סנהדרין מא ע"א

דף מא - א

יש לדרוש ^[37] ולומר כי אם לימוד זה אינו ענין לכרת  תנהו ענין לחיוב התראה למלקות שהוא עונש השייך באחותו.

דבי חזקיה תנא ללמוד דין התראה ממקום אחר, שנאמר [שמות כא יד]: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה" וקשה, מנין אנו יודעים שהיה מזיד? אלא ודאי מדובר שהתרו בו, ועדיין הוא מזיד.

דבי רבי ישמעאל תנא ללמוד דין התראה ממקום אחר, שנאמר [במדבר טו לג]: "ויקריבו אותו המצאים אתו מקשש עצים"

- לא נאמר "שקישש עצים", אלא "מקושש עצים", דהיינו שראוהו ומצאוהו, ולאחר שמצאוהו היה מקושש, ומדוע צריך שיהא כך, אלא בא הכתוב להודיענו שהתרו בו ועדיין הוא היה מקושש לאחר שהתרו בו.

דבי רבי תנא ללמוד דין התראה ממקום אחר, שנאמר גבי הבא על נערה המאורסה [דברים כב כד] "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו" - המילה "דבר" מיותרת לדרוש, כי נהרגים על עסקי דיבור שהתרו בהם.

וצריכא - ואנו צריכים לכל הדרשות שדורשים בהם חיוב התראה.

דאי כתב רחמנא רק הדרשה גבי ערות אחתו שצריך התראה כדי להתחייב במלקות.

הוה אמינא: כי רק חייבי מלקות - אין - כן צריכים התראה כדי להתחייב, אבל חייבי מיתות החמורים יותר - לא צריכים התראה כדי להתחייב. לכן כתב רחמנא גם גבי חייבי מיתות, לדרוש את "כי יזד" לחיוב התראה.

ואי כתב רחמנא רק את הדרשה של "וכי יזד" גבי רוצח לחיוב התראה, הוה אמינא - היינו חושבים כי הני מילי חיוב התראה היא רק במקום שחייב מיתה קלה כמו רוצח שחייב מיתת סייף דקיל שהיא מיתה קלה, אבל חייבי מיתת סקילה דחמורה אימא הייתי אומר, כי לא צריכים התראה, כדי להתחייב בה. לכך צריכא לכתוב את כל הדרשות לחייב התראה.

ותרתי בנסקלין ומה שהתורה כתבה שתי דרשות לחיוב התראה, גבי חייבי מיתת סקילה, גם גבי מקושש עצים, וגם גבי נערה המאורסה, למה לי?

לרבי שמעון - הדרשה הנוספת, באה לאתויי נשרפין לרבות חייבי מיתת שריפה, שלדעתו היא מיתה חמורה מסקילה, ולא ניתן ללומדה מחייבי מיתת סקילה הקלה, לכן כתבה התורה דרשה נוספת גבי חייבי סקילה, כדי שנדרוש אותה לחייבי מיתת שריפה החמורה, שהרי הדרשה אינה נצרכת לעניינה.

ואילו לרבנן הסוברים כי מיתת שריפה קלה ממיתת סקילה, וניתן ללמוד חייבי מיתת שריפה בקל וחומר מחייבי מיתת סקילה החייבים התראה.

הם סוברים כי גם מילתא דאתיא דבר הנלמד בקל וחומר טרח וכתב לה קרא במפורש.

ומקשינן: מדוע כתבה התורה את הדרשות לחיוב התראה גבי מלקות וגבי מיתת סייף, ולכתוב רחמנא רק את הדרשה בנסקלין, וליתו הנך וליגמרו מיניה! ונלמד בקל וחומר חיוב התראה בעונשים אלו.

ומתרצינן: הכא נמי, דרשות אלו גבי מלקות ומיתת סייף, נכתבו על אף שאפשר ללומדם בקל וחומר מחייבי מיתת סקילה, כי גם מילתא דאתיא דבר הנלמד בקל וחומר טרח וכתב לה קרא באופן שנדרוש אותו במפורש.

שנינו בברייתא לעיל: ששואלים את העדים: האם הרוצח התיר עצמו למיתה? שכשהתריתם בו: אל תעבור על עבירה זו שאתה מתחייב עליה מיתה פלונית, הוא אמר: על מנת כן אני עושה?

מנא לן שאין הנדון חייב מיתה אלא אם כן התיר עצמו למיתה?

אמר רבא ואיתימא חזקיה: אמר קרא [דברים יז]: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" והרי הוא עדיין לא מת, אלא משמע שהוא נחשב כבר כמת קודם שבא לבית דין, והיינו משום שבפיו חייב את עצמו מיתה, ומכאן אנו דורשים, שאינו חייב מיתה עד שיתיר עצמו בפיו למיתה, ויאמר על מנת כן אני עושה ^[1].

אמר רב חנן: עדי נערה המאורסה, שהעידו על נערה המאורסה שזינתה וחייבת מיתה, שהוזמו והתחייבו בדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - אין נהרגין, מתוך מחמת שיכולים לומר: רק לאוסרה על בעלה באנו, ולא שתהרג על ידי העדות שלנו ^[2], וכיון שלא זממו להורגה, אינם חייבים מיתה.

ומקשינן: כיצד אפשר לקבל את טענתם שהם לא זממו להורגה, והא אתרו בה! והרי העדים התרו בה, אם כן בעדותם התחייבה מיתה מחמת שהם התרו בה.

ומתרצינן: מדובר דלא אתרו בה.

ואי לא אתרו בה - היכי מיקטלא? כיצד היתה נהרגת על פי עדותם? ואם באמת היא לא היתה נהרגת על פי עדותם, אין שום חידוש בזה שהעדים לא נהרגים, שהרי כתוב "כאשר זמם" והעדים אינם חייבים עונש יותר ממה שזממו לענוש את הנדון בעדותם.

ומתרצינן: כי מדובר שהעידו באשה חבירה היודעת הלכות, ואינה צריכה התראה, ולפיכך היתה נהרגת על פי עדותם, ומכל מקום כיון שהעדים לא התרו בה, הם יכולים לטעון, שלא התכוונו להורגה בעדותם, אלא רק לאוסרה על בעלה.

אבל באופן שאמרו העדים בעדותם, שהתרו בה, כיון שאין דין התראה אלא לענין חיוב מיתה, שוב אינם יכולים לטעון שלא התכוון להורגה בעדותם.

והלכה זו שחבר ובקי בהלכות אינו צריך התראה כדי להתחייב בעונש מלקות או מיתה, הוא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה.

דתניא בברייתא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר ^[3] אין צריך התראה, לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, והחבר יודע זאת בעצמו בלא שמתרים בו.

ומקשינן: כיצד היו מקבלים את עדות העדים המעידים באותה נערה מאורסה שזינתה בלא שהתרו בה, להמיתה על פי עדותם, הרי וכיון דאינהו לא מיקטלי שאותם לא הורגים אם נמצאו זוממים, אם כן איהי היכי מיקטלא? אותה כיצד הורגים על פי העדות?

הויא לה הרי זאת עדות שאי אתה יכול להזימה, שאי אפשר לעשות לעדים את מה שהעדות מחייבת את הנדון, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה - לא שמה עדות!

הכי נמי באמת גם היא אינה נהרגת על פי עדותם מחמת שהעדות אינה ניתנת להזמה - לחייבם על פי העדות מיתה.

וכך קאמר רב חנן: מתוך שאין נהרגין, שיכולין לומר רק בשביל לאוסרה על בעלה באנו להעיד, ולא זממנו להורגה - אף היא אינה נהרגת על פי עדותם, דהויא לה שהרי זאת עדות שאי אתה יכול להזימה ^[4].

ומקשינן: אלא באשה חבירה, דקיימא לן דמיקטלא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, היכי משכחת לה? כיצד שייך לדעת רבי יוסי, שיעידו באשה חברה שזינתה ותתחייב מיתה על פי עדותם, הרי כל פעם יהיה זה עדות שאי אתה יכול להזימה ^[5]?

ומתרצינן: יש אופן שמתחייבת מיתה על פי עדותם, כגון כשזינתה וחזרה וזינתה ^[6], שהעדים המעידים על הזנות השניה אינם יכולים לומר שבאו רק לאוסרה על בעלה, שהרי נאסרה כבר על בעלה בזנות הראשונה, אם כן בעדותם לא באו אלא להורגה.

ופרכינן: והא יכולין לומר: כי רק לאוסרה על בועלה שני באנו להעיד, שהרי למדנו במסכת סוטה [כו ב] מהכתוב "ונטמאה" "ונטמאה" ב' פעמים, כי כמו שנאסרת על בעלה כך נאסרת גם על בועלה, אם כן בזנות השניה, נאסרה לבועל השני, והעדים יכולים לטעון שעל כך באו להעיד ולא יתחייבו מיתה אם יוזמו, וכיון שכך אף היא לא תהרג בעדותם כיון שהעדות אינה מחייבת את העדים מיתה אם יוזמו ^[7].

ומתרצינן: האופן שמתחייבת מיתה על פי עדותם, כגון אם מעידים שזינתה פעם שניה מבועל ראשון. שהיא כבר נאסרה עליו בזנות הראשונה, אי נמי שזינתה פעם שניה מקרוביה, שהיא כבר אסורה להם משום ערוה. שבאופן זה העדים אינם יכולים לטעון שבאו להעיד כדי לאוסרה על בעלה או על בועלה, שהרי היא כבר אסורה להם, אם כן בעדותם לא באו אלא להורגה, ואם הם הוזמו הרי הם נהרגים, ואף היא נהרגת על פי עדותם.

מאי שנא נערה מאורסה דנקט? מדוע רב חנן נקט מקרה שהעידו בנערה המאורסה שזינתה, והרי אפילו נשואה נמי! הדין כן, שאם העידו בה שזינתה, אין הורגים את העדים הזוממים, לפי שהם יכולים לטעון שבאו להעיד רק כדי לאוסרה על בעלה ולא העידו בשביל שתהרג על פיהם.

אין - כן, גם בנשואה הדין כן, אלא הטעם שנקט רב חנן הלכה זו גבי נערה המאורסה, כדי לחדש, אפילו האי דלא יתבא תותיה, כי אפילו זאת שלא ישבה עדיין תחת בעלה אלא היתה רק מאורסת לו, ויש סברה לומר שהעדים לא העלו בדעתם לאוסרה עליו, שהרי לא היו רואים אותה יושבת תחתיו, בכל זאת יכולין העדים לומר כי רק בשביל לאוסרה על בעלה באנו להעיד.

אמר רב חסדא: אם עד אחד אומר, בסייף הרגו הרוצח ואחד מן העדים אומר כי בארירן בחנית המשמשת לדקירה הרגו הרוצח - אין זה נכון, אין דברי העדים מכוונים, ועדותם בטלה, והנדון והעדים נפטרים מיד, שהרי נמצאת עדותם סותרת.

אבל אם עד אחד אומר כליו בגדיו של הרוצח היו שחורין, ואחד מן העדים אומר כי כליו בגדיו של הרוצח היו לבנים - הרי זה נכון, ומתקבלת עדותם, כיון שלא נמצאו דבריהם סותרים בגוף העדות אלא בדבר צדדי שאינו קשור לגוף העדות.

מיתיבי מברייתא ששנינו: מהו עדות נכון - שיהא נכון שיהיו דברי העדים מכוונים.

ומביאה הברייתא דוגמא: כגון אם עד אחד אומר: בסייף הרגו הרוצח, ואחד מן העדים אומר כי בארירן בחנית המשמשת לדקירה הרגו הרוצח. או אם עד אחד אומר: כליו בגדיו של הרוצח היו שחורין, ואחד מן העדים אומר: כליו בגדיו של הרוצח היו לבנים - אין זה נכון! אין דברי העדים מכוונים, ועדותם בטלה.

מבואר בברייתא, כי גם אם לא נמצאו דבריהם סותרים בגוף העדות אלא בדבר צדדי שאינו קשור לגוף העדות, עדותם בטלה.

תרגמה רב חסדא כי כוונת הברייתא, שנמצאו דברי העדים סותרים בבגדי הרוצח, הכוונה בסודר שחנקו בו, שהוא מגוף העדות, שהעדים העידו כי הרוצח חנק את חברו בסודרו, ואחד מן העדים העיד שהיה שחור והשני העיד שהיה לבן, דהיינו כמו המקרה הראשון שמובא בברייתא, שנמצאו דבריהם סותרים לענין סייף וארירן שרצח בו הרוצח, שהוא מגוף העדות, ומשום כך אם נמצאו דבריהם סותרים, עדותם בטלה.

תא שמע להקשות מברייתא, שמצאנו בה, כי גם אם דברי העדים סותרים בבדיקות שאינן מגוף העדות, עדותם בטלה, ששנינו: עד אחד אומר סנדליו של הרוצח שחורין ואחד אומר סנדליו היו לבנים - אין זה נכון! אין דבריהם מכוונים, ועדותם בטלה.

ודחינן: התם נמי, שם גם כן מדובר בגוף העדות, כגון שהעידו שבעט בו בסנדלו והרגו, ואם כן הסנדל הוא מגוף העדות, ולכן אם דברי העדים סותרים בצבע הסנדל, עדותם בטלה.

תא שמע להקשות ממה ששנינו במשנתינו: מעשה ובדק בן זכאי את העדים בעוקצי תאנה, דהיינו הקצוות שהתאנים מחוברים בהם אל העץ, אם גסים היו או דקים, אם ארוכים היו או קצרים וכדומה, ועוקצי התאנה אינן מגוף העדות, שהרי לא רצח עם עוקצי התאנה, ובכל זאת, אם דברי העדים היו סותרים זה לזה, היה בן זכאי פוסלם, אף שאין זה מגוף העדות.

אמר רמי בר חמא: מדובר כגון שהעידו שעקץ תאנה בשבת, דעלה קא מיקטיל, שהעדים רצו לחייבו מיתה, מחמת שעבר על מלאכת תולש [קוצר] בשבת.

ומקשינן: כיצד אפשר לפרש כן בברייתא, והא תניא בברייתא: אמרו לו העדים תחת תאנה הרגו! ועל עדות זו בדק בן זכאי את העדים בעוקצי התאנה.

אלא אמר רמי בר חמא מדובר: כגון שהעידו ששפדו בייחור של תאנה שלקח ענף של עץ תאנה, ושיפד אותו והרגו בדקירה. אם כן הבדיקות שבדק בן זכאי בסוג עוקץ התאנה, הם בדיקות השייכות לגוף העדות.

תא שמע להקשות, ממה ששנינו: אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לעדים, תאנה זו האם עוקציה דקין היו, או שמא עוקציה גסין היו, האם תאנים שחורות היו, או תאנים לבנות היו? ועל כרחך אי אפשר לפרש שרצח בתאנים עצמם, שהרי התאנים רכים הם, אלא ודאי בדק את העדים גם בדברים שאינם מגוף העדות, ואם היו דבריהם סותרים זה לזה, היה פוסלם.

אלא אמר רב יוסף: מבן זכאי לותיב איניש? וכי מדברי בן זכאי באים להקשות?

שאני בן זכאי, שונה שיטתו של בן זכאי, דבדיקות כחקירות משוי ליה, שהוא משווה את הבדיקות לחקירות, וכמו שבחקירות אם העדים מכחישים זה את זה אפילו בדברים שאינם קשורים לגוף העדות, כגון זה אומר במקום פלוני וזה אומר במקום פלוני, שהמקום אינו מגוף העדות, שהרי המקום לא הרגו, ובכל זאת, אם הוכחשו בזה, עדותן בטלה, כך גם בבדיקות, סובר בן זכאי, שאם הוכחשו בבדיקות, אף בדברים שאינם מגוף העדות, עדותן בטלה.

ורב חסדא לא אמר את דבריו לפי דעת בן זכאי, אלא לפי דעת שאר התנאים החולקים עליו.

מאן מיהו אותו בן זכאי?

אילימא אם נאמר כי זהו רבי יוחנן בן זכאי

- קשה מי הוה בסנהדרי? וכי היה חי בתקופת הסנהדרין בשעה שהיו דנים דיני נפשות?

והתניא בברייתא: כל שנותיו של רבי יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה.

ארבעים שנה ראשונות בחייו, עסק בפרקמטיא במסחר.

ארבעים שנה אמצעיות בחייו למד תורה.

ארבעים שנה אחרונות בחייו לימד ונעשה דיין ומורה הוראות.

ותניא בברייתא: ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות שהיה מקום בירושלים ^[8] שהיה נקרא "חנות".

ואמר רבי יצחק בר אבודימי: הטעם שגלו הסנהדרין מלשכת הגזית ל"חנות", לומר שלא דנו דיני קנסות.

והוינן בה: וכי דיני קנסות סלקא דעתך? וכי כדי לדון דיני קנסות צריך שהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית?

אלא לומר שלא דנו דיני נפשות, שאין דנים דיני נפשות, אלא בזמן שהסנהדרין נמצאים בלשכת הגזית, שנאמר [דברים יז ח]: "וקמת ועלית אל המקום" מלמד שהמקום גורם לכך שאפשר לדון דיני נפשות, וכיון שראו הסנהדרין שנתרבו הרוצחים ולא הספיקו לדון את כולם, עמדו וגלו ממקומם, למקום הנקרא "חנות" ^[9].

ותנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי. משמע שרבי יוחנן היה עדיין חי לאחר חורבן הבית, נמצא שבארבעים שנותיו האחרונות שבהם היה דיין, לא דנו דיני נפשות, שהרי ארבעים שנה קודם החורבן כבר פסקו מלדון דיני נפשות.

אלא יש לומר כי בן זכאי המובא במשנה שהיה בודק את העדים, היה בן זכאי אחר דעלמא. הכי נמי מסתברא, וכך גם מסתבר, דאי סלקא דעתך כי אם יעלה בדעתך לומר כי בן זכאי שבמשנה הוא רבן יוחנן בן זכאי, קשה וכי קרי ליה רבי, וכי רבי מסדר המשניות היה קורא לו בן זכאי בלי להזכיר את שמו הפרטי "רבי יוחנן"?

ודחינן: אי אפשר לפרש כי בן זכאי שבמשנה הוא אדם אחר, שהרי והתניא בברייתא במפורש: מעשה ובדק רבן יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים! אם כן מבואר שהיה זה רבן יוחנן בן זכאי, וקשה, שהרי בארבעים שנותיו האחרונות שבהם היה דיין, לא דנו דיני נפשות.

אלא יש לומר, שהמעשה היה קודם שהיה דיין, ועדיין תלמיד היושב לפני רבו הוה, ואמר מילתא דבר זה לפני הדיינים, שיש להרבות בבדיקות העדים, ומסתבר להו טעמיה, ונתקבלו דבריו,

וכי יזיד איש על וגו' ילפינן מינה התראה בנהרגין כלומר התרו בו ועדיין מזיד הוא ובנסקלין ממקושש עצים בשבת ותוב בארוסה מדכתיב על דבר אשר ענה על עסקי דבור וצריכי כולה פשוטה היא:

מנא לן דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה דייק רבא מדכתיב יומת המת ש"מ מדאוסיף קרא המת בעינן עד שיתיר עצמו למיתה. א"ר עדי נערה המאורשה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לא באנו להעיד עליה שתיהרג אלא להגיד שזנתה ואסורה היא על בעלה ואקשינן היאך יכולין לומר כי לאוסרה על בעלה באנו והנה הן העידו שהתרו בה למיתה. ופרקינן בשלא התרו בה מפני שהיא חבירה. וכר' יוסי בר' יהודה דתני חבר אינו צריך התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כלומר שלא יאמר ההורג לא הייתי יודע כי ההורג נהרג אלו ידעתי לא הייתי הורגו והחבר אינו יכול לומר לא הייתי יודע וכיון שיכולין העדים לדחות ולומר לאוסרה על בעלה באנו נמצאת עדותן מתחלה עדות שאי אתה יכול להזימה שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ומאחר שיכולין לדחות כענין הזה ויש לומר שלא העידו להריגה גם אם נמצאו זוממין אינן נהרגין גם היא אינה נהרגת בעדות זו שאינו מתקיים בענין הזה הריגה בזוממין ואליבא דר' יוסי אשה חבירה כיון שיכולין העדים לדחות כענין הזה היא שנהרגת היכי משכחת לה. ופרשינן כשיעידו עליה כי זנתה הנה נאסרת בעדות זו לבעל ולבועל דקי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל עוד העידו עליה הם הם העדים הראשונים שזינתה פעם שניה מן הבועל הראשון וכיון שעדותן הראשונה זו אסורה על שתיהן עדותם השניה אינן יכולין לדחות ולומר לאוסרה באנו לא לבעל ולא לבועל לפיכך היא נהרגת שהיא חבירה והן נהרגין שאינן יכולין לומר לאוסרה באנו שכבר אסורה היא מעדותן הראשונה על שניהן. אי נמי בשהעידו שזינתה עם אביה או עם חמיה וכיוצא בהן מן הקרובין:

כל המרבה בבדיקות משובח:

אמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון. כלומר הוכחשה עדותן. פי' ארירן כגון אזמל. וי"א כמין גרזן הוא. אבל א' אומר כליו לבנים וא' אומר כליו שחורים עדותן קיימת והוא דלא אמרי ברי (לכם). והני מילי בכלי מלבוש אבל בכלים שהרגו בהן כגון סודר שחנקו בו שזה אומר שחור וזה אומר לבן וכן בסנדל שבעט בו והרגו זה אומר לבן היה וזה אומר שחור היה עדותן בטילה. שזה כמו סייף וארירן הוא. ת"ש מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ואמר רמי בר חמא כגון ששפדו שפדו מלשון שפוד. ופירושו ברזיה בייחור של תאנה זו שהוא כגון סייף וארירן. פי' סרבלא צריפא. טלית לבן נקי כדמתרגמינן ותרבי לך בורית ותסגי צריפא. איני והתניא אמר להן תאנה זו עוקציה גסים או עוקציה דקין תאיניה לבנים או שחורים. ודחי רב יוסף ואמר וכי מבן זכאי נוקים ונותיב. בן זכאי בדיקות כחקירות משוי ליה נמצא הא דבן זכאי פליגא אדרב חסדא וקיי"ל כרב חסדא ואסיק'

עידי נערה המאורסה שהוזמו נסקלין ועידי אשת איש שהוזמו נחנקין כדרך שזממו כך ידונו ואין יכולין לומר בשתי אלו לא היתה כוונתינו להרוג אלא לאסרה על הבעל או על הבועל שהרי התרו למיתה שאם לא התרו הרי אין האשה במיתה ומכיון שאינה במיתה אף הם אין נהרגין אלא שלוקין אחר שהיו גורמין לה ליאסר וכבר ביארנו שלא סוף דבר בעם הארץ שצריך התראה אלא אף בחבר שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

כבר בארנו שכל שהכחישו העדים זה את זה אפילו בבדיקות עדותן בטלה מעתה זה אומר כליו שחורים וזה אומר כליו לבנים עדותן בטלה ולא סוף דבר בסודר שחנקו בו שזהו מן הדרישות וכדין סייף ורומח אלא אף במלבושי ההרוג או ההורג הא אם היתה חקירה בזו בסודר שחנקו בו הרי הוא מן הדרישות ונתבטלה עדותם אף באיני יודע על הדרך שביארנו ומ"מ יראה שאם היתה ההכחשה שלא מתוך אותה העדות אלא מתוך עדות אחרת כל שכת זו כוונה עדותה ואח"כ באה כת אחרת שלא בתוך כדי דבורה של זו ואמרו שלא ברומח הרגו כדברי ראשונה אלא בסייף יראה שאין זה הכחשה אף בחקירות הואיל ואין כאן הכחשה בגוף הענין ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי שנחלקו בה רב ור' יוחנן וששניהם מסכימים בנפשות ליבטל עדות בכך אלא שבדיני ממונות ר' יוחנן פוסל ורב מכשיר והדבר צריך הכרע:

אמר מר עד שיתיר עצמו למיתה ודייקינן לה מדכתיב יומת המת לימא קרא יומת ולישתוק המת למה לי ללמדך שאין חייב עד שיתיר עצמו למיתה והכי קאמר יומת המתיר עצמו למיתה. ואית דדייקי לה הכי מדכתיב המת משמע שהוא חשוב מת קודם שיבא לב"ד והיכי משכחת לה כגון שהתיר את עצמו למיתה:

אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב עידי נערה המאורסה כו' אוקי' באשה חבירה ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה קאמר והכי קאמר מתוך שאם הוזמו אין נהרגין שהרי יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו אם לא הוזמו אף היא אינה נהרגת דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות דלא קרינן בהו ועשיתם לו כאשר זמם:

ודייקינן ואלא אשה חבירה דקיי"ל אליבא דר' יוסי בר יהודה דמיקטלא היכי משכחת לה ואליבא דרב פפא מקשי דאוקמה לפלוגתא דר' מאיר ורבנן במוציא שם רע בפ"ק (ח':) באשה חבירה ובפלוגתא דר' יוסי בר יהודה ורבנן. ואוקימ' שזנתה וחזרה וזינתה על פי העדים הראשונים דמזנות קמא איתסרא לה עילויה ועל כרחיך כי הדרי ומסהדי אפעם שניה להרגה קאתו וכי האי גוונא כיון דאי מיתזמי לא מצי למימר לאסרה על בעלה באנו ומיקטלי כי לא מיתזמי נמי מיקטלא איהי דעדות שאתה יכול להזימה היא. ומקשינן תוב הכי נמי יכולין לומר לאסרה על הבועל השני באנו דקיי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דנפקא לן בסוטה מדכתיב ונטמאה ונטמאה שני פעמים ואוקי' כגון שזינתה פעם שניה מבועל ראשון שהרי מפעם ראשונה נאסרה על הבעל ועל הבועל וכי אתו ומסהדי על הפעם שניה ודאי לחיובה מיתה קאתו אי נמי שזינתה מקרוביה שהרי אסורה היתה ועומדת ומשכחת לה אפי' בפנויה כגון אביה ובנה וחתנה שנהרגת על ידן. ודייקי' ומאי שנא נערה המאורסה דנקט אפי' בנשואה נמי משכחת לה ומהדרינן רבותא קמ"ל דאפי' ארוסה דלא יתבא תחת בעלה לא רמיא עליה למייתי השתא ולמיסרה עילויה לאפרושיה מאיסורא דהא פרוש ועומד הוא שהרי אין יושבת תחתיו כי היכי דליתו למיסרה עילויה יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו:

פיסקא כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים עוקץ הוא מקום חיבור הפרי לענפי האילן ומעשה היה שבאו שנים והעידו שהרג פלוני את הנפש תחת התאנה ובדק בן זכאי עדותן בעוקצי התאנים אמר להן תאנה זו עוקציה דקין או עוקציה גסין ולפי שבדק כל אחד מהן בפני עצמו נא כיוונו עדותן כאחת זה אמר עוקציה דקין וזה אמר עוקציה גסין וכיון שהכחישו זה את זה אפי' בבדיקות כאלו בטלו עדותן. מה בין חקירות לבדיקות בגמרא מפרש מאי שנא אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה:

אמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון אקרא קאי דכתיב והנה אמת נכון הדבר ואע"ג דהך נכון הא אפיקניה בריש פרקין לחקירות גופייהו ההוא משום טעמא דר' שמעון הוא אבל לרבנן לא צריך דהא נפקא לן בקל וחומר מנסקלין. והאי שמעתא דרב חסדא כבר פירשנוה בפ' דיני ממונות בתרא (ל"א.) ארירן יש אומרים כגון איזמל ויש אומרים כמין גרזן הוא והא דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אסיקנא דלאו בדבר שהרגו דוקא משתעי דהא תניא אמר להן בן זכאי תאינה זו עוקציה דקין או גסין תאיניה לבנות או שחורות ואי אפשר לומר שבתאנים עצמן הרגו איהו קסבר רב חסדא דרבנן פליגי עליה דבן זכאי וקי"ל כרב חסדא דלא מיבטלא סהדותייהו עד דמתכחשי במילתא דצריכי לגופה דסהדותא כדפרישנא בדוכתה:

ודייקינן מאן בן זכאי אילימא רבן יוחנן בן זכאי מי הוה בסנהדרי כי הוו דיני נפשות כי היכי דלהוו ליה רשותא לדיליה למבדק והרי כל שנותיו לא היו אלא מאה ועשרים שנה ולא הגיע להוראה אלא בארבעים האחרונים ובהנך ארבעים אחרונים לא דנו דיני נפשות שהרי אותן ארבעים הגיעו עד אחר חרבן הבית ותניא ארבעים שנה קודם חרבן הבית בטלה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות חוץ לבית המקדש לומר שלא דנו דיני נפשות דכיון דחזו דנפישי רוצחין ולא הוו יכלי למדינינהו אמרי מוטב ניקום וניגלו ממקום דכתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. ואי קשיא לך והא אנן תנן סנהדרי נוהגת בין בארץ בין בח"ל. ואית דאמרי דהני מילי היכי דנקיטי סנהדרי גדולה בדוכתייהו וכי קא דייני הנך ברשותייהו דידהו קא דייני תדע דתנא אין מושיבין סנהדראות לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד ובזמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם תדע שהרי אין חייבים על המראתן ולאו מילתא היא דאפי' תימא דכל זמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם אפי' הכי כיון דכי יהבי להו רשותא הוו בדוכתייהו השתא נמי דמיתו אי נמי אי עקרו להו מהתם לא בטלא רשותייהו וכ"ש דלא אשכחן דמקום גורם אלא לענין זקן ממרא בלבד ולא לשעת דינו אלא לשעת המראתו אלא היינו טעמא דגלו כי היכי לפרסומא למילתא דלא דייני דיני נפשות דכיון דגלו אשתכח דלא מיחייב שום איניש מיתה על המראתן והיינו דאמרינן התם בע"א (ח:) אמרי מוטב ניקום ונגלי ממקום דכתיב ביה ועשית על פי הדבר מן המקום ההוא כלומר כיון שאין אנו דנין דיני נפשות מוטב ניקום ונגלי ממקום שחייבין מיתה על המראתו נמצא שכשהיו עומדין שם ולא היו דנין דיני נפשות היה עונשן מרובה לפיכך גלו ממנו כדי להקל מעט מן העונש. ואסיקנא לעולם רבן יוחנן בן זכאי ודקאמרת כי הוו דיני נפשות איהו לאו בר הכי הוא אין הכי נמי ולאו איהו בדק אלא בהנך ארבעין שני דלמד קא מיירי דהוה יתיב קמיה רביה ואמר מילתא ואיסתבר טעמיה ובדקו סנהדרי כי טעמיה וקבעוה בשמיה [והא] דקתני בברייתא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי על שם סופו הוא דקרי ליה הכי:

גמרא כשזינתה וחזרה וזינתה כו' הא דלא מוקמי' דמשכחת לה כשמת בעלה בשעת עדות העדים דלא יוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו דאכתי איכא למימר להפסידה כתובתה באנו ודו"ק:

בתוס' ד"ה תנהו לענין מלקות ובגזירה שוה דרשע רשע ליכא למילף וכו' ר"ל למה לי קרא ברוצח לילף בג"ש דרשע רשע ממלקות דגבי אחותו דלעיל ומן הראוי היה להיות תחלת הדבור זה למטה גבי הא דקאמר וצריכא דאי כתב רחמנא אחותו ה"א חייבו מלקות אין חייבי מיתות ב"ד לא וק"ל:

ד"ה באשה חברה וכו' קשה לתוס' והא תיפוק ליה דבעי התראה דמחמת דבעינן שיתיר עצמו למיתה ותירצו דרבי יוסי לא בעי אפילו ככל מיתות דעלמא שיתיר עצמו למיתה א"נ בעלמא באינו חבר ס"ל לרבי יוסי לבעי התראה וגם שיתיר עצמו למיתה אבל בחבר לא בעי התראה ולא שיתיר עצמו למיתה משום דהוה כאילו הוא מותרה ועומד וכאלו כבר התיר עצמו למיתה:

ד"ה אי נמי שזינתה מקרוביה וכו' וי"ל דא"כ הל"ל פלוני בא וכו' ופי' ראיירי שהעיד העדים פלונית שהיא נערה מאורסה זינתה מכלל דכוונתן להעיד עליה להמיתה או לאסור אותה דאי כוונתן להעיד על הבועל לא ה"ל להעיד ולומר פלונית זינתה אלא פלוני בא על נערה מאורסה דאז בא העדות על הבועל וק"ל:

רש"י בד"ה בסודר שחנקו כו':

בד"ה שעקץ דקץ וחתכה מעוקצה כצ"ל:

בד"ה שפודו צ"ל ששפדו:

בד"ה ארבעים שנה כו' בפרקמטיא אמצעיים הד"א:

רש"י ד"ה בחנות. מקום היה בירושלים. ובעלמא פי' דהיה בהר הבית:

רש"י ד"ה אלא ד"נ. שנאמר וקמת ועלית וגו'. עי' תוי"ט ספ"א דמכות בד"ה ובח"ל:

תד"ה באשה. ולא בעי ר"י כו'. עי' לקמן (עב ב) ההיא ריב"י היא כו' ובפירש"י שם וצ"ע:

גמ' ריב"ז מי הוה בסנהדרין. עי' לעיל דף לז ע"ב בתוס' ד"ה מיום:

בגמרא שהתרו בו ועדיין הוא מקושש: עיין בר"ן שכתב דהך התרו בו הוא מיתה סתם והכי אמרינן לקמן (דף פ' ע"ב):

ה"א חייבי מלקות אין: ואף לר' יצחק דסבר במכות ריש פ"ג מלקות בחייבי כריתות ליכא מכ"מ הוי מוקמינן התראה דכתיב גבי אחותו דאם אינו ענין אמלקות ולא למיתה משום דקיל טפי:

ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: ק"ל דא"כ היאך משכחת לכאורה ב' כתובים שבאים כא' דאין מלמדים נימא ג"כ הכי דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והרי בקדושין (דף ל"ד ע"ב) חשיב מצה והקהל ב' כתובים הבאים כא' דנשים אתיין בק"ו מטפלים ע"ש בתוס' ואי נימא כיון דאמרינן בקדושין (דף ד') דהיכי דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן דטרח קרא בכדי א"כ לא נחשוב אותו לב' כתובים הבאים כאחד זה ג"כ דרשה מקרי א"כ פשיטא דקשיא אסוגיא דכאן למה ילפינן שאר חייבי מיתות מהני נימא דהוי מחלל שבת ובא על נערה מאורסה ורוצח ג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע א"מ משום הך קושיא דנכתוב בסקילה ונגמר אחרינא מניה. וראיתי בס' הליכות עולם דטעם דמ"ד דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין משום הך טעמא דמלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא אבל ג' כתובים אין מלמדין דכולי האי ודאי לא טרח קרא והרי הכא אמרינן אפילו לגבי ג' כתובים כן וצ"ע. ואולי י"ל עפ"י הנ"ל כיון דאיכא היקש דמשפט אחד לכן יותר סברא לומר דטרח קרא אפילו בג' כתובים מלומר דהתורה רצתה שלא נילף בהיקש:

אלא באשה חבירה דק"ל דמקטלא: א"ל דלמא באמת לא מקטלא דהא ר"י בר"י לא איירי רק מחבר ולענין שאר עבירות. די"ל דפריך לפי מה שתירץ רב פפא לעיל (דף ח' ע"ב) הכא באשה חבירה עסקינן כו' ע"ש דמוכח דשפיר מקטלא:

אליביה דר"י בר"י היכי משכחת לה: א"ל דמשכחת באשת כהן דלא יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ ה"ל לומר באונס נבעלה דגם באונס אסורה לבעלה כהן דאכתי יכולים לומר לאוסרה על בועלה באנו. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א דלוקמי שמת הבעל או שיכולים לומר להפסידה כתובתה באנו וכתירוץ המהרש"א:

שזינתה וחזרה וזינתה: ק"ל לפ"ז ל"ל לרבי לעיל על דבר אשר ענה גבי נערה המאורסה להורות התראה הא בלא"ה מוכח דבעינן התראה לרבי לשיטתו דאל"כ איך משכחת כלל דין נערה מאורסה דמקטלא הא יכולים העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו כשהוזמו וא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו וגם איהי לא מקטלא כמבואר בשמעתין וא"ל כתירוץ הגמרא שזינתה וחזרה וזינתה דא"כ הו"ל בעולה בבעילה שניה שהעידו עתה ואינה בסקילה רק בחנק כדלקמן (דף ס"ו ע"ב) וא"ל דמשכחת שזינתה פעם ראשון שלא כדרכה דלא נעשית בעולה הא רבי לשיטתו סובר בקדושין (דף ט' ע"ב) דבעולה שלא כדרכה היא בחנק אלא ע"כ מוכח דבעי התראה וא"כ אין יכולים לומר לאוסרה לבעלה באנו כיון דאתרו בה וא"כ ע"כ מוכח דבעי נערה מאורסה התראה וממילא ידעינן כל הנסקלין במה מצינו ומקושש אתיא לנשרפין וא"כ לרבי לשיטתו קרא דעל דבר מיותר הוא. אכן לפי תירוץ ב' של התוס' לעיל בד"ה מניין להתראה א"ש:

תרגמה ר"ח בסודר שחנקו בו: ה"ה דהמ"ל דהברייתא בן זכאי הוא דסובר דהכחשה מקרי כדלקמן אלא דרצה לאוקמא אליבא דכ"ע:

כגון ששפדו ביחור של תאנה: פירוש באחד היחורים המחוברין לאילן תאנה שפדו ולכן א"ש הך דא"ל תחת תאנה הרגו וכיון דשאלתו היה באיזה אילן שפדו ולכן א"ש דנקט יחור של תאנה ולא סתם הרגו בעץ תאנה דרצה למצוא שהרגו בתאנה עצמו דהיינו באילן כשהוא במחובר כדי ליישב ברייתא דתחת תאנה הרגו:

שאני בן זכאי דבדיקות כחקירות משוי ליה: ורב חסדא דאמר כרבנן דפליגי אבן זכאי וכמ"ש הר"ן. אכן ק"ל דא"כ איך מתרץ רב חסדא גופא לקמן (דף פ"א ע"ב) בהך דמכניסין אותו לכיפה כגון דאתכחש בבדיקות כו' בעוקצי תאנים ע"ש הא הך לדידיה בר קטלא הוא ואיך מתרץ מתניתן שלא אליביה לתרץ כגון דאתכחש בבדיקות דבסייף הרגו ובארירן הרגו דגם לדידיה לאו בר קטלא הוא ודוחק לומר דמשום אבימי ק"ל וליה לא ס"ל ואבימי סבר כרב יהודה לעיל (דף ל' ע"ב) דפליג ארב חסדא ופסק כר"י בן זכאי וכמ"ש לעיל:

ברש"י ד"ה תאנות שחורות. דע"כ בתאנים עצמן א"א להרוג: אף דבמכות (דף ח' ע"א) מוכח דשייך מיתה בתמרים אפשר דקים ליה להש"ס דתאנים קטנים או רכים יותר מתמרים וא"א להרוג בהן:

בד"ה אלא בדנ"פ. שנאמר ועלית אל המקום: עיין בתוס' שבת (דף ט"ו ע"א) שתמהו בזה והניחו בקושיא דהא הך קרא גבי זקן ממרא כתיב ומנ"ל שאר דיני נפשות ואפשר דילפינן כן ממשפט אחד יהיה לכם דהוקשו דנ"פ להדדי וכמ"ש התוס' לעיל (דף ב' ע"ב). אכן התוס' הקשו עוד יותר דאפילו בזקן ממרא לא כתיב המקום רק בהמראתו ולא במיתתו וזה לא מתורץ בדברינו. ועיין בע"ז (דף ח') ששם יישבו התוס' קושיא זו אבל אין שייך תירוצם אליבא דרש"י שכתב דאתי מהמקום גורם. ועיין בפ"י בשבת שם שלא ראה דברי רש"י פה:

בא"ד. וכיון דחזו דנפישי רוצחים: א"ל דא"כ דמשום הך טעמא ישבו בחנות א"כ איך אמרינן סוף סוטה משרבו רצחנים בטלה עגלה ערופה ומפרש הטעם בברייתא שם דאין עגלה באה רק על הספק תיפוק ליה כיון כשרבו רצחנים ישבו ב"ד בחנות א"כ לא יכולים להביא עוד עגלה כיון דבעינן ב"ד הגדול למדידה וכדאמרינן בפ"ק לעיל ובסוטה ר"פ עגלה ערופה והרי המקום גורם. די"ל דלא אמרינן רק לענין לדון דנ"פ אבל לענין למדוד יכולים גם כשיושבים בחנות דהא זה אתיא מזקניך או מהמיוחדים בשופטיך ועכ"פ המיוחדים הם:

בתוספת ד"ה ואי כתיב. ולעיל משמע דבעי התראה: לקמן (דף קי"א ע"ב) אמרינן בפירוש וצריכים ב' עדים והתראה לכל או"א:

בד"ה אבל סקילה דחמירא. ותימא מנ"ל דנסקלין: ונלענ"ד ליישב קושיא זו גם קושיתם בד"ה תניהו דנילף בגז"ש דרשע גם קושיתם בד"ה ואי כתיב ע"פ מה שכבר הבאנו לעיל מש"כ התוס' ריש מסכתין דמהיקשא דמשפט אחד יהיה לכם ילפינן גם דיני נפשות מהדדי והכי אמרינן ג"כ בכתובות (דף ל"ג ע"א) ע"ש והא דלא ילפינן לעיל ואצטריך היטב היינו משום הך קושיא דלכתבינהו רחמנא בחדא. ועוד י"ל עפמ"ש הר"ן בנדרים (דף ג' ע"א) כנ"ל דמלתא דאתיא בהיקש טרח וכתב לה קרא א"כ בלא"ה ל"ק למה כתבה התורה היטב אף דאתיא מהיקשא דמשפט אחד יהיה לכם. וכן צ"ל ע"כ מגמרא דלפנינו דלענין התראה לא שייך תירוץ התוס' הנ"ל מה שתירצו אהך דהיטב ואעפ"כ לא ילפינן ממשפט אחד. וע"כ צ"ל דמלתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא. ולכן ל"ק מנ"ל פטור מן התשלומין גבי נסקלין ונשרפים דשפיר ילפינן כן ממשפט אחד ורק הכא גבי התראה טרח וכתב קרא אף דנוכל לילף מהיקשא. וגם ל"ק מנ"ל התראה גבי עיר הנדחת דשפיר אתיא מהיקשא דמשפט אחד ובזה לא שייך פרכא דאין משיבין על ההיקש. ומה שהקשו למה דלא ילפינן חייבי מיתות בגז"ש דרשע מחייבי מלקות בלא"ה א"ש ע"פ גמרא דאיזהו נשך הנ"ל דמלתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא:

ד"ה באשה חבירה. ולא בעי ר"י שיתיר עצמו למיתה: פירוש דאף דשייך התיר עצמו למיתה בלא התראה כגון שאומר מעצמו כן מ"מ כיון שצריכים העדים לומר שהתירה עצמה למיתה א"כ הרי ידעו שחייבת מיתה ע"פ עדותן ולא יכולין שוב לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא ידענו כלל שחייבת מיתה ע"פ עדותנו ולכן מקשו התוס' אתני גמרא דבאשה חבירה כן ולא אדברי ר"י בר"י ודלא כפירוש מהר"ם:

בד"ה לאוסרה על בעלה שני באנו. הוי מ"ל דאיירי שזינתה ולא ידעי מי הוא עכ"ל: וה"ה ג"כ המ"ל שמת הבועל דבזה לא שייך להפסידה כתובתה כתירוץ המהרש"א כמובן:

ד"ה א"נ שזינתה מקרוביה. וא"ת אכתי מנ"ל: המ"ל דאיירי דהבועל בלא"ה פסול לעדות אלא דבלא"ה משני שפיר ובזה א"ש דלא תקשי דאכתי קושיתם במקומה עומדת לריב"י איך משכחת דחבר נהרג בלא התראה הא יכולים לומר לפוסלו בעדות באנו ולפ"ז א"ש דמשכחת בשכבר הוא פסול. א"נ י"ל דא"כ למה להם לשקר בדבר שעונשו מיתה ה"ל להעיד שאכל נבילות או שיחק בקוביא או אחד משאר דברים שפוסלים לעדות וגם התוס' היו יכולים לתרץ כן אלא דבלא"ה משני שפיר. ובזה א"ש ג"כ מה שק"ל לכאורה לפי דברי התוס' איך משכחת שום עדות בעולם הא כל עדות אי אתה יכול להזימה כיון דעד זומם פסול לעדות א"כ כשבאו עדים והזימו לעדי נפשות ובאו אחרים והצדיקו לעדים הראשונים וזממו להמזימים אין יכולים לקיים בהמזימים דין הזמה דהא יכולים לומר לא נתכוונו כלל להמית להעדים רק לפוסלם לעדות כדין עדים זוממין ובהא לא שייך והא אתרו ביה דהא עדים זוממין א"צ התראה וכיון דהמזימים אין לקיים בהם דין הזמה גם העדים לא נהרגין על פיהם כשלא הוזמו וממילא גם אותו שהעידו העדים עליו אינו נהרג משום עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ איך משכחת דין מיתה לעולם אע"כ מוכח כתירוצנו הנ"ל דלא יכולים לומר לפוסלם בעדות באנו דא"כ ה"ל לפוסלם ע"י דבר אחר ולא ע"י הזמה שתליא ביה מיתה. ועוד י"ל על זה לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ט' ע"ב) בד"ה עדי האב ע"ש דבתירוצם שם מתורץ גם זה. ובזה א"ש ג"כ מה שקשה עוד לפי מה דאמרינן לקמן (דף פ"ח ע"ב) דמסית לא בעי התראה א"כ איך משכחת כלל מיתה גביה הא העדים כשהודו יכולים לומר לפוסלו בעדות באנו וא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דודאי מסית לא גרע מאוכל נבילות דפסול לעדות ויכולים לומר העדים לא ידענו דנהרג בלא התראה וכמו לענין חבר דיכולים לומר לא ידענו שחבר א"צ התראה וכמ"ש התוס' לעיל (דף ט'). אבל לפי דברינו אתי שפיר דא"כ היה להם להעיד שאכל נבילות ולא בדבר דתליא ביה מיתה:

תניהו ענין. להתראת מלקות דשייך באחותו: וכי יזיד. מנא ידעינן אלא שהתרו בו ועדיין הוא מזיד ל''א ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו זה עיקר: המוצאים אותו מקושש. שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש: על עסקי דיבור. התראה: הוה אמינא. אחותו דאינה מיתה אלא מלקות הוא דבעינן התראה אבל חייבי מיתות דחמירי אימא לא ליבעי: ותרתי בנסקלין למה לי. מקושש ונערה המאורסה בסקילה: לר' שמעון. דאמר שריפה חמורה ולא אתו נשרפין מנסקלין בהתראה משום דאי אמר בנסקלין שהן קלין כתב קרא אחרינא לאתויי נשרפין באם אינו ענין: וליתו הנך. מלקות וסייף: המת. משמע כבר הוא כמת קודם שבא לבית דין שחייב עצמו מיתה בפיו: עדי נערה המאורסה כו'. לקמיה פריך מאי שנא נערה המאורסה דנקט: לאוסרה על בעלה באנו. ולא להורגה: היכי מיקטלא. וכיון דאיהי לא מיקטלא פשיטא דאינהו לא מיקטלי כאשר זמם כתיב (דברים יט): באשה חברה. דאיהי מיקטלא אם לא הוזמו אלו ואינהו לא מיקטלי דיכולין לומר כשבאנו לבית דין לא לחייבה מיתה נתכוונו אבל אי אמרו התרינו אין התראה אלא להמית ותו לא מצי למימר לא להורגה באנו: לא שמה עדות. הואיל ואי אפשר לקיים בו ודרשת וחקרת ודרשו השופטים והנה עד שקר וגו' (שם): אלא אשה חבירה. דקיימא לן לר יוסי בר יהודה דמיקטלא בלא התראה היכי משכחת לה הא כיון דאינהו לא מיקטלי משום דיכולין לומר לאוסרה באנו איהי נמי לא מיקטלא: כשזינתה וחזרה וזינתה. דהנך עדי זנות שני אין יכולין לומר לאוסרה באנו שהרי כבר נאסרה מזנות ראשון ולא באו אלא להורגה: ופרכינן והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו. דקיימא לן במסכת סוטה (דף כו:) מונטמאה ונטמאה שתי פעמים כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל: שזינתה מבועל ראשון. וכבר נאסרה עליו: אי נמי שזינתה מקרוביה. שהיא אסורה להם משום ערוה: אפילו הא דלא יתבא תותיה. ואיכא למימר דלא אסקו אדעתייהו לאוסרה עליו שהרי לא היו רואים אותה יושבת תחתיו אפילו הכי יכולין לומר: ארירן. יושרמ''א בלע''ז: אין זה נכון. ועדותן בטלה והוא והם פטורים מיד: הרי זה נכון. דלא שייכי בדיקות להכחיש אלא בגופה של עדות: בסודר שחנקו בה. שהעידו שחנק את חבירו בסודרו ועל הסודר היו נבדקין שחור היה או לבן היה: שעקץ. דקץ וחתכה מעוקצה: תאינה. הפרי קרי תאינה: ששיפדו. לשון שפוד: תאינים שחורות תאינים לבנות: דעל כרחך בתאינים עצמן אי אפשר להרוג: כחקירות משוי ליה. לבדוק בכל אשר יוכל כדי להכחיש וכי היכי דבחקירות מתכחשי בדבר אחר זה אומר במקום פלוני וזה אומר במקום פלוני דהיינו דבר אחר דהמקום לא הרגו הכי נמי בדיקות: מי הוה בסנהדרין. בשעה שהיו דנין דיני נפשות: ארבעים שנה. ראשונים עסק בפרקמטיא אמצעיים למד אחרונים לימד ונעשה דיין ומורה הוראות: בחנות. מקום היה בירושלים וכן שמו: דיני קנסות סלקא דעתך. וכי לשכת הגזית גורמת לדיני קנסות: אלא דיני נפשות. שאין דיני נפשות בכל מקום אלא בעוד שסנהדרי נוהגת בלשכת הגזית שנאמר (דברים יז) וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וכיון דחזו דנפישי רוצחים ולא היו מספיקין לדון עמדו וגלו משם: ותנן משחרב בית המקדש וכו'. וכיון דרבן יוחנן בן זכאי היה קיים אחר חורבן נמצא דארבעים שנותיו האחרונים לא דנו נפשות דהא ארבעים קודם חורבן בטלו: ואמר מילתא. לפני הדיינין רבותיו ואיסתבר להו טעמיה:

תניהו ענין למלקות. ובגז''ש דרשע רשע ליכא למילף (כדלעיל דף י.) כיון דרשע בעדים זוממין כתיב ועדים זוממין גופייהו לא בעי התראה: ואי כתיב כי יזיד. תימה דהתראה בעיר הנדחת מנ''ל דמהני לא אתיא שכן ממונן פלט ולעיל [דף מ:] משמע דבעינן התראה: אבל סקילה דחמורה אימא לא. בכולה שמעתין הכא ולעיל לא ילפי חייבי מיתות מהדדי ותימה מנא לן דנסקלין ונשרפין פטורים מן התשלומין דלא יהיה אסון ברוצח כתיב (שמות כא): באשה חבירה. ולא בעי ר' יוסי שיתיר עצמו למיתה אי נמי חבר כאילו התיר עצמו: לאוסרה על בועלה שני באנו. הוה מצי למימר דאיירי שזינתה ולא ידעי מי הוא: אי נמי שזינתה מקרוביה. וא''ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות וי''ל דא''כ הל''ל פלוני בא על נערה המאורסה: