סנהדרין מה ע"א

גמ' תנו רבנן האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו ואשה שני פרקים בין מלפניה בין מלאחריה מפני שכולה ערוה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא {ויקרא כד-יד} ורגמו אותו מאי אותו אילימא אותו ולא אותה והכתיב {דברים יז-ה} והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אלא מאי אותו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה רבי יהודה אומר אותו בלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה למימרא דרבנן חיישי להרהורא ורבי יהודה לא חייש להרהורא והא איפכא שמענא להו דתנן הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה וסותר את שערה רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו אמר רבה התם היינו טעמא שמא תצא מב''ד זכאה ויתגרו בה פירחי כהונה הכא הא מקטלא וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא אמר רבה גמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות אמר רבא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אלא אמר רבא דרבי יהודה אדר' יהודה לא קשיא כדשנין דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא אמר קרא {יחזקאל כג-מח} ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכינה הכא אין לך ייסור גדול מזה וכ''ת ליעביד בה תרתי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה לימא דרב נחמן תנאי היא לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן והכא בהא קמיפלגי מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה ומר סבר ניחא דגופיה עדיף מבזיוני:
מתני' בית הסקילה היה גובה שתי קומות אחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנו על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר {דברים יז-ז} יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה:
גמ' תנא וקומה שלו הרי כאן שלש ומי בעינן כולי האי ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל כדי להמית עשרה טפחים אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אי הכי ליגבהיה טפי משום דמינוול: אחד מן העדים דוחפו: תנו רבנן מניין שבדחייה ת''ל {שמות יט-יג} ירה ומנין שבסקילה ת''ל סקל ומנין שבסקילה ובדחייה ת''ל {שמות יט-יג} סקל יסקל או ירה יירה ומנין שאם מת בדחייה יצא תלמוד לומר או ירה יירה מניין שאף לדורות כן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

גמרא:

תנו רבנן: האיש מכסין אותו פרק אחד כלומר מעט ממנו ^[77] מלפניו.

והאשה מכסין אותה שני פרקים בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה, כיון שמקום הערוה נראה גם מאחוריה, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.

ודנה הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן שהאשה אינה נסקלת ערומה?

ומתרצת הגמרא: דאמר קרא [ויקרא כד יד] "ורגמו אותו".

מאי "אותו"? מה בא למעט שרק אותו ולא אותה?

אילימא שרוגמים רק אותו ולא אותה, שהאשה אינה נידונית כלל בסקילה?

אי אפשר לומר כן. והכתיב להדיא [דברים יז ה] "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, וסקלתם באבנים, ומתו"!

אלא מאי בא למעט "אותו"? לומר, רק אותו סוקלין בלא כסותו [ש"אותו" משמע כמות שהוא ערום]. הא אותה סוקלין בכסותה.

ואילו רבי יהודה אומר, "אותו" אינו בא למעט "אותה", אלא בא לומר את עצם הדין, "אותו" - בלא כסותו. שנסקל ערום.

ומאחר שאין כאן מיעוט לאשה, ממילא אנו חוזרים לכלל, שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, והלכך לא שנא איש ולא שנא אשה נסקלים ערומים.

ודנה הגמרא: למימרא דרבנן חיישי להרהורא ורבי יהודה לא חייש להרהורא!? האם נפרש את מחלוקתם שרבנן סוברים שאנו חוששים שמא יבואו אנשים להרהר באשה כשיראו אותה נסקלת ערומה, שאחרת לא היו אומרים רבנן שהאשה אינה נסקלת ערומה, שאף על פי שהתורה אינה מחייבת לסוקלה ערומה, אך אנו היינו צריכים מעצמנו לעשות כן כדי שתמות מהר ולא תצטער. ^[78]

ואילו רבי יהודה סובר שאין חוששין להרהור של האנשים ולכן הוא מתיר לסוקלה ערומה?

הרי אי אפשר לומר כן ! והא איפכא שמענא להו. במקום אחר מצינו סברותיהם הפוכות בענין החשש להרהור.

דתנן במסכת סוטה [ז א]: הכהן אוחז בבגדיה של הסוטה במקום הצוארון, ומושך, אם נקרעו הבגדים קרע רגיל - נקרעו, ואינו צריך לחשוש לכך. ואם נפרמו לקרעים רבים - נפרמו.

עד שהוא מגלה את לבה. וכן סותר את קליעות שערה.

וכל זאת כדי לבייש את הסוטה.

רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה הכהן מגלהו. ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. משום שאנו חוששים להרהור עבירה של הסובבים.

הרי שסברתם כאן הפוכה, שרבנן אינם חוששים להרהור, ואילו רבי יהודה הוא שחושש להרהור.

ומתרצת הגמרא: אמר רבה: התם בסוטה היינו טעמא שרבי יהודה חושש להרהור, כי שמא תצא הסוטה מבית דין זכאה. שהמים יבדקו אותה שהיא טהורה, ואז יתגרו בה פרחי כהונה [צעירי כהונה שרואים אותה כך בעזרה], וירדפו אחריה כל ימיה.

אבל הכא, הא מקטלא. הרי מיד היא נסקלת, ולכן אין חשש שיהרהרו בה.

וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא, אם תאמר שיש חשש שעל ידי שראו אותה ערומה יתגרה יצרם בנשים אחרות?

הרי אמר רבה: גמירי מסורת בידי מרבותי שאין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.

ולכן אין חשש שיתגרו בנשים אחרות.

אמר רבא: וכי רק דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא?

וכי הקושיה היתה רק סתירה בדברי רבי יהודה? הלא גם בדעת רבנן יש סתירה, ועליה לא מתרץ רבה.

אלא, אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנין, כפי שתירץ רבה.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא. משום דאמר קרא [יחזקאל כג מח] "ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכינה". יש מצוה לבייש את הסוטה ולגלות את לבה כדי שיקחו ממנה נשים אחרות מוסר להיות צנועות, ואפילו על הצד שהיא טהורה ולא זינתה, מכל מקום, היא נהגה בפריצות, כשנסתרה עם איש אחר.

אבל הכא, אין לך ייסור גדול מזה. שרואות הנשים כיצד היא נסקלת, ולכן אין צורך לביישה עוד ולסוקלה ערומה. ולעולם אין הטעם משום חשש הרהור.

וכי תימא ליעביד בה תרתי, אם תקשה עדיין, שגם לגבי נסקלת נאמר שיסקלוה ערומה כדי שיהא ייסור לנשים בכך שהיא מתבזית בנוסף על הריגתה? ^[79]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה! ואל תבזהו. ^[80]

ומקשה הגמרא: לימא דרב נחמן תנאי היא!?

האם נאמר שדרשת רב נחמן, שצריך לברור לו מיתה יפה, שנויה במחלוקת תנאים? שהרי לכאורה רבי יהודה חולק על זה, שהוא סובר שסוקלין אותה ערומה, למרות שהיא מתבזית בכך.

ומתרצת הגמרא: לא, אלא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן כולם מסכימים עם דרשתו.

והכא, בהא קמיפלגי רבנן ורבי יהודה:

מר סבר: בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה.

רבנן סוברים, קשה לו לאדם בזיונו יותר מצער גופו, ולכן עדיף לה לאשה ליסקל כשהיא לבושה בבגדים ולא להתבזות, למרות שזה גורם לה צער שתמות יותר לאט. וזו היא המיתה יפה שאנו בוררים לה.

ומר סבר: ניחא דגופיה עדיף מבזיוני. קשה לו לאדם יותר לסבול את צער הגוף מאשר לסבול בזיונות, ולכן ברירת המיתה היפה היא בכך שתיסקל ערומה כדי שתמות מהר, למרות שהיא מתבזית על ידי כך.

מתניתין:

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות של קומת איש, ומשם מפילים אותו לארץ.

אחד מן העדים דוחפו על מתניו כלומר מאחוריו.

ואם נהפך על לבו, נפל ופניו לארץ, הופכו העד על מתניו, שגבו יהיה לארץ, לפי שגנאי הוא לו שישכב כך ופניו לארץ.

ואם מת בה מהנפילה לבד, יצא. נתקיימה בו מצות סקילה.

ואם לאו, לא מת עדיין, הרי העד השני נוטל את האבן ונותנו על לבו, שליכה בכח על לבו.

אם מת בה, יצא.

ואם לאו, רגימתו בכל ישראל, שכל ישראל מוסיפים לרוגמו באבנים.

שנאמר [דברים יז ז] "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה". ^[81]

גמרא:

תנא: וקומה שלו. יש להוסיף על גובה בית הסקילה גם את גובה קומתו של הנסקל עצמו, לפי שהיו מפילים אותו כשהוא עומד ולא כשהוא יושב. ונמצא שביחד עם שתי הקומות של בית הסקילה, הרי כאן שלש קומות.

ודנה הגמרא: ומי בעינן כולי האי? וכי צריך כזה גובה כדי לגרום למיתה?

ורמינהו סתירה מהא דתנן במסכת בבא קמא [נ ב]: אחד החופר בור או שיח או מערה ונפל שמה שור או חמור, חייב. אם כן, למה נאמר בתורה "בור"? לומר לך, מה בור, שהוא כדי להמית, כשם שבבור יש בו עומק מספיק כדי להמית דהיינו עשרה טפחים, שהרי סתם בור הוא לפחות עמוק עשרה טפחים, אף כל סוגי החפירות, צריך שיהא בה כדי להמית. דהיינו שעומקו יהיה לפחות עשרה טפחים. ובפחות מזה אין חייבים עליו.

הרי שנפילה מגובה של עשרה טפחים בלבד די בה כדי לגרום למיתה, ^[82] ומדוע היה צריך להפיל את הנסקל מגובה שתי קומות? ^[83]

ומתרצת הגמרא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך"

- ברור לו מיתה יפה! שימות מהר ויקל עליו צערו, ולכן מפילים אותו מגובה כה רב.

ומקשה הגמרא: אי הכי, ליגבהיה טפי! נעשה את בית הסקילה גבוה עוד יותר, ונקל עליו יותר את המיתה? ^[84]

ומתרצת הגמרא: משום דמינוול. אם יהיה גבוה מדי יבוא לידי בזיון שגופו יתרסק לאברים.

שנינו במשנה: אחד מן העדים דוחפו.

תנו רבנן: מנין שבדחייה? אותם הנוגעים בהר סיני בשעת מתן תורה שנאמר עליהם "לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה", מנין שהם נידונים להריגה בדחיפה ממקום גבוה?

תלמוד לומר "ירה", לשון השלכה, כמו שנאמר "ירה בים".

ומנין שהם נידונים בסקילה?

תלמוד לומר "סקל", לשון רגימה באבנים, כמו שנאמר "וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה".

ומנין שבסקילה ובדחייה? שאם לא נהרג באחד מהם כגון שדחפוהו ולא מת יעשו בו את שניהם?

תלמוד לומר "סקל יסקל או ירה יירה" ומכפל הלשון שלא נכתב "כי סקל או ירה" אנו מרבים שלפעמים עושים בו את שניהם. ^[85]

ומנין שאם מת בדחייה בלבד יצא ואין צריך עוד לסוקלו?

תלמוד לומר "או ירה יירה" ה"או" בא לחלק שלא צריך תמיד את שניהם אלא לפעמים או זה או זה.

מנין שאף לדורות כן שבכל חייבי סקילה עושים גם כן דחייה למרות שלא נאמר בהם רק סקילה?

הערות

^[77] עוד פירוש מביא רש"י שפרק אחד היינו חתיכת בגד.

^[78] רש"י. ונתכוין לבאר, שהרי רבנן ממעטים מקרא את האשה מליסקל ערומה ומה הראיה שרבנן חוששים להרהור. אך התוס' בסוטה [ח א] ד"ה האיש הקשו שהפסוק ממעט שאסור לנוול את האשה ואם כן איך נסקלנה ערומה שבכך אנו עוקרים בידים את הכתוב? ולכן תירצו שגם רבנן מודים לרבי יהודה ש"אותו" אינו בא למעט נשים אלא לדרוש את עצם הדין של בלא כסותו, ולא שמענו מן התורה מה דין האשה, והרשות ביד בית דין לעשות כראות עיניהם. ובזה נחלקו רבנן ורבי יהודה מה עדיף לעשות בה, וסברה הגמרא עתה שהם חולקים בחשש הרהור, ולמסקנא הם חולקים איזה מיתה יפה לה, אם שתמות מהר על ידי שתיסקל ערומה או עדיף לה שלא תתבזה ליסקל ערומה. תוס' שם וכאן ד"ה הא.

^[79] לכאורה היה אפשר לתרץ, שרבנן חוששים להרהור לכן בסקילה כיון שמתקיים בה ייסור על ידי עצם ההריגה אין לסוקלה ערומה כדי להוסיף ייסור. מה שאין כן בסוטה שאם לא יגלה את לבה לא יתקיים כלל הייסור לכן אין חוששים אצלה להרהור? וצריך לומר שהגמרא סברה שאם אך היה חשש הרהור לא היינו חוששים לקיים ייסור לגבי סוטה [וכמו שכתבו התוס' בסוטה [ח א) ד"ה אם לדעת רבי יהודה שאם היה לבה נאה לא היה מגלה שאף על פי שהוא גזירת הכתוב לגלות את לבה, מכל מקום, בגלל חשש הרהור אפשר לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה] ועל כרחך שרבנן אין חוששין כלל להרהור, ואם כן מדוע שלא נעביד בה תרתי. תורת חיים.

^[80] יש מפרשים את הדרשא משום שהכתוב על כרחך מדבר לאחר מיתה שאילו מחיים לא שייך לומר "כמוך" שהרי חייך קודמין. ויש מפרשים משום שלמעלה נאמר "לא תקום ולא תטור" ולשון נקמה היינו מיתה כמו שדרשו לקמן [נב ב] מ"והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית". תוס' ד"ה ברור.

^[81] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות [פרק ז ג] שהטעם הוא לפי שהעדים הדבר ברור אצלם כיון שראוהו בחושיהם, ואילו אצלנו אינו אלא ספור שהרי איננו יודעים אלא משום ששמענו מהעדים, ולפיכך ציוה ה' שיהיו העדים עצמם ממונים על הדבר, וזה דבר נפלא.

^[82] לכאורה יש לחלק בין שור לאדם, אלא שהגמרא דורשת לגבי בור "שור ולא אדם" משמע שלולי המיעוט היה חייב גם על אדם בבור כזה שהוא חייב על שור, שדוחק הוא לפרש הפסוק: שור במקום שראוי למות בו ולא אדם אפילו במקום שהוא ראוי למות בו. תוס' ד"ה ורמינהו ותוס' הרא"ש.

^[83] אף על פי שבגובה עשרה אינו ודאי שימות הרי גם בגובה שלש קומות אינו ודאי שימות שהרי יש גם מצות סקילה אלא שדי שיש אפשרות שימות, ואם כן יספיק גם גובה עשרה. ומתרצת הגמרא שבעשרה גם אם ימות יצטער הרבה לפני שימות, מה שאין כן בגובה שלש קומות. הנצי"ב.

^[84] קשה אם יגביהו יותר ודאי ימות מהדחיפה לבד, ואם כן לא יתכן לעולם סקילה, ולמה כתבה התורה סקילה כלל. ערוך לנר.

^[85] אף שסקילה נאמרה תחילה מכל מקום, עושים אותה בסוף כיון שמצינו שהסקילה סמוכה למיתה שנאמר "וסקלתם באבנים ומתו". תוס' ד"ה מניין שבדחיה.

א גמרא שנינו במשנה שהאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: האיש מכסין אותו בזמן סקילתו פרק אחד (חתיכה אחת) מלפניו, ואשה מכסין אותה שני פרקים, בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה ואסור להסתכל בה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שמחלקים בין איש ואשה? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "ורגמו אתו" (ויקרא כד, יד), ודייק: מאי [מה פירוש] ההדגשה "אותו"?

אילימא [אם תאמר] שבא הדבר ללמד שסוקלים רק אותו, את האיש, ולא אותה, את האשה, שאין אשה נסקלת. והכתיב [והרי נאמר] במפורש "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא... וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז, ה), אלא מאי [מה] מלמדת ההדגשה "אותו" — אותו מוציאים לבדו, בלא כסותו. הא [הרי] אותה — מוציאים בכסותה. ר' יהודה אומר: "אתו" משמעו להדגיש — אותו עצמו, בלא כסותו, אבל כמו בשאר עונשים שבתורה לא שנא [אינו שונה] דין האיש, ולא שנא [ואינו שונה] דין האשה, שדין אחד להם.

ושואלים: למימרא דרבנן חיישי להרהורא [האם לומר מכאן כי חכמים חוששים להרהור עבירה] של הרואים ור' יהודה לא חייש להרהורא [איננו חושש להרהור עבירה]? ושניהם נהרגים מכוסים, אם כי באשה יש דין מיוחד כמבואר להלן. והא איפכא שמענא להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם אומרים] במקום אחר. דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין הסוטה: הכהן אוחז בבגדיה ומושכם, אם נקרעו — נקרעו, ואם נפרמו — נפרמו, עד שמגלה את לבה, וסותר את שערה שהיה קלוע. ר' יהודה אומר: אם היה לבה נאה — לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה — לא היה סותרו. משמע שר' יהודה הוא החושש שהרואים יגיעו לידי הרהור עבירה!

אמר רבה: התם היינו טעמא [שם בסוטה זהו הטעם] — שמא תצא מבית דין זכאה בדין, שיתברר שלא חטאה, ויתגרו בה (יתגרה על ידה יצרם) של פירחי (צעירי) כהונה. הכא הא מקטלא [כאן הלא נהרגת היא] ואין מקום ליצר הרע. וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא [ואם תאמר יבואו להתגרות בנשים אחרות] מתוך ראייתם את זו? אמר רבה, גמירי [למודים אנו]: אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות, וכיון שאין עיניו רואות אשה אחרת בעירומה — שוב אין הדבר מגרה.

אמר רבא: וכי מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה] ויש סתירה בהם, ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה ואין סתירה], ומדוע מקשים דווקא מדברי ר' יהודה עצמו בשני המקומות? אלא חייבים אנו ליישב גם את הקושי שבין דברי חכמים כאן ושם, אמר רבא: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה] כדשנין [כפי שתירצנו].

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], שאמר קרא [הכתוב]: "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג, מח), וכדי שתשמש דוגמה והזהרה לשאר הנשים מבזים את הסוטה ברבים, הכא [כאן] בדין מיתה אין לך ייסור גדול מזה, מהמיתה עצמה, ואין צורך עוד לבזותה.

וכי תימא [ואם תאמר]: ליעביד [שיעשו] בה תרתי [שתים], גם ימיתוה וגם יבזוה — כבר אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ופירושו: בכל מקום ובכל זמן, וגם כאשר הוא נדון למיתה ברור לו מיתה יפה ככל האפשר ולא תבזהו.

ושואלים: האם לפי הסבר זה לימא [האם לומר] שדברי רב נחמן כמחלוקת תנאי [תנאים] היא? ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי רב נחמן, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו], מה נקרא בענייננו מיתה יפה יותר, מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה [חכם זה, חכמים, סברו כי בזיונו של אדם עדיף לו יותר מנוחיות גופו], ונוח לאשה שיארכו יסוריה רגע יותר בגלל הבגד, מאשר שתתבזה בעירומה. ומר סבר ניחא דגופיה [וחכם זה, ר' יהודה, סבור כי נוחיות גופה] עדיף לה מבזיוני [מבזיון].

ב משנה בית הסקילה היה גובה שתי קומות של אדם, ומעמידים בקצהו את הנידון. אחד מן העדים דוחפו למטה על מתניו (וגבו למעלה), אם נהפך על לבו ופניו למעלה — היה העד הופכו על מתניו. ואם מת בה בנפילה זו — יצא ידי חובת סקילה.

ואם לאו [לא] שעדיין לא מת — העד השני נוטל את האבן המוכנה לסקילה ונותנו בזריקה על לבו, אם מת בה בזריקת אבן זו — יצא, ואם לאו [לא] מת אחרי שיד העדים היתה בו — תהא רגימתו בכל ישראל, שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה" (דברים יז, ז).

ג גמרא תנא [בתוספתא שנינו]: שתי קומות של בית הסקילה וקומה שלו — הרי כאן שלש קומות והוא גובה גדול למדי. ושואלים ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים אנו כל גובה זה] כדי להמית? ורמינהו [מראים סתירה] ממה ששנינו בדיני נזיקין: מה בור שהוא, כלומר, שיש בשיעורו כדי להמית — שהוא עמוק עשרה טפחים, אף כל כדי להמית דיו בגובה עשרה טפחים. וכאן עושים שתי קומות, בערך פי ארבע מעשרה טפחים!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וכוונתו — אף ברור לו מיתה יפה. ולכן אפילו שאפשר שימות בפחות מזה, עושים את בית הסקילה גבוה כדי שתהא מיתתו קלה. ושואלים: אי הכי ליגבהיה טפי [אם כך שיגביהנו עוד יותר]! ומשיבים: משום דמינול [שהוא מתנוול], שאם יזרק מגובה רב יתפרקו איבריו ושוב אין זו מיתה יפה.

ד שנינו במשנה שאחד מן העדים דוחפו. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין שדין סקילה מתקיים גם בדחייה שזורקים אדם מלמעלה למטה? — תלמוד לומר שנאמר בהר סיני בשעת מתן תורה "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה" (שמות יט, יב–יג) ו" יריה" — לשון השלכה היא (כמו "מרכבות פרעה וחילו ירה בים". שמות טו, ד).

ומנין שמיתה זו היא בסקילה, וגם בדחיה — תלמוד לומר: "סקול יסקל או ירה יירה". ומנין שאם מת בדחייה יצא ואין צורך גם לסוקלו — תלמוד לומר: "או ירה יירה", משמע שאלו שתי אפשרויות, או זו או זו. ומניין שאף לדורות כן ולא רק במעמד הר סיני,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The mishna teaches that a man is stoned naked but a woman is not stoned naked. With regard to this matter the Sages taught a related baraita: They cover a man’s genitals with one piece of cloth in the front, and a woman is covered with two pieces of cloth, both in the front and in the back, because all of that area is nakedness, which may not be viewed. This is the statement of Rabbi Yehuda. But the Rabbis say: A man is stoned naked, but a woman is not stoned naked.

The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of the Rabbis, who say that a man is stoned naked, but a woman is not? The Gemara answers: The verse states: “And all the congregation shall stone him” (Leviticus 24:14). What does the verse intend to teach when it emphasizes that they stone “him”?

If we say that this serves to teach that they stone only him, the man, but not her, i.e., women are not punished with stoning, there is a difficulty. As isn’t it written explicitly: “And you shall bring forth that man or that woman…and stone them with stones until they die” (Deuteronomy 17:5)? Rather, what does the verse mean to teach when it stresses that they stone “him”? If he is a man, they stone just him, without his clothes, but if the condemned party is a woman, they stone her with her clothing. Rabbi Yehuda says: The emphasis on the word “him” teaches that they stone him alone, i.e., without his clothes, but as is the case with all other punishments stated in the Torah, there is no difference for a man and no difference for a woman, meaning the same halakha applies to both men and women.

The Gemara asks: Is this to say that the Rabbis are concerned that the sight of a naked woman will arouse sexual thoughts among the onlookers, and Rabbi Yehuda is not concerned about such sexual thoughts? But didn’t we hear them say just the opposite, as we learned in a mishna (Sota 7a) with regard to a sota, a woman suspected of adultery by her husband, and who was made to undergo the ordeal of the bitter waters: And the priest grabs hold of her clothing and pulls it, without concern about what happens to it. If the clothes are torn, they are torn; if the stitches come apart, they come apart. And he pulls her clothing until he reveals her heart, i.e., her chest. And then he unbraids her hair. Rabbi Yehuda says: If her heart was attractive he would not reveal it, and if her hair was attractive he would not unbraid it. This seems to indicate that it is Rabbi Yehuda who is concerned about the sexual thoughts of the onlookers.

Rabba said: There, in the case of a sota, this is the reason that Rabbi Yehuda says that the priest does not reveal the woman’s chest or unbraid her hair: Perhaps the sota will leave the court having been proven innocent, and the young priests in the Temple who saw her partially naked will become provoked by the sight of her. Here, in the case of a woman who is stoned, she is killed by being stoned, and there is no concern about the onlookers’ becoming provoked after her death. The Gemara comments: And if you would say that the fact that she is killed is irrelevant to their having sexual thoughts because the onlookers will be provoked with regard to other women, this is not a concern, as Rabba says: It is learned as a tradition that the evil inclination controls only that which one’s eyes see.

Rava says: Is the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda difficult, while the contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis is not difficult? There is also an apparent contradiction between the two rulings of the Rabbis, as with regard to a sota, they are not concerned about sexual thoughts, but with regard to a woman who is stoned they are concerned. Rather, Rava says: The contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as we answered above.

Rava continues: The contradiction between one ruling of the Rabbis and the other ruling of the Rabbis is not difficult either. With regard to a sota, the verse states that other women should be warned: “Thus will I cause lewdness to cease out of the land, that all women may be chastened not to do like your lewdness” (Ezekiel 23:48). In order to serve as an example and warning to other women, a woman suspected of adultery must undergo public disgrace, and therefore the concern about the sexual thoughts that her partially naked body might arouse is disregarded. Here, with regard to stoning, you have no chastening greater than seeing this stoning itself.

And if you would say that two forms of chastening, both stoning and humiliation, should be done to her, Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “You shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), teaching that even with regard to a condemned prisoner, select a good, i.e., a compassionate, death for him. Therefore, when putting a woman to death by stoning, she should not be humiliated in the process.

The Gemara suggests: Let us say that whether one rules in accordance with the statement of Rav Naḥman is a dispute between tanna’im, and according to Rabbi Yehuda there is no mitzva to select a compassionate death. The Gemara refutes this: No, it may be that everyone agrees with the opinion of Rav Naḥman, and here they disagree about this: One Sage, i.e., the Rabbis, holds: Minimizing one’s degradation is better for him than seeing to his physical comfort, i.e., than minimizing his physical pain. Therefore, the Rabbis view the more compassionate death as one without degradation, even if wearing clothes will increase the pain of the one being executed, as the clothes will absorb the blow and prolong his death. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that one’s physical comfort is better for him than minimizing his degradation, and therefore the one being executed prefers to be stoned unclothed, without any chance of the clothing prolonging his death, even though this increases his degradation.

MISHNA: The place of stoning from which the condemned man is pushed to his death is a platform twice the height of an ordinary person. He is made to stand at the edge of the platform, and then one of the witnesses who testified against him pushes him down by the hips, so that he falls face up onto the ground. If he turned over onto his chest, with his face downward, the witness turns him over onto his hips. And if he dies through this fall to the ground, the obligation to stone the transgressor is fulfilled.

And if the condemned man does not die from his fall, the second witness takes the stone that has been prepared for this task and places, i.e., casts, it on his chest. And if he dies with the casting of this first stone, the obligation to stone the transgressor is fulfilled. And if he does not die with the casting of this stone, then his stoning is completed by all of the Jewish people, i.e., by all the people who assembled for the execution, as it is stated: “The hand of the witnesses shall be first upon him to put him to death, and afterward the hand of all the people” (Deuteronomy 17:7).

GEMARA: A tanna taught in a baraita: Adding together the height of the platform, which is twice the height of an ordinary person, and the condemned man’s own height, it turns out that there is a height here three times the height of an ordinary person. The Gemara asks: Do we really need all that height to kill him? The Gemara raises a contradiction to the baraita from what was taught in a mishna (Bava Kamma 50b) when discussing the halakhot of damage caused by a pit: Why does the Torah specify a pit when one is liable for the damage caused by any type of excavation that he digs into the ground? This teaches that just as a pit that is of sufficient depth to cause one’s death from falling into it is at least ten handbreadths deep, so too, any other excavations that are of sufficient depth to cause one’s death may be no less than ten handbreadths. If a fall of ten handbreadths is sufficient to kill a person, why must the platform from which the condemned man is pushed be twice the height of an ordinary person?

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “You shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), teaching that even with regard to a condemned man, select a good, i.e., a compassionate, death for him. Therefore, even though the one being executed is likely to die from a fall from a lesser height, a platform is built that is twice the height of an ordinary person in order to ensure a quick and relatively painless death. The Gemara challenges: If so, they should raise the platform even higher. The Gemara answers: This is not done, because if the condemned man were pushed from a higher platform, he would become seriously disfigured, and this would no longer be considered a compassionate form of death.

§ The mishna teaches that one of the witnesses who had testified against the condemned party pushes him off the platform. Concerning this halakha the Sages taught in a baraita: From where is it derived that the punishment of stoning can be fulfilled by pushing the condemned party from a high place, so that he dies from his fall? The verse states with regard to those who crossed the boundaries that were set up around Mount Sinai and touched the mountain: “Take heed to yourselves, that you not go up into the mountain, or touch the border of it; whoever touches the mountain shall be put to death; no hand shall touch him, but he shall be stoned or shall be thrown down” (Exodus 19:12–13). And from where is it derived that this punishment can be fulfilled with actual stoning? The verse states: “He shall be stoned.”

And from where is it derived that this punishment is sometimes fulfilled both by stoning and by pushing, i.e., if the transgressor did not die from his fall, he is then stoned? The verse states: “He shall be stoned or shall be thrown down.” And from where is it derived that if the condemned man died from the pushing, the obligation to stone him has been fulfilled, and there is no further need to actually stone him? The verse states: “Or shall be thrown down,” with the term “or” indicating that only one of the two options must be fulfilled. And from where is it derived that this is the halakha not only at Mount Sinai, but even with regard to future generations?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכ"א אין האשה נסקלת ערומה ואקשי' למימרא מאי דר' יהודה לא חייש להרהורא ורבנן חיישי להרהורא והא בענין סוטה איפכא שמענא להו דתנן וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה כולה ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו כו' ושני רבא התם בענין סוטה חיישי' שמא תצא מב"ד זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה כו' שאר השמועה פשוטה היא:

[מתני'] בית הסקילה היה גבוה שתי קומות כו' תנא וקומה שלו הרי כאן שלש איני והא תנן בפרק שור שנגח מה בור שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים אף כל שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים הנה י' טפחים דיי כדי להמית ופירק רב נחמן בעינן להמיתו במהרה כדי שלא יצטער לפיכך מגביהין אותו ג' קומות ואם תאמר אי הכי ליגבהיה טפי חיישינן שמא תיבקע כרסו ויצאו בני מעיו לחוץ ויבא לידי ניוול. ירושלמי פריקי בין הנסקל לנופל הכי אינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת משמיה דר' יאשיה אמרי אינון דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק אברים קומי ר' פינחס חבטו תורא בחייליה אמר לון בחייכון שרוני שרוניה וקם וערק אמר ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם שאמרו אילין דחבטין תורא בחייליה אין בו משום ריסוק אברים:

ומניין שטעון סקילה שנאמר סקול יסקל ומניין שטעון דחייה שנאמר ירה יירה סקול יסקל זו סקילה ירה יירה זו דחייה ומניין שטעון ב' דחיות ת"ל יירה. ת"ר מניין שאף לדורות כן שנאמר כי סקול יסקל או ירה יירה ואם לאו נוטל האבן

הסוטה סמוך אחר שנמחקה המגלה בא כהן אחד מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וקורע עד שמגלה את לבה ומגלה את שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה ומביא חבל וקושרו כנגד דדיה שלא יפלו הבגדים ואפילו היתה נאה אין חוששין להרהור שהרי מקודם זה הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי והסירו ממנה כל תכשיט ועומדת לשם בדאגה ובניוול כמו שיתבאר במקומו ואין הרהור מצוי בכיוצא בזה ואחר שכן נוח לנו לגלותה ולהנהיגה בבזיון מפני הנשים שחייבות לראותה משום ונוסרו ואעפ"כ בהריגת בית דין אינה נסקלת ערומה אף בפרק אחד מכוסה לפניה ולאחריה שאין אנו צריכים לויסור זה שאין לך ויסור גדול מן ההריגה וראוי יותר לברור לה מיתה יפה אבל באיש אין זה אצלו בזיון כל כך ונוח לו שתהא מיתתו יותר ממהרת כשהוא נסקל ערום וזו היא אצלו יפה יותר:

המשנה השניה וענינה לבאר בה ענין החלק השני והחלק השלישי ואמר על זה בית הסקילה היה גבוה שתי קומות פירוש ועולה לשם הוא ועדיו עמו וידיו אסורות ומפילין אותו מעומד הוא שאמרו וקומה שלו הרי שלש קומות ואע"פ שבבור האמור בתורה אמרו בב"ק שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית מ"מ ברור לו מיתה יפה להמיתו מהר ולהגביהו יותר מדאי אי אפשר שיבא לידי נוול וניתוח אברים ובקיעת הכרס ואחד מן העדים דוחפו מצד מתניו כדי שיפול על לבו בארץ ואם נהפך על לבו בארץ הופכו על מתניו שכשהוא מושכב פרקדן מגונה ביותר אם מת באותה דחייה יצאו וקיימו מצות סקילה שהרי נאמר או ירה יירה והוא ענין השלכה בקרקע ואם לאו נוטל את האבן וכו' ואם לא מת בה עד שני נוטל את האבן וכו' פי' בגמ' על אבן זו ששם היתה עומדת ואע"פ שאמרו על אבן שנסקל בה שנקברת עמו מתקנין היו מיד ומעמידין שם בחלוף זו שנקברה וכן העידו על אבן זו שמשא שני בני אדם היה בה וכיצד היו עושים שניהם היו מגביהין אותה וכשהיו עמה במקום הגבוה כנגד הנידון לא היו משליכין אותה שניהם ביחד שאין שנים יכולים לכוין כוחם להשליך כאחד שכשזה משליך חבירו מעכב אבל היחיד משליך בכח ומתוך כך בשעת השלכה מניחה האחד והשני משליך בכח ואם מת בזו יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה:

כל הנסקלין נתלין דר"א וחכ"א לא נאמר על הנסקלין שיהו נתלין אלא בעובד ע"ז ומגדף שהרי נאמר במגדף כי קללת אלהים תלוי ונאמר בעובד ע"ז את י"י הוא מגדף והלכה כחכמים:

האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דר"א וחכ"א האיש נתלה ואין האשה נתלית שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו וכו' ואע"פ ששמעון בן שטח תלה נשים באשקלון הוראת שעה היתה שהרי אף הוא תלה שמנים ביום אחד ואין דנין שנים ביום אחד על הדרך שיתבאר אלא שהוראת שעה היתה וכיצד תולין אותו אחר שסקלוהו משקיעין קורה אחת בארץ והעץ יוצא ממנה כמין יתד וסומך שתי ידיו זו לזו ותולהו בידיו ר' יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל ותולה כדרך שהטבחים עושים ואין הלכה כדבריו ומתירין אותו מיד כלומר שסמוך לשקיעת החמה היו תולין אותו ומתירין אותו מיד ואם הלינו נבלתו לשם עוברין בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ וכן יש בהן מצות עשה לקוברו בו ביום שנאמר כי קבר תקברנו ביום ההוא וכן הדין לכל הרוגי בית דין וזה שאמר כי קללת אלהים תלוי במגדף נאמר כלומר מפני מה נתלה זה שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל:

אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער ר"ל שנהרג על עוונותיו שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כלומר קל איני ר"ל שאיני קל אלא אברי כבדים עלי והוא דורש קללת מלשון קלות או כנוי הכבדות ופירושו קל אני וזה השאלת לשון להוראת לא אחפוץ במות המת והערה לנשארים שהבחירה בידם ומפי עליון לא תצא שאינו חפץ במיתתם של רשעים קל וחומר בשפיכות דמן של צדיקים ולא הרוגי בית דין בלבד אמרו שלא להלין נבלתם אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה אם עשה כן דרך התרשלות ומ"מ אם הלינו לכבודו כגון להביא ארון ותכריכין או לסיבה אחרת אינו עובר עליו:

הרוגי בית דין אין קוברין אותם בקברי אבותיהם אלא שני בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנסקלין ונשרפין שהם החמורות ואחת לנהרגים ונחנקים שהם הקלות וקוברין אותן לשם וכשנתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם במקומם בקברי אבותיהם וקרוביהם עושים להם ארון ותכריכין ואין מתאבלין עליהם לא בשעת מיתה ולא בשעת ליקוט עצמות אלא קרוביהם הראויין להתאבל באים ושואלים בשלום העדים ובשלום הדיינים כלומר אין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם והוא גרם לעצמו וכן אין מראין צער במיתתם אלא שהם אוננים בעצמם ואין אנינות אלא בלב:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה אלו הן:

זה שביארנו באבן שנסקל בה שהיא נקברת עמו כך הדין בעץ שנתלה עליו וסייף שנהרג בו וסודר שנחנק עמו כמו שביארנו ומ"מ לא בקברו ממש אלא בתפישתו ר"ל בתוך ארבע אמות של קברו:

מתני' היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין כו' כדפרישנא טעמא במתני' דרחוק מבית הסקילה עשר אמות.

תנו רבנן האיש מכסין אותו פרק מקום הערוה קרי פרק ויש אומרים פרק חתיכת בגד ואיכא דגרסי פרט ובספרי קתני פרט אחד מלפניו והאשה שני פרטים ולשון חתיכת בגד הוא דתנן בסוף כלאים (מ"ט) לא יקשור פרט של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו ואף על פי שהרצועה באמצע. טעמא דר' יהודה דקסבר אותו לא משמע תרי מעוטי אלא חד מיעוטא ומהשתא לא תמעיט אלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה. ומקשינן למימרא דרבנן חיישי להרהורא ור' יהודה לא חייש והא גבי סוטה איפכא שמעינן להו דתנן כהן אוחז בבגדיה אם נקרעו כדרכן נקרעו ואם נפרמו לכאן ולכאן קרע משונה נפרמו כו' ומפריק רבה דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם גבי סוטה חיישי' שמא טהורה היא ותצא מבית דין זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה הכא לסקילה אזלא ולמאי ניחוש. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא התם גבי סוטה אי נמי טהורה היא ולא בדקי לה מיא צריך לבזויה משום דכתיב ונוסרו כל הנשים שלא יסתרו עם אחרים הכא קטל קטלינן לה אין לך ייסור גדול מזה. וכי תימא ליעביד בה תרתי האמר רב נחמן לקמן ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אבל גבי איש לית בה בזיון כולי האי ותו אי לאו באיש במאי מיקום קרא דאותו ולא כסותו. ודייקי' לימא דרב נחמן תנאי היא דהא ר' יהודה פליג עלייהו דרבנן בהא מילתא וקאמר דתרתי עבדינן בה ולא חייש לדרב נחמן ומהדרינן לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן ותרווייהו לברור לו מיתה יפה קאתו והכא בהא קא מיפלגי רבנן סברי בזיוני דאינש עדיף ליה טפי מניחא דגופיה דלא ליצטער הילכך מוטב תסקל בכסותה ותשהא למות ותצטער ואל תתבזה ור' יהודה סבר ניחא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיונא הילכך מוטב תסקל ערומה ותתבזה ואל תסקל בכסותה ותצטער יותר:

פיסקא בית הסקילה היה גבוה שתי קומות תנא וקומה שלו שדוחפין אותו מלא קומתו הרי כאן שלש. ומקשינן ומי בעינן לקטלא כולי האי בעשרה טפחים סגיא דהא כתיב כי יפתח איש בור כו' ותנן אחד החופר בור שיח ומערה א"כ למה נאמר בור מה בור שהוא כדי להמית כו' ופריק רב נחמן אין עשרה טפחים נמי עבדי מיתה מיהו לגבי מיתת ב"ד צריך להגביהו יותר כדי שימות מהר ואל יצטער. ומקשינן אי הכי ליגבהיה טפי ומפרקינן היינו טעמא דלא מגבהינן ליה טפי משום דמנוול שכריסו נבקעה ויצאו בני מעיו לחוץ:

פיסקא אחד מן העדים דוחפו על מתניו כדי שתפול האבן על לבו וימות מהרה. תנו רבנן מניין בדחייה בהפרשת הר סיני קאי ת"ל ירה והתם סקילה כתיבא ומנין שבסקילה שנאמר סקול ומנין שבסקילה ובדחייה שאם לא מת בדחייה סוקלין אותו תלמוד לומר סקול יירה דהאי או מיבעי ליה שאם מת בדחייה יצא והיינו דקתני ומנין שאם מת בדחייה יצא ת"ל או ירה או לחלק כתיב דאלמא בחדא מינייהו סגיא ועל כרחך דחייה הוה ברישא דלא ס"ד למימר שיסקל תחלה ואחר כך ידחה שיהא צריך להורידו ולסקלו ואם לא יעלוהו וידחה. מנין שאף לדורות כן בכל הנסקלין תלמוד לומר (או) סקול יסקל או ירה יירה ירה לשון השלכה הוא כדכתיב ירה בים והאי ירה יירה נמי הכי מתרגמי' ליה או אשתדאה אשתדי:

בתוס' ד"ה אלא במה שעיניו רואות וכו' והא ראמר כו' ביורעה ומכירה ר"ל שעיניו ראו אותה והכיר אותה ולכך מגרה בו יצה"ר כשמזכירה שיתאווה לה לעצמה (לעולם אימא לך) אבל לא אמרינן שע"י שרואה אשה זו יתגרה באחרת שלא ראה וא"ל אם כן הכא גמי שכשיראה את האשה הנסקלת ערומה ויכיר כשיזכירנה אחר כך יהא נקרי כמו ברחב ז"א דאין זה אלא ברחב שהיתה מן הד' יפיפיות שהיו בעולם כדאיתא התם ולא באשה אחרת ומ"מ הקשו התוס' מרחב אף על גב דלא דמו לה שאר נשים משום דהא רבה סתמא קאמר אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות ואין צריך לחלק וק"ל:

גמ' מפשיטין אותו את בגדיו כו' הכא הא קא מיקטלא כו' הכא אין לך ייסור גדול כו' תלמוד לומר כי סקול יסקל כו' ומנין שאף לדורות כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מנין שבסקילה כו' צ"ל ומנין כו':

בד"ה מנין שבסקילה כו' תלמוד לומר כי סקול יסקל או ירה יירה רבויא כו' כי יסקל או יירה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מנין שאף כו' הקומץ רבה מדורות שעה כצ"ל:

גמרא א"ר כו' דרבנן אדרבנן ל"ק. ק"ל דנימא רבנן חיישי להרהורא והתם גזה"כ הוא ע"ש בתד"ה אם היה לבה נאה ול"ל קרא דונוסרו. ואולי כיון דאמר רבה גמירי כו' תו ל"ל דטעמייהו כאן משום הרהורא והתם משום הכתוב אין הכרח שיגלה את לבה דוקא ודלא כתוס' הנ"ל. אבל קשה מאי דאמר לקמן לימא דר"נ תנאי היא נימא דטעמא דר"י משום גזה"כ דהשוה הכתוב כו' כדפירש"י לעיל:

שם ומנין שבסקילה ובדחיה ת"ל סקל יסקל או ירה יירה כו'. נ"ל דדרשה זו נ"ל מרבוי דיירה דאתא לומר דאף דאמרתי לך סקל יסקל לא תטעה לומר דסגי בזה בלבד אלא יירה פי' יריה צ"ל מקודם ואם לא מת בה אז אמרתי לך דיסקל. או דדריש לה במדת אם אינו ענין לו תנהו ענין לחבירו. ויש לקרב דרשה זו לפשוטו ולומר דהאי או במקום אם וכמו שפירש"י בויקרא (ד כג) ולא נצטרך לדחוק ולומר כדמשמע מדברי התוס' בפסחים (ו ב) ד"ה אבל בחד דזהו בכלל מה שאמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה. ומרבוי דיסקל (לבד) דריש בסמוך לדורות ולהכי לא מסיק שם כוליה קרא (ר"ל גם או ירה יירה) משום דכבר אפיקתיה דבסקילה ובדחיה ודלא כגי' הילקוט שהובאה בגליון (ומשמעות קצת בפירש"י): ודע מה שפירש"י ולא כתב כי סקל סקל כו'. נראה כוונתו דה"ל ליכתבינהו תרוייהו במקור וכדאיתא במרובה (סה) לימא קרא המצא המצא כו' או דר"ל דליכתוב סקול סקל בלשון צווי:

רש"י ד"ה הפכו וכו' כשהוא מושכב. עי' תשובת שבות יעקב ח"א סימן ה:

בגמרא למימרא דרבנן חיישי להרהורא: קשה מאי פריך דר' יהודה אדר' יהודה דלמא לעולם חייש להרהורא והא דאשה נסקלת ערומה משום דגזירת הכתוב היא אותה ולא כסותה וא"ל דהא גם בסוטה הוי גזירת הכתוב ופרע את ראש האשה ואעפ"כ סובר ר"י דאין מגלין משום הרהורא הא כבר הקשו התוס' שם בסוטה (דף ל"ח) הכי ותירצו דבשב ואל תעשה יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה וה"ז לא שייך לגבי סקילה דאם יאמרו חכמים דסנקלין אותה בכסותה והרי מן התורה אסור לסוקלה כן ועוקרין דבר מן התורה בקום ועשה. ועוד י"ל אקושית התוס' שם למה דאין מגלים לר' יהודה ע"פ מה שהקשו התוספת עוד שם לר' יהודה למה לא פורסים סדין של בוץ ויגלם כדאיתא בספרי ותירצו דלא שייך בזה ונוסרו כל הנשים ע"ש. אך דזה תמוה לכאורה דאטו משום דאין יכולים לקיים בה מצות יסור דרבנן לא יקיימו בה ג"כ מצות פריעה דאורייתא. ועוד קשה לכאורה דא"כ ברייתא דספרי כמאן אתיא דכר' יהודה לא אתיא לפי תירוץ התוס' וכרבנן נמי ע"כ לא אתיא דא"כ דאחרי סדין של בוץ פרעו וגלו מאי פריך דרבנן אדרבנן הא התם לא שייך הרהורא כלל ולכן נלענ"ד דהך דרשת הספרי אליבא דר' יהודה היא והיינו דמצוה של תורה ודאי מקיים גם אחורי הפרגוד רק משום ונוסרו תקנו רבנן שיגלו בפרהסיא ולכן כשהיה שערה נאה או לבה סבר ר"י דלא מגלין או סותרים היינו בפרהסיא אבל אחורי הפרגוד באמת מגלין ורבנן סברי דאפילו בפרהסיא מגלים ולכן א"ש מה שהקשו התוס' דלר' יהודה באמת גלו אחורי הגדר וגם א"ש מה שהקשו איך עקר ר"י גזירת הכתוב דבאמת לא עקר אך דלפ"ז פשיטא דקשה מאי דפריך ר"י אדר"י דהא אי יסקלו אותה בכסותה יעקור דין תורה בזה:

אמר קרא ונוסרו כל הנשים: לכאורה י"ל כיון דלפי תירוץ זה ע"כ צ"ל דרבנן לא חיישי להרהורא וכמש"כ רש"י א"כ למה צריך בסוטה הך טעם דונוסרו כל הנשים תיפוק ליה כיון דטעם דהרהורא לית להו א"כ מאיזה טעם נעקור מצות גילוי ופריעת ראשה. וא"ל דבאמת גם רבנן הוי ס"ל הך דהרהורא אי לאו משום ונוסרו דלפ"ז מאי פריך וכ"ת ליעבד בהו תרתי דל"ל ליעביד כך כיון דמצות יסור כבר איכא ע"י מיתה וא"כ צריכין לחוש להרהורא. וי"ל דבאמת אי לאו הך טעמא דיסור גם רבנן הוו חיישי להרהורא דלמה לא יחושו לזה ומ"מ פריך שפיר ליעבד בה תרתי כיון שכבר תירץ דר"י אדר"י דהכא כיון דמקטלא לא שייך הרהורא: ובזה א"ש ג"כ מה שי"ל עוד כיון דע"כ צריך לתרץ דרבנן ס"ל הא דר"נ דברור לו מיתה יפה א"כ ל"ל כלל הך תירוצא דבסוטה הטעם משום יסור וכאן אין לך יסור גדול מזה יתרץ בקיצור דרבנן אדרבנן דלא חיישי להרהורא ולכן הך דסוטה א"ש אבל הכא סברי דנסקלת ערומה כיון דכל הטעם שלא תהיה נסקלת כן הוא כדי שתמות מהר וכמו שפירש רש"י והרי בזיוני עדיף ליה מנייחי דגופא אבל לפי דברינו א"ש כיון דרבנן חיישי ג"כ להרהורא אי לאו הך טעמא דיסור א"כ ע"כ צריך טעמא דיסור גבי סוטה וכיון דבסוט' לא קפדי אפי' אהרהור משום יסור כש"כ דלא היה לנו לחוש אברור מיתה יפה משום יסור לכן צריך ג"כ הך טעמא דהכא אין לך יסור גדול מזה:

לימא דרב נחמן תנאי היא. פי' דר' יהודה לית ליה דר"נ: ק"ק איך אפשר לומר כן הא ר' יהודה גופא קאמר לקמן (דף נ"ב ע"ב) אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה כו' אלמא אי לאו דהוי חקות הגוים הוי חייש למיתה יפה:

במתניתן א' מן העדים דוחפו על מתניו: צ"ע למה לא בעינן שידחפו אותו ב' עדים דהא יד העדים תהיה בו בראשונה כתיב ואם מת ע"י דחיפה הרי לא הי' בו רק יד העד הא' ועיין לקמן:

בגמרא אי הכי ליגבהי' טפי: א"ל כמה שיעור יש לדבר זה כיון דגם ע"י גובה ב' קומות מת מהר די"ל כיון דקתני בברייתא וקומה שלו הרי כאן ג' משמע דג' קומות דוקא בעינן וא"כ למה נוקטין שיעור מצומצם כ"כ אבל ק"ק דאי יגביהו יותר מזה באופן שבודאי ימות ע"י דחיפה זה ע"כ נגד כוונת הכתוב דאל"כ לא משכחת סקילה כלל כיון דלעולם מת ע"י דחיפה ולאיזה ענין כתב סקילה כלל:

ומניין שאם מת בדחיה יצא: ק"ק אכתי ל"ל או הא ע"כ מוכח דלא בעינן לאחר מיתה שניהם דאל"כ לא לכתוב רק יסקל ויירה ולא סקול וירה דמזה ג"כ ידעינן דשניהם בעינן אע"כ דמדכתיב סקול יסקל וירה יירה רצה הכתוב להורות לנו דדוקא מחיים ניבעי תרתי ולא לאחר מיתה ואכתי או ל"ל ובשלמא לר' יונתן לקמן (דף פ"ה ע"ב) דסבר משמע שניהם כא' ומשמע א' בפ"ע כו' (ע' ב"מ דף צו) א"ש דהא ע"כ לא מצרכינן לדידי' או לחלק אלא משום דכתיב סקול וירה לרבות שניהם יחדיו וה"א דגם לאחר מיתה כן לכן בעי או לחלק והשתא אי לא הוי כתיב רק יסקל ויירה ה"א ג"כ או יסקל או יירה ולכן ע"כ צריך סקול וירה לרבות שניהם אבל לר' יאשיה דסבר דלא משמע או עד שכתוב בפי' כן לכאורה קשה:

ברש"י ד"ה נפרמו קרע משונה לכאן ולכאן: אכן במכות (דף כב ע"ב) פירש הרמב"ן נפרמו קריעה של תפירה ובספרי ערוך לנר שם הארכתי בפירוש ד' הראשונים בזה:

ד"ה הפכו על מתניו. כשהוא מושכב פרקדן: נלענ"ד שאין הפי' לפי דברי רש"י נהפך על לבו ששוכב פרקדן שאדרבה על לבו משמע פניו כלפי קרקע אלא שר"ל למה הפכו על מתניו שהוא על צדו ה"ל להפכו על גבו שיהיה לבו למעלה שעליו צריך ליתן את האבן ולכן מתרץ רש"י דגנאי הוא כששוכב כן פרקדן ועיין ברמב"ם (פט"ו מה' סנהדרין) שיש לו פי' אחר במשנה זו:

בתוס' ד"ה הא. לאו מקרא דריש דהא ליכא מיעוט להכי: בסוטה (דף כ"ב ע"ב) פי' רש"י נגד פירוש התוס' דתרתי שמעית מינה מדכתיב מיעוט דכסות בלשון זכר ידעינן ג"כ דאין גבי אשה הך מיעוטא ע"ש ומה שהצריך להתוס' עוד לפירושם דאל"כ מאי פריך דרבנן אדרבנן הא קרא קאמר דאין אותה בלא כסות וכמ"ש בסוטה (דף ח' ע"א) בד"ה האיש נסקל כבר תירץ רש"י לפי דרכו בסוגין בד"ה להרהורא וז"ל נהי דלרבנן דלא אצרכה קרא להפשטה כו'. פי' דודאי לאו מצוה היא מן התורה לסקלה בכסותה אלא דאיסורא דאיש לא קאי עליה וא"כ נעביד לן אנן:

ד"ה ברור לו מיתה יפה. י"מ משום דלרעך כמוך: לא הבנתי למה דמצרכינן להך הא ודאי דבכלל ואהבת לרעך כמוך הוי ג"כ מיתה יפה דהא אם הוא הוי חייב מיתה והיה בידו לברור באיזה מיתה שיהרג ג"כ היה בורר לו מיתה יפה גם מה שכתבו דמחיים לא שייך כן דהא חייך קודמין ק"ל דהא אין הציווי שיאהב אותו יותר מגופו וא"כ במקום ששייך חייך קודמין לא שייך כלל ואהבת לרעך כמוך:

ד"ה מה בור שיש בו כדי להמית. ותרווייהו צריכי כו' אי כתב רחמנא בור: בב"ק (דף ג' ע"א) כתבו התוספת צריכותא אחרת ע"ז דאי כתב רחמנא בור ה"א בור דוקא אבל שיח ומערה פטור וזה ודאי דהמת יהיה לו לאו מיותר הוא דמצרכינן לשור פסולי המוקדשין כדאמרינן שם (ב"ק דנ"א) ולא עבדי צריכותא רק משום דילפינן מתרתי קראי הללו שיהיה כדי להמית:

בד"ה מניין שאף לדורות. והא דאמרינן בפ' טבול יום: אף דשם קאמרינן טעמא למה לא נילף לדורות משעה משום דאיכא ק"ו ממעשר הקל מ"מ כיון דק"ו זה שייך ג"כ בקדשי שעה ואעפ"כ לא אמרינן אותו כיון דבפ' הציווי היה נגד הק"ו א"כ אי ילפינן בעלמא דורות משעה גם לענין דורות יחשב כמו שכתוב בפי' כן ולא נימא ק"ו:

גמ' פרק אחד. כלומר מעט ממנו מלפניו ויש אומרים פרק חתיכת בגד ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי''ן: ולא אותה. דאין אשה נסקלת ערומה: ור' יהודה. אמר לך אותו לאו למעוטי אשה אתא אלא לאורויי לן דנסקל ערום דמאותו נפקא לן בלא כסותו: לא שנא הוא ולא שנא היא. שהרי אין כאן מיעוט והשוה הכתוב איש לאשה לכל. מיתות שבתורה: להרהורא. שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור דאי לאו האי טעמא נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי שתמות מהר: בבגדיה. של סוטה: נקרעו. כדרך כל הנקרעים: נפרמו. קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות: וסותר את שערה. קלעי שערה: ונוסרו כל הנשים. ואם לא היו מקלקלין אותה אין כאן ייסור אם תצא זכאה ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה מכל מקום פרוצה היתה שהרי קינא לה ונסתרה: הכא. דמיקטלא אין ייסור גדול מזה וטעמא לאו משום הרהור היא: מיתה יפה. ולא תבזהו: בזיוני דאינש עדיף ליה. כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואע''ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה: ניחא דגופא עדיף ליה. גדול בעיניו טפי מבזיוני הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה: מתני' היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ: הופכו על מתניו. כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר: נמ' תנא וקומה שלו. שהיה מפילו מעומד ולא מיושב: ומי בעינן כולי האי. דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה: מה בור שהוא כדי להמית. משנה היא בבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית ומאי ניהו עשרה טפחים היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת פטור אלמא עשרה הוי שיעור להמית: מיתה יפה. שימות מהר: מינוול. אם גבוה יותר מדאי מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת: מניין שבדחייה. נידונו הנוגעים בהר סיני ת''ל ירה לא תגע וגו': יירה. לשון השלכה כמו (שמות טו) ירה בים ומשמעות דריש ולא ריבוייא: מניין. שסקילת אבנים הוזכרה שם ת''ל סקול דהוא לשון אבנים כדכתיב (דברים כב) וסקלוה (כל) אנשי עירה באבנים: ומנין שבסקילה ובדחייה. אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת: ת''ל כי סקול יסלק או ירה יירה. ריבוייא הוא דאי חדא מינייהו דווקא קאמר או הא או הא ליכתוב כי סקול או ירה מדכתיב הני לרבויי כתבינהו: שאם מת בדחייה יצא. לכך נאמר או לחלק: ומניין שאף לדורות. כל חייבי סקילה תהא דחייה שם:

הא אותה בכסותה. לאו מקרא דריש דהא ליכא מיעוט להכי דאותו איצטריך למידרש בלא כסותו אלא היינו טעמא כדמפרש משום הרהורא או משום בזיונא: אלא במה שעיניו רואות. והא דאמר סוף פ''ק דמגילה (דף טו:) כל האומר רחב רחב מיד נקרי האמר התם ביודעה ומכירה: ברור לו מיתה יפה. י''מ משום דלרעך כמוך לא שייך מחיים דחייך קודמין וי''מ משום דכתיב ברישיה דקרא לא תקום ולא תטור ולשון נקימה היינו מיתה כדאמרינן לקמן בפ' ארבע מיתות (דף נב:) גבי נקום ינקם כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב כו': ורמינהי מה בור. הא דפריך משור אאדם משום דהתם נמי דרשינן שור ולא אדם: מה בור שיש בו כדי להמית. בב''ק (דף נ:) פ''ה משום דסתם בור עשרה וקשה לר''ת אדרבה סתם בור יותר מעשרה כדאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכדאשכחן בבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים וכאן פירש דסתם בור אינו פחות מי' מיהו קשה דפריך בריש ב''ק (דף ג. ושם) אילימא אב י' ותולדה ט' לא ט' כתיבי ולא עשרה כתיבי ומשני והמת יהיה לו אמר רחמנא וקים להו לרבנן דעשרה מיתה עבדי תשעה ניזקין עבדי מיתה לא עבדי אלמא מהתם ילפינן ומפר''ת דסתם בור הוי יותר מעשרה ותרווייהו צריכי דאי כתב רחמנא והמת יהיה לו ה''א בכל ענין שימות אפילו בפחות מי' כתב רחמנא בור ואי כתב רחמנא בור ה''א בעמוק כ''כ דאי אפשר שלא ימות בו כתב רחמנא והמת יהיה לו בראוי למות בו דהיינו עשרה דקים להו לרבנן דעבדי מיתה והא דפריך התם סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לניזקין אע''ג דט' לא כתיבי כלל סברא הוא כי היכי דעשרה אב למיתה משום דיש בו כדי להמית תשעה נמי אב לניזקין דיש בו כדי להזיק אי נמי משום דכתיב תרי זימני בור כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור (שמות כא) דדריש בירושלמי אחד בור למיתה ואחד בור לניזקין: מניין שבדחיה. סקילה נאמר תחילה בפסוק ואפילו הכי עבדינן לה לבסוף משום דאשכחן קראי דסמוך סקילה למיתה דכתיב (דברים יז) וסקלתם באבנים ומתו: מניין שאף לדורות כו'. אפילו לרב דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט: ושם) איצטריך קרא לרבויי הכא לדורות דה''א סיני שאני והא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף קא.) דאמר ליה אהרן למשה שמא לא שמעת שהותרה אנינות אלא בקדשי שעה ולא בקדשי דורות ה''ק שמא כך נאמר לך בפירוש וא''ת למאן דלא יליף בריש הקומץ רבה (שעה מדורות) האמר בזבחים בפ' קדשי קדשים (דף ס.) מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אוכלים אלא בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר וההוא קרא במילואים כתיב וי''ל התם יליף טפי משום דאשכחן גבי הקרבה לדורות כיוצא בהן דדרשינן התם לעיל מיניה מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו עליו פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא פגום: .