סנהדרין מג ע"א

"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג).

ומקשים: אם דברים אלה לכך נאמרו, אלא מעתה מה שנאמר קודם "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבן" (ויקרא כד, כג) מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו, מה למדים מכאן]? ומשיבים: הפסוק ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לדרשה אחרת, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "וירגמו אתו באבן" למדים מכאן: רק אתו, כלומר, הוא עצמו, כשהוא ערום ולא בכסותו. "אבן" ולא אבנים, ללמד שאם מת באבן אחת — יצא. ומעירים כי

אצטריך למיכתב [הוצרך לכתוב] בדיני סקילה "אבן" ואצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] במקושש "אבנים" "מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה" (במדבר טו, לה). דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "אבן" הוה אמינא [הייתי אומר] כי היכא [היכן] שלא מת בחדא [באחת] לא ניתי אחריתי ומקטליה [יביאו אחרות ויהרגוהו], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "אבנים". ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "אבנים" הוה אמינא [הייתי אומר] כי מעיקרא נייתי תרתי [מתחילה יביאו שתים], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "אבן".

על הראיה שהביא רב פפא מקשים: והא האי תנא [והרי תנא זה] שדן בדבר "נאמר" קאמר [אמר] וסמך על גזירה שווה, וכיצד חולק עליו רב פפא? ומשיבים: "אילו לא נאמר" קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: אילו לא נאמר קרא [מקרא] במשה אף אז הייתי אומר גזירה שוה ויודע זאת מגזירה שווה, עכשיו שנאמר קרא [המקרא] גזירה שוה לא צריך.

רב אשי אמר: יש הוכחה אחרת לדבר מלשון הכתובים, משה היכא הוה יתיב [היכן היה יושב] — במחנה לוייה ואמר ליה רחמנא [לו ה'] "הוצא את המקלל" (ויקרא כד, יד), ומשמעו שיוציאו חוץ למחנה לוייה, וכיון שנאמר הלאה "אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד, כג), הרי הוא ציווי נוסף שיוציאוהו חוץ למחנה ישראל ומה שנאמר "ויוציאו את המקלל" (ויקרא כד, כג) בא ללמד לעשייה, שכן עשו בני ישראל.

ומקשים: עשייה בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג)! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמוד לעשיית שאר דברים שבמיתת סקילה, שלא רק הוציאוהו אלא אף קיימו כדבר משה, חד [אחד] לענין סמיכה, שהעדים צריכים לסמוך ידיהם על ראש הנאשם (כאמור: "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו". ויקרא כד, יד) וחד [אחד] לדחייה, שצריכים העדים לדחות (לדחוף) אותו מגובה בית הסקילה למטה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: לדידך [לשיטתך] כל הני [אותם] "הוצא" דכתיבי [הכתובים] בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו [מה דורש אתה בהם]? שהרי לשיטתך, שהמלה "הוצא" בלבד משמעה הוצאה מחוץ למחנה, נמצאו איפוא הרבה כתובים מיותרים! ומשיבים: אכן קשיא [קשה] ולא פירש.

א שנינו במשנה שהיה אחד עומד וסודרין בידו כדי לאותת לשליחי בית הדין המוליכים את הנאשם למקום ההריגה אם יתגלה ספק בחובת הנאשם. אמר רב הונא: פשיטא [פשוט] לי כי אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו במיתות השונות — כולן ניתנים משל צבור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דמדידיה לא אמרינן ליה זיל וליתיה וליקטול נפשיה [שמשלו אין אנו אומרים לו שילך ויביא ויהרוג את עצמו] באלה.

ואולם, בעי [שאל] רב הונא: סודר שמניפין בו, וסוס שרץ ומעמידן, משל מי הוא? האם נוטלין את ההוצאות משל הנאשם או משל הציבור? וצדדי השאלה: כיון שלשם הצלה דידיה [שלו] הם, אם כן מדידיה [משלו] הוא שנוטלים, או דילמא [שמא] כיון דבי דינא מחייבין למעבד בה [שבית הדין מחוייבים לעשות בו] הצלה — מדידהו [משלהם הוא בא]?

ותו [ועוד] שאלה כיוצא בה, הא [זו] שאמר רב חייא בר אשי אמר רב חסדא: היוצא ליהרג משקין אותו קורט (מעט) לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו ותתבלבל מעט ולא יסבול כל כך מאימת המוות הממשמש ובא, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו), ותניא [ושנויה ברייתא]: נשים יקרות (חשובות) שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן, את משקה זה. והשאלה היא: אם לא התנדבו נשים יקרות, משל מי הוא בא? ומשיבים: הא [בשאלה זו] ודאי מסתברא [מסתבר] שנותנים של צבור, כיון דכתיב [שנאמר] במקרא: "תנו" בלשון רבים, הרי הוא ודאי מדידהו [משלהם].

ב בעא מיניה [שאל אותו] רב אחא בר הונא מרב ששת: אם אמר אחד מן התלמידים "יש לי ללמד עליו זכות", ונשתתק (נעשה אלם) ולא יכול לומר טעמו, מהו הדין בכגון זה? האם מתחשבים אף בדעתו, או אין מביאים אותה בחשבון? מנפח [מנפנף] היה רב ששת בתנועת זלזול בידיה [בידיו], ואמר: נשתתק ודאי שאין שמים לב אליו, שאם תחשוש לכך אפילו אחד בסוף העולם נמי [גם כן] תצטרך לחשוש שמא יש מישהו שיודע לו זכות. ודוחים: אינו דומה, שכן התם לא קאמר [אמר] מישהו שיש לו טעם לזכות הנאשם, ואולם הכא קאמר [כאן אמר] במפורש, ויש איפוא מקום לשאלה, מאי [מה הדין ]?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה ומת — רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו. ומשמע: אם זיכה, כלומר, נתן נימוק אשר בעטיו עשוי הוא לזכות בדין — אין [כן], אם לא זיכה — לא!

ענה לו רב אחא בר הונא מכאן אין לפתור, שכן זיכה פשיטא [פשוט] לי שהוא נמנה בין המזכים, ואולם אמר ולא פירש את הזכות עדיין תיבעי [תישאל] לך, שיש להסתפק האם ייחשב בין המזכים. ולא נפתרה איפוא השאלה.

ג שנינו במשנה שאפילו אם הוא, הנאשם, אומר שיש לו ללמד על עצמו זכות מחזירים אותו ובלבד שיהא ממש בדבריו. ושואלים האם דרישה זו היא אפילו פעם ראשונה ושניה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פעם ראשונה ושניה שטען שיש לו צד זכות, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו — מחזירין אותו, מכאן ואילך, אם יש ממש בדבריו — מחזירין אותו, אין ממש בדבריו — אין מחזירין אותו, ולכאורה הדבר סותר את משנתנו!

אמר רב פפא: תרגומה [פרש את המשנה] מפעם שניה ואילך, שמאז בודקים אם יש ממש בדבריו.

ושואלים: מנא ידעי [מנין יודעים] אם יש ממש בדבריו? אמר אביי: דמסרינן ליה זוגא דרבנן [שמוסרים עמו זוג חכמים] היכולים לדון בדבר, אי איכא [אם יש] ממש בדבריו — אין [כן], אי [אם] לא — לא.

ושואלים: ולימסר ליה מעיקרא [ושימסרו לו מתחילה] אפילו בפעם הראשונה זוג תלמידי חכמים לבדוק דבר זה! ומשיבים: אגב דבעית [כיון שהוא מבוהל] לא מצי אמר [אינו יכול לומר] כל מאי דאית ליה [מה שיש לו], ושמא מחמת אימה התבלבל ולא אמר דבר של ממש. אבל אם חזר פעם ראשונה ושניה — אין מעכבים את הדבר עוד, אלא בודקים אותו במקומו.

ד משנה מצאו לו זכות לנאשם — פטרוהו. ואם לאו [לא] מצאו לו זכות — יצא ליסקל. וכרוז יוצא לפניו ואומר: "איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו".

ה גמרא על האמור במשנה שהיו מכריזים אמר אביי: וצריך למימר [לומר] באותה הכרזה, שהיה הדבר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני, דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו [שמא יש שיודעים שהנאשם או העדים לא היו שם באותה שעה ובאים ומזימים אותם].

ו שנינו במשנה שכרוז יוצא לפניו. ומדייקים: לפניו, כלומר, בשעת הוצאה להורג — אין [כן], ואולם מעיקרא [מתחילה] לפני גמר דין — לא. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, וכרוז יוצא לפניו ארבעים יום, ומכריז: "ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו". ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח.

אמר עולא: ותסברא [וכי סבור אתה] שיש להביא מכאן ראיה? וכי ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא [ראוי הוא להפוך בזכותו]? והרי מסית הוא, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] לגבי מסית "ולא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט)! אלא שאני ישו שקרוב למלכות הוה [היה]

והיו השלטונות מעוניינים בזכותו, ולפיכך נתנו לו את כל האפשרויות, שלא יאמרו שהעלילו עליו לשווא. כיון שהוזכר ישו מביאים ברייתא אחרת בנושא דומה: תנו רבנן, חמשה תלמידים היו לו לישו: מתאי, נקאי, נצר, ובוני, ותודה. אתיוה למתי [הביאוהו את מתאי] ליהרג, אמר להו [להם]: מתאי יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מב, ג)! אמרו לו: אין [כן], מתי יהרג, דכתיב [שנאמר]: "מתי ימות ואבד שמו" (תהלים מא, ו).

אתיוה [הביאוהו] את נקאי ליהרג, אמר: נקאי יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "ונקי וצדיק אל תהרג" (שמות כג, ז)! אמרו לו: אין [כן], נקאי יהרג, דכתיב [שנאמר]: "במסתרים יהרג נקי" (תהלים י, ח).

אתיוה [הביאוהו] את נצר ליהרג, אמר: נצר יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "ונצר משרשיו יפרה" (ישעיה יא, א)! אמרו לו: אין [כן], נצר יהרג, דכתיב [שנאמר]: "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב" (ישעיה יד, יט).

אתיוה [הביאוהו] את בוני ליהרג, אמר להם: בוני יהרג? הכתיב "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב) אמרו לו: אין [כן] בוני יהרג, דכתיב [שנאמר]: "הנה אנכי הורג את בנך בכרך" (שמות ד, כג).

אתיוה [הביאוהו] את תודה, ליהרג, אמר: תודה יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "מזמור לתודה" (תהלים ק, א)! אמרו לו: אין [כן], תודה יהרג, דכתיב [שנאמר]: "זבח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג).

“And the children of Israel did as the Lord commanded Moses.”

The Gemara asks: If that is so, what do they do with the words in the verse: “And they stoned him with a stone”? These words appear to be superfluous, as even without them we would know that God’s instructions to stone the blasphemer were implemented. What then do they serve to teach? The Gemara answers: That phrase is necessary for that which is taught in a baraita: The verse states: “And they stoned him with a stone.” The word “him” teaches that they stoned him alone, while he was naked, but not while he was in his clothing. The verse uses the singular term “stone [aven]” rather than the plural term stones [avanim] to teach that if the condemned man died after being struck with one stone, the court has fulfilled its obligation.

The Gemara notes: And it was necessary to write with regard to the blasphemer that “they stoned him with a stone,” in the singular, and it was necessary to write with regard to the man who gathered sticks on Shabbat that “they stoned him with stones” (Numbers 15:36), in the plural. As, had the Merciful One written only “stone,” I would say that where the condemned man did not die after being struck with one stone, they do not bring other stones and kill him with them. Therefore, the Merciful One writes “stones.” And had the Merciful One written only “stones,” I would say that from the outset they should bring two or more stones. Therefore, the Merciful One writes “stone.”

The Gemara raises an objection to Rav Pappa’s derivation: But this tanna of the baraita cited above said: It is stated here and it is stated elsewhere, thereby basing his derivation on a verbal analogy between the verse concerning the blasphemer and the verse concerning the bulls brought as sin-offerings that are burned. How, then, can Rav Pappa, an amora, disagree and derive the halakha directly from the verse dealing with the blasphemer? The Gemara answers: According to Rav Pappa, the tanna of the baraita said: Had it not been stated, and this is what he is saying: Had a verse not been stated from which it can be directly derived that the condemned man is stoned outside all three camps, I would have said that this can be learned by way of a verbal analogy. But now that such a verse has been stated, the verbal analogy is not needed.

Rav Ashi said: The location of the place of stoning can be directly derived from the verse discussing the blasphemer but in a slightly different manner. Where was Moses sitting when the matter of the blasphemer was brought before him? In the Levite camp. And the Merciful One said to him: “Take out him who has cursed” (Leviticus 24:14), indicating that he should be taken outside the Levite camp into the Israelite camp. And God continued in that verse: “Outside the camp,” which is an additional command that he should be removed even further, to outside the Israelite camp. And the later verse, which says: “And they brought him that had cursed out of the camp…and the children of Israel did as the Lord commanded Moses” (Leviticus 24:23), teaches us about the implementation of God’s instructions, i.e., that the children of Israel did in fact carry out His command.

The Gemara raises an objection: The implementation of God’s instructions is written explicitly in this context, as it is stated in the continuation of the verse: “And the children of Israel did as the Lord commanded Moses.” The Gemara answers: That verse is necessary to teach us that not only was the condemned man taken outside the three camps and stoned, but the rest of God’s instructions were also fulfilled. These instructions relate to the placing of the witnesses’ hands upon the head of the condemned man, as it is stated: “And let all that heard him place their hands upon his head” (Leviticus 24:14), and to the witnesses’ pushing of the condemned man from a platform the height of two stories.

The Sages said to Rav Ashi: According to you, that the expression “take out” by itself means outside the camp, and “outside the camp” means outside an additional camp, what do you learn from all those instances of “take out” that are written with regard to the bulls brought as sin-offerings that are burned? According to your explanation, there are many superfluous phrases in the verses. The Gemara comments: Indeed, this is difficult with regard to the opinion of Rav Ashi.

§ The mishna teaches that one man stands at the entrance to the court, with cloths in his hand, ready to signal to the court agents leading the condemned man to his execution that some doubt has been raised with respect to the latter’s guilt. Rav Huna says: It is obvious to me that the stone with which the condemned man is stoned and the tree on which his corpse is hung after his execution, or the sword with which he is killed, or the scarf with which he is strangled, all of these come from the property of the community. What is the reason for this? We do not tell the condemned man to go and bring these items from his own property and effectively kill himself.

Rav Huna raised a dilemma: With regard to the cloth that is waved and the horse that races off after the court agents to stop the latter from carrying out the execution, from whose property do they come, that of the condemned man or that of the community? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Since they are needed to save the man being led to his execution, these items should be taken from his property. Or perhaps, since the court is obligated to take all possible measures to save him from death, they should be taken from them, i.e., the community.

And furthermore, another question is raised along similar lines: With regard to that which Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav Ḥisda says: The court gives one who is being led out to be killed a grain [koret] of frankincense in a cup of wine in order to confuse his mind and thereby minimize his suffering from the fear of his impending death, as it is stated: “Give strong drink to him that is ready to perish, and wine to the bitter in soul” (Proverbs 31:6). And it is taught in a baraita: The prominent women of Jerusalem would donate this drink and bring it to those being led out to be killed. The question is: If these prominent women did not donate this drink, from whom is it taken? The Gemara answers: With regard to this question, it is certainly reasonable that this drink should be taken from the community, as it is written: “Give [tenu] strong drink,” in the plural, indicating that it should come from them, the community.

§ Rav Aḥa bar Huna asked Rav Sheshet: If one of the students sitting before the judges said: I can teach a reason to acquit him, and he became mute and cannot explain himself, what is the halakha in such a case? Does the court take heed of his words, or do they disregard him? Rav Sheshet waved his hands in scorn and said: If the student became mute, the court certainly does not pay attention to him, as were the court to concern themselves with what he said, they would have to be concerned even that perhaps there is someone at the end of the world who can propose an argument in the condemned man’s favor. The Gemara rejects this argument: The cases are not similar. There, no one said that he had a reason to acquit the condemned man. Here, the student already said that he had a reason to acquit the condemned man. The question, therefore, is appropriate. What is the halakha in such a case?

The Gemara suggests: Come and hear an answer: As Rabbi Yosei bar Ḥanina says: In a case where there was one of the students who argued to acquit the defendant and then died, the court views him as if he were alive and standing in his place and voting to acquit the defendant. The implication is that if he argued to acquit the defendant and explained his reasoning, yes, the court counts his vote as if he were still alive. But if he did not actually argue to acquit the defendant, but only said that he wished to propose such an argument, his vote is not counted as though he were still alive.

The Gemara rejects this proof: If the student argued to acquit the defendant, it is obvious to me that he should be counted among those favoring acquittal. But if he only says that he wishes to propose such an argument, let the dilemma be raised whether or not he should be regarded as having presented a convincing argument in favor of acquittal. The question is left unresolved.

The mishna teaches: And even if he, the condemned man himself, says: I can teach a reason to acquit myself, he is returned to the courthouse even four or five times, provided that there is substance to his words. The Gemara asks: And is the halakha that there must be substance to his words even the first and second time that the condemned man says that he can teach a reason to acquit himself? But isn’t it taught in a baraita: The first and second times that he says that he can teach a reason to acquit himself, they return him to the courthouse and consider whether there is substance to his statement or there is no substance to his statement. From this point forward, if there is substance to his statement they return him to the courthouse, but if there is no substance to his statement, they do not return him. This appears to contradict the mishna.

Rav Pappa said: Explain that the mishna’s ruling applies only from after the second time forward, that from that point on we examine whether there is substance to his words.

The Gemara asks: How do we know whether or not there is substance to his words? Abaye said: If the condemned man has already been returned twice to the courthouse, we send a pair of rabbis with him to evaluate his claim. If they find that there is substance to his statement, yes, he is returned once again to the courthouse; if not, he is not returned.

The Gemara asks: But why not send a pair of rabbis with him from the outset, even the first time, and have them make an initial assessment of his claim? The Gemara answers: Since a man facing execution is frightened by the thought of his impending death, he is not able to say all that he has to say, and perhaps out of fear he will be confused and not provide a substantial reason to overturn his verdict. Therefore, the first two times he is returned to the courthouse without an initial examination of his arguments. Once he has already been returned on two occasions, the court allows for no further delay, and they send two rabbis to evaluate his claim before returning him a third time.

MISHNA: If, after the condemned man is returned to the courthouse, the judges find a reason to acquit him, they acquit him and release him immediately. But if they do not find a reason to acquit him, he goes out to be stoned. And a crier goes out before him and publicly proclaims: So-and-so, son of so-and-so, is going out to be stoned because he committed such and such a transgression. And so-and-so and so-and-so are his witnesses. Anyone who knows of a reason to acquit him should come forward and teach it on his behalf.

GEMARA: Abaye says: And the crier must also publicly proclaim that the transgression was committed on such and such a day, at such and such an hour, and at such and such a place, as perhaps there are those who know that the witnesses could not have been in that place at that time, and they will come forward and render the witnesses conspiring witnesses.

The mishna teaches that a crier goes out before the condemned man. This indicates that it is only before him, i.e., while he is being led to his execution, that yes, the crier goes out, but from the outset, before the accused is convicted, he does not go out. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: On Passover Eve they hung the corpse of Jesus the Nazarene after they killed him by way of stoning. And a crier went out before him for forty days, publicly proclaiming: Jesus the Nazarene is going out to be stoned because he practiced sorcery, incited people to idol worship, and led the Jewish people astray. Anyone who knows of a reason to acquit him should come forward and teach it on his behalf. And the court did not find a reason to acquit him, and so they stoned him and hung his corpse on Passover eve.

Ulla said: And how can you understand this proof? Was Jesus the Nazarene worthy of conducting a search for a reason to acquit him? He was an inciter to idol worship, and the Merciful One states with regard to an inciter to idol worship: “Neither shall you spare, neither shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9). Rather, Jesus was different, as he had close ties with the government, and the gentile authorities were interested in his acquittal. Consequently, the court gave him every opportunity to clear himself, so that it could not be claimed that he was falsely convicted.

Apropos the trial of Jesus, the Gemara cites another baraita, where the Sages taught: Jesus the Nazarene had five disciples: Mattai, Nakai, Netzer, Buni, and Toda. They brought Mattai in to stand trial. Mattai said to the judges: Shall Mattai be executed? But isn’t it written: “When [matai] shall I come and appear before God?” (Psalms 42:3). Mattai claimed that this verse alludes to the fact he is righteous. They said to him: Yes, Mattai shall be executed, as it is written: “When [matai] shall he die, and his name perish?” (Psalms 41:6).

Then they brought Nakai in to stand trial. Nakai said to the judges: Shall Nakai be executed? But isn’t it written: “And the innocent [naki] and righteous you shall not slay” (Exodus 23:7)? They said to him: Yes, Nakai shall be executed, as it is written: “In secret places he kills the innocent [naki]” (Psalms 10:8).

Then they brought Netzer in to stand trial. He said to the judges: Shall Netzer be executed? But isn’t it written: “And a branch [netzer] shall grow out of his roots” (Isaiah 11:1)? They said to him: Yes, Netzer shall be executed, as it is written: “But you are cast out of your grave like an abhorred branch [netzer]” (Isaiah 14:19).

Then they brought Buni in to stand trial. Buni said to the judges: Shall Buni be executed? But isn’t it written: “My firstborn son [beni] is Israel” (Exodus 4:22)? They said to him: Yes, Buni shall be executed, as it is written: “Behold, I shall kill your firstborn son [binkha]” (Exodus 4:23).

Then they brought Toda in to stand trial. Toda said to the judges: Shall Toda be executed? But isn’t it written: “A psalm of thanksgiving [toda]” (Psalms 100:1)? They said to him: Yes, Toda shall be executed, as it is written: “Whoever slaughters a thanks-offering [toda] honors Me” (Psalms 50:23).