דף לח - א
מבארת הגמרא: דגמירי, [מקובלנו] שאין האשה מתעברת מעומד והיא נתעברה מעומד. שהיה בית האסורים צר, ולא היה מקום לשכב, ושלשלו לו שם את אשתו [9], ובא עליה ונתעברה.
דבר אחר, "שלתיאל" שנשאל על אלתו אל. כלומר, הקב"ה נשאל על שבועתו [10], שנשבע [11] שלא יהא לו בן.
וכן בנו של שאלתיאל נקרא זרובבל [12], על שם שנזרע בבבל [13]. ומכל הדרשות הללו מבואר, שנולדו לו בנים אחר שגלה לבבל.
וכן אותם בנים ישבו על כסא המלוכה, שהרי מה שמו של זרובבל נכדו? נחמיה בן חכליה [14] שמו. והוא העלה את ישראל מבבל.
ומוכח, שהגלות שגלה יכניה, כפרה לו על כל עוונותיו [15].
יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרי ולא מידי. [יהודה וחזקיה ישבו בסעודה לפני רבי, ושתקו ולא אמרו דבר].
אמר להו רבי למשרתיו, אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא [הרבו לפניהם יין, כדי שיאמרו דבר].
כיון דאיבסום [השתכרו], פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל [16].
ואלו הן, ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל.
שנאמר בישעיהו [ח' יד'] "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל". אמר להם רבי, שהיה נשיא בישראל: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי!
אמר לו רבי חייא, רבי, אל ירע בעיניך. יין ניתן בשבעים אותיות [כלומר, בגימטריא 70], וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד [17] [18].
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה [יש אומרים, שמימרא זו] אמר רב חסדא: דרש מרי בר מר, מאי דכתיב "וישקד [כמו "וימהר". רש"י] ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו", וכי משום ד"צדיק ה'" לכן "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו"?!
ודרשינן: אין! צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים ומיהר להגלות את ישראל בימי צדקיהו, והגלם בעוד שגלות יכניה קיימת. כלומר, קודם שמתו כל אותם שגלו בימי יכניה, שהיו חכמים בתורה, ולמדוה לבני גלות צדקיהו. [19] ומהיכן אנו יודעים שבני גלות יכניה היו חכמים בתורה?
דכתיב ביה בגלות יכניה [מלכים ב כד' טז']: "החרש והמסגר אלף".
ודרשו חכמים: "חרש" כיון שפותחין בדברי תורה הכל נעשו כחרשין.
"מסגר" כיון שסוגרין בהלכה, כלומר, הלכה שאינם יודעים להשיב בה לשואלם [20], שוב אין לה פותחין אחרים. [21]
וכמה היו? אלף. כלומר, רבים הם.
ובאופן אחר: עולא אמר, חסד עשה הקב"ה עם ישראל, שהקדים והגלה את ישראל שמונה מאות וחמשים שנה מכניסתם לארץ, ולא המתין שתי שנים נוספות, להגלותם כשיגיעו למנין "ונושנתם" ["ונושנתם" בגימטריא 852].
שהרי נאמר [דברים ד' כה'] "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני יהוה אלהיך להכעיסו: העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ: ", כלומר, כאשר תגיעו למנין "ונושנתם", ותשחיתו את מעשיכם, אזי אבוד תאבדון מהר.
ולכן, עשה הקב"ה חסד על ישראל, והגלם קודם שיגיעו למנין "ונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם סיפא דקרא - "אבוד תאבדון מהר".
אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה "מהרה" דמרי עלמא, תמני מאה וחמשין ותרתין הוו.
כלומר, מפסוק זה האמור לענין עונשי הגלות, אפשר גם ללמוד את שיעור זמן הגאולה.
שהרי נאמרו פסוקים רבים המורים על קרוב הישועה, כגון "וקרובה ישועתי לבא", "וארוכתך מהרה תצמח", ובכל זאת עדיין לא נגאלנו. ודרש רב אחא מפסוקים אלו, ש"אבד תאבדון מהר", הוא לאחר 852 שנה, כמנין "ונושנתם", וא"כ גם שיעור "מהרה" האמור בגאולה, לא יפחת מזמן זה. [22]
שנינו במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".:
תנו רבנן: אדם יחידי נברא. ומפני מה? שלא יהו המינים אומרין הרבה רשויות בשמים, וכל אחת בראה אדם לעצמה.
דבר אחר, מפני הצדיקים ומפני הרשעים.
שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק לפיכך צדיקים אנחנו, ואין אנו צריכים להתרחק מן העבירה, כיון שלא ניכשל בה.
ורשעים אומרים אנו בני רשע, ולא נעשה תשובה, כי לא תועיל לנו. [23]
דבר אחר, מפני המשפחות, שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו, לומר, אבינו צדיק מאביכם. ומה עכשיו שנברא יחיד מתגרות, נבראו שנים על אחת כמה וכמה.
דבר אחר, מפני הגזלנין ומפני החמסנין. שלא יאמרו קרקע זו לבני אבינו הראשון היתה, ולא לבני אביכם. ומה עכשיו שנברא יחידי גוזלין וחומסין, נבראו שנים על אחת כמה וכמה. [24]:
עוד שנינו: "ולהגיד גדולתו של הקב"ה... ". כו':
תנו רבנן: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו.
שנאמר: [איוב לח' יד] "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש [25] ".
ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה?
כדי שלא יראה אדם דירה נאה, ואשה נאה [26], ויאמר שלי היא, ולא יוכלו להכחישו, שהרי אין היכר בין האנשים.
שנאמר [שם טו'] "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר".
כלומר, כיון שמנע מרשעים אורם, היינו שקלסתר פניהם שונה זה מזה, לכן, זרוע רמה תשבר, שלא יוכלו לגזול ולומר שלי היא.
תניא, היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת.
בקול ובמראה, משום ערוה. שלא יתחלף לאשה בבעלה, ביום מפני המראה, ובלילה מפני הקול.
ובדעת, מפני הגזלנין והחמסנין. שאם ידע מה בלב חברו, יחפש מצפוניו, וידע היכן ממונו, ויגזלנו [27].
תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת. ומפני מה לא נברא ראשון?
שלא יהו המינים אומרים, שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית [28]. לפיכך קדמו לו כולם.
דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו, יתוש קדמך במעשה בראשית [29].
דבר אחר, כדי שיכנס למצוה, מצות שבת, מיד [30]. דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד. כלומר, שימצא הכל מוכל לפניו, ויאכל מאשר יחפוץ. [31]
משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ורק אחר כך הכניס אורחין.
אף הקב"ה ברא בתחילה את העולם והשלימו, ורק לבסוף הכניס לתוכו את האדם.
שנאמר [משלי ט' א - ג] "חכמת בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת".
מבארת הגמרא: "חכמת בנתה ביתה", זו מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה.
"חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעת ימי בראשית.
"טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה", אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם.
"שלחה נערותיה תקרא", זה אדם וחוה [32].
"על גפי מרומי קרת", רבה בר בר חנה רמי, [הקשה סתירה בין הפסוקים], בפסוק ג' כתיב "על גפי", ואילו בפסוק יד' כתיב "על כסא"?
ותירץ: בתחלה, קודם החטא, ישב על "גפי", דהיינו במקום גבוה, על כנפי השכינה. ולבסוף, אחר שחטא, ירד וישב על כסא [33].
הגמרא מבארת את המשך הפרק במשלי [שם ד']: "מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו",
אמר הקדוש ברוך הוא, מי פתאו לזה? אשה, שהיא חסרת לב [34], היא אמרה לו.
דכתיב, "נואף אשה חסר לב".
תניא, היה רבי מאיר אומר, אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו [35].
שנאמר, [תהלים קלט' טז'] "גלמי ראו עיניך", כלומר, מכל מה שראו עיניך נעשה גולמו של האדם. והיינו כל העולם, כדכתיב [זכריה ד' י'] "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ.
אמר רב אושעיא משמיה דרב: אדם הראשון,
הערות
[9] עיין רש"ש. ועיין בילקוט שמעוני (מלכים ב כד' רמט'), שזכה לנס זה, כיון שבשעה שהורידוה לו, אמרה לו נטמאתי, ופרש ממנה, ובשכר זה אח"כ נתעברה מעומד שלא כדרך הטבע.
[10] לכאורה קשה, הרי התרת שבועה שייכת רק באופן שהנשבע לא ידע איזה פרט בשבועה בשעה שנשבע, ואילו היה יודע לא היה נשבע, אך גבי הקב"ה בודאי לא שייך ענין זה? החינוך (מצוה ל') כתב לתרץ על קושיא זו,, "יש להשיבך, והדין דין אמת, כי כל מה שבא בכתובים כיוצא בענינים אלו הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל, ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן, אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב אדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפול על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק עונשו וגזירתו עליו כאילו יש שבועה בדבר. וכן לענין הטובה, אם זכה האדם מרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם יתברך נשבע להיטיב לו, ועל זה וכיוצא בו אמרו זכרונם לברכה כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקיומו רק במה שהם מחזקים ומקיימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו זכרונם לברכה היתר על שבועת השם יתברך, רצונם לומר כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד, ומכפר על החוטאים ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך לישבע שלא למחול לעולם".
[11] עיין בתחילת הענין שם (כב' כד') "חי אני נאום ה'... ". והוא לשון שבועה. והתירוה לו פמליא של מעלה. רש"י.
[12] עיין חגי (א' א'). אמנם, בדברי הימים א (ג' יח') נראה שהיה בנו של פדיה.
[13] ובעומק הענין, מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבים ז:), שהגואל צריך להיות מגידולי הגלות דוקא, ומהגלות עצמה תצמח הגאולה. ולכן, נרמז בשמו של זרובבל, שנזרע בבבל, להורות שזהו עיקר מעלתו, שנזרע בבבל, ועל ידי כפרת הגלות יכול כעת לגאול את ישראל.
[14] עיין בהגהות יעב"ץ שהקשה מכמה מקומות שמוכח בהם שזרובבל ונחמיה היו שני אנשים שונים. והניח בקושיא.
[15] באור הגמרא על פי המהרש"א.
[16] פירוש, כי מלכות משיח מלכות חדשה היא, וצריך שתתבטל קודם כל השררה בישראל ולא יהיה להם שום שררה בעולם, ואז תתחדש הממשלה לישראל מחדש. ואין החומר מקבל צורה אחרת עד שיפשוט צורה הראשונה. ולכך אין בן דוד בא שהוא צורה אחרת לגמרי, עד שיפשטו כל צורה שיש להם שהוא הממשלה שנחשב צורה. מהר"ל. ועיין עוד בהערה הבאה.
[17] ומהו אותו סוד? מבאר המהרש"א, הוא סוד העיבור. שנמשלה מלכות בית דוד ללבנה, וכמו שהלבנה אחר טו' יום מתחילה להתחסר, אף מלכות בית דוד היתה טו' מלכים, ואחר כך נחסרה, ולא נשאר ממנה אלא ראשי גולה שבבבל ובארץ ישראל. וכשם שמולד הלבנה אינו אלא אחר שתעלם לגמרי, כך גם מולד המשיח לא יהיה אלא אחר שתעלם מלכות בית דוד לגמרי. עיין שם באריכות.
[18] אמנם, המשתכר ביינו, מוציא כל סודותיו חוצה. כיון שהיין מתגבר על הסוד ומוציאו. אך, המתיישב ביינו, כלומר, שותה במידה, הרי יש בו מדעת שבעים זקנים, כיון שהסוד מתגבר על היין, ואדרבה, על ידי כח היין מגיע לעומק הדעת. (תוספות, על פי הגמרא בעירובין סה' א'. ועיין עוד מהר"ל בחידושי אגדות).
[19] יכוניה, (הוא יהויכין מלך יהודה), גלה לבבל אחת עשרה שנה קודם צדקיהו. וגלו עמו רוב חכמי התורה, ופשוטי העם נשארו בירושלים, שעדיין לא נחרבה. ואח"כ בימי צדקיהו, חרבה ירושלים, וגלו עמו שאר העם שהיה בה. (עיין גיטין פח' א' וברש"י שם).
[20] ע"פ רש"י. ועיין רש"ש.
[21] לכאורה, פשוטו של מקרא משמע, שהיו בעלי אומנויות פשוטים. אך, דרשו חז"ל, מהמשך הפסוק - "הכל גיבורים עושי מלחמה". והרי אין דרכם של בעלי אומניות להיות עושי מלחמה. ולכן דרשו את הפסוק על מלחמתה של תורה. מהרש"א.
[22] על פי המהרש"א.
[23] כלומר, אילו היה אדם אחד צדיק ואחד רשע, לא היה שייך שיולד לצדיק בן רשע, ולהפך, כשם שלא יולד לסוס שור, שכל אחד מין בפני עצמו. ולכן נברא אדם יחידי ומעורב מטוב ורע. על פי המהר"ל.
[24] כלומר, אילו היו שנים, הרי בעצם בריאת העולם היה מוטבע ענין המחלוקת והגזל. ועכשיו שנברא יחידי, הגם שיש מחלוקת וגזל, מכל מקום אינם מוטבעים בעצם בריאת העולם. מהר" ל.
[25] פירוש: לאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר, ויתיצבו כמו לבוש בתחיית המתים. ומדקרי ליה "חותם" שמע מינה, בחותם הן טבועין. רש"י. ועיין עוד במהרש"א בדרך אחרת.
[26] היעב"ץ הקשה, הרי אליו היו פרצופיהם שוים, לא היתה אשה נאה יותר מחברתה, שהרי כולן שוות? ותירץ, שמא כוונתו לומר נאה במידות או במעשים. ובאופן אחר כתב, שאע"פ שפרצופיהם שוים, עדיין יכולה להיות נאה מחברתה בחיתוך האברים ובריאות הבשר.
[27] רש"י. ובמהרש"א כתב, אילולי היו משונים בדעת היו כולם רוצים לקנות אותה שדה, ואותו בית, והיו גוזלים זה את זה.
[28] כיון שהאדם נברא יחידי, שלא כמו שאר בעלי חיים, היו אומרים, כשם שהקב"ה אחד, אף הוא אחד, ושותף הוא למעשה בראשית. ועיין מהרש"א, ומהר"ל.
[29] בבאור הענין, עיין באר הגולה (עמ' קד').
[30] שזוהי תכילת הבריאה, שיעבוד את הקב"ה, לכן נברא באופן שיוכל להשיג תכליתו מיד. מהר" ל.
[31] כידוע, בכל דבר אפשר לדון בארבעה אופנים, הא' מצד החומר שבו, הב', מצד הפועל, דהיינו מי שיצרו. הג', מצד צורתו, והד', מצד תכליתו. והנה, ארבעת תרוצי הגמרא, מתיחסים לארבעת האופנים הנ"ל. הא', שלא יאמרו שותף היה עמו במעשה בראשית, דהיינו מצד הפועל שיצר את העולם. והב', שאם תזוח דעתו יאמר לו יתוש קדמך, דהיינו מצד החומר של האדם, שהוא נמשך לחטא, מה שאין כן בשאר הנבראים שלא שייך בהם חטא. והג', כדי שיכנס למצוה מיד, דהיינו תכליתו של האדם. והד', כדי שיכנס לסעודה מיד, כיון שבצורת האדם הוא השלם שבנבראים, ראוי שיבא לתוך עולם שלם. על פי המהר"ל.
[32] נקראו נערים, מפני שהוי ראויים להוליד מיד עם בריאת כנערים. מהרש"א.
[33] רש"י. אך התוספות הוכיחו, שכסא חשוב יותר מגפי. ופרשו, בתחילה, קודם שנזדוגה לו חוה, ישב על גפי, כלומר, היה במקום שאינו קבוע. ולבסוף, כשנזדוגה לו חוה, ישב על כסא שהוא מקום קבוע.
[34] רש"י פירש, שהאשה היא חסרת לב. (כלומר, אינה ברת דעת). אך משמעות הפסוק המובא להלן - "נואף אשה חסר לב", משמע שהאיש הוא חסר לב. ולכן מבאר המהרש"א, שהאשה פיתתה את האדם לאכול מעץ הדעת, באומרה לו, שעד שלא יאכל הרי הוא חסר לב. כלומר, עדיין אין בו את היצר הנמצא בלב, להבחין בין טוב לרע.
[35] כיון שתכליתו של כל העולם היא בשביל האדם, לכן נברא האדם מכל העולם. מהרש"א. ויש שכתבו, כדי שבכל מקום שימות תקלטנו הארץ. (עיין דובר צדק עא' א').
'שְׁאַלְתִּיאֵל', שֶׁנִּשְׁאַל עַל אָלָתוֹ אֵ־ל (דברי הימים א' ג, יז). פירש הרמ"ה ז"ל שביטל השבועה כאלו נשאל עליה עיין שם. מיהו במדרש רבה סוף פרשת טהרות אמרו להדיה שאל הקדוש ברוך הוא לבית דין של מעלה והתירו לו נדרו, ובודאי הגמור לשון מליצה הוא זה לפי הפשט!
אמנם נראה לי בס"ד לפרש דבריהם על פי הסוד דהשבועה יצאה מן מדת התפארת ואז הבינה שנקראת בית דין הגדול היתירה השבועה וקרו לבינה בשם בית דין הגדול משום דהיא גבורות מתערין מינה וענין ההתרה הוא שהיה מן ענין גילוי והמשכת אור שנמשך ממנה אל מדת התפארת ודוק היטב.
אַגְבְּרוּ חַמְרָא אַדַּרְדְּקֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ מִלְּתָא. נראה לי בס"ד הכונה תתנו להם יין ישן שהוא גדול מהם בשנים כדי שיתבסמו יותר ויוציאו סוד וקראם דַּרְדְּקֵי [318] שהוא מספר שִׂיחַ [318] שרצונו היה לשמוע שיח שלהם.
והא דאמר להם 'קוֹצִים אַתֶּם מַטִּילִים לִי בְּעֵינַי' לא נתכוון על עיניו ממש דרבינו הקדוש אשר דבריו כגחלי אש ופועל בדבורו אינו מוציא מפיו דבר המזיק לומר קוצים בעיניו ח"ו, אלא כונתו על היין ששתו ונתבסמו בו כי יין [70] מספר ע' ותיבת עֵינַי בהפוך יַיִן ע' כלומר קוצים אתם מטילים ביין שהוא מספר עין אשר שתיתם ורבי חייא חש פן יזיקו דברים אלו בעיניו לכך תכף ברכו 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ' שלא יגרום דבר זה רע בעיניך ונתכוון רבי חייא בדברים לברכה.
ברם יש לדקדק מה שאמר להם 'קוֹצִים' לשון רבים והוה ליה למימר קוֹץ אַתֶּם מַטִּילִים? ונראה לי בס"ד דהם הטילו בדבריהם שני קוצים אחד שדרשו על סילוקו מן העולם ואחד שהקדימו את ראש שבבבל קודם ממנו והשיב לו רבי חייא 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד' והוא כי אתה כבר גלית סוד לפנינו שאמרת אם יעלה רב הונא ראש גולה מבבל לארץ ישראל אושיב אותו למעלה ממני יען שהוא מן הזכרים ואני מן הנקבות וכנזכר בגמרא ומאחר שאתה גלית זה שתושיב את ראש גולה אשר בבבל למעלה לכן גם הם כוונו לדבריך ונקט את ראש גולה למעלה ממך ואף על גב דרבי היה עניו סגי לאו משום גדולה הקפיד אלא משום כבוד ארץ ישראל.
אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ'סוֹד' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. נראה לי בס"ד הכונה לומר לו אל תחשוב ממני שמעו דרשה זו שהיא נוגעת בכבודך אלא יין ניתן בשבעים וכו' והם חדשו זה מלבם.
ועוד נראה לי שרמז לו בזה הדבר שאמר התורה נקראת סוד [70] שהוא מספר שבעים והטעם כי שבעים פנים יש לתורה ודרשה זו היא אחת מן השבעים ואין אתה צריך לחוש לה כי ודאי יש עוד ס"ט פנים דרבו עלה ולהכי לא תקום ולא תהיה שתתבטל בס"ט דרשות אחרים.
ועדיין צריך להבין אומרו 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת דאם יַיִן [70] מספרו שבעים מה זה אומרו 'אוֹתִיּוֹת' דמשמע המספר של שבעים היא על אותיות ממש?
ונראה לי בס"ד אם תמלא אותיות אלפא ביתא כזה אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת ה"י וי"ו זיי"ן חי"ת טי"ת יו"ד תמצא בהם שלושים אותיות נמצא אות יו"ד משלמת מספר שלושים ולכן נחשבת בשלושים ושני יודי"ן יש ביין הרי כאן ששים ועוד תמלא אחר יו"ד עד נו"ן כזה כ"ף למ"ד מ"ם נו"ן הרי כאן עשרה אותיות דאות נו"ן משלים העשרה ולכן נמצא באותיות 'יַיִן' יש רמז לשבעים אותיות ממש.
שֶׁלֹּא יְהוּ צַדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק. נראה לי בס"ד שאם אומרים כן אז יהיו בטוחים שיתערבו ויתחברו עם הרשעים ולא יהיו נזוקין מהם ובאמת התנא הזהירנו הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) והרשעים היו אומרים שהם בני רשע ואין עליהם עונש בשביל רשעתם כיון דאביהם רשע מוכרח שיהיו רשעים.
ברם הא קשיא מהיכן יודעים שאביהם שנברא בששת ימי בראשית היה רשע? ונראה לי בס"ד שהאומרים כן הם אותם שנולדו מן הנברא ראשון ולכן מוכרחים לומר שהוא היה רשע כי זה כלל גדול בתורה שבכל דבר ודבר יש בו קליפה ופרי ומוכרח שתהיה הקליפה קודמת לפרי על כן מוכרח שזה הנברא ראשון הוא קליפה שהוא רשע והשני שנברא אחריו הוא הפרי שהוא צדיק.
ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ' כלומר זאת אומרת יחוסה יותר טוב ונקי ואידך להפך וזו אומרת יחוסה הוא הטוב והאחרת להפך.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים. פירש רש"י ז"ל שיאמרו קרקע זו לבני אבינו הראשון. קשא גם עתה שנברא אחד ימצא כך דראובן ושמעון הם אחים שירשו קרקעות מאביהם וחלקו אותם ואחרי זה יבואו בני ראובן ויגזלו קרקע של בני שמעון באומרם של ראובן היתה וזאת אשר נפלה לאביהם בירושה?
ונראה לי בס"ד דהכונה באומרו מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים שאם יהיו נבראים שנים יאמרו לאחד נתן לו כל הקרקעות ולאחד נתן לו כל המטלטלין ועל כן עתה יבא זה ויגזול הקרקע מיד בני האחד באומרו שאביך לא קנה הקרקעות אלא לאבינו נתנו כל הקרקעות ואביך ירד לקרקע זו בתורת שכירות ועתה אין לנו חפץ להשכיר תחזיר לנו הקרקע.
וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הוּא (איוב לח, טו). מקשים כיון דהצורות שוים ואין הפרש בין זה לזה אם כן לא יש אשה נאה ואשה אינה נאה?
ונראה לי בס"ד דבאמת אפילו אם יהיו הצורות שוין אי אפשר שלא יהיה הפרש קצת מעט מן המעט אך זה ההפרש הדק אינו נרגש אלא להרגילים זה בזה ויושבים זה אצל זה תמיד אבל להרואין זה את זה באקראי אינם יכולים להבחין ולהבדיל בין זה לזה. ולכן אם קדש אשה בפני עדים וראה אחרת נאה ממנה יאמר זו היא שקדשתי ואין העדים מרגישים בהפרש הדק שיש בין זו שקידש לבין האחרת ואפשר שיעידו לו לומר כן היא כדבריו.
אי נמי נאה דנקיט כאן הוא על חכמתה ושכלה או על מעשיה ולעולם הצורה והיופי שוה. אי נמי נאה בגובה קומתה ועוביה ושומנה אבל הצורה והמראה שוים.
וּבְדַעַת, מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וְהַחַמְסָנִים. פירש רש"י שכל אחד ידע היכן מונח ממון חבירו ויבא ויגנוב. וקשא גם עתה הכל יודעין שהממון הוא בחנות או באוצר שבבית ועם כל זה נשמר על ידי הסגר במנעול ועל ידי שומרים ואין מעלה ומוריד השוואת הדעת בזה?
ונראה לי בס"ד הכונה עתה האדם שומר ממונו על ידי תחבולה כמו מעשה דתלמידי רבי עקיבה שמצאום לסטים בדרך ושאלו מהם להיכן אתם הולכים? אמרו להם לפונדק פלוני אמרו הלסטים לכשיגיעו לאותו פונדק נקפחם כי לא היו צריכים לטרוח הרבה להסיע הממון כי בתיהם של אותם לסטים קרובים לאותו פונדק והם כשהגיעו לפונדק שהוא קודם אותו הפונדק שסיימו להם נכנסו בתוכו אז הבינו הלסטים שבתחבולה השיבו להם להציל ממונם מידם.
וכן איתא במדרש מעשה באחד שהיה הולך במדבר ונשא כלי שיש בו אבנים טובות פגעו בו לסטים אמרו לו מה יש אצלך אמר להם אבני זכוכיות, אמרו לו הראם לנו, והראה להם. אמרו לו זו בכמה? אמר להם בעשרים פרוטות, זו בכמה? בשלשים פרוטות, וכן על זה הדרך אחר כך נכנס לעיר התחיל למכור זו במאתים זהובים וזו בשלש מאות זהובים נמצא שמר ממונו וגופו על ידי תחבולה ואם היו שוים בדעות היו מכירים בכל התחבולות כולם ואין מציל.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹקִים (תהלים נה, כ) והיינו קֶדֶם ראשי תיבות 'קוֹל דַּעַת מַרְאֶה' וְיֹשֵׁב לשון 'שכוב' כלומר עשאם מושכבין שאין שוין זה לזה בשביל כדי שלא יהיה חֲלִיפוֹת לָמוֹ שלא תתחלף אשה זו באשה אחרת ביום מפני שינוי המראה ובלילה מפני שינוי הקול ושינוי הדעת שלא יהיה שוה בכולם מפני הגזלנין שֶׁלֹּא יָרְאוּ אֱלֹקִים ואין אלקים אלא דיינין שנאמר וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) וכנזכר בגמרא והכונה מפני אותם הגזלנין שלא יראו אלקים הדיינין והיו טוענין שקר לגזול זה את זה.
שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א, כז). קשא אמאי נקיט יתוש ולא נקיט נמלה או פרעוש? ונראה לי יתוש הוא ממין הפורחים.
ועוד נראה לי בס"ד נקיט יתוש כדי לעשות לאדם תוכחת מוסר בו מצד אחר גם כן דאיתא בגמרא דגיטין (גיטין נו:) יתוש בריה קלה, ואמאי קרי ליה בריה קלה? משום דמעליינא אית ליה מפקנא לית ליה. פירש רש"י ז"ל יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי לית לה עיין שם.
ואם כן תוכחת מוסר לאדם מן היתוש דהיא עדיף מיניה שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון.
כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד. פירש רש"י למצות שבת. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במדרש רבה בראשית (בראשית רבה יא, ח) תני רבי שמעון בר יוחאי אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה: כנסת ישראל בן זוגך. ופירש הרב מ"ך [מתנות כהונה] ז"ל ימי החול הם שלשה זוגות ונשאר שבת יחידי אין לו זוג בימים, ואמר לו הקדוש ברוך הוא ישראל ששובתים בך הם בן זוגך. נמצא אדם הראשון הוא בן זוגו של שבת ולכך בראו בערב שבת כדי שיתחבר עם זוגו מיד.
ועוד נראה לי כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד זו מצות פריה ורביה דעונתה היא בליל שבת והורה לנו בזה שכל העולם תלוי וקיים על מצוה זו כדכתיב לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיה מה, יח).
דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. קשא אם היה בוראו ביום חמישי בערב גם כן היה מוצא הכל מזומן לפניו! ונראה לי בס"ד דכתבו גורי האר"י ז"ל בימות החול המותרות לא יעלו אל הקודש פנימה אבל בשבת גם המותרות יש בהם מצוה ולא יהיה מזון לקליפה אלא הכל הולך לקדושה ולכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה דקדושה שכולה קודש מיד.
ובזה ניחא דנקיט 'סְּעוּדָה' ולא אמר 'אֲכִילָה' כי באותיות סְּעוּדָה נרמז השפעת היסוד במלכות שתהיה האכילה והיינו ראש וסוף סְּעוּדָה ס"ה מספר שם אדנ־י [65] שהוא במלכות בסוד וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) ובתוך סְּעוּדָה יש אותיות 'עוד' [80] שהוא מספר יסוד [80] ובסעודת שבת יהיה השפעת יסוד במלכות כי השבת הוא כנגד מלכות בסדר הימים והוא גם כן בחינת יסוד כמו שאמרו בזוהר חדש כנודע.
כְּתִיב: 'עַל גַּפֵּי', וּכְתִיב: 'עַל כִּסֵּא'. במשלי סימן ט' אחר פסוק (משלי ט, ג) עַל גַּפֵּי כתיב קרא אחרינא וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת (משלי ט, יד) ומשני תחילה קודם החטא 'עַל גַּפֵּי' ולבסוף אחר החטא 'עַל כִּסֵּא'. עיין תוספות מה שכתבו דבמסכת עבודה זרה משמע ד'כִּסֵּא' עדיף מן 'גַּפֵּי'.
ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמר רבינו האר"י (בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים בישוב ב' פסוקים ויברא וייצר עיין שם) אם כן לעולם 'כִּסֵּא' בריאה עדיף מ'גַּפֵּי' שהוא יצירה אך נזכר בריאה שהיא כסא לגריעותא דידיה שבחטאו גרם גדר דבריאה ליצירה.
ודרך דרש נראה לי בס"ד דאדם הראשון קודם החטא זכה לתואר אָדָם [45] שהוא מספר לֵב אֶחָד [45] וגם הוא מספר שם הוי־ה במילוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] וגם הוא מספר ג' פעמים י־ה [45×3=15] ואחר חטא נפגם אות א' דְּאָדָם ונפרד ונשאר 'דָּם' שהביא דם לעולם.
ונודע 'פִּי' רצונו לומר חלק כמו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי (מלכים ב' ב, ט) ואמרנו לעיל דשם אָדָם הוא ג' פעמים שם י־ה וזהו שאמר בתחילה קודם החטא 'עַל גַּפֵּי' חלק התיבה לשתים וקרי בה ג' פִּי, כלומר שלשה חלקים שהיה אצלו שם אָדָם שלם באות א' דאז מספרו עולה ג' חלקים של שם י־ה ואחר החטא 'עַל כִּסֵּא' דהיינו כִּסֵּא כס א', וכס לשון כסוי שנתכסה אות א' ולא נשאר בגלוי אלא רק אותיות 'דָּם' שאין בהם שיעור ג' חלקים של שם י־ה.
"מִי פִּתְּאוֹ לְזֶה"? אִשָּׁה אָמְרָה לוֹ, דִּכְתִיב: (שם ו) "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו, לב). נראה לפרש בס"ד הכונה באיש הוקבע אות יו"ד משם הוי־ה בתוך שמו כי היו"ד היא באמצע אותיות איש והיא לב כי כל תוך נקרא לֵב ולכן נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב כי תסתלק ממנו אות יו"ד שהיא לֵב שלו וזהו שנאמר 'חֲסַר לֵב' וידוע אות יו"ד במספר הקדמיי עולה חשבון נ"ה כזה אבג"ד הו"ז חט"י [55] ואות ה' של תיבת 'הֵנָּה' תהיה אותיות השמוש ועיקר התיבה נ"ה כמו הַהוּא אָמַר (במדבר כג, יט), הֲבוֹא נָבוֹא (בראשית לז, י) וכיוצא בזה וזהו שנאמר 'מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה' רצונו לומר יסיר את נ"ה שהיא אות יו"ד שמספרה נ"ה בקדמיי ובזה יהיה 'חֲסַר לֵב' רצונו לומר אות יו"ד שהיא לב באותיות איש יסור ממנו.
ועוד נראה לי בס"ד האשה נקראת 'חֲסַר לֵב' כי אינה חייבת בעסק התורה שהיא לב דמתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד ולכן דעתה קלה שתתפתה בנקל ולזה אמר מִי פִּתְּאוֹ לְזֶה? אִשָּׁה שהיא נקראת 'חֲסַר לֵב' היא אמרה לו ופיתתה אותו. ולכן גם הנואף נקרא 'חֲסַר לֵב' כמו האשה כי הזנות מפרידתו מעסק התורה.
או יובן האשה נקראת 'חֲסַר לֵב' כי היו"ד שבאיש בארבעה מילואין של עסמ"ב מספרם שמונים אבל אות ה"א שבאשה בארבע מילואין כזה ה"י ה"י ה"א ה"ה עולים מ"ו כמה תחסר מן יו"ד של איש תחסר מספר לב"ב שעולה ל"ד.
אָדָם הָרִאשׁוֹן גּוּפוֹ מִבָּבֶל וְרֹאשׁוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (תהלים קלט, טז). הנה רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים) היה לו גרסא אחרת בש"ס גּוּפוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַגְּבוֹתָיו מִבָּבֶל וּמֵאַקְרָא דְּאַגְמָא עיין שם. ובודאי נוסחה של רבינו האר"י היא האמיתית ועל פי נוסחתו של רבינו ז"ל פרשתי רמז הכתוב כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ (במדבר כג, ט) דקאי על זכות התורה שעוסקים בארץ ישראל שהיא ראש צורים שמשם נברא ראשו וגופו של אדם הראשון וכתיב כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וכו' (ישעיהו ב, ג), 'וּמִגְּבָעוֹת' בהפוך אתוון 'ומעגבות' רמז לזכות תורה שהיה בבבל שמשם העגבות של אדם הראשון, והכונה כי השם יתברך גזר על עפר ארץ ישראל שיעקר ממנו שיעור מסויים מחלק הטוב שבו ויהיה צרור במקום אחד בגן עדן וגזר על עפר בבל ואקרא דאגמא שיפרד ממנו חלק מסויים ויהיה צרור בגן עדן אצל אותו ציבור ועוד גזר על עפר שאר ארצות נמי בהכי ואחר כך גזר על צרור עפר ארץ ישראל שיתהוה ממנו ראש וגוף וגזר על עפר בבל שיתהוה ממנו עגבות וכן היה ונתחברו ביחד בנס ועלה הנס הזה שיהיה מכל זה גולם אחד של אדם הראשון.
225ימים לסיום הש״ס