סנהדרין לח ע"ב

דף לח - ב

גופו, מבבל. כיון שבבל עמוקה מכל הארצות, נראה שמשם נלקח העפר לגוף האדם, ונעשתה מצולה.

וראשו, מארץ ישראל. שהיא גבוהה וחשובה מכל הארצות.

ואבריו, ידיו ורגליו, משאר ארצות.

עגבותיו, אמר רב אחא, מאקרא דאגמא. מקום בבבל, עמוק מאד.

הגמרא מבארת, כיצד סדר בריאת האדם ביום השישי:

אמר רב יוחנן בר חנינא, שתים עשרה שעות הוי היום ^[36],

שעה ראשונה, הוצבר עפרו. שניה, נעשה גולם. שלישית, נמתחו אבריו. רביעית, נזרקה בו נשמה. חמישית, עמד על רגליו. ששית, קרא שמות. שביעית, נזדווגה לו חוה. שמינית, עלו למטה שנים, וירדו ארבעה ^[37] . תשיעית, נצטווה שלא לאכול מן האילן. עשירית, סרח. אחת עשרה, נידון. שתים עשרה, נטרד והלך לו.

שנאמר [תהלים מט' יג']: "ואדם ביקר בל ילין". כלומר, לא זכה ללון בלילה בגן עדן.

אמר רמי בר חמא, אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה.

שנאמר "נמשל כבהמות נדמו". ^[38] [שע"ה בסו"ף ארמ"י סימן] ^[39]

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת.

אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו?

אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו?

אמר להן כך וכך מעשיו.

אמרו לפניו: רבונו של עולם, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" [תהלים ח' ה'].

הושיט אצבעו קטנה ^[40] ביניהן ושרפם.

וכן כת שניה. ^[41]

כת שלישית, אמרו לפניו: רבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא! כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה.

כיון שהגיע לאנשי דור המבול, ואנשי דור הפלגה, שמעשיהן מקולקלין ^[42], אמרו לפניו: רבונו של עולם לא יפה אמרו ראשונים לפניך?

אמר להן, "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול" וגו' [ישעיהו מו' ד'] ^[43].

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון, כשהיה שוכב, מגיע מסוף העולם ועד סופו היה.

שנאמר [דברים ד' לב'] "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים".

כיון שסרח, הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו.

שנאמר [תהלים קלט' ה'] "אחור וקדם צרתני ^[44] ותשת עלי כפך". אמר ר' אלעזר: אדם הראשון, גבהו מן הארץ עד לרקיע היה.

שנאמר [דברים שם] "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים" כלומר, עומד בארץ, וראשו מגיע השמימה.

כיון שסרח, הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו.

שנאמר "אחור וקדם צרתני" וגו'.

מקשה הגמרא: קשו קראי אהדדי, אי גבהו כדברי רב יהודה, או כדברי רב אלעזר?

מתרצת הגמרא: אידי ואידי חדא מידה היא. והמרחק בין הארץ לרקיע שוה למרחק שיש בין שתי קצות הארץ.

ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון בלשון ארמי ספר ^[45].

שנאמר: [תהלים קלט' יז'] "ולי מה יקרו רעיך אל" ^[46]. והיינו דאמר ריש לקיש, [כלומר, פסוק זה נדרש גם להלן בדברי ריש לקיש], מאי דכתיב [בראשית ה' א'] "זה ספר תולדות א דם"?

מלמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו.

כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו, ונתעצב במיתתו.

אמר, "ולי מה יקרו רעיך אל".

ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה. כלומר, נוטה לעבוד עבודה זרה ^[47].

שנאמר [בראשית ג' ט'] "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה",

ודרשינן: אן נטה לבך.

רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה.

ודרש, מדכתיב הכא [הושע ו' ז'], "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב התם, [בראשית יז' יד] "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר". ומבואר, שהמבטל מצות מילה נקרא עובר ברית. וכיון שאדם הראשון נקרא "עובר ברית", בודאי מושך בערלתו היה ^[48].

רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה.

כתיב הכא, "עברו ברית", וכתיב התם [דברים כט' כד'], "ואמרו על אשר עזבו ברית ה'", ומבואר שהעובר ברית הוא הכופר בעיקר.

אגב שהוזכר ענין כופר בעיקר, הובאו המימרות הבאות:

תנן התם במסכת אבות [פרק ב' משנה יד']: רבי אליעזר אומר, הוי שקוד [ממהר וזריז] ללמוד תורה, ודע [כלומר, כדי שתדע] מה שתשיב לאפיקורוס, המנסה להביא ראיה מדברי תורה לדעת המינים האומרים שתי רשויות הן.

אמר ר' יוחנן, לא שנו אלא אפיקורוס עובדי כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל אין להשיב לו, כיון שהכיר דברי תורה, וכפר, אם תשיב לו כל שכן דפקר טפי ^[49].

אמר רב, כל מקום בתורה, שפקרו המינים, כלומר, שרצו להוכיח ממנו שיש ח"ו שתי רשויות, תשובתן בצידן. כלומר, מאותו פסוק עצמו יש ראיה כנגדן. כדלהלן:

א. נאמר [בראשית א' כו']: "נעשה אדם בצלמנו", "נעשה", לשון רבים.

ותשובתם, מדכתיב [שם כז'] "ויברא אלהים את האדם בצלמו", לשון יחיד. ולקמן יבואר מדוע נכתב בתחילה בלשון רבים ^[50].

ב. נאמר [שם יא' ז']: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם", "נרדה", לשון רבים.

ותשובתם, מדכתיב [שם יא' ה'], "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל", לשון יחיד.

ג. נאמר [שם לה' ז']: "כי שם נגלו אליו האלהים", "נגלו" לשון רבים.

ותשובתם, מדכתיב [שם ג'] "לאל העונה אותי ביום צרתי", לשון יחיד.

ד. נאמר, [דברים ד' ז'], "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", "קרובים" לשון רבים.

ותשובתם, מסיפיה דקרא, "בכל קראנו אליו" לשון יחיד.

ה. נאמר [שמואל ב ז' כג'], "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם". "הלכו" לשון רבים.

ותשובתם, מסיפיה דקרא, "לפדות לו", לשון יחיד.

ו. נאמר [דניאל ז' ט'], "עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב [עד שיניחו הכיסאות, ועתיק יומין, הקב"ה, ישב] ". לשון "כרסוון", כסאות, משמע רבים.

ותשובתם, מסיפיה דקרא, "ועתיק יומין יתיב", ישב יחידי.

מקשה הגמרא: הנך, כל אותם מקומות שנכתב בהם לשון רבים למה לי?

מתרצת הגמרא: כדרבי יוחנן.

דאמר רב יוחנן אין הקב"ה עושה דבר אלא אם כן נמלך ^[51] בפמליא של מעלה ^[52].

שנאמר "בגזירת עירין פתגמא, ובמאמר קדישין שאילתא".

ולכן נכתב בלשון רבים, לומר, שהכל בעצת פמליא של מעלה.

מקשה הגמרא: התינח כולהי קראי דלעיל, שנכתב בהם לשון רבים כנ"ל, אך "עד די כרסוון רמיו" מאי איכא למימר? מדוע יש שם כמה כסאות ^[53]? מתרצת הגמרא: אחד לו ואחד לדוד.

דתניא, אחד לו ואחד לדוד. דברי רבי עקיבא.

אמר לו ר' יוסי: עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול, שאתה מושיב בשר ודם אצלה?! אלא אחד לדין ואחד לצדקה ^[54].

הגמרא מסתפקת: האם קבלה מיניה רבי עקיבא, וחזר בו מדבריו, או לא קבלה מיניה?

והביאה ראיה מברייתא: תא שמע: דתניא, אחד לדין ואחד לצדקה. דברי רבי עקיבא.

אמר ליה ר' אלעזר בן עזריא: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות! [חדל מדבריך, ופנה להלכות נגעים ואהלות, שבהם את מחודד, ולא בדברי אגדה. רש"י [חגיגה יד' א']].

אלא, אחד לכסא ואחד לשרפרף.

כסא, לישב עליו. שרפרף, להדום רגליו.

על כל פנים, מבואר בבריתא, שרבי עקיבא חזר בו מדבריו, והסכים לדברי ר' יוסי.

אמר רב נחמן: האי מאן דידע לאהדורי [לענות תשובה] למינים כרב אידית, כמקרה המובא להלן, ליהדר. ואי לא, לא ליהדר. אמר ההוא מינא לרב אידית, כתיב [שמות כד' א'], "ואל משה אמר, עלה אל ה'", משמע, שלא ה' אמר לו זאת, שאם כן, "עלה אלי" מיבעי ליה?

אמר ליה זהו המלאך "מטטרון" ^[55], ששמו כשם רבו ^[56] . דכתיב [שמות כג' כ' כא'] " הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי: השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו", ולכן לא הזכיר שמו, וכתב סתם.

הקשה לו, אי הכי, ששמו כשם רבו, ניפלחו [יעבדו] ליה?

אמר לו: כתיב [שם] "אל תמר בו", אל תמירני בו.

אם כן שאינו רשות לעצמו, ו"לא ישא לפשעכם" למה לי? איזה תועלת יש בו?

אמר ליה, הימנותא בידן, דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה. אכן מטעם זה לא הסכמנו לקבלו עלינו אפילו כשליח המוציא ומביא.

דכתיב [שם לג' טו'], "ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה".

אמר ליה ההוא מינא לר' ישמעאל בר' יוסי: כתיב "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'", מדוע נאמר "מאת ה'", בגוף שלישי, "מאתו" מיבעי ליה?

אמר ליה כובס לרבי ישמעאל, שבקיה [עזוב אותו, ואל תתיחס לדבריו], אנא מהדרנא ליה [אני אענה לו כאיוולתו].

דכתיב [בראשית ד' כג'], "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי, נשי למך האזנה אמרתי", מדוע דיבר למך בגוף שלישי, הלא "נשיי" מיבעי ליה?

אלא, משתעי קרא הכי. דרך הכתוב לומר בגוף שלישי.

הכא נמי, משתעי קרא הכי ^[57].

אמר ליה, ר' ישמעאל לאותו כובס: מנא לך הא? מניין ידעת להשיב לו כך? אמר לו הכובס: מפירקיה דרבי מאיר שמיע לי. בדרשתו של רבי מאיר שמעתי, שפסוק זה תשובה לקושיא זו.

דאמר רב יוחנן, כי הוה דריש ר' מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי. כשהיה רבי מאיר דורש בזמנו, שליש מדרשתו דרש בהלכה, שליש באגדה, ושליש משלים.

ואמר רב יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא משל המסביר את שלשת הפסוקים הבאים:

שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם כו'. חמשה עלו למטה שנים וירדו ארבעה כו'. אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. לאן לבך נוטה. ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה כו'. פי' רב ור' יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים כי אדם הראשון מין היה כמותינו ומושך ערלתו היה וכופר בעיקר השכינה היה. ומביאין ראיה לדבריהם מאלו הפסוקים הוו זהירין בתשובתם ללמד מה שתשיבו להם. וכן פירוש כל כיוצא באלו. אבל חכמי התלמוד חס שאומר' על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם. והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין. אמר רב כשביקש הקב"ה לבראות את עולמו ברא כת של מלאכי השרת אמר נעשה אדם אמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו ביניהם ושרפן. וכן כת שניה. וכן כת שלישית כו'. אמר רב זה ספר תולדות אדם מלמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון דור דור וחכמיו ודורשיו ופרנסיו וכיון שהגיע לדורו של ר' עקיבא שמח בתורתו ונעצב במיתתו שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם. תנן התם ר' אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד מה שתשיב לאפיקורוס. אמר ר' יוחנן אפיקורוס נכרי. אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דמפקר טפי. וכל מקום דמיפקרי מינים תשובתן בצידם. נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ויברא אלהים את האדם בצלמו. הבה נרדה. וירד ה'. כי שם נגלו אליו האלהים. לאל העונה אותי. אשר לו אלהים קרובים אליו. כה' אלהינו בכל קראנו אליו. אשר הלכו אלהים לפדות לו. ולא כתיב להם. חזה הות עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. כר' דאמר אין הקב"ה עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאילתא. מאי כרסוון אחד לו ואחד לדוד ונדחו דבריו. ועוד חזר ואמר אחד לדין ואחד לצדקה וא"ל ר' אלעזר בן עזריה כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות כלומר דבר בקושיות ובהוראות כי בהגדות איניך כך. מדרשי הפסוקין בהגדות הן. אחד לכסא לישיבה ואחד לשרפרף להדום. כדכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי. א"ל ההוא מינא לרב אידית כתיב ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מיבעי ליה. א"ל חזי לרישא דעינינא דכתיב הנה אנכי שולח מלאך וכו' ומלאך זהו מטטרון וכתיב ביה כי שמי בקרבו מלשון בקרב העם הזה בקרבי אתה יושב. והוא אמר עלה אל ה' א"ל אי הכי ששמו בקרבו פלחו ליה. א"ל אל תמר בו כתיב דמשמע אל תמירני בו כי לא ישא לפשעכם ששמי בקרבו כלומר הוא יודע כי שמי אל קנא ונוקם. נוקם ה' ובעל חמה לפיכך לא ישא לפשעכם א"ל הימנותא כלומר בשבועה אפי' כפרוונקא שהוא כתייר לא קיבלנוהו כדכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. א"ל מינא לר' ישמעאל בר' יוסי כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מאתו מיבעי ליה למימר. א"ל ההוא כובס ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך. נשיי מיבעי ליה למימר אלא משתעי קרא הכי. הכא נמי משתעי קרא הכי. א"ר יוחנן כי הוה דריש ר' מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתא תלתא אגדתא תלתא מתלי וש' משלות

לעולם יהא אדם שקוד ר"ל מהיר וזריז ללמוד תורה כדי להשיב את אפיקורוס המוציאים משם ראיות לאמונותיהם הקדומות ונכשלים באמונת השניות ושאר עבודות של צבא השמים והביא אחת מהן דרך הערה על כלן שאם יביאו בעלי השניות ראיה מאמרו נעשה בלשון רבים תשובתם מאמרו ויברא וכן בכלם למי שיתבודד בזה ולא הוזכרו הדברים בלשון רבים אלא מצד שהפעולות הטבעיות נעשות על ידי סבה ראשונה באמצעות הפמליא כמו שנודע למבינים לא שייוחס להם שום ממשלה כלל מעצמם והוא ששלל מענינם כל הדברים הבלתי טבעיים הבאים מצד ההשגחה לרוב מיני התפלות והצדקות ושאר עניני הדברים הדתיים ואף לשומם אמצעיים בינו ובין הבורא כלל והוא שאמרו הימנותא בידן דאפילו בפרונקא לא קבילנא ליה ובמדרש אמרו כל הנקרא בשם י"י ימלט לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל צווח לי ואנא עני הה"ד כל הנקרא בשם י"י ימלט שאין אנו צריכים למכניסי רחמים ולסרסורין לפני הקב"ה אלא נקרא והוא יענה בכל קראינו אליו וכבר הארכנו בדברים אלו בשלמות בילדותינו בחבור התשובה:

אמר רבה כו' גופו מבבל לפיכך נעשית מצולה וראשו מארץ ישראל על שם שהיא חשובה משאר ארצות איבריו משאר ארצות כדילפינן לעיל עצבותיו א"ר יוחנן מאגם נבראו ואית דגרסי מאקרא דאגמא ואמרי דבבבל היא והיא עמוקה מאד:

הא דאמרינן עלו למטה שנים וירדו ארבעה שנתעברה מקין ותומתו שנשאה כך קיימא לן עולם חסד יבנה שנשא קין את אחותו כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ח:) אבל הבל בעיבור אחר נולד: ועד זקנה אני הוא כו' כלומר אני סובלו בין בילדותו בין בזקנותו:

אמר רב יהודה אמר רב אדם מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר למקצה השמים ועד קצה השמים שכשהיה מוטל היה ראשו בסוף העולם ורגליו בסוף העולם כיון שסרח הניח ידו עליו ומיעטו שנאמר ותשת עלי כפך. ואמר רב יהודה א"ר אדם הראשון מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר ברא האדם על הארץ ולמקצה השמים שעמד על הארץ וראשו בשמים. קשו קראי אהדדי ומפרקינן אידי ואידי מדה אחת היא שמקצה השמים ועד קצה השמים כמין הארץ ועד לרקיע. והא מילתא תמיהא לן טובא שהרי הדבר ידוע שהארץ עומדת באמצע כיפה כטבור העגולה ונמצא מן הארץ ועד לרקיע כחצי מה שיש מקצה השמים ועד קצה השמים ולפי הדין מימרא משמע שעגולה של רקיע אין רחבה שוה כארכה אלא ארוכה וצרה כדי שיהא רחבה כחצי ארכה והארץ עומדת בחצי ארכה ונמצא מן הארץ ועד לרקיע כמקצה השמים ועד קצה השמים ומילתא צריכא עיונא. מיהו הני מילי כולהו לשון הבאי נינהו כענין שנאמר ערים גדולות ובצורות בשמים כלומר שגבוהים יתר מדאי והכי משמע לן לפרושי ותו לא מידי:

א"ר יהודה א"ר אדם הראשון בלשון ארמי סיפר ולי מה יקרו רעיך יקרו מלשון אסנפר רבא ויקירא (עזרא ד׳:י׳) אי נמי מרעיך קא יליף לה משמע לשון ארמי כדכתיב (דניאל ב׳:כ״ט) רעיונך על משכבך סליקו:

ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה מאן דמשתיף מידי אחרינא לקודשא בריך הוא קרי מין כלומר שנטה לבו לע"ג. ר' יצחק אמר משוך בערלה היה יש אומרים שנברא מהול והוא משך ערלתו ולא ידעינן היכי הוה אפשר ליה אלא מסתברא שנברא משוך בערלתו ולא מל ועל כרחיך סבירא ליה לר' יצחק דאדם הראשון נצטווה על המילה ולא מל דאי לא מאי כאדם עברו ברית. רב נחמן אמר כופר בעיקר הוה כלומר שמרד במקום לגמרי שנאמר והמה כאדם עברו ברית כלומר כאדם הראשון וכתיב על אשר עזבו את ברית השם. כתב רבינו חננאל ז"ל רב ורב יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים כי אדם הראשון מין היה כמותנו ומושך ערלתו היה וכופר בעיקר שכינה היה ומביאין ראיה לדבריהם מאלו הפסוקים היו זהירים ללמוד מה שתשיבו להם. וכן פירוש כל כיוצא באלו אבל חכמי התלמוד חס ושלום שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין. ואנן אמרינן דודאי מרן לשום שמים איכוון מיהו גמרא לא משמע הכי דהיכי אפשר דמייתו מיני ראיה מקראי דסתרי לה למילתייהו דהא אי מייתו ראיה דמין היה מדכתיב איכה להיכן לבך נוטה מכל מקום כיון דאמר ליה להיכן לבך נוטה גריעותא היא ולאו שפיר עבד ואי מייתו ראיה דמושך בערלה היה וכופר בעיקר היה דכתיב כאדם עברו ברית מכל מקום היה משמע מינה דאיסורא רבה עבד ומאי דקאמר דחס ושלום דחכמי תלמוד לא אמרי על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם מאי קא קשיא ליה אי מהוה הוה אמאי לא הוה אמרי:

תנן התם באבות ר' אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס לשון הפקר הוא. א"ר יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס כותי אבל אפיקורוס ישראל מאחר שהיתה האמת אתו מתחלה ונזור אחור שוב אי אפשר לאדם לומר לו דבר המתקבל בעיניו וכל שכן דפקר. א"ר יוחנן כל מקום שפקרו המינים כלומר שהביאו ראיה ממנו לשתף תשובתן בצדן דכל היכא דכתיב לשון רבים הרי לשון יחיד בצדו באותו ענין עצמו. נעשה אדם דפקרי מיניה דמשמע לשון רבים הא כתיב ויברא אלהים את האדם דמשמע לשון יחיד ומאחר דיחיד בראו על כרחיך ההוא דאמר מעיקרה נעשה יחיד הוא ואנפשיה לחודיה קאמר. עד די כרסוון רמיו לשון כסאות הרבה ועתיק יומין יתיב לשון יחיד. ודייקינן הנך דאשתעי בהו בלשון רבים למה לי. ומפרקי' כדר' יוחנן דאמר אין הקב"ה עושה דבר אלא א"כ נמלך בפמליא של מעלה אל עקול בעולם המדע ונקרא בלשון ערבי אצל חכמי תושיה עאלם:

ודייקינן תו מאי עד די כרסוון רמיו אי לאימלוכי בהו כירסוון למה להו ומהדרינן אחד לו ואחד לדוד אחד לו לא ליישב על כסא ממש שהרי אינו גוף כדי שיהא צריך לישב על גבי כסא אלא כל כסא האמור כלפי המקום בין בפסוק בין בדברי חכמים אינו אלא לשון ממשלה ומלכות כענין שנאמר רק הכסא אגדל ממך וישב שלמה על כסא ה' (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) ולפיכך נקרא בית המקדש כסא דכתיב (ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו וכתיב (שם י"ד) אל תנבל כסא כבודך ויש לפרש שכסא זה האמור כאן על בנין בית המקדש נאמר שהשכינה שרויה בו ולפיכך נקרא כסא כבוד ואחד לדוד כסא מלכות למלוך על ישראל. והא דאמרינן לקמן אחד לדין ואחד לצדקה דברי ר"ע ר' אליעזר אומר אחד לכסא ואחד לשרפרף הכין פירושא אחד לדין כלומר שמנהג את העולם כולו במדת הדין ואחד לצדקה כלומר שאם הוצרך העולם הכרע לכף זכות מדת צדקתו של מקום מכריעתו לזכות דברי ר"ע ר' אליעזר אומר אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא קטן שהמלכים רגילין לתתו תחת רגליהם כדי שלא יהו רגליהם על הקרקע כסא לישב עליו כלומר להראות מלכותו בפמליא של מעלה שמוסיפין לידע אמתת הבורא כענין שנאמר (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי שרפרף להדום רגליו שמראה ומגלה מלכותו בפמליא של מטה הנקראים הדום רגליו שנאמר (שם) והארץ הדום רגלי זו היא שאמר הכתוב (שם י"א) כי מלאה הארץ דעה את ה' כו' ואומר (ירמיהו ל״א:ל״ד) כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:

אמר ליה ההוא מינאה לרב אידית כתיב ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מיבעי ליה אמר ליה זה מיטטרון ששמו כשם רבו והוא ניהו ה' דאשתעי ביה בריש ענינא ואיהו קאמר ליה למשה עלה אל השם כלומר עלה אל הקב"ה אמר ליה אי הכי פלחו ליה מאחר דכתיב השמר מפניו אמר ליה אל תמר בו אל תמיריני בו אמר ליה א"כ מאי כי לא ישא לפשעכם מאחר שאתם אומרים שאין בו יכולת לכך אמר ליה רב אידית הימנותא בידך כלומר יהא דבר זה אמונה בידך שאין בו כח לעשות דבר שלא ברשות רבו וגם לא קבלנו אותו עלינו אפי' להיות שליח לפנינו דכתיב אם אין פניך הולכים ומתרגמינן אם לית שכינתך ביננא כו':

שעה ראשונה הוצבר עפרו כו'. גם בהמה ורמש וחיתו ארץ בו ביום נבראו קודם שנברא אדם ולא פרט בהם באיזו שעה ביום דאפשר דבלילה נבראו אבל האדם שהיה תכלית הבריאה סיפר בו שנברא ביום כמ"ש ביום ברוא אלהים אדם וגו' ויקרא את שמם אדם ביום הבראם וגו' ומ"ש שמינית עלו למטה ב' וירדו ד' כו'. לפי סדר הפרשה והאדם ידע את חוה וגו' כתיב בתר שנטרד מג"ע אבל דרשו כן מדכתיב והאדם ידע שהקדים השם לפועל ולא כתב וידע אדם כמ"ש רש"י בחומש ועיין בזה ברא"ם ועוד דרשו זה ספר תולדות אדם ביום ברוא וגו' שביום שנברא הוליד וכתבו התוס' וירדו ד' אדם וחוה וקין ותיומתו אבל הבל לא נולד באותו פעם כדכתיב ותוסף ללדת וב' תיומות נולדו עמו דדרש בב"ר מדכתיב את אחיו את הבל עכ"ל והרא"ם כתב על אגדה זו דעלו למטה שנים וירדו ד' דלא דריש אתיים לרבויא עכ"ל נראה מדבריו שהוא מפרש וירדו ד' היינו אדם וחוה קין והבל ונעלם ממנו דברי התוס' דהכא דלפי סוגיא דשמעתין נמי ירדו ד' היינו אדם וחוה וקין ותיומתו אבל הבל לא נולד באותו פעם ובהדיא אמרינן בפרק הבע"י ותוסף ללדת את אחיו את הבל הבל ואחותו וקין ואחותו וקצת קשה לדברי התוס' דהכא שהביאו הב"ר דרש את אחיו את הבל דשתי תיומות נולדו עם הבל והניחו תלמוד ערוך בידינו בפרק הבע"י דלא דריש רק את הבל לתאומה אחת ולא דריש את אחיו לרבות עוד תאומה שנית להבל והא דדריש קין ואחותו היינו מאת קין כפירוש רש"י התם דאת אחיו ודאי לא משמע לרבות תאומה לקין ודו"ק:

נמשל כבהמות נדמו כו'. מכפל לשון נמשל ונדמו דרש נמשל מלשון ממשלה ונו"ן נמשל נו"ן הנפעל שהאדם נמשל ונשלט מחיה רעה ששולטת ומושלת עליו לפי שכבהמות נדמו בעיני החיה והוא מבואר שכ"ז שיש לו צורת אדם נאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' כפירוש רש"י בחומש ומשאבד לו צורה זו ונדמה לבהמה שולט בו החיה כמו בבהמה וק"ל:

בשעה שבקש כו'. ברא כת של מלאכים א"ל רצונכם נעשה כו' רבש"ע מה מעשיו כו'. הוא מבואר שאמרו בזה במדרש רבה בשעה שברא הקב"ה את האדם כו' נעשו המלאכים כתות כתות חסד אומר יברא שעושה ג"ח ואמת אומר אל יברא שכולו שקר צדק אומר יברא שעושה צדקות שלום אומר אל יברא שכולו קנאה וקטטה כו' והן הן הב' כתות מה"ש אחת של אמת ואחת של שלום וז"ש שא"ל הקב"ה כך וכך מעשיו דהיינו ג"ח וצדקה ואמרו לפניו רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו שהוא כולו שקר כמו דור אנוש עובדי ע"ז ובן אדם כי תפקדנו שהוא כולו קטטה כמו קין שהיה מתקוטט עם אחיו הבל והרגו. ואמר שהושיט הקב"ה אצבעו ביניהם אצבעותיו הן שבהן ברא את העולם כמ"ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' והן מדותיו שבהן ברא את העולם וז"ש הושיט אצבעו ביניהם דהיינו מדת ג"ח שבו נברא העולם שנאמר עולם חסד יבנה ובו שרף את הכיתות דהיינו שנצחום במדתו החסד לברוא את העולם והיא ג"ח כת שלישית שהסכימה לברוא עולם:

מה שאתה רוצה לעשות כו' כיון שהגיע לאנשי דור המבול שהיה כולו קטטה ודור הפלגה שהיה כולו שקר אמרו לא יפה אמרו ראשונים שהן ב' כתות מה"ש אמת ושלום שנצחת אותן וא"ל עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו' ר"ל עד יום מתן תורה שהיה הקב"ה כזקן מלא רחמים וכשיבה יושב בישיבה כמ"ש במדרשות עד זמן ההוא אסבול תרעומתכם על בריאת האדם ושם תמצאו תשובה כמ"ש בפרע"ק שהתרעמו מלאכים ג"כ בזה במתן תורה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם וגו' וא"ל הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה כו' א"ל תורה שאתה נותן מה כתיב בה אנכי וגו' שבת לא תשא לא תרצח וגו' שהתורה היא סבה לבריאות עולם שקיימוה ישראל ודו"ק:

שנאמר אחור וקדם צרתני וגו'. פירש"י הכא שני צורות דו פרצופים עכ"ל אבל יותר נראה לפרש לפי הדרש דהכא כפירושו פרק אין דורשין אחור וקדם צרתני שני פעמים יצרתני תחלה גבוה ולבסוף שפל עכ"ל ועוד נראה לפרש דברי ב"ר אחור וקדם דהיינו ממזרח שנקרא קדם עד מערב שהוא אחור יצרתני מתחלה ואמר שהניח ידו עליו ומיעטו שנאמר ותשת עלי כפיך ודקא' נמי פרק הספינה דקומתו של אדם היה מאה אמה היינו אחר שמיעטו דמתחלה היה מסוף העולם ועד סופו ויש בזה רמז ותשת עלי כפיך ששת עליו כ"ף גי' מאה ומ"ש חדא מדה היא כבר האריך בזה הרא"ם ושאר מפרשים אחרונים אחריו אבל התוס' בפרק אין דורשין הניחו הדבר כפשוטה דבתמיד פ"ד איכא פלוגתא בהך מלתא דזקני הנגב אומרים דממזרח למערב יותר רחוק מהשמים לארץ וח"א זה וזה שוים שנאמר כגבוה שמים על הארץ כרחוק מזרח ממערב ומה שהקשה הרא"ם אדם היכא קם קודם שחטא כבר תירצו בזה שם שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט עד כאן לשונו ועיין במסכת תמיד בחדושינו בזה:

אדם הראשון בלשון ארמי סיפר שנא' וכו' מבואר יפה באורך בפ' הספינה גבי עתידין צדיקים שנקראין ע"ש של הקב"ה כו' ע"ש:

מין היה כו' פירש רש"י נוטה לע"ז עכ"ל דקדק לפרש שהיה נוטה לע"ז ולא שהיה מין וכופר בעיקר דא"כ היינו דרב נחמן דאמר כופר בעיקר היה וכן כתב הרמב"ם בהלכות ע"ז בדור של אנוש שהיו עובדי ע"ז אע"פ שלא היו כופרים בעיקר כו' ע"ש:

משוך בערלה כו'. לא מצינו שנצטוה אדם על המילה אלא שהיה נולד מהול כדאי' במדרשות והיה מושך ערלתו אח"כ וק"ל:

הוי שקוד כו'. עי' הפירושים בספר מדרש שמואל ועוד נראה לפרש לפי שהאפיקורסים מתוך דקדוקי המקראות לפי טעותן ילמדו לשקר במינות ועל כן אמר הוי שקוד ללמוד תורה שבכתב שתוכל להשיב להן מתוך המקרא כדלקמן התשובתן בצדן כי המינין לא יקבלו בתורה שבע"פ ומדרשות וז"ש ודע מה שתשיב להן לפי המקרא שהוא לא יאמין במדרש ובתורה שבע"פ וז"ש אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי שהוא ידע במדרש חכמים ואם נשיב לו כפי המקרא כ"ש דפקר טפי בתורה שבע"פ ובמדרש חכמים וק"ל:

אא"כ נמלך כו'. ורש"י בחומש פי' בזה וז"ל ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם בדמות מלאכים ויקנאו בו לפיכך נמלך בהם עכ"ל ע"ש. יראה מפירושו שהרכיב ב' טעמים הא' ענותנותו של הקב"ה והב' משום קנאת המלאכים באדם נמלך בפמליא של מעלה ואפשר שלקח טעם בקנאת המלאכים מתוך שמעתין שאמר הקב"ה למה"ש רצונכם נעשה אדם וכו' וא"ל מה אנוש כי תזכרנו ולקח טעם הענוה מדברי הב"ר שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן כו' א"ל למוד מבוראך כו' שכיון שבא לברוא את האדם נמלך במה"ש ע"כ ורש"י הרכיב דברי התלמוד והב"ר לענין אחר שב' הטעמים קרובים הם בענין וזה דרכו של רש"י בפי' החומש ומ"ש התינח כולהו עד די כורסוון רמיו מאי איכא למימר כו' דלא יתכן לומר הכא בכסא אחד לו וא' לפמליא שלו שנמלך בהם דהא כתיב שא"ל מיכה לאחאב ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו וגו' כמה שכתב רש"י בחומש בענין זה וק"ל:

אחד לדין ואחד לצדקה כו'. כמפורש שם בענין אחד לדין לחיה הרביעית שמסיים בענין שם ודינא יתיב ושולטנא יהעדון להשמדא ולהובדא וגו' ואחד לצדקה לישראל שמסיים עוד שם ומלכותא ושולטנא וגו' יהיבת לעם קדישי עליונין וגו' ודכתיב נמי כורסיה שביבין דינור אש דרמי ליה בפ' אין דורשין אהך קרא היינו הך חד כסא לדין וק"ל:

א"ל זהו מטטרו"ן. פי' רש"י שהוא אמר עלה אל השם ששמו כשם רבו כו' עכ"ל והרמב"ן בחומש פירשו בהפוך וז"ל ואל משה אמר עלה אל השם הנזכר בתחלת הענין כו' עלה אל מטטרו"ן שנקרא בשמי ה' והטעם עלה כו' אשר שם כבוד ה' ולא אל השם המיוחד כי לא יראני וגו' עכ"ל ע"ש באורך ומ"ש ששמו כשם רבו פירש"י בחומש מטטרון גימטריא שדי עכ"ל ועיין ענין מטטרון בתוס' פרק קמא דיבמות ופ' א"ט ומדברי הערוך בערך ממטר שהוא מלשון שמירה:

נפלחו לו כו'. המין הזה נתכוין מעיקרא להאמין בשניות כמ"ש עלה אלי מבעי ליה ועל זה השיב לו רב אידית דאין כאן שניות חס ושלום אלא דזה הוא הרב וזה עבדו ושמו כשם רבו וחזר המין לומר דאי הכי איכא לאקשויי דבתר הכי דכתיב ועבדתם את ה' וגו' אימא מיהת לעובדו בשניות מצוה היא דגם עליו נתכוין הכתוב לומר לעובדו דהא שמו ג"כ ה' והשיב דעל זה הזהיר הכתוב בענין דאפילו בשניות שלא לעובדו כדכתיב אל תמר בו אל תעשהו תמורה לעובדו תחתי חזר המין לומר דאם כן לא ישא וגו' דלטעותו בשניות אמר שיהיה פירוש הכתוב כי לא ישא וגו' למעלתו של מלאך ופירוש אל תמר מלשון המראה שלא ימרה את פיו ונתן טעם כי לא ישא לפשעכם אם תמרו בו שלא תחשבו לו לאלהות אבל השתא דאדרבה דאל תמר בו כתיב לגריעותא ולשפלותא שאל תמירו אותי בו לחשבו לאלהים וא"כ ע"כ פירושו לא ישא לפשעכם וגו' היינו שלא יכול לישא פשעכם וא"כ מה יתרון בו ולמה לי הוא והשיב דקושטא הוא דאנן נמי מיאנו מטעם זה מלקבלו אפילו בפרוונקא כדכתיב בפ' כי תשא אם אין פניך הולכים וגו' ומזאת התשובה נראה כפירוש רש"י בחומש שזה המלאך הוא שנכתב בפרשת כי תשא כי לא אעלה בקרבך וגו' ושנתבשרו כאן שעתידין לחטוא וכן יש מי שאומר כן בש"ר ומה שיש לדקדק בזה תמצאנו באורך בפירוש הרמב"ן גם בספר עטרת זקנים האריך בדרוש זה ואין כאן מקום להאריך:

מאתי מבעי ליה כו'. כן הוא בגמרות שלנו מאתי ביו"ד ואינו נכון משום דאם כן הוה הקושיא בלשון מדבר בעדו וכמוהו נשיי מבעי ליה בלשון מדבר בעדו וזה לא שייך הכא דכל הכתוב מדבר בלשון נסתר על אחר אבל הגירסא מאתו בוי"ו מבעי ליה דהיינו דלא הוה ליה להזכיר ב' שמות וה' המטיר וגו' מאת ה' דמאתו הוה סגי דקאי על השם הנזכר בריש המקרא וכמוהו נשי למך דלא ה"ל להזכיר ב' פעמים למך אלא נשיי דהוה סי' דקאי אויאמר למך דרישא דקרא אלא דמשתעי קרא הכי בלשון כפול וכ"ה בהדיא בב"ר אר"י בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו ב' פעמים בתורה נשיי אין כתיב כאן אלא נשי למך בנביאים ויאמר המלך קחו לכם מעבדי אדוניכם וגו' בכתובים אשר נכתב בשם המלך ויש לדקדק גבי ואל משה אמר עלה אל ה' אמאי לא השיבו כי הכא דמשתעי קרא הכי בלשון כפול ויש לומר דהתם הקושיא לאו משום כפול הוא אלא דכל הפרשיות דלעיל מיניה מדברים בלשון מדבר בעדו הנה אנכי שולח וגו' את אימתי אשלח וגו' הוה ליה למכתב נמי עלה אלי במדבר בעדו ולא הו"ל להזכיר השם כמו שלא נזכר בכל הפרשיות דלעיל גם ברישא דהאי קרא ואל משה אמר וגו' ודו"ק:

בגמרא א"ר אליעזר מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים כצ"ל וצריך למחוק כאן ועד קצה השמים ופריך קשיא קראי אהדדי דהא נמי ועד קצה השמים דמשמע מסוף עולם עד סופו:

גמ' ולמקצה השמים עד קצה השמים. נ"ב כאן הגיה המשובש בלובלין בדפוס חדש מקצה הארץ עד קצה הארץ ואין זה פסוק בתורה שקאי על בריאת אדם כי אם על ענין עבודת כוכבים בפרשת ראה וכן בירמיה קאי אחרב אכלה וגו' אלא הכא קדייק מקצה השמים עד קצה השמים ולקמן דייק מעל הארץ ולמקצה השמים וכמו שפירש"י ול"ג עד קצה השמים לקמן ודו"ק:

שם שנאמר למן היום אשר ברא כו' כצ"ל:

שם ואמר ולי מה יקרו כו' כצ"ל. ונ"ב תרגום של כבד יקיר. ערוך:

שם רעיך אל כו'. נ"ב רישא דקרא ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו וגו' ופירש"י שקאי אספר תולדות של אדם הראשון ע"ש וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואבריו וידיו ורגליו הס"ד:

בד"ה וזה מטטרון כו' אל ה' הס"ד:

גמרא וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו את ברית כו'. כצ"ל הוא בדברים כ"ט והמרשים טעה:

שם כי מי גוי כו' אלהים קרובים כו'. המ"ש הביא מכאן ראיה דאלהים הוא קדש ועי' במ"ר שם. ולא עמדתי ע"ד אונקלוס דכאן תרגם אלהא ולהלן בפסוק ל"ד או הנסה אלהים תרגם י"י בב' יודי"ן:

שם א"ל ההוא צדוקי כו' עלה אלי מבעי ליה. כצ"ל:

שם אל תמר בו אל תמירני בו. כצ"ל:

רש"י ד"ה גופו. ע"ש שהיא עמוקה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולי מה יקרו. בתר כו' באותו מזמור. כצ"ל:

גמ' דברי ר״ע א"ל ר׳ יוסי. נ״ב הגלילי [וכ"ה בחגיגה]:

שם מה לך אצל הגדה כלך.נ"ב מלה מורכבת כלה לו וכ״ה בפירוש שילהי פד״מ [לקמן סז:] ב' מלין:

שם משתעי קרא הכי ה״נ כו'. נ"ב ודאי הוא דרך פשטו של מקרא בכ"מ מ״מ גנוז בו סוד גדול מס״ת הרמוז באת ה"א תירא. והוא שישעיה אומר ואראה את ה' ולא סתר דברי משה רבו אלא כמ״ש ז"ל [יבמות מט:] כאן באספקלריא כו':

שְׁבִיעִית, נִזְדַּוְּגָה לוֹ חַוָּה (תהלים מט, יג). נראה לי בס"ד לכן עושין נשואין שבעת ימים ומילה בשמונה ימים כי שעה שביעית נזדווגה לו חוה ושעה שמינית עשה מצות פריה ורביה ונולדו לו הבנים ולכך מברכין שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם.

תְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן הָאִילָן, וַעֲשִׂירִית סָרַח (תהלים מט, יג). הנה מאמר זה חולק עם שאר מאמרי רבותינו ז"ל וזוהר הקדוש דמוכח מנייהו כי לידת קין והבל היתה אחר החטא וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים ובשער הגלגולים) שכתב קין והבל כל אחד היה כלול מטוב ורע, טוב מסטרא דאדם ורע מסטרא דזוהמת הנחש עד כאן לשונו. והכי מסתברא מלתא ואפשר להגיה כאן שְׁמִינִית נִצְטַוָּה עַל הָאִילָן תְּשִׁיעִית סָרַח עֲשִׂירִית עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם אַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן מיהו כאן אמר וְיָרְדוּ אַרְבָּעָה ובמקום אחר אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כב, ב) 'וְיָרְדוּ שִׁבְעָה' כי היו תאומה עם קין ושתים עם הבל, וכן מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער הפסוקים על פי וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ (בראשית ד, א) וזה לשונו לדברי האומר כי בגן עדן עצמו עלו למטה שנים וירדו שבעה עד כאן לשונו.
ואפשר אמר כאן 'אַרְבָּעָה' דלא חשיב התאומות דטפלים היו לקין והבל או אפשר עלו למטה ב' פעמים בזה אחר זה ובפעם ראשונה נתעברה בקין ותאומתו הרי כאן ארבעה דוקא ואחר שירדו ארבעה חזרו אדם וחוה ועלו למטה לבדם ונתעברה בהבל ושתי תאומות וירדו חמשה.
ובעל כרחך צריך אתה לומר דקין והבל באו משני זווגים חדא מחמת כי שרשם ובחינתם חלוקים זה מזה מאד ולפי סודם של דברים צריך שיהיה לכל אחד זיווג בפני עצמו. ועוד דאם לא כן במה זכה הבל בשתי תאומות וקין רק תאומה אחת דאם נאמר מפני שתאומה אחת יצאה מן הבטן אחר שיצא קין ושתי תאומות יצאו אחר שיצא הבל אין דבר זה מספיק לזכות את הבל בשתים ויפסיד קין הבכור מאחר דכולם יצאו מבטן אחת בלידה אחת אלא ודאי היו חלוקים בזווג שלהם.
ומה שאמר שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה נִטְרַד וְהָלַךְ לוֹ פירוש נִטְרַד מגן עדן וְהָלַךְ לוֹ לעשות תשובה שקבל עליו יסורין קשים ק"ל שנה. גם אמר 'הָלַךְ לוֹ' רצונו לומר הָלַךְ ממנו מה שאמר הקדוש ברוך הוא אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) לּוֹ דייקא ומאחר שבסוף היום יצא בדמוס שרצה הקדוש ברוך הוא בתשובה שעשה לכן עושין סדר התשליך בסוף היום.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "מָה אֶנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ". הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם, וּשְׂרָפָם (תהלים ח, ה). קשא למה שרפם, והלא הוא שאלם תחילה כדי שישיבו מה שיעלה בלבבם כפי רצונם ודעתם?
ונראה לי בס"ד כי שאלו בתחילה מה מעשיו? והשיב כך וכך, רצונו לומר טוב ורע שעל ידי כך יתחייב להוליד צדיקים ולהוליד רשעים ולכן בשמעם זו היה צריך לקטרג על לידת רשעים בלבד ולא על הרשעים ועל הצדיקים דהא אמרו 'מָה אֶנוֹשׁ' הוא לידת הרשעים 'וּבֶן אָדָם' הוא צדיק גמור נמצא קטרגו גם על הצדיקים ולכך נענשו.
או יובן בס"ד נענשו על התשובה שהשיבו כי הוא יתברך אינו צריך לעצתם ורצונם ורק אמר להם רצונכם נעשה אדם כדי ללמד דרך ארץ שיהיה הגדול נמלך בקטן אף על פי שאינו צריך לו ולכן היה להם להשיב כמו שאמרו כת שלישית: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה. וכן יחזקאל הנביא ע"ה כשאמר לו הקדוש ברוך הוא בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? והשיב: וָאֹמַר הֳ' אֱלֹקִים אַתָּה יָדָעְתָּ ד' אלקים אתה ידעת (יחזקאל לז, ג) וכיון שהשיבו מָה אֶנוֹשׁ וכו' משמע ומוכח שהקדוש ברוך הוא היה צריך ח"ו לעצתם ולדעתם והגידו לו מה שדעתם נוטה לכך הענישם בשריפה.
ודע כי מה שאמר הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם לשון מליצה הוא זה והכונה ששרפם באש הגבורה כי הגבורה מכונית בשם 'זרת' שהיא אצבע קטנה בתחתונים כמו שאמרו בתיקונים (זהר חלק ב' קעה:) וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן (ישעיה מ, יב) דא גבורה.
ואין זה סותר למה שאמר רבינו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בדרוש הציצית בשער הכונות בסוד חמש אצבעות שהגודל חסד ואצבע הסמוך לגודל גבורה וזרת שהיא אצבע קטנה הוד עיין שם. כי באמת גם ההוד הוא בסוד הגבורה ועומד בקו שמאל תחת ספירת הגבורה ממש ורק היא גבורה קטנה לגבי גבורה העקרית שלמעלה ממנה ולכן אמר כאן אצבעו הקטנה ודוק.

וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה (תהלים ח, ה). יש להבין והלא כת שניה ודאי ידעה מה שאמרה ראשונה דאפילו אם נאמר נבראת אחר שריפת הראשונה ודאי ידעה ברוח הקודש מה שאמרו הראשונה דהא כת שלישית אמרה 'מה הועילו ראשנים' נמצא ידעה מה שהיה לראשונה ולשניה, וכיון דידעה דנשרפה הראשונה למה השיבה כאשר השיבה הראשונה?
ונראה לי בס"ד דהשניה חשבה מה שנשרפה הראשונה לאו בשביל שאמרה 'מָה אֶנוֹשׁ' אלא בשביל ששאלה 'מַה מַּעֲשָׂיו' כי משאלתם זו מוכח שחשבו היה צריך ח"ו לתשובתם ולכך רצו לעמוד על הדבר היטב כדי שישיבו ובאמת הקדוש ברוך הוא שאל אותם כדי ללמד דבר אחר וכדכתיבנא לעיל והם היה ראוי להשיב תכף ומיד מה שיבא בפיהם דלכך נענשו ולכן נזהרו שלא לומר 'מַה מַּעֲשָׂיו' אלא תכף השיבו מה אנוש ובאמת גם אלו נשרפו דלא היה להם לומר 'מָה אֶנוֹשׁ' אלא יהיו משיבין כמו השלישית עשה כרצונך.
ועוד נראה לי בס"ד השניה חשבה שנענשה הראשונה בשביל ששאלו תחילה 'מַה מַּעֲשָׂיו' שבזה ניכר שהם השכילו יותר ח"ו בדבר זה לידע מה מעשיו תחילה כדי שישיבו ובאמת לא היה להם לשאול אלא היו צריכים להבין מדעתם שאין התשובה נוגעת לשאלה זו דאם נוגעת היה מן הראוי שיודיע להם השם יתברך דבר זה מאליו כדי שישיבו תשובה נכונה, וכיון דמוכח מדבריהם דאי אפשר להם להשיב תשובה נכונה אלא עד שידעו תחילה 'מַה מַּעֲשָׂיו' דבזה גילו שהם השכילו יותר ח"ו לכך שרפם ולכן השניה לא שאלה 'מַה מַּעֲשָׂיו' אלא תכף השיבו מָה אֶנוֹשׁ וכו' אך באמת גם אלו נענשו על אשר השיבו תשובה מדעתם מָה אֶנוֹשׁ וכו' ולא השיבו ככת השלישית 'כָּל הָעוֹלָם הוּא שֶׁלְּךָ עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ'.
ולכן נתחכמה כת שלישית שלא תשיב דברים משלה כלל וכך אמרה 'רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ' דברים 'מָה הוֹעִילוּ' כלומר אין אתה צריך לעצה ולדעת אחרים ח"ו כי הראשנים שחשבו כן לחדש תשובה מדעתם ואמרו לפניך דעתם מה הועילו דהא ודאי דברים שהשיבו הם גלויים וידועים לפניך ומה הועילו בדברים אלו נגדיך? לכן ראוי לנו שלא נדבר כלום ולא נגיד דעתינו ורצונינו דמה נדע אשר לא תדע אלא כך נאמר 'כָּל הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ הוּא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? (תהלים ח, ה). נראה לי בס"ד אין כונתם להצדיק דברי אותם שקטרגו על הבריאה של אדם כולה דאם כן גם הם עתה היו צריכין שריפה כאשר עשה בראשנים כי באמת מה שעשו דור המבול ודור הפלגה היה יודע הקדוש ברוך הוא כל זה מתחילה בעת שדבר עם אותם שלשה כיתות ואין כל חדש לפניו יתברך אך כונתם להצדיק קטרוג שקטרגו על הרשעים באומרם 'מָה אֶנוֹשׁ' והם חשבו כי הראשנים לא נענשו על זה אלא נענשו על בריאת הצדיקים באומרם 'וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' דזה קאי על הצדיקים כמו שכתבתי לעיל ולכן אמרו יפה קטרגו על הרשעים שאמרו 'מָה אֶנוֹשׁ' ובוודאי אתה לא כעסת עליהם ושרפת אותם בעבור קטרוג זה אלא רק בעבור קטרוג שקטרגו על בריאת הצדיקים.
והשיב להם 'וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל' (ישעיה מו, ד) כלומר גם על בריאת הרשעים אין קטרוג כהוגן כי מעשה הרשעים יש להם תקנה על ידי הצדיקים והיינו אני אסבול ואשא קלקולם של רשעים אלו עד שיבא אברהם שהוא בעל הזקנה והשיבה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פז.) עד אברהם לא היה זקנה עד שבא אברהם ונגלית הזקנה שהיה לו שערות לבנות והגיד להם בזה שכל קלקולים של אלו יהי נתקנים על ידי אברהם בעל הזקנה והוא לקח שכר כולם כי קלקול שסופו נתקן על ידי הצדיקים עדיף טפי מאם לא היה קלקול כלל שיש בזה הרוחה גדולה על מה שהיה קודם הקלקול וכמו שאמרו המקובלים ז"ל בענין בעל תשובה שמהפך העונות לזכויות ולהכי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:).

אָדָם הָרִאשׁוֹן, בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי סִפֵּר. הנה ודאי אדם הראשון היה יודע שבעים לשון אך כל הספור שלו היה בלשון הקודש דהא אמר לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג) הרי כינה לה שם שהוא גזור מלשון הקודש כי אִישׁ הוא לשון הקודש אך בא המאמר כאן לומר דגם בלשון ארמי היה רגיל לספר מאחר דמצינו מאמר 'וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ' (תהלים קלט, יז) ותיבת יָּקְרוּ הוא תרגום של כבוד כמו שנאמר כְּבוֹד הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל תרגומו יקרא דה' ומוכיח הגמרא דפסוק זה אמרו אדם הראשון מהא דאמר ריש לקיש מאן דאמר וכו'.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ, וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ. נראה לפרש בס"ד שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ על אשר דרש אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא מא:).
וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ שראה סיבת מיתתו נוגעת אליו והיינו כי חקרנו במקום אחר למה נתגלגלו עשרת השבטים בעשרה הרוגי מלכות כדי שיהיו נהרגים בעון מכירת יוסף, והלא עון מכירת יוסף נתקן בקושי השעבוד במצרים וגם בגלות יון כמו שאמרו רבותינו ז"ל? ותרצנו שלא היה גלגולם בעשרה הרוגי מלכות בשביל המכירה אלא בעבור מחשבתם שחשבו להרגו דכתיב וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ (בראשית לז, יח) ולכן נתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות ונהרגו.
ונמצא ממיתתו של רבי עקיבה נודע לו שהקדוש ברוך הוא מעניש הצדיקים על המחשבה כמעשה ולכן נעצב בעבור עצמו כי הוא במעשה של אכילת עץ הדעת לא עבר אלא על איסור לאו אך במחשבה עשה פגם גדול וקלקול רב מאד בענין כונתו בעולמות ופרצופי הקדושה למעלה כמפורש בשער הפסוקים בפרשת בראשית ובמקום אחר.
ומה שאמר אדם הראשון על רבי עקיבה 'וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ־ל' (תהלים קלט, יז) נרמז רבי עקיבה בתיבת 'רֵעֶיךָ' שהוא ראשי תיבות 'רבי עקיבה ידרוש כתרים' שהשיג בתורתו לדרוש כתרי אותיות.

אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִין הָיָה. ראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב וזה לשונו: כתב רבינו חננאל, רב ורב יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים דאדם הראשון מין היה כמותם ומושך ערלה וכופר בעיקר היה ומביאים ראיה לדבריהם מאלה הפסוקים והגידו זאת להודיע שתהיו זהירים ללמוד תשובות מה שתשיבו להם וכן פירוש כל כיוצא באלו אבל חכמי התלמוד ח"ו שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין עד כאן לשונו רבינו חננאל ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל על דבריו וזה לשונו: ואנן אמרינן דודאי מרן לשם שמים נתכוון מיהו גמרא לא משמע הכי דהיכי אפשר דמייתו ראיה מקראי דסתרי למלתייהו דהא אי מייתו ראיה דמין היה מדכתיב 'אַיֶּכָּה' (בראשית ג, ט) להיכן לבך נוטה גריעותא היא ולאו שפיר עבד וכו' ומאי דקאמר דח"ו דחכמי התלמוד לא אמרו על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם מאי קשיא ליה, אי מהוה הוה אמאי לא הוה אמרינן? עד כאן לשונו.
ואחר המחילה מה שטען מחמת קראי, הנה לפי דברי רבינו חננאל גם הוכחות דקראי הם מדברי המינים שאומרים כך וכך היה ומוכח מקראי ומה שטען אי מהוה הוה אמאי לא אמרינן, אחר המחילה זה אינו דהא מצינו (שבת צו:) דדרש רבי עקיבה 'מקושש' זה צלפחד ואמרו לו ממה נפשך אתה עתיד ליתן את הדין! אי הוה כן, התורה כיסתו ואתה מגלהו, ואם לא היה כן, נמצא אתה מוציא לעז על אותו צדיק! וכן כאן בתורה לא נזכר אלא אכילת עץ הדעת שהוא איסור לאו ולפי דברי רב ורבי יצחק ורב נחמן לא נשארו עוללות והתורה כסתו והם מגלים וזה היה טעמו של רבינו חננאל להחליט הדבר הזה ולומר שלא באו לספר בגנותו של אדם הראשון אלא אמרו כך המינים אומרים.
ברם אנא עבדא אימא מילתא בס"ד דכונתו אינו רצונו לומר שהיה מין ח"ו ממש לפקור כפקרות המין חלילה אלא כונתו לומר פגם חטא שלו דומה לפגם חטא של מין שפוגם מאד יותר מפגם עבודה זרה כן אדם הראשון לרוב גודל מעלת נשמתו ואחיזתו למעלה למעלה אז חטא קל שעושה שהיא רק איסור לאו עשה בו פגם וקלקול גדול כמו פגם של מין.
דכיוצא בזה תמצא אצל ראובן דכתיב ביה וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה (בראשית לה, כב) דאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אלא מחמת שבלבל יצועי אביו נכתב עליו כך. וכן כתוב בשלמה המלך ע"ה וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים וכו׳ אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב (מלכים א' יא, ז) ואמרו רבותינו ז"ל (שבת נו:) נכתב עליו כך אף על פי שלא בנה ולא הלך אלא בשביל שלקח נשים נכריות. וכן הענין בבני עלי דכתיב בהו אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים (שמואל א' ב, כב) ואמרו רבותינו ז"ל (שבת נה:) בשביל ששהו הקרבה שלהם ומחמת כן לא הלכו לשכב עם בעליהם העלה עליהם כאלו שכבום.
כי מי שהוא גדול במעלה נחשב לו חטא קל לחטא גדול וכל שכן אדם הראשון שהיה עליון על כל בני אדם והיה לו אחיזה במקום עליון וגבוה מאד דחטא קל שלו פוגם למעלה כפי גודל ערכו לכן אמר רב 'מִין הָיָה' כי חטא לאו שעבר עליו פגם וקלקל בו כמו פגם של מין שאין פגם יותר ממנו.
וכן כיוצא בזה הוא הכונה בדברי רבי יצחק ורב נחמן דרצונו לומר חטאו גרם פגם וקלקול כמו הכופר בעיקר ומושך בערלתו וכן על דרך זה יש לפרש דברי רבותינו ז"ל במקום אחר שאמרו אדם הראשון עבר על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שלא עבד עבודה זרה ממש ח"ו ולא גילוי עריות ולא שפיכות דמים אלא רצונו לומר פגם שלו כמו פגם שעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דהיינו לפי ערך מעלתו.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'מִין הָיָה' רצונו לומר מעשה דומה למעשה מין שנטה מדרך האמת כן הוא נטה מדרך האמת והלך בדרך הנחש ועצתו שעשה לו צד היתר.
ומה שאמר 'מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה' לשון מליצה הוא זה והכונה על זוהמת הנחש שנמשכה על זרעו היוצאים מאמתו.
ומה שאמר 'כּוֹפֵר בָּעִקָּר הָיָה' רצונו לומר עיקר אחד מין שלש־עשרה עקרים והוא מה שאמר 'שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים' שאם לא כפר בעיקר זה לא היה אוכל מעץ הדעת אלא חשב אף על פי שיחטא יוותר לו הקדוש ברוך הוא.
ומה שאמר 'כָּל מָקוֹם שֶׁפָּקְרוּ הַמִּינִין, תְּשׁוּבָתָן בְּצִדָּן' נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ (משלי כג, א) ונראה בצד אותיות 'מִין' מקודם יש אותיות 'מלט' פירוש מלט עצמך בתשובה שתמצאנה לפניך.

גמ' וכתיב כי ה' עיניו משוטטות. עיני ה' המה משוטטים כצ"ל:

בגמרא אידי ואידי חדא מדה היא: היינו כחכמים בתמיד (דף ל"ב) ועיין מ"ש התוס' ריש פ"ב דחגיגה:

בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו רעיך: נלענ"ד שיקרו מפרש לשון נכבדו וכל יקר שהוא לשון כבוד הוא לשון ארמי שבכ"מ תרגום אונקלוס אכבוד יקר וכן אמרינן ג"כ במגלה (דף ט' ע"א) רנב"י אמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ע"ש:

מושך כו' קרי לי' עבר ברית: אף שלא נצטוה עדיין על המיל' דמ"מ דבר מכוער הוא וכה"ג כתבו התוס' לקמן (דף נ"ז ע"ב) לענין אותו היום עבר אותו רשע ה' עבירות ע"ש. ועוד דהאי דרשה דאת בריתי הפר בלא"ה לאו דאורייתא היא דמשוך הוא רק דרבנן ועיין מה שכתבו התוס' ביבמות (דף ע"א ע"א):

אחד לו ואחד לדוד: הא דלא קאמר אחד לו ואחד למטטרון דלו לבדו יש ישיבה למעלה במלאכי מרום כשכותב זכותן של ישראל דאחר מצאו יושב וטעה כדאמרינן בפ"ב דחגיגה ע"ש. דא"כ קשה סיפא דקרא דהא רק עתיק יומין יתיב לכן קאמר א' לו ואחד לדוד שהוא למלך המשיח שישב לעתיד לימין הקב"ה כשידין עמים וכמו שפי' המהרש"א בחגיגה שם ולכן שפיר קאמר דעתה רק עתיק יומין יתיב וכסא דוד הוא רק מוכן לעתיד לבא:

אמר לו ר' יוסי עקיבא. הך ר' יוסי ע"כ לאו סתם ר"י הוא דהוא היה תלמיד ר"ע כדאמרינן בפ"ק ואיך יקרא לרבו בשמו. לכן ע"כ גרסינן ר"י הגלילי וכן הוא בחגיגה:

מאתו מבעי ליה: הא דל"ק דמטטר' המטיר מאת ה' דהך וה' ע"כ ליכא לפרושי אמטטר' דדרשינן מניה בגמרא הוא ובית דינו:

ברש"י ד"ה כדר' יוחנן. שהכל בעצת פמלי' שלו: לענ"ד י"ל דר"ל דאכתי לא מתורץ הכל לכאורה דה"ק דר"י דנגלה אליו האלהים וכן דאשר לו אלהים קרובים אליו ולא שייך הך תירוץ דנמלך לזה מפרש רש"י כיון דבהכל נמלך בפמליא שלו א"כ הכל נעשה על פי עצתם ושפיר נקרא גם המעשה על שמם:

בשעה שבקש הקב"ה לברא את האדם וכו' רצונכם נעשה אדם בצלמנו וכו'. אפשר במ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל שטעם בריאת האדם לקשר כל העולמות וע"י להשפיע שפע מעולם לעולם שחיות העולמות הוא על ידי שפע הנשפע מלמעלה וזה א"א אלא ע"י קשר העולמות והוא ע"י האדם שנפשו מעשיה והרוח מיצירה ונשמה מבריאה ולכן נברא האדם כלול מכל העולמות וע"י יתקשרו כל העולמות ויושפע שפע לכל העולמות כמו שהבאתי דבריו באורך בראש דוד פרשת תשא ע"ש באורך וז"ש נעשה אדם לקשר כל העולמות וע"י יושפע שפע בכל העולמות וא"ל מה מעשיו וכו' כלומר כיון שאם יחטא הוא פוגם ח"ו יצא שכרו וכו' והטיבו אשר דיברו כת אחרונה כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך וכו' כי לפניו נגלו תעלומות:

אדם הראשון בלשון ארמי סיפר וכו'. עיין מה שהאריך הרב עיון יעקב ז"ל ועל מ"ש הרב בתחילת דבריו רמזתי בפתח עינים ועתה אני בעניי אומר דמ"ש בסוף דבריו דח"ו נענש רבי עקיבא על מה שדרש את ה"א תירא לרבות ת"ח עם נשיקת הרצפה ליתנהו להני מילי ואפילו לס"ד ואין להאריך ועמו הסליחה:

ואמר רב יהודה אמר רב אדה"ר בלשון ארמי סיפר וכו'. אפשר לומר דהטעם שסיפר לשון ארמי היינו כמ"ש האר"י ז"ל בסוד קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום דהיינו לברר מקליפת נוגה שהוא סוד תרדמ"ה גימטריא תרגו"ם עש"ב ועל דרך זה אפשר שהיה כונת אדה"ר לברר מבחינת התרגום ולפי כח נשמתו הבירור נהיה בדברו בלשון תרגום. וראיתי להרב שמלה חדשה ריש דף קכ"ב שרצה לומר דקודם שחטא לא ניתן רשות לדבר בלשון הקדש. ואינו מחוור דודאי עיקר דבורו בלשון הקדש ומקרא מלא ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת אלמא בלשון הקדש היה מדבר וקרי לה אשה כי מאיש לקחה והכי אמרו בב"ר על פסוק זה פרשה י"ח מכאן שנתנה תורה בלשון הקדש ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון אמר כשם שנתנה תורה בלה"ק כך נברא העולם בלה"ק וכו' וכתב שם הרב יפה תואר דמ"ד בלשון ארמי סיפר לא יכפור בראיה זו דכתיב יקרא אשה כי מאיש וכו' אלא כונתו דסיפר נמי בלשון ארמי ע"ש. ומכאן תשובה נמי למה שדרש הרב עיון יעקב במאמר זה דנראה ג"כ מדבריו דלא היה מספר אלא בלשון ארמי ולכך לא נתקבלה תפלתו ע"ש באורך דהא מוכח דסיפר בלשון הקדש כדאמרן ואולי יאמר הרב לקיים דבריו דאדה"ר לא ידע כח לה"ק והתפלל בלשון ארמי ואינו נח לי:

מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת חקת דף קכ"א ע"א:

(לח ב) אדה"ר בלשון ארמי סיפר וכו'.—נראה פירושו, שגם בלשון ארמי סיפר, שהרי אין במקרא שהביא לראיה רק מלה אחת ארמית "יקרו" שטעמו בלה"ק "נכבדו"^*ועי' מ"ש במגלה ט ב, שהביאו מהמקרא "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", דיקר לשון ארמית.. וכן אמרו בב"ר פי"ח על הכתוב "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת": "מכאן שנברא העולם בלה"ק" (ומובא ברש"י עה"ת שם).

עוד י"ל שדעת רב ששפתו הראשונה של האדם היתה ארמית, ורק לאסמכתא בעלמא הביא את המקרא הזה. ומעט מעט נתרחב ונתחלף לשון זה בארצות ומקומות ללשון הקדש, אשר מוצאו מקדם הוא לשון ארמי. ודעת ב"ר הוא להפך, שהשפה הקדמונית היא לה"ק, וממנה יצאה לשון ארמית. ושם הביאו ראיה מזה, שלא מצינו בשפה אחרת, דשם האיש והאשה יהיו ממלה אחת, וגם בלשון ארמית שם האיש "גברא" ושם האשה "אתתא". אבל כבר הסכימו החוקרים לדעת רב, שהשפה הראשונה היתה ארמית. ואכמ"ל.