן ובקידוש השם כתיב לא תלין נבלתו תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות איזהו ליקוט עצמות המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר תני לקוט עצמות אין אומרים עליהם קנים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלו הן ברכת אבלים שאומר בכוסות. תנחומי אבלים הן שאומרים בשורה אבל אומר עליהם דברים מהו דברים רבנן דקיסרי אמרי קילוסין:

כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט כמו שיתבאר במקומו וריבה ומיעט וריבה אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשין אותה בלשון זה ר"ל כלל ופרט וכלל ויש דורשין בלשון ריבה ומיעט וריבה וברוב מקומות הוא נדרש בלשון כלל ופרט לענין פסק אלא שבקצת מקומות הלכה לדרוש בריבה ומיעט ומה הפרש בין זה לזה תדע שכלל ופרט שאין אחריו כלל אין בכלל אלא מה שבפרט שהפרט בא לפרש הכלל על איזה דבר הוא נאמר ואילו אתה דורשו בריבה ומיעט ושאין אחריו רבוי אין אומרין שאין ברבוי אלא מה שנזכר במיעוט שהמיעוט אינו פירוש הרבוי לגמרי עד שיהא שוללו מכל דבר אחר אלא שהוא ממעטו ואנו אומרים שהוא ממעטו מן הדברים שאין להם דמיון עם הפרט ונשארים הדברים שיש להם דמיון עם הפרט נכללים עם הרבוי וכשבא הכלל האחרון אם אתה דורשו בלשון כלל ופרט וכלל מאחר שהפרט היה שולל את הכלל הראשון מכל דבר אחר דיו לכלל אחרון שיחזיר לכללו הדברים הדומין לפרט והוא כעין הפרט וכשאתה דורשו בלשון ריבה ומיעט הא למדת שאין רבוי האחרון צריך להחזיר לכלל כל הדברים שיש להם דמיון עם הפרט אלא שנאמר שלא בא המיעוט לחנם אלא שממעטין מכחו דבר אחר שיהא דמיונו רחוק מן הפרט או המיעוט ריחוק גדול על דרך מה שתראה במרצע ולקחת כלל מרצע פרט באזנו חזר וכלל לדעת זה מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת ואם אתה דורשו בריבה ומיעט בא הרבוי האחרון לרבות כל דבר אף של עץ ואין ממעטין מכח המיעוט אלא על ידי סם וכן כל כיוצא בזה בכל מקום ובכלל מדה זו שכל שיש שם כלל ופרט או רבוי ומיעוט והם מרוחקים זה מזה הריחוק מונע שלילתו ונעשה על ידי ריחוקו כאלו היה שם כלל אחרון או רבוי אחרון:

הא למדת שמדה זו של כלל ופרט כוללת מדות רבות אע"פ שלא הוזכרו כאן כלם מהם א' כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ב' כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט ג' ריבה ומיעט שלא נתמעט אלא מה שאינו כעין הפרט ד' ריבה ומיעט וריבה שנתרבה הכל מלבד דבר אחד הרחוק ממנו בדמיון ה' כלל ופרט או רבוי ומיעוט המרוחקים זה מזה שדינו בכלל ופרט וכלל או ריבוי ומיעוט וריבוי ובלבד כששניהם נאמרים על ענין אחד אע"פ שהם פרשיות חלוקות כמו שהתבאר בראשון של פסחים וכל אלו נתפרשו כאן אלא שבמדה זו כתבו גדולי הרבנים בראשון של שבועות שאינה שוה למדת כעין הפרט שמדת כעין הפרט מרבה דברים בכלל אחרון שאינן כתובין בפרט וזו באה לגלות הפרט ולא להוסיף עליו ונדרשת במדת דבר שהיה בכלל ויצא ללמד שהוא יוצא ללמד על הכלל כלו ו' פרט וכלל שנעשה כלל מוסף על הפרט ונתרבה הכל ומפורש בקמא פרק מרובה ז' פרט וכלל ופרט שאתה דן כעין הפרט ומפורש בנזיר פרק שלשה מינין ח' שני כללות הסמוכים זה לזה ופרט אחריהם שנטיל פרט ביניהם לדרשו בכלל ופרט וכלל ולא בריבוי ומיעוט ומפורש גם כן בפרק מרובה ט' כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שאין דנין אותם בכלל ופרט כגון קדש לי כל בכור כלל והייתי אומר אף נקבה תלמוד לומר הזכר זהו כלל הצריך לפרט ואלו נאמר הזכר הייתי אומר אף בשהיתה נקבה לפניו תלמוד לומר פטר כל רחם זהו פרט הצריך לכלל ומפורשין בתורת כהנים וכן בארנו כלל הצריך לפרט בפרק כסוי הדם י' כלל ופרט וכלל אחרון שאין כלל אחרון דומה לראשון והוא מחלוקת יחיד ורבים שלדעת יחיד נידון בכלל ופרט וכלל ורבים חולקים ויש פוסקין בה כיחיד ומקומה בקמא פרק מרובה י"א כלל בעשה ופרט בלא תעשה דנין אותו בכלל ופרט לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט כגון והיתה תל עולם לא תבנה עוד והיתה תל עולם יורה אפילו לגנות ופרדסים לא ולא תבנה עוד שכל שאינו לבנין מותר ומפורש במסכתא זו פרק אחרון ובענין שביעית כללים בעשה ופרטים בלא תעשה שנת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור וענבי נזיריך לא תבצור פרט שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל ואין מרבין בו כעין הפרט אלא כל שאר מלאכות אינן בשביעית אלא איסור חכמים כמו שבארנו בראשון של מועד קטן ובנזיר פרט בלא תעשה וכלל בעשה תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע ושנו בספרי אין לי אלא תער תלש ספסף וספר מנין שהוא סופג את הארבעים תלמוד לומר גדל פרע דברי ר' יאשיה כלומר שהוא דורשו במדת כלל ופרט ונעשה כלל מוסף על הפרט ור' יונתן אומר בתער הכתוב מדבר כלומר שאינו דורשו במדת כלל ופרט ואין חיוב אלא במה שבפרט וממה שכתבנו בענין זה בכאן אתה לומד בה לשאר מקומות:

מדה זו של כלל ופרט וכלל נחלקו בה בקצת מקומות אם כללא בתרא דוקא או כללא קמא דוקא והענין הוא שאתה רואה שכל שאתה מניח כלל אחד מהם המדה משתנית למדה אחרת שאם תניח את הראשון הרי המדה חוזרת למדת פרט וכלל שנעשה הכלל מוסף על הפרט לרבות את הכל ואם תניח את האחרון הרי המדה חוזרת למדת כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וכשנטיל בה את שניהם כל שאתה אומר מ"מ שהכלל אחרון דוקא אתה רוצה לומר שמדה זו מתנהגת יותר כמדת פרט וכלל ולרבות יותר משאינה מתנהגת על תורת מדת כלל ופרט ולמעט אע"פ שהכלל הראשון מרבה וכשאתה אומר כללא קמא דוקא אתה מנהיגה יותר על מדת כלל ופרט ולמעט יותר משאתה מנהיגה על מדת פרט וכלל לרבות אע"פ שאף הכלל האחרון מרבה ונמצא שכל שאתה אומר בתרא דוקא אתה מוסיף ברבויה יותר משתאמר קמא דוקא והמשל בזה בענין מעשר בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל וכו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע ר"ל ניזון מן הארץ אף כל וכו' ואמרו שם לדעת אחרים מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ ר"ל נברא מן הארץ אף כל וכו' ולדעת ראשון אין אנו ממעטין אלא דגים אבל עופות הרי הם פרי מפרי וניזונים מן הארץ ולדעת שניה אנו ממעטין עופות שמ"מ מן הרקק נבראו ולא מן הארץ ואמרו שם האי דמרבי עופות קסבר כללא בתרא דוקא ולרבות כל הדברים אלא דאתי כללא קמא להחזירה מעט למדת כלל ופרט ולמעט כל שאינו דומה משני צדדין ר"ל שאינו אלא פרי מפרי לבד או ניזון מן הקרקע לבד ונמצא שנתרבה כל שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע והרי עופות בכללם ולדעת שניה כללא קמא דוקא ונתמעטו כל הדברים מכח מדת כלל ופרט ואהני כללא בתרא להחזיר לה את הרבוי במה שדומה לה משלשה צדדין ר"ל שיהא פרי מפרי וגדולי קרקע יולד וולדות הארץ והרי אין עופות בכלל וכן בכל המקומות כל שאתה אומר כללא בתרא דוקא אתה מרבה יותר לכעין הפרט ולענין זה מיהא הלכה כללא בתרא דוקא אלא שבכלל המדה שניהם דוקא להביא הענין רבוי לכל הדברים שכעין הפרט:

זה שבארנו במשנה שאין דנין שנים ביום אחד דוקא בשתי מיתות אפילו בעבירה אחת או בשתי עבירות אף במיתה אחת כגון שבת וע"ז שהיא מיתה אחת בשתי עבירות או כגון בועל אשת איש בת כהן שהיא עבירה אחת ושתי מיתות שהוא בחנק והיא בשריפה או בת כהן וזוממי זוממיה ר"ל מזימי המזימים את העדות הראשונה שהיו המזימים סבורין להרוג עדים ראשונים בחנק כמיתת הבועל ונמצאו הם והיא ובועלה נהרגים היא בשריפה ובועלה והמזימים הראשונים בחנק אם היא נשואה ועל זה נאמר שאין דנין שנים ואפילו אלו עם הבועל ששניהם במיתה אחת שהרי מ"מ כשתי עבירות היא זה משום עדות וזה משום זנות אבל מיתה אחת ועבירה אחת כגון שניהם בחלול שבת דנין ושמא תאמר והלא שמעון בן שטח כלן במיתה אחת ועבירה אחת היתה שהרי כלן משום כשפים היו אינו כן שהכשפים אינן עבירה אחת אלא יש בהן משום אוב ויש בהן משום ידעוני וכן כמה מינים ולזו הוצרך להוראת שעה וי"מ מיתה אחת בגוף עבירה אחת כגון נואף ונואפת זה עם זה וכגון שני עדים שהוזמו בעדות אחת והדברים נראין כדעת ראשון:

כי שכתבנו בהנהגת דיני נפשות אין המלכות בדין זה אלא רשאי המלך להרוג בדינין שלו כל שהוא ממרה את פיו לאיזה דבר או מורד בו בשום צד ולהרבה סיבות על הדרך שיתבאר למטה ואף הבית דין רשאין להרוג ולהלקות ולנגוש ולחבוש כפי ראות עיניהם שאין הכוונה לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה לפי הדור ולפי השעה מעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו ולא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאינה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. וכן כל כיוצא בזה:

פיסקא האיש תולין אותו כו' מאי טעמא דרבנן אמר קרא כי יהיה באיש ותלית איש ולא אשה ור"א איש איצטריך למיעוט אחר מיעוט לרבות בן סורר ומורה לתלייה דכתיב איש ולא בן חטא משפט מות מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה שלא על שום חטאו נהרג אלא על שם סופו כדתנן בפרק בן סורר ומורה וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגידה תורה סוף של בן סורר ומורה שסופו לגמור נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות כו' הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דהא למיעוטא לא צריך דנפקא לי ממיעוטא קמא אם אינו ענין למיעוט תנהו ענין לרבות. ואיכא לפרושי דהיינו טעמא דאמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דכיון דמיעוטא בתרא לא איצטריך למיעוטא דנפקא לי ממיעוטא קמא איכא למימר דלגלויי עליה דמיעוטא קמא הוא דאתא לאשמועינן דכי היכי דמיעוטא בתרא לא אתא למיעוטא מיעוטא קמא נמי לא אתא למיעוטא אלא דוגמא בעלמא נקט ומאחר דטרח קרא ואשמועי' דלאו למעוטי ההוא מדעם קאתי ממילא שמעי' דדעתיה לרבויי. ויש לפרש אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כלומר שהמיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון ונמצא מרבה בעיקר והכי נמי איכא לפרושי גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כי הני תרי טעמי דכתבי' וטעמי מעליי אינון:

פיסקא ואין דנין שנים ביום אחד אמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה אחת אפי' בשתי עבירות דנין. ואקשי' עליה והא מעשה דשמעון בן שטח מיתה אחת הואי דלא שנא אוב ולא שנא ידעוני ול"ש שאר מכשפין כולהו בסקילה וקאמרי ליה אין דנין. אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא מיתה אחת כעין שתי מיתות והיכי דמי כגון שתי עבירות במיתה אחת [ומעשה דשמעון בן שטח לאו עבירה אחת] הואי דהא איכא אוב וידעוני שחלקן הכתוב לשתי עבירות והיינו דמייתו ליה ראיה מינה דאע"ג דבעלמא כי האי גוונא אין דנין איהו איצטריך למידן מפני השעה שהיתה צריכה לכך:

מתיב רב אדא בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפי' נואף ונואפת והא נואף ונואפת מיתה אחת ועבירה אחת נינהו וקתני אין דנין תרגמה רב חסדא בבת כהן ובועלה שהיא לעולם בשריפה ובועלה ככל הבא על אשת איש ארוסה בסקילה נשואה בחנק דכתיב היא מחללת באש תשרף האשה היא בשריפה ולא בועלה היא ולא זוממיה או בבת כהן וזוממי זוממיה מזימי עדיה שהוזמו שהיא והן נהרגין היא בשריפה והן במיתת הבועל והיכי דמי כגון שבאו עדים שזינתה ונתחייבה שריפה ובאו עדים והזמום ונמצאת היא פטורה והן במיתת הבועל דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין צ'.) באו עדים אחרים והזימו את המזימין ונמצאו עדים הראשונים שהעידו שזינתה עידי אמת והשניים עידי שקר היא בשריפה והעדים השניים במיתה שהיתה ראויה לראשונים דהיינו מיתת הבועל כמו שפירשנו ועדים הראשונים אע"פ שנמצאו עידי אמת קרי זוממיה הואיל ובאו מתחלה לכלל הזמה והעדים שבאו להזימם והוזמו קרי זוממי זוממיה:

תניא אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין עונש מיתה שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה ולבדות מלבם דין חדש אלא לעשות סייג לתורה כדמפרש ואזיל מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים ולפי שהיתה שעת השמד הוצרכו לעשות סייג ולגדור גדר כדי שלא יהו פרוצין בעבירה וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו נראה כלל לפיכך לא כתבנוהו:

מתני' כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ והעץ יונח ממנה מוטה סמוך לראשה כגון זה: "ך" כדי שיעמוד הקשר בראש בעץ היוצא ומקיפין ידיו זו על גבי זו כלומר קושרין ידיו זו על גבי זו כדי שיעשו כמין הקף כיצד מניחין כף האחת על גב השנית וקושרין אותן וקושרין ראש החבל בעץ היוצא מן הקורה ונמצא נתלה מידיו. אחד קושר מצד זה ואחד מתיר מצד זה מיד כלומר ואין מתירו הקושר כדי שלא יהא שהות בין קשירה להתרה ויבואו בו לידי פשיעה ויעברו עליו בלאו אי נמי שלא יהא הקושר עסוק בקשירה וישכח מצות התרה אלא אחד עוסק בקשירה ואחד עוסק בהתרה ר' יוסי אומר לא היו משקעין את הקורה בארץ אלא מטה על הכותל ותולה כדרך שהטבחים עושים ואם לן עובר בלא תעשה:

כי קללת אלהים תלוי וגו' כלומר מפני שבירך השם ונמצא ש"ש כו'. האי טעמא לא שייך אלא בברכת ה' וכן בעבודת כוכבים והיינו כמ"ד דאינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודת כוכבים ולמ"ד דכל הנסקלים נתלין איכא לפרושי קללת אלהים תלוי כר"מ דלקמן משלו משל לב' אחים כו' וק"ל:

קלני מזרועי כו'. ע' פירש"י ובפרק אין דורשין הוסיף לפרש כבד אני מזרועי שיצרתי זה שמת בעונו עכ"ל וק"ק לפ"ז מאי קאמר ק"ו על דמן של צדיקים שהרי זה אינו מת בעונו ועיין פי' הרמב"ם בפי' המשנה בזה ועיין גם בערוך בערך קל בזה ולפי מה שנסמכו דברי ר"מ הכא נראה דאיירי נמי בהאי קרא דקללת אלהים תלוי בשעה שאדם מצטער אף לאחר מיתתו במאי דקיימי' באם היו מלינין אותו על העץ כמ"ש אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל גם השכינה מצטערת ואומרת קלני כו' כדמפרש קלילא לי עלמא ומראשי ומזרועי דקאמר ע"ש כשאדם מצטער מניח זרועו על ראשו והם ב' מקומות של הנחת תפילין והיינו קללת אלהים תלוי ודו"ק:

גמ' בפיסקא האיש תולה צ"ל האיש נתלה כו':

שם ור"א אותו כו'. נ"ב ס"א אלא מעתה גבי סקילה נמי אותו ולא אותה אלא מאי אית לך למימר כו':

שם בבועלה או בבת כהן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תרגמה רב חסדא להא דרב אחא כצ"ל והס"ד:

בד"ה בבת כהן ארוסה או נשואה הס"ד. ונ"ב פי' לר"ש דסבר שריפה חמורה אבל לרבנן דסקילה חמורה ארוסה בת כהן נמי בסקילה ובועלה וזוממיה נמי דומין לה בסקילה ואינם מחולקים ממנה אלא בנשואה ותימה שפירש אליבא דר"ש דלא כהלכתא א"ל ט"ס הוא נ"ל:

בד"ה ובועלה כו' אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל הבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק כו' ולא זוממיה כצ"ל והס"ד ואחר כך מ"ה או בבת כהן וזוממיה כו' והד"א:

גמרא (פיסקא) האיש תולין. הגהת רש"ל בכאן אינה מוכרחת כלל:

שם לרבות בן סו"מ. התוי"ט הקשה דל"ל לרבוי' הלא גם הוא מהנסקלין דיליף להו לעיל. ול"נ דה"א דלא מרבינן אלא כעין מקלל שעל חטאו נהרג ובכל ימי צבאו משא"כ בסו"מ שע"ש סופו נהרג ואינו אלא עד שיקיף זקן או עד שראוי לקרותו אב:

תד"ה שתי. ויש חובר חבר. תמוה דזה אינו במיתה אלא באזהרה בלבד עי' לקמן (סה) ואולי מפני צורך השעה דן גם עליה מיתה ולכוונה זו מביא הש"ס בסמוך הא דב"ד עונשין שלא מה"ת כמו רוכב הסוס בשבת:

רש"י (במשנה) ד"ה ותולה אותו. בידיו. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב:

בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת: "קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי" (דברים כא, כג). נראה לי בס"ד הדבור והמחשבה הם בראש כי המחשבה במוח והדבור בפה אבל המעשה היא למטה בידים בחלק הזרוע. והנה הקדוש ברוך הוא ברא כל אלו האברים לכבודו ולעבודתו לכן מייחסם אליו ואומרת השכינה 'רֹאשִׁי זְּרוֹעִי' על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) שהוא רצונו לומר מלך שלי.
ואמר לשון קַלַּנִי דאמרו רבותינו ז"ל לא נבראו ישראל אלא כדי לקלס להקדוש ברוך הוא שנאמר עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיה מג, כא) ולכן אמרו בריש ברכות (ברכות ג.) כשאומרים ישראל 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא' אומר הקדוש ברוך הוא אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך! נמצא ישראל נבראו לקלס ואחר שנהרג האדם ובטל מן העולם נמצאו אותיות קַלֵּס נעשו אותיות קַלַּנִי כי הסמ"ך נשבר ונעשה ב' אותיות נו"ן יו"ד ונעשה צירוף קַלַּנִי ולכן עתה בהריגתו של זה אומרת 'קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי' והכונה על הראש והזרוע שעושים קִלּוּס הנה נעשה אותיות קַלַּנִי ולכך אמר 'מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת' כי באמת לא שייך קלני למעלה ח"ו אלא כך הלשון אומרת רצונו לומר שדברה בלשון בני אדם שנראה כאלו 'קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי' הוא הראש והזרוע של האדם אשר בראתים ועשיתים לכבודי ולקלוסי.

שְׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית־דִּין, אֶחָד לְנֶהֱרָגִין וּלְנֶחֱנָקִין (דברים כא, כג). נראה לי בס"ד הטעם דנהרגין ונחנקין בחד ונסקלין ונשרפים בחד, כי נהרגין ונחנקין פוגמים באותיות ו"ה דשם הוי־ה דהם בחינה בפני עצמה ונסקלין ונשרפים פוגמים באותיות י־ה דהם בחינה בפני עצמה וכנודע מסדר קריאת שמע שעל המטה בשער הכונות בקבלת ארבע מיתות בית דין עיין שם.

גמ' או בבת כהן וזוממי זוממיה. עיין מכות דף ב ע"א תוס' ד"ה זוממי:

בגמרא אהני לרבויא שאר נסקלין: ק"ק דאם כן לא לכתוב לר' אליעזר ריבויא כלל ונילף שאר נסקלין במה מצינו ממגדף דא"ל דא"כ הוי ילפינן גם שאר חייבי מיתות דז"א דהא איכא למיפרך מה למגדף שכן חמיר דבסקילה וכדפרכינן ריש פ' היו בודקין. וי"ל דאי ממגדף איכא למיפרך מה למגדף שכן כפר בעיקר או פירכא כיוצא בזה אבל קשה דנילף ממגדף ובן סורר ומורה דאית ליה לר' אליעזר דקרא לקמן ג"כ דנתלה ואי ילפינן מתרווייהו ליכא למיפרך מידי ועוד קשה אי פרכינן אמגדף שכן כפר בעיקר א"כ ל"ל כלל דוהומת לא לכתוב רק מגדף ומרבינן ג"כ עע"ז כיון דדמי ליה שכפר בעיקר כמותו וכדאמרינן לעיל דהשתא אין לומר כמ"ש הר"ן דאי לא הוי כתיב כלל לרבנן הוי ילפינן במה מצינו ממגדף כל חייבי סקילות דז"א דהא איכא למיפרך מה למגדף שכן כפר בעיקר וא"כ קשה ממנ"פ אי יש פירכא שלא נלמוד אחרים ממגדף קשה לרבנן והומת ותלית ל"ל ואי אין פירכא קשה לר' אליעזר כן ולכאורה י"ל דבאמת אין פירכא שלא נילף שאר חייבי סקילות ממגדף ואעפ"כ הוצרך לרבוי' לרבות שאר נסקלין דאל"כ ה"א דבן סורר ומורה ומגדף הוו ב' כתובים הבאים כא' כיון דכולם היינו יכולים לילף ממגדף וא"כ ג"כ בן סורר ומורה אך דהיא גופא קשיא ל"ל רבויא אבן סורר ומורה מי גרע משאר חייבי סקילה ואי נאמר דה"א דבן סורר גרע משאר חייבי סקילה ולא בעי תליי' משום דלא חייב מיתה כלל ונהרג על שם סופו או שאר פירכא א"כ קושיתנו הנ"ל במקומה עומדת דלא הוו ב' כתובים דהא צריכים למכתב תרווייהו וא"ל דמ"מ הוי ב' כתובים הב"כ דלא לכתוב מגדף ונילף אותו עם שאר חייבי סקילה מבן סורר ומורה דא"כ אכתי יקשה כקושיתנו הנ"ל דלא לכתוב לא רבויא ולא מגדף ונילף כולהו מבן סורר ומורה אי ליכא פירכא ואי איכא פירכא א"כ לא הוי ב' כתובים ה"כ וג"כ קשה לא לכתוב רבויא לר"א ואי איכא פירכא לנסקלין שלא נילף ממגדף א"כ קשה לרבנן רבויא ל"ל וגם א"ל דדלמא איכא פירכא לרבנן שלא נילף אפילו ע"ז ממגדף אי לאו כלל דא"כ מנ"ל להגמרא דלרבנן כלל ופרט המרוחקים אין דנין בכו"פ דלמא סברי כבן עזאי בב"ק (דף פ"ה) דדנין והכא ע"כ מרבינן ע"ז דאל"כ קשה כלל דוהומת ל"ל ואם כן ממנ"פ קשה:

מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה: ק"ק לרבנן הך מיעוטא דחטאו ל"ל דמהיכי תיתי לרבות בן סורר ומורה כיון דלא מרבו כל חייבי מיתת סקילה:

בבת כהן ובועלה: הא דלא קאמר בנערה המאורסה ובועלה שני דהיא בסקילה משעת בעילה ראשונה שהיתה עדיין בתולה והוא בחנק דבביאה שניה כבר היתה בעולה משום דמסתבר ליה דנואף ונואפת הוי ע"י חדא עבירה שהוא נעשה עי"ז נואף והיא נואפת:

או בבת כהן וזוממי זוממין: ואעפ"כ שייך שפיר ואפילו נואף ונואפת כיון דמיתת הזוממין בא ע"י מיתת הבועל ולזה כיון רש"י במה שסיים ד"ה או בבת כהן והיינו מיתת הבועל. ועיין בתוס' ריש מכות ששם נסתפק הר"י אי זוממי בת כהן נידונין במיתתו גם כשהוא לא היה נהרג ע"פ עדותן והוכיח מסוגיא זו דהא הכא ע"כ לא היה נהרג הבועל מדלא קאמר רק זוממי זוממין ואעפ"כ הן נדונין במיתתו ע"ש ובריטב"א שם כתב שדעת רש"י כדעת ר"י הזקן שפליג על זה וסובר דדוקא כשהבועל היה נהרג ע"פ עדותן הן נהרגין במיתתו וליישב ראי' התוס' לשיטת רש"י י"ל דאיירי שע"י עדותן היה הבועל נהרג ואעפ"כ השתא אינו נהרג כגון שהעדים הראשונים אמרו שהתרו בו ובשעה שהוזמו ונגמר דינם היה הבועל עדיין קיים ובתוך הזמן מת או ברח או באמת כבר נהרג בימים שעברו. ומה שהביאו התוס' עוד לראי' שם דאל"כ היא ולא זוממי' ל"ל י"ל דאי מלאחיו דוקא ה"א דדוקא כשהבועל עדיין קיים אבל בשכבר נהרג ה"א בכה"ג נידונין במיתתה כיון שלא קרינן בה כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וכדאמרינן במכות (דף י"ד) קמ"ל היא ולא זוממיה דגם בכה"ג נידונין במיתת הבועל ובה"ג גם רש"י מודה כיון דהשתא הבועל נהרג ועיין בחידושי למכות שם:

במתניתן ואם לן עובר עליו בל"ת: ק"ל למה לא קאמר בעשה ול"ת דהא איכא ג"כ עשה דקבור תקברנו וכמ"ש הרמב"ם (פט"ו מה סנהדרין) דאיכא מצות עשה לקבור הרוגי ב"ד ביום הריגתן מקבור תקברנו. ולענ"ד י"ל ע"פ מה דאמרינן בב"מ (דף ק"י ע"ב) ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר איני יודע שעד בוקר ומה ת"ל עד בוקר כו' ופי' רש"י שם שאין לינה קרוי עד הבוקר דכתיב ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא עכ"ל אלמא דלשון לא תלין גם בלא עד בוקר משמע בכ"מ עד בוקר וא"כ גבי הלנת מת דכתיב ג"כ לא תלין ג"כ אינו עובר אלא עד הבקר וא"כ לכאורה קשה איך אמרינן לקמן ע"ב דתולין אותו סמוך לשקיעת החמה שלא יתעצלו ויאמרו עדיין יש שהות להורידו ובתוך כך יעבור הזמן הא אכתי שייך חשש זה גם כשתולים אותו סמוך לשקיעת החמה דהא יש עדיין שהות להורידו כל הלילה כיון דאין עוברים עד הבקר. אכן זה אינו דאף דלא תלין אינו אלא עד הבקר מ"מ עשה דקבור תקברנו היא דוקא ביום הריגתו ולא בלילה שאחריו דביום ההוא כתיב ובכ"מ יום הולך אחר הלילה חוץ מבקדשים כדאמרינן סוף פרק אותו ואת בנו ולפ"ז עשה דקבור תקברנו הוא בסוף היום דוקא ול"ת דלא תלין בסוף הלילה ולכן כשמיירי מואם לן עובר בל"ת שהוא בסוף הלילה לא יכול למינקט ג"כ עשה דקבור בהדה דעלי' אינו עובר משום לינה דכבר עבר כשהגיע סוף היום ולא קברו:

הלינהו לכבודו להביא לו ארון: הא דמחלקינן באיסור תורה בין לכבודו לשאינה לכבודו היינו משום דציווי קרא גופא אינה רק לינה שהוא לביזוי המת כדאמרינן לקמן (דף מ"ז ע"א) כי אמר רחמנא לא תלין דומיא דתלוי דאית ביה בזיון:

ברש"י ד"ה אבל מיתה א'. ושמונים נשים לאו בעבירה: בזה יש ליישב מה שהקשינו לעיל במתניתן למה דלא פריך ר"א מהך דנשים אפלוגתא קמייתא דלכאורה יש לדקדק עוד מאי מקשה ר"א וכי לא ידע ג"כ דע"כ הוראת שעה היתה מדדן ב' ביום א' דהוא ודאי ג"כ לא יפלוג אהך דינא אכן י"ל ע"פ מה דאמרינן בכריתות (דף ג' סוף ע"ב) דבעל אוב המקטר לשד היינו לע"ז ע"ש. ולפ"ז י"ל דאפלוגתא קמייתא לא היה יכול להקשות די"ל דכשוף דהנך נשים היה שהיו מקטרות לשד ודן אותן שב"ש משום עע"ז וע"ז גם לרבנן נתלין. אכן לפ"ז מדתלה לכולן ע"כ בכולן היה עבירה אחת דהיינו בעלת אוב המקטרת לשד וא"כ לאו הוראת שעה היתה שם ולכן מקשה שפיר מהך עובדא אפלוגתא בתרייתא אכן רבנן השיבו לו דבאמת הי' בב' עבירות ומיתתן הוראת שעה היתה ולכן הא דתלה נשים ותלה נידונים על כישוף זה ג"כ משום הוראת שעה היתה:

בתוספת ד"ה השתא דמרחקי לאו דאין דנין כלל: ובמנחות כתבו דהך דהתם ודאי אין דנין כלל כיון דהוי בב' פרשיות וכדאמרינן בפסחים (ד"ז) אבל היכי דמרחקי מהדדי בחדא פרשה בזה פליגי רבי ובן עזאי בב"ק (דף פ"ה) ורבא ואביי בנדה (דף ל"ג) ובב"ק שם כתבו דסוגיא דהכא אתיא כמ"ד אין דנין וא"ל דלפ"ז לבן עזאי דסבר דדנין מנ"ל עע"ז וכי יפלוג אר"א וחכמים די"ל דדריש ברבוי ומיעוט דהוי כלל ופרט וכלל וכמו לרבנן כלל ופרט המרוחקין דא"ל דא"כ למה לא מרבה שם בב"ק ג"כ כעין הפרט דהתם ליכא לרבויי מידי דאל"כ לא פריך שם מידי לרבי כו' ל"ל. ע"ש:

בד"ה אותו בלא כסותו. ואע"ג דמשעת סקילה: הא דלא קאמרי כיון דהשתא לר' אליעזר לא ממעטינן מאותו אותה א"כ צריך בלא כסותו משום דידה דהיא אינה נסקלת ערומה לרבנן במתניתן דלעיל משום דלפ"ז יקשה לרבנן דילפי דהיא אינה נתלית מאיש א"כ אותו למעט כסותו ל"ל לא משום דידיה מצרכינן כיון דנסקל ערום ולא משום דידה דאינה נתלית כלל ולכן ע"כ הוצרכו התוס' לתירוצם:

ישראל גופיהו ניחא להו דמחלי יקרייהו. מכאן יש קצת ראיה דדבר שתקנו משום כבוד צבור דיכולים למחול על כבודם כי איכא טעמא למעבד הפך התקנה ועיין במוצל מאש סימן י"א ופר"ח א"ח סימן נ"ג וסימן קמ"ג ועמ"ש הרמב"ם פ"ג דממרים דין ד' דתלי טעמא שלא ירבו מחלוקות ודוק היטב:

אהני לרבויי עכו''ם. הך הרחקה שהרחיקם זה מזה למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט אהני לרבויי עכו''ם הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי שכופר בעיקר כמותו: כי קללת. מיעט את הרבוי ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה והדומה לו וכי דרשינן הכי היכא דמיקרבן להדדי אבל היכא דרחקן זה מזה אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין אלא מידי דלא דמי ליה במידי כגון שאר מיתות ב''ד אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת דבסקילה כמותן לא תמעט מיניה ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל דמאן דדריש ליה בכללי ופרטי אינו מרבה אלא כעין הפרט ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד משום טעמא דפרישית לעיל הוא דפרט לשון פירוש הלכך כלל ופרט וכלל אי אתה דן להביא ע''י הכלל האחרון אלא כעין הפרט שאילמלא לא בא כלל האחרון הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' הדומה לו לא תלמוד ממנו אלא סתם ואח''כ פירש ובא ללמדך שאין בסתם אלא הפירוש הלכך כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך המיעוט אינו פירושו של סתם אלא מיעט ריבויא שלא יהא הכל במשמע ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה הלכך כי חזר וריבה ריבה הכל ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט: ורבי אליעזר. אמר לך האי אותו דתלייה נמי אותו בלא כסותו אשמעינן ולא למעוטי אשה: למעוטי בן סורר ומורה. דאע''ג דבסקילה אתא קרא למעוטי דכתיב איש ובן סורר ומורה לא הוי איש דאם היה ראוי להוליד לא היה נידון דכתיב (דברים כא) בן: מאי טעמא. כלומר היכי משמע מיניה ריבויא: בן סורר ומורה. לא חטא כדתנן בפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עב.) וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו': ואין מיעוט אחר מיעוט כו'. כלומר מדה היא בתורה: מיתה אחת דנין. דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא: מיתה אחת כעין שתי מיתות: כגון שתי עבירות שאין דומות והן מיתה אחת כגון שבת וע''ז וכ''ש שתי מיתות ממש: אבל מיתה אחת ועבירה אחת. כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה דנין ושמונים נשים לאו עבירה אחת היו דאיכא באוב ואיכא בידעוני והכתוב חלקן בשתים ושמעון בן שטח לצורך שעה עשה: ואפי' נואף ונואפת. דמיתה ועבירה אחת: תרגמא רב חסדא. להא דרב אדא: בבת כהן. ארוסה או נשואה: ובועלה. דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה: או בבת כהן וזוממי זוממיה. שהיא והן נהרגין ולא במיתה אחת דהיא בשריפה והן במיתת הבועל כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה דכתיב (דברים יט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאמר באלו הן הנחנקין (לקמן דף צ.) ובאו שנים אחרים והזימו המזימים נמצאת היא חייבת שריפה ע''פ הראשונים והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבן בה והיינו מיתת הבועל: שמעתי. מרבותי: שב''ד. מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה: ולא. שיתכוונו לעבור על ד''ת לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב אלא מפני צורך השעה: לעשות סייג. גדר: לא שראוי לכך. דשבות בעלמא הוא מדרבנן: אלא שהשעה צריכה לכך. מפני שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם: הטיח. בא עליה: תחת התאנה. מקום גלוי: מתני' משקעין. נועצין: והעץ יוצא. ממנה כמין יתד הוא ענף יוצא מן הקורה סמוך לראשה: ומקיף. סומך לו זו אצל זו כמו (חולין דף ז.) שלא מן המוקף סמוך וכמו מקפת וקורא לה שם (טבול יום פ''ד מ''ב) לשון קירוב: ותולה אותו. בידו: מוטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד סמוך על הכותל: שם שמים מתחלל. שמזכירין שזה בירכו: שאדם מצטער. שפורענות באה עליו בעונו: מה לשון אומרת. באיזה לשון היא קובלת ומתנודדת עליו: קלני מראשי. כמו שהאדם שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי והיינו קללת קל לית אני איני קל: ולא זו בלבד. בלא תעשה אלא כל מתים הלנתן בלא תעשה הוא כדיליף בברייתא מריבויא דתקברנו: ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק כך מפרש לה בגמ': שתי קברות. בגמ' מפרש טעמא דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה: נתעכל הבשר. כבר נתכפר במיתתו ובזיונו מלקטין את העצמות וקוברין בקברות אבותיו:

השתא דמרחקי מהדדי. והא דאמרי' מנחות (נה:) כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט לאו דאין דנין כלל אלא דנין בכלל ופרט ואהני לרבויי מידי כי הכא דאהני לרבויי עכו''ם: אותו בלא כסותו. ואף על גב דמשעת סקילה היה ערום ס''ד שילבישוהו בשעת תלייה: שתי עבירות. ומעשה דשמעון בן שטח יש בעלת אוב וידעוני ויש חובר חבר ושאר מכשפות: