סנהדרין לט ע"א

דף לט - א

ואלו הן: "אבות יאכלו בוסר ^[58] ושיני בנים תקהינה" [ירמיה לא' כח'], "מאזני צדק אבני צדק" [ויקרא יט' לו'], "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו" ^[59] [משלי יא' ח'] ^[60]. אמר ליה כופר ^[61] לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא! דכתיב "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן".

אמרה ליה ברתיה, שבקיה. דאנא מהדרנא ליה. עזבהו, אני אענה לו:

אמרה ליה: תנו לי דוכוס אחד. תנו לי שופט לנקום נקמה.

אמר לה: למה ליך?

אמרה לו: ליסטין באו עלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף, והניחו לנו קיתון של זהב.

אמר לה: ולוואי שיבא עלינו בכל יום.

אמרה לו: ולא יפה היה לו לאדם הראשון, שנטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה לשמשו ^[62] ?! אמר לה: הכי קאמינא, אלא לשקליה בהדיא! כך כוונתי לשאול, מדוע נטלה ממנו מתוך שינה, כגנב במחתרת, ולא לקחה ממנו בגלוי? ^[63]

אמרה ליה: אייתו לי אומצא דבישרא. הביאו לי חתיכת בשר חי.

אייתו לה, אותבה תותי, בחשא, אפיקתה, אמרה ליה אכול מהאי. כשהביאו לה, הניחה אותה תחת האפר לצלותה, והגישה לו לאוכלה.

אמר לה: מאיסא לי, כיון שראיתי כיצד מכינים אותה קודם חיתוכה, איני יכול לאוכלה.

אמרה ליה: ואדם הראשון נמי, אי הות שקילה בהדיא, והיה רואה כיצד הקב"ה יוצר את האשה, הוה מאיסא ליה. עוד אמר ליה כופר לרבן גמליאל: ידענא אלהייכו מאי קא עביד, יודע אני מה הקב"ה עושה כעת ^[64].

איתנגד ואיתנח. ספק רבן גמליאל את כפיו ונאנח.

אמר ליה, מאי האי? מדוע נאנחת?

אמר ליה: בן אחד יש לי בכרכי הים, ויש לי געגועים עליו, בעינא דמחוית ליה ניהלי. רוצה אני שתראה לי היכן הוא, ומה מעשיו כעת.

אמר, מי ידענא היכא ניהו?! וכי יודע אני היכן הוא?

אמר ליה: דאיכא בארעא לא ידעת, דאיכא בשמיא ידעת?! הנעשה בארץ אינך יודע, והנעשה בשמים תדע?!.

אמר ליה כופר לרבן גמליאל: כתיב [תהלים קמז' ד'] "מונה מספר לכוכבים" מאי רבותיה? אנא מצינא למימנא כוכבי! מה גדולה היא, הא אף אני יכול למנות הכוכבים ^[65]?

אייתי חבושים, שדינהו בארבילא וקא מהדר להו, הניחם במסננת, והניעם אנה ואנה.

אמר ליה מנינהו!

אמר ליה: אוקמינהו. העמידם במקום אחד, ואז אוכל למנותם.

אמר ליה: רקיע נמי הכי הדרא. אף הכוכבים ברקיע נעים מהכא להתם, ולא תוכל למנותם.

איכא דאמרי: הכי אמר ליה, הכופר לרבן גמליאל: מני לי כוכבי. כלומר, יודע אני את מנין הכוכבים.

אמר ליה, אימא לי ככיך ושיניך כמה הוה? אמור לו כמה שינים יש בפיך?

שדא ידיה לפומיה וקא מני להו. הכניס ידו לפיו לספור שיניו.

אמר ליה: דאיכא בפומיך לא ידעת דאיכא ברקיעא ידעת?! מה יש בפיך אינך יודע, ומה שבשמים תדע?!.

אמר ליה כופר לרבן גמליאל, מי שברא הרים לא ברא רוח.

שנאמר [עמוס ד' יג'], "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח". משמע, שנים הם, אחד יצר, ואחד ברא.

אמר לו רבן גמליאל: אלא מעתה גבי אדם, דכתיב [בראשית א' כז'] "ויברא", ומאידך [שם ב' ז'] כתיב "וייצר", הכי נמי מי שברא זה לא ברא זה?!

ואם תאמר, אכן, חלק מאברי האדם נבראו על ידי אחד, וחלק על ידי אחר,

מה תאמר על ראשו של האדם, שהוא טפח על טפח שיש בו באדם, ושני נקבים יש בו, עינים, ואוזנים, וכי מי שברא זה לא ברא זה?!

שנאמר [תהלים צד' ט'] "הנוטע אוזן הלא ישמע ואם יוצר עין הלא יביט"?!

אמר ליה: אין!

אמר ליה: וכי בשעת מיתה כולן, הנוטע, היוצר, והבורא, נתפייסו להמיתו באותה שעה?!

אמר ליה ההוא אמגושא [מכשף] לאמימר: רואה אני על ידי כישוף, כי מפלגך לעילאי דהורמיז ^[66], מפלגך לתתאי דאהורמיז. חלקך העליון נברא על ידי שד, והתחתון על ידי הקב"ה ^[67].

אמר ליה אמימר, אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה, היאך מתיר הורמיז לאהורמיז, להעביר החלקו מים סרוחים? שהרי כל מה שאדם מכניס לפיו מוציא מנקביו?.

אמר ליה קיסר לר' תנחום: תא ליהוו כולן לעמא חד. בואו ונהיה כולנו לעם אחד.

אמר לו רב תנחום: לחיי! אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו, אתון מהליתו והוו כוותן. בכבוד רב. אך אנחנו המהולים, איננו יכולים להיות כמוכם, ועליכם למול את עצמכם כדי להיות כמונו.

אמר ליה הקיסר: מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר. יפה ענית. אך כל המנצח את המלך בויכוח, יטילוהו לכלוב האריות.

שדיוה לביבר ולא אכלוה. הטילוהו לבור, ולא אכלוהו האריות.

אמר ליה ההוא מינה לקיסר, האי דלא אכלוה משום דלא כפין הוא. לא אכלוהו כיון שלא היו רעבים.

שדיוה ליה לדידיה ואכלוה. הטילו את אותו מין, ואכלוהו האריות.

אמר ליה כופר לרבן גמליאל: אמריתו, כל בי עשרה שכינתא שריא ^[68], שכינה שורה על כל עשרה מישראל, אם כן, כמה שכינתא איכא?

קרייה לשמעיה, מחא ביה באפתקא.

אמר ליה: אמאי על שמשא בביתיה דכופר?

קרא רבן גמליאל לשמשו של הכופר, והכהו על צוארו, ואמר לו: מדוע הנחת לשמש להכנס לבית הכופר?!

אמר ליה הכופר: שמשא אכולי עלמא ניחא. כלומר, השמש מאירה בשוה לכל בני העולם.

אמר ליה: ומה שמשא, דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי דקמי קודשא בריך הוא, ניחא לכולי עלמא, שכינתא דקב"ה על אחת כמה וכמה שיכולה לשרות על כל העולם.

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא. כלומר, משחק בנביאיו.

דקאמר ליה ליחזקאל, [יחזקאל ד' ד'] "שכב על צדך השמאלי", וכתיב [שם ו'] "ושכבת על צדך הימני".

ובאותו מעמד, אתא ההוא תלמידא לפני רבי אבהו, אמר ליה, מאי טעמא דשביעתא, למה ציוה הקב"ה על השמיטה?

אמר ליה, השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו. אומר לכם דבר השוה לשניכם.

אמר הקב"ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכות שמים.

והן לא עשו כן, אלא חטאו, וגלו.

מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא הורג את כולן, אם רחמן הוא, הורג חצים, אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין.

אף כך הקב"ה מייסר את יחזקאל, כדי למרק עונותיהם של ישראל ^[69].

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: הרי אלהיכם כהן הוא, דכתיב [שמות כה' ב'] "ויקחו לי תרומה", ואם כן, כי קבריה למשה במאי טביל? ^[70]

וכי תימא במיא, והכתיב [ישעיהו מ' יב'], "מי מדד בשעלו מים"?

אמר ליה, בנורא [באש] טביל.

דכתיב, [ישעיהו סו' טו'] "כי הנה ה' באש יבא".

ומי סלקא טבילותא בנורא, וכי מועילה טבילה באש?!

אמר ליה, אדרבה! עיקר טבילותא בנורא הוא.

דכתיב, [במדבר לא' כג'], "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" ^[71].

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבינא: כתיב "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", מאי רבותייהו? אתון נמי ערביתו בהדן, ואף אתכם לא הוציא מהכלל, דכתיב [ישעיהו מ' יז'], "כל הגוים כאין נגדו"?

שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא באת לידינו אלא אחת. אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה וידועה היא. א"ל קיסר לרב"ג שתי רשויות הן א' יוצר וא' בורא. א' ברא הרוח וא' יצר הרים שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. א"ל אי הכי גבי אדם דכתיב ויברא וייצר הכי נמי דשתי רשויות בראוהו. הנה בטפח אחד בפניו של אדם כתוב נוטע ויוצר דכתיב הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. א' נטע האוזן וא' יצר העין. א"ל אין. א"ל ובשעת מיתה כולן נתפייסו כלומר וכי הסכימו כולן בשעת מיתה שימית זה האוזן וזה העין כל אחד מה שעשה שנמצאו כל אבריו מתים ביחד. א"ל אמגושא לאמימר מפלגך לעילא דהורמיז ומפלגך לתתא דאורמיז. כלומר הורמיז ברא הפה שמכניס הטעמים היפי' והמשקים הנקיים וכיוצא בהן. ואורמיז ברא מלמטה הנקבים שמשמשין הרעי והשתן וכיוצא בהן. א"ל ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם גחכן הוא שאמר ליחזקאל שכב על צדך השמאלי כלומר דרך שחוק דבר זה. א"ל הקב"ה ייסרו מפני שהוא גדול שבדור כדי למרק עונותיהן של ישראל. ותוב אמר אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה. כד קבריה למשה שנאמר ויקבור אותו בגי במאי טביל הלא כתי' מי מדד בשעלו מים אנה [נמצא] מים [כ"כ] שיטבול בהן א"ל באש דעיקר טבילה באש היא כי כל דבר שהאש אוכלתו הוא שצריך טבילה במים. שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וכל

אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא באנו לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר' מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי' ר"ש ז"ל:

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל ידענא אלהייכו היכא קאי כלומר בעינא למידע היכא קאי אי נמי הכי קאמר ליה מי יכילנא למידע היכא קאי וכולה פשוטה היא: אמר ליה מני לי כוכבי אייתי ליה חבושי ספרגל בטיית (אותו ביניהו) [אותביניהו] בארבלה כברה וקא מארביל היה כוברן במהרה והן סובבין עם הכברה שהיתה סובבת אמר ליה הני כמה הוו אמר ליה אוקמינהו ואמינא לך כמה הוו אמר ליה ר"ג רקיעא נמי הכי הדרא אוקמיה ואימני לך כוכבי דאית ביה. איכא דאמרי אמר ליה מני לי כוכבי אמר ליה אימא לי ככיך ושניך שדא ידיה לפומיה וקא מני להו אמר ליה מאי דאיכא בפומיך לא ידעת עד דמנית להו מאי דאיכא ברקיעא ידעת בלא מנין וכי תימא לימנינהו לא אפשר:

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר כי יוצר הרים ובורא רוח ומאחר דקרינהו בשתי שמות אלמא תרי הוו אמר ליה אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא וייצר מעיקרא כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו ולבסוף כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה הכי נמי דהאי אדם לאו היינו האיך אדם ומי שברא זה לא ברא זה ויש מפרשין הכי נמי דשתי רשויות בראוהו ומי שברא אבר זה לא ברא אבר זה וכי תימא הכי נמי טפח על טפח יש בו באדם וכמה נקבים יש בו הפה והאזנים והעינים ובחד מינייהו כתיב יוצר ובאידך כתיב נוטע דכתיב הנוטע אוזן הלא ישמע כו' הכי נמי דבטפח אחד נשתתפו שניהם אמר ליה אין ואמר ליה רבן גמליאל וכי בשעת מיתה כולם נתפייסו והסכימה דעת כל אחד מהן להמית מה שעשה שכולן מתין כאחת. אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר מפלגאי לעילא דאורמיז כלומר שר אחד ברא מחציו ולמעלה שהן איברים חשובין ומלאכתן חשובה ונקייה ומחציו ולמטה בראו שר אחר שהרי מלאכתן נבזה ומאוסה ומלוכלכת ואינה דומה למלאכת העליונים אמר ליה אם כן היאך מניח מי שברא החצי שלמטה התחתון למי שברא החצי העליון להעביר מימיו באיברים שברא כלומר משקין שמכניס מלמעלה היאך התחתון מתפייס להעבירן מלמטה. פי' דזכי מלכא הנוצחו והמביישו משליכין אותו למקום חיות רעות לשון אין צדין דגים מן הביברים:

אמר ליה ההוא מינאה לר' אבהו אלהייכו כהן הוא דהא כתיב ויקחו לי תרומה וכהן לא קביר מיתאנא ואי קביר באעי טבילה איהו כי קבריה למשה במאי טביל וכי תימא בימא והא כתיב מי מדד בשעלו מים ואיה שמספיקין לו אמר ליה טביל בנורא לאו דוקא א"ל לקיים מה שנאמר ענה כסיל כאולתו כלומר לדבריך אפי' אם היה צריך לטבול הוה יכילנא למימר לך דטביל בנורא ולא יכלת לי לאקשויי לי מקראי כדקא קשיא לך גבי מיא מיהו חס ושלום דאיכא טומאה קמיה קב"ה ואין שום דבר מלכלכו כדי שיטבול באש או בדבר אחר ותו דהא דכתיב ויקבור ודאי לאו ע"י מעשה הוה אלא שעלתה במחשבתו שיקבר ויקבר א"ל ומי סלקא טבילותא בנורא א"ל עיקר טבילותא בנורא היא ואין מעבירין במים אלא דבר שהאש אוכלתו שנאמר וכל אשר לא יבא באש כו':

אבות יאכלו וגו' מאזני צדק אבני צדק כו'. לכאורה לפי פירש"י אין כאן רק ב' משלים ועוד מאי אבני צדק במשל הזה ושמעתי שיש ליישב בזה דמייתי קרא אבני צדק דלכאורה לא שייך הכא בענינו והוא משל שלישי לפי שהשועל היה ירא לירד למטה בדלי להכניס עצמו בספק נפשות דשמא לא ירד הזאב בדלי השני וע"כ הניח אבן בדלי השני שהיה משקלו יותר ממנו וגם לקח עמו באותו דלי שירד הוא אבן אחר כזה ונמצא שהיה הוא ואותו אבן שעמו משקלו יותר מאבן שהיה בדלי השני וע"י ירד ושוב אם לא היה ירד הזאב בדלי שני היה הוא משליך אותו אבן שעמו מתוך הדלי והיה הוא עולה ע"י אותו אבן שבדלי שני שמשקלו יותר ממנו והיינו דקאמר אבני צדק והשתא ניחא כמו שהראה לו דמות גבינה בצורת לבנה ה"נ הראה לו דמות בשר ע"י צורת אבן ונראה דהמשלים האלה כפירש"י דברי הבאי הם לכאורה אבל הנמשל בהם הוא עיקר והוא שהרשע בכ"מ נקרא זאב כמ"ש זאב ערב וע"ש שהוא טורף וגוזל למלא תאותו והחכם בכ"מ המשילו אותו לשועל ע"ש שהוא החכם ביותר בחיות וע"פ מ"ש ששכר הצדיקים אינו בעוה"ז רק בעוה"ב ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת והרשע מקבל שכרו משלם בעוה"ז שדומה לע"ש וכשבא הזאב שהוא הרשע לטרוח בקצת בע"ש אין דעתו רק למלא תאותו בע"ש כמו אביו הרשע ולכך דוחין אותו במקלות מלטרוח ולקבל כל שכרו בעוה"ב שהוא שכר אמיתי כיון שקבל שכרו המדומה בעה"ז בא להרוג ואמר עש"ה צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו' ע"פ מ"ש בפרק אין דורשין זכה צדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק הצדיק בגיהנם שנאמר לכן בארצם משנה יירשו וגבי רשעים משנה שברון וז"ש צופה רשע לצדיק להמיתו ולטול חלק הצדיק בעה"ז אבל ה' לא יעזבנו בידו בעה"ז כדי שיקיים מצות התורה ויקבל שכר טוב וחלק הרשע בג"ע לעה"ב ולא ירשיענו בהשפטו ביום הדין לעה"ב לא ירשיע את הצדיק בגיהנם כי הרשע נוטל חלקו של צדיק בגיהנם ואמר לצדיק קוה אל ה' בעה"ז ושמור דרכו וירוממך בעה"ב לרשת ארץ החיים גם חלק הרשע כמ"ש בארצם משנה יירשו ובהכרת רשעים אז מחלקם תראה ויעבור היינו בעה"ז עולם העובר וכו' שמר תם וגו' בעה"ז ותזכה שתהיה באחריתך בעה"ב שלום מן הרשעים אבל אחרית רשעים בעה"ב נכרתה מחלקם ותשועת צדיקים וגו' בעה"ז בדורונות שלא יהרגוהו וא"ל השועל לא הלקוך כו' בא לפייסו בשביל אביך שנהנה כ"כ מעה"ז שגם אתה ראוי לכך במעשה אבותיך הרשעים ליהנות מעה"ז וע"ד שאה"כ אבות יאכלו בוסר שנהנה תענוגי עה"ב שאינן שלמים אבל בא עמי ואראך מקום לאכול כו' דהיינו ליהנות ולקבל שכרך משלם בעה"ז והראה לו בשר וגבינה והם הדורונות והמתנות שנותנין לרשעים בעה"ז בתוך הבאר בדמות הלבנה שעוה"ז בתענוגיו דומה ללילה ואינה רק שכר מדומה בעלמא והראה לו לירד על ידי המאזנים כי הזכיות והחובות נשקלים במאזנים בחדש תשרי שעל כן נקרא מזלו מאזנים והשועל שהוא דמיון הצדיק מקבל עונשו בעה"ז והיינו שיורד למטה בדלי עם האבן שהוא רמז על היצר הרע שהלך קצת אחריו בעה"ז דאין אדם צדיק וגו' ואבן הוא היצה"ר כמ"ש והסירותי לב האבן והוא משליך את האבן שהוא היצה"ר מתוך דליו דהיינו שהוא כובש יצה"ר בעה"ז וע"י זה דליו הולך למעלה בעה"ב ודלי השני שבו הזאב והרשע מכריעו ויורד למטה בגיהנם בעה"ב עם אבן שבתוך הדלי שהוא היצה"ר שלא השליך אותו בעולם הזה וא"ל צדיק מצרה וגו' דהיינו שנחלץ מצרה שבעה"ז ויבא רשע תחתיו לקבל חלק גיהנם שלו וק"ל:

אמר ליה קיסר לר"ג כו' א"ל הכי קאמינא לשקליה בהדיא כו'. מהנראה מה שאמר ליה הקיסר אנא הכי קאמינא דלישקליה בהדיא הוא מתרץ ומפרש דבריו הראשונים דלכך הוא גנב דאל"כ הוה לשקול הצלע בהדיא ולא בהיות ישן כדרך הגנבים. אמנם קשה דהא המשל שהביא סותר גם זה דהא גם לשם אף אם נוטל בלילה ובסתר הקיתון של כסף כיון שהוא נותן תחתיו של זהב לא מקרי גנב דהלואי שיבא בכל יום וא"כ הכי נמי הכא כמו שאמר לו במשל הזה שנתן לו שפחה אחת תחת צלע א' ויראה בזה כי רבים אומרים שטוב הוא להיות לאדם לבדו ולחובת האדם נבראת לו וזו היתה דעת אדה"ר במ"ש האשה אשר נתתה עמדי וגו' כמ"ש חז"ל בפ"ק דמסכת ע"ז וזו הדעת מדעות הנפסדות כמ"ש שם שאדם כפוי טובה היה בזה אמנם הקיסר היה נוטה לדעת זו הנפסדה שהאשה נבראת לחובת אדם וטוב לו היות האדם לבדו כי מוצא אני מר וגו' וא"כ אין המשל דקיתון של זהב ראיה לאשה זו שהיא חובת האדם לדעתו וזה הוכיח הקיסר דאנא הכי קאמינא דע"כ כן הוא שהוא חובת אדם דאם לא כן לשקליה בהדיא בהיותו נעור וכיון שנטל הצלע כשהוא ישן ע"כ דרך גניבה הוא משום דחובת אדם הוא ולא היה האדם נתרצה ליתן לו אשה תחת הצלע וא"כ גנב הוא והשיבה לו דודאי זכות הוא לאדם להיות לו שפחה לשמשו ואדם מכפויי טובה הוא אלא דלכך לא נטל הצלע ממנו בהדיא כשהיה נעור משום דמאיסא ליה ולזה אולי בכל השאלות של הקיסר לא השיבה לו בתו רק בזו השאלה:

והיכא יתיב וכו'. יראה בזה לפי שהעובדי כוכבים אומרים מיום שחרב ביהמ"ק ורבה הגלות עזב ה' את ישראל ולקח את העובדי כוכבים לעם תחת עמו ישראל והתשובה להם כיון שכן הוא הנבואה שנטלה מישראל מיום שחרב ביהמ"ק למה לא נתנה להם ולזה אמר הקיסר כמכחיש בדבר שאין בידינו להכחישו שהוא נביא וידע מאי קעביד הקב"ה והיכן יתיב והשיב לו ר"ג בענין בנו דאיכא בארעא דאפשר לידע בחוש הראות לא ידעת דאיכא בשמים דליכא למידע בחוש הראות רק מנביאות ידעת וק"ל:

מאי רבותיה כו' עד רקיע נמי הכי הדרא. יראה בזה דודאי מפני ריבוי הכוכבים א"א לאדם לעמוד על מספרם כמ"ש לאברהם וספור הכוכבים אם תוכל לספור וגו' כה יהיה זרעך והקיסר בא כמכחש כדלעיל ועשה עצמו כאלוה שהוא יכול למנות הכוכבים ומי יוכל להכחישו בזה ואמר ומאי רבותיה דמונה מספר לכוכבים ולזה הוצרך ר"ג לאוקמיה במלתא דעלמא כיון דהנהו חבושי בארבלא לא מצי' לממני משום דהדרו ביה החבושי רקיע נמי הכי הדרא שהגלגל חוזר חלילה תמיד עם כוכבים שבתוכו ועל כן לא תוכל לממנינהו ולאידך לישנא דקאמר ליה מני לי כוכבי כו' ר"ל שאמר לר"ג מני לי כוכבי כלומר שר"ג ודאי לא יוכל למנותם כמ"ש באברהם אם תוכל לספור ולדייק מיניה על עצמו אמר הקיסר שהוא יודע מנינם ועשה עצמו כאלוה שהוא יודע מנינם אף שא"א לספור אותם ואמר ליה ר"ג אימא לי ככיך וכו' ודו"ק:

לא ברא רוח וכו'. לכאורה לפשט המאמר מעיקרא על שאלת ויברא וייצר מיד ה"מ להשיב כך ובשעת מיתה כולן נתפייסו כמו שהשיב לו תשובה על הנוטע והיוצר ויראה כי המין הזה חשב מעיקרא טעות ולצד השניות מי שברא הרוחני לא ברא הגשמי ולזה אמר מי שברא הרים שהוא הגשמי לא ברא רוח שהוא הרוחני והביא ראיה ששינה הכתוב כי הנה יוצר הרים וגו' שכתב יצירה בדבר גופני ובריאה ברוחני והשיב לו ר"ג אלא מעתה גבי אדם נמי דכתיב ויברא גבי צלמו שהוא צלם אלהים שהוא רוחני וכתב יצירה גבי יצירת גופו דכתיב וייצר ה' אלהים אדם מן האדמה ה"נ תאמר כן ששנים בראו אותו אחד יצר הגוף והשני ברא הנפש וזה אין סברא כיון שהם מחוברים וא"ת דאפילו הכי שנים בראו הגוף והנפש כיון שהם שני דברים שזה רוחני וזה גשמי מיהו טפח על טפח יש באדם ויש בו אוזן ועין שהם ב' חושים היוצאים מכח הנפש הרוחני וקרי ליה להאי נוטע ולהאי יוצר ואין סברא שב' כחות היוצאים מכח נפש א' שיהיו להם ב' בוראים ואמר לו המין דאף על פי כן הן שנים שבראו כח השמיעה וכח הראות שב' דברים הם וא"ל וכי בשעת מיתה נתפייסו שניהם מי שיש בידו כח חוש השמע ומי שיש בידו כח הראות וא"ש השתא דעל ויברא וייצר אין להשיב וכי בשעת מיתה כולן נתפייסו משום שיש לבעל דין לחלוק דאיכא למימר אם הבורא רוח נוטל חלקו שהוא הנפש ממילא מת הגוף בע"כ של בורא הגוף אף אם לא נתפייס הוא עדיין שתצא הנפש מן הגוף ודו"ק:

מפלגך לעילאי כו'. נסמך זה המאמר להאי דלעיל דאיירי נמי בכהאי גוונא שהאמגושא היה נוטה למינות שמי שברא הרוחני לא ברא הגשמי ולזה אמר מפלגך ולעילא ששם כלי הנשימה הרוחנים חלק הקב"ה הוא ומפלגך לתתאי ששם כלים הגשמים חלק כח אחר הם וא"ל אם כן היכי שביק כו':

לעמא חד וכו'. לפי שכבר נבאו הנביאים דלעתיד יהיה אמונה אחת כמ"ש כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד לז"א הקיסר לר' תנחום ניהוי לעם אחד כמו שיהיה לעתיד והשיב רבי תנחום דע"כ לעם אחד דהיינו באמונה ישראלית דאנן דמהלינן לא מצינן כו' והוא הטעם הנכון במצות מילה אות ברית בבשרינו דלא מצינו ליהוי ככל הגוים וק"ל:

שכינתא שריא כמה כו'. מבואר כמ"ש באגדות סבי דבי אתונא שהקב"ה אין לו גדר במקום כמ"ש מלא כל הארץ כבודו ואמר ברוך כבוד ה' ממקומו כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו והמין לא יאמין בזה כי הוא יאמין בגשמיות ולדעת זו נטה הקיסר להאמין בגשמות ולזה אמר כמה שכינתא איכא במקומות הרבה דכל בי עשרה כו' והביא לו משל וראיה מן השמש שהוא גשם ויסוד פשוט אחד דאכ"ע נייחא שכינתא דאינו גשם עאכו"כ דאכ"ע נייחא ואין לו גדר במקום ודו"ק:

דקאמר ליה ליחזקאל שכב על צדך השמאלית כו' מ"ט דשביעתא א"ל השתא אמינא לכו מילתא דשויא כו'. יש לדקדק מאי קאמר להו דשויא לתרווייהו דמה שהשיב למין במנהגו של עולם במה תלה הדבר בשמיטה שהשיב לו לתלמיד גם בקרא מפורש אשר תשכב עליו תשא את עונם וגו' ונשאת עון בית ישראל וגו' ומה היא שאלת המין ומה הוסיף לו רבי אבהו במשל במנהג של עולם ונראה דעיקר שאלת אפיקורוס דאי כדכתיב לשאת את עון בית ישראל ובית יהודה מה היה ענין מספר הימים אשר תשכב עליו וגו' שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל וגו' ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום וגו' ולזה השיב לו אמינא לכו מלתא דשויא לתרויייכו השמיטו שבע והן לא עשו כן אלא חטאו וגלו שבעים שנה לקיים אז תרצה את הארץ שבתותיה כמ"ש בסוף ירמיה רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות ע' שנה דהשתא ניחא אשר תשכב עליו מספר הימים ש"ץ יום יום לשנה לשאת עון בית ישראל שכך שנים חטאו ולא שבתה הארץ כמו שפי' רש"י ביחזקאל וארבעים יום יום לשנה לשאת עון בית יהודה שכך שנים חטאו הם אחר שגלו ישראל ולא שבתה הארץ הרי סך כלם ת"ל שנים ושש שנים אחר זאת הנבואה חרב הבית בזמן צדקיהו שיש בזמן תל"ו שנים האלו שחטאו שמיטין ויובלים ע' שנים כמו שפירש"י כל זה ביחזקאל ועד"ז אמר במשל אם אכזרי הוא הוא הורג את כולם והיה ראוי להיות כליה וגלות שלימה בכלם בין בבית ישראל ובין בבית יהודה אם רחמן הוא הורג חצים והיה ראוי להיות כליה וגלות שלימה בחוטאים הראשונים שחטאו ש"ץ שנה שהם בית ישראל ואם רחמן מלא רחמים הוא ברחמיו המרובים גם הראשונים בית ישראל לא נתנו לכליה והיה מיסר יחזקאל כמפורש בקרא למרק עונותיהן של ישראל שהם החוטאים הראשונים ודו"ק:

כי קברי למשה במאי טביל וכו'. המין הזה המאמין בגשמות כי דבר הרוחני לא יקבל טומאה ולפי טעותו השיב לו ר' אבהו בדרך דחייה כפי' רש"י שהטעהו לפרש לו הכתוב כך דלפי פשוטו ודאי דלטומאת מת לא מהני אש ובעי מים לטהרתו וקרא לענין בליעת איסור איירי דכל אשר לא יבא כבר בתשמישו ע"י אש סגי בהעברת מים וכתבו התוס' במאי טביל הא לא קשה ליה היאך נטמא דישראל נקראו בנים למקום עכ"ל וי"ל דהיה סבר דאיכא למימר דקבורת משה היה כעין מת מצוה כיון דלא ידע איש את קבורתו ומת מצוה מותר לכהן וק"ל:

כל הגוים כאין וגו'. לאו לענין כליון דלעתיד קאמר דהא מפורש בקרא כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה אלא דמאי רבותייכו וחשיבות יש בכם שאתם גוי אחד בארץ שהרי לענין חשיבות אתון ערביתו בהדן שכל הגוים כאין נגדו ואינם חשובים לפניו ולא הוציא אתכם מן הכלל והשיב שבסתם עובדי כוכבים נמי ישראל לא יתחשב דהיינו בחשבון שבעים אומות ודו"ק:

גמ' אלהייכו מאי קא עביד היכן יתיב נמחק היכן יתיב. שם ניחא אכ"ע כו' כצ"ל. רש"י בד"ה אבות אכלו בוסר כו' א"ל הנה אבות יאכלו כו' לאכול ולשבוע והראה לו כו' כצ"ל:

בד"ה ה"נ כו' א"ל הן וכי בשעת כו' הד"א:

בד"ה דהורמיז כו' בב"ב הס"ד:

גמרא אבות יאכלו בוסר כו'. בע"י הגי' אכלו כו' והוא בירמיה (ל"א):

שם אמר לה הכי קאמינא כו'. אמרה ליה אכול מהאי אמר לה מאיסא כו'. כצ"ל:

שם כתיב מי כעמך ישראל כו'. בשמואל (ב ז) איתא כישראל. אולם בד"ה (א יז) איתא ישראל:

גמ' דהורמיז. נ"ב כלומר אינך בן אדם ע"ד האמת לפי שאתה שבוי בגולה:

שם דאהורמיז. נ"ב לפי שנמול:

שם תא ליהוי. צ"ל נהוי:

שם דשויא לתרוייהו. נ"ב לשתי השאלות:

"אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיה לא, כח). בתשובת הגאונים ז"ל הובא משל נאה בזה עיין שם. והמשל שהביא רש"י ז"ל יש לומר הנמשל שלו על אדם הראשון דקודם שאכל מן העץ היה מתפרנס במנוחה בלי יסורין כלל וכך היו צריכין להתפרנס כל זרעו ואחר שחטא נגזר עליו ועל זרעו דוחק פרנסה ויסורין קשים ומרים, וידוע שאם היה אוכל מן העץ אחר חשיכה בלב שלם היה מתקן באכילתו ממעל ממעל, ולא היה נשאר רע בעולם ולפי זה אכל עץ הדעת במדרגת 'בֹסֶר' שעדיין לא הגיע זמן אכילתו.
ועל זה יבא המשל לזאב שנכנס בערב שבת לאכול והכוהו במקלות וזה משל היא לעולם הזה שנקרא 'ערב שבת' וְכָל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וסופו לוקה בשביל פרנסתו במקלות אלו היסורין שרואה האדם בעולם הזה בשביל פרנסתו ואמר לו השועל מה שאתה לוקה היא בשביל אביך שבא בערב שבת וחטף בשר שמן ואכל ולכן לקה הוא במקומו עתה. וכן הענין אצל אדם הראשון שאכל בערב שבת מעץ הדעת ולכך לקה ביסורין הוא וזרעו מצד הפרנסה. ולזה אמר אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר קודם זמן אכילתו שלא המתין עד ליל שבת ולכן שִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה בצער ומלקות הפרנסה.
ומה שאמר 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ' (משלי יא, ח) נראה לי הצדיק מייחד בכל מעשיו שם הוי־ה ושם אדנ־י שהם מספר צ"א [26+65=91] ובזכותו אומר הקדוש ברוך הוא צא צדיק מצרה והיינו מספר 'צָּרָה' [295] עולה במספר 'צֵא צַדִּיק' [295] וזהו שנאמר 'צַדִּיק מִצָּרָה' רצונו לומר מרמז הרמוז בצרה מורה שהוא 'נֶחֱלָץ'. ובזה יובן הֳ' אֲדֹנָ־י חֵילִי וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידֵנִי (חבקוק ג, יט) פירוש אֲדֹנָ־י הֳ' שמספרם צ"א הם 'חי לי' ובזה עַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידֵנִי (תהלים יח, לד).

אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שַׁבְקֵיהּ, דַּאֲנָא מְהַדַּרְנָא לֵיהּ (בראשית ב, כא). הא דהכניסה עצמה בעובי הקורה להשיב על דברי אביה נראה לי בס"ד לכבוד עצמה ושאר נשים נתכוונה כי הבינה מדברי אביה שכונתו לגנות הנשים בדבר זה דנראה מדבריו דאין האיש צריך לאשה ואין האשה חשובה בעיניו כי לכן לקחה ממנו בתורת גניבה שאם היה מגלה לו הדבר לא היה רוצה בה ולכך לקחה בצנעה ותיקנה והביאה לו ולכך אמר 'גַּנָּב הוּא' רצונו לומר הוצרך לגנוב אותה ח"ו שאם לא כן לא היה אדם חפץ בה מדעתו ונמצא זו זלותא בכל הנשים וגם בבת קיסר כי היא גם כן אשה ולכך הכניסה עצמה בעובי הקורה להשיב אך רצתה שאביה יפרש דבריו יותר ולכך אמרה לה לִיסְטִין בָּאוּ וכו' כדי שיהיה מפרש דבריו יותר וכיון שאמר אחר כך 'לִישְׁקְלֵיהּ לְהֶדְיָא' אז השיבה לו תשובה נכונה.

אָמְרָה לֵיהּ: אַיְתּוּ לִי אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא. יש להבין באומצא דבשרא מה יש מאיסות לאדם טפי אם רואהו קודם צליה? ונראה לי בס"ד 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' דנקיט הכא הוא שהיה מנהגם לתת חתיכת בשר חי לתינוק שהיה אוחזה בידו וימצוץ אותה ולא היו נותנין לו בשר מבושל כדי שלא יתפרך בפיו שהוא עדיין אין לו שינים ללעוס ולזאת החתיכה שמנהגם לתת ביד התינוק קאי עלה הכא וקוראה 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' ולכן אף על פי שנצלית תחת הרמץ נמאסה לאביה מחמת שהיתה ביד התינוק והיה מכניסה ומוציאה בפיו ובזה עשתה לו הנמשל שגם אדם הראשון אם היה רואה אשתו נחתכה ונבנית מבשרו היתה נמאסת עליו כמו 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' שנמצאה ביד התינוק כי בשר האדם אחר שנחתך ממנו נמאס בעיניו.

אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֵימָא לִי, כָּכִיךְ וְשִׁינַיִךְ כַּמָּה הֲווּ. קשא למה לא אמר לו 'מִסְפָּר שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וּזְקָנֶיךָ כַּמָּה הֲווּ'?
ונראה לי בס"ד דעל זה היה משיב אלו אינם נחשבים כלום דמגלחים אותם וזורקים אותם לאשפה ולכך לא טרחתי למנותם אבל כוכבים יקרים הם טרחתי ומניתי אותם ולכך אמר לו על שינים שלו דודאי יקרים הם אצל האדם.
ועוד נראה לי בס"ד אם היה אומר לו על שערות ראשו וזקנו היה מכזב ואומר לו כך וכך מספרם ומי מכחישו? היתכן שיאמר לו תביא ראשך בידי ואמנה השערות לראות אם אמת דבריך אם לא? ובעל כרחו היה שותק ומודה! אך השינים ידועים כמה הם ויוכל האדם למנותם ולכך הוכרח הקיסר למנותם עתה בידו ואז נצחו בכך באומרו מספר שיניך אינך יודע ועתה אתה בא למנותם ואיך תאמר שאתה יודע מספר הכוכבים?!
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דאמר לו 'אֵימָא לִי כָּכִיךְ וְשִׁינַיִךְ כַּמָּה הֲווּ' דאמרו בגמרא דשבת (שבת קנא:) והכוכבים אלו הלסתות דהיינו לחיים שיש בהם שינים שעומדין בהם כמו הכוכבים שעומדים ברקיע עיין שם. נמצא השינים הם כוכבים בעולם הקטן התחתון שהוא גוף האדם דקראם הכתוב 'כוכבים' ולכן אחר שאמר לו על כוכבים שעומדין ברקיע הם מנויין אצלו אמר לו אם כן תגיד לי על כוכבים הקרובים אצלינו שקבועים בגופך שגם הם נקראו כוכבים כמה הם.

אִם כֵּן הֵיכִי שָׁבִיק לֵיהּ אַהוּרְמִיז לְהוּרְמִיז, לְאַעֲבוּרֵי מַיָּא בְּאַרְעֵיהּ. קשא למה נקיט מים ולא נקיט מאכל? ונראה לי בס"ד כי המאכל הוא לצורך כל הגוף וניכר כוחו בכל אברי הגוף וכמו הרגשת חצי העליון בהנאה כן הוא הרגש חצי התחתון וכמו שלוקח זה כן לוקח זה להכי שביק ליה לאעבורי מאכל בארעיה מפני שגם הוא צריך לזה מה שאין כן מים עיקר הנאתו בפה שהוא בחצי העליון ששם הפה ששם חיך וגרון ובו נרגש הצמאון והרוויי.
והנה הדרשנים כתבו דאותו אמגושא היה הולך כדעת האומרים פועל טוב אינו פועל רע וסבר חלק עליון בראו הטוב והשני הרע, ובזה פירשו מאמר רבותינו ז"ל (ברכות יד:) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויקרא קריאת שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה. והכונה שלמה בלי שיתוף ח"ו יפנה רצונו לומר יעשה צרכיו תחילה אשר מזה יתברר דפועל טוב הוא פועל רע ואחר כך יקרא קריאת שמע שהוא קבלת מלכות שמים.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אֱלֹקִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לִפְנוֹת בֹּקֶר (תהלים מו, ו) פירוש כאשר אֱלֹקִים בְּקֶרֶב אומת ישראל ששורה שכינה בתוכם אז בַּל תִּמּוֹט אומת ישראל בטענת העכו"ם שאומרים לעבוד עבודה זרה משום דאומרים מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו דכיון שהשכינה שורה בקרב ישראל אסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו, ואם תאמר עדיין יש טענה לעכו"ם שאומרים פועל טוב אינו פועל רע לזה אמר יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לאומת ישראל בטענה זו משום לִפְנוֹת בֹּקֶר שכל אחד נפנה ועושה צרכיו בבוקר.
ובזה פרשתי בס"ד דברי לבן שאמר ליעקב אבינו ע"ה וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת (בראשית כד, לא) ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ס, ז) פניתי הבית מעבודה זרה. והיינו שבא להגיד לו שיצא מדעת הנפסדת של עובדי עבודה זרה דסבירא ליה איכא שתי רשיות פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד יען כי אָנֹכִי פִּנִּיתִי 'הַבַּיִת' הוא הגוף שלי 'וּפִּנִּיתִי' לשון יפנה ויטול ידיו אשר מזה ידעתי דפועל טוב הוא פועל רע.

אָמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. יש לדקדק כפל הלשון דסגי לומר 'שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ'? ונראה לי בס"ד דרבי תנחום שתי אמירות אמר חדא 'אַנָן דְּמַהֲלִינָן לָא מָצִינָן מִיהֲוֵי כְּוָתַיְכוּ' ובזה סתר דבריהם שאמר לו שתהיו אתם כוותן ועוד הוסיף לומר 'שֶׁאַתֶּם תְּמוֹלוֹ וְתִהְיוּ כְּוָתָן' כלומר ראוי והגון שתעשו כן ולא יהיה כל אחד עומד בשלו. ושתי אמירות אלו הם טובים ונכוחים אך כיון שנצחת בזה למלך תתחייב משפט כתוב להנוצח את המלך.
ואם תאמר במה נצח את המלך והלא גם עתה לפי דבריו יתקיימו דברי המלך על ידי שיהיו הם נימולים ואז יהיו לעם אחד? ויש לומר כי המלך אמר לו 'תָּא לִיהֲוֵי כּוּלָן לְעַמָּא חַד' וכיון דאמר לו 'תָּא' משמע שרוצה שישראל יהיו כמותם ולא הם יהיו כמו ישראל ובזה נצח למלך דבאמת אי אפשר שישראל יהיו כמותם כיון דהם נימולים.

שַׁדְיוּהָ לְבֵיבָר וְלָא אַכְלוּהָ. קשא אמאי 'שַׁדְיוּהָ לְבֵיבָר' והלא הם אין משליכים לביבר אלא למי שנוצח את המלך וזה לא נצח את המלך? ונראה לי בס"ד דגם זה חשיב נצח את המלך לפי דבריו שאמר הא דלא אכלוהו משום דלא כפין ואם כן לפי דברי המלך לא הבין ולא השכיל בדבר זה שגזר להשליכו לרבי תנחום קודם שידע אם החיות רעבים או שבעים והיה לו להמתין עד שירעבודאי.

וּמַה שִּׁמְשָׁא, דְּהוּא חַד מִן אַלְפָא אַלְפֵי רִבְוָון דִּמְשַׁמְּשֵׁי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נַיְחָא אַכּוּלֵי עָלְמָא, שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הנה בזה יובן הכתוב מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם הֳ' (תהלים קיג, ג) ובזה יובן מה שאמר על הרשעים כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ (תהלים נח, ט) רצונו לומר הם אבודים 'כְּמוֹ שַׁבְּלוּל' וכמו 'נֵפֶל אֵשֶׁת' יען 'בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ' ללמוד ממנה דבר המוכיח על אחדותו יתברך.

אִם רַחֲמָן מָלֵא רַחֲמִים הוּא. נראה לי בס"ד אמר 'רחמים' תרתי חדא שנתרצה בגדולים דוקא והשני שלא ענש במיתה אלא ביסורין. ונראה לי גבי יחזקאל הנביא ע"ה הוה תלתא מיני רחמים חדא נתרצה ביסורין והשני נתרצה בגדולים והשלישי ימים ראשנים של ארבעים יום לא היו נחשבים ליסורין כי אם לטובה והוא חשבם ליסורין קשים שכפרו בעד ארבעים יום ולזה אמר רַחֲמָן חד מָלֵא רַחֲמִים תרי הרי תלתא.

אבות יאכלו בוסר וכו'. עיין פירש"י ז"ל ובשו"ת הגאונים כ"י תשובה לרבינו האיי גאון ז"ל פירש באופן אחר כי הארי היה רוצה לאכול שועל וא"ל אני קטן מאד ומה תועיל באכילה בריה קטנה בא ואראך אדם שמן ותאכל ותשבע והיה אדם שמן יושב אצל גומץ א' והיה מכוסה בבגד בא הארי וראה האדם וא"ל אני מתירא שלא אענש א"ל לא אתה ולא בנך תענשו אלא בן בנך עתה תשלים רצונך ואכלת ושבעת ולא תחשוב בבן בנך קפץ הארי ונפל לגומץ א"ל לשועל לא אמרת שאין אני נענש א"ל זה על עון שעשה זקנך שנאמר אבות יאכלו בוסר זהת"ד:

תא וניהוי לעמא חד וכו'. אפשר לפרש בטענת המין לעע"ז כי הם הרבים ואחרי רבים להטות ועוד כי בעוה"ר בגליות ויתערבו בגוים ובטל בס' כ"ש בשבעים. אך זה הבל כי אנחנו ניכרים במילה והא דקי"ל בטל בס' היינו כשאינו ניכר והמילה הוא דבר חשוב ודבר חשוב אפילו באלף לא בטיל. וז"ש תא וניהוי לעמא חד בטענת אחרי רבים וגם שנתערבו בגוים ובטילי לגבייהו. והשיבו אנן דמחלינן וכו' כלומר דאנחנו נכרים ודבר ניכר אין לו ביטול ועוד שאנו חשובים בהוד הברית חותמא דמלכא ודבר חשוב אפילו באלף לא בטיל. וא"ל מימר שפיר קאמרת רמז לו שתי אמירות שבדיבור אחד רמזת שתי תשובות:

אתא ההוא תלמידא א"ל מ"ט דשביעתא וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת בהר ובקונטרס פני דוד שם בס"ד:

במאי טביל. עמ"ש התוס' ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת בא דף מ"ט ע"ג בס"ד:

(לט א) מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז וכו'.—פירש"י דחוק מאד. והעיקר כפירוש רמ"ה כאן, שדעת האמגושי ששר אחד ברא מחציו ולמעלה, שהן איברים חשובים ומלאכתן חשובה ונקייה; ומחציו ולמטה בראו שר אחר, שהרי מלאכתן נבזה ומאוסה ומלוכלכת. וענין זה הוא ע"פ הנודע, שהאמגושים היו כהני כת הפרסיים המאמינים בשתי רשויות, רשות הטוב ורשות הרע, ונתחברו יחדיו הטוב והרע בכל הדברים שנבראו^*והן מהדעת החמישית שהביא רס"ג בס' האמונות והדעות מאמר א'., והרשות הטוב מכונה אצלם "הורמיז", ורשות הרע "אהורמין" (וכגירסת התוס' כאן בשם ר"ת). ונמצא בשו"ת הגאונים (ד' ליק סי' צ"ט), וכן בעין יעקב חגיגה פ"ב בשם רה"ג, שכתב על אחר שחשב שיש שתי רשויות כאלו האמגושים שאומרים הורמיז ואהורמין מקור טוב ומקור רע, מעין אור וחשך.