סנהדרין מ ע"א

מתני' היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזו שבוע באיזו שנה באיזו חודש בכמה בחדש באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום ר' יוסי אומר באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום מכירין אתם אותו התרתם בו העובד ע''ז את מי עבד ובמה עבד כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים מה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטילה בדיקות אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע בעיבורו של חדש זה אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטילה רבי יהודה אומר קיימת אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטילה שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ואח''כ מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין בזכות אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהם ולא היה יורד משם כל היום כולו אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיש ממש בדבריו ואם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין אותו למחר ומזדווגין זוגות זוגות היו ממעטין ממאכל ולא היו שותין יין כל היום ונושאין ונותנין כל הלילה ולמחרת משכימין ובאין לב''ד המזכה אומר אני מזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני מחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה טעו בדבר שני סופרי הדיינין מזכירין אותו אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדים למנין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין ואפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין וכמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין זכאי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין:
גמ' מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא {דברים יג-טו} ודרשת וחקרת ושאלת היטב ואומר {דברים יז-ד} והוגד לך ושמעת ודרשת היטב ואומר {דברים יט-יח} ודרשו השופטים היטב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

מתניתין:

היו בודקין אותן את העדים, דהיינו כל אחד ואחד בפני עצמו, זה שלא בפני זה, ותחילה את הגדול שבהם, כמו שלמדנו בבדיקת עדי ממון ^[1].

בשבע "חקירות" ^[2] אלו:

א. באיזו שבוע של היובל ^[3] עבר הנידון על העבירה, כפי שאתם מעידים עליו ^[4]? ב. באיזו שנה של השמיטה ^[5]?

ג. באיזו חודש של השנה?

ד. בכמה בחדש - בכמה ימים בחודש?

ה. באיזה יום מימות השבוע ^[6]?

ו. באיזה שעה של היום?

ז. באיזה מקום היה הדבר?

שבע חקירות אלו כוונתן לאפשר את הזמת העדים, שכן הפרטים המדוייקים על הזמן והמקום גורמים חשובים הם בשביל ההזמה. שהרי המזימים צריכים לומר: עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר.

לכן אף על פי שאמרו העדים: בכך וכך בחודש היה המעשה, אף על פי כן שואלים אותם באיזה יום מימות השבוע היה, כי שמא יש עדים היכולים להזימם, והם אינם מעלים בדעתם לחשב את היום בחודש אם היו עדים אלו עמהם באותו היום במקום אחר, וכששואלים את העדים באיזה יום מימות השבוע היה המעשה, והם אומרים ביום פלוני, אז נזכרים עדי ההזמה להזימם ^[7].

ולכן גם שואלים את העדים באיזה שעה ביום היה המעשה, כי שמא אין עדים היכולים להזימם לכל היום, אבל יכולים להזימם על השעה שמעידים עליו.

רבי יוסי אומר: אין בודקים את העדים אלא בשלש חקירות, ואלו הן:

א. באיזה יום?

ב. באיזה שעה?

ג. באיזה מקום?

שהואיל וגביית העדויות היא לרוב כעבור ימים אחדים בלבד לאחר המעשה, אין צורך בחקירות של שמיטה, שנה וחודש. אבל חכמים סוברים, שאפילו אמרו העדים: אמש הרג אותו, או: עכשיו הרגו, בודקים את העדים בכל שבע החקירות, כדי לבלבל דעתם ולגלות על ידי כך מתוך דבריהם, אם יש דופי בעדותם.

וכן שואלים את העדים: מכירין אתם אותו? כלומר, אם הם עדי רוצח, שואלים אותם, אם הם מכירים את הנרצח, שמא גוי היה ^[8]?

התריתם בו? שכן ההלכה היא, שאין אדם חייב מיתת בית דין או מלקות, אלא אם כן התרו בו בשעת העבירה, דהיינו שאמרו לו: אל תעשה עבירה זו ^[9], שכן אתה מתחייב עליה מיתת בית דין או מלקות, והוא השיב: יודע אני, ועל מנת כן אני עושה. לפיכך שואלים את העדים אם התרו בנידון ^[10].

העובד עבודה זרה - אם מעידים הם באחד שעבד עבודה זרה, שואלים אותם: את מי עבד - איזה אליל עבד? ובמה עבד - באיזו עבודה, בזביחה או בהשתחויה ^[11]?

נתבאר במשנה, שבודקים את העדים בשני סוגי שאלות:

א. ב"חקירות", שהם שאלות בנוגע לזמן והמקום, והן עיקר העדות, שכן הזמת העדים תלויה בהן.

ב. בנוגע לעצם המעשה, כגון אם העידו שחילל את השבת, שואלים אותם: איזו מלאכה עשה, והיאך עשה? או בענין עבודה זרה, שואלים אותם: את מי עבד, ובמה עבד? וכיוצא באלו. ולגבי שאלות אלו ישנן חילוקי דעות, אם הם בכלל "חקירות", שהרי אין ההזמה תלויה בהן. לפי המאירי השאלות הללו נקראות "דרישות". אבל דינן כחקירות. ואף הרמב"ם [עדות א ד - ה] סובר שהן בכלל חקירות.

אבל רש"י סובר שאין השאלות הללו אלא בכלל ה"בדיקות", כפי שהמשנה תבאר כעת:

שיש סוג שלישי של שאלות, שהן בעניינים צדדיים, כגון מה היה לבוש אותו אחד שמעידים עליו? האם היה אותו יום מעונן או בהיר? וכיוצא באלו, ושאלות אלו נקראות "בדיקות".

כל בית דין המרבה בבדיקות - שמרבה לבדוק את העדים בשאלות שונות, נוסף על החקירות והדרישות, הרי זה משובח, שעל ידי כך מתבררת ביותר כשרות עדותם.

מעשה ובדק רבן יוחנן בן זכאי ^[12] בעוקצי תאנים, שבאו עדים והעידו על אחד שהרג אדם תחת עץ התאנה, ושאל אותם בן זכאי על עוקצי התאנים, דהיינו הקצוות שהתאנים מחוברים בהם אל העץ, אם גסים היו או דקים, אם ארוכים היו או קצרים וכדומה.

מה בין חקירות לבדיקות? מה הבדל יש בדיניהם?

לגבי חקירות, אם עד אחד אומר איני יודע לענות על אחת השאלות - עדותן בטילה, והנידון והעדים נפטרים, שכן בענין זמן ומקום, אם אחד אומר שאינו יודע, הרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאין אתה יכול לקיים בה תורת הזמה, אינה עדות ^[13].

לגבי בדיקות, אם עד אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת. שלגבי הבדיקות, אפילו כל העדים אמרו שאינם יודעים, הואיל ואין ההזמה תלויה בהן, ואינן עיקר העדות, הרי העדות קיימת.

אמנם יש דבר שבו שווים החקירות והבדיקות.

אחד חקירות ואחד בדיקות - בין בחקירות ובית בבדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה, כגון אם אחד אומר: הנידון היה לבוש בשעת העבירה בגדים שחורים, והשני אומר: כי היה לבוש בגדים לבנים, עדותן בטילה, ואפילו היו שלושה עדים ואחד מכחיש את השניים, כל העדות בטלה בדיני נפשות.

נתבאר שה"חקירות" חמורות מה"בדיקות", שבחקירות אפילו לא היו העדים מכחישים זה את זה, אלא אחד מהם אמר: איני יודע, עדותם בטלה. וכעת המשנה תבאר, שאף בחקירות יש אופנים, שאפילו אם דברי העדים לא היו מכוונים, עדותם קיימת.

עד אחד אומר: בשנים ביום ב' בחדש פלוני, היה המעשה. ואחד אומר בשלשה בחדש, אבל שניהם אומרים שהיה באותו יום בשבוע, כגון אם עד אחד אומר: ביום רביעי בשבת ב' בכסלו היה המעשה, והשני אומר: ביום רביעי בשבת ג' בכסלו היה המעשה.

עדותן קיימת, ששניהם מתכוונים לאותו יום, ואין כאן הכחשה, אלא שזה יודע בעיבורו של חדש, שהאומר ביום ב' בחודש יודע שהחודש שעבר היה מעובר, בן שלושים יום, והיום הראשון של ראש חדש היה יום ל' מחודש שעבר, וזה אינו יודע בעיבורו של חדש, וסבור שהחודש שעבר היה חסר, בן עשרים ותשע ימים, ולפי חשבונו אותו יום שמעידים עליו היה יום ג' בחודש ^[14].

אבל אם זה אומר: בשלשה בחודש, ואחד אומר בחמשה בחודש - עדותן בטילה, כי כיון שיש ביניהם הבדל של שני ימים, הרי הם מכחישים זה את זה, שכן בשני ימים אין אדם טועה.

בזמן המשנה היו מונים את שעות היום בשעות זמניות [ולא יחידות זמן קבועות כמקובל בימינו], דהיינו שהיו מחלקים את היום מהבוקר עד הערב, לשנים עשר חלקים, וכל חלק השנים עשר של היום נקרא "שעה זמנית", מכאן שהיו מונים את השעות של היום מהבוקר עד הערב. והחל מהערב התחיל המנין של שעות הלילה. ושוב לפי חלוקת הלילה לשנים עשר חלקים. נמצא אורך השעה של היום תלוי באורך היום [ששונה בקיץ ובחורף], ואורך השעה של הלילה תלוי באורך הלילה.

אם עד אחד אומר: בשתי שעות - בשעה שניה מתחילת היום היה המעשה. ואחד אומר: בשלש שעות - בשעה שלישית מתחילת היום היה המעשה.

עדותן קיימת, כי עלול אדם לטעות בשעה אחת, ואין כאן הכחשה.

אבל אם עד אחד אומר: בשלש - בשעה שלישית מתחילת היום היה המעשה. ואחד אומר בחמש - בשעה חמישית מתחילת היום, עדותן בטילה, שאין דרכו של אדם לטעות בשעתיים, והרי הם מכחישים זה את זה.

רבי יהודה אומר: עדותן קיימת, כי אף בשעתיים עלול אדם לטעות.

אבל אם עד אחד אומר בחמש - בשעה חמישית מתחילת היום, ואחד אומר בשבע - בשעה שביעית, עדותן בטילה אף לדעת רבי יהודה, לפי שבחמש שעות מתחילה היום חמה עדיין במזרח, שהרי הוא קודם חצות היום, ובשבע שעות מתחילת היום, שהוא לאחר חצות היום, חמה כבר נמצאת במערב, ובשעות אלו אין אדם טועה.

ואחר כך לאחר שמסיימים את בדיקת העד הראשון, מכניסין את העד השני ובודקין אותו כדרך שבדקו את העד הראשון, בחקירות ובבדיקות, וכן בודקים את כל העדים בדרישה וחקירה.

אם נמצאו דבריהם מכוונים שאין סתירה ביניהם, מתחילים הדיינים במשא ומתן, והם פותחין דבריהם בזכות הנידון, שאומרים לו: אם לא עשית דבר זה שהעידו עליך, אל תירא מדבריהם ^[15].

אם אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, רוצה אני להוכיח, שהנידון זכאי. וכל שכן אם אמר, שיש לו ללמד עליו חובה, או שאמר אחד מן התלמידים היושבים בשורות לפני הדיינים ^[16]: יש לי ללמד עליו חובה - יש לי להוכיח כי הנידון חייב, משתקין אותו.

ודבר זה נלמד מהפסוק, ששנינו בברייתא [לעיל לד א]: "אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר [במדבר לה ל]: "ועד אחד לא יענה" - בין לזכות בין לחובה ^[17]. מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר [שם]: "אחד לא יענה בנפש למות"

- למות הוא שאינו עונה, דהיינו לחובה, אבל לזכות עונה".

לכן אם אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות - מעלין אותו למקום מושב הדיינים, ומושיבין אותו ביניהם ^[18], ולא היה אותו תלמיד יורד משם כל היום כולו, ואפילו אין ממש בדבריו, כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו, שאם יורידוהו היום לעין כל, בושה היא לו.

אם יש ממש בדבריו של התלמיד, שמוצאים בהם ראיה של ממש לזכותו של הנידון - שומעין לו ואינו יורד משם לעולם ^[19].

ואפילו הוא הנידון אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, רוצה אני ללמד עלי סנגוריה, שומעין לו.

ובלבד שיש ממש בדבריו, כלומר, בוחנים את דבריו, ואם אמר דברים שיש בהם ממש, מתחשבים עם דעתו ^[20].

וכעת יתבאר כיצד גומרים את הדין בדיני נפשות.

ואם מצאו לו זכות ^[21], אם מצאו הדיינים שהנידון זכאי, פטרוהו בו ביום. ואם לאו, אם לא מצאו לו זכות, מעבירין אותו, דוחים את גמר הדין למחר. כמו ששנינו לעיל [לב א]: "דיני נפשות - גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה".

ומזדווגין זוגות זוגות, כיון שהעבירו את הדין למחר, מיד היו הדיינים מתכנסים שניים שניים או יותר, כדי לעיין בדינו, היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל אותו היום שנשאו ונתנו בדינו. ונושאין ונותנין כל הלילה, כל אחד לבדו, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין, וממשיכים שוב במשא ומתן.

המזכה אומר: אני מזכה, אתמול אמרתי שאני מזכה את הנידון, ומזכה אני במקומי, ועדיין אני עומד בדעתי, [ועל כרחו צריך לומר כן, כיון שאינו יכול לחזור בו לחייב, כמו שיתבאר].

והמחייב אם לא מצא לו זכות במשך הלילה, אומר: אני מחייב, אתמול אמרתי שאני מחייב את הנידון, ומחייב אני במקומי, ועדיין אני עומד בדעתי.

המלמד חובה, מי שהיה אתמול מלמד חובה על הנידון, אם מצא זכות במשך הלילה, יכול היום לחזור בו להיות מלמד זכות. אבל המלמד זכות - אינו יכול לחזור וללמד חובה בשעת המשא ומתן, [אבל בגמר הדין יכול הוא לחזור וללמד חובה כמבואר לעיל לד א].

אם הדיינים טעו בדבר ושכחו דבר שאמרו אתמול, שני סופרי הדיינין שהיו כותבים את דברי המזכים ודברי המחייבים ^[22] מזכירין אותו.

אם מצאו לו זכות, אם המחייבים שינו את דעתם לזכותו של הנידון, פטרוהו - הודיעו לו שהוא זכאי.

ואם לאו, אם המחייבים לא שינו את דעתם, עומדים למנין - מונים את הדיעות.

אם יש שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, שיש רוב של אחד לזכותו - זכאי, כי אף רוב של אחד מכריע לזכות.

ואם היו שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, שיש רוב של אחד לחובה, והרי למדנו לעיל [לב א] שאין מכריעין בנפשות לחובה ברוב של אחד.

ואפילו היו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר איני יודע, ואין הכרעה, ואפילו עשרים ושנים דיינים מתוך עשרים ושלשה מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע, הרי אותו אחד שאינו יודע נחשב כאילו אינו יושב בדין. נמצא שאין כאן אלא בית דין של עשרים ושנים, והלכה היא שאין דנין דיני נפשות, לא לזכות ולא לחוב, בפחות מעשרים ושלושה דיינים ^[23].

בכל המקרים הללו, יוסיפו הדיינין, עוד דיינים לדון בדין.

וכמה מוסיפין - שנים שנים, מוסיפים שני דיינים ^[24], ואם גם אלה נחלקו בדעותיהם ואין הכרעה לא לטובה ברוב של אחד ולא לרעה ברוב של שניים, מוסיפים עוד שניים, עד שבעים ואחד ^[25].

ואם בבית דין זה של שבעים ואחד, שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין, הרי הוא זכאי, שהרי יש רוב של אחד לזכותו.

ואם היו שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין, שאין כאן אלא רוב של אחד לחובה, דנין אלו כנגד אלו, מתווכחים הדיינים ביניהם, עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין, עד שאחד המחייבים ישוכנע ויצטרף למזכים, ויוכרע הדין ברוב של אחד לזכותו של הנידון.

והוא הדין להיפך, אם אחד מן המזכים חוזר בו ועובר לצד המחייבים, שהרי בגמר הדין אף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה, כמבואר בגמרא לעיל [לד א], מכריעים את הדין לחובת הנידון. [ומה שהמשנה לא נקטה אפשרות זו של הכרעה לחובה, לפי שהתנא מחזר על הזכות].

גמרא:

מנא הני מילי? מהיכן אנו לומדים שצריכים לחקור את העדים שבע חקירות?

אמר רב יהודה: דאמר קרא גבי עיר הנידחת [דברים יג, טו]: "א. ודרשת ב. וחקרת ג. ושאלת היטב ^[26], והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך", הרי כאן שלש חקירות. ואומר גבי יחיד העובד עבודה זרה [דברים יז, ד]: "והוגד לך ושמעת א. ודרשת ב. היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל", הרי כאן שתי חקירות נוספות, [כי המילה "ודרשת" גם בלא "היטב" משמעותה דרישה מעולה, אם כן "היטב" באה להוסיף חקירה נוספת]. ואומר גבי עדים זוממים [דברים יט, יח]: "א. ודרשו השופטים ב. היטב, והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו", הכתוב מזהיר לדרוש היטב את העדים האחרונים המזימים את הראשונים, הרי כאן שתי חקירות נוספות, סך הכל - שבע חקירות.

הערות

^[1] הרמב"ם [יסודי התורה ז ז] כתב: "נצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן". ומה שמצריכים לדרוש ולחקור את העדים אף על פי שיש להם חזקת כשרות, כתב בספר אבני שהם [כלל כב אות ז] בשם הרמב"ן, שאם אנו דנים על אדם פרטי אנחנו אומרים שהוא מן הרוב הכשרים ולא חוששים למיעוט, אבל כשחז"ל תיקנו תקנה בשביל העולם, התחשבו עם המציאות שיש בעולם מיעוט שאינם כשרים. וכמו שכתב התוספות בשבועות [מו ב ד"ה וספרא דאגדתא], שאין אנו מתחשבים עם החזקה שהאנשים בחזקת שאינם גנבים, כאשר אין אנו אומרים על אנשים מסוימים שהם גנבים, אלא שהגנבים גנבום, שהרי יש כמה גנבים בעולם.

^[2] בחידושי הרי"ם [חו"מ קיט ד] הקשה שהרי "בדיקות" לחוד ו"חקירות" לחוד, כמו שיתבאר בהמשך המשנה, ומדוע המשנה כתבה תחילה לשון "בדיקות" וסיימה בלשון "חקירות", היה לה גם להתחיל "היו חוקרים אותם בשבע חקירות", וכלשון הפסוק [דברים יג טו]: "וחקרת". וצריך לומר שלשון "בדיקות" הוא לשון כללי, ולאחר מכן באה המשנה ופירטה את ה"חקירות", ה"דרישות" וה"בדיקות".

^[3] כל שנת החמישים היא שנת יובל, ובין יובל ליובל מונים שבע שמיטות "שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים" [ויקרא כה ח], וכל שמיטה - היינו כל שבע שנים, נקראת "שבוע".

^[4] המנחת חינוך [מצוה תסג] הקשה, כיצד אפשר לחקור את העדים באיזה שמיטה ביובל היה, כי אמנם בבית ראשון - שאז מנו עדיין את היובלות, העדים היו יודעים את מנין השמיטה ביובל, אבל בבית שני שלא היו מונים כלל יובלות והיו דנים דיני נפשות, וכן בדיני קנסות ומלקות שדנו כל זמן שהיו דיינים סמוכים, וגם בזמנינו בדין מרומה שצריך חקירה ודרישה, כיצד ידעו העדים באיזה יובל הם, כדי לדעת באיזה שמיטה ביובל הם נמצאים, ויצטרכו לחשב את היובלות מעת שהחלו למנות. וזה דבר שאינו מסתבר. ופירש, כי באמת לא מבואר בתורה מה הן החקירות, אלא התורה אמרה שצריך עדות שאתה יכול להזימה, שעל ידי זה מתיראים העדים לשקר, וחז"ל הם שקבעו את ז' החקירות שההזמה תלויה בהם, ובמקום שאי אפשר לחקור את העדים בחלק מהחקירות, די אם חוקרים אותם בחקירות שיוכלו לבוא לידי הזמה, ולא הקפידה תורה יותר מזה, ובזמנינו, אם העד אומר: בשנה זו וזו ליצירה כמו שאנו מונים כאן, בחודש פלוני וכו' שעל ידי זה יכול לבא לידי הזמה, די בכך.

^[5] שאלה זו לפעמים היא גם "בדיקה", כי אולי עברה בינתיים שנת השמיטה והושמט החוב ואין כאן תביעה כלל. מרגליות הים.

^[6] כתב היד רמה, אף על פי ששאלו את העד באיזה תאריך בחודש, עדיין היא עדות שאי אתה יכול להזימה, כי שמא העד טועה בעיבורו של חודש שעבר ופוחת יום או מוסיף יום, לכן צריך העד לומר באיזה יום בשבוע היה.

^[7] בחידושי הר"ן הביא: כתב הר"ז הלוי, שבע חקירות אלו עושים כשבאים לבדוק כל אחד ואחד מן העדים קודם שהחל לדבר, כדי להחמיר עליו את העדות, כדעת רבי שמעון בן אלעזר לקמן. אבל אם התחיל את עדותו לומר: בשנה זו אירע המעשה, או אשתקד, אינו צריך לחזור ולפרש באיזה שנה בשמיטה, ובאיזה שמיטה ביובל, כי כיון שאמר שנה זו הרי פירש באיזה שנה היה, אף על פי שאינו יודע מנין שנה זו לשמיטה, וכן אם אמר: בחודש זה אירע המעשה, אינו צריך לומר באיזה שנה, ואף על פי שאינו יודע את שם החודש אין עדותו נפסלת בכך. וכן אם אמר אתמול או יום שלפניו היה, ואינו יודע כמה ימים עברו מתחילת החודש אין עדותו נפסלת ואינו צריך לפרש יותר אלא רק באיזה שעה ובאיזה מקום היה. ולא הוצרכו לפרש כל אלו החקירות אלא כשאומר לפני זמן מרובה, שאף על פי שאמר באותה שבוע ביובל, עדיין אין אנו יודעים באיזה שנה בשמיטה, או באיזה חודש בשנה ובכמה בחודש עד שיפרש. ומוסיף הר"ז הלוי, אם אמר שיודע את התאריך בחודש אבל אינו זוכר את היום בשבוע, אין עדותו נפסלת בכך, אבל אם אמר, יודע אני באיזה יום בשבוע היה אבל איני יודע את התאריך בחדש, עדותו פסולה, כיון שלא בירר את הזמן היטב, שהרי יש ארבע שבתות בחדש אחד, ואין אנו יודעים באיזה שבוע מהחדש היה המעשה. ועדים שהיו עמהם ביום ראשון באחד משבועות החדש לא יוכלו להזימם, רק אם יעידו שכל ימי הראשון של אותו חודש היו עמהם במקום אחר, וכיון שכך, נחשבת העדות, עדות שאי אתה יכול להזימה. אבל אם העד אומר את התאריך בחודש, אנחנו יכולים לחשב לבד באיזה שבוע ובאיזה יום בשבוע אירע המעשה, ויכולים להזימם בכך. עד כאן דברי הר"ז הלוי. ומביא הר"ן כי ה"ר דוד ז"ל חולק וסובר כי אפילו אם אמרו העדים את התאריך בחדש, אנו צריכים לשאול אותם באיזה יום בשבוע היה, שהרי המשנה בהמשך הכשירה בעד אחד אומר בב' בחודש היה ועד אחד אומר בג' בחודש היה, מפני שאחד מן העדים יודע שהחדש הקודם היה ל' יום, והשני חושב שחודש קודם היה רק כ"ט יום, ולפיכך יש לשאול את העדים באיזה יום בשבוע, שאם הם מכוונים בו, אנו תולים שאחד מן העדים טעה בעיבורו של חדש קודם, אבל אם העדים אינם מכוונים באיזה יום בשבוע, עדותם בטלה, כי רואים שהם לא טעו רק בעיבורו של חדש קודם.

^[8] כתב המאירי [ע' קעב] כי אפילו במקום שהרוב ישראל, אין דנים כן מאומד. וברמב"ם וברבינו חננאל פירשו, שאף לגבי הרוצח, או כל נידון אחר, שואלים את העדים אם הם מכירים אותו.

^[9] בספר קול סופר כתב כי המשנה הדגישה שצריך להתרות בנידון בלשון נוכח, ואם התרו העדים ואמרו: אנחנו מתרים כל מי שיעשה עבירה זו יומת, והוא משיב אף על פי כן ועושה, אין זו התראה, אלא צריכים להגיד לו בנוכח, דע אם תעשה עבירה זו תומת במיתה זו משום שעברת על לאו זה, וזהו שנקטו במשנה: "התראתם בו".

^[10] לפי הרמב"ם [הלכות סנהדרין יב א-ג] שתי השאלות הללו: אם מכירים את האדם שמעידים עליו, ואם התרו בו, שואלים את העדים קודם שמאיימים הדיינים עליהם. ובפירוש המשניות [שעם המקור בערבית - ברלין תרס"ד] כתב, כי שאלות אלו אינם מכלל החקירות והדרישות, אלא הם מעיקר העדות.

^[11] הרמב"ם והמאירי מפרשים, כי השאלות הללו, אף הן בכלל החקירות והדרישות, שהן עיקר העדות. ובחידושי הר"ן הביא את דעת הר"ז הלוי, כי השאלות: מכירים אתם אותו? התריתם בו? הם עיקר העדות. אבל השאלות גבי עובד עבודה זרה: את מי עבד? ובמה עבדו? הם בכלל ה"בדיקות", ואם אמר אחד מהם איני זוכר את מי עבד ובמה עבד, אבל יודע אני בודאי שעבד עבודה זרה, עדותן קיימת. וכן סובר רש"י, שהואיל ואין ההזמה תלויה בהן, אין השאלות הללו בכלל החקירות. והקשה בבני שמואל על דברי רש"י כי מדבריו משמע, שכל שאינו מן "החקירות" הרי הוא מן "הבדיקות" שאינו מעיקר העדות. וקשה כיצד כתוב במשנה: אמר אחד איני יודע בבדיקות עדותן קיימת, והרי אם אמר העד שאינו מכיר את ההורג או שאמר שאינו יודע אם התרה בו או לא, ודאי עדותן בטלה. וביד דוד מיישב, כי אפשר שרש"י סובר כמו הר"ז הלוי שהשאלות הללו הם גוף העדות ואינו שייך לא מהחקירות ולא מהבדיקות, וכן הקשה הראב"ן [סימן עה] ותירץ, שהשאלות הללו אינם לא מה"חקירות" ולא מה"בדיקות".

^[12] רבן יוחנן בן זכאי היה עוד באותה שעה תלמיד היושב לפני רבו הלל הזקן, ולא היו קוראים אותו אלא "בן זכאי" בלבד. עיין בגמרא לקמן מא ב.

^[13] ולגבי השאלות בעיקר המעשה, לדעת הרמב"ם והמאירי, אף על פי שאין ההזמה תלויה בהן, מכל מקום עיקר העדות הן, ובהן יתחייב או יפטר, ולפיכך אם אחד אומר: איני יודע, עדותן בטלה.

^[14] התומים [לג יג] חקר, האם שני העדים יכולים לומר ששניהם טעו בעיבור החודש.

^[15] כן מבואר בגמרא לעיל [לב ב] וכן מובא במפרשים.

^[16] עיין לעיל דף לז א.

^[17] רמב"ם עדות ה ח.

^[18] המאירי [לדף לז א עמוד קסו] כתב, כי שלש שורות של תלמידים ישבו רק לפני סנהדרין קטנה של כ"ג כי לפעמים צריכים להוסיף בדיינים, ואם אחד מאלו התלמידים אמר חידוש ונימוק לזכות מעלים אותו ומושיבים אותו בין חברי הבית דין ונמנה עמהם להכרעה, אבל בישיבות בית הדין הגדול לא הוצרכו לשורות של תלמידים לפניהם שלא היו מוסיפים על שבעים ואחד הדיינים, וכתב הרמב"ם [סנהדרין ט ג] שבבית דין הגדול, רק שומעים את דברי המזכה וחברי בית הדין הגדול דנים אלו כנגד אלו עד שיהיו מהם רוב לזכות או לחובה.

^[19] לפי המאירי, אינו יורד משם כל זמן שאותו ענין לפניהם, שלא גמרוהו. והוא מצטרף להשלים לרוב המזכים.

^[20] המאירי [עמוד קעט] כתב, כי הנידון מצטרף להשלים את רוב המזכים, ואף על פי שבעדים אנו נמנעים מכך, מפני שהם נוגעים בדבר, וכל שכן כלפיו לכאורה היה עלינו להמנע מלצרף דעתו, בכל זאת אין אנו חוששים לכך במשא ומתן, שהרי אנו מתכוונים בטעמו אם יש בו ממש אם לאו, וכולם יודעים שהוא עצמו נוגע בדבר, ולא יבואו להמשך אחר דבריו אלא אם כן יש בידו טעם נכון, מה שאין כן בעד, יש לחשוש שמא לא ירגישו בנגיעת עדותו ויבואו להמשך אחר דבריו. אבל הרש"ש כתב, כי פשוט שהנידון אינו מן המנין, רק שומעים את דבריו אולי יישרו בעיני הדיינים או מקצתם, וכן מתבאר בירושלמי [ה"ה], וברמב"ן. וכתב להגיה בדברי הרמב"ם [סנהדרין י ח], כי מה שכתב גבי הנדון שעולה למנין, צריך להעבירו לעיל גבי התלמידים. [ולכאורה הרש"ש לא ראה את דברי המאירי שכתב במפורש, כדברי הרמב"ם המופיעים אצלנו].

^[21] בקול סופר העיר, שהמשנה הדגישה בזה שרק אם מצאו לו זכות פטרוהו, אבל כשלא מצאו לו זכות, ורק שלא היתה התראה כדין, כגון שלא קיבל עליו וכדומה, הגם שלא המיתו אותו אבל על כל פנים לא פטרוהו, אלא הכניסוהו לכיפה, כמבואר לקמן [פא ב].

^[22] כמבואר לעיל לו ב.

^[23] השו"ע [חו"מ יג ז] כתב: אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם, בין בדין בין בפשרה, ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב, ונסתלק אחד מהם ואינו אומר דעתו, או שאומר: איני יודע, אפילו הסכימו התשעה כולם לדעת אחת אינו כלום. וכתב בשו"ת אהלי אהרן [ח"א סי' מא] כי הוא הדין כאן, כיון שישבו על דעת כ"ג דיינים, אם נחסר אחר כך אחד מהם, צריך להשלים את המנין.

^[24] כאשר אחד מן הדיינים אומר איני יודע, מוסיפים שני דיינים, אבל אם מת אחד הדיינים מוסיפים דיין אחד, וכן פירש רש"י לעיל [לז א], וכן נקט הרמב"ם [סנהדרין א ח] וז"ל: אם נחלקו הסנהדרין והוצרכו לסמוך אחד להוסיף על מניינן סומכין מן הראשונה גדול שבה והראשון שבשורה שנייה בא ויושב בסוף שורה הראשונה כדי למלאות חסרונה והראשון שבשלישית בא ויושב בסוף שורה שנייה, ובוררין להן אחד משאר הקהל ומושיבין אותו בסוף שורה שלישית, וכן אם צרכו לסמוך שני או שלישי על הסדר הזה הם עושים. ע"כ.

^[25] כשהוסיפו דיינים, ומה גם בהוספה מרובה על העיקר, לכאורה צריכים קבלת עדים מחדש, כי כיצד ידונו האחרונים מבלי שישמעו בעצמם מפי העדים. ואולי משום שהוסיפו דיינים מהתלמידים היושבים בשלשת השורות שלפניהם, אם כן נתקבלה כבר העדות בפניהם, הגם שלא היו דיינים בשעת קבלת העדות. מרגליות הים.

^[26] "ושאלת היטב" נחשבת חקירה אחת, לפי ש"ושאלת" בלא "היטב" אין משמעותה חקירה. רש"י.

א משנה היו בודקין אותן את העדים בשבע חקירות, והן: באיזו שבוע, כלומר, באיזה מחזור של שנות שמיטה היה הדבר (שכן בתוך חמישים שנות יובל יש שבעה מחזורים כאלה), באיזו שנה ממחזור שנות השמיטה (שהוא בן שבע שנים), באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום בשבוע, באיזה שעה, באיזה מקום. ר' יוסי אומר היו שואלים אותו רק: באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום.

ועוד היו שואלים: מכירין אתם אותו שהוא האיש שעשה אותה עבירה? האם התרתם בו? ואחר כך חוקרים בגוף הענין. אם האשימו אותו שהיה עובד עבודה זרה, שואלים את העדים המעידים על כך את מי עבד, ובמה עבד וכיוצא בו.

ב כל המרבה בבדיקות, כלומר, שאלות לגבי פרטים, הרי זה משובח, שמא על ידי כך יתברר שהעדים משקרים. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, בצבע או בצורה של קצות התאנים כדי למצוא אם יש סתירה בעדויות.

ומסבירים: מה בין חקירות לבדיקות? — בחקירות, אם אחד מהעדים אומר "איני יודע באיזה יום ובאיזו שעה "— הרי עדותן בטילה מיד. בבדיקות, אם אחד אומר "איני יודע", ואפילו אם שנים אומרים "אין אנו יודעין" — עדיין עדותן קיימת ואינה בטילה. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין העדים זה את זה — עדותן בטילה.

אם אחד מהם אומר שהיה הדבר בשנים בחדש ואחד אומר שהיה הדבר בשלשה בחדש — עדותן קיימת ואין זו סתירה מחוייבת, שאפשר לומר שזה יודע בעיבורו של חדש, שיודע שהחודש הקודם היה חודש מלא, בן שלושים יום, ולפי חשבונו אותו יום היה רק שני בחודש, וזה השני אינו יודע בעיבורו של חדש וסבר שהחודש הקודם היה רק בן עשרים ותשעה ימים, ולפי חשבונו היה זה כבר בשלישי בחודש.

אמנם אם זה אומר בשלשה בחודש ואחד אומר בחמשה — עדותן בטילה, לפי שהבדל זמנים כזה אינו נובע מטעות.

וכן אם אחד אומר בשתי שעות, שבשעה השניה ביום היה הדבר, ואחד אומר בשלש שעות — עדותן קיימת, שאדם יכול לטעות בהערכת שעות היום. ואולם אם אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש — עדותן בטילה.

ר' יהודה אומר: אף כאן עדותן קיימת, משום שאפשר לטעות גם בשתי שעות. ואולם אם אחד אומר בחמש, כלומר, בשעה החמישית משעות היום היה הדבר, ואחד אומר בשבע — עדותן בטילה, כי כאן ההבדל ניכר לכל, שבחמש שעות החמה עדיין בצד מזרח ובשבע החמה כבר במערב, ואי אפשר לטעות.

ג ואחר כך, כלומר, לאחר ששאלו את העד הראשון לעצמו, מכניסין את העד השני ובודקין אותו, אם נמצאו דבריהם של העדים מכוונים שמתאימים זה לזה, מתחילים לשאת ולתת בדבר, ומתחילה פותחין בזכות, שתחילה אומרים דברים שהם לזכותו של הנאשם. אם אמר אחד מן העדים: יש לי דברים לומר עליו ואשר עשויים ללמד עליו זכות, או אמר אחד מן התלמידים היושבים לפני החכמים: יש לי דברים לומר עליו ואשר עלולים ללמד עליו חובה — משתקין אותו, שאין רשאים לעשות כן. ואולם אם אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות — מעלין אותו למושב הסנהדרין ומושיבין אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו, אלא יושב ונושא ונותן עמם.

אם יש ממש בדבריו של אותו תלמיד — שומעין לו. ואפילו הוא, הנאשם, אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות — שומעין לו, ובלבד שיש ממש בדבריו, כלומר, טענה שיש בה טעם.

ד ואם מצאו לו זכות תוך כדי הדיון, שהסכימו כולם או רובם לזכות זו — פטרוהו, ואם לאו [לא], שרובם אינם מסכימים לזכותו — מעבירין אותו הדין למחר, ואז מזדווגין זוגות זוגות, כלומר, דנים בדבר שנים שנים. היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית הדין, ואז דנים שוב בדעות הדיינים.

המזכה אומר: אני מזכה הייתי, ומזכה אני במקומי, כלומר, עומד אני בדברי לזכות. והמחייב אומר: אני מחייב, ומחייב אני במקומי. המלמד חובה יכול אחר כך לחזור בו ויהיה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. טעו בדבר, שאחד הדיינים שינה דעתו ושכח מה שאמר, שני סופרי הדיינין שרשמו דבריהם תחילה מזכירין אותו. אם מצאו לו זכות על דעת כולם — פטרוהו, ואם לאו [לא] היתה דעת הכל לזכות — עומדין למנין (הצבעה). אם היו שנים עשר דיינים מזכין ואחד עשר מחייבין — הרי הוא זכאי.

שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, ואפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר "איני יודע", ואפילו יתר על כן עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר "איני יודע", הרי זה שאמר שאינו יודע כאילו לא היה בבית הדין, ויוסיפו הדיינין למניינם דיינים נוספים וכן הלאה עד שיגיעו להכרעה גמורה. וכמה מוסיפין? — שנים שנים בכל פעם שלא הגיעו להכרעה, עד שמגיעים לשבעים ואחד דיינים, ויותר אין מוסיפים, ואז אם

שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין — זכאי. שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין — דנין עדיין אלו כנגד אלו, עד שיראה (יקבל) אחד מן המחייבין דברי המזכין, שהרי אין דנים למיתה ברוב של קול אחד.

ה גמרא על האמור במשנה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שעושים שבע חקירות? אמר רב יהודה: שאמר קרא [הכתוב] בענין עיר הנדחת: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך" (דברים יג, טו), ואומר בענין עובד עבודה זרה: "והגד לך ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל" (דברים יז, ד), ואומר בדין עדים זוממים: "ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו" (דברים יט, יח), הרי שבע חקירות (ודרשת וחקרת היטב, ודרשת היטב, ודרשו היטב) רמוזות במקראות אלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The court would examine the witnesses in capital cases with seven interrogations, i.e., interrogatory questions, and they are: In which seven-year period, that is, in which cycle of seven years within a jubilee did the event occur; in which year of the Sabbatical cycle did the event occur; in which month did the event occur; on which day of the month did the event occur; on which day of the week did the event occur; at which hour did the event occur; and in what place did the event occur. Rabbi Yosei says: The court would examine the witnesses with only three interrogations: On which day did the event occur, at which hour, and in what place.

They would also ask: Do you recognize him as the man who committed the transgression? Did you warn him? They would then ask the witnesses about the particulars of the incident. For example, in the case of one who is an accused idol worshipper, they ask the witnesses: Whom, i.e., which idol, did he worship, and in what manner did he worship it, and so on.

With regard to all judges who increase the number of examinations, i.e., who add questions about the details of the event, this is praiseworthy, as this may clarify that the witnesses are lying. An incident occurred and ben Zakkai examined the witnesses by questioning them about the color and shape of the stems of figs in order to unearth a contradiction between the witnesses.

The mishna explains: What is the difference between interrogations and examinations? With regard to interrogations, if one of the witnesses says: I do not know the answer, their testimony is void immediately. With regard to examinations, if one says: I do not know the answer, and even if two say: We do not know the answer, their testimony still stands. Both with regard to interrogations and examinations, at a time when the witnesses contradict one another, their testimony is void.

The mishna clarifies: If one witness says the event occurred on the second of the month, and one witness says that the event occurred on the third of the month, this is not regarded as a contradiction and their testimony stands, since it is possible to say that this witness knows of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the second of the month, and that witness does not know of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the third of the month. Their testimony is not considered incongruent.

By contrast, if this witness says the event occurred on the third of the month and one witness says the event occurred on the fifth of the month, their testimony is void, as this disparity cannot be attributed to a mere error. Therefore, their testimony is not congruent.

Similarly, if one witness says that the event occurred at two hours, i.e., the second hour of the day from sunrise, and one witness says that the event occurred at three hours, their testimony stands, as one could reasonably err this amount in estimating the hour of the day. By contrast, if one says that the event occurred at three hours, and one says that the event occurred at five hours, their testimony is void.

Rabbi Yehuda says: Also in this case their testimony stands, as one could reasonably err concerning even this length of time. Rabbi Yehuda adds: But if one says that the event occurred at five hours, and one says that the event occurred at seven hours, their testimony is void. Here the difference is recognizable to all, since at five hours the sun is in the east and at seven the sun is in the west, and one could not err concerning this. Therefore, their testimony is not congruent.

The mishna continues: And afterward, after the court examines the first witness, they bring in the second witness and examine him. If the statements of the witnesses are found to be congruent, the court begins to deliberate the matter. They open the deliberations with an appeal to anyone who can find a reason to acquit the accused. If one of the witnesses said: I can teach a reason to acquit him, or if one of the students sitting before the judges said: I can teach a reason to deem him liable, the judges silence him, i.e., both the witness and the student. The reason is that these people are not allowed to offer information such as this. But if one of the students said: I can to teach a reason to acquit him, they raise him to the seat of the court and seat him among them, and he would not descend from there the entire day, but would sit and participate in their deliberations.

If the statement of that student has substance, the court listens to him. And if even the accused says: I can teach a reason to acquit me, the court listens to him and considers his statement, provided that his statement has substance.

And if the court found it fit to acquit him during the deliberations, as all or a majority of the judges agreed to acquit him, they excuse him. But if a majority does not find it fit to acquit him, they delay his verdict to the following day, and they then assign pairs of judges to discuss the matter with each other. They would minimize their food intake and they would not drink wine all day. And they would deliberate all night, and the following day they would arise early and come to court and then vote again and tally the votes of the judges.

One who yesterday was of the opinion to acquit the defendant says: I said to acquit, and I acquit in my place, i.e., I stand by my statement to acquit. And one who yesterday was of the opinion to deem him liable says: I said to deem him liable, and I deem him liable in my place. One who yesterday taught a reason to deem him liable may then teach a reason to acquit, but one who yesterday taught a reason to acquit may not then teach a reason to deem him liable. If they erred in the matter, as one of the judges forgot what he had said the previous day, two judges’ scribes, who recorded the statements of the judges, remind him. If the court then found it fit to acquit him unanimously, they excuse him, and if not all of the judges determine to acquit, they stand to count the vote. If twelve judges vote to acquit him and eleven judges deem him liable, he is acquitted.

The mishna continues: In a case where twelve judges deem him liable and eleven judges acquit; or even if eleven judges acquit and eleven deem him liable and one judge says: I do not know; or even if twenty-two judges acquit or deem him liable and one judge says: I do not know, the judge who said he does not know is disregarded, and the judges add additional judges to the court until they reach a definitive ruling. And how many judges do they add? They add pairs of two judges each time they do not reach a ruling until there are seventy-one judges, but no more than that.

At that point, if thirty-six judges acquit and thirty-five judges deem him liable, he is acquitted. If thirty-six judges deem him liable and thirty-five judges acquit, they continue to deliberate the matter, these judges against those judges, until one of those who deems him liable sees the validity of the statements of those who acquit and changes his position, as the court does not condemn a defendant to death by a majority of one judge.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source for these seven interrogations? Rav Yehuda says: It is as the verse states with regard to an idolatrous city: “And you shall inquire, and investigate, and ask diligently” (Deuteronomy 13:15); and it states with regard to one who worships idols: “If it be told to you and you have heard it and inquired diligently” (Deuteronomy 17:4); and it states with regard to conspiring witnesses: “And the judges shall inquire diligently” (Deuteronomy 19:18). Taken together, there are seven interrogations alluded to in these verses by each instance of the terms inquire, investigate, and diligently.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היו בודקין אותו בשבע חקירות באיזה שבוע כו' מנא הני מילי ואמרינן כדכתיב בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב ובעובדי ע"ז כתיב והוגד לך ושמעת ודרשת היטב ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב הרי שבע חקירות ואימא בעובד ע"ז שלש ובעיר הנדחת שלש ובעדים זוממין אחת כמו החשבון שכתב בכל

היו בודקין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי שבמסכתא שהוא בא לבאר הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות הן בחקירת העדים הן בענין הדיינים וכיצד בודקין וחוקרין אותם בדיני נפשות וגומרין את הדין על פי עדותם ושזה החלק הותחל באורו בפרק רביעי ולא נשלם גם בהצטרף עמו זה הפרק רק בהצטרף עמהם קצת הששי ואמנם בא זה הפרק בענין חקירת העדים ובדיקתם והנהגת הדיינין אחר שמצאו דבריהם מכוונים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר על איזה צד חוקרין ובודקין אותם ומה בין חקירות לבדיקות ואם נמצאת הכחשה ביניהם על איזה צד עדותם בטלה אף בבדיקות ועל איזה צד עדותן קיימת אף בחקירות השני כשנמצאו דבריהם מכוונים על איזה צד נושאין ונותנין בדינו ואם לא היתה במחלקתם הכרעה המספקת לחובה על איזה צד מוסיפין ועד כמה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר היו בודקין וכו' והוא חוזר למה שביארנו בפרק הקודם שהיו מאיימין אותם דרך כלל קודם שיתחילו בדרישה וחקירה ואם אחר שאיימו אותם דרך כלל עמדו בדבריהם היו מתחילין בדרישה וחקירה שעליה באה משנה זו והוא שמכניסין גדול שבהם והיו בודקין אותו בשבע חקירות והם א' באיזה שבוע של יובל ב' באיזו שנה של שבוע ג' באיזה חדש של שנה ד' בכמה בחדש ה' באיזה יום ואע"פ שמשאמרו בכמה בחדש היה לנו לידע היום מתוך דבריהם שואלין להם איזה יום של אותה שבת שהרי חקירות אלו כלן להביאן לידי הזמה ושמא המזימים יתבוננו בהזכרת יום יותר מבהזכרת בכמה ימים בחדש ו' באיזו שעה של יום ז' באיזה מקום ודברים אלו כלם הם דברים שהזמה תלויה בהם ומתוך כך שואלין אותם ר' יוסי אומר שאין חוקרין אותו אלא בשלש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום שרוב העדיות הם נעשות בקירוב זמן לעבירה ואין צורך בשאלת שבוע ושנה וחדש ולדעת חכמים אפילו אמרו אמש הרגו או עכשיו הרגו שואלין להן כל אלו והלכה כחכמים וכן שואלין אותם מכירין אתם אותו ר"ל ההרוג שמא מעובדי האלילים היה ואפילו במקום שרובו ישראל ושהדברים מוכיחים שישראל היה אין דנין כן מאומד ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב נהרג מטבריא לצפורי חזקה ישראל היה אין הלכה כן וכן שואלין אותם התריתם בו וכן התבאר בגמ' ששואלין אותו אם קבל ההתראה אלא שהתיר עצמו למיתה וכן אם המית בתוך כדי דבור:

העובד עבודה זרה את מה עבד ובמה עבד אם פעור או מרקילוס אם בהשתחואה אם בנסוך בזבוח אם בקטור וכן הדין אם העידו בחלול שבת איזו מלאכה עשה וכן בשפיכות דמים במה הרגו אם בסיף אם ברומח וכיוצא באלו ודברים אלו ר"ל שאלות הכרת ההרוג והתראה ועיקר המעשה האיך נעשה אע"פ שאין הזמה תלויה בהם הרי הם מכלל החקירות והם נקראות דרישות שכל שיאמר בהם אחד איני יודע עדותם בטלה שהרי הם בדברים שהם עיקר העדות ובהם יתחייב או יפטר:

ואח"כ הזכיר מין שלישי והוא שאמר כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח והבדיקות הם בדברים שאינם עיקר בעדות ובמעשה כגון מה היה ההורג או ההרוג לבוש יום מעונן היה או יום צח היה וכיוצא באלו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהיו מעידין שתחת התאנה הרגו ושאל על עוקצי התאנים אם גסים אם דקים אם שחורים אם לבנים ואע"פ שבן זכאי לא היה בדיני נפשות שהרי כל ימיו מאה ועשרים ארבעים עסק בפרקמטיא וארבעים למד וארבעים לימד ואותן ארבעים אחרונים מצינו שהיו קצתם אחר החורבן כמו ששנינו משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי וכו' והדבר ידוע שארבעים שנה קודם חורבן גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ובטלו דיני נפשות פי' בגמ' שבדיקה זו בעוד שהוא תלמיד היתה ונעשית על פיו וייחסוה על שמו:

ומה בין חקירות לבדיקות שהחקירות אם אמר אחד מהם איני יודע או שאמרו שניהם אין אנו יודעים עדותם בטלה ובדין זה החקירות והם כוון הזמן והמקום וכן הדרישות והם שאר הדברים שאין הזמה תלויה בהם אלא שהם בעיקר המעשה אבל הבדיקות אם אמר אחד איני יודע או אפילו שניהם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת שמא תאמר א"כ מה הועילו בבדיקות תדע שאם היו מכחישין זה את זה אפילו בבדיקות כגון זה אומר שחורים היה לובש וזה אומר לבנים היה לובש עדותן בטלה בדיני נפשות ונמצא חלוק שבין דרישות לחקירות שהחקירות אם הוזמו יתחייבו ואם הוכחשו עדותן בטלה ופטורין והדרישות אין צד הזמה תלויה בהן אלא אם הוכחשו עדותן בטלה ופטורין וכן באמר אחד מהם איני יודע וגדולי המפרשים חולקים לומר שהדרישות כבדיקות ואם אמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת אלא שגדולי המחברים כתבוה כשיטתנו:

ואח"כ הזכיר דברים שאפילו הכחישו זה את זה ואפילו בחקירות עדותן קיימת והוא שאמר אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחודש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע ר"ל שזה שאומר שנים בחדש ידע שהחדש שעבר מלא היה ומ"מ דוקא שהסכימו ביום כגון שזה אמר ברביעי בשבת שני לחדש וזה אומר ברביעי בשבת שלישי לחדש ואין טורחים לשאול לו אם ידע בעבור החדש אם לאו שאחר שמסכימין על היום מן הסתם טועה הוא בעבור החדש ושמא לפעמים יתרחק העדות מן המעשה וישכח ופי' בגמ' דוקא עד חצי החדש אבל אם הכחישו עצמם בזה לאחר חצי החדש כגון שזה אומר בי"ו וזה אומר בי"ז בחדש אע"פ שכוונו יום מימי השבת עדותן בטלה שכבר ידעו הכל אימתי היה ראש חדש אמר אחד בשלשה בחדש ואחד בחמשה עדותן בטלה שאין הטעות מצויה בשני ימים אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שדרך בני אדם לטעות בשעה אחת ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בראשון של פסחים דוקא לקיים עדותם כשלא הוזמו אבל אם באו עדים והזימום אפילו הזימום בשתי השעות ר"ל שנית ושלישית עמנו הייתם אין דנין אותם בהזמה הואיל ולא הושוו בעדותם אלא הוא והם פטורין אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה שאין דרך לטעות כל כך ר' יהודה אומר קיימת שאף בזו הטעות מצוייה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה פירוש אף לר' יהודה שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב ומ"מ מחמש לשש ומשש לשבע אף לרבנן הטעות מצויה שממזרח לאמצע רקיע או מאמצע רקיע למערב כדאי לטעות הוא ויתבאר בגמ' שיש צדדין שאף בשעה אחת יש בה הכחשה כגון זה אומר קודם הינץ החמה וזה אומר בהינץ החמה או לאחר הינץ החמה שדבר זה ניכר הוא לכל וכן הדין אם נחלקו בשקיעתה:

ויתבאר בגמרא בדיני משנה זו שאם היו שם כמה עדים ושנים מהם כיונו עדותם והשאר אמרו אין אנו יודעים אפילו בחקירות מתקיים העדות באותן השנים אבל אם הכחיש אחד מן האחרים את השנים אפילו בבדיקות עדותן בטלה:

זהו באור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פרק חמישי

היו בודקין אותו כו' סליק מאיום וקא מפרש חקירה דהויא בתריה. היו בודקין אותו בשבע חקירות דמתיאן ליה לידי הזמה דכי מסהיד בשעה פלונית וביום פלוני הרג פלוני את הנפש במקום פלוני אתו סהדי ואמרי ליה והלא אותו היום או אותה שעה הייתם עמנו במקום אחר רחוק מזה. באי זה שבוע מן היובל באיזו שנה מן השבוע באיזה חדש מן השנה בכמה בחדש באיזה יום מן השבת ואע"ג דהיינו בכמה בחדש זימנין דמשתלו הנך מזימין ולא ידעי ההוא יומא דהוה האי סהדא גבייהו במקום אחר כמה הוה לירחא וכי אמרי באיזה יום רמו אדעתייהו ומידכרי ואתו ומוזמי להו אי נמי משום דאע"ג דאמר בכמה בחדש עדות שאי אתה יכול להזימה היא כי שמא העד טועה בעיבור החדש ופוחת יום אחד או מוסיף יום אחד לפיכך צריכין לומר בכך וכך לשבת כדי שיבאו לידי הזמה ובאיזו שעה אע"פ שאמרו באיזה יום צריכין לומר באיזה שעה שמא אין שם עדים שיכולין להעיד עמנו הייתם כל אותו היום במקום פלוני רחוק מזה אלא שמעידים עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני רחוק מזה יכולין לומר מעשה שהיה באותו היום היה ולאחר שהיינו עמכם במקום פלוני הלכנו למקום ההורג והנהרג וראינו את המעשה אי נמי קודם לכן ולא קיימא עלייהו הזמה אבל היכי דמסהדי בשעה פלונית יכולין העדים להזימן לאותה שעה ולומר להן והלא אותה שעה עמנו הייתם במקום פלוני ובאיזה מקום והיא עיקר כל החקירות דכולהו לא מייתו להו לידי הזמה אלא על ידי המקום דכי מסהדי הני ביום פלוני הרג פלוני את הנפש במקום פלוני יכלי סהדי לאוזומינהו ולמימר להו והלא אותו היום עמנו הייתם במקום אחר רחוק מזה יתר ממהלך יום אחד אבל היכא דלא קאמרי קמאי במקום פלוני לא אתו לידי הזמה דאי נמי אתו סהדי ואמרי עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני יכלי קמאי למימר להו ומעשה שנעשה באותו מקום (שאינו) [שהיינו] עמכם נעשה. והני מילי דמשילינהו באיזה שבוע כמה בשבוע דוקא היכא דאתו ואמרי הרגו סתמא אבל ודאי היכא דאמר בכך וכך שנים ליובל ושיילינן ליה באיזה שבוע בכמה בשבוע ואמר איני יודע לא מיבטלא סהדותי' דהכי אמרינן גבי אמש הרגו וגבי עכשיו הרגו כדבעינן למימר קמן מכל מקום כי אמר הרגו סתמא רמינן עליה כל הני חקירות ומתני' דקתני גבי חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בחקירות דתליא בהו הזמה קמיירי כגון שעבר לדבר זמן מרובה שנמצא צריך לומר באיזה שבוע ועוד צריך לומר באיזה חדש בשנה ובכמה בחדש ובאיזה יום ובאיזו שעה ואי אינשי חדא מינייהו עדותו בטלה אי נמי חדא חדא כי צריך (לא) [לה] קאמר.

ר' יוסי אומר באיזה יום כו' האי איזה יום דר' יוסי לא דמי לאיזה יום דרבנן דאלו התם קא שיילינן באיזה יום מן השבת ואלו ר' יוסי קא באעי איזה יום סתמא כדי שיתברר הכל ממנו שאם עבר לדבר זמן מועט ואנו שואלין אותו באיזה יום נמצא שצריך לברר באיזה יום משנה זו רצה אומר בכך וכך ימים לשנה או בכך ימים מחדש פלו' ואם עבר זמן מרובה צריך לומר ביום פלו' משנה פלונית וטעמא דר"י מפרש בברייתא לקמן. וכולה מתני' בגמרא מפרש לה.

והני בדיקות דמכירין אתם אותו כו' לאו רבי יוסי בלחוד קתני להו אלא לרבנן נמי מיבעי להו מיהו הני לאו חקירות דאיירי בהו קרא נינהו דכי איירי קרא בחקירות דמתיאן ליה לידי הזמה אבל הני לא מייתו ליה לידי הזמה אלא מגופה דסהדותא נינהו דבעי מידע אי כותי הרג אי ישראל הרג ואי אתרו ביה אל תעבור עבירה שלא תתחייב מיתה פלונית וקיבל עליו התראה דאמר להו על מנת כן אני עושה שנמצא מתיר עצמו למיתה כדמפרש בברייתא לקמן דאי לאו הכי לא מיחייב ובגמרא יליף לה מקראי וכן אעובד ע"ג את מה עבד לפעור או למרקוליס ובמה עבד בזבוח או בקטור או בניסוך או בהשתחואה כדמפרש לה בברייתא דאי לא פלח בחד מהני אע"ג דעבד גיפוף ונישוק וכיוצא בהן היכא דאין דרך עבודתן בכך לא מיחייב כדמיברר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס':) והא דקתני לקמן גבי בדיקות אפי' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת לאו אבדיקות כי הני קתני אלא אבדיקות דעלמא דומיא דעוקצי תאנים כגון כליו שחורים וכליו לבנים וכיוצא בהן אבל בדיקות כי הני דלעיל אפי' אחד אומר איני יודע עדותן בטלה:

ודייקינן בגמרא מנא הני מילי דבעינן שבע חקירות בדיני נפשות אמר רב יהודה אמר קרא בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב מסתברא דכי קא חשיב גמרא שבעה היטב נמי קא חשיב ממנינא לבד מהיטב דעיר הנדחת דכתיב גבי ושאלת דהיטב פירושא דשאלת הוא דאי לאו דכתיב ביה היטב לא הוה משמע לשון חקירה הא כיצד ודרשת וחקרת ושאלת היטב הא תלתא יחידים דע"ג דכתיב ודרשת הא חד והיטב הא תרי ותלתא דעיר הנדחת הא חמשה דאלו והוגד לך ושמעת דיחידים לאו לשון חקירה הוא ותרי דעדים זוממין שהצריך הכתוב לחקור את המזימין דכתיב ודרשו השופטים וכתיב היטב הא שבעה:

בפירש"י בד"ה באיזו יום כו' אע"פ שאמרו בכך וכך בחודש אעפ"כ שואלין להם באיזו יום כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וא"א אפילו כו' אם יאמרו העדים בג' בחדש היה המעשה ויבואו המזימין הלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולין לומר טעינו בעיבורא כו' ומש"ה צריכין לומר באיזה יום עכ"ל דבריו תמוהים הם דא"כ אמאי חשיב בכמה בחודש מן ז' החקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעיבורא דירחא כדאמרי' לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה"ט כיון דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע"כ דמיירו הכא באתו לידי הזמה על כמה בחודש וכגון דיהבינן להו כולהו טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא עמנו הייתם דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דכה"ג אמרינן בפרק קמא דפסחים לרבא בטעות דשעות דיהבינן להו כולה טעותא א"נ דאיירי הכא אחר רובו של חדש דשוב לא יכול לומר טעיתי בעיבורא דירחא כדאמרינן לקמן ואפשר דמשום זה דקדק רש"י לפרש בכמה בחודש בעשרים או בכ"ה כו' עכ"ל דאז הוי בכמה בחודש שפיר מן החקירות דאתי לידי הזמה דלא יוכל לומר טעיתי בעיבורא דירחא ועוד נ"ל דאין לנו לומר דטעו בעיבורא דירחא אלא בב' עדים שא' אומר בב' שעות ואחד אומר בג' כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה אנו תולין שא' מהן טעה בעיבורא דירחא אבל בכת א' שאומרת בב' שעות אין אנו תולין שטעו בעיבורא דירחא ונעשה בג' כיון שאין כאן מי שמעיד על מעשה הזה שנעשה בג' וזה נ"ל ברור ומוכח מדברי התוספות שכתבו בפרק קמא דפסחים על קושיית רש"י דהכא דלכך שיילינהו באיזה יום דנ"מ לאחד אומר בב' וא' אומר בג' דה"ל עדות מוכחשת אי לאו דקמכווני ליום א' דאז תלינן דא' מהן טעה בעיבורא דירחא משמע מדבריהם דבכת א' שהעידו שהיה בב' ליכא נ"מ ובלאו דמכווני ליום אחד אינן יכולין לומר טעינו בעיבורא דירחא ודו"ק:

תוס' בד"ה שבחמשה חמה במזרח כו' אדם טועה חצי שעה ותלינן טעות כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י בד"ה באיזו יום כו' ואין מעלין על לבן כו'. נ"ב ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן להזימן לא יוכלו להזימן אם יאמרו העדים בג' בחדש היה המעשה ויבואו המזימין הלא בג' בחודש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ביום א' או לפניו היה המעשה או לאחריו ובודאי הם פטורים באותה הטענה דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא כדלקמן ומשום הכי צריכין לומר באיזה יום וק"ל. והתוספות פרק קמא דפסחים דף י"ב ע"ש תירצו עוד תירוצים (עיין במהרש"א):

בד"ה המזכה כו' אני במקומי הס"ד:

במשנה בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה. וכ' הרמב"ם בחבורו בפ"ב מהל' עדות ה"ג דאפילו אחד הכחיש את שנים. ולכאורה יפלא דהא אפי' אם היה מכחישן לגמרי אין דבריו ש"א במקום שנים. ואולי דהכא גרע דכיון דגם הוא מודה בגוף הענין א"כ הוה עד כמוהם והואיל דהוא מוכחש משנים הוה כנמצא א' מהם פסול דעדות כולן בטלה ועי' לשון רש"י לקמן (ס' סע"א) ול"ד למש"כ התוס' לעיל (ל"א) בסד"ה שב"ש. דהתם מכחשי אהדדי בגוף הענין ועי' לקמן בגמ' (מ"א):

שם אמר א' מן התלמידים כו' מעלין אותו ומושיבין כו' ואפי' הוא אומר כו' שומעין לו. משינוי הלשון נראה דתלמיד מתחשב ג"כ למנין כאשר יצטרך לילך אחר הרוב. וכדמוכח נמי מהא דריב"ח לעיל (לד) אחד מה"ת שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי כו' ופירש"י לענין המנין. אבל הנידון פשוט דאינו מן המנין רק דשומעין דבריו אולי יישרו בעיני הדיינים או מקצתם וכן מתבאר בירושלמי הל' ה' וכ"כ בשם הרמב"ן. ובדברי הרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח נראה דיש ט"ס ועולה למנין הכתוב אצל הנידון צריך להציגו לעיל בא' מן התלמידים. והא דפריך לעיל (יז) לרעה ע"פ שנים ל"מ לה הוה מצי לשנויי בכה"ג בא' מה"ת. או דזה נכלל ג"כ במוסיפין דמשני התם:

שם וכמה מוסיפין ב' ב' כו'. הן למאי דאמרי' לעיל (יז) דהאי דקאמר א"י כמאן דליתיה דמי (עמש"כ שם) ע"כ באחרונה אין מוסיפין אלא אחד דאל"כ המ"ל ע"א ועמש"כ בספ"ק:

רש"י ד"ה מכירים. וזו כו' אלא כל שאר בדיקות אינו כו'. ולשון הרע"ב אלא כשאר בדיקות שאינן כו'. זה פשוט דמ"מ אינו בכלל בהא דתנן בדיקות אמר א"י כו' עדותן קיימת. דודאי אם א"י אם ישראל או נכרי עדותן בטלה ובשבועות (לד) אמרינן מי לא בעי מידע אם נכרי הרג כו' וכן אם לא התרו בו אינו כלום. ולשון הרמב"ם בפי' אין זה מכלל החקירות כו' אבל הוא דבר שאין שם עדות כו' אלא שידע אמיתתו. ובר"פ דלעיל כ' כי החקירה והדרישה כו' כגון כמה הלוה כו' ועל איזה דרך הלוהו. וע"ע בחבורו פ"א מהל' עדות ה"ד וברפ"ב שם ובמל"מ. ודע דמדבריו ברפי"ב מה"ס נראה שמפרש דאותו קאי על העובר עבירה וזה נ"ל יותר דכיון דלא נזכר מקודם דמיירי בעדות רציחה משמע דזה איירי בכל העבירות. ומה שאמר בברייתא ע"ז נכרי הרג כו' איננו ביאור להקודם רק הוא שאלה בפ"ע. אולם גם לדידי יקשה מה דלא הזכיר בברייתא קודם שאלת נכרי הרג. ההורג אה"נ כמו דהקדים העובד ע"ז לשאלת את מי עבד. אך מצאתי כה"ג בספ"ק דמכות היכי הוו עבדי כו' טרפה הרג כו' ולא הקדים לומר בהורג אה"נ כדמקדים שם בבועל את הערוה. אך שם י"ל משום דבמתניתין שם ארשב"ג אף הן מרבים שופכי דמים הרי דאיירי ברוצח:

רש"י ד"ה חקירות אמר א' א"י. בטלה כה"ע ואפי' הן מאה כו'. הן לא פי' כמסקנא דרבא לקמן (מא ב) ויותר קשה על הרע"ב שנמשך אחריו (כי רש"י אורחיה לפעמים לפרש במשנה כהס"ד) ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק כמסקנתו דרבא בפ"ב מהל' עדות הל"ג וע"ש בלח"מ ובמש"כ בס"ד במכות. והפלא על התוי"ט שהעתיק בסמוך אוקימתא דרבא ולא העיר מדברי הרע"ב מאומה:

במתניתן היו בודקין אותן בז' חקירות: עיין ברבינו נסים שהביא דעת הרבינו זכריה הלוי דחקירות אלו לא מצרכינן אלא קודם שהעידו העדים ולאיים עליהם והקשה על זה מסוגיא דלקמן (ע"ב) דמוכח דגם מי שבא ואמר אמש הרגו ג"כ מצרכינן ז' חקירות לרבנן. ולפענ"ד אין משם ראיה נגד דעת הרב בעה"מ דהא טעמא דז' חקירות קודם שיעידו הוא משום הא דר"ש בן אלעזר דלקמן וא"כ היינו דקאמר ר"י לחכמים הרי מי שבא ואמר אמש הרגו למה לן לבדוק באיזו שבוע וכקושית הר"ז הלוי וא"כ למה לן לבדוק קודם שיעידו הא אמש הרגו שכיח ברוב עדיות וא"כ יעידו העדים תיכף עדותן ולא מצרכינן להנך ג' חקירות כלל וע"ז השיבו רבנן דמצרכינן כן משום הא דרשב"א וכתירוץ הר"ז הלוי ולכן שפיר הוציא מסוגיא זו אם כבר העידו העדים מעצמם דלא שייך מעתה איום דרשב"א דאז באמת לא מצרכינן לרבנן הנך ג' חקירות כלל:

שזה יודע בעבורו של חדש: עיין בתוס' פסחים (דף י"א ע"ב) שכתבו דה"ה דהוי מצי למימר שזה יודע בחסרונו של חדש וא"כ באמת צריך טעם למה לא קאמר שזה יודע בקביעות החדש שכולל לתרווייהו ולענ"ד י"ל דבהא דעבורו של חדש רבותא קמ"ל ע"פ מה דאמרינן לקמן (דף מ"א ע"ב) ובשפורא ידע ופי' רש"י שופר היו תוקעין בקידוש החדש ביום שהוא מתחיל הן מלא הן חסר עכ"ל. ולכן אי לא קאמר בפירוש דתלינן טעות ג"כ בעבורו של חדש ה"א דדוקא בחסרונו של חדש שייך טעות דאפשר דהעד שטעה ולא ידע שחדש העבר חסר היה האזין כל יום ל' ולא שמע קול שופר שתקעו ב"ד ולכן הי' סובר ע"כ דחדש שעבר מלא היה דממילא היה ר"ח ביום ל"א אבל באמת טעה שב"ד תקעו ביום ל' והוא לא ידע אבל אם שייך טעות שלא ידע שחדש העבר מלא היה הא הוא ע"כ לא שמע קול תקיעת ב"ד ביום ל' ומאין יבוא לו הטעות שחדש העבר חסר היה ואף דלא שמע התקיעה גם לא ביום ל"א עכ"פ היה לו לומר אחקירות יום החדש אינו יודע ולכן ה"א דלא תלינן טעות בעבורו של חדש דודאי עדות שקר הוא קמ"ל מתניתן דאפילו בכה"ג תלינן בטעות:

בגמרא מנא הני מילי: קשה דהא בעינן הנך ז' חקירות דבלא"ה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא מהך טעמא אם אמר א' איני יודע בטל העדות משום דהנך חקירות מביאות לידי הזמה וכמו שפי' רש"י במתניתן וכמו דאמרינן לקמן (דף מ"א ע"ב) ועוד קשה לפי מה דאמרינן לקמן (ע"ב) אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרבי שמעון בן אלעזר א"כ לימא דז' חקירות דמתניתן מהך טעמא הם וכן קשה איפכא אגמרא דלקמן איך קאמר דרמינן עליה כדרשב"א הא ז' חקירות דאורייתא הם. וי"ל ע"פ מש"כ רש"י בפסחים (דף י"ב ע"א) בד"ה דהוי ליה עדות וז"ל וא"ת אתה יכול להזימם ע"י היום כו' מיהו בצרי לה חקירות השעה ורחמנא רבי ז' חקירות בגז"ש דהיטב עכ"ל ע"ש. ולפ"ז שפיר פריך בש"ס מנה"מ דכיון דמוכח ממתניתן דבכל א' מהחקירות שאמר א"י העדות בטל אף שאמר א"י על השבוע ואמר אתמול הרגו וא"כ ודאי יכול להזימו הוא אלא ע"כ דז' חקירות דוקא בעינן למצוה ולכן פריך מנה"מ דא"ל משום אינו יכול להזימו דהא שפיר משכחת אתה יכול להזימו וכקושית רש"י שם וזה שייך בכל ז' חקירות דהא מזימין יכולין לומר דכל השמיטה הייתם עמנו במדי ואיך אתם מעידים שהרג בא"י וגם אי הוי דוקא משום רשב"א להסיע את העדים ג"כ לא הוי שייך פסול אי אמר א"י ולכן הוצרך לומר דז' קראי כתיבי אכן אהא דמקשו רבנן לקמן אי אמר אמש הרגו לא היה יכול לומר דבעינן ז' חקירות דדאורייתא הם דהא אי אמר אמש הרגו כבר עבדינן חקירות דאיזו שבוע ושנה וחדש ויום דהא לא צותה התורה שנשאול אותן ז' שאלות רק שנחקור הז' דברים מהם שמביאים אותן לידי הזמה וכיון דכבר אמרו אמש הרגו מה לנו לחקור עוד ולכן הוצרך לומר משום רשב"א שואלין אותן להטריף דעתן:

ברש"י ד"ה בכמה בחדש. בעשרים בחדש: הא דפירש כאן יותר מבאחריני דקתני הכא משום דרצה לתרץ דלכאורה הך דבכמה בחדש לא דמי לאחריני דקתני דבכלהו טעות חד הוי טעות דאפילו באיזה שעה שייך טעות שעה אחת דלהוי טעות כגון בתחלת או באמצע או בסוף היום ולענין חדש אחד לא הוי טעות כדאמרינן לקמן במתניתן אחד אומר בב' ואחד אומר בג' עדותן קיימת לכן פירש כגון בך' בחדש או בכ"ה פירוש כל שהוא ביותר מאמצע החדש דלאחר רובו של חדש טעות חד יום גם לענין חדש הוי טעות כדאמרינן לקמן (דף מ"א ע"ב). ועיין מהרש"א:

ד"ה באיזו יום. אעפ"כ שואלין להם באיזו יום: הא דלא קאמר דנפ"מ איכא בשאלת יום באחד אומר בב' ואחד אומר בג' דמשום חדש עדותן קיימת ואי סתרו גם ביום עדותן בטלה דא"כ לא יחקרו באיזו יום כשכיוונו בימי החדש והרי לכל העדים ז' חקירות בעינן. ועיין מש"כ התוס' פסחים (דף י"ב):

בד"ה ובמה עבד. למרקוליס בשחיטה או בהשתחואה: ק"ק למה לעיל לענין מכירים אתם אותו פירש"י שמא נכרי היה ושמא לא חייב כלל ולענין במה עבד נקט בשחיטה או בהשתחוואה דבתרווייהו חייב אפילו שאינן דרך עבודתו בכך כדאמרינן לקמן (דף ס' ע"ב) למה לא נקט בשחיטה או בפעירה למרקוליס או בשחיטה או זריקת אבן לפעור שהוא חד לחיוב וחד לפטור כמו שפירש גבי רוצח. וכן קשה גם אברייתא (לקמן ע"ב). וי"ל דבשלמא לגבי רוצח שייך שפיר לשאול את מי הרג אף שהעדים כבר אמרו פלוני הרג את הנפש דגם אי נכרי הרג אין זה סותר למה שהעידו ולכן אכתי לא נכלל בעדותן שישראל הרג אבל כשאמרו פלוני עבד ע"א הרי כבר נכלל בעדותן שדרך עבודה עבד דאל"כ לא מקרי עבד. ובזה א"ש ג"כ למה דפירש רש"י אמכירין אתם אותו את ההרוג דזה לא שייך רק גבי רוצח וא"כ הוי ליה למתניתן למנקט בפירוש ההורג את הנפש מכירין אתם בו כמו דנקטה לענין העובד ע"א ועוד דלא הוי דומיא דהתריתם בו דקאי ארוצח. וביותר היה נראה לפרש דקאי מכירין אתם אותו ג"כ אעובר עבירה פירש מכירין אתם אותו שזה הוא העובר עבירה שמא נדמה לכם זה האיש שאתם מעידים עליו כאותו שעבר ואינו הוא אכן רש"י לא רצה לפרש כן כיון דכבר העידו על זה שעבר העבירה א"כ אם יחזרו עתה ויאמרו שאין מכירין אותו זה סותר למה שהעידו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ד"ה כל הלילה. איש איש לעצמו עכ"ל: נראה דהוכיח כן מדלא עריב ותני ומזדווגין זוגות זוגות ונותנין ונושאין כל היום וכל הלילה. והרמב"ם כתב ב' פירושים או זוגות זוגות או כל איש לעצמו ע"ש:

בתוספת ד"ה שבחמשה. וי"ל דהא דקאמר דשית יומא: ובפסחים (דף י"ב ע"ב) תירצו התוס' עוד תירוץ אחר דאביי לית ליה הך דשית יומא בי קרנתא קאי ע"ש. וא"ל דלפי תירוץ זה אכתי יקשה לרבא דס"ל הך סברא שם ואית ליה נמי שם דלר"י אדם טועה ב' שעות ואם כן כש"כ שטועה חצי שעה ונימא ג"כ דהאי דקאמר ה' סוף ה' והאי דקאמר ז' תחלת ז' ומעשה הוי בפלגא דשית וכקושית התוס' דרבא לית ליה כלל דתלינן טעות בשני עדים וכמו שהוכיחו התוס' שם ולקמן (דף מ"א ע"ב) בד"ה אחד אמר ע"ש ובאחד ליכא למתלי טעות דמסוף ה' לתחלת ז' לא טעי אינשי דיש היכר בשמש ולכן א"ש ג"כ הא דלא מקשו התוס' רק ללישנא קמא דאביי שם. ועוד לרבא בלא"ה א"ש דלא מפרשינן דברי העדים לקיים עדותן כדאמר שם אלו דייקינן בהני סהדי כו' ע"ש:

מתני' היו בודקין אותן. אסידרא דמתניתין דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן: בשבע חקירות. בגמרא יליף להו מקראי: באיזה שבוע. של יובל: באיזה שנה. של שבוע: בכמה בחודש. בעשרים או בעשרים וחמשה: באיזה יום. של שבת אע''פ שאמרו בכך וכך בחודש אעפ''כ . שואלין להן באיזה יום בשבת היה לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם היו אלו עמהן אותו היום במקום אחר וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימם: באיזו שעה. של יום שמא אין עדים להזימן לכל היום ויש עדים להזימן אותה שעה: באיזה מקום. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי: רבי יוסי אומר כו'. טעמיה קאמר בברייתא בגמרא: מכירים אתם אותו. את ההרוג שמא נכרי הוא וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כל שאר בדיקות אינו אלא להכחיש שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם והוא והם פטורין אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה כדאמרי' בגמ': העובד ע''ז: אם מעידין בכך שואלין את מי עבד פעור או מרקוליס: ובמה עבד. למרקוליס בשחיטה או בהשתחואה: בעוקצי תאנים. שהיו מעידים עליו שהרגו תחת תאנה ובדק בן זכאי תאנה זו עוקציה גסין או דקין. עוקץ זנב הפרי מקום חיבורו לאילן: חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה. דשבע חקירות מקראי נפקי לן ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימן דהזמה כתיבא בהו וכיון דאמר איני יודע אי אתה יכול להזימו באותה חקירה וכיון דאי אפשר לקיים בה מצות הזמה באותו העד בטלה כל העדות ואפילו הן מאה דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן כדאמרינן במס' מכות (דף ה:) מניין שאפילו הן מאה תלמוד לומר עדים: בדיקות. אפילו אמרו כולם אין אנו יודעין מצות הזמה ראויה להתקיים בהן דאין הזמה תלויה אלא בחקירות לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר.. כל עדותן בטלה שבגמרא הוא והן פטורין: שזה יודע בעיבורו של חודש. זה שאמר בשנים יודע שהחדש שעבר מלא היה ויום ראשון של חדש שהוא יום (של) שלשים מחדש שעבר היה: אחד אומר בשתי שעות כו'. דטעי איניש בהכי: רבי יהודה אומר עדותן קיימת. דכולי האי טעי איניש: נמצאו דבריהם מכוונים. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר: פותחין לזכות. אי לא קטלת לא תדחול כדאמרן בפירקא דלעיל (דף לב:): אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו. וכ''ש אם היה בא ללמד עליו חובה וטעמא אמר בפירקא דלעיל (דף לנ.) דעד אחד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה משום דמיחזי כנוגע בעדות: אמר אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו כדאמרן לעיל (דף לד.) דעד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה הא לזכות עונה: מעבירין אותו למחר. מעבירין את הדין עד למחר משום הלנת דין כדאמרינן בפירקא דלעיל (שם): היו מזדווגין. ביום ראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה היו מזדווגין בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר: כל הלילה. איש איש לעצמו: המזכה. אתמול אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו והמחייב אומר אם לא מצאו הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי: המלמד. אתמול חובה אם מצא לו הלילה זכות מלמד זכות אבל המלמד זכות כו': שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין. והטייתך ע''פ אחד לרעה ליתא הלכך יוסיפו הדיינין אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות מעשרים ושלשה: שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטייה לא לטובה ע''פ אחד ולא לרעה ע''פ שנים צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד: עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. דאיכא הטייה לטובה ע''פ עד אחד וה''ה אם יראה אחד מן המזכין את דברי המחייבין דהוו להו שלשים ושבעה מחייבין ואיכא הטייה לרעה ע''פ שלשה ובשעת גמר דין הא אוקימנא דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה והא דתנן הכי משום לישנא מעליא דאזכות קא מהדר והכי תריצנא בפירקא דלעיל (דף לד.): גמ' מנא הני מילי. דעבדינן שבע חקירות: ודרשת וחקרת. משמע יפה יפה (יפה). ושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב היטב בהדיה הא תלתא ובעיר הנדחת כתיבי וביחיד העובד ע''ז כתיב ודרשת היטב הא תרי דאילו ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד מזהירך הכתוב לדרוש היטב את עדים האחרונים המזימין את הראשונים הרי שבע חקירות:

מתני' שבחמש חמה במזרח. בפ''ק דפסחים (דף יב:) פריך בו' נמי ניכול ומשני שית יומא בי קרנתא קאי וקשה כיון שאין היכר בין ו' לז' לאביי דאמר התם לר' יהודה אדם טועה חצי שעה ומשהו ותלינן טעות בשניהם א''כ א' אומר בה' וא' אומר בז' אמאי עדותן בטילה נימא האי דקאמר ה' סוף ה' והאי דקאמר ז' תחלת ז' ומעשה כי הוה בפלגא דשית והאי טעה פלגא שעתא קמיה והאי טעי פלגא לאחוריה וי''ל דהא דקאמר דשית יומא בי קרנתא קאי דטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לענין חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין: