סנהדרין מב ע"ב

דף מב - ב

מתניתין:

נגמר הדין, ונפסק על הנידון חיוב סקילה, מוציאין אותו מבית דין כדי לסוקלו. ^[1]

בית הסקילה היה חוץ לבית דין, רחוק ממנו קצת. ^[2] שנאמר [ויקרא כד יד] "הוצא את המקלל". משמע שאין סוקלין במקום מושב הבית דין, אלא מחוצה לו [שהמקלל עונשו בסקילה].

ובשעה שהיו מוליכים את הנידון לסקילה, היה אדם אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו ואוחז במטפחת שמשמשת לסימן וסוס רחוק ממנו, אדם אחר שהיה רוכב על סוס עמד הכן בקרבת מקום לבית הסקילה, רחוק מזה שעומד על פתח בית הדין, כדי שיהא רואהו במרחק כזה שיוכל עדיין לראות אותו כשיסמן לו במטפחת.

ואם אומר אחד מהדיינים בבית הדין: יש לי ללמד עליו זכות על הנידון לסקילה ולבטל את גזר דינו. היה הלה זה שעומד על פתח בית הדין מניף בסודרין מרים את המטפחת לסמן לאותו שרוכב על הסוס, והסוס רץ אחר המוליכים את הנידון לבית הסקילה ומעמידן, עד שידונו הבית דין בדבריו של אותו דיין אם הם נכונים שיש לזכות את הנידון. ^[3]

ואפילו אם הנידון הוא עצמו אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו לבית הדין שיעיינו שוב בדינו.

ואפילו הוא אומר כך ארבע וחמש פעמים מחזירים אותו שוב ושוב לבית הדין.

ובלבד שרואים כי אכן יש ממש בדבריו, שיש מקום לזכותו.

גמרא:

דנה הגמרא: וכי בית הסקילה רק חוץ לבית דין הוה, ותו לא? וכי לא היה יותר רחוק?!

והא תניא: בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות כלומר שהיה חוץ לירושלים לגמרי [שהעזרה בבית המקדש היא מחנה שכינה, והר הבית הוא מחנה לויה, וירושלים כולה היא מחנה ישראל, ובית הסקילה היה חוץ לכל השלש מחנות דהיינו חוץ לירושלים]? ^[4] ומתרצת הגמרא: אין! כדקאמרת שבאמת בית הסקילה היה חוץ לירושלים והא דקתני הכי מה שהמשנה אומרת שהיה חוץ לבית דין נפקא מינה: דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות שאפילו אם בית דין יקבע את מקום מושבו מחוץ לירושלים, גם אז עבדינן את בית הסקילה חוץ לבית דין רחוק מהם. ^[5]

והטעם, כי היכי דלא מיתחזי בית דין רוצחין כדי שלא יראה הבית דין כמקום של איבוד נפשות, שגנאי הוא לבית דין שהם הורגין נפשות. ^[6]

אי נמי שלכן היו מרחיקים את בית הסקילה מהבית דין כי היכי דתיהוי ליה הצלה שמא בינתיים עד שיגיעו לבית הסקילה, ימצא מי מהדיינים איזה זכות לזה שנידון לסקילה, ויחזירו אותו לבית דין, ויזכו אותו, וינצל מהסקילה. ^[7] ודנה הגמרא: מנהני מילי מנין לנו שבית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות?

ומתרצת הגמרא: דתנו רבנן: נאמר "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" וביאורו שיוציאוהו חוץ לשלש מחנות.

אתה אומר שמוציאין אותו חוץ לשלש מחנות, או אינו מוציאו אלא חוץ למחנה אחת בלבד? ^[8] הרי אנו דורשין גזירה שוה נאמר כאן "מחוץ למחנה", ונאמר בפרים הנשרפין בפרשת ויקרא בפר העלם דבר של ציבור ובפר כהן משיח, שהן חטאות שאינן נאכלות אלא כל בשרן נשרף "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו".

מה להלן חוץ לשלש מחנות, אף כאן חוץ לשלש מחנות. ^[9]

ודנה הגמרא: והתם מנלן, בפרים הנשרפין עצמן מנין לנו ששורפין אותן חוץ לשלש מחנות?

ומתרצת הגמרא: דתנו רבנן: נאמר בשריפת פר כהן משיח "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה". וביאורו, שיוציאו את הפר חוץ לשלש מחנות.

אתה אומר: חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת בלבד?

כשהוא אומר בפרשה שלאחר מכן "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" בשריפת פר העדה [פר העלם דבר של ציבור].

שאין תלמוד לומר שלא היה צריך לומר כלל ששריפתו של פר העדה הוא מחוץ למחנה שהרי כבר נאמר באותו פסוק עצמו "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" דהיינו כמו פר כהן משיח שנאמר קודם לכן, ושם כבר נאמר שהוא נשרף מחוץ למחנה.

ולמה נאמר כאן שוב?

אלא כדי ליתן לו מחנה שניה להוסיף לו עוד מחנה, דהיינו שצריך לשורפו מחוץ לשתי מחנות.

וממילא גם פר כהן משיח נשרף שם, שהרי שניהם נשרפין באותו מקום.

וכשהוא אומר "אל מחוץ למחנה" בהוצאת הדשן של המזבח בתחילת פרשת צו, שנאמר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה".

שאין תלמוד לומר שהוא מיותר שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח "על שפך הדשן ישרף" ששריפת הפר תהיה במקום שפיכת הדשן, וכיון שפר כהן משיח נשרף מחוץ למחנה, אם כן ידענו שגם הוצאת הדשן היא לשם?

אלא לכן נכתב שוב, כדי ליתן לו מחנה שלישית שהוצאת הדשן היא חוץ לשלש מחנות.

ואם כן, גם שריפת פר כהן משיח ופר העלם דבר היא חוץ לשלש מחנות, שהרי כולם באותו מקום. ^[10] ומקשה הגמרא: ולילף מדוע לא נלמד מקלל בגזירה שוה משחוטי חוץ שגם שם נאמר "או אשר ישחט מחוץ למחנה". ^[11]

מה להלן חוץ למחנה אחת בלבד שהרי כתוב שם "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" משמע ששחטו חוץ לעזרה בלבד אף כאן יוציאו את המקלל חוץ למחנה אחת בלבד?

ומתרצת הגמרא: מסתברא שמפרים הנשרפין הוה ליה למילף.

שכן המקלל דומה לפרים הנשרפין בכמה דברים:

א. הוצא בשניהם נאמר לשון של "הוצאה", ואילו בשחוטי חוץ לא נאמר לשון "הוצאה".

ב. ובשניהם נאמר "אל מחוץ למחנה" ואילו בשחוטי חוץ נאמר רק "מחוץ למחנה".

ג. ובשניהם היציאה אל מחוץ למחנה הוא מכשיר שהכשר מצותן הוא בכך שישרפו הפרים ויתלה המקלל מחוץ למחנה, ^[12] ואילו בשחוטי חוץ היציאה מחוץ למחנה היא עבירה ולא הכשר מצוה.

ד. ומכפר שבשניהם היציאה מחוץ למחנה מכפרת, התליה מכפרת על המקלל, ושריפת הפרים מכפרת על העבירות שעליהם באים הפרים, ואילו שחיטת חוץ של קרבן אינה כפרה אלא חטא.

ומקשה הגמרא: אדרבה משחוטי חוץ הוה ליה למילף את המקלל?

שכן המקלל דומה לשחוטי חוץ בכך:

א. אדם שגם במקלל וגם בשחוטי חוץ היציאה אל מחוץ למחנה נאמרה על האדם, שמוציאים את האדם המקלל מחוץ למחנה, והאדם מוזהר מלשחוט חוץ למחנה. ^[13] ואילו בפרים הנשרפים ההוצאה מחוץ למחנה נאמרה על הפרים ולא על האדם המוציא אותם, שהרי כתוב "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" ולא כתוב שהאדם יצא אל מחוץ למחנה עם הפרים.

ב. חוטא שניהם חוטאים, המקלל והשוחט בחוץ. ואילו השורף את הפר אינו חוטא.

ג. בנשמה בשניהם היציאה אל מחוץ למחנה יש בה נטילת נשמה, המקלל נהרג שם, והשוחט בחוץ הורג את הבהמה. ^[14] ואילו בפרים הנשרפים כבר שחוטים ועומדים הם לפני יציאתם אל מחוץ למחנה.

ד. שבשניהם היציאה אל מחוץ למחנה אינה יכולה להביא לידי פיגול מה שאין כן בפרים הנשרפים אם הוא יחשוב בשעת שחיטתם שהוא שוחט על מנת להקטיר את אימוריהם מחוץ למחנה הרי זה פיגול. ^[15] ומתרצת הגמרא: מכל מקום מכשיר ממכשיר עדיף ליה מקלל ופרים הנשרפים, בשניהם המחוץ למחנה האמור בהם כך הוא חובתם והכשר מצותם שיעשו שם, ולכן ראוי שילמדו זה מזה, מה שאין כן שחוטי חוץ שהשחיטה מחוץ למחנה היא שלא כדת וכמצוה.

רב פפא אמר: מכאן אנו למדים שבית הסקילה היה מחוץ לשלש מחנות, שהרי משה היכא הוה יתיב היכן משה נמצא?

במחנה לויה! שהרי היה לוי.

ואמר ליה רחמנא למשה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" משמע חוץ למחנה לויה שהיה שם משה.

ולאחר מכן נאמר "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה" ומיתור הכתוב אנו דורשים שיוציאוהו חוץ למחנה ישראל. ^[16]

ומקשה הגמרא: הפסוק הזה אינו מיותר. שהרי האי קרא מיבעי ליה לעשייה, ללמדנו שבני ישראל עשו כפי שנצטוו והוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה?

נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו כו'. ואקשי' וכי בית הסקילה חוץ לב"ד הוה והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ושנינן אי מזדמנא מילתא ונפק בי דינא חוץ לג' מחנות מרחקינן לבית הסקילה טפי חוץ (למחנות) [לב"ד] כי היכא דלא ליתחזי ב"ד רוצחים ומנא לן דבית הסקילה היה חוץ לג' מחנות דת"ר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וכתיב בפרים הנשרפין אל מחוץ למחנה מה להלן חוץ לג' מחנות דכתיב בפר כהן משיח אל מחוץ למחנה ובפר העדה כתיב אל מחוץ למחנה וכתיב בדשן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה הרי שלש מחנו' ויליף מקלל מפרי' הנשרפים מה להלן חוץ לג' מחנות אף כאן חוץ לג' מחנות. ואמרי' ולילף מקלל משוחט חוץ דכתיב ביה אשר ישחט אל מחוץ למחנה ואינו אלא מחוץ למחנה אחת ואמרינן מסתברא מפרים הנשרפין הוה לי' למילף שכן יש בהן הוציא אל מחוץ למחנה כשם שכתיב במקלל ובשוחט חוץ אין כתיב בו הוצא ועוד פר כהן משיח מכשירו לעבודה שאין חוטא מקריב לכפר הלא תראה ביום הכפורים חטאתו ואחר כך חטאת העם ומכפר חטאתו ומקלל מיתתו מכפרת כדכתיב ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו ומכשירו וי"א מדכתיב בפר העדה וסמכו זקני העדה את ידיהם ובמקלל כתיב וסמכו כל השומעים את ידיהם הנה זה מכשיר וזה מכשיר והיא הסמיכ' וכן פר העדה מכפר וחיוב מיתת ב"ד מכפרין ודחינן אדרבה משוחט חוץ הוה ליה למילף שכן המקלל אדם והשוחט חוץ אדם כמותו לאפוקי פרים דבהמות נינהו וזה חוטא וזה חוטא והפרים לא חטאו. וזה נשמתו ניטלת המקלל וזה נשמתו ניטלת השוחט חוץ שהוא בכרת לאפוקי פרים שבשרם נשרף. וכן המקלל ושוחט חוץ אין בהן פיגול. ואסיק' מכשיר ממכשיר עדיף ליה ושאר השמועה

נגמר הדין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זה הפרק שהוא בא להשלים ענין החלק הרביעי והוא שכשביאר בפרק הראשון ענין משא ומתן של בית דין בדיני נפשות עד שפטורוהו או שחייבוהו יש צדדין שאף לאחר גמר דין צריכין להחזיר ולפטרו לפעמים כמו שיתבאר ויתחיל בו בבאור החלק החמישי בתכונת המיתות שנמסרו לבית דין והתחיל בזה הפרק בביאור זה החלק והתחיל בענין הסקילה שהיא החמורה שבכלם וסוף זה החלק והוא תכונת שאר המיתות והנידונים באיזו מן המיתות הם נידונים יתבאר בפרקים הבאים ועל זה הצד יתחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון אחר שגמרו את דינו והוציאוהו האיך היו מתנהגים בהולכתו ועל ועל איזה צד לפעמים היו מחזירין אותו ואם לא החזירוהו האיך מלמדים אותו להתודות השני תכונת הסקילה האיך היא וכן תכונת התלייה שעמה שמקצת הנסקלין נתלין כמו שיתבאר השלישי בכלל כל הרוגי בית דין מתי קוברים אותם ובאיזה מקום והנהגת קרוביהם באבלותם:

זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר נגמר הדין לחייבו מיתה היו מוציאין אותו להרגו באותה מיתה שהוא חייב בה ומפני שהסקילה חמורה למדה בסקילה כמו שהקדמנו והוא שאמר מוציאין אותו לסקלו ובית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ר"ל חוץ לשלש מחנות והוא הדין לשאר המיתות שהיו בית דין הורגין בהם שמקומם חוץ לבית דין ובבית דין הגדול ר"ל בירושלים היה גם כן חוץ לשלש מחנות לפי מה שהתבאר בגמ' ר"ל חוץ לעזרה שהוא במקום מחנה שכינה וחוץ להר הבית שהוא במקום מחנה לויה וחוץ לכל העיר שהוא במקום מחנה ישראל ובשאר מקומות היה מקום ההריגה חוץ לעיר ואפילו היו קובעין מקום חוץ לירושלים עושין מקום ההריגה רחוק מהם כדי שלא ימהרו כל כך במיתתו שמא יבואו טוענים להציל ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו להניף בידו אם יצטרך על הדרך שיתבאר בסמוך שאם אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות זה מניף הסודר והסוס רחוק ממנו ר"ל מאותו שמביא הסודר וסוס זה הוא אחד שרוכב על סוס והוא רוכב והולך אחר המנהיגין את הנדון ובעל הסודר עומד לאחוריו רחוק ממנו בין עובי העם בכדי שאם יהיה זה מניף הסודר יהא הרוכב רואהו ומעכב את המנהיגין לראות אם יש טעם בדבר ויש שואלין למה לא היה מניף הסודר עומד במקום גבוה ויראוהו המנהיגין ולא נצטרך לרוכב על הסוס אלא שיהא הוא עומד בהר גבוה כמניפי המשואות וכמניפי סודר של שעיר עזאזל ולדעתי אינה שאלה שהמניף הזה היה לו לעמוד בתוך העם כדי שאם יאמר אחד יש לי ללמד עליו זכות יהא שומע מיד ומניף ולא היה יכול ליחד לעצמו מקום גבוה:

אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודר והסוס רץ ומעמידו ומחזירו לבית דין אפילו אמר הוא עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אפילו ארבעה וחמשה פעמים ופי' בגמ' שפעם ראשונה ושניה מחזירין אותו אע"פ שאין ממש בדבריו שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו ותתישב דעתו באותו מתון שהוא בא לבית דין ואם לא נמצא ממש בדבריו בשתי פעמים אלו מוציאין אותו ואם חזר ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות אין מחזירין אותו אא"כ יש ממש בדבריו הא אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו כמה פעמים ומתוך דברים אלו פי' בגמ' שמוסרין לו בפעם זו שני תלמידי חכמים בדרך שיבינו אם יש ממש בדבריו אלו אם לאו החזירוהו ומצאו לו זכות פטרוהו לא מצאו לו יוצא ליסקל וכן הדין בשאר מיתות:

והכרוז יוצא לפניו משיצא מבית דין בין פעם ראשונה בין כשיצא אחר שהחזירוהו ומכריז ואומר איש פלוני יוצא ליסקל או ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו ופי' בגמ' שצריך שיאמר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני שמא מתוך כך יבאו מזימים ומסיים בהכרזתו כל שיודע לו זכות יבא וילמד ואם אמר אחד יש לי ללמד מחזירין אותו על הדרך שבארנו לא מצאו לו זכות והוציאוהו עד שהיה רחוק ממקום הסקילה או ההריגה עשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לי"י אלקי ישראל ותן לו תודה הגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לי"י אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי ומנין שנתכפר בוידויו שנאמר מה עכרתנו יעכרך י"י ביום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא ואם אין יודע להתודות אומרין לו שיאמר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו ר' יהודה אומר אם היה יודע בעצמו שהוא מוזם ר"ל ששקר העידו עליו אומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו חוץ מזה ואמרו לו א"כ כל אדם יהא אומר כן כדי לנקות את עצמו אלא אפילו יודע ששקר העידו עליו מתודה ואומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו וכן הלכה היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את בגדיו שנאמר ורגמו אותו בלא כסותו ומכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ר"ל בכיסוי מלפניו ואין האשה נסקלת ערומה אף בכיסוי מלפניה ומאחריה אלא בלבישת חלוקה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה שבית הסקילה היה חוץ לעיר בכל מקום אע"פ שהדבר כן ברוב נסקלין יש מהם שנים שאין המדות שוות בהן והם נערה המאורסה ועובד עבודה זרה שנערה המאורסה שזינתה אם זינתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה עד שהיא בבית חמיה נסקלת על פתח בית אביה ואם אין לה פתח בית אם נסקלת בבית הסקילה זינתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה נסקלת על שער העיר ואם היא עיר שרובה גוים נסקלת על פתח בית דין באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה הבעל אע"פ שהעידו שזינתה בבית אביה בעודה ארוסה נסקלת בבית הסקילה וכן בעבודה זרה סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו ואם רוב גוים נסקל על פתח בית דין ודברים אלו גזירת הכתוב הן שבעבודה זרה כתוב אל שעריך מפי השמועה למדו שער שעבד בה ובנערה המאורסה כתוב אל שער העיר ואל פתח בית אביה הא שאר הנסקלין כלן נסקלין בבית הסקילה שהיה חוץ לעיר:

זה שביארנו במשנה גם כן שאם היו בית דין קובעים מקום חוץ לירושלים היו עושין מקום הריגה רחוק מהם וכמו שאמרו בכאן דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין יש שואלין והלא בזקן אמרו אם מצאן בבית פאגי אע"פ שהוא מקום שנידון כתוך העיר והמרה עליהן אין המראתו המראה שאין זה מקום הדין ונאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם והוא הדין שאין דנין שאר דיני נפשות חוץ ללשכת הגזית והאיך אתה אומר שיהו קובעים להם מקום חוץ לירושלים עד שפירשו שמועה זו בסנהדרי קטנה שבשאר ארצות ואם בירושלים בסנהדרי קטנה שבפתח העזרה ושבהר הבית ואע"פ שענין חוץ לשלש מחנות אינו נאמר אלא בשאותו של עזרה מן המנין כמו שביארנו במשנה מ"מ למדנו לאותו שבהר הבית מיהא לחוץ לעיר וכן בשאר מקומות ולדעתי אין כאן קושיא כלל שכל שנקבע מקומם באיזה מקום שבתחום ירושלים הרי הוא מקום הדין כלשכת הגזית עצמה:

פרים הנשרפין כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר היו נשרפין חוץ לשלש מחנות ואע"פ שאין כתוב בהם אלא מחוץ למחנה הרי השיב בפר העדה אל מחוץ למחנה ולא הוצרך שהרי כבר נאמר בו ושרף אותו כאשר שרף הפר הראשון הא לא בא אלא ליתן מחנה שניה וכשהוא אומר בדשן שלהם אל מחוץ למחנה ולא הוצרך שכבר נאמר במזבח חיצון על שפך הדשן ישרף ואחר ששפיכת הדשן במזבח החיצון היא במקום שריפת הקרבן אף של פרים הנשרפים במקום שריפת הפר הא לא בא אלא ליתן מחנה שלישית אבל חוץ למחנה הבא לחייב בשוחט בחוץ פירושו חוץ למחנה אחת והוא חוץ לעזרה ולמדנו חוץ למחנה של נסקלין מחוץ למחנה של פרים לשלש מחנות בגזירה שוה כמו שנזכר בגמרא:

פרק ששי

נגמר הדין כו' איידי דקתני באידך פירקין העובד ע"ג לבסוף כדקתני העובד ע"ג את מה עבד ובמה עבד וקיי"ל דעובד ע"ג בסקילה איירי בה בהאי פירקא ועלה קתני נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו. ואית דאמרי משום דסקילה חמורה פתח בה ברישא והדר מפרש דינא דשאר מיתות בהנך פירקי. אחד עומד על פתח ב"ד והסודרין בידו שמניף בהן כדי שיכיר רוכב הסוס שיש מי שרוצה ללמד על הנהרג זכות וירוץ אחריו ויחזירנו והסוס רחוק מבעל הסודרין כדי שיהא רואהו ולא היה רוכב הסוס קרוב לב"ד שמא יבא מי שילמד עליו זכות ולא יוכל רוכב הסוס להשיגו אלא לאחר מיתה ולא היה רחוק מב"ד יתר מדאי אלא כדי שיהא רואה את בעל הסודרין שאם לא יהא רואה אותו אפשר שילמדו עליו זכות ולא ידע רוכב הסוס את הדבר ולא יספיק שליח ב"ד לרוץ ולהגיד לו עד שהנדון נהרג והיינו דאמרינן אפי' אמר א' בב"ד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין ורוכב הסוס רואה והוא רץ אחר הנידון ומעמידו ואפי' הוא אומר בדרך יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפי' ארבעה וחמשה פעמים ובלבד שיהא ממש בדבריו כלומר קצת ראיה הדומה לזכות ובגמרא מפרש לה:

ודייקינן אמתני' ובית הסקילה היה לב"ד דמשמע חוץ לב"ד מיד והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וב"ד הגדול בעזרה הוו קיימי דהיינו מחנה שכינה והיכי אמרת דעבדי בית הסקילה חוץ לב"ד מיד דהיינו במחנה לויה ואפי' לב"ד שהיו קבועין על פתח הר הבית כדמיברר בפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ח:) הרי עזרה היתה מחנה שכינה והר הבית מחנה לויה וכל העיר מחנה ישראל ולדילך דאמרת חוץ לב"ד מיד נמצא בית הסקילה חוץ להר הבית מיד ואנן בעינן חוץ לשלש מחנות והוא הדין לבית דין שבכל עיר ועיר דליכא שלש מחנות בעינן חוץ למחנה ישראל דהיינו חוץ לחומת העיר דומיא דירושלים. ומפרקינן אין הכי נמי דבעינן חוץ לשלש מחנות ואיצטריך לאשמועינן דלהוי חוץ לב"ד דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדי' בית הסקילה חוץ לב"ד כי היכי דלא נתחזי ב"ד רוצחין דהרואה אומר אחד מן הדיינין הרגו שלא כדין ויש אומרים משום דמיחזי מקום איבוד נפשות. אי נמי היינו טעמא דבעי חוץ לב"ד כי היכי דתהוי ליה הצלה כלומר שיהא שהות לסקליה ובין כך ובין כך יבא מי שילמד עליו זכות וינצל:

ואמרינן מנא הני מילי דבעינן חוץ לשלש מחנות דתנו רבנן הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה נאמר כאן חוץ למחנה ונאמר בפרים הנשרפים אל מחוץ כו' כדמפרש ואזיל מה להלן כו' ודייקי' והתם מנא לן דתנו רבנן כשהוא אומר והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה בפר העדה שאין ת"ל אל מחוץ למחנה שהרי כבר נאמר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משיח דמפרש בה בהדיא אל מחוץ למחנה ומה ת"ל אל מחוץ למחנה בפר העדה ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן והוציא את כל הדשן אל מחוץ למחנה שאין ת"ל אל מחוץ למחנה בדשן שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח על שפך הדשן ישרף שמקום שריפת הפר ושפיכת הדשן אחד הוא וכיון דשריפת הפר בעיא מחוץ לשתי מחנות כדאמרן ממילא שמענא דשפך הדשן חוץ לשתי מחנות הוי ומה ת"ל אל מחוץ למחנה בדשן ליתן לכולן מחנה שלישית דכיון דכולהו בחדא דוכתא מתעבדי על כרחיך כולהו בעו שלש מחנות ואתי מקלל ויליף מינייהו בג"ש ואתי שאר נסקלין וילפי ממקלל אי בעית תימא במה מצינו ואי בעית תימא בגזירה שוה:

ודייקינן ומאי חזית דילפת למקלל מפרים הנשרפים בג"ש דמחוץ למחנה נילף משחוטי חוץ דכתיב בהו או אשר ישחט מחוץ למחנה מה להלן מחוץ למחנה אתת דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אף כאן חוץ למחנה אחת. ומהדרינן מסתברא מפרים הנשרפין הו"ל למילף טפי שכן דומה להן בד' דברים משא"כ בשחוטי חוץ. ואלו הן הוציא אל מחוץ מכשיר ומכפר. נאמר במקלל הוציא דכתיב הוצא את המקלל ונאמר בפרים הנשרפים הוציא שנאמר והוציא את כל הפר מה שאין כן בשחוטי חוץ שהרי לא נאמר בהן הוציא כלל. נאמר במקלל אל מחוץ ונאמר בפרים הנשרפים אל מחוץ מה שאין כן בשחוטי חוץ שלא נאמר בהן אל מחוץ אלא מחוץ בלבד דכתיב אשר ישחט מחוץ. חוץ למחנה האמור במקלל מכשירו להסקל וחוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים מכשירן להשרף כלומר הוצאתן מכשרתן לאותה מצוה מה שאין כן בשחוטי חוץ שחוץ למחנה האמור בו אינו מכשיר את הזבח אלא פוסלו. חוץ למחנה האמור במקלל מכפר עליו שהרי מיתתו כפרה לו וחוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים מכפר על בעליהן מה שאין כן בחוץ למחנה האמור בשחוטי חוץ שמחייבו כרת:

ומתמהינן אדרבא משחוטי חוץ הוה ליה למילף שכן דומה להן בד' דברים מה שאין כן בפרים הנשרפים. ואלו הן אדם חוטא בנשמת פגול. פירוש חוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ ללמד דינו של אדם נאמר במקלל לסקול את האדם המקלל מחוץ למחנה בשחוטי חוץ לחייב את האדם השוחט חוץ למחנה כרת אבל חוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים לא נאמר ללמד דין האדם החוטא ולא במוציא את הפרים אלא להצריך את הפרים שריפה חוץ למחנה. וכן חוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ בדין האדם החוטא נאמר לאפוקי חוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים שהדבר שנאמר בו חוץ למחנה אינו חוטא. וכן חוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ יש בו נטילת נשמה מקלל נשמתו ניטלת שחוטי חוץ שבמעשיהן נטילת נשמת הבהמה הנשחטת לאפוקי פרים הנשרפים דשחוטין ועומדין הן ואין בכלל הוצאתן נטילת נשמה כלל. ואית דאמרי נטילת נשמה דקאמרינן בשחוטי חוץ משום דמחייב כרת. וכן מחוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ אינן באין לידי פיגול לאפוקי פרים הנשרפים שאפשר שבאין לידי פיגול שאם שחטן ע"מ להקטיר אימוריהן חוץ למקומן או חוץ לזמנן מתפגלין. ור"ש ז"ל פי' מחוץ למחנה דשחוטי חוץ ומקלל אי אתה מוצא בו פיגול ע"י אותו חוץ למחנה אבל פרים ראויין להתפגל ע"י אותו חוץ למחנה שאם שחטן להקטיר אימוריהן בחוץ מתפגלין ולישנא דקרא נקט דקרא חוץ למקומו קרי פיגול כדאמרינן בזבחים ואע"ג דלישנא דרבנן לא קרי פיגול אלא חוץ לזמנו. ומהדרינן אפי' הכי מכשיר ממכשיר עדיף ליה למילף לפי שהוא שבח הוצאתן אל מחוץ למחנה:

רב פפא יליף לה מגופיה דקרא ונפקא ליה עשייה מדכתיב ובני ישראל עשו ככל אשר צוה ה' הרי כלל הכל ויוציאו למה לי שמע מינה להוצאה שלישית:

תוספות בד"ה ונאמר בפרים הנשרפים כו' תימה בפר העדה מנלן כיון דפר כהן משוח לא גמר אלא מהקישא דדשן כו' עכ"ל פירוש בכהן משוח איכא תלתא מחנות חדא דידיה והשני דפר העדה מדכתיב לגביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון והשלישי דדשן מדכתיב לגביה על שפך הדשן כו' אבל בפר העדה לא הוו אלא תרתי דהיינו חדא דידיה ואידך דכהן משוח מהקישא דושרף אותו כאשר שרף וגו' אבל ההוא דדשן ליכא למגמר בהקישא דכהן משוח דדבר הנלמד בהקישא אינו חוזר ומלמד בהיקש ומיהו בדשן לא תקשי להו מנלן שלש מחנות דהא ההוא דפר העדה לא אתי בדשן בהקישא מכהן המשוח דבכהן המשוח דבר הנלמד בהיקש הוא די"ל כיון דנאמר בכהן משוח על שפך הדשן ישרף ע"כ בההוא דוכתא דשרף פר כהן המשוח עביד ליה הדשן דהיינו חוץ לג' מחנות ודו"ק:

בד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי כו' עכ"ל במהרש"ל י"מ מה הקשו התוספות הלא במסקנא אמרינן אי לא נאמר קאמר כו' השתא דאיכא קרא ג"ש לא צריך ואם נאמר כו' ונראה דלא ק"מ כו' כך נראה ליישב דעת התוספות אבל אי נחית לעומקא כו' עכ"ל והאריך עיין שם ודברים דחוקים הבין בדברי תוספות וכפי כוונתו היה להם להאריך במקום שקצרו בדבריהם אבל הנראה לי דעיקר קושיא הכא לאו מכח ג"ש נגעו בה אלא כיון דהוציא את המקלל וגו' תרתי מחנות משמע מטעמא דקאמר דעם משה ידבר והוא במחנה לויה הוה יתיב הכי נמי איכא למימר בהנהו והוציא דפרים דעם העוסק ידבר דהיינו הכהנים דהוה יתבי נמי במחנה לויה וא"כ כל הנהו והוציא לפרים ל"ל דחדא מנייהו נמי תרתי משמע וההוא דדשן הרי ג' ואהא תרצו דאע"ג דהוציא תרתי משמע מ"מ אי לאו יתורא דוהוציא בפרים לא הוה גמרינן מחד והוציא תרתי משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים דשחוטי חוץ לאפוקי ממשמעותיה דלא משמע שם רק חדא ודו"ק כי הדברים ברורים הם למבין:

מכאן עד סוף הפרק לא רציתי להעלות על הספר מחידושי הלכות רק מחידושי אגדות מפני שלא למדתי אז בישיבה בהיותי ביריד לובלין:

בגמרא והא דקתני הכי נפקא מינה וכו' כי היכי דלא מתחזי בית דין רוצחים וכו' הא דאצטריך השתא להמתרץ למיהב טעמא למילתא והא על כרחך המקשה נמי הוה צריך לי טעמא למאי הצריך קרא להוציא חוץ לג' מחנות היינו משום דבשלמא לסברת המקשה דבעינן חוץ לג' מחנות ובירושלים חוץ לירושלים הוי הטעם משום קדושת המקום דומיא דמצור דמשתלח חוץ לג' מחנות אבל השתא משום דמשני דנפקא מינה דאי נפק בי דינא ויתיב חוץ לג' מחנות א"כ קשה טעמא מאי לכך אצטריך לשנויי כי היכא דלא מתחזי וכו':

בתוס' ד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי פי' למה אצטריך למכתב האי אל מחוץ למחנה דכתיב בפר העדה וגם האי אל מחוץ למחנה דכתיב גבי דשן ללמוד מהן ג' מחנות הא כיון דלר"פ כתיבי ג' מחנות במקל עצמו יליף פר כהן משוח בג"ש ממחנה מחנה ממקלל מה מקלל ג' מחנות אף פר כהן משוח ג' מחנות וממילא ידעינן דגם פר העדה צריך ג' מחנות מדכתיב ביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משוח וגם בדשן ידעינן ממילא ג' מחנות מדכתיב על שפך הדשן ישרף ותירצו התוס' וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ וכו' דאי לאו הני קראי לא הוה ילפינן פר כהן משוח ממקלל דליבעי ג' מחנות אלא הוה ילפינן משחוטי חוץ דלא בעי כ"א מחנה אחת משום דשחוטי חוץ דמי טפי לפר כהן משוח משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים וק"ל:

רש"י בד"ה ולילף מקלל כו' דשחוטי חוץ דהוי חוץ למחנה כצ"ל:

בד"ה שכן הוציא כו' לשחוטי חוץ הוצא כו' הכשירן אלא עבירה היא כו' ישחט מחוץ למחנה ומחוץ למחנה האמור כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה משה היכא כו' כל הני דפרים למה לי כו'. נ"ב יש מקשים מה הקשו התוס' הלא במסקנא אמרינן אי לא נאמר קאמר כו' השתא דאיכא קרא ג"ש לא צריך. ואם נאמר סוף סוף לא ליכתוב הני מחנות דגבי פרים וליתי מגזירה שוה א"כ האי קרא גופיה דכתיב במקלל לאתויי שלש מחנות ליתי בגזירה שוה אלא דבעי לכתוב להדיא ולא לאתויי בגזירה שוה הכא נמי איכא למימר גבי פרים ונראה דלא קשיא מידי כי מה דקאמר גזירה שוה לא צריך ר"ל דניחא ליה לכתוב הני מחנות במקומו ולא לאתויי מגזירה שוה אבל גבי פרים דבלאו הכי לא כתיבי שלש מחנות במקום אחד אלא בכמה מקומות ומכח אם אינו ענין א"כ ניתי ליה בגזירה שוה כך יש ליישב דעת התוס' אבל אי נחית לעומקא של דבר נראה דלא קשה מידי דתלמודא ה"ק אי לא נאמר קרא הייתי מוכרח לומר דילפי חכמים מגזירה שוה דהכי קים להו מרבייהו אבל השתא דנאמר קרא ג"ש תו לא צריך וממילא לא היה להם לחכמים שום ג"ש ולא קבלו מרבותיהם לדון דין גזירה שוה כלל בהאי ענינא ואם כן נסתלקה גם כן קושיא של התוס' ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה דאי נפיק ב"ד כו' כגון שתי כו'. נ"ב דייק הכי משום דבשל לשכת הגזית לא משכחת לה. ע"ל סוף דמ"א ע"א:

גמ' מכשיר ממכשיר עדיף ליה. ע"ל דף נב ע"א תוס' ד"ה שכן:

בגמרא והא דקתני הכי נפ"מ דאי נפיק: ק"ק דלימא נפ"מ בב"ד שיושב בעיר שאינה מוקפת חומה דמקרי ג"כ עיר כדמוכח מת"כ שהביא הר"ש פ"א דכלים א"נ בעיר שמוקפת עתה רק לא מימות יהושע דאין לה דין מחנה ישראל דאין לה דין קדושת ערי חומה שהביאו התוס' בשמעתין כמ"ש הר"ש שם ע"ש. וכן איכא נפקותא בב"ד שבח"ל דסנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל (ספ"א דמכות) או בעיר שרובה עכו"ם שכל אלו אין להם דין מחנה ישראל והנהו לכאורה עדיפי מהך נפקותא דב"ד שיושב חוץ לחומה דלא שכיח:

דלא מתחזי ב"ד רוצחים: א"ל א"כ היכי קאמרינן במתניתן הטעם משום דכתיב הוצא את המקלל דודאי מתניתן איירי מהך דינא דמוציאין אותו לחוץ מג' מחנות היכי דיתבי ב"ד בפנים וע"ז מייתי הדרשה דהוצא את המקלל המבוארת בגמרא ולא מתרץ רק דלכך נקטה מתניתן הך לישנא דמוציאין אותו חוץ לב"ד להשמיענו אגב אורחיה דעכ"פ צריך להיות חוץ לב"ד אפילו היכי דהוי חוץ לג' מחנות מהך טעמא דלא נתחזי ב"ד רוצחים והיינו דדייק בגמרא והא דקתני הכי נפ"מ כו'. משמע דלא רצה לתרץ רק למה דנקטה מתניתן הך לישנא. אך דלפ"ז לא הבנתי תירוץ התוס' בד"ה כי היכי וז"ל ועוד הא כתיב הוצא כדתנן במתניתן עכ"ל. הא כל קושיתם היה דנילף בשאר נסקלין דנבעי שעריך דהיינו שער ב"ד דמהא סלקא בדבורם והא על זה לא כתיב הוצא ואי נאמר דקושיתם לא היה רק דנילף דנבעי שעריך בעיר שרובה ישראל ולא יהיה חוץ לג' מחנות דהא שעריך שמחוץ לשער העיר ג"כ חוץ לג' מחנות הוא ועוד דא"כ אכתי קשה לפי תירוצם דנילף דניבעי שעריך דהיינו שער ב"ד בעיר שרובה עכו"ם או שישבו ב"ד לחוץ:

ולילף משחוטי חוץ: א"ל דיותר נלמוד מג' דהיינו פר משיח פר העדה ודשן משנילף מא'. וכה"ג אמרינן דיותר גמרינן מדבר שהוקש לו ב' פעמים משלא הוקש רק פעם א' בקדושין (דף ל"ד) דאפשר לענין גז"ש לא אמרינן הכי א"נ הני ג' כחד חשיבי כיון דמהדדי ילפינן:

רפ"א משה היכי הוי יתיב במחנה לויה: הא דצריך להכי דהא ודאי לא דברה עמו שכינה רק באוהל מועד כמבואר בכתובים וא"כ כשנאמר לו הוצא ודאי במחנה שכינה היה ואעפ"כ ליכא לפרש הוצא רק ממחנה לויה דהא המקלל ודאי לאו במחנה שכינה היה עמו כמ"ש הר"ן ועוד הא כתיב ויניחהו במשמר ובאוהל מועד ודאי לאו משמר היה וא"כ ע"כ הוצא מחוץ למחנה לויה קאמר ולמה לן הך דמשה במחנה לויה הוי יתיב. די"ל דרצה לפרש למה לן עוד מחוץ למחנה שניה דמחד ג"כ הוי ילפינן חוץ לג' מחנות כיון שנאמר לו הוצא אל מחוץ למחנה וכיון דאין לפרש על אוהל מועד מסתמא על מחנה שיושב בה קאמר ולכן קאמר שמשה במחנה לויה הוי יתיב וא"כ כי קאמר לו הוצא מסתמא ממחנהו קאמר ששם הביאו אותו אליו והניחוהו במשמר וכן כתב רש"י לקמן בד"ה הוצא גרידא משמע הוציאו ממקומך עכ"ל. ולכן מצרכינן עוד מחוץ למחנה לחוץ ממחנה ישראל:

האי מבעי לעשיה: פירוש ואכתי מנ"ל חוץ למחנה לג' וא"ל דא"כ דבמחנה ג' קטלי ליה ל"ל דכתיב גבי ויוציאו אל מחוץ למחנה בויוציאו לחודא ג"כ סגי דעכ"פ משמע דהוציאו אותו ממחנה שניה שהביאו אותו שם אל משה וא"כ ממילא ידעינן עשייה די"ל דויוציאו אותו פירושו מהמשמר ולא מהמחנה ולכן צריך לכתוב ג"כ אל מחוץ למחנה להורות עשית הציווי:

בתוספות ד"ה ונאמר בפרים. תימה והא בקדשים: עיין בר"ן שתירץ על זה דמטעם זה באמת חזרו רב פפא ורב אשי וסברי דברייתא אם לא נאמר קאמר עיין שם אכן צ"ע דהא למ"ד בתר למד אזלינן לק"מ כמה שכתב הוא בעצמו וא"כ למה חזר ר"פ הא הוא סבר בזבחים שם דבתר למד אזלינן:

בא"ד. תימא בפר העדה מנ"ל כיון: עיין מש"כ התוס' ביומא (דף ס"ח) לתרץ זה. ולולא דבריהם היה נלענ"ד לומר דאפשר שאין נדון דלפנינו דומה לשאר דבר הלמד בהיקש או בגז"ש דלא נוכל לילף מדבר דבר שלא נאמר בגופו רק בא לו ע"י היקש או גז"ש ממקום אחר אבל הכא לא ילפינן מהיקש או מגז"ש רק שהאי מחוץ למחנה שנאמר בו פירושו חוץ לג' מחנות וכי ילפינן מיניה לדבר אחר מדבר דכתיב בגופיה ילפינן ולא מדבר שבא לו ממקום אחר בהיקש או גז"ש. ובזה יתורצו ב' קושיות התוס' אלו וגם שאר קושיות שהקשו ביומא שם:

ד"ה פגול. מיהו קשה דלא חשיב פסול יוצא: פירוש אם הוציא הדם זריקה אל מחוץ למחנה אבל אין לפרש אבשר פרים דבהני אין פוסל יוצא דזריקה מועיל להם כיון שסופם לצאת דלא גרעו מקדשים קלים ובאימורים בלא"ה לא פוסל יציאה כמש"כ הרמב"ם (פ"א מה' פסולי המוקדשין). ובעיקר קושיתם י"ל כיון דמחנה א' גם בשחוטי חוץ יש וא"כ כי ילפינן מפרים לא ילפינן רק לחוץ מחנה ב' וג' ולדעת הר"ן רק חוץ למחנה ג' ולכן א"ש דבשלמא לענין פסול פגול קאמרינן בגמרא שפיר דיותר דומה לשחוטי חוץ דבשניהם אין המחנה שנאמר בו פוסלו בפיגול משא"כ בפרים שראוים להתפגל על ידי אותו מחוץ למחנה שנאמר בו דאם חשב לזרוק דמו או להקטיר אימוריו מחוץ למחנה ב' או ג' נעשה פסול ע"י אותו מחוץ למחנה אבל איך נאמר כן לענין פסול יוצא הא חוץ למחנה א' דהיינו חוץ למחנה שכינה כבר כתיב בגופיה ולא נצרך לילף מפרים וחוץ למחנה ב' וג' גם בפרים לעולם אינו פוסל ביוצא דכבר נפסל משיצא חוץ למחנה א' דהיינו חוץ למחנה שכינה ולכן לענין ילפות מחנה ב' וג' מפרים לא שייך הך פירכא דפסול יוצא: