סנהדרין מ ע"ב

דף מ - ב

ומקשינן: אימא אולי אין כוונת הכתוב שיחקרו את העדים שבע חקירות בדין אחד, אלא חדא חדא כדכתיבא! בכל סוג עבירה יחקרו את העדים כמו שנאמר באותה עבירה, גבי עיר הנידחת - יחקרו את העדים שלש חקירות, גבי עבודה זרה - שתי חקירות, וגבי עדים זוממים - שתי חקירות. דאם כן כי אם כוונת הכתוב שצריך גבי כל אחת מהעבירות לחקור את העדים שבע חקירות, ליכתבינהו רחמנא בחדא, היה צריך לכתוב את כל מנין החקירות במקום אחד, ומשם היינו לומדים לכל דיני נפשות.

אלא מכך שהתורה חילקה את מנין החקירות בשלש מקומות, משמע שבדווקא נכתבו כן.

ומשנינן: כיון דכולהו שכל המקומות, בהדי הדדי כתיבא הושוו בכתיבתן בדין "דרישה" שנכתבו בכל המקומות בלשון דומה, מוכח כי מהדדי ילפי, לומדים מאחד לשני, ליתן את האמור גבי האחד אצל השני.

וכיון דילפי מהדדי שלומדים את המקראות זה מזה, נחשב הדבר כמאן דכתיב בחדא דמי, כאילו נכתבו כל המקראות במקום אחד, ומכך לומדים שצריך שבע חקירות.

ומקשינן: כיצד לומדים את המקראות זה מזה, ליתן את האמור גבי כל אחד מהעבירות אצל כולם, והא שלושת העבירות [עיר הנידחת, יחיד העובד עבודה זרה, ועדים זוממים] לא דמיא להדדי - אינן דומות זו לזו, ואין ללמוד וליתן את החקירות האמורות גבי האחד אצל השאר!

(סימן: פל"ט סיי"ף התרא"ה).

עיר הנדחת להנך תרתי לא דמיא - עיר הנידחת אינו דומה לעדים זוממים וליחיד העובד עבודה זרה, אלא הוא חמור מהם בדבר מסוים.

שכן בעיר הנדחת, לא זו בלבד שהם נענשים, אלא גם שורפים את כל רכושם. ואילו ממונן של העדים הזוממים ושל העובד עבודה זרה פלט, אינו נאסר ואין צריך לאבדו, וכיון שדינם קל יותר, מן הדין שיקלו בנידון לדרוש היטב את העדים המחייבים אותו.

מה שאין כן בעיר הנידחת, כיון שהוא חמור מהם, אין ללמוד מהם להקל על הנידון ולהצריך את העדים הבאים לחייב עיר הנידחת בחקירות נוספות, אלא די אם נחקור אותם בחקירות האמורות גביו ^[27].

עבודה זרה להנך תרתי לא דמיא - העובד עבודה זרה אינו דומה לעיר הנידחת ולעדים זוממים, אלא הוא חמור מהם בדבר מסוים.

שכן עיר הנידחת דינם למות בסייף, שהיא מיתה קלה, וכן עדים זוממים מצינו שחייבים רק מיתה קלה כאשר העידו על אחד שעבר על עבירה שעונשה מיתה קלה, והואיל ומצינו בהם שחייבים מיתה קלה, יש לומר כי באופן זה לא החמירה בהם התורה להמיתם עד שיחקרו היטב את העדים.

ואילו עובד עבודה זרה חייב סקילה שהיא מיתה חמורה, וכיון שעונשו חמור יותר, אין ללמוד מעיר הנידחת ועדים זוממים להקל בעדים המחייבים אותו, ולחוקרם חקירות נוספות, אלא די אם נחקור את העדים בחקירות האמורות גביו.

עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא - עדים זוממים אינם דומים לעובד עבודה זרה ולעיר הנידחת, אלא הם חמורים מהם בדבר מסוים.

שכן העובד עבודה זרה ועיר הנידחת צריכים התראה כדי להתחייב מיתה, וכיון שדינם קל, מן הדין שיקלו לדרוש היטב את העדים המחייבים אותם.

מה שאין כן עדים זוממים, שאינם צריכים התראה כדי לחייבם, שנאמר [דברים יט יט]: "ועשיתם לו כאשר זמם" - והם חשבו להרוג את הנידון בלא התראה.

וכיון שהם חמורים מעובד עבודה זרה ועיר הנידחת, אין ללמוד מהם להצריך את העדים הבאים להזים את העדים בחקירות נוספות, אלא די אם נחקור אותם בחקירות האמורות גביהם.

ומתרצינן: אין אנו לומדים ליתן את האמור גבי כל אחד מהמקראות אצל כולם, רק מחמת שהושוו בכתיבתן, אלא ב"היטב" "היטב" ילפינן מהדדי, מכך שכתוב בחקירת העדים גבי כל אחד מהעבירות לשון "היטב".

ולימוד זה, הוא ממידת "גזירה שוה", שמשווים את הדינים הכתובים בכל אחד מהמקומות שיש בהן אותו לשון, ונלמדים הם זה מזה.

וגזירה שוה זו, מופנה היא. כלומר, אותם המילים שמהם דורשים את הגזירה שוה, נכתבו במיוחד לצורך הדרשה, ובאופן זה, אין להקשות על לימוד הגזירה שוה, מכך שבמקום אחד מצינו בו שדינו חמור יותר, וכיצד נשווה את דינו למקום אחר שדינו קל יותר. שהרי התורה כתבה במיוחד מילים אלו כדי שנדרוש בהם את הגזירה שוה, על אף החילוקים שיש בין שני המקומות.

דאי לא מופנה - אם המילים "היטב" שמהם דורשים כאן את הגזירה שוה לא נכתבו במיוחד לצורך הדרשה, איכא למיפרך, יש להקשות על הגזירה שוה, כמו שהקשינו לעיל שבכל אחד מהמקומות מצינו דין מסוים חמור יותר מבשאר מקומות.

ומכיון שהגזירה שוה מופנה, אנו דורשים להשוות את כל המקומות על אף הפירכא.

לאיי אפנויי מופני, כיצד המילה "היטב" שממנה דורשים כאן את הגזירה שוה מיותרת ומיוחדת עבור הדרשה?

מדהוה ליה למיכתב מכך שהיה צריך לכתוב גבי עדים זוממים "ודרשו וחקרו", ושני קרא בדיבוריה ושינה הכתוב בדיבורו, ב"היטב"

- שמע מינה, משינוי הלשון, כי נכתב לאפנויי להפנותו לדרשה, ועיקר הכתוב, נכתב במיוחד לצורך הגזירה שוה, ליתן את מנין החקירות שנכתב גבי כל אחד מהם אצל כולם.

ואכתי, ועדיין קשה, כי המילה "היטב" שממנה דורשים את הגזירה שוה, מופנה מצד אחד הוא! מיותרת היא, רק במקום אחד, ולא בשתי המקראות שמהם דורשים את הגזירה שוה.

כי בשלמא גבי הנך תרתי שתי המקומות - גבי יחיד העובד עבודה זרה וגבי עדים זוממים, המילה "היטב" מופנה הוא, משום דהוה ליה למכתב לשון חקירה ובמקום זה נכתב "היטב", אם כן שינוי הלשון מיותר להקישו ולדרוש בו גזירה שוה, על אף שיש פירכא.

אלא גבי עיר הנדחת שכתוב בה "ודרשת וחקרת היטב" מאי הוה ליה למכתב במקום "היטב", שיהיה לה משמעות כמו "היטב" שמשמעותה חקירה נוספת במנין החקירות? הא כתיבא כולהו, הרי כבר נכתב בה כל לשונות החקירה, ואין אפשרות לכתוב בה מילה אחרת במקום "היטב"!

אם כן בעיר הנידחת המילה "היטב" אינה מיותרת ומיוחדת לדרוש ממנה גזירה שוה, וכיון שיש על הגזירה שוה פירכא, שעיר הנידחת חמורה בדין מסוים מיחיד העובד עבודה זרה ועדים זוממים, אין לדרוש בה גזירה שוה.

ומתרצינן: התם בעיר הנידחת נמי המילה "היטב" אפנויי מופנה לדרוש ממנה גזירה שוה, מדהוה ליה למכתב, שהיה על הכתוב לכתוב "דרוש תדרש" או "חקור תחקר", ושני קרא בדיבוריה ושינה הכתוב לשונו ב"היטב", שמע מינה משינוי הלשון, כי נכתב כך כדי לאפנויי ליחדו לדרשת הגזירה השוה.

לסיכום: כל שלושה המקומות - עיר הנידחת, יחיד העובד עבודה זרה, ועדים זוממים, בכולם, גבי חקירת העדים המחייבים את הנידון מיתה - מופיע המילה "היטב", באופן שהוא מיותר ומיוחד כדי לדרוש בו גזירה שוה, ולכן דורשים את הגזירה שוה על אף שיש עליו פירכא, ומשוים את כולם, ולומדים מהאחד לכולם, ליתן את מנין החקירות שנכתב גבי כל אחד מהם אצל כולם, דהיינו שבע חקירות.

ישנן ארבע סוגי מיתות, שעונשין בהם בבית דין על עבירות שונות: א. מיתת סקילה. ב. מיתת שריפה. ג. מיתת הריגה בסייף. ד. מיתת חניקה. חלקן חמורות יותר וחלקן קלות יותר.

למדנו איפוא בגזירה שוה זו, חובת דרישה וחקירת העדים שבע חקירות בעבירות אלו שאחד מהם עונשו סקילה ואחד מהם עונשו הריגה בסייף. ולומדים בקל וחומר לשאר חייבי מיתות בית דין.

ואתו נחנקין, ולומדים שצריך לדרוש ולחקור שבע חקירות את העדים המחייבים את הנידון מיתת חנק, בקל וחומר מנסקלין - מעבודה זרה שהיא בסקילה, ומנהרגין - מעדים זוממים שהן בסייף, שבהם למדנו שצריך לחקור את העדים שבע חקירות, ובלא החקירות, אין הורגים את הנידון על פי העדים, קל וחומר שיש להקל כך גבי עדות על מיתת חנק, שהיא מיתה קלה יותר מסקילה וסייף.

ואתו נשרפין ולומדים שצריך לדרוש ולחקור שבע חקירות את העדים המחייבים את הנידון מיתת שריפה, בקל וחומר מנסקלין - מעבודה זרה שהיא בסקילה, שסקילה חמורה משריפה, ואם התורה הקילה גבי עדות על סקילה שצריך לחקור את העדים שבע חקירות, קל וחומר שיש להקל כן גבי עדות על שריפה, ולא לחייב את הנידון שריפה, אלא אם כן חקרו את העדים שבע חקירות. [אבל מעדים זוממים שהם בסייף, אי אפשר ללמוד קל חומר לחייבי שריפה, כי מיתת סייף קלה יותר ממיתת שריפה].

ומקשינן: על הקל וחומר שלומדים את דין חקירת העדים על שריפה מחקירת העדים על סקילה, הניחא לרבנן, דאמרי סקילה חמורה משריפה, לשיטתם ניתן ללמוד את שריפה הקלה בקל וחומר מסקילה החמורה, [כי כמו שהקלו בחמור, כל שכן יש להקל בקל], אלא לרבי שמעון דאמר שריפה חמורה, מאי איכא למימר? כיצד ניתן ללמוד את שריפה החמורה מסקילה הקלה ^[28]?

אלא אמר רב יהודה: יש לדרוש מהפסוקים ארבע חקירות נוספות, שגבי עיר הנידחת כתוב [דברים יג טו]: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה א. אמת ב. נכון הדבר", הרי כאן שתי חקירות נוספות, וכן גבי יחיד העובד עבודה זרה כתוב [דברים יז ד]: "ודרשת היטב והנה א. אמת ב. נכון הדבר", סך הכל ארבע חקירות נוספות, ויחד עם שבע החקירות שדרשנו כבר, הא חד סרי, הרי כאן אחד עשרה חקירות.

ודורשים שבע מהם - לשבע חקירות, דל תלת שלושה לשונות חקירה נוספות נכתבו לגזירה שוה.

פשא להו חדא נשארה לשון חקירה אחת יתירה.

לרבי שמעון - דורשים את החקירה היתירה לאתויי ללמוד ממנה, לעדות על נשרפין, שלדעתו שריפה היא מיתה חמורה יותר מסקילה, ואי אפשר ללמוד אותה בקל וחומר מחקירת עדים בעבודה זרה שהיא בסקילה.

וגם לרבנן הסוברים שסקילה חמורה יותר משריפה, ואפשר ללמוד את דין חקירת עדות בשריפה מחקירת עדות בסקילה בקל וחומר, בכל זאת דורשים את החקירה היתירה ללמוד ממנה דין חקירה בעדות על חייבי שריפה, כי לדעת רבנן גם מילתא דאתיא דבר הנלמד בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, טרחה התורה לפרשה.

מגדף בה רבי אבהו: מנין לנו שלדעת רבנן, דורשים את החקירה היתירה ללמוד ממנה דין חקירה בעדות על חייבי שריפה אף על פי שניתן ללמוד אותה בקל וחומר.

אימא אולי החקירה היתירה נכתבה כדי לאתויי ללמוד ממנה שיש לחקור את העדים שמנה חקירות!

ומתרצינן: ושמנה חקירות - מי איכא? וכי יש חקירה נוספת על הזמן והמקום [שיוכלו להזים את העדים בתשובה שישיבו לאותה חקירה], שאפשר לחקור את העדים נוסף על שבע החקירות.

וכיון שאין חקירה נוספת, לכן אמר רבי יהודה כי אף לדעת רבנן ששריפה קלה מסקילה דורשים את לשון החקירה המיותרת ללמוד דין חקירת עדות של חייבי שריפה מעדות של סקילה, אף שנלמדת בקל וחומר.

ופרכינן: אלמה מדוע לא מצאת חקירה נוספת המביאה לידי הזמה? והאיכא לאתויי הרי אפשר לחקור חקירה נוספת על הזמן, בכמה בשעה - באיזה חלק מהשעה היה המעשה ^[29].

ותניא נמי הכי, ומצאנו ברייתא כדברי רבי אבהו: היו בודקין אותו [את העד] בשמנה חקירות!

אם כן קשה על רבי יהודה מדוע רבנן אינם לומדים מלשון החקירה המיותרת שצריך לחקור את העדים בשמונה חקירות.

ומתרצינן את דברי רבי יהודה: הניחא החקירה השמינית אפשרית רק לאביי אליבא דרבי מאיר, דאמר אין אדם טועה ולא כלום, ולהך לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו - שפיר ניתן לחקור את העדים בחקירה שמינית - באיזה חלק מהשעה היה המעשה, שבחקירה זו מביא את העדים לידי הזמה, כי אם יאמרו העדים, שהיו בחצי או בשליש הראשון של השעה, ויבואו עדים ויאמרו: כי בחלק זה של השעה היו העדים עמהם במקום אחר, הרי הם זוממים.

אלא לאביי אליבא דרבי יהודה, דאמר אדם טועה חצי שעה, ולרבא דאמר טעו אינשי טובא - מאי איכא למימר? הרי אם נחקור את העדים בחקירה שמינית, באיזה חלק מהשעה היה המעשה, לא נוכל להביאם בחקירה זו לידי הזמה, שהרי גם אם העדים יאמרו באיזה חלק מהשעה היה המעשה, ויבואו עדים להזימם שבאותו חלק של השעה היו העדים עמהם במקום אחר, יכולים העדים לומר שטעו בחצי שעה.

וקשה לרבי אבהו, מה היא החקירה השמינית שניתן ללמוד מהחקירה היתירה.

ומתרצינן: אלא לדעת רבי אבהו החקירה השמינית שניתן לאתויי ללמוד מהחקירה היתירה היא, בכמה שמיטות ביובל היה המעשה.

ודחינן: חקירה זו אינה חקירה נוספת על שבע החקירה, כי היינו החקירה באיזה שבוע ביובל היה המעשה.

אלא לדעת רבי אבהו החקירה השמינית שניתן לאתויי ללמוד מהחקירה היתירה היא, באיזה יובל היה המעשה.

ואידך - ורבי יהודה, שאינו דורש את החקירה היתירה ללמוד ממנה חקירה שמינית, הוא סובר: כיון דאמר כבר העד באיזה שבוע ביובל היה המעשה לא בעי לא צריך לחקור אותו באיזה יובל היה המעשה, שאין העדים מאחרים את עדותם במשך יובל שלם, וודאי כוונתם ליובל האחרון, ואינם יכולים אחר כך לפרש את דבריהם שכוונתם היתה ליובל הקודם.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אין בודקים את העדים אלא בשלש חקירות, ואלו הן: א. באיזה יום? ב. באיזה שעה? ג. באיזה מקום?

תניא בברייתא: אמר להם רבי יוסי לחכמים: לדבריכם, שאתם סוברים כי יש לחקור את העדים בשבע חקירות, וכי מי שבא לבית דין והעיד ואמר: אמש אתמול הרגו, וכי אומר לו הדיין: באיזו שבוע ביובל? באיזו שנה? באיזו חדש? בכמה בחדש? הרי אין מקום לחקירות אלו, אלא די שיחקרו את העדים לגבי היום ^[30], השעה, והמקום.

אמרו לו חכמים: וכי לדבריך לא קשה, הרי גם לדבריך קשה: וכי מי שבא לבית דין והעיד ואמר עכשו הרגו, וכי אומר לו הדיין: באיזה יום? באיזה שעה? באיזה מקום? הרי באופן זה גם אין מקום לחקירות שאתה מודה שיש לחקור בהם את העדים.

אלא התירוץ לכך, כי אף על גב דלא צריך לחקור את העד בחקירות אלו, בכל זאת רמינן עליה מטילים עליו שאלות אלו, כדרבי שמעון בן אלעזר שאמר לעיל: כי בית הדין היו מעבירים את העדים מחדר לחדר כשהיו באים להעיד, והיו אומרים להם לא בחדר זה נדון כי אם בחדר האחר, כדי שתיטרף דעתם של העדים, ואם הם משקרים יחזרו בהם.

הכא נמי, כך גם כאן, אף על גב דלא צריך רמינן עליה, אף על פי שלא צריך לחקור את העדים בכל החקירות, בכל זאת חוקרים אותם, כדי שתיטרף דעתם, ואם הם משקרים יחזרו בהם, כדרבי שמעון בן אלעזר.

ורבי יוסי, מדוע הוא סובר שאין חוקרים את העדים בחקירות: לגבי היובל, השנה, החדש, והתאריך בחדש. אלא רק לגבי היום, השעה, והמקום.

משום שהוא סובר, כי עדות שבאים עדים ואומרים: אמש אתמול הרגו - שכיח ברוב עדיות, לכן אין חוקרים את העדים בחקירות: לגבי היובל, השנה, החדש, והתאריך בחדש. שחקירות אלו מיותרות ברוב העדויות ^[31].

ואילו עדות שבאים עדים ואומרים: עכשיו הרגו - לא שכיח ברוב עדיות לכן די אם יחקרו את העדים לגבי היום, השעה, והמקום. שחקירות אלו נצרכות ברוב העדויות.

שנינו במשנה: שואלים את העדים: מכירים אתם אותו? כלומר, אם הם עדי רוצח, שואלים אותם, אם הם מכירים את הנרצח, שמא גוי היה.

תנו רבנן בברייתא: שואלים את העדים:

מכירים אתם אותו את הנרצח, האם נכרי הרג או ישראל הרג ^[32]?

האם התריתם בו ברוצח?

האם קיבל עליו הרוצח התראה, שאמר: יודע אני שאני מוזהר מן התורה שלא לעשות מעשה זה?

האם הרוצח התיר עצמו למיתה? שכשהתריתם בו: אל תעבור על עבירה זו שאתה מתחייב עליה מיתה פלונית, הוא אמר: על מנת כן אני עושה?

שכן ההלכה היא, שאין אדם חייב מיתת בית דין או מלקות ^[33], אלא אם כן התרו בו בשעת העבירה, דהיינו שאמרו לו: אל תעשה עבירה זו, שכן אתה מתחייב עליה מיתת בית דין או מלקות, והוא השיב: יודע אני, ועל מנת כן אני עושה ^[34].

וכן שואלים את העדים, האם המית הרוצח את הנרצח בתוך כדי דיבור מההתראה? כלומר מיד בסיום ההתראה קודם שעבר פרק זמן שלוקח לומר: שלום עליך רבי, שפרק זמן זה נקרא סמוך להתראה, אבל אם שהה לאחר ההתראה יותר מכדי דיבור, יש לחשוש שמא שכח כבר את ההתראה ^[35].

אם מעידים הם על העובד עבודה זרה, שואלים את העדים: את מי עבד - איזה אליל עבד? האם לפעור עבד או למרקוליס עבד? ובמה עבד - באיזה סוג עבודה עבד, האם בזיבוח, בקיטור קטורת, בניסוך, או בהש תח ואה?

אמר עולא: מניין להתראה מן התורה, מנין אנו לומדים שאין אדם חייב מיתת בית דין או מלקות, אלא אם כן התרו בו בשעת העבירה ^[36], שנאמר [ויקרא כ יז]: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם" - אטו בראיה תליא מילתא? וכי בראיה מתחייבים כרת, והלא במעשה העבירה מתחייבים כרת.

אלא דורשים כי כוונת הכתוב, שאינו חייב עד שיראוהו טעמו של דבר, שיתרו בו ויבהירו לו את טעם האיסור שהוא אסור בה מחמת שהיא קרובה שלו ואסורה לו.

ואף על פי שפסוק זה נאמר גבי חיוב מיתת כרת, וכרת הוא עונש בידי שמים, שאינו צריך התראה להתחייב בעונש בידי שמים.

אחת ואחת ופרקינן כיון דכולהו לחקירה קאתי (כתיבי) [כתובי] ילפי מהדדי ודחינן היכא אמרינן ילפי מהדדי בדדמיין להדדי הני לא דמיין להדדי. עיר הנדחת לא דמיא לעובד ע"ז ולעדים זוממין דאלו הן נהרגין וממונם פלט. ועיר הנדחת הן נהרגין וממונם אבד בשריפה. ע"ז להנך תרתי לא דמיא כו' ושנינן בג"ש בהיטב היטב ילפי מהדדי ובכולן בין בלמד בין במלמד מופנה הוא וכיון דהוא מופנה משני צדדין בלמד ובמלמד למידין ואע"ג דאיכא למפרך למידין ואין משיבין ואתו נחנקים בק"ו מן הנסקלין ומן הנהרגין ואתו נשרפין בק"ו מן הנסקלין ולר' שמעון דאמר שריפה חמורה מסקילה ולא אתי חמור מן הקל אמר לך כתיב בע"ז אמת נכון וכתיב נמי בעיר הנדחת אמת נכון הנה ד' הנה י"א ז' לז' חקירות וג' לג"ש וחד לאתויי נשרפין ואפילו לרבנן מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא. ואקשינן ואימא הני שמונה ללמדך דבעינן חקירות ומתמהינן שמונה חקירות מי איכא ודחינן אין בכמה בשעה כלומר בחציה בשלישה או ברביעה של שעה. ואמרינן הניחא לאביי אליבא דר' מאיר כו'. חלוקת אביי ורבא אליבא דר' מאיר ור' יהודה מפורשת בפסחים פרק א' וכבר פירשנוה שמועה זו שם. אע"ג דלא צריך רמינן עליה כר' שמעון בן אלעזר דאמרינן תניא (לעיל דף לב) אמר ר' שמעון בן אלעזר ב"ד משיאין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהם ויחזרו בהן:

ת"ר מכירי' אתם ההורג והנהרג את מי הרג נכרי הרג או ישראל הרג. התרתם בו וקבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה והמית בתוך כדי דבור וכן בעובד ע"ז את מה עבד לפעור או למרקוליס. ובמה עבד בזיבוח וקיטור בניסוך ובהשתחויה. אמר עולא מניין להתראה מן התורה שנאמר ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו. אטו בראייה מתחייבין אלא עד שיתראה להן טעמו של דבר כלומר יודיעוהו העדים שהעושה כן חייב מיתה וזה בכרת וקיי"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן הנה התראה בחייבי מלקיות. וכתיב נמי בנהרגין

שבע חקירות שהזכרנו בכל דיני נפשות הן וכלן יוצאות מן המקרא שנאמר בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב והרי ג' חקירות שמלת דרישה ומלת חקירה ומלת שאלה בהצטרף היטב עמה כלם ענין חקירה הם ונאמר ביחיד העובד עבודה זרה ודרשת היטב הרי שהדרישה בלא מלת היטב חקירה היא ומלת היטב חקירה אחרת ונאמר בעדים זוממין ודרשו השופטים היטב הרי ב' והרי בין כלם ז' ואע"פ שהיה לנו לומר שלא תלמוד עיר הנדחת מן האחרים מפני שזו ממונה אבד ואלו ממונן פלט ולא עבודה זרה מן האחרות שזו בסקילה והאחרים בסייף ר"ל שעיר הנדחת בסייף ועדים זוממין יש בהם צד שהם בסייף כגון שהעידו על מחוייבי הרג ועוד שאותם שהוזכרו בפרשה הם מפרט זה ר"ל שמעידים על הרוצח שנאמר נפש בנפש וכן לא עדים זוממין מן האחרים שהאחרים צריכים התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שהרי הם חשבו להרוג שלא בהתראה מ"מ למדים הם זה מזה ליתן את האמור של זה בזה בגזרה שוה מופנית משני צדדין שאין להשיב עליה ואחר שלמדנום בנסקלין ונהרגים באים נשרפים בקל וחומר מנסקלים שהסקילה חמורה והנחנקים בקל וחומר של נהרגין או של נסקלין שההרג חמור מן החנק ושאר דיני נפשות כגון גלות ומלקות בקל וחומר מכלם ודיני ממונות בתורת משפט אחד יהיה לכם אלא שהופקעו מטעם נעילת דלת כמו שהתבאר:

מעתה אע"פ שמרבין בבדיקות בחקירות מיהא אין מוסיפין ר"ל שאין שואלין להם באיזה יובל שמן הסתם אין העדים ממתינים מיובל לחבירו ואפילו היה המעשה בסוף היובל והעדות בתחלת האחר אין שואלין לו אם היה ביובל שיצא או ביובל שנכנס שמ"מ מובן הוא בחקירת איזה שבוע וכן אין שואלין בכמה בשעה שאפילו אמרו בחציה ובאו עדים לומר שמתחלת השעה עמהם היה אין זה כלום שאדם טועה בשעה מראשה ולחציה או לסופה שהרי משתים לשלש עדותם קיימת כמו שבארנו הרבה ראוי לדיינים לדקדק בחקירת העדות שמא בתחבולות שקרות כיונו עדותם בינם לבין עצמם ומתוך כך ראוי להעמיק בדקדוק עדותם עד שיגיע לשאלות שאין הדעת נותנת שיכוונו בה עדותם בינם לבין עצמם ומתוך כך היו נוהגין להסיעם ממקום למקום ומענין לענין עד שתטרף דעתם עליהם ויתבלבל לשונם אם שקר בפיהם ואם אמת אין כאן חשש בלבול שהאמת אינה פחדנית כלל ומ"מ התבאר במשנת חסידים שצריכים הדיינים להזהר שלא יאמרו דברים שיגרמו להם לכבוש עדותם והוא אמרם ז"ל הוו מרבים לחקור את העדים וכו' והזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר:

כל חייבי מיתות ומלקות אין דנין אותם בלא התראה חוץ מן המסית ועדים זוממין וענין התראה הוא שאומרים לו פרוש ואל תעשה עבירה זו שאם תעשה אתה חייב עליה מיתת בית דין או מלקות ואף בהתראה אם פרש ולא עשה את העבירה מיד אלא לאחר כדי דבור פטור שמא שכח וצריך שיתרו בו פעם אחרת בשעת מעשה ושיעשה המעשה בתוך כדי דבור להתראתו ואם בתוך כדי דבור אם שתק להתראתו פטור ואפילו הרכין בראשו לומר יודע אני שכן ולא עוד אלא אפילו קבל עליו התראה והוא שיאמר בפירוש יודע אני שכך הוא עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר יודע אני שכך הוא ועל מנת כן אני עושה ומ"מ דוקא שלא להמיתו במיתת בית דין הראויה לו אלא בדרכים אלו שיש לחוש שאם שתק לא הבין בהתראה ואפילו קבל שמא סבור הוא שדרך הוכחה הוא אומר כן ומ"מ כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואפילו בהתרו ושתק וכבר בארנו בדין התראה שלא סוף דבר שהתרו בו עדיו אלא אפילו אחד מהם או אחד דעלמא בפני עדים אפילו עבד ואפילו אשה אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו:

ומקשינן ואימא כל חדא וחדא כדכתיב ביה עיר הנדחת תיסגי לה בתלתא חקירות כדכתיבי בהו ועדים זוממין ויחיד בע"ג תסגי להו בתרי תרי ומנא לך לרבויי כולהו שבעה לכל חדא מינייהו. ומפרקינן כיון דכולהו בהדדי כתיבי לענין חקירות העדים ילפי' מהדדי בבנין אב ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה. ואית דגרסי כיון דכולהו לחקירה קאתו מהדדי ילפי וחד טעמא הוא. ואית דגרסי כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבי ילפי מהדדי ולאו מילתא היא דהא ודאי כולהו לאו בהדי הדדי כתיבי. ודחינן היכא אמרינן דילפי מהדדי היכא דדמיין להדדי הני לא דמיין להדדי דהא בכל חדא מינייהו איכא צד קל דליכא באינך וכיון דחקירות קולא הוא לנידון אין למידין מן הקל לחמור להקל עליו. עיר הנדחת לא ילפא מהנך תרתי לקולא דאית בהן צד קל שכן ממונן פלט מה שאין כן בעיר הנדחת דכתיב ואת כל שללה תקבוץ כו' יחידים בע"ג לא מצו למילף מהנך תרתי שכן בסייף עיר הנדחת דכתיב לפי חרב עדים זוממין נמי כיון דזימנין דהוו בסייף כגון דאסהידו עליה דקטל אשתכח דאית בהו צד קל מה שאין כן ביחיד דע"ג דלעולם הוו בסקילה שנאמר והוצאת את האיש ההוא כו' עדים זוממין לא מצו למילף מהנך שכן הקל עליהן הכתוב והצריכן התראה כדמפרש ואזיל מה שאין כן בעדים זוממין דלא צריכי התראה כדאיתא בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג.) והדרינן ואמרינן אע"ג דבבנין אב לא מצו למילף מהדדי בג"ש היטב היטב ילפי. מהדדי ודייקי' עלה על כרחך צריכת למימר דכולהו הני היטב היטב מופנה נינהו לדרשא דהוה ליה מופנה משני צדדין בין בלמד בין במלמד וקיי"ל מופנה משני צדדין למדין ואין משיבין דאי לאו מופנה איכא למיפרך כדפרכינן ומהדרינן לאיי באמת מופנה נינהו מדשני קרא בדיבוריה והוה ליה למיכתב לשון חקירה למלויי מנינא דשבע חקירות וכתב היטב לשון שוה בכולן ש"מ לאפנויי. ודייקינן בשלמא הנך דלא כתוב בהו חקירה הוה אפשר לאפוקי היטב ולעיולי חקירה אלא עיר הנדחת דכתיבי בהו כולהו לישני דחקירה דרישה וחקירה ושאלה ואיצטריך היטב לברורי דהאי ושאלת חקירה הוא מאי הוה ליה למיכתב. ומפרקי' התם נמי מדהוה ליה למיכתב דרוש תדרוש דהוו להו תרי דרישות והוה כתיב בהדייהו חדא חקירה אי נמי חקור תחקור דמשמע תרי והוה כתיב בהדייהו חדא דרישה דהוו להו תלתא ולא לכתוב ושאלת היטב ושני קרא בדיבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי והשתא דילפי' עיר הנדחת ועדים זוממין מהדדי אתו שאר חייבי מיתות וילפי מינייהו כדמפרש ואזיל:

ודייקינן ולר' שמעון דאמר שריפה חמורה מסקילה היאך למידין שריפה חמורה מסקילה קלה להקל עליה אלא אמר רב יהודה הני שבע חקירות לאו מהנך קראי דאמרן לחודייהו נפקי לן אלא מדכתיב הנה אמת נכון שהן שני לשוני חקירות וכתיבי תרי זימני חד בעיר הנדחת וחד ביחידים דע"ג דהוו להו ארבע ושבעה דאמרן הא חד סרי שבע לשבע חקירות תלתא היטב אי נמי תלתא דרישות לג"ש פשו להו חדא לר"ש לאתויי נשרפין דלא ארבו בקל וחומר לרבנן דאמרי סקילה חמורה אע"ג דאתו נשרפין בקל וחומר מנסקלין טרח וכתב להו קרא. מגדיף בה ר"א ואכתי לר' שמעון נשרפין מנא ליה אימא ההיא חדא לאיתויי חקירה שמינית כגון בכמה בשעה ודחינן הניחא לאביי אליבא דר' מאיר דאמר בפסחים פ"א אין אדם טועה ולא כלום ומשום הכי אחד אומר בשלש שעות ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דהויא לה עדות מוכחשת ולהאיך לישנא נמי דאביי דאמר טעמיה דר' מאיר משום דאדם טועה מה שהו שפיר מהניא ליה חקירה דכמה בשעה לאיתויי לידי הזמה דאי אמרי בחצי או בשלישית ואתו סהדי ואמרי בכולה שעתא בהדן הויתו מיתזמי [דאי] נמי יהבינן להו כולהו טעותייהו אכתי קיימא עלייהו הזמה אלא לר' יהודה אליבא דאביי דמוקי טעמא לפי שאדם טועה חצי שעה וכל שכן לרבא דאמר טעי איניש טובא חקירות דכמה בשעה מאי אהניא ליה הא אי אמרי אינהו בחצי שעה פלונית ואתו סהדי ואמרי בחציה עמנו הייתם לא מיתזמי דאמרינן האי מעשה בתחלת שעה או בסופה הוה וקא טעו פלגי שעתא לאחורייהו אי נמי לקמייהו ודילמא ר' שמעון סבירא ליה כר' יהודה ואמטו הכי לא בעי בכמה בשעה ואשתכח דלית ליה חקירה שמינית הילכך מייתר ליה חד קרא לאיתויי נשרפין. ואסיקנא אלא אי איכא לאוקומי הך חקירה שמינית דמקשינן לטעמא דר' שמעון דמפיק ליה לקרא יתירא לאיתויי נשרפין אימא לאיתויי חקירה שמינית בחקירה דבאיזה יובל הוא דאיכא לאוקומה ואידך רב יהודה דלא בעי קרא לאיתויי חקירה שמינית ומפני לה קרא לר' שמעון לאיתויי נשרפין אמר לך חקירה דאיזה יובל לא צריכא דכיון דאמר באיזה שבוע לא בעי באיזה יובל דאינהו דייקי אנפשייהו ומסהדי בשבוע דהי יובל קאמרי. ויש לפרש ואידך תנא דידן דתני שבע חקירות ותו לא אמר לך כיון דאמר באיזה שבוע לא צריך למימר באיזה יובל כדפרישנא טעמא. ואית דאמרי לפי שאין עדים ממתינים עדותן מיובל לחבירו:

תניא אמר להן ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו באיזו שבוע באיזו שנה והלא אי אפשר לומר כן והואיל ואפשר שאמש הרגו נמצא שאין צריך לשאול בתחלה אלא באיזה יום ובאיזו שעה [אמרו לו לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומרים לו באיזה יום באיזו שעה] והלא נתברר כל הדבר על בריו ואם כן כי אמר הרגו סתמא אמאי אמרי ליה באיזה יום נימא ליה אימת הוה ואי אמר עכשיו שפיר ואי נמי מאתמול ומלקדמיה אמרינן ליה באיזה יום באיזו שעה אלא מאי אית לך למימר אע"ג דאי אמר עכשיו הרגו לא צריך תו למיבדק כי אמר סתמא רמינן עליה כולהו הני חקירות דידן כדר' שמעון בן אלעזר לדילן נמי אע"ג דאי קדים ואמר אמש הרגו תו לא צריך למיבדק בתריה כי אמר סתמא מיהת רמינן עליה כדר' שמעון בן אלעזר דאמר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן. ור' יוסי אמר לך חקירות דידי לאו משום דר"ש בן אלעזר הוא דדחינן להו עילווייהו אלא משום דשכיחי ברוב עדיות שאין אדם עשוי להעיד כל כך במהרה באותו היום לפיכך צריך לבדוק באיזה יום אם היום ואם אמש ואם לפניו ובאיזו שעה ובאיזו מקום אבל באיזו שבוע ובאיזו שנה ובאיזה חדש מסתמא לא צריכי שאין אדם משהה עדותו מחדש לחדש וכ"ש משנה לשנה ומשבוע לחבירו הילכך לא רמינן עליה אלא היכא דאמרי אינהו דחליף ליה זימנא טובא. מימריה דר"ש בן אלעזר בפרק אחד דיני ממונות דתניא התם ר"ש בן אלעזר אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן. ומ"מ שמעינן מינה דהיכא דאתי ואמר אמש הרגו אי נמי עכשיו הרגו תו לא צריך למירמא עילויה מדעם והאי דקאמרינן רמינן עליה כדר"ש בן אלעזר היכא דאמר סתמא הוא כדפריש' חדא כי אמר עכשיו הרגו לא ס"ד למימר ליה באיזו שנה ולא מידי אחרינא ותו מדאמרינן לדבריכם מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומרים לו באיזה יום כו' ואי אמרת אפי' הכי אמרינן ליה האי אומרים לו מפני מה אומרים לו מיבעי ליה אלא מדמתמה אומרים לו שמע מינה פשיטא ליה דלא אמרינן:

פיסקא מכירין אתם אותו מפרש לה בברייתא כותי הרג או ישראל הרג קיבל עליו התראה כלומר התיר עצמו למיתה. מאי היא דכי אתרו ביה אל תעבור עבירה זו שאתה מתחייב מיתה אמר להן על מנת כן אני עושה. המית בתוך כדי דיבור כדי שאילת שלום להתראה דאי לאחר כדי דיבור מצי אמר אשתלאי:

אמר עולא מנין להתראה מן התורה שנאמר וראה את ערותה אטו משום דראה מיחייב וכי תימא מאי ראה ביאה ולישנא מעליא נקט מאי שנא בהא מהנך כולהו אלא עד שיראוהו טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות כדתנן (מכות כ"ג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. רבי חזקיה דייק לה מרוצח דכתיב ביה כי יזיד אם הזיד לא נאמר אלא כי יזיד שעדיין עומד בזדונו. ואית דאמרי דהכי קא דייק מנא ידעי דמזיד הוא אלא כגון שהתרו בו ועדיין הוא מזיד וקמא דוקא. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים מכדי כתיב וימצאו איש מקושש עצים נכתוב קרא ויקריבו אותו המוצאים אותו ולישתוק מקושש עצים למה לי אלא שהיה מקושש עצים לאחר שמצאוהו ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה על עסקי דבור והיינו התראה ושאר השמועה פשוטה היא:

גמרא אלא לאביי אליבא דר"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא כו' יש לדקדק ומאי קושיא דהא השתא נמי בחקירות דאיזו שעה נמי איכא למפרך הכי כדפרכינן בפרק קמא דפסחים ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אלא דע"כ דאית לן למימר כדמשני התם דיהבינן להו כולה טעותייהו לרבי מאיר כו' עיין שם בפירש"י והכי נמי איכא למימר דבחקירות בכמה בשעה דיהבינן להו כולה טעותייהו דחצי שעה לאביי דהיינו דשיילינן להו בכמה בשעה שלישית ואמרי בחציה איכא למימר דטעו חצי שעה מתחלתה עד חציה או מסופה לחציה ולא מתזמו בין אי אמרי להו המזימין עמנו הייתם מתחלתה ועד חציה ובין עמנו הייתם מחציה לסופה אבל אי אמרי להו עמנו הייתם כל אותה שעה שלישית מתזמי שפיר דהיינו דיהבינן להו כל טעותייהו אבל אי לא שיילינן להו אכמה בשעה רק אאיזו שעה אי אמרי בשעה שלישית לא מתזמו בעמנו הייתם כל שעה ג' דאיכא למימר בג' היינו בתחילת ג' ואדם טועה חצי שעה ומעשה הוה בפלגא דשתים איכא למימר נמי דבג' היינו בסוף ג' וטעה חצי שעה ומעשה הוה בפלגא דד' ולא מתזמו עד שיאמרו עמנו הייתם מפלגא דשתים עד פלגא דד' וכן י"ל לרבא התם לר"מ דטועה ב' שעות חסר משהו ולר' יהודה ג' שעות חסר משהו דאי שיילינן להו אכמה בשעה לא יהבינן כולה טעותייהו רק מאותה כמה בשעה ולא מתחילת השעה או מסופה ויש ליישב קצת דהכא פריך לפי הסוגיא דהתם לאביי דטועה אדם חצי שעה ולרבא דטעו אינשי טובא דנותנין להם כולה טעותייהו מאיזו שעה ולא כמה בשעה ומיהו הוא דחוק דא"כ בפשיטות טפי הוי ליה לאקשויי ממתניתין דלא חשיב כמה בשעה בחקירות ודו"ק:

תוס' בד"ה מדה"ל למיכתב דרוש תדרוש וחקור כו' אפילו הוה כתוב דרוש תדרוש או חקור כו' עכ"ל כצ"ל ופירש מהרש"ל דרוש תדרוש וחקרת או חקור תחקור ודרשת ומה שכתב מהרש"ל על דברי התוס' דאין לומר דתלמודא קאמר דרוש תדרוש דווקא בלחוד בלא וחקרת דהוי ג' וכו' עכ"ל אין מקום לקושייתו זאת דאם כן קאמר תלמודא מאי קאמר ושני קרא בדיבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי דאכתי תקשי ליה לא לכתוב וחקרת ולכתוב דרוש דרוש אלא ע"כ דאוחקרת לא קשיא ליה מידי דדרך הכתוב לכתוב לשון דרישה ולשון חקירה וק"ל:

בגמרא אלא אמר רב יהודה והנה אמת נכון וכו' הא חד סרי וכו' דל תלתא לגזירה שוה וכו' מקשין התלמידים ממ"נ אי לא ס"ל לרב יהודה הנך שינויא דלעיל תקשי לך הנך תרי אמת ונכון בעבודת כוכבים ובעיר הנדחת כתובים ואומר דליכא כאן שום ג"ש אלא כל חד כדכתיב דגבי עבודת כוכבים כתיב ודרשת היטב הא תרתי ואמת נכון תרתי הא ד' ובעינן ד' חקירות וגבי עיר הנדחת דכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב הא תלתא וכתיב נמי אמת ונכון דהוו נמי תרתי הא ה' בעינן ה' חקירות וגבי עדים זוממים דכתיב ודרשו השופטים היטב דהוו תרי בעינן תרי חקירות ואין כאן שום ג"ש ולא ילפי להו מהדדי משום דהא לא דמיין להדדי כדלעיל אלא ע"כ צריך לומר דאית ליה נמי ג"ש דלעיל דהיטב היטב מדשני קרא מדיבוריה כדלעיל אם כן למה לי תלתא לג"ש אבל אין זה קושיא כלל דלעולם השתא נמי ס"ל ג"ש דהיטב דלעיל אלא דלעיל הוי אתי הני תלתא היטב למנין החקירות וגם לנ"ש מדשני קרא בדיבוריה והשתא אית לן מנין שבע חקירות בלא הנך תלתא היטב ואייתרו כל הני תלתי היטב לג"ש והא דקאמר רב יהודה דל תלתא וג"ש ר"ל נמי הנך תלתא היטב כדקאמר לעיל מדשני קרא בדיבוריה ע"כ לג"ש אתי וא"כ ליכא תו לאקשויי דלמא כל חד וחד כדכתיבא ובעבודת כוכבים בעינן ד' חקירות ובעיר הנדחת ה' חקירות ובעדים זוממין ב' חקירות והיטב למניינא אתא דהא ע"כ כל הני היטב לנ"ש אתו מדשני קרא בדיבוריה וק"ל:

בתוס' ד"ה מדהוי ליה למכתב וכו' ואפילו הוה כתיב דרוש תדרוש וחקור הוה משמע ד' וכו' כצ"ל וה"פ דהא דקאמר גמרא מדהוי ליה למכתב דרוש תדרוש והקור תחקור ע"כ לאו דוקא הוא ממ"נ אי ר"ל דה"ל למכתב כל הני ד' א"כ פשוט דה"ל ד' ואפילו אי ר"ל או כך או כך ר"ל דה"ל למכתב דרוש תדרוש וחקור או חקור תחקור ודרוש הוי נמי משמע ד' וכו' אלא ע"כ לאו דוקא הוא אלא שר"ל מדהוי ליה למכתב דרוש דרוש וחקור או חקור חקור ודרוש והא דנקטא גמרא האי לישנא דרוש תדרוש משום דניחא לה למינקט כפל לשון השגור בכמה מקומות כמו הענק תעניק נתן תתן ועיין בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ה) שם בתוס' ד"ה לכתוב או המצא תמצא וכו' אלא שעדיין יש להקשות דמנא להו לתוס' דגמרא ר"ל דלכתוב דרוש תדרוש וחקור או חקור תחקור ודרוש וצ"ל דלאו דוקא קאמר דלמא הגמרא ר"ל דהוה ליה למכתב דרוש תדרוש לחודיה או חקור תחקור לחודיה ודרוש תדרוש לחודיה הוה להו תלתא מדה"ל למכתב דרוש דרוש וכתב דרוש תדרוש כמו דאמרינן גבי המצא תמצא וכה"ג ד"ל הגמרא בחקור תחקור ולא נצטרך לומר דלאו דוקא קאמר ונראה דס"ל דא"א לפרש כך משום דהאי לישנא דדרוש תדרוש לא משתמע ג' חקירות דאע"ג דהתי"ו יתירה היא לא משתמע מינה חקירה דהא אפילו מתיבת ושאלת לא משמע חקירה כמו שפירש"י לעיל כ"ש מיתורא דתי"ו והא דקאמרו התוס' ואפילו אי הוה כתוב דרוש תדרוש וחקור הוה משמע ד' וכו' אין ר"ל שהיה משמע ד' חקירות דמיתורא דתי"ו לא משתמע מינה חקירה אלא ר"ל ד' יתורים וכוונתם לומר דמלשון הגמרא משמע דאי הוה כתיב כן הוה אתי ליה שפיר והא אי הוה כתיב הכי הוה יתורא בקרא ולכך לא הוה מצי למכתב הכי לכך היה מוכרה קרא למכתב ודרשת וחקרת היטב כדכתיבי כן הוא פי' התוס' וכוונתם בזה אבל לעולם ביתורא דתי"ו לא משתמע חקירה ולכך א"א לפרש הגמרא דר"ל דרוש תדרוש לחודיה חקור תחקור לחודיה אלא ר"ל ה"ל למכתב דרוש דרוש חקור או חקור חקור ודרוש והא דקאמר דרוש תדרוש וכו' לאו דוקא קאמר כדפירשתי כן נ"ל ליישב דברי התוס' בדבור זה וספר ח"ש רצה ליישב קושיא זו באופן אחר אבל דרכו רחוקה אצלי וגם כבד על הלשון ודו"ק:

גמ' טרח וכתב לה קרא כו'. נ"ב קצת יש לתמוה איך שייך לומר כאן טרח וכתב לה קרא כלומר שיהיו כאילו כתב בתורה להדיא ולא נצרך שיבא למדת ק"ו וא"כ מה תועלת במה שכתבו באם אינו ענין שהרי לא כתיב והנה אמת נכון בנשרפין אלא למדין מאם אינו ענין שהוא ג"כ מן המדות של תורה ולמה לא תניחנו התורה לבא במדת ק"ו ממה שיבא במדת אם אינו ענין ודו"ק וכה"ג יש להקשות לקמן בסוגיא:

רש"י בד"ה מדהוה ליה כו' וחקרו ושני כו' לדרשה דמנינא הס"ד והד"א:

תוס' בד"ה מדהוה ליה כו' אפי' הוה כתוב דרוש תדרוש כו'. נ"ב פירוש דרוש תדרוש וחקרת או חקור תחקור ודרשת ואין לומר דילמא ה"נ דתלמודא קאמר דרוש תדרוש דוקא בלחוד בלא וחקרת דהוי ג' ואם כן וחקרת והטיב למאי אתא אי לאו משום דהוי היטב מופנה ונראה דל"ק מידי דודאי ניחא ליה למכתב ודרשת וחקרת דמה שיכתוב דרישה ב' פעמים וראיה לזה מדמסיק תלמודא לעיל מדהוה ליה למכתב ודרשו וחקרו ולא קאמר מדהוה ליה למיכתב ודרשו תרי זימני ולא קאמר תלמודא לכתוב דרוש תדרוש אלא במקום היטב ולא במקום וחקרת ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא כיון דכולהו (ר"ל כל הז') בהדי הדדי (בכללות הג' חייבי מיתה) כתיבן (כהעתקת רש"י) מהדדי ילפא (ר"ל דהרי גם אתה מודה דילפינן כל אחד מחבירו כדקאמרת ליכתבינהו בחדא וכדפירש"י) וכיון דילפי כו'. כנ"ל ופירש"י אינו מכוון כ"כ בלשון הש"ס:

שם ע"ג להנך תרתי ל"ד שכן בסייף. רש"י ותוס' נדחקו. ולעד"נ לפירש"י בריש מכות בהא דקאמר שם ומה הסוקל אינו נסקל כו' נוכל לומר דהאמת כן הוא דאף אם באו לחייבו סקילה או שריפה אינן נידונין רק בסייף מק"ו שפי' התוס' שם. וע"ש במהרש"א דמשמע מדבריו דלא נמצא סתירה לזה וא"כ אתיא הכא כעין חומר. אלא דלכאורה יש סתירה לזה ממשנה דס"פ הנחנקין "כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי ב"כ ובועלה" משמע דמקדימין אפי' לשריפה דומיא דב"כ וי"ל בדוחק. אבל סתירה מפורשת מכתובות (מה מו) היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה. וכן לקמן (נ ב) אר"ש זוממי נשואה ב"כ כו' וזוממי ארוסה ב"כ כו' ואם איתא להא דאמרן א"כ לדידיה דסייף קיל מכולהו אין לזוממין מיתה אחרת זולתה ומאי קמ"ל ועוד שם בברייתא הסמוכה דמוקמיה לה כר"ש אמר היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. ול"ל מיעוטא ממ"נ אין להם מיתה אחרת זולת סייף. וע"ש (נא ב) זוממיה בכלל מיתת בועלה כו'. ואם איתא מאי נפקא מניה הלא הן אינן נידונין לא במיתתה שהיא שריפה ולא במיתתו שהיא סקילה אלא בסייף. ואולי לר"ש דסייף קיל מכולן ע"כ אתא קרא דלאחיו ולא לאחותו ואפקיה מק"ו אבל לרבנן א"ל דאיתא להאי ק"ו וכ"ז נעלמו מהמהרש"א הנ"ל. ופי' ראשון דרש"י הכא נ"ל שכוונתו מדכתיב גביה עין בעין וגו' וזהו ע"כ שהעידו עליו שסימא עין חבירו וכן כולם. כן נפש בנפש ר"ל שהעידו עליו שהרג אה"נ ודלא כמו שהבינוהו התוס' והשמיטו מלות עין בעין וגו' שבדבריו:

שם א"ל ר' יוסי כו' אמש הרגו א"ל באיזו שבוע כו'. לכאורה אמש פירושו לילה שעברה עתה וא"כ גם שאלת איזה יום לא תפול בה. אבל עי' לקמן (מד רע"ב) בפירש"י שכתב בה"ע קרי ליה נמי אמש כו' ואע"ג דלפ"ז יהיה שייך נמי שאלת כמה בחדש ואם בא בר"ח עצמו יפול נמי שאלת איזה חדש. ר' יוסי ס"ל דתשובת איזה יום יספיק לכולהו:

רש"י ד"ה שכן צריך התראה. דכתיב כאשר זמם וזה חשב כו'. כ"ה בכתובות (לג):

תד"ה מנין. בחבר כו'. ולפ"ז לא א"ש מה דאמר אא"ע לכרת ופירש"י דקמי שמיא גליא כו' דהא בחבר גם לדידן גליא דמזיד הוא. וצל"פ לדידהו דלמאי נצרך הכתוב לפרש לן באיזה אופן יענש ביד"ש. והתוי"ט ל"ד בהרכבתו פירש"י ותוס' יחד:

גמ' בהיטב היטב ילפי'. עי' לעיל דף ב ע"ב תוס' ד"ה אין:

בגמרא דא"כ לכתבינהו רחמנא בחדא: הא דהצריך להך טעמא דא"כ ולא פריך בקצור ואימא חדא חדא כדכתיבא כיון דלא יכול למילף מהדדי דכל אחד אית לי' פירכא כדלקמן. י"ל עפמ"ש התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) בד"ה דברי הכל וז"ל ומיהו ע"כ אין ראיה משם דא"כ תקשי לרמי בר חמא כו' אלא אצטריך היטב מטעם דלקמן דלכתבינהו רחמנא בחדא עכ"ל. ולפ"ז א"ש דאימא כל חדא כדכתיב לא הוה קושיא לחודא אליבא דר"א ור"י דהא ילפינן כל דיני נפשות מהדדי בהקישא דמשפט אחד יהיה לכם ולכן העיקר קושיא דסמיך עליה הוא דלכתבינהו רחמנא בחדא וכמ"ש התוס' לעיל אך דקשיא לי דלפ"ז לאחר שתירץ כמאן דכתיב בחדא דמי מאי פריך תו עיר הנדחת להנך תרתי לא דמי כו' הא השתא שפיר ילפינן כולהו מהדדי בהקישא דמשפט אחד יהיה לכם ואין משיבין על ההיקש. וי"ל דקושיתו הוא כיון דבלא הקישא אית לן פירכא ולא יכולים למילף מהדדי א"כ לא כמאן דכתיב בגופא דמי וא"כ ע"כ גם ממשפט אחד אין למדין דא"כ נכתבינהו רחמנא בחדא וכקושיא קמא:

עיר הנדחת להנך תרתי לא דמי שכן ממונם פלט: ק"ל מה בכך הא ע"כ גלי קרא דמשום זה לא יבצר עה"נ בחקירות דהא גם אי לא ילפינן מהדדי טפי ליה חקירות עה"נ מאחרינא דהא באחרינא לא בעינן בכל אחד רק תרי ובעה"נ תלתא. וכן קשה לענין מה דפריך מעדים זוממין לענין עע"ז ומעע"ז לענין עד"ז דהא ע"כ לא קחשיב בא' קולא דהא בכל א' ב' כתיבי בתורה. וי"ל דשפיר פרכינן כאן כמו דפרכינן אכל ק"ו מה להך שכן קיל בהא אף שבכל עניניו חמיר טפי כיון דבהא קיל דלמא לכן נוהג ג"כ קולא זו גביה. וכן פרכינן ג"כ הכא דלמא לכך בעינן בעה"נ תלתא כיון דבעי התראה והוא בסייף אבל מ"מ אין להביא עוד השנים דעע"ז או דעד"ז כיון דחמיר דממונו אבד משא"כ באחרינא וכן בכל אחד פרכינן דלמא אותן דכתיבי גביה הם מפני הקולות שנוהגות בו אבל אין להביא אחרינא אליו כיון דחמיר בדבר אחר:

אלא עיר הנדחת מאי הוי ליה למכתב: ק"ל מאי קושיא הא לת"ק דר"א ביבמות (דף ק"ד ע"א) בלא"ה א"ש דהא סובר דמופנה מצד אחד למדין ואין משיבין ואי מקשה לר"א דוקא וכמו דפריך בש"ס יבמות (דף ע' ודף ע"ד) ובשבת (דף קל"א) וא"כ דלמא ר' אלעזר באמת סובר כר' יוסי דסובר דלא בעינן רק ג' חקירות ולדידיה שפיר מיותר ג' היטב לגז"ש וכמ"ש הר"ן. ועיין נדה (דף ל"ב) דשם סברו רבנן דר' ישמעאל כר"א וז"ל ולפי מה דמתרץ לקמן דלרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא בלא"ה מתורץ קושית הגמרא דכאן דשפיר מיותר תלתא לגז"ש:

מדהוי ליה למכתב דרוש תדרוש: א"ל לפי מה דפליגי לקמן (דף ס"ד ע"ב) אי אמרינן דברה התורה כלשון ב"א ופלוגתא זו משכחינן בכמה דוכתי. וא"כ אכתי למ"ד דברה התורה כלשון ב"א לא היה יכול לכתוב כן דלא הוי משמע רק חדא דרישה דכבר כתבו התוס' במנחות (דף י"ד ע"ב) דלא אמרינן כן דדברה התורה כלשון ב"א אלא היכא דמוכח קרא והרי כאן ליכא הוכחה שנדרוש דברה התורה כלשון ב"א:

ואתו נחנקין בק"ו מנסקלין: בזה לכאורה קושיתנו הנ"ל במקומה עומדת כיון דהשתא שפיר ילפינן מהדדי א"כ כמאן דכתיב בחדא דמיא ולא קשיא עוד לכתבינהו רחמנא כחדא וקיימי שפיר היקשא דמשפט אחד יהיה לכם וא"כ ל"ל למילף בק"ו וגם לר"ש קרא ל"ל הא אין משיבין על ההיקש:

אלא לר"ש דאמר שרפה חמורה מא"ל: ק"ק לפי מה שכתב הר"ן לקמן דר' יוסי לא דריש אמת נכון ולכן אוקי ג' לגז"ש וג' לג' חקירות וא' לנשרפין וא"כ מאי קושיא לר"ש דלמא ר"ש סבר כר' יוסי ושפיר מיותר חד לגז"ש:

ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין. הקשה הר"ן תיפוק ליה דבעדים זוממין הוו ג"כ נשרפים אם העידו על חייבי שריפה והוזמו וגם לר"ש קרא ל"ל. ותירץ דעדים זוממין קילי שלא נעשה מחשבתן לכן י"ל דהקיל הכתוב גביהן להצריך ז' חקירות גם לחייבי שריפה. אכן אכתי ק"ל דמ"מ נילף מעדים זוממים וחד מהנך במה הצד גם לחייבי שריפה דכי פרכת מה לעדים זוממין שכן לא חטאו במעשה ע"ז יוכיח מה לע"ז שכן עונש סקילה דקיל משריפה עדים זוממין דבשריפה יוכיח ואכתי לר"ש קרא ל"ל ומזה לכאורה ראיה לפירוש קמא דרש"י דעיקר קרא דעדים זוממין גבי עדי רציחה כתיב:

מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: עיין במהרש"ל שהקשה מאי כתב לה קרא שייך בזה כיון דאכתי לא כתיב בפירוש מאי עדיף זה מק"ו והניח בקושיא. והנה אף דאמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ריש פרק איזהו נשך וכן מלתא דאתיא בהיקשא כמש"כ הר"ן נדרים (דף ג' ע"א) ד"ה לנדור וכן מלתא דאתיא במה מצינו כמ"ש התוס' שבת (דף קל"א ע"ב) מכ"מ כבר כתבו התוס' שם דיותר מסתבר למימר כן בק"ו משום שאינו פשוט כ"כ והיינו שאפשר יש לו פרכא אף שאין אנו יודעים אותה וכמש"כ השיטה מקובצת ריש איזהו נשך לענין גז"ש וע"ש וא"כ ודאי דיתור פשוט טפי מק"ו ושפיר שייך למימר מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

ברש"י ד"ה שכן בסייף. מדכתיב נפש בנפש עין בעין: עיין בת"ח שביאר דעת רש"י נגד קושית התוס' ולפי פירוש רש"י זה מתורץ מה שהקשו התוס' לעיל (דף ג' רע"א) בד"ה שנאמר. ע"ש:

ד"ה שכן צריך התראה. וזה חשב להרגו בלא התראה: מסקנת הגמ' דכתובות (דף ל"ג ע"א) נקט:

ד"ה לא בעי. דאין עדים ממתינין עדותן מיובל עד חבירו: פירוש שאין ממתינין יובל שלם מלהעיד וכיון דקאמרי איזה שנה באיזה שבוע א"כ ע"כ ביובל זה הוא דאם יהיה ביובל העבר א"כ כבר עברו נ' שנה ואין העדים ממתינין כ"כ אבל אם יהיה המעשה בסוף יובל א' ודאי שאין זה חזקה שלא ימתינו העדים להעיד ביובל הנכנס והיינו דקאמרינן בגמרא כיון דאמר באיזה שבוע לא בעי באיזה יובל:

בד"ה קבלו עליו התראה. יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות: הא דלא מצרכינן ג"כ קרא לזה כמו להא שצריך שיתיר עצמו למיתה דזה פשיטא דאי לא אמר כן מה הועילה התראה שצוה הכתוב להבחין בין שוגג למזיד או להודיע לו חומר איסורו דלמא לא שמע כלל התראה ואף שהתיר עצמו למיתה דלמא לא אמר כן רק מפני שלא להאמין לדברי העדים ואמר אעפ"כ אני עושה מפני שסבר שאינו חייב מיתה על זה אבל לאחר שאמר אני יודע שכן אני מוזהר שלא לעשות ואעפ"כ עשה והתיר עצמו למיתה אז ודאי מזיד גמור הוא:

בד"ה המית תוך כדי דבור. כדי שאילת שלום: אף שצריך לקבל התראה ולהתיר עצמו למיתה ובזה שוהה יותר מכדי שאילת שלום רב לתלמיד או תלמיד לרב אפשר שאומר כן בשעה שכבר התחיל לעבור עבירה ואין קפידא רק שלא ישהה בין התראה להתחלת עבירה שיעור שאילת שלום א"נ מתוך כדי דבור לקבלת התראה והתרת עצמו למיתה חשבינן כיון דהטעם דתוך כדי דבור הוא שלא נאמר שכבר שכח התראה והרי באותה שעה שקבל התראה ודאי לא שכח אותה:

בתוספת ד"ה מדהוי ליה למכתב. לאו דוקא: עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שנדחקו בפירוש דבריהם. ולפענ"ד י"ל דבריהם בפשטות משום דגרסו בגמ' דרוש תדרוש וחקור תחקור תחת או חקור. ולכן כתבו דל"ד הוא וסיימו דאפילו אי האי תחקור טעות הוא וצ"ל דרוש תדרוש וחקור ג"כ הוי משמע ד'. אכן בזה ק"ל מה שהביאו ראיה מהא דמרובה דה"ל לכתוב דרוש דרוש דאף דמוכח משם דהיכי דמצינו למדרש דרשינן אכן ע"כ לא חשיב זה יתורא דאל"כ תקשה לרבנן דפליגי ארבי אלעזר במנחות ריש פ"ב דדריש שם הך דהוי מצי למכתב האכל האכל. ע"ש:

ד"ה מניין להתראה. בחבר קמב"ל למ"ד חבר צריך התראה: א"ל דא"כ למ"ד דחבר א"צ התראה קראי אלו ל"ל דילפינן מנייהו התראה דברוב מקומות בש"ס לא פרכינן סברא הוא קרא ל"ל והיינו משום שאפשר שאין הסברא פשוטה כ"כ כמ"ש התוס' שבועות (דף כ"ב סוף ע"ב) וכן צ"ל נמי לפי תירוץ השני מבעי' ליה מנ"ל דבעינן המית תוך כדי דבור אף שזה ג"כ מכח סברא ידעינן שלא נחוש שכבר שכח התראה כמ"ש רש"י. אכן זה ודאי דלמ"ד דחבר א"צ התראה לא סבר דהתראה דאורייתא הוא דאי נפקא ליה מקרא מנ"ל לדרוש טעמא דקרא דטעם דהתראה הוא משום להבחין בין שוגג למזיד ולמעט חבר מהתראה. ובזה יש להבין פשט הגמרא במכות (דף ו' ע"ב) דפריך ר"פ ומי אית ליה לר' יוסי הך סברא והתנן כו' ע"ש. דלכאורה מחוסר פירוש דאדרבה מדקאמר ששונא הוא כמועד ומותרה הרי דבעינן התראה גבי מי שאינו שונא. אכן לפ"ז מובן כיון דר' יוסי במתניתן יליף מקרא דע"פ שנים עדים דבעינן פי שני עדיו מתרין בו א"כ ע"כ התראה דאורייתא הוא והשתא פריך שפיר מי אית ליה לר' יוסי הך סברא דהתראה דאורייתא היא הא קאמר דשונא אין צריך התראה מפני שהוא כמועד ומה בכך אי גזירת הכתוב הוא דבעינן התראה ואהא מתרץ דהך ר"י בר"י היא דסבר ג"כ דחבר אין צריך התראה והוא ודאי סבר דלאו דאורייתא היא אבל ר' יוסי סבר דאורייתא היא כעולא ושאר תנאי ואמוראי דשמעתין:

בא"ד. אלא להבחין בין שוגג למזיד: א"ל א"כ דהגמ' אזלא אליבא דמ"ד דסבר דטעם התראה אינו משום להבחין א"כ איך קאמרינן אם אינו ענין לכרת והיינו משום דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד וכמ"ש רש"י הא התראה לאו משום הך טעמא הוא דמכ"מ א"ש דלא בעינן לכרת דהא קמי שמיא גליא אי יחייבו אותן מן השמים כרת בלא התראה יחייבו ואי לא לא ולמה נצרך לידע זאת ועיין מש"כ בזה עוד בספרי ע"ל למכות שם: