סנהדרין מד ע"ב

דף מד - ב

ודורשת הגמרא את הפסוק דלעיל, שראה יהושע את המלאך "עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו", ומשמע שהוא בא להענישם על עבירה שבידם. ועוד אמר לו המלאך "עתה באתי", שמשמע מזה שהוא בא על עבירה של עכשיו, בנוסף לעבירה אחרת שהיתה שם.

ומה הן שתי העבירות?

אמר לו המלאך ליהושע: אמש, היום לפנות ערב, ביטלתם תמיד של בין הערביים, ^{[65] [66]} ועכשיו בלילה ביטלתם תלמוד תורה. אמנם ביום אין לכם פנאי לעסוק בתורה לפי שאתם עסוקים במלחמה, אך בלילה אפשר לכם לעסוק בתורה, ואם כן, היה לך לשהות במחנה ולא לצור על יריחו.

שאל לו יהושע: על איזה מהן מהעבירות באת ליפרע מאתנו?

אמר לו המלאך: על של עתה באת. על ביטול תורה.

מיד חזר בו יהושע מדבריו, עד שבמלחמת העי, שהיתה לאחר מכן, כבר נאמר [שם ח ט] "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק".

ואמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה. שכבר נזהר ולא הוסיף עוד לבא במצור בלילה אלא עסק בתורה. ^[67]

אמר שמואל בר אוניא משמיה דרב: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.

שהרי נאמר "עתה באתי". על עוון ביטול תורה ולא על עוון ביטול התמיד.

אמר ליה אביי לרב דימי: האי קרא, במערבא, במאי מוקמיתו ליה? כיצד דורשים חכמי ארץ ישראל את המקרא הזה [משלי כה ח] "אל תצא לריב מהר, פן מה תעשה באחריתה, בהכלים אותך רעך. ריבך, ריב את רעך, וסוד אחר אל תגל"? ^[68]

אמר לו רב דימי כך הם דורשים: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך אמור להם לישראל "אביך האמורי ואמך חתית" [משום שתרח ואבותיו מארץ כנען באו]. ^[69]

אמרה רוח פסקונית [גבריאל המלאך] לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך, אתה אומר להם כך, שאתה קורא להם אמורי וחתי ומכלים אותם?

וזו כוונת הפסוקים הללו "ריבך ריב את רעך" [אם יש לך להוכיח את ישראל, הוכח אותם בעצמם] וסוד אחר [של אברהם ושרה] אל תגל" לבזות אותם להזכיר את מוצאם.

"פן מה תעשה באחריתה [כשיבואו אברהם ושרה לפניך] בהכלים אותך רעך" [ויאמרו מה חטאנו לך שאתה מכלימנו].

והוינן בה: ומי אית ליה רשותא כולי האי!? וכי יש למלאך גבריאל רשות עד כדי כך להטיח דברים כלפי מעלה?!

ומתרצת הגמרא: אין! אכן יש לו רשות לכך.

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש שמות יש לו לגבריאל:

א. פיסקון.

ב. איטמון.

ג. סיגרון.

פיסקון - על שם שפוסק דברים כלפי מעלה.

איטמון - על שם שאוטם עונותיהן של ישראל.

סיגרון - כיון שסוגר, שבשעה שניטלת ממנו הרשות לבקש רחמים, כגון שגברה החימה, שוב אינו פותח. שוב אין מלאך אחר פותח לבקש רחמים, כי לא יועיל.

נאמר באיוב [לו יט] "היערוך שועך לא בצר, וכל מאמצי כח", שאמרו לו חבריו לאיוב: וכי הקדמת תפילתך לפני שבאה עליך הצרה, שאם היית עושה כן, היתה מועילה תפילתך, ומן השמים היו מאמצים את כחך ומונעים ממך את הצרה.

וכן אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאילמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, שנאמר [בראשית יב יח] "ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'", שהתפלל שם אברהם עליהם על מלחמת העי, לפי שראה בנבואה שהם עתידים להיכשל שם בעון עכן, לא היה נשתייר מרשעי ישראל [בלשון "סגי נהור", כלומר, מישראל], שריד ופליט מאותה מלחמה.

ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה שאין יכולים לקטרג עליו בשמים.

והוא מפרש את הכתוב "וכל מאמצי כח" שהוא מתאמץ בתפלה "לא בצר" אז אין לו צרים מלמעלה.

רבי יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ^[70] ואל יהו לו צרים מלמעלה. שלא יהיו לו מקטרגים בשמים. ^[71]

שהוא מפרש את הכתוב "היערוך שועך", שאם באת לערוך תפילתך, תערכנה באופן שתהיה "לא בצר", שלא יהיו לך צרים, "וכל מאמצי כח", שכולם יהיו במאמצי כחך.

שנינו במשנה: מנין שכיפר לו וידויו.

תנו רבנן: מנין שכיפר לו וידויו לעכן?

שנאמר "ויאמר לו יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה". ודרשינן, רק היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא. משום שנתכפר לו העון על ידי וידויו.

ועוד ראיה, וכתיב [דברי הימים א' ב ו] "ובני זרח זמרי [הוא עכן כפי שיתבאר לקמן], ואיתן והימן וכלכל ודרדע, כולם חמשה "

מאי "כולם חמשה"?

לומר לך, שכולן חמשה הן לעולם הבא. שכלל הכתוב את עכן עם שאר אחיו, שהיו צדיקים. משמע שגם הוא יש לו חלק לעולם הבא.

ודנה הגמרא: כתיב זמרי וכתיב עכן. כאן הוא נקרא זמרי [שלא נמנה כאן בן לזרח בשם עכן, ומן הסתם הוא זמרי], ^[72] ואילו בספר יהושע הוא נקרא עכן שנאמר שם "עכן בן זרח"?

רב ושמואל מיישבים את המקראות, שאכן זמרי הוא עצמו עכן, ולמה הוא נקרא בשני שמות -

חד מהם אמר: זמרי שמו, ולמה נקרא שמו זמרי? משום שעשה מעשה זמרי. שהיה נואף, ואף עכן בעל נערה המאורסה, כמבואר לעיל.

ועוד שנענשו ישראל בעונו כמו שנענשו על ידי זמרי שנפלו ארבעה ועשרים אלף, וכאן נפלו רובה של סנהדרין.

וחד מהם אמר: זרח שמו, ולמה נקרא שמו עכן? משום שעיכן, גילגל עליהם זכרון עונותיהן של ישראל ["עיכן" מלשון נחש, שמתגלגל סביב עצמו].

שנינו במשנה: אם אינו יודע להתוודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם אומר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה. אמרו לו: אם כן, יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות עצמן.

ודנה הגמרא: וינקו עצמן!? ומה איכפת לן שכל אדם יאמר כן כדי לנקות עצמו?

ומתרצת הגמרא: כדי שלא להוציא לעז על בתי דינין ועל העדים שדנוהו למיתה בחנם.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג במיתת בית דין, אמר: אם יש בי עון זה, לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי! ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין מעון הריגתי, שהרי העדים הטעו אותם, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו ולא להורגו אי אפשר, שהרי כבר נגזרה גזירה, שנגמר הדין. ^[73] אלא יהרג, ויהא קולר [האשמה] תלוי בצואר העדים.

והוינן בה: פשיטא שלא יחזירוהו מליהרג, כל כמיניה!? וכי יש לו כח להיות נאמן נגד העדים? וגם למה לנו לחשוד כלל בעדים שאנו אומרים שהקולר יהא תלוי בצוארם? ומתרצת הגמרא: לא צריכא להשמיענו, אלא כגון דקא הדרי בהו סהדי. שהעדים חזרו בהם מעדותם.

ומקשה הגמרא: וכי הדרי בהו מאי הוי? מה בכך שהם חזרו בהם מעדותם, הרי קיימא לן: כיון שהגיד העד, שוב אינו חוזר ומגיד היפוך מעדותו. ואם כן, לא היה לנו אפילו לחשוד בהם ששיקרו בתחילה בעדותם, כי שמא חזרו בהם משום שאינם רוצים שעל ידם יהרג אדם?

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, שהעדים נותנים טעם למה העידו בתחילה לחובתו, שאומרים בגלל סיבה פלונית היינו שונאים אותו, בכל זאת אין שומעים להם להחזירו. ^[74]

[כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא]. ^[75]

מתניתין:

היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות כשהגיעו כבר קרוב ארבע אמות לבית הסקילה, ^[76] מפשיטין אותו את בגדיו שסוקלים אותו ערום מן הטעם שנתבאר בגמרא לעיל [מג א] שדורשים "אותו" בלא כסותו.

האיש מכסין אותו מלפניו את מקום ערותו.

והאשה שיוצאה ליסקל מכסין אותה מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום [כלומר רק עם כיסוי מלפניו] אבל ואין האשה נסקלת ערומה כלל אלא היא נסקלת בבגדיה.

פי' רוח פסקונית מלאך הוא כדכתיב עושה מלאכיו רוחות ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא שלש שמות יש לו. פסקון שנתנה לו רשות לפסוק דברים. אטמון שאוטם עוונותיהן של ישראל. סגרון כיון שסוגר שוב אינו פותח. א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר שאילמלא לא הקדים אברהם אבינו תפלה [לצרה] בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט:

אמר ר' יוחנן [לעולם] יבקש אדם רחמים שיהא הכל מאמצין כחו שנאמר וכל מאמיצי כח ומניין שכיפר לו וידויו שנאמר יעכרך ה' ביום הזה היום הזה אתה עכור ואינך עכור לעוה"ב כו':

[גרסינן בירושלמי] שור היוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה וריש לקיש אמר הפקר טעות הוא וכן עבד היוצא ליסקל והקדישוהו בעלים ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה לעצמו ריש לקיש אמר יאוש טעות הוא ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו תהא מיתתי זו כפרה על כל עונותי כו':

ת"ר מעשה באחד שיצא ליהרג אמר אם יש לי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על כל עונותי ואם אין בי עון זה כו'. ירושלמי שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. אתת סיעת ליצנין ואסהידו על בריה עידות מכוונת ונגמר דינו מי נפק למיתקטל אמרי ליה מרי שקרין אנן בעי אבוה מחזריה א"ל אבא אם בקשת להיות תשועה על ידיך עשה אותי כאיסקופא. מעשה בחסיד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבא. אמרין אנן ידעין בהאי חסיד אזל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא נקדמיה ונסהיד עליה נגמר דינו ליהרג. הוא שאמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרבו של אוריה ומכלבו של חסיד:

ר' יהודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה ב' בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו לו ר' הב דעתך דאת חד ואנן תרי:

לעולם ישתדל אדם בתלמוד תורה שאין לך מדה שוה לה בשום זמן אפילו בזמן שבית המקדש קיים אמרו גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידים שהרי נאמר עתה באתי ר"ל שהמלאך אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה ואמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעמקה של הלכה:

לעולם יהא אדם נוח במשאו ומתנו ואל יהא קנתרן בדברים ואם תגרום סיבה שיהא לו לקנתר עם חברו על כל פנים לא יזכיר לו שום דבר של משפחתו או של אבותיו דרך צחות אמרו ריבך ריב את רעך בשעה שאמר לו הקב"ה ליחזקאל אמור להם לישראל אביך האמורי ואמך חתית על שם שבאו מכנען התעוררה מדת הנביא לומר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל כלומר אם אתה רוצה לקנתרם ולהוכיחם קנתר אותם בעצמם וסוד אבותיהם ומשפחותיהם אל תגלהו:

כבר ידעת שמשחרב בית המקדש אין לנו במקום קרבן אלא תפלה ותשובה מעתה יהא אדם רדוף אחר התפלה תמיד ולא בזמן הצרות בלבד אלא בכל יום דרך הערה אמרו לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר וכן אמרו כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה ולעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין כחו וישתדל ברוב אוהבים שאין לך אוהב שאין לו מקום ובמשלי הערב אמרו אל ימעט בעיניך שונא אחד ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים:

היוצא ליהרג שראינוהו צועק חמס על מיתתו עד שמבין ריסי עיניו נראין הדברים שהוא מוזם ר"ל ששקר העידו עליו עד שהוא אומר בלב שלם ולא דרך טענה ורמאות שאם יש בו עון זה לא תהא מיתתו כפרה על עוונותיו ואם אין בו תהא מיתתו כפרה על עונותיו ובית דין וכל ישראל מנוקים חוץ מן העדים אין משגיחין בדבריו אפילו חזרו העדים והודו לו ואמרו שקר העדנו שמא מתחרטים הם על שגרמו לו מיתה ואפילו נתנו טעם לשקרותם מצד שנאה וכיוצא בה שכיון שהגיד שוב אינו יכול להכחיש עדותו אלא יהרג ואם כדבריו יהא קולר תלוי בצואר עדים ואפילו היה זה הנידון תלמיד חכם ואמיד שלא לצאת תקלה זו וכיוצא בה מתחת ידו:

אמר לו אמש כלומר אתמול ביטלתם תמיד של בין הערבים לפי שהייתם עסוקין במלחמה ועכשיו בלילה כשאין אתם עסוקין בכלום והיה לכם לעסוק בתורה ביטלתם ת"ת אמר לו ועל איזה מהן באת ליפרע אמר לו עתה באתי על של עתה באתי. ויש לפרש עתה באתי ממש הלא אתה רואה כי עתה באתי שאלמלא באתי ליפרע על אמש לא הייתי מתעכב עד עתה מיד וילך יהושע כו' ורבינו שלמה ז"ל דאיק אהאי מעשה דיהושע דהוה בליליא מדאמר ליה למלאך הלנו אתה אם לצרינו דאי הוה ביממא איך לא היה מכיר בין שרי ישראל לשרי אומות העולם.

רוח פיסקונית מלאך העומד לדון כלפי מעלה ולהוכיח כדכתיב עושה מלאכיו רוחות. ושלש שמות יש לו. פיסקון. איטמון. סיגרון. שכיון שגברה חמה וסוגר שוב אין אחר פותח:

היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח חבריה דאיוב קאמרי ליה כלום הקדמת תפלתך קודם לצרה אלו עשית כן הכל היו מאמצין את כחך והיינו דאמר רבי אלעזר לעולם כו'. ורבי שמעון בן לקיש דריש ליה להאי קרא הכי היערוך שועך כלום ערכת תפלתך ואמצת עצמך בתפלה אלו עשית כן לא בצר לא היו לך צרים מלמעלה ולא היה השטן משטין עליך. ורבי יוחנן דריש ליה הכי היערוך שועך כלום ערכת תפלתך שלא יהו לך צרים מלמעלה ויהיו הכל מאמצין את כחך:

כתיב ובני זרח זמרי והיינו עכן בן זרח ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולן חמשה כלומר שקולין הן כאחת לעולם הבא. כתיב זמרי וכתיב עכן רב ושמואל חד אמר עכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי שנענשו ישראל על ידו וחד אמר זמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן עונותיהן של ישראל שהקיף עונותיהן כעכנא זו וגלגל עליהם עונות אבותיהן:

מתני' אמרו לו א"כ יהי כל אדם עושין כן כדי לנקות את עצמן. ומקשינן וינקו את עצמן ומה בכך ומפרקינן כדי שלא להוציא לעז על בתי דינין ועל העדים שהרגוהו בחנם. תנו רבנן מעשה כו' ומקשינן פשיטא כל כמיניה משום דאמר הכי הוה ס"ד לאכחושי סהדי ומפרקינן לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי. ומקשינן תו ואכתי מי ס"ד להימוניהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לבטל מה שהגיד תחלה דכתיב אם לא יגיד אם לא הגיד לא נאמר אלא אם לא יגיד לומר שכיון שהגיד בבית דין שאינו יודע לו עדות שוב לא יגיד וכן בכל דבר שהעד מגיד בב"ד בזמן שרוצה לחזור בו ואית דאמרי לה מדלא קפיד קרא אלא אהגדה קמייתא. ומפרקינן לא צריכא כגון דיהבי טעמא למילתייהו שבעבור שנאה פלונית עשינו. כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא ואנו כותבים אותו בדרך קצרה לפי שמצינו בפירושי קדמונינו ז"ל מעשה במוכס ישראל שמת עם צדיק גמור ביום אחד קפצו אויבים על נושאי המטות והניחום וברחו היה שם תלמיד אחד שלא רצה להניח מיטתו של רבו ושמרה למחר באו בני העיר לקברן ונתחלפה להן מטת הצדיק במטת המוכס וקברו את הצדיק בקברי הרשעים והרשע בקברי הצדיקים והתלמיד צועק ולא השגיחו בו והיה אותו תלמיד מצטער על הדבר עד שבא לו רבו בחלום ואמר לו בו ואראך מקומי בג"ע ומקום הרשע בגיהנם אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ונענשתי וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא וחלקה לעניים ונטל שכרו אמר לו וזה עד מתי יהא נידון בכך אמר לו רבו עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו אמר לו ומפני מה א"ל מפני נשים כשפניות שבארץ ישראל ואינו הורגן למחר סיפר התלמיד לשמעון בן שטח והלך בערמה ותלאן על פתח המערה שהיו בה מיד באו שנים מקרוביהם וכיוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח שעבר עבירה שיש בה מיתה וכשהוציאוהו ליסקל הודו עדיו ששקר העידו ומפני שנאת אביו העידוהו וכך מפורש בירושלמי שמעון בן שטח היו ידיו סמומות אתא סיעת ליצנין ואסהידו על בריה עדות מכוונת ונגמר דינו להריגה כי נפק למתקטל אמרו ליה מרי שקרי אנן בעא אבוי מחזרתיה אמר ליה אבא אם בקשת להיות תשועה על ידיך עשה אותי כאיסקופה:

אמש בטלתם כו'. פירש"י מדכתיב עתה וכו' ע"ש והוא דחוק דמי יימר לן דביטול תמיד של בין הערבים הוה ולא עון אחר וי"ל מדכתיב אני שר צבא ה' וגו' והוא מיכאל שהוא שר של ישראל שהם צבא ה' כפירש"י ביהושע והיינו שבא על ביטול הקרבן כי מיכאל הוא השר המקריב בשמים כמפורש במדרשות וז"ש אף שאני שר צבא ה' והיה לו להוכיח אותך על ביטול תמיד של בין הערבים מ"מ עתה באתי להוכיחך על ת"ת שהיא גדול יותר ומה שהקשה הרד"ק בדברי המאמר הזה הכל יתיישב בפירש"י ותוס' הכא ופ"ק דמגילה ופ' הדר ע"ש:

מלמד שלן בעומקה כו'. נראה שדרשו כן לפי שנראה דהאי קרא כפול בשינוי לשון דכתיב לעיל מיניה וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם וע"כ דרשו בתוך העומק בתוך עומקה של הלכה וק"ל:

במאי מוקמיתו ליה אל תצא לריב מהר כו'. יש לפרש דמשמע ליה דכל הני קראי דלעיל מיניה בכבוד אלהים הסתר דבר וגו' דבריש עניינא קמשתעי וכן מפורש במדרשות ועיין בילקוט וז"ש במאי אוקימת להני קראי דאל תצא לריב מהר וגו' לענין כבוד אלהים הסתר דבר וגו' ועוד נראה דלפי פשוטו לענין מוסר בעלמא לא הל"ל לריב מהר וגו' וריבך ריב וגו' אלא דה"ל להזהיר במוסר שלא יריב אדם כלל עם חבירו וק"ל:

וסוד אחר אל תגל. ודאי דרך משל הוא זה ואינו דבר אמת אלא ע"ש כך נקרא סוד שאם הם יעמדו לפניך לא היית אומר להם דבר זה שלא בפניהם בסוד אמרת כן והוא כמו הולך רכיל מגלה סוד וק"ל:

שאלמלא לא הקדים כו'. למדו לומר מדכתיב לעיל מיניה בסמוך בבא אברהם לאלני ממרא שבנה שם מזבח על בשורת הזרע וא"י וכאן סתם הכתוב ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח וגו' ולא נזכר על מה למדו לומר דעל העתיד עשה כן ולכך מסיים ביה ויקרא בשם ה' דהיינו שהתפלל שם על עון עכן וק"ל:

ר"י אומר לעולם יבקש אדם רחמים כו'. ר"י הוסיף על דברי ר"א שאמר כל המאמץ בתפלתו בצרכיו אין לו צרים מלמעלה ולר"י על דבר זה גופיה צריך לאמץ בתפלתו שיהו הכל מאמצים כחו שלא יהיו לו צרים מלמעלה דולא בצר קאי אהיערוך שועך וק"ל:

כתיב זמרי וכתיב עכן כו'. יראה דמשמע ליה דזמרי היינו עכן דכיון דבא הכתוב כולם חמשה לכלול החוטא עם הצדיקים ולא בא הכתוב לסתום רק לפרש דהיינו שמצינו חוטא בבני בניו של זרח עכן ואית לן למידק בשמיה דהיינו זמרי ע"ש שעשה מעשה זמרי אבל שמות ארבע האחרים איתן הימן כלכל ודרדע מצינו בהם שהיו חכמים כמ"ש ויחכם מכל אדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע ואע"ג דעכן לאו בן זרח היה אלא בן בן בנו כמ"ש עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח כלל את החוטא עם בני זרח שהיו מפורסמים בחכמה לזכות לעה"ב וכן מצינו שקראו הכתוב ע"ש זה בענין זה עכן בן זרח שנאמר ויקח יהושע את עכן בן זרח וגו' ורש"י שפירש בשמעתין אלמא בריה הוא עכ"ל לכאורה אינו מדוקדק דודאי לאו בריה הוא אלא בן בן בנו אלא דהכי קאמר אלמא דקראו הכתוב כאן בריה של זרח וכללו עם שאר בניו המפורסמים שיש להם חלק לעה"ב ועיין בזה דרך חריף בי"מ ודו"ק:

אמר אם יש בי עון כו'. מעצמו אמר כן אבל אין אומרים לו להתודות כך כדקתני במתניתין לת"ק וכדי שלא להוציא [לעז] על בתי דינין כו' ובברייתא זו אשמעינן דאפילו באינו מוציא לעז רק על העדים והם גופייהו חוזרים ויהבי טעמא למלתייהו לא שמעינן להו וק"ל:

גמ' אתה אומר להם ומכלים אותם כו'. נ"ב תיקון סופרים הוא לשון זה ודו"ק:

שם היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח כצ"ל:

שם מאי כולם חמשה אמר רבי יוחנן כולם חמשה כו כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל אמש ביטלתם כו' עתה באתי כו' הכל דיבור אחד:

בד"ה היערוך שועך כו' שועך לא בצר הכל דבור אחד:

בד"ה רב ושמואל כו' זמרי חד אמר הכל דבור אחד:

בד"ה וינקו כו' כל אדם אומר כן כו' כצ"ל:

בד"ה דבעי מכסא כו' אמרו לו ומה כשפים בידך כו' כצ"ל:

גמרא לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין א"כ כו'. ועי' פירש"י. ומזה יש ללמד זכות על פזמון דמלאכי רחמים וכו' חלו נא פני אל וכו' ונוסח מכניסי רחמים הכניסו כו' וכיוצא באלו אשר רבים גמגמו עליהם. אך י"ל דהכא דוקא ביחיד וכמו דמחלק הש"ס בסוטה (לג) ועי' באחרונים באו"ח ס"ס ק"א:

שם יעכרך ה' ביום הזה כו'. כצ"ל:

שם וכלכל ודרדע כו'. כצ"ל:

שם פשיטא כל כמיניה. מפירש"י משמע דל"ג פשיטא וכן בע"י ליתא:

רש"י ד"ה עתה באתי. על של עכשיו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אביך. תרח ואבותיו מכנען באו. הן המה היו מבני שם ולא מזרע כנען וגם לא מצינו שגרו בארץ כנען ועי' רש"י בפיה"ת בר"פ לך בפסוק והכנעני אז בארץ:

רש"י ד"ה וכי כל כמיניה. דחשדינן להו לסהדי כו'. כצ"ל:

גמ' כי ההוא מעשה "דבעיא" מכסא. נ"ב שמא הוא שמו של מוכס:

מְלַמֵּד, שֶׁלָּן בְּעֻמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה (יהושע ח, ט). נראה לי בס"ד בתוך אותיות עֵמֶק דהיינו במלוי שלהם יש אותיות פָּנִים כזה עי"ן מ"ם קו"ף וידוע טעמים של הלכות נקראים בשם פָּנִים כמו שאמרו מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה כַּהֲלָכָה (משנה אבות ג, יא) וכן אמרו אומר על טהור טמא ומראה לו פנים (עירובין יג:) וכיוצא בזה וזהו שנאמר 'וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק' כלומר אל תחשוב כיון שעבר זמן הרבה מן הלילה לא שנה להם אותה לילה אלא הלכות קצרות בלי פנים, רצונו לומר בלי טעמים אלא לן בתוך העמק, כלומר שהראה להם פנים בהלכות כי בתוך אותיות עֵמֶק יש אותיות פָּנִים.
או יובן אותיות הָעֵמֶק במלואם כזה ה"א עי"ן מ"ם קו"ף אותיות המלוי הם אותיות אוֹפַנִּים כלומר לימדם אופנים הרבה בהלכות.

הַאי קְרָא בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי מוּקְמִיתוּ לֵיהּ? "אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר, פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ, רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ, וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה, ח). נראה לי בס"ד דקשיא ליה בהאי קרא שתי קושיות חדא כיון דאמר 'אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר' שמע מינה מסכים 'לָרִב' רק אומר לו אל ימהר, ולמה הוצרך לומר 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ'? ועוד קשא איך יסכים בריב, ובכל מקום המריבה לא טובה היא אלא רעה! ולזה פירש דמה שאמר 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ' אין זה סיום דברים שקדמו אלא הם מלתא באפי נפשה שכך אמרה רוח פסקנית לפני הקדוש ברוך הוא וקרי להו 'רֵעֶךָ' דרך חיבה שכן קראם הקדוש ברוך הוא דכתיב לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי (תהלים קכב, ח) ורוח פסקנית לא אמרה רק דברים אלו 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל'.
והנה רש"י ז"ל פירש, רוּחַ פִּסְקוֹנִית: גבריאל. ואפשר לפרש יותר על מיכאל שהוא מצד החסד ועליו אמר רבי יוסי בר חנינא 'שֶׁשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ' ולכן 'כֵּיוָן שֶׁסּוֹגֵר שׁוּב אֵינוֹ פּוֹתֵח' שאם החסד ישתוק מי יהיה פותח אבל אם הגבורה תשתוק אז החסד פותח בזכות.
והא דשאל בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי מוּקְמִיתוּ לֵיהּ? דמשמע שיש שייכות לבני מערבא לדרוש פסוק זה טפי מאחרים, נראה לי בס"ד דאמרינן בגמרא דמציעא (בבא מציעא נח:) במערבא במאי זהירי טפי אמר לו באחוורי אפיה. וכיון דנזהרים בהכלמה ודאי נותנים דעתם יותר לפרש ולדרוש כל פסוקים המדברים בהכלמה ולזה שאל על פסוק זה המדבר בהכלמה מאי דרשי ביה.
ועוד נראה לי בס"ד כי בבבל היו דורשים 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ' על דברי תורה שהחכמים נלחמים ומריבים זה בזה בדברי תורה וזהו דוקא 'אֶת רֵעֶךָ' חבירך שהוא בשוה עמך אבל 'סוֹד אַחֵר' שהוא גדול ממך שאינו לפניך 'אַל תְּגָל' את הריב שיש לך לריב בדבריו דאמרו רבותינו ז"ל (שבת ו:) לעולם יראה אדם בעל השמועה כנגדו דאין משיבין ודוחין דברי חכם גדול שאינו לפניהם דדילמא אם היה לפניהם היה נותן טעם אמת לדבריו ומקיים אותם וכמו שאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא קל:) אמר לו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי קמייכו וחזיתו ביה פרכא לא תקדמוניה עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי עיין שם.
ואיתא לעיל (סנהדרין כד.) אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי דִּכְתִיב וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, 'נֹעַם' אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, 'חֹבְלִים' אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה. ופירש רש"י מקשין זה לזה ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור עד כאן.
ולכן אמר לו אביי לדידן בני בבל מפרשי הפסוק על מריבה בדברי תורה אך במערבא שאין מנהגם בכך שנוחין זה לזה ואין להם מריבה בדברי תורה במאי מוקמי ליה ושוב ראיתי בעין יעקב שפירש קרוב לזה.

אָמְרָה רוּחַ פִּסְקוֹנִית לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יָבוֹאוּ אַבְרָהָם וְשָׂרָה וְיַעַמְדוּ לְפָנֶיךָ, אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם וּמַכְלִים אוֹתָם? "רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ, וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה, ח). צריך להבין וכי היתכן שיש קושיא ח"ו לאלקינו! ואליבא דאמת למה אמר (יחזקאל טז, ג) 'אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךָ חִתִּית'?
ונראה לי בס"ד דכונתו יתברך בזה הוא כתרגום יונתן בזכות אבהתכון אנא מתרך מן קדמיכון ית אמוראי ומשיצי ית חתאי, אך תחילה סתם הדברים כדי שתגמור רוח פסקנית לתבוע בעבור כבודן של אברהם ושרה ואז הקדוש ברוך הוא יפרש דבריו בכבודן של האבות.
אי נמי כונתו יתברך בתחילה היתה כמו שפירש רש"י בפסוקי יחזקאל ואמר תחילה דבר סתום כדי שתתעורר רוח פסקנית ואז הוא יתברך יפרש דבריו ובזה יתגלה ויתפרסם זכות אברהם אבינו ע"ה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש איוב שאמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם חפשתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם נאמן שאמרת לו 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (בראשית יג, יז), וכשמתה שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים ולא הרהר אחר דבריך! (בבבא בתרא טו:) וכונתו יתברך היתה שיתגלה זכות זה שיש לאברהם על ידי שאלה ותשובה הנזכר.

לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לְצָרָה (איוב לו, יט). נראה לי בס"ד כי האדם בתפלתו יצייר בדעתו שהוא כעני הדופק על הפתח שהוא ירא להכנס לפנים אלא הוא עומד בפתח ולכן תקנו בנוסח הסליחות דַּלְתֵי [דְּלָתֶיךָ] דָּפַקְנוּ רַחוּם וְחַנּוּן וכן דָּפַקְנוּ דַּלְתֵי רַחֲמֶיךָ, ואמרתי רמז נכון לזה כי קודם צָרָה יש אותיות דֹּפֶק ואם תקראנה בחולם תהיה דּוֹפֵק ולזה אמר 'יַקְדִּים תְּפִלָּה לְצָרָה' כלומר יהי בסוג דּוֹפֵק שרמוז זה קודם אותיות צָרָה.

כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה, אֵין לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה (איוב לו, יט). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרתי בס"ד בדרשותי על התורה הטעם שהגודל רומז לישראל ושאר אצבעות רומזים לשאר אומות כי בכל אצבע יש ג' פרקים לרמוז דאומות העולם אי אפשר שיקבלו שפע מהקדוש ברוך הוא בלי אמצעי אבל ישראל מקבלים מהקדוש ברוך הוא בלי אמצעי ודומין לגודל שאין בו פרק אמצעי.
ובזה פרשתי הטעם שישראל בלבד נקראו 'אָדָם' ואין אומות העולם נקראים 'אָדָם' (יבמות סא.) והיינו מפני כי אחר אותיות 'אָדָם' יש 'בֹּהֶן' (שמות כט, כ) הוא הגודל שנקרא בלשון תורה בשם בֹּהֶן והיינו כדי לרמוז דרק הם שיש להם דוגמת בהן שאין בו אמצעי קרויים אָדָם מה שאין כן אומות העולם.
והנה נודע מי שהוא צריך להעלות תפלתו על ידי אמצעי שהוא מלאך הנה זה אפשר שימצא מקטרגים על תפלתו אבל אם שולח תפלתו לפני הקדוש ברוך הוא אין המלאכים יודעים מה המה חסרונות שיש בתפלתו כדי שיקטרגו עליו מאחר דאין מכירים בה ואינם יודעים מאי אמר בתפלתו ובאיזה זכות נסתייע בטענתו ובקשתו, וזהו שאמר כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה, כלומר שאינו קורא בתפלתו למלאכים אלא מאמץ עצמו לשלוח תפילתו בלתי אמצעות מלאכים אז אֵין לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה, אלו המקטרגים מאחר דלא הכניסם בתוך דברי תפלתו ואין לשום מלאך מגע בה.
או יובן אחר אותיות 'תְּפִלָּה' יש אותיות 'צוֹם' כי אחר תי"ו לא יש כלום, וידוע כל תפלה ובקשה שתהיה מתוך לב מעונה היא רצויה שלא יקטרגו בה המקטרגים. וזהו שאמר 'כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה' כלומר בְּצוֹם שהוא רמוז למטה מן אותיות תְּפִלָּה אז 'לֹא יִהְיוּ לוֹ צָרִים' רצונו לומר מקטרגים כי כיון שנעשה הדבר בשברון לב מחמת צום לא ישלטו מקטרגים באותה תפלה.

לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים, שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִים אֶת כֹּחוֹ, וְאַל יְהוּ לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה (איוב לו, יט). יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יט) אם ימצאו בדור אחד שני נשמות משורש אחד כשני אחים או שני חברים יהיו שניהם שונאין זה את זה ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה דאף על גב דאנהו לא חזו מזלייהו חזי, לפי ששניהם יונקים ממקום אחד וכל אחד מהם חפץ לינק מן השורש ההוא יותר מחבירו והם מתקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו ברוח הקודש ששניהם משורש אחד אז ודאי יהיו אוהבים זה לזה עד כאן לשונו.
וידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל בביאור התפלה הנזכרה במסכת ברכות (ברכות יז.) שאומר 'וְתָשִׂים שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה'. ומקשים וכי יש מחלוקת למעלה? ומתרצים שיזדמן למטה שני צדיקים שונאין זה את זה ומקטרגים זה לזה ולכן מוכרח שהמלאכים הנבראים ממצותיו של זה יהיו מקטרגים על אותו שכנגדו וכן המלאכים שנבראו ממצותיו של זה יהיו מקטרגים על אותו החולק עליו, אבל אם למטה לא יש שנאה וקטגוריא בין שני אנשים צדיקים אז גם למעלה לא יהיה שנאה וקטגוריא כלל עד כאן דבריהם.
וזהו שאמר כאן יִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִים אֶת כֹּחוֹ, רצונו לומר גם אותם שהם יונקים עמו משורש אחד ואז ממילא 'לֹא יִהְיֶה לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה' מאותם המלאכים הנבראים מן המצות.

גמ' לעולם יקדים אדם תפלה לצרה. וכ"ה בירושלמי פ"ג דתענית ואיתא שם עוד ארשב"ל אם סדרת תפלה לא תהא מיצר פיך אלא הרחב פיך ואמלאהו:

רבי יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים כחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה. עפ"ז מבואר מאמר ריב"ל על העניו ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת דכיון שהוא עניו הוא מעביר על מדותיו ויש לו שלום עם הכל וא"כ אין לו קטיגורים למעלה ולכן אין תפלתו נמאסת:

א"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין וכו'. אפשר לדקדק תיבת יותר דאף שהיה מיכאל והוא כ"ג וממונה על הקרבנות לא בא אלא על תלמוד תורה וזהו שהגזים ואמר יותר מהקרבת תמידין ולא סגי ליה לומר גדול ת"ת מהקרבת תמידין ועיין במהרש"א:

רב ושמואל חד אמר עכן שמו וכו'. אפשר דפליגי בפלוגתא דלעיל דחד אמר שבא על נערה מאורסה והיינו סברת מ"ד דעכן שמו ונקרא זמרי שעשה מעשה זמרי ואידך סבר דיניה כנערה מאורסה וכותיה סבר מ"ד זמרי שמו ודוק:

כי ההוא דבעיא מיכסא. רש"י ז"ל מייתי האי עובדא ואיתיה בירושלמי בפרקין ופרק ב' דחגיגה ויש קצת חילוק בסגנון הכתוב בירושלמי למ"ש רש"י כאשר עיניך תחזינה ובקצת מה שפירש בקרבן העדה בחגיגה יש להשיב ועיין במעריך למהר"ם די לונזאנו ובמקום אחר כתבתי בעניותי בזה בס"ד:

(מד ב) אמרה רוח פסקונית וכו' ג' שמות יש לו פיסקון איטמון סיגרון.—פי' ר"ח כאן: מלאך הוא כדכתיב עושה מלאכיו רוחות. ורש"י פירש שהוא גבריאל, וכתב ע"ז בהגהות הגר"א "אינו כן", וטעמו שמצינו בברייתא דשיעור קומה (שבס' רזיאל דף ל ע"ד מדפוס יוזעפאף תרל"ג): "א"ר ישמעאל אני ראיתי וכו' מלאך שר הפנים ששמו מטטרון רוח פסקיניה פסקין אטמון הגרון סגרון וכו'". ומזה יוצא שהם שמות מט"ט. שוב מצאתי בס' כתב תמים לר' משה בן חסדאי שכתב על רוח פסקנית: י"מ שהוא מטטרון. ובא"ב דר"ע מונה בע' שמותיו: רוח פסקונין וכן איטמון וסיגרון.

אמר לו אמש ביטלתם כו'. עתה באתי דרשי' מדקאמר ליה עתה באתי מכלל דמילתא אחריתי א''ל דמהדר ליה עתה באתי אמש היום כשהעריב בין הערביים קרי ליה נמי אמש שאין זה אלא לשון ערבית: ועכשיו ביטלתם ת''ת. וכיון דביום אי אתם יכולין לעסוק בתורה מחמת עסקי מלחמות צריכים אתם לעסוק בתורה בלילה והיה לך לשכב בגלגל ששם המחנה ולא במצור: עתה באתי. על שם עכשיו באתי ליפרע מיד נזהר יהושע ולא הוסיף עוד לבא במצור בלילה לכך נאמר בעי וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק שלן בעומקה של תורה: אביך האמורי. תרח ואבותיו מכנען באו: אמר רוח פסקונית. גבריאל: אתה מכלים אותם. שאתה קורא אותם אמורי וחיתי: ריבך ריב את רעך. אם יש לך להוכיח את ישראל הוכיחן בעצמם וסוד של אברהם ושרה אל תגל לבזותם פן מה תעשה בבואם אברהם ושרה לפניך ואומרים מה חטאנו לך שאתה מכלימנו: ומי אית ליה רשותא. לגבריאל כולי האי להטיח דברים כלפי מעלה: כיון שסוגר. שאין לו רשות לבקש רחמים כיון שגברה חימה: שוב. אין מלאך אחר פותח בבקשה כי לא יועיל: היערוך. שועך לא בצר. כך היו אומרים חביריו לאיוב כלום הקדמת שועך לא בצר עד לא באה הצרה אם היית עושה כן היו הכל מאמצים את כחך: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין צרים. יכולים להסטינו מלמעלה: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצים את כחו. שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה והכי משמע היערוך שועך אם באתה לערוך שועך כזאת תערכהו לא בצר שלא יהו לך צרים ושהכל יהו במאמצי כחך: זמרי. הוא עכן כדמפרש לקמיה וכוללו הכתוב עם שאר אחיו שהיו צדיקים: כתיב זמרי וכתיב עכן. הכא קחשיב לבני זרח ולא כתיב עכן (וביהושע ז) כתיב ויקח יהושע את עכן בן זרח אלמא בריה הוא: רב ושמואל. דאמרי תרוייהו הוא עכן הוא זמרי חד אמר עכן שמו כו': מעשה זמרי. נואף כדאמרן לעיל בא על נערה המאורסה ועוד שנענשו ונגפו ישראל בעוונו כמו שנענשו על ידי זמרי דמתו עשרים וארבעה אלף וכאן רובה של סנהדרין: עיכן. גלגל עליהם פקודות עוונותיהם כעכנא זו שמתגלגלת בהיקף עגול: וינקו. ומאי איכפת לן דקאמרו רבנן דא''כ כל אדם אומר כן ומשני שלא להוציא לעז כו': אי אפשר. שכבר נגמר הדין: וכי כל כמיניה. וכי נאמן הוא דחשדינן ליה לסהדי למימר יהא קולר תלוי בצואר עדים: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דבר המכחיש את הראשון דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפי' מיחשדינהו נמי לא מיבעי דאיכא למימר דהאי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו: דיהבי טעמא למילתייהו. מפני שנאה פלונית היינו שונאים אותו: דבעיא מכסא. מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת ובו ביום מת אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המטות וברחו והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפ' להם מטתו בשל מוכס והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל וקרובי המוכס קברו את החכם ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה נראה לו רבו בחלום ואמר לו אל תצטער בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכך נענשתי וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר וחילקה לעניים וזה היה שכרו אמר אותו תלמיד עד מתי יהא אותו האיש נדון בדין קשה אמר לו עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו אמר לו למה אמר לו מפני נשים מכשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין למחר סיפר אותו תלמיד דברים לשמעון בן שטח מה עשה כינס שמונים בחורים בעלי קומה והיה אותו היום יום גשמים ונתן כד גדולה ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים ובשעה שתכנסו יגביה איש אחת מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם ואם לאו לא נוכל להם הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין שלהם והניח הבחורים מבחוץ אמרו לו מי אתה אמר להן מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי אמרו לו ומה כשפים בידך אמר להן יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואע''פ שהוא יום גשמים אמרו לו הנראה יצא לחוץ ורמז להם הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו ואחז כל אחד את אחת מהן והגביה ויכלו להם והוציאום ותלאום. כולם ונתקנאו קרוביהם בדבר ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו וכשהיה יוצא ליסקל אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים ואעפ''כ לא נפטר: מתני' מפשיטין אותו את בגדיו. כדאמר אותו בלא כסותו: מלפניו. ערותו בחתיכת בגד:

אין תוס' על עמוד זה