סנהדרין מד ע"א

דף מד - א

ומקשה הגמרא: אם כן, לרבי נחמיה, אלא  עכן, מאי טעמא איענוש? מדוע נענשו כל ישראל? שהרי לעולם אין מענישים את אלה שלא חטאו על עבירות הנסתרות של אחרים!?

ומתרצת הגמרא: משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו. שהם כן ידעו שהוא מעל בחרם, ולכן לא הוי בכלל "נסתרות". ^[46]

מכך שנאמר "חטא ישראל" ולא נאמר "חטא העם" משמע שעדיין שם קדושתם עליהם.

אמר רבי אבא בר זבדא: למדנו מכאן שישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא!

אמר רבי אבא: היינו דאמרי אינשי: אסא דקאי ביני חילפי, הדס שצומח בין צמחים שנקראים "חילפי", ולכן הוא גרוע, ^[47] ובכל זאת אסא שמיה שמו עדיין הדס ואסא קרו ליה ועדיין הוא נקרא כך בפי הבריות.

נאמר שם "ויאמר ה' אל יהושע וכו' חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם גם לקחו מן החרם, גם גנבו, גם כחשו, גם שמו בכליהם".

אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא: מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה. שהרי נאמר חמשה פעמים "גם". ^[48]

ואמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא: עכן מושך בערלתו היה. שמשך את עור אמתו תמיד עד שכסה העור את ראש הגיד, כדי שלא יראה מהול.

שהרי כתיב הכא "וגם עברו את בריתי", וכתיב התם [בראשית יז יד] "את בריתי הפר". משמע שעבר על ברית מילה. ^[49]

ומקשה הגמרא: פשיטא?! הרי רבי אילעא עצמו אומר שעכן עבר על כל התורה, ^[50] ומה החידוש בכך שעבר על ברית מילה?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: במצוה גופיה לא פקר, שעד כדי כך לא הפקיר את עצמו לבזות את המצוה עצמה. ^[51] קא משמע לן שגם על כך עבר.

עוד נאמר שם על עכן "וכי עשה נבלה בישראל".

אמר רבי אבא בר זבדא: מלמד שבא עכן על נערה המאורסה.

כתיב הכא "וכי עשה נבלה בישראל", וכתיב התם [דברים כב כא] בנערה המאורסה "כי עשתה נבלה בישראל".

ומקשה הגמרא: פשיטא, שהרי עבר עכן על כל התורה?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: כולי האי לא פקר נפשיה, עד כדי כך הוא לא התפקר להיות רע לשמים וגם לבריות לבייש את משפחתה ולאוסרה על בעלה. קא משמע לן.

רבינא אמר: ההיקש לנערה המאורסה הוא רק לומר לך, כי דיניה [דנוהו] כנערה המאורסה, דבסקילה. ^[52]

אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כתיב שם "ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו".

וסלקא דעתיה של הריש גלותא שהרג את כולם, ותקשי אם הוא חטא, בניו ובנותיו מה חטאו?

אמר ליה רב הונא: וליטעמיך, שאתה סובר שלקחם להריגה, אם הוא חטא, כל ישראל מה חטאו, דכתיב בהמשך הפסוק "וכל ישראל עמו"?

אלא על כרחך צריך לומר שלקחן כדי לרדותן, שיראו אותו כשהוא נסקל ויזהרו בעצמם ולא יוסיפו למעול בחרם.

הכי נמי בניו ובנותיו, לקחן רק כדי לרדותן.

עוד נאמר שם "וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים".

ותקשי: בתרתי מדוע היו צריכים גם לשורפם וגם לסוקלם?

ומתרצת הגמרא: אמר רבינא: לא עשו בהם את שניהם, אלא הראוי לשריפה כגון הכסף והזהב והבגדים - לשריפה.

והראוי לסקילה עכן עצמו ובהמותיו - לסקילה. ^[53]

עוד נאמר שם שעכן התודה ואמר "וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף".

נחלקו רב ושמואל בפירוש "אדרת שנער"

-

רב אמר: הוא איצטלא דמילתא בגד שנעשה מצמר נקי [שעטפו את הטלה ביום שנולד כדי לשמור על צמרו שלא יתלכלך].

ושמואל אמר: הוא סרבלא דצריפא בגד שצבוע בצבע יקר.

נאמר שם שהביאו את הכסף והזהב שמעל עכן אל יהושע "ויציקום לפני ה"'.

אמר רב נחמן: בא יהושע וחבטם לפני המקום!

אמר לפניו: רבונו של עולם! וכי על אלו תיהרג רובה של סנהדרין?!

דכתיב [שם] "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש".

ותניא: שלשים וששה ממש, דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה: וכי שלשים וששה ממש היו? והלא לא נאמר אלא "כשלשים וששה איש" בכ"ף הדמיון?

אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין שרק הוא נהרג שם. ^[54]

אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב [משלי יח כג] "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות".

"תחנונים ידבר רש" - זה משה שכשהיה צריך לבקש רחמים על ישראל היה מדבר בלשון רכה.

"ועשיר יענה עזות" - זה יהושע. ^[55]

ודנה הגמרא: מאי טעמא היכן מצינו שדיבר יהושע עזות לפני המקום?

אילימא משום דכתיב "ויציקום לפני ה"', ואמר רב נחמן: בא וחבטן לפני המקום?

אטו פנחס לא עביד הכי? הרי גם פנחס עשה כן?

דכתיב [תהלים קו ל] "ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה".

ואמר רבי אלעזר: "ויתפלל". לא נאמר אלא "ויפלל", מלמד שעשה פנחס פלילות [דין] עם קונו!

בא וחבטן את זמרי וכזבי בת צור לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם! על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, דכתיב [במדבר כה ט] ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף"? ^[56] הרי שזה אינו נחשב עזות?

ומתרצת הגמרא: ואלא מהכא אנו למדים שדיבר יהושע עזות, שאמר להקדוש ברוך הוא לאחר שנפלו ישראל במלחמת העי, "למה העברת העביר את העם הזה את הירדן". ^[57]

ומקשה הגמרא: הרי משה נמי מימר אמר [שמות ה כד] "למה הרעתה לעם הזה"? ^[58]

ומתרצת הגמרא: אלא מהכא, שאמר יהושע בהמשך דבריו לפני הקדוש ברוך הוא, "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" שמשמע שטוב היה לנו שלא נקיים את מצוותך שאמרת לנו "קום עבור את הירדן".

נאמר שם "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך".

דריש רבי שילא: אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלך קשה משלהם! שתיבת "לך" משמע שמשלך ומידך באה להם זאת, שאף בשבילך הם נענשו לפי שלא קיימת את דברי -

אני אמרתי [דברים כז ד] "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה", שמיד תקחו את האבנים, ואילו אתם ריחקתם ס' מיל. שהקמתם אותם רק בהר גריזים ובהר עיבל הרחוקים ס' מיל מהירדן. ^{[59] [60]} בתר דנפיק, לאחר שיצא רבי שילא, אוקים רב אמורא עליה, העמיד רב מתורגמן ^[61] ודרש את המקרא הזה [יהושע יא טו] "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה".

הרי שיהושע לא שינה כלום מצווי ה', ולא דרש רבי שילא יפה.

אם כן, מה תלמוד לומר "קום לך" שמשמע שיהושע גרם להם את העונש?

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע: אתה גרמת להם בכך שאסרת להם ביזת יריחו מדעת עצמך ולא אני הוא שאסרתי להם. ^[62]

והיינו דקאמר ליה הקדוש ברוך הוא ליהושע, בעי, בשעה שעלה למלחמה על עי [שם ח ב]: "ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תבזו לכם". שלא תחרים שוב את השלל כפי שעשית ביריחו.

נאמר שם [ה יג] "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו: הלנו אתה אם לצרינו? ויאמר: לא כי, אני שר צבא ה'. עתה באתי. ויפול יהושע אל פניו ארצה, וישתחו".

ודנה הגמרא: היכי עביד הכי? איך השתחוה לו יהושע בלילה? [שהרי ביום הוא לא היה שואל "הלנו אתה אם לצרינו", שודאי היה מכיר אם הוא משרי ישראל או לא].

והאמר רבי יוחנן: אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא, ^[63] ואסור להוציא שם שמים על המזיק, ו"שלום" הוא שם שמים, וכל שכן שאסור להשתחוות לו שהרי אסור להשתחוות לשדים? ומתרצת הגמרא: שאני התם דקאמר ליה האיש ליהושע "אני שר צבא ה' עתה באתי" ולכן לא חשש יהושע להתשחוות לו. ^[64]

ומקשה הגמרא: ודלמא היה שד, ומשקרי. שהוא שיקר לומר שהוא שר צבא ה'?

ומתרצת הגמרא: גמירי קבלה בידינו דלא מפקי שהשדים אינם מוציאים שם שמים לבטלה, ועל כרחך שאינו שד.

ישראל אע"פ שחטא ישראל קרי להו רחמנא. ביני חלפי מין הדס רע כדגרסינן בפרק לולב הגזול. וגם עברו את בריתי וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ה' גם. מלמד שעבר על חמשה חומשי תורה. א"ל ריש גלותא לרב הונא עכן חטא בניו ובנותיו מה עשו שלקחן יהושע. א"ל וליטעמיך כל ישראל מה חטאו. אלא לרדותם. כלומר לייסרם כדכתיב וכל ישראל ישמעו וייראו. כתיב וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים תרתי עבד בהו אמר רבינא כגון בגדים וכלי' בשריפה בעלי חיים בסקילה. כתיב ויציקום לפני ה' מלמד שחבטן עמד ואמר רבון כל העולמים על זה יפלו רובה של סנהדרין כו'. אמר רב תחנונים ידבר רש זה משה רבינו ועשיר יענה עזות זה יהושע שאמר ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן ואסיקנא האי דנפל יהושע קמי המלאך בלילה משום דאמר ליה אני שר צבא ה' עתה באתי. וגמירי דלא מפקי השדים שם שמים לבטלה שאילולי כך אסור לאדם לתת שלום לחבירו בליל' שמא שד הוא ונמצא משתחוה לו ומסקנא דשמעתא דתלמוד תורה גדול מהקרבת תמידין:

דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים הם לפשפש תמיד ולחזר ולחקור על מעשה בני עירם ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכלתם וכל שמתרשלים בכך הרי הכל נענשים בנסתריהם של חוטאים שכל ישראל נעשו ערבים זה לזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל כמו שהתבאר בסוטה והוא שאמרו למה נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד לומר שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן שאלמלא הנקודה הייתי דורש הנסתרות שהם לי"י אלוקינו ר"ל שאין ידועות אלא לי"י אלוקינו וכן הנגלות ענשם מוטל לנו ולבנינו עד עולם ואפילו קודם שעברו את הירדן ובאה הנקודה על לנו ולבנינו כלומר שאין לנו עונש על הנסתרות ואלמלא נקודת העי"ן הייתי אומר שלא ליענש אנו בנסתרות לעולם ובאה הנקודה על העי"ן לומר שלא לעולם נאמרה מדה זו אלא עד שיעברו את הירדן הא משעברו את הירדן ונעשו ערבים זה בזה ענש הנסתרות עלינו כל זמן שלא נעשה המוטל עלינו בחפוש הדברים ובחקירת סתרי הענינים והיא הסיבה שנענשו בחרם עכן וכבר העידו עליו שמעל בימי משה בארבעה חרמים חרם עמלק בשעה שחלשו יהושע שנאמר עליו מחה תמחה ובכלל המחייה הוא חרם על כל השלל והשניה חרם מלך ערד וחרם סיחון יחרם עוג שנאמר בהם ונחרם וכו' ואע"פ שכתב רק הבהמה ושלל הערים בזונו לנו מ"מ מעל בדברים שהיו בכלל החרם ובירושלמי מנו של ערד ושל סיחון ושל עוג ושל מדין ויש אומרים שנים בימי משה אחד של מלך ערד ואחד של סיחון ועוג שהיו בפרק אחד ולא נענשו ישראל עליו עד חרמה של יריחו לסיבה שכתבנו והוא שאמרו לרדותן כלומר ליסרם על שלא היו מדקדקין בכך ומ"מ בידי אדם אין עונשין אלא החוטא ומה שנאמר ויקח יהושע את עכן ואת הכסף וכו' ואת בניו ואת בנותיו והרי בניו ובנותיו מה חטאו שיכתב בהם וישרפו אותם ויסקלו אותם וכו' לא על הבנים ועל הבנות הוא אומר כן אלא הראוי לשריפה כגון כסף וזהב ובגדים שרף והראוי לסקילה כגון הוא ובהמותיו סקלו וכל ישראל בניו ובנותיו במעמד לקבל תוכחת ואע"פ שבחרם נאמר ישרף באש אותו ואת כל אשר לו פירשו באגדה שיריחו נלכדה בשבת ומחלל שבת בסקילה ונמצא שהיה זה מתחייב שתי מיתות ודנוהו בחמורה ולא עוד אלא שאין לדקדק בכל אלו שעל פי הדבור היה שאם לא כן וכי דנין על פי הגורל או על פי הודאת עצמו והוא שאמרו בירושלמי אמר לו עכן מה זה יהושע לית למשה רבך דמיך אלא או תלתין יומין או ארבעין יומין ולא כן אמר על פי שנים עדים באותה שעה צפה ברוח הקודש שעתידה הארץ ליחלק בגורל וכו' כלומר שעל פי הנבואה נעשה הכל ומ"מ ראוי לדייני ישראל ולמנהיגיהם שלא לגזור גזירות רחוקות לקבלם שלא ליתן מכשול לפניהם והוא שדרשו על יהושע קום לך כלומר אתה גרמת להם והוא שאמר לו אח"כ ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה רק שללה תבוזו לכם ויש אומרים שלא נענשו על הנסתרות לעולם וזה שנענשו בחרם עכן מפני שידעו בו אשתו ובניו וידעי תלתא ידעי כולי עלמא:

עובדי האלילים וזובחי לשעירים ולשדים וכיוצא באלו מאותם האמונות הקדומות ראוי לנו שלא להתחבר עמהם כל כך בדברי חיבה ואהבים וכל שאנו צריכים ליתן להם שלום אין ראוי להזכיר להם אחד משמותיו של הקב"ה והאיך נזכירהו יתברך למי שכופר מציאותו או מכחיש יכלתו ומסלק השגחתו:

תחנונים ידבר רש זה משה רבינו שנעשו לישראל כמה טובות והיה ירא שמא נתמעטו זכיותיו לפיכך היה מדבר בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן ועשיר יענה עזות זה יהושע שעדיין לא נעשו לו נסים הרבה והיה יודע בעצמו שלא נתמעטו זכיותיו ועדיין היה עומד בעשרו לפיכך היה עונה עזות וחס ושלום שחכמי תלמוד אומרים על משה רבינו שהיה רש כנגד יהושע והמפרש זולתי זה הפי' עתיד ליתן את הדין. מאי טעמא דכתיב ולו הואלנו ונשב כלומר מי יתן והואלנו ונשב בעבר הירדן ולא קיימנו דברך לעבור.

קום לך דרש רבי שילא שלך קשה משלהם אני אמרתי והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים כו' ואתם ריחקתם ששים מיל מן הירדן עד שבאתם להר גריזים ולהר עבל ושם הקמתם את האבנים כדאיתא בסוטה לפיכך נענשתם ויש מפרשים ואתם ריחקתם ששים מיל ועברתם את מצות ה' לפיכך לא נזהר עכן מן החרם. בתר דנפק רבי שילא אוקים רב אמורא עליה ודרש כן עשה יהושע ולא יפה דרש ר' שילא ששינה יהושע והאי דכתיב והיה בעברכם את הירדן לאו לאוקומונהו סמוך לירדן כתיב אלא עד שיבואו להר גריזים וא"כ האי לך למאי אתא אמר לו הקב"ה ליהושע אתה גרמת להם שהחרמת עליהם את השלל והיינו דקא מזהר ליה לבתר הכי רק שללה ובהמתה תבוזו לכם. ויקוד יהושע על פניו כו' ומקשינן והיכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בלילה חיישינן שמא שד הוא ונמצא כמשתחוה לשעירים. ויש אומרים לפי ששלום שמו של הקב"ה הוא ואין מוציאין שם שמים על החול והכא מדכתיב בתריה בלילה ההוא משמע דכוליה מעשה בליליא הוה ומפרקינן שאני התם דאדכר ליה שם שמים וגמירי דלא מפקי שדים שם שמים לבטלה.

חטא ישראל כו'. אע"פ שחטא ועבר על כל התורה כדלקמן לא הוי כעכו"ם וכמ"ש אף במומר לכל התורה דישראל הוא לכל דיניו וק"ל:

על חמשה חומשי תורה שנא' חמשה גם. מלת גם הוא ריבוי בכ"מ מורה על רוב מצות התורה כמו שכתוב אכתוב לך רובי תורתי גו' וה' גם משמע שעבר רובו של חמשה חומשי תורה ולא כולם דהשתא ניחא דאיצטריך קרא למושך ערלה ולנערה המאורסה כדלקמן ודו"ק:

אלא בדין סקילה כנערה מאורסה. ואיתא במדרש שמדין חרם היה לו דין שריפה שנא' והיה הנלכד בחרם ישרף אותו ואת כל אשר לו גו' אלא שעל כן היה נדון בסקילה לפי שהיה מחלל שבת שבשבת נלכדה יריחו והוא הוציא הגנבה מרשות לרשות אבל לא ידעתי למה תלה סקילתו בנערה מאורסה גם קשה (על) בהמותיו שהיו לסקילה כדלקמן הראוי לסקילה סקילה מה טעם מיתת סקילה בהם ודו"ק:

לרדותן כו'. בגירסת ילקוט אלא להראותן הכא נמי להראותן כו' והיא היא שהמכוון להראות להם ברידויו ויוסרו הם כפירש רש"י בספר יהושע ומה שפרט בניו ובנותיו בזה מכלל ישראל לפי שהם נכשלו כבר בזה בקצת כדאמרינן דהוו ידעי ביה אשתו ובניו וק"ל:

בא וחבטן. פירוש מדכתיב ברישא דקרא כל הסיפור בל' רבים בוי"ו ויקחום מתוך האהל ויביאום וגו' דקאי אמלאכים שזכר ששלח יהושע ובסיפא דקרא אחר שהביאום אל יהושע כתיב ויציקם חסר וי"ו דרשוהו לשון יחיד על יהושע שהוא הציקם וחבטן כו':

כנגד רובו של סנהדרין כו'. ר"ל בחכמה כמו שהולכין בודאי אחר דעת ל"ו בסנהדרין בין לזכות בין לחובה כך היה ראוי לילך אחר דעתו וק"ל:

תחנונים ידבר רש זה משה כו'. לכאורה נראה לפרש דרש זה משה ע"ש שהיו דבריו תחנונים ועשיר זה יהושע ע"ש שענה עזות והוא דחוק דמשמע בקרא דהרשות מביאו לדבר תחנונים והעשירות מביאו לענות עזות וי"ל דרש זה משה שלא ניתן לו לכבוש א"י רק ארץ סיחון ועוג ועשיר זה יהושע שניתן בידו לכבוש כל א"י וק"ל:

אטו פנחס כו'. יש לדקדק דודאי לעיל גבי עכן שלא חטא אלא הוא שלקח מן החרם שפיר קאמר על אלו יפלו רובן של סנהדרין אבל הכא בזמרי שחבטן פנחס לפני המקום ואמר על אלו יפלו כ"ד אלף למה תלה נפילת כ"ד אלף בזמרי כיון דכבר רבים מן העם חטאו כדכתיב ויחל העם לזנות וגו' וישתחוו לאלהיהן וגו' ויחר אף ה' בישראל דהיינו ששלח בהם מגפה וי"ל מדכתיב ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם וגו' ותעצר המגפה מזה משמע דעיקר עונש המגפה היה בשביל מעשה זמרי שהיה נשיא שבט ולכך נעצרה המגפה כשנהרג וק"ל:

משה נמי מימר כו'. לא שיפה דבר משה בזה שהרי בפ' חלק אמרו ועל דבר זה נענש משה רבינו שאמר ומאז באתי וגו' הרע לעם הזה וכפירש"י בחומש וידבר אלהים דבר אתו משפט על שהקשה לדבר לומר למה הרעות וגו' אלא דה"ק דלא הקשה יהושע לדבר בזה יותר ממשה שאמר כה"ג ולמה קרי לזה ידבר בתחנונים ולזה יענה עזות ולמאי דמסיק אלא מהכא ולא הואלנו וגו' היינו שהקשה לדבר יותר ממה שתלה הדבר בהם כפירש"י וק"ל:

ואתם רחקתם ס' מיל כו'. לפ"ז הקמת האבנים היה קודם מעשה העי ולפי סדר הכתובים אינו כן דלאחר כל מעשה העי שנכבשה כתיב מעשה דהקמת אבנים דבהר עיבל ובהר גרזים וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר בזה וכן מוכחת הסוגיא בפרק א"נ ע"ש וק"ל:

אתה גרמת להם כו'. וכתב בעל י"מ ופירש"י שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו משמע דיהושע חידש ענין זה והרי משה עשה כזאת ג' פעמים ויפה עשה ללמוד ממשה עכ"ל ואין מקום לקושייתו דמשה ודאי עשה יפה שלא יענשו כל ישראל ע"ז אם יעבור אחד מהם ליהנות מן החרם שעדיין לא נענשו ישראל על הנסתרות לר"י ולנגלות לר' נחמיה אבל ביהושע כיון שעברו ישראל את הירדן יענשו בו וק"ל:

והיכי עביד הכי והאר"י כו'. פירש"י היכי עביד דהשתחוה לאדם בלילה כו' מכלל דלילה הוה דאי ביממא כו' עכ"ל ועוד נראה לפי מה שפירש"י פרק הדר שהדבר מוכיח שעל עסקי ת"ת הוכיחו מדכתיב כו' במלחמתה של עי שהיתה אחריה וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה עכ"ל ומינה מדכתיב בההיא מלחמת עי שהיתה אחריה בלילה ההוא לדייק מיניה דבלילה של מלחמה שלפניה ביריחו לא היה לן בלילה בעומק של הלכה:

רש"י בד"ה לרדותו צ"ל לרדותן:

בד"ה איצטלא כו' נקי בן יומו שמכבנין בו למילת כצ"ל. ונ"ב נקי בן יומו פי' ביום הולדו שמכבנים הרחלים והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחת פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו ואין צמרו נקי והרוצה להצניע למלת עושה לכבש מעט עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים רש"י בשבועות:

בד"ה סרבלא דצריפא כו' כצ"ל:

גמרא אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה כו'. חילפא היא ערבה כדאיתא בסוכה (לד). ואולי הכוונה בכאן על הא דנאגדים יחד בלולב דמצוה. ומדקאמר ביני חילפי יהיה ראיה למה שכתב המגן אברהם בסי' תרנ"א סק"ד בשם האר"י ודלא כהשל"ה שם:

שם גם לקחו מן החרם כו'. בכולהו צ"ל וגם בוא"ו:

שם עכן כו' וכתיב התם את בריתי הפר. ר"ל דביבמות (עב) דרשינן מיניה לרבות את המשוך:

שם מ"ד במצוה דגופיה לא פקר קמ"ל. כצ"ל:

שם אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין. מש"כ הרש"א בח"א שהולכין אחר ל"ו לחובה ע"ש. ל"ד שאין הולכין לחובה ע"פ אחד:

רש"י ד"ה היכי עביד. דמשתחוה לאדם כו'. ולשונו במגילה שהשתחוה לו והוא יותר מכוון:

תד"ה חיישינן. והיאך אשה מתגרשת בלילה. מבואר דלא כדעת הא"ז מובא בנו"ב מ"ת חאה"ע סי' קי"ד שפוסל נתינת גט בלילה ע"ש:

בא"ד והא דלא משני הכא דחזא ליה בבואה כו'. כצ"ל:

עָכָן מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה (יהושע ז, יא). נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה כי העון נקרא 'ערלת לב' ועון זה של החרם לא היה אצלו חדש אלא כבר חטא בו ארבע פעמים קודם זה ונמשכה בו ערלה זו עד שהגיע לפעם חמישית.
ומה שאמר 'שֶׁבָּעַל נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָהּ' דכתיב כִּי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל (יהושע ז, טו) נראה לי בס"ד דידוע שהלבנה כשהיא במלואה נקראה בשם 'לְבָנָה' כי שם זה יצדק עליה יותר כשהיא במלואה ולכן נערה המאורסה כשהיא במלואה שלא נפגמה היא דוגמת הלבנה שזהו תואר החשוב שלה אבל אם נפגמה לא יצדק עליה תואר לבנה על כן אותיות 'לְבָנָה' יתהפכו אצלה לצירוף 'נְבָלָה' ולכן בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי (משנה כתובות א, א) ראשי תיבות 'לְבָנָה' וגם הוא ראשי תיבות נבלה לומר זכתה היא לבנה ואם לאו היא נבלה.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כּוּלֵי הַאי לָא פָּקַר נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן (יהושע ז, יא). פירש רש"י לבייש את משפחתה ולאוסרה על בעלה. וקשא מאי אירייא נערה מאורסה, בכל אשת איש איכא ביוש משפחתה ואסירתה על בעלה? ונראה לי בס"ד באשת איש כתיב כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן (משלי ל, כ) וכיון דהיא מכחשת אין ביוש כל כך למשפחתה כי יאמרו שקר זה, אך נערה המאורסה דמילתא דידה עבידא לאגלויי דפתחה היה סתום ונפתח איכא ביוש גמור!

וּלְטַעֲמִיךְ, אִם הוּא חָטָא, כָּל יִשְׂרָאֵל מֶה חָטְאוּ? דִּכְתִיב: (שם) "וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ"! (יהושע י, טו). פירוש אמאי הוצרך יהושע ליקח כל ישראל עמו כשבא לעשות דין לעכן, דאם עכן חטא ישראל מה חטאו שיהיו עומדים ורואין בדינו? אלא ודאי עשה כן לרדותן כדי שיהא להם מורא מכאן ולהבא. וכן בניו ובנותיו לא לקחם להרגם אלא כדי שיראו בעיניהם את דינו ויתייראו מלעשות עבירה מכאן ולהבא שלא יהיו אוחזין מעשה אביהם בידם.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: (משלי י״ח:כ״ג) "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת", "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ", זֶה מֹשֶׁה. "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת", זֶה יְהוֹשֻׁעַ (משלי יח, כג). נראה לי בס"ד דקשיא ליה בקרא דהוה ליה למימר 'וְעַזּוֹת יַעֲנֶה עָשִׁיר' להקדים הפעולה לפועל כדנקיט ברישא דקרא 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ', ולכן מפרש על משה רבינו ע"ה ועשיר על יהושע.
אך באמת אף על גב דמשה רבינו ע"ה היה עניו מאד דהיה רואה עצמו רָשׁ כמו שאמר 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ז) הנה באמת הוא עשיר דפני משה כפני חמה (בבא בתרא עה.) וכן יהושע אף על גב דהראה עצמו עשיר במה שדבר קשה בזה, הנה הוא רָשׁ כי פני יהושע כפני לבנה שאין לה אורה מגרמא אלא מה שמקבלת מן חמה כן יהושע, אף על פי שנעשה פרנס במקום משה רבינו ע"ה והיה נביא אין בידו משלו כלום אלא מה שקבל ממשה רבינו ע"ה. ולכן אותם הלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה לא היה יכול יהושע להחזירם וכשאמרו לו שאל השיב 'אין נביא רשאי לחדש'.
ועל כן הכתוב נקיט לישנא בהכי כדי שתהיה רש ועשיר חוזרת לכאן ולכאן, והכי קאמר 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר' זה משה רבינו ע"ה שרואה עצמו רש אך באמת הוא עשיר וכן דרשינן עוד 'רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' זה יהושע שהוא רש דפני יהושע כפני לבנה אך הראה עצמו עשיר בדברים אלו שענה עזות. ונראה לרמוז דקרי למשה רבינו ע"ה 'רָשׁ' כי בתיבת עָנָו (במדבר יב, ג) שכתבה תורה לשבחו נכתב חסר יו"ד ויהושע שנוסף לו אות יו"ד בשמו שנקרא יהושע ביו"ד 'יַעֲנֶה עַזּוֹת'.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) מי שהוא משורש קין יכול להשיג סוד 'אותיות תגין נקודות טעמים' מכח שורשו אבל מי שהוא מהבל אינו יכול להשיג מכח שורשו אלא רק סוד 'אותיות ותגין' בלבד אך על ידי זכות מעשיו הטובים יוכל להשיג הכל, וכן משה רבינו ע"ה מצד שורשו השיג 'אותיות ותגין' בלבד אבל מצד מעשיו הטובים השיג הכל עיין שם.
ולפי זה מי שהוא יוכל להשיג מכח שרשו כל ד' בחינות של טנת"א [אותיות תגין נקודות טעמים] נקרא עשיר אבל מי שאינו יכיל להשיג מצד שורשו אלא רק 'אותיות ותגין' נקרא 'רָשׁ' שהוא ב' אותיות מן 'עָשִׁיר' ולכן קורא למשה רבינו ע"ה בשם 'רָשׁ' מפני כי מצד שורשו לא השיג אלא תרתי 'אותיות ותגין' בלבד שהם כנגד אותיות רָשׁ ד'עָשִׁיר'.
ועוד נראה לי קרי למשה רבינו ע"ה 'רָשׁ' שלא זכה ליכנס לארץ ישראל ברגליו אך באמת הוא 'עָשִׁיר' שראה כל ארץ ישראל כולה בראיה רוחנית אבל יהושע זכה ליכנס ברגליו דנקרא 'עָשִׁיר' אך הוא 'רָשׁ' מן אותה ראיה רוחנית שראה משה רבינו ע"ה.
ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה כל ישראל נחשבים בניו ממש ולכך כשהיה מתפלל על ישראל מתפלל דרך 'רָשׁ' שמתפלל בתחנונים דחשיב הוא מבקש על עצמו וכל המבקש על עצמו ודאי יתפלל דרך תחנונים כמו רש אבל יהושע אין ישראל נחשבים בניו ולכן כשמדבר ומבקש בעבורם אינו מדבר דרך תחנונים כמו 'רָשׁ'.

אַטוּ פִּינְחָס לָא עָבַד הָכִי? (תהלים קו, ל). קשה אין הכי נמי גם פנחס ענה עזות, ונקיט יהושע בשביל שהיה פרנס במקום משה רבינו ע"ה ולכן נקיט ליה כנגדו? ונראה לי בס"ד הכי קאמר 'אַטוּ פִּינְחָס לָא עָבַד הָכִי' וכיון דעביד הכי ונטל שכר שנחשב לו זה למצוה רבה משמע דאין זה נקרא עזות.

בגמרא וכתיב התם את בריתי הפר: הא דלא קאמר ג"כ הכא כופר בעיקר היה מהך דגם עברו את בריתי כמו דאמרינן לעיל גבי אדם הראשון (דף ל"ח ע"ב) דע"ז יקשה פשיטא כקושית הגמ' ותירוץ הגמ' לא שייך על זה:

רבינא אמר דיניה כנערה המאורסה דבסקילה: לענ"ד י"ל דרבינא לאפלוגי אתי דלא בעל נערה המאורסה והא דכתיב וגם נבלה להורות דבסקילה משום דלכאורה קשה קרא דהקב"ה צוה לשרוף את הנלכד ויהושע סקלו. והנה במדרש איתא דסקלו משום חלול שבת. אך דלפ"ז אכתי יקשה לר"ש דסבר שרפה חמורה ידין אותו בשרפה החמורה כדין מי שנתחייב ב' מיתות דנידון בחמורה ולכן קאמר רבינא דבאמת כן הציווי היה לסקלו דכתיב נבלה כמו בנה"מ והא דכתיב שריפה היה דוקא על אשר לו:

ותניא שלשים וששה ממש דר"י: יש להבין ר"י ור"נ במאי פליגי ונלענ"ד דכל א' לשיטתו אזיל ע"פ מה שיש להבין עוד לר' יהודה דסבר ל"ו ממש מ"ש הך מנינא דוקא. אכן י"ל כיון דהך עונש בא על ישראל אודות העבירות הנסתרות של עכן שקבלו ערבות בהר גריזים כמ"ש רש"י לעיל ואמרינן בסוטה (דף לז ע"ב) די"ג פעמים קבלו ישראל ברית עליהם בסיני וערבות מואב והר גריזים וגם אמרינן שם שנכרתו בריתות של תר"ג אלפים וה' מאות ונון שהוא מספר ישראל בלא שבט לוי דלא נכלל בכלל זה כמבואר בכתובים אלמא ששבט לוי לא קבלו ערבות וא"כ לא נשארו רק י"ב שבטים שקבלו כל א' ערבות ג' בריתות ולכן מתו ל"ו איש מכל שבט ג' אנשים נגד ג' בריתות שעברו והנה המהרש"א כ', בסוטה שם דמ"ד דג' בריתות היו וקחשיב הני דסיני וערבות מואב בהדייהו ע"כ סובר כמ"ד הכא דנענשו על הנגלות קודם שעברו דאז שייך ערבות אף בסיני וערבות מואב לענין נגלות אבל למ"ד דגם על הנגלות לא נענשו לית ליה דחשבינן ברית דקודם עבירת הירדן לענין ערבות ע"ש. והשתא א"ש דר' יהודה לשיטתו דסבר לעיל דנענשו על הנגלות גם קודם שעברו הירדן א"כ שייך שפיר לומר דהיה ל"ו ממש דמתו מכל שבט ג' נגד ג' בריתות אבל לר' נחמיא לשיטתו דסובר לעיל דלא נענשו על הנגלות קודם עבירת הירדן א"כ לא שייך לדידיה ג' בריתות כמש"כ המהרש"א וא"כ ג"כ אין טעם למה ל"ו דוקא ולכן קאמר דבאמת לא היו ל"ו אלא ע"י מיתת איש א' חשוב נענשו:

אטו פנחס לא עביד הכי: פי' ואיך תלה עדות זה דוקא בעשיר שהוא יהושע שכבש את הארץ הא גם פנחס ענה כן שהיה רש:

בתוספת ד"ה חיישינן שמא שד הוא. דוקא בשדות ובהרים: פי' והך דיהושע ג"כ בשדה היה אף דכתיב ביריחו פי' בגבול יריחו דהא עדיין במצור היה ואפילו רחוק ממחנה ישראל היה יהושע באותו זמן כמש"כ רש"י (לקמן ע"ב בד"ה ועכשיו בטלתם) והא דהוצרך רש"י לפרש דבלילה היה הא בשדה גם ביום אין עונין כמו שהוכיח התוס' היינו משום דאם לא היה בלילה היה סימן בבואה דבבואה. כמ"ש התוס':

בגמרא לא צריכי דאע"ג דיהבי טעמא למילתייהו: א"ל דלפ"ז דלא משכחת בשום גוונא דהעדים יכולים לחזור אחר שהעידו איך כתבו התוס' לקמן (דף ס"ה ע"ב) בד"ה יצאו עדים א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו עכ"ל ומה בכך הא מ"מ נהרגין די"ל דאיירי כשחזרו תוך כדי דיבור דאז אין נהרגין א"נ כשחזרו קודם שנחקר עדותן בב"ד דאז מהני ג"כ חזרה כמ"ש התוספת לעיל (דף ל"ב ע"ב) בד"ה היכי אמר ושייך בהו הזמה ואעפ"כ אין נהרגין כשחזרו אפילו לאחר שהוזמו אם היתה ההזמה קודם שנחקרה עדותן בב"ד:

ברש"י ד"ה אביך האמורי. תרח ואבותיו מכנען באו עכ"ל: צ"ע דהא משם באו ולא מחם אבי כנען כדכתיבי קראי. ולולא פירושו היה נלענ"ד לפרש אביך הבא מאותן שעשו מעשה האמורי כדדרשינן במ"א והיינו שעבדו ע"ז כאמורי:

ד"ה וכי כל כמינה. וכי נאמן הוא דחשדינן לסהדי: ממה דפריך בש"ס פשיטא וכן מכל הסוגיא משמע לכאורה דהקושיא היא מה צריך להשמיענו דיהרג ודלא כפי' רש"י ולענ"ד דרש"י הוצרך לזה דקושיא פשיטא לחודא לא תקשה לכאורה די"ל דאתי לאשמועינן הך דקולר תלוי בצואר העדים ולכן מקשה אהך גופא ג"כ כל כמינה וכפי' רש"י ובזה יובן הסוגיא לפי פירושו:

אעפ"י שחטא ישראל הוא. הרי הוא כמבואר במ"ש בעניותנו במקום אחר בכמה מעלות בשם יקר תפארת י"שראל אשר בשמים ממעל לחש"ב וחשב עם קונה"ו ותיסגי אשר בשם ישראל יכונה כמ"ש בירושלמי פ"ט דברכות. ואתיא זכירה זכות אבות ואמהות הרמוזים בשם ישראל כלם כמ"ש בתשב"ץ למהר"ם ומה טוב ומה נעים אומרם אעפ"י שחטא ישראל הוא:

אתה גרמת להם. ומ"מ הסכים הקב"ה עמו על חרם ירחו כמ"ש אני בעניי באורך בתשובה בס"ד והיא בקונטריס יוסף אומץ סימן ק"ג ושם הבאתי מירושלמי פ"ט דברכות ומדרש רות רבה:

אר"נ אמר רב מ"ד תחנונים ידבר רש וכו'. יש להרגיש מאי ק"ל בהאי קרא דתחנונים ידבר רש. ותו אמאי לא דריש ליה בפנחס דאיהו נמי הקשה לדבר ויעמוד פנחס ויפלל. ותו דקדוק הלשון דגבי פנחס אמר אטו פנחס לא עביד הכי בלשון תמיה וגבי משה רבינו ע"ה קאמר משה נמי מימר אמר למה הרעותה. ואפשר לומר דהרגיש בכתוב דהול"ל תחנונים ידבר רש ועזות יענה עשיר. ולהכי דריש קרא במשה ויהושע דמה שדיבר משה תחנונים היה מצד ענותנותו ולא מצד דהיה רש ח"ו שלא כבש א"י כמו שפירש מהרש"א ויהושע לא ענה עזות מצד טבעו רק דסמך על שהוא עשיר שהובטח לכבוש א"י ולהכי הקדים עשיר יענה עזות דאינו כמשה ר' ע"ה דמה שדיבר תחנונים לאו מצד שהוא רש אלא מענותנותו. אלא הכא מחמת עושרו ענה עזות. וברישא קאמר בדרך תמיה אטו פנחס לא עביד הכי כלומר דהא לא מיקרי עזות אלא היה צורך בדבר בעידן רתחא מוכרח לדבר כך בתוקף להחליש מדה"ד ולצורך עשה וז"ש אטו פנחס לא עביד הכי והוא צורך ומשו"ה לא דרשת קרא בפנחס אלא ביהושע אלמא פנחס שפיר עבד וא"כ לא מצית אמרת דיהושע מאי דאמר הוי מילתא דדמיא לפנחס. אבל כאשר צידד דהיינו מ"ש למה העברת שם הקשה דמשה קאמר הכי דודאי לא הוה מיבעי להו לומר כך לצד עילאה ולא אפשר לאוקמיה קרא במשה ויהושע כיון דמשה קאמר הכי ודוק ועוד כתבתי במקום אחר במאמר זה בס"ד:

גמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה. אפשר דהיינו דוקא כי הכא דאתא מדיליה אמנם אם מכריחים ומטריחים בהשבעות וענינים וכל שכן אם ההשבעות שיאמרו בשם ה' מפקי [שיהא נראה לשומעים כן ולפי האמת אינו לבטלה] ובהכי נתישבו כמה ענינים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן: [וכזאת וכזאת כתבתי לעיל במגילה ועיין שם לפנים ובהגה"ה שם ודוק היטב]:

(מד א) הראוי לשריפה לשריפה הראוי לסקילה לסקילה.—בפר"א פל"ח איתא "סקלם באבנים ושרפם" פי' תרתי ממש ושלא כמו שאמרו כאן (ועי' יפ"ע כאן).