סנהדרין לז ע"א

דף לז - א

ושלש שורות של תלמידי חכמים - בכל שורה עשרים ושלשה תלמידי חכמים ^[1] - יושבין לפניהן של סנהדרי קטנה ^[2] אף הם בחצי עגולה ועל הקרקע, ואילו הסנהדרין יושבים על הספסלים -

וכל אחד ואחד מתלמידי החכמים מכיר את מקומו, כלומר:

היו מושיבים את תלמידי החכמים לפי חשיבותם, דהיינו: היושבים בשורה הראשונה גדולים מאלו שבשורה השניה, והיושבים בשורה השניה גדולים מאלו שבשלישית; וגם בכל שורה ושורה הושיבום לפי סדר חשיבותם, הגדול בראש השורה והקטן ממנו למטה הימנו וכן הלאה, ולפיכך צריך כל אחד להכיר את מקומו.

אם הוצרכו הסנהדרין לסמוך את אחד מתלמידי החכמים כדי לצרפו לסנהדרין, וכגון שמת אחד מהם:

סומכין אחד מן השורה הראשונה, דהיינו את היושב בראש השורה הראשונה שהוא הגדול מכולם; ואחד מן תלמידי החכמים שבשורה השניה [הוא הגדול שבהם, שהיה יושב בראש השורה השניה] בא לו [מתיישב] לסוף שורה הראשונה, ואחד מן תלמידי החכמים שבשורה השלישית [היינו הגדול שבהם] בא לו לסוף שורה השניה -

ובוררים להם עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשורה השלישית שהתפנה שם מקום, ואולם לא היה יושב במקומו של ראשון [היינו של אותו תלמיד חכם שהוא בא במקומו] אלא יושב במקום הראוי לו, כלומר: יושב הוא לסוף השורה השלישית, ומשום שהעובר לשורה השניה היה יושב בראש השורה השלישית כי הוא גדול מכל אלו שבשורה השלישית, ואילו זה שנכנס תחתיו קטן הוא מכל יושבי השורה השלישית, ולכן יושב הוא בסוף השורה השלישית. ^[3]

גמרא:

שנינו במשנה: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה:

מפרשת הגמרא: מנא הני מילי, מנין שהיו הסנהדין יושבים בכחצי עיגול?

אמר פירש רבי אחא, אמר רבי חנינא, משום שנאמר ב"שיר השירים":

"שררך אגן הסהר אל יחסר המזג, בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים":

"שררך": זו סנהדרין גדולה, ולמה נקרא שמה של הסנהדרין "שררך" שהיא יושבת בטיבורו של עולם, כי בבית המקדש היא יושבת - בלשכת הגזית - שהוא אמצעו של עולם. ^[4] "אגן": שהיא מגינה על כל העולם כולו. ^[5]

"הסהר": שהיא דומה בישיבתה לסהר [ירח] ^[6] שהוא חצי עיגול.

"אל יחסר המזג [מלשון מזיגת יין, שנותן על שליש יין שני שלישים מים] ": ללמד, שאם הוצרך אחד מהם לצאת לעסקיו חוץ ללשכת הגזית שם היו יושבים, ^[7] רואין: אם יש [נשארו] שם שליש מן הסנהדרין, דהיינו עשרים ושלשה [שהוא שליש מן ששים ותשע, והשתים הנותרים כיון שאין שייך לשלשם לא חשיב להו, יד רמה] כנגד סנהדרי קטנה - הרי זה יוצא, ואם לאו, אינו יוצא. ^[8]

"בטנך ערימת חיטים": מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה, אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן. ^[9]

"סוגה [לשון סייג וגדר] בשושנים": ללמד, שאפילו כשלא יעשו אלא סוגה [גדר] של שושנים, כלומר: אזהרה קלה והבדלה מועטת כדי לפרוש מן העבירה, אף בזה יהא די שלא יפרצו בהן [בגדרות ובסייגים] פרצות, כלומר: לא יעברו על העבירה החמורה שעשו לה את הסייג הקל הזה. ^[10] והיינו דאמר ליה ההוא מינא [אפיקורס] לרב כהנא:

אמריתו, נדה שרי לייחודי בהדי גברא [אומרים אתם שמותר לאשה נדה להתייחד עם בעלה], וכי אפשר שתהא אש בנעורת ואינה מהבהבת [אוחזת ודולקת], כלומר, וכי אפשר שלא יבואו לידי עבירה!?

אמר ליה רב כהנא לההוא מינא:

התורה העידה עלינו "סוגה בשושנים", שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות, ודי בהרחקות שאמרו חכמים להרחיק את הבעל מאשתו הנדה, כדי שלא יבואו לידי עבירה.

ריש לקיש אמר: מהכא יש ללמוד שדי להם לישראל בסייג קטן, שנאמר עוד ב"שיר השירים":

"כפלח הרמון רקתך [מלשון ריקנות] ", ללמד: אפילו ריקנין שבך, מלאין הם מצוות כרימון.

רבי זירא אמר: מהכא יש ללמוד כן, שנאמר ביצחק כשנכנס אצלו יעקב בבגדי עשו כדי לקבל את הברכות:

"וירח [יצחק] את ריח בגדיו [של יעקב] ויברכהו", אל תיקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו", כלומר: אפילו את בוגדיו בירך יצחק, שגם הם מלאים מצוות הם.

הנהו בריוני [פריצים] ^[11] דהוה ^[12] בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו רבי זירא כי היכי דניהדרו להו בתיובתא [פריצים היו בשכנותו של רבי זירא, והיה הוא מקרבם כדי שיחזירם בתשובה] -

והוו קפדי רבנן [הקפידו החכמים על רבי זירא שהיה מקרבם] -

כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי אותם בריונים [כשמת רבי זירא אמרו אותם בריונים]:

עד האידנא - כשהיה רבי זירא חי - הוה "חריכא קטין שקיה [כינוי לרבי זירא] " ^[13] דהוה בעי עלן רחמי, אבל השתא - משמת רבי זירא - מאן בעי עלן רחמי!? הרהרו בליבייהו ועבדו תשובה [עד היום היה רבי זירא מתפלל עלינו ומבקש עלינו רחמים, ואילו עתה משמת רבי זירא, מי יבקש עלינו רחמים, ומתוך כך הרהרו בתשובה].

שנינו במשנה: ושלש שורות של תלמידי חכמים... הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה... בוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקומו הראוי לו:

אמר אביי: שמע מינה, ממה ששנינו על זה שבא מן הקהל שאינו יושב במקום זה שיצא מראש השורה השלישית אלא יושב הוא בסופה של שורה, מזה יש ללמוד:

כי ניידי, כולהו ניידי, [כאשר הם נדים כולם נדים], כלומר, כשהיו מסמיכים אחד מתלמידי החכמים, כי אז היתה תנודה של כל הנמצאים שם, כי הבא מן הקהל נתיישב לסופה של שורה, וזה שישב עד עתה בסופה של שורה התקדם לכיוון ראש השורה, וכן כל בני השורה השלישית; וכן יש ללמוד שהבא מן השורה השלישית לא נתיישב במקומו של היוצא מן השורה השניה אלא בסופה של שורה, ואם כן אף בני שורה זו נעו כולם והתקדמו לראש השורה, וכן בשורה הראשונה, וכן הסנהדרין עצמן היו נדים, שהדיין החדש שהוא הקטן שבכולם נתיישב לו בסוף השורה, וכל שאר הדיינים [עד מקומו של הדיין שמת], היו נדים לכיוון ראש שורת הסנהדרין; נמצא שכל היושבים שם היו נדים ממקומם.

ומקשינן: ולימא להו, כל אחד שהיה יושב תחילה בראש השורה, ועובר עכשיו לסופה של השורה הקודמת לו, יטען לבני השורה שהוא בא לשבת עמם:

הרי עד האידנא הוה יתיבנא ברישא, ואילו השתא מותביתו לי בדנבי [עד עכשיו הייתי יושב בראש השורה, ועכשיו מושיבים אתם אותי בזנב השורה שלכם]!?

אמר תירץ רבי:

דאמרי ליה הכי [כך יענו בני השורה לזה שבא לישב עמם] "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים", כלומר: טוב לך להיות זנב בשורה החשובה שלנו, מאשר להיות ראש לשורה הפחות חשובה, שם היית עד עתה.

מתניתין:

כיצד מאיימין את העדים שלא יעידו שקר? ^[14]

על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן:

שמא תאמרו את העדות:

מאומד, שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם, ובגמרא מתבאר יותר.

ומשמועה [או משמועה], היינו, ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא.

או עד מפי עד, היינו, ששמעתם מעד שהעיד כן בבית דין אחר.

ומפי אדם נאמן, היינו, ששמעתם מאדם הניכר לכם שלא ישקר. ^[15]

שמא אי אתם יודעין, שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.

ועוד אומרים להם:

הוו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות, כלומר, אינו דומה המעיד שקר ומפסיד את חבירו ממון, למעיד עדות שקר והורגים את חבירו על ידי עדותו; כי:

דיני ממונות, אדם שהעיד שקר בחבירו והפסידו ממון, הרי זה נותן לו את הממון שהפסידו ומתכפר לו -

ואילו דיני נפשות, דמו של הנהרג ודם זרעותיו שלא באו לעולם משום שמת אביהם על ידי זה, תלויין בו עד סוף העולם -

שכן מצינו בקין כשהרג את אחיו את הבל, שנאמר בו "ויאמר ה' אל קין, אי הבל אחיך... ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", אינו אומר "דם [לשון יחיד] אחיך", אלא "דמי [לשון רבים] אחיך", כאומר: דמו ודם זרעותיו.

דבר אחר: ^[16] לכך נאמר "דמי אחיך":

שהיה דמו של הבל מושלך על העצים ועל האבנים, וזה הוא "דמי אחיך", שכאילו היו שם דמים הרבה.

ועוד אומרים להם: ^[17]

לפיכך נברא אדם יחידי, כלומר, לכך היתה תחילת יצירת המין האנושי אדם אחד הוא אדם הראשון - כדי להראותך שמאדם אחד נברא מלואו של עולם, וללמדך בזה:

שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

ועוד טעמים אחרים יש במה שנברא העולם יחידי: ^[18]

א. ומפני שלום הבריות שהיה מתרופף אילו היו נבראים שנים ; שלא יאמר אדם לחבירו - אילו היו נבראים שנים בתחילה והיה האחד בא מאדם זה והשני מזולתו - "אבא גדול מאביך".

ב. וכדי שלא יהו המינים אומרים: הרבה רשויות יש בשמים, וכל אחד ברא את האדם שלו.

ג. ולהגיד בזה גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאילו אדם כאשר הוא טובע כמה מטבעות בחותם אחד שהצורה חקוקה בו, הרי כולן דומין זה לזה, כי הרי מצורה אחת נחקקו כולם.

ואילו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו [בצורתו] של אדם הראשון, ומכל מקום אין אחד מהן דומה לחבירו.

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם", כלומר: חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה. ^[19]

---

א"ל ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לגברה דילה לייחודי בהדה אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת א"ל התורה מעידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים אין אנו פורצים פרצה. כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבישראל מליאין מצות כרמון:

הנהו בריוני דהוו בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו ר' זירא כי היכי דניהדרו בתיובתא והוי קפדי רבנן כד נח נפשיה דר' זירא אמרו עד האידנא הוה ר' זירא בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו והדרי בתיובתא:

שלש שורות של תלמידי חכמים כו'. אמר אביי ש"מ כולהו ניידי ולימא להו עד האידנא הוינא יתיב ברישא והשת' מותביתו לי בסופא אמרינן ליה הוי זנב לאריות לא ראש לשועלים:

מתני' כיצד מאיימין על עדי נפשות וכו':

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר כיצד מאיימין על עידי נפשות וכו' פירוש כשהעדים באים לבית דין להעיד על אחד בעבירה שיש בה מיתת בית דין הסנהדרין שואלין לו אם מכירין אותו ואם התרו בו והם משיבין שכן היו מאיימין אותם קודם שיתחילו בדרישה וחקירה דרך כלל האיך צריך להזהר שלא להקל בענין הריגת אדם שלא כדין ואומרים להם התבוננו בעצמכם האיך אתם מעידים בכך שמא תאמרו מאומד ואפילו אומד המוכיח כגון שראיתם אחד רץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר שאם כך ראיתם אין בדבריכם כלום או שמא שמעתם שכן עד מפי עד או מפי נאמן או שמא כשאתם באים להעיד אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה ועל כל פנים אתם צריכים ליזהר בכך והוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות שדיני ממונות אדם מחזיר ממונו ומתכפר לו אבל דיני נפשות הרי דמו ודם זרעו תלוי בו עד סוף כל העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו ונאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו ולא תאמר לא איבדתי אלא נפש אחת שלפעמים אחד ממלא את העולם לפיכך נברא אדם הראשון יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת כאלו איבד עולם מלא וכל המקיימה כאלו קיים עולם מלא ואע"פ שיש מקום להמון לצרף בו טעמים אחרים דרך הערה במדות שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך או דרך הערה באמונה לומר שהאחד ברא אחד ולא יהו מינים אומרים הרבה רשויות בשמים מ"מ יש לכם להתעורר על זו וכן ראוי שתתעוררו שכל בני אדם באין בצורת אדם הראשון ואין פני אחד דומין לפני חבירו ומתוך כך כל אחד ואחד צריך שיחשוב בעצמו דרך הערה שבשבילו נברא העולם ושיחשוב כן על חבירו עד שמתוך כך יהא דמו יקר בעיניו וכל כיוצא בדברים אלו ואח"כ מזהירין אותם שלא להתרכך לאותם הדברים עד שיכבשו עדותם והוא שאמרו שמא תאמרו מה לנו בצער הזה חייבים אתם בכך שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה הלא כבר נאמר באבד רשעים רנה ומאריכים בדברים אלו כפי רצונם ואם עומדין בדבריהם מכניסין גדול שבהם ובודקין אותו בדרישה וחקירה על הדרך שיתבאר בפרק שאחר זה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ודייקינן בגמרא מנא הני מילי דסנהדרי בעגולה הוו יתבי אמר רב אחא אמר קרא שררך כו' מסהר קא פשיט לה לפי שהוא עגול וקא מפריש ואזיל דכוליה קרא בסנהדרי כתיב שררך זו סנהדרי כו' עיקר מלה זו לשון טיבור הוא כדכתיב (יחזקאל ט״ז:ד׳) לא כרת שררך ולפי שטיבורו של אדם באמצעיתו נקרא אמצעו של דבר טבור כענין שנאמר (שופטים ט׳:ל״ז) הנה עם יורדים מעם טבור הארץ וסנהדרי בלשכת הגזית שבבית המקדש היתה יושבת ובית המקדש באמצעו של עולם הוא עומד כדכתיב (יחזקאל ה׳:ה׳) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות אל יחסר המזג שני חלקי מים ואחד יין כדמפרש בנדה (י"ט.) דקתני התם גבי מראה דמים וכמזוג והיינו דכתיב אל יחסר המזג אל יחסרו מן החלק השלישי שהוא כדי הראוי לימזג והיינו עשרים ושלשה שהן שליש של ששים ותשע דאלו הנך תרי כיון דלא משכחת בהו שליש לא קא חשיב להו ואע"ג דאמר רבא (ב"ב צ"ו:) כל חמרא דלא רמי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא רבא לחודיה הוא דהוה יהיב ביה כי האי שיעורא כדאמרינן בנדרים (נ"ה.) האי מזגא דמי למזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא. וכדאמר נמי בב"מ פ' הזהב (בבא מציעא ס'.) דקאמר רבא מזגא דידי מידע ידיע כלומר שהיה רגיל לתת בו מים הרבה אבל רוב בני אדם לא היו נותנין אלא חלק אחד יין ושני חלקי מים כדאיתא בנדה ואע"ג דבפ' המוציא יין (שבת ע"ז.) משני בה דשני יין השרוני דרפי אי נמי התם לענין חזותא איתמר אבל לענין טעמא בעינן טפי על כרחיך הכא גבי סנהדרי טפי שייך בהו עניינא דחזותא מעניינא דטעמא ותו דאע"ג דאמרינן התם לענין חזותא איתמר לאו למימרא דלענין טעמא לאו מזג הוא אלא למימרא דכל היכא דאיכא ריבעא חמרא לא נפיק מכלל מזג והכי משמע מילתיה דרבא דקאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא דמשמע דרבא כי קא נקיט שיעורא רבא דיכיל חמרא למדרא ממיא קא נקיט ולעולם אי הוי על חד תרי מיא חמרא מזיגא מיקרי אפי' לענין טעמא דאי לאו הכי לא הוה קרי ליה תנא מזג וקרא דכתיב אל יחסר המזג בשיעורא דמיקרי מזגא בין לענין טעמא בין לענין חזותא קא מיירי והיינו חלק אחד יין ושני חלקים מים:

סוגה בשושנים כו' שאפי' סוגה בשושנים שאין כאן שום סייג למנוע בני אדם להכנס וכ"ש שהשושנים מרגילים בני אדם לבא לא יפרצו בהן פרצות כדמפרש ואזיל גבי נדה שאע"פ שהאש דבוקה בנעורת אינה מהבהבת ופשוטה היא ודוקא בשאר אינשי דעלמא דשכיחא ליה איתתא מקמי הכין דלא נפיש יצריהו אבל חתן דלא הוה שכיחא ליה עד השתא ונפיש יצריה לא כדמפורש בריש פרק בתולה נשאת (ד') וכל שכן גבי ייחוד דפנוייה וייחוד דאשת איש דכל לגבי מילתא חדתא נפיש יצר. מעשה דר' זירא דאיקרי קטינא חריך שקיה משום שהוה שגר תנורא ובדיק נפשיה בגויה יהבו ביה רבנן עינייהו ואיחרך שקיה וקרוליה קטינא חריך שקיה:

פיסקא לא היה יושב במקומו של ראשון כו' אמר אביי ש"מ כי ניידי כולהו ניידי ממקומו של נפקד ולמטה של ראשון כיצד הרי שמת גדול שבסנהדרי מעלין את השני הסמוך לו למקומו של ראשון ושלישי במקומו של שני וכן כולן וגדול שבשורה ראשונה יושב במקומו של אחרון שבסנהדרי והשני לו יושב במקומו של ראשון וכן כולן וגדול שבשורה שנייה יושב בסוף שורה ראשונה והשני שבשניה בא לו למקומו של ראשון שבשניה וכן כולן וגדול שבשלישית בא לו לסוף שורה שנייה ושני שבשלישית יושב במקומו של ראשון וגדול שבקהל יושב בסוף שורה שלישית לפי שקטן שבסנהדרי גדו מגדול שבשורות וקטן שבשורה ראשונה גדול מגדול שבשנייה וקטן שבשנייה גדול מגדול שבשלישית [וקטן שבשלישית] גדול מגדול שבקהל לפיכך מושיבין אותן דרך גדולתן:

מתני' כיצד מאיימין על עידי נפשות כו' שמא תאמרו מאומד בגמרא מפרש כיצד מאומד. ומשמועה שיצא קול ברבים שפלוני הרגו לזה ואתם סבורים שאם לא היה אמת לא היה הקול יוצא ברבים. עד מפי עד ששניהם שמעתם מפי שנים אחרים שהעידו לפניכם שראו את המעשה וכל אחד מכם עד מפי עד הוא ואתם סבורים הואיל ואותם העידו לכם שראו את המעשה גם אתם יכולים להעיד מפיהם כאילו אתם עצמכם ראיתם ואי אתם יודעין שאין זו עדות נכונה שהרי אין אתם יודעים אם אמת הוא מה שהעידו לכם ואם לאו. או שמא מפי אדם נאמן שמעתם ואתם סבורים להעיד על פיו כאילו ראיתם בעיניכם מתוך שברור לכם שהוא נאמן. וכל אחד ואחד מהדברים הללו צריך להודיען לפי שכל אחד יש בו צד קל וצד חמור מה שאין כן בשאר. [מאומד יש בו צד קל שהרי לא ראו ולא שמעו גופו של מעשה] ויש בו צד חמור שהרי ראו בעיניהם מקצת הדברים והענין מוכיח מה שאין כן בשאר וכן משמועה יש בה צד קל שהרי לא ראו דבר וגם לא שמעו ממי שראה מה שאין כן בשאר ויש בו צד חמור שהרי יצא הקול ברבים מה שאין כן בשאר וכן בעד מפי עד יש בו צד קל שהרי לא ראו דבר בעיניהם ולא שמעו אלא מפי שנים ואינן מכירין אותם אם נאמנין הן ואם לאו ויש בו צד חמור שהרי שמעו מפי שנים שהעידו בפניהם שראו גופו של מעשה מה שאין כן בשאר וכן מפי אדם נאמן אע"פ שאחד משמע יש בו צד קל ויש בו צד חמור יש בו צד קל שהרי מפי אדם אחד שמעו ויש בו צד חמור שהרי מכירין בו שהוא נאמן מה שאין כן בשאר. או שמא אתם מתכוונים להעיד עדות שקר ואי אתם יודעים שסופו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה היו יודעין כו':

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת כו' שהרי מאדם אחד נתיישב העולם. ועוד שלא יהיו המינין אומרים רשויות הרבה בשמים וכל אחד מהן ברא שלו. דבר אחר ללמדך שכשם שנתמלא העולם כלו מאדם אחד כך כל הנמצאות בורא אחד בראם וסימניך הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו (מלאכי ב׳:י׳) ועוד לכך נברא יחידי להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כו' לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם עיקר הא מילתא שכל הנבראים בעולם של מטה לא נבראו אלא בשביל האדם כי הא דתניא לקמן (סנהדרין ל"ח.) אדם בערב שבת נברא מפני מה נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד משל למלך בשר ודם שבנה פלטירין ושכללן והתקין סעודה ואח"כ הכניס אורחים וכיון שכל אחד ואחד חשוב לפני המקום לברוא לו צורה בפני עצמה חייב לומר בשבילי נברא העולם ולהודות לפני המקום על כך. ויש אומרים חייב לומר חשוב אני בעולם ולא אטרוד עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשך הימנה ואי איתיה להאי פירושא הכי הוה מיבעי ליה לפרושי חייב לומר בשבילי נברא העולם ואם אני טורד עצמי נמצאתי מאבד את כל העולם כולו שנברא בשבילי והנה הוא תלוי בי.

מסתברא דהאי דרשא דדרשי' גבי דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים וכן האי טעמא דאמר לבריאת האדם יחידי בעולם מפני שלום הבריות ומפני המינין ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים לא אמרינן לה לסהדי דכ"ש דמתפקרי כי שמעי דהאי דמי אחיך לאו לדמו ודם זרעיותיו אתא וכן כי ידעי דאיכא טעמא אחרינא לבריאתו של אדם יחידי לבד מקמייתא דאית בה איום דקתני שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא והאי דתנינן להו לכולהו הני טעמי לאו למימרא דכולהו אמרינן להו לסהדי אלא תנא הוא דבעא לפרושי כולהו מילי וטעמי דהוו ליה למדרש ולעולם לא אמרינן להו לסהדי מהני מילי אלא הנהו מילי דאית בהו איום. ויש מפרשים לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולא דאטעמא קמא קאי דקתני לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא ותני עלה לפיכך כיון שמאדם אחד נתיישב העולם כל אחד כו'. שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת להעלות עלינו כאלו אבדנו עולם מלא והלא כבר נאמר אם לא יגיד שמא תאמרו מוטב נעמוד בלא ואל נחוב בדמו של זה שהרי עונש המאבד נפש אחת גדול מאיסור אם לא יגיד ת"ל ובאבד רשעים רנה אם עבר עבירה זו רשע הוא ואין עונש על המאבדו שכשם שהמאבד נפש אחת מן הצדיקים כאילו אבד עולם מלא צדיקים כך המאבד נפש אחת מן הרשעים כאלו אבד עולם מלא רשעים ואין כאן עונש על המאבדו אלא שכר ואי לא מסהדיתו על כרחין באם לא יגיד קיימיתו:

שהיא יושבת בטיבורו של עולם. רצה לומר באמצע העולם שהאויר ממוזג ומקום מוכן לחכמה ואמר אגן שהיא מגינה על כל העולם כי שם עומדין שלשה עמודי עולם תורה דין ואמת שלא יצא התורה ודין לאמתו בכל בתי דינין כ"א שם כמ"ש בפ' זקן ממרא ואמר שהיא דומה לסהר שעל הרוב אין עיגולה של הלבנה שלם רק חצי עגול וכן יושבין סנהדרין מה שאין כן החמה שהיא לעולם עיגולה שלם ואמר אל יחסר המזג כו' אם יש כ"ג כנגד סנהדרי קטנה כו' דימה אותן ליין הממוזג כי כמו שהיין הוא עיקר וב' חלקים מים שמוסיפין בהם הם טפל לגבי היין כן הדבר הזה דב"ד של כ"ג הן הן העיקר שהיו דנין דיני נפשות בכ"מ אלא ששני חלקים דהיינו עד שבעים שהוסיפו הם טפלים לגבי הכ"ג ולא הוסיפו אותן שם אלא שלא יצטרכו להוסיף אם יחלקו הכ"ג ולהכי לא הקפיד קרא שלא יחסרו אלא על הכ"ג שהם עיקר הב"ד ואמר בטנך ערימת חטים כו' דימה אותן לחטין שהכל צריכין להם בכל ריב שבכל בית דין ע"ד הכל צריכין למרי חטייא ועיין בחדושינו פרק מי שמת בזה. ואמר שאפילו סוגה בשושנים לא יפרצו כו'. פי' רש"י גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה כו' ואין צריך גדר אבנים כו' עכ"ל ע"ש ויותר נראה לפרש דנקט גדר של שושנים שהאדם חומד לגדר גופה לעקרו ולפורצו ליהנות ממנו בריח השושנים והתוספות פירשוהו לקמן גבי נדה לענין דם כשושנה אדומה ראיתי כו' עכ"ל וכן מפורש בשיר השירים רבה אבל רש"י בפירוש שיר השירים פירשו לענין דם כמו שפירש ליה הכא לענין סנהדרין וכן נראה מהא דקאמר בשמעתין דאמר ליה ההוא מינא כו' דמשמע דבגוונא חדא דרשינן ליה לענין סנהדרין ולענין דם נדות ויש לדקדק בענין שהשיב למין הזה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים וכן כפלח הרמון רקתך שהמין לא יקבל דרשה זו אם לא נזכר בקרא זה דבענין דמי נדות קמיירי ונראה דכל הפסוק בענין זה מיירי והוא קרוב לפשוטו דעם האשה ידבר. ואמר שררך אגן הסהר וגו'. כינה בכאן מקור הדמים ועצבוני הריון ולידת אשה לטבור האשה ולבטנה ואמר שמקור הדמים לא יחסר מזגם וזמן וסת שלהם כאגן הסהר שהיא הלבנה דהיינו לימי החודש שעונה בינונית וסתם וסת שלה מל' יום לל' יום ואמר בטנך שהם צער ב' טיפות דמים שלה וצער הריון ולידה שבבטנה היא ערמת חטה שע"י חטה שאכלה חוה נגזר עליה כל עצבון זה כר"י דאית ליה פרק בן סורר דאילן שאכל ממנו אדם חטה היה ואמר שע"י זה סוגה היא בשושנים בימי נדתה ולידה ור"ל שאמר מהכא כפלח הרמון וגו' גם כל פסוק הזה נדרש בענין זה שאמר כחוט השני שפתותיך מצינו שכינה כתמי דמים וטומאה לשני זה שהוא אדום ואמר כי הפה והשפתים של מטה הם אדומים כחוט השני בכתמי דמים אבל מדברך נאוה אף שכל הקריבות אסור הדבור מותר הוא עם הנדה או שפירוש מדברך הנהגה דהיינו שתנהג נאוה בקישוטיה אף בימי נדותה לא כזקנים הראשונים שאמרו שלא תכחול ולא תתקשט כו' אלא כר"ע דא"כ אתה מגנה אותה על בעלה ואעפ"כ אמר שלא יבא האיש לדבר עבירה כי כפלח הרמון רקתך שאפילו הרקים כו' ואמר מבעד לצמתך ר"ל מלבד שיצמצמו עוד עצמן שלא יבואו לדבר עבירה שלא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה ועוד שאר הרחקות ורבי זירא שאמר מהכא וירח את וגו' מבואר דודאי יעקב צדיק גמור היה אלא שלבש עתה בגדי עשו הרשע שחמדן מנמרוד הרשע וכמה כתמי דמים מרציחות שהיו בו מרשעים הללו ואעפ"כ בבא יעקב לפני אביו גם אלו הבגדים נתנו ריח טוב שנא' וירח את ריח בגדיו וגו' שנכנס עמו ריח ג"ע והוא סימן לבניו שאף הבוגדים שבהם יתנו ריח במצות ככתמי דמים של נדה ודו"ק:

אמרו עד האידנא כו'. דהוה בעי רחמי עלן השתא מאן בעי רחמי הרהרו כו'. מזה יש להשיב במה שאמר משה כי ידעתי וגו' הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם אף כי אחרי מותי וזה אחד מעשרה ק"ו שבתורה הא איכא למפרך דיאמרו עד האידנא הוה משה בעי רחמי עלן השתא מאן בעי רחמי עלן ויהרהרו בתשובה כדאמרינן הכא גבי רבי זירא אבל אין לחוש בזה דפרכא כזאת מבליעין אותה בתוך הק"ו כיון שאינה כתובה בתורה כמ"ש הרא"ם בפ' וארא גבי הן בני ישראל לא שמעו וגו' ודו"ק:

היו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו כו' רצה לומר שנותן אותן דמים שגזל ואין צריך ליתן אותן דמים הראוים לבא ברבית וביטול דמיו מה שאין כן דיני נפשות דמו ודם זרעותיו הראוים לבא לעתיד כולם אי אפשר להחזיר שנאמר דמי אחיך צועקים וגו' אינו אומר דם אחיך כו' וכן מדקדק בבראשית רבה מדכתיב את דמי נבות וגו' וימת בדמי יהוידע וגו' ובגמרא שלנו בפרק נ"ה איכא פלוגתא אדמי נבות ואת דמי בניו איכא למ"ד אותו ואת בניו הרג ואיכא למ"ד בניו הראויים לצאת ממנו וקרא דמייתי הכא במתני' יותר מדוקדק מלשון צועקים בלשון רבים ע"ש דמו ודם זרעותיו וק"ל:

שהיה דמו מושלך על העצים כו'. מפורש לקמן מלמד שעשה קין בהבל חבורות חבורות כו' שמתוך שעשה בו הרבה חבורות ופציעות היה הדם ניתז בהרבה מקומות על עצים ואבנים ולכך נאמר דמי בלשון רבים וכפירש"י בחומש ועוד י"ל לפי שמפורש בב"ר שהרגו בקנה עץ או באבן ועל אותו עץ ואבן הי' דמו מושלך וז"ש עשה בו חבורות חבורות פציעות פציעות דהיינו בקנה דבר שעושה בו חבורה ובאבן דבר שעושה בו פציעות כמפורש בב"ר ודו"ק:

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך כו'. כתב בעל י"מ ואף על גב שכל המינים נבראו יחידים כו' אדם שאני שהוא מדיני בטבע והיו צריכים רבים מתחלה לעזור כו' ועוד שלא יצטרכו להיתר עריות שהרי קין נשא אחותו עכ"ל ודברים דחוקים הם ונראה לפרש דהכי קאמר שנברא יחידי שאדם נברא תחלה ואחר כך נבראת חוה מצלעותיו משא"כ בכל המינים שנבראו זכר ונקבה ואמרינן ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כו' דקדק לומר נפש אחת מישראל שצורת אדם שנברא יחידי היא דיוקנו של מעלה כיחידו של עולם וצורת יעקב הוא דמות דיוקנו כדאמרינן פרק חזקת הבתים אבל כותים אינן צורת אדם רק כשאר הנבראים והמאבד נפש אחד מהם אינו מאבד עולם מלא וכן המקיים נפש אחד מהם כו' דכותים לא מעלין ולא מורידין ועל פי דרך זה יש לפרש דקאמר שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך והוא מפורש בגמרא מפני המשפחות שלא יהיו מתגרות זו בזו ואמרו עוד שלא יאמרו בני הצדיקים אנו בני צדיק אבינו צדיק נברא כו' ופי' רש"י ואין אנו צריכין להתרחק מן העבירה כי לא נכשל בה ואנו בני רשע ואין אנו נזקקים בתשובה ולהצטדק כי לא יועיל כפירש"י לקמן והוא לפי שטבע ומזג הולד בדומה על הרוב למולידיו אם כאביו ואם כאמו ואלו היה האדם נברא זכר ונקבה כשאר כל הנבראים היו אומרים כן שאלו בני צדיק בטבע ומזג הזכר ואלו בני רשע בטבע הנקבה או בהיפך ובין הצדיק ובין הרשע מוכרח על מעשיו לפי טבע מולידיו ועל כן נברא יחידי שאף הנקבה ממזג וטבע הזכר נבראת בתחלת היצירה וא"כ על כרחך אין מעשה האדם שמשתנה לטוב ולרע תלוי בטבע היצירה רק בבחירתו של כלו אדם נעשה צדיק ורשע ועל דרך זה נמי אמר בגמרא שלא יהיו המשפחות מתגרות כו' דהיינו לומר שאבא גדול מאביך ולפי טבעו ומזגו הוא מוכן יותר במעלה מאחר דאינו כן שהרי מטבע אחד נבראו כולם מאדם יחידי שאפי' הנקבה ממזג וטבע הזכר בתחלת היצירה ועל דרך זה אמר שלא יהיו המינין אומרים הרבה רשויות כו' גם זה ע"ד שאמרנו דאלו נברא האדם זכר ונקבה ואמר הכתוב בצלם אלהים ברא את האדם היו אומרים שהם ב' רשויות שהאחד ברא הזכר והשני ברא הנקבה ועל כן נברא יחידי דמות דיוקנו צורה של מעלה כיחידו של עולם כמ"ש לעיל ואמר ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כו' יבואר לקמן בגמרא:

בתוס' ד"ה התורה העידה עלינו וכו' וא"ת והא יחוד דאורייתא כרררשינן מכי יסיתך אחיך בן אמך בפרק י' יוחסין (קידושין דף פ') איתא התם אר"י משום רבי ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתיהר עם אמו ואסור להתיחד עם עריות שבתורה:

בא"ד ומיהו היכי דלא בעל אפילו נדה אסודה להתיהד ומו' נ"ל שכונת התוס' בזה הוא שזה כמו תירוץ אחר על הקושיא שהקשה והלא יחוד דאורייתא היא וכו' והיכי אתי קרא דברי קבלה למשרי וכו' והיינו דלא אסרה תורה יחוד אלא אשה שלא בא עליה מעולם דומיא דאמו אבל אשתו נדה לא והיינו דקאמר ומיהו היכא דלא בעל וכו' ר"ל ומיהו לא קשיא כלל דהכא אין ה"נ דאפילו עם אשתו נדה אסור להתיחד דומיא דאמו ולא אתא קרא דדברי קבלה למשרי מה דכתיב באורייתא דלא התיר אלא אשה נדה דכבר בא עליה ודו"ק נראה לי:

ד"ה וירח את ריח בגדיו לשון ריח שייך בדם נדות וכו' ולפי מה שמהדרים התוס' למצוא רמז מה בפסוקים שמביא הגמרא כגון בפסוק סוגה בשושנים כתבו התוס' שדם נדות אדומים כשושנים וכן בפסוק דריח כתבו דריח שייך בדם א"כ צריך למצוא ג"כ רמז מה בפסוק כפלח הרמון וכו' ואפשר שגרעיני רמונים ג"כ אדומים ועגולים ומשוכים ככתמים של דם נדות ומה שמהדרים התוספות למצוא רמז בפסוקים נ"ל משום דקשיא להו דאם על כלל המצות מדברים הפסוקים דאפילו הריקנין והבוגדים נזהרים בהם א"כ כל יחוד דכל עריות לישתרי ולא אשכחן דהתירו אלא יחוד דנדה לכך פירשו התוס' דכל הפסוקים אינם מדברים כ"א בנדה וק"ל:

גמ' שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אל יחסר כו' למזג עשרים ושלשה כו' הד"א:

בד"ה לפיכך כו' אומר להם לפיכך הד"א:

בד"ה ולהגיד גדולתו כו' חותם א' חותם הד"א:

גמרא אמרי עד האידנא הוה קטינא חריך שקיא כו'. כצ"ל וכ"ה בב"מ ובברכות (ר"ד מו). והנה המהרש"א בח"א הקשה מזה על הא דאמר משה הן בעודני חי עמכם גו' ואף כי אחרי מותי. ולי לק"מ דהבריוני לא כחשו בעקרי האמונה בהשגחה ובשכר ועונש כנראה מדבריהם עד האידנא כו' רק שחטאו לתיאבון. אולם מרי ישראל היה ביסודי האמונה כמו בעגל ובמרגלים ובשארי נסיונות יפה שפט משה הן בעודני כו' שראו אותות השגחה והיכולת כי גדלו כפרו בו יתעלה ואף כו' וכבר כתבתי זה בחדושי לס' נת"ע:

תד"ה התורה. וא"ת כו' בן אמך והיכי אתא כו'. כצ"ל ומלת והא מיותרת:

בא"ד ומיהו היכא דלא בעיל כו'. עי' מהר"ם בביאור דבריהם. וק"ל א"כ אשת איש תהיה מותרת להתייחד עם בעלה הראשון ועי' כתובות (ס"ד כז) ובסוטה (ז):

"שָׁרְרֵךְ", זוֹ סַנְהֶדְרִין. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ "שָׁרְרֵךְ"? שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּטִבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם (שיר השירים ז, ג). נראה לי בס"ד טעם אחר מלבד טעם תלמודא דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כו.) לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ (משלי ב, ז) 'תּוּשִׁיָּה'? שֶׁמַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, דהגבור נעשה רך. וידוע דתלמידי חכמים נקראו 'שָׂרִים' דכתיב בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ (משלי ח, טז) ואם כן החכם נקרא 'שַׂר רַךְ' ותיבת 'שָׁרְרֵךְ' תחלקנה לשנים וקרי בה 'שַׂר רַךְ' שהחכם הוא שר שהיא רך וחלוש המזג מחמת התורה שנקראת 'תּוּשִׁיָּה' שמתשת כוחו.
ואומרו יוֹשֶׁבֶת בְּטִבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם כי תיבת עוֹלָם חסר וא"ו עֹלָם כתיב ואם תמלא אותיות עֹלָם כזה 'עי"ן למ"ד מ"ם' תמצא אותיות ל"מ עומדין באמצע שהוא בטבור של תיבת עֹלָם ובם יש רמז לסנהדרין שהם שבעים כמנין ל"מ [70].

"הַסַּהַר", שֶׁהִיא דּוֹמָה לְסַהַר (שיר השירים ז, ג). נראה לי בס"ד כמו הַסַּהַר פעמים נגלה פעמים מכוסה כן סנהדרין אם בית המקדש קיים נגלין ונמצאים ואם לאו מכוסין.
ומה שדימה אותם לְחִטִּים כי חטים מביאים שלום לעולם דכתיב הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ (תהלים קמז, יד) וכן הסנהדרין מביאין שלום לעולם על ידי משפטי התורה שדנין באמת וצדק וכן הוא אומר דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז).

"סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", שֶׁאֲפִלּוּ בְּסוּגָה שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים, לֹא יִפְרְצוּ בָּהֶן פְּרָצוֹת (שיר השירים ז, ג). קשא אין דרך לעשות גדר בשושנים אלא עושין בקוצים וברקנים או שאר עצי אילנות ולמה נקיט כאן 'סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים'?
ונראה לי בס"ד כי העושה לכרמו שהוא מלא פירות גדר משושנים הרי זה קורא לגנב שיבא ויגנוב מן הכרם יען בראותו שושנים מרחוק יתקרב אצלם כדי להריח מריחם הטוב וליקח בידו שושנים ואז כשיתקרב אצלם יראה שהם גדר בשביל פרדס מלא פירות ואז ודאי יגנוב מן הפירות מה שאין כן אם יעשה הגדר מקוצים כשרואה מרחיק לא יחשוב שיש כאן פירות ובא לשמור אותם כי מקום פירות לא יסמכו בדעתם לעשות לו גדר רעוע שהאדם דוחה ונכנס למקום שיש בו זרעים כמו חיטים ושעורים וכיוצא שאין בני אדם באים שם לגנוב המה עושים הגדר מקוצים וכיוצא כדי שלא יכנסו הבהמות שם ויאכלו מן הזרעים כי מחיצה כזאת יש בה תועלת שימנעו הבהמות ולא יכנסו אבל אין בה תועלת כנגד בני אדם גנבים.
נמצא גדר שעושה משושנים הוא סיבה שיגנבו מפירות הכרם כי הרואה מרחוק יתקרב אצל השושנים כדי ליהנות מהם ועל ידי כך גונב פירות כשיראה שיש שם פירות וכן הענין בנמשל היתר היחוד של האיש עם אשתו נדה דומה לגדר השושנים שהוא יהיה סיבה שיגנבו מן הפירות. וכן הענין כאן שעל ידי היחוד יתעורר כח התאוה ואיכא למיחש טפי וקא משמע לן אפילו דהיתר זה דומה לגדר השושנים שאין זה שומר אלא מעורר הגנב לגנוב אפילו הכי הם נשמרים.
אי נמי עשה הדמיון בשושנים דאיתא בזוהר הקדוש (זהר פרשת בראשית דף א) שושנה יתבא על שלש־עשרה עלין כמנין אחד ולכן רמז באומרו שושנים על היחוד.

"כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ", אֲפִלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ, מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן (שיר השירים ו, ז) (בראשית כז, כז). נראה לי בס"ד מה שעשה הדמיון לרמון כי ברמון יש שני מינין האחד מתוק מתחילתו והשני עיקרו חמוץ אך על ידי שהוא דר באילן הרבה יתמתק ויהיה חשוב יותר מאותו המתוק מעיקרו. וצדיקים גמורים ידמו לרמון מתוק מתחילתו וצדיקים שהיו בעלי תשובה דומין לרמון שתחילתו חמוץ וסופו מתוק שחשוב מאד, כן אלו יתהפכו עוונותיהם לזכויות ויהיה החמוץ חשוב ומתוק.
ברם מקשים דאם הם מְלֵאִים איך קרי להו רֵיקָנִין? ונראה לי בס"ד רֵיקָנִין מצד המעשה והם מְלֵאִים מצד המחשבה שנחשבת להם כמעשה או הם רֵיקָנִין מצד המעשה וּמְלֵאִים מצד הדבור שמשלים למעשה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג).
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הם רֵקָנִים מפועל עצמם וידם וּמְלֵאִים מצד חלק אחרים על דרך שהיה באלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז.) שהיה ריקם מצד עצמו ונתנו לו ברגע אחד מצות של יוחנן כהן גדול ששמש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי עד כאן דבריו נר"ו.

"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו", אַל תִּקְרִי "בְּגָדָיו", אֶלָּא "בּוֹגְדָיו" (בראשית כז, כז). יש להקשות מה שייכות לדרשה זו בפסוק זה האמור על יעקב אבינו ע"ה?
ונראה לי בס"ד דידוע דהבנים נקראים לבושין לאבותם יען כמו שהאדם יתכבד על ידי בגדים חשובים כמו שאמר רבי יוחנן (שבת קיג.) 'קרי למאניה מכבדותיה' כן יתכבד על ידי בניו ולכן ראה את יהושע לובש בגדים צואים (זכריה ג, ג) והיינו דקאי על בניו שנשאו נשים נכריות. וכאן אמר 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו' כלומר ראה ברוח הקודש את בגדיו של יעקב אבינו ע"ה והכונה שראה את זרעו הבאים בדורות הבאים שנקראים בגדיו ואמר על זה אַל תִּקְרִי 'בְּגָדָיו' אֶלָּא 'בּוֹגְדָיו' כלומר גם את הבנים שהם בוגדיו ואין ראוין להיות נחשבים בגדיו.
ודייק לה מן יתיר את דהוה ליה למימר 'וַיָּרַח בְּגָדָיו' ואמר 'אֶת' לרבות 'בּוֹגְדָיו'. או יליף לה מן יתיר תיבת 'רֵיחַ' דהוה ליה למימר 'וַיָּרַח אֶת בְּגָדָיו' ולמה אמר 'רֵיחַ בְּגָדָיו'. וענין הריח שהריח בהם היא הרגשה נפשיית כמו שאמרו באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן טז, ב) ששגר לו [לרבי צדוק] שלטון אחת שתי זונות מקושטות והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהן ומרקק ולא פנה אליהן הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו שוה להם מות משתתננו לאיש הזה! שלח וקרא לו אמר לו מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושין לנשים? אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבילות וטרפות ושרצים! עיין שם.
והנה לאיש צדיק וקדוש כרבי עקיבא יבא לו ריח רע מכל דבר אסור אך לאדם פשוט יבא לו ריח רע מאשתו הנדה דוקא כי הארת שם י־ה שבין איש לאשתו נותן לאיש הרגשה זו וזהו שנאמר 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו' הריח אותה שעה ברוח הקודש ענין כח והרגשה של הריח שיהיה לבגדיו שהם זרעו של יעקב אבינו ע"ה ואפיק להו בשם בְּגָדָיו כדי ללמד בזה גם על בּוֹגְדָיו תמצא אצלם הרגשת ריח רע מנשים נדות וימאסו בם ואף על פי שאותה שעה אותם האנשים הם בוגדיו בשאר מילי ובאמת דבר זה נראה בחוש שהאדם מריח ריח רע מן הנדה ובפרט בחום המטה בעת שהיא ישנה עליה.

הַשְׁתָּא מָאן לִבָּעִי רַחֲמֵי עָלָן. כתב הרב פתח עינים ז"ל מקשים מהכא על מה שאמר משה רבינו ע"ה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם הֳ' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי (דברים לא, כז) ומאי קל וחומר זה, דהא הכא אחר פטירת רבי זירא עבדו תשובה ובחייו לא עבדי? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דקל וחומר שעשה משה רבינו ע"ה הוא על ענין אחר והוא כי ראה בזמנו כל ישראל היו צדיקים אך לפעמים היה היצר הרע מכשילם לחטוא לעשותם 'מַמְרִים' באיזה חטא והם היו תכף מתחרטים ושבים ולא היו משוקעים באותו חטא ח"ו והכי קאמר להם משה רבינו ע"ה כי מן הראוי כל זמן שאני חי עמכם לא יוכל היצר הרע להכשיל אתכם כי אמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ד, יב) מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם, שהאדם הרואה את רבו צריך שידמה לו כאלו עומד לפני השכינה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חַי הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו (מלכים א' יז, א) ובודאי דהרואה עצמו עומד לפני השכינה לא יחטא ועם כל זה אתם הייתם נכשלים וממרים הייתם כי בעודני חי עמכם שיש לכם סגולה גדולה שלא תהיו נכשלים בחטא וכל שכן אחר מיתה שאין אתם רואין אותי שיוכל היצר הרע להכשיל אתכם כיון דאינני לפניכם ואין בידכם אותה הסגולה. נמצא דבריו הם קל וחומר על ענין אחר ולא מדבר בהאי עניינא דהיה בההוא בריוני ומה שתירץ הרב ז"ל שם יבא נכון למאן דאמר 'אַחֲרֵי' מופלג (בראשית רבה מד, ה) כי משה רבינו ע"ה לא אמר 'אַחַר' אלא אמר 'אַחֲרֵי' רצונו לומר אחר שתים או שלש דורות.
ברם איכא למידק דאמאי כשל כוחם דהנך בריוני והלא גדולים צדיקים במיתתן (חולין ז:) ילכו על קברו ויבקשו ממנו שיתפלל עליהם וכבר אמרו בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' דף טז) אלמלא תפלת המתים על החיים לא היו מתקיימים החיים בעולם, ועוד מהיכן ידעו שהיה מתפלל עליהם דילמא היה מקרבם בלבד?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבני אשכנז בביאור מאמר הגמרא דתענית (תענית כא:) בסורא הוה דבר ובשביבותיה דרב לא הוה סבור כולי עלמא דהיה זה מחמת זכות רב והגידו בחלום 'רב נפיש זכותיה טובא' ומה שלא היה דבר היינו בשביל אדם אחד שהיה דר שם והיה משאיל מרא וחצינא לצרכי קבורה עיין שם.
ומקשים כיון דנפיש זכותיה דרב יתלו הנס בזכות רב דבכלל מאתיים מנה? ותירצו אם לא היה דר שם אותו האיש היה בא בשכונת רב דבר ואליו לא יגיע ולכן זו גריעותא בתוקפיה דרב אך הסיבה היא שהיה אותו איש דר שם ואם היה דבר באותה שכונה היה המשחית נוגע באותו האיש ולכן בעבורו לא בא המשחית לאותה שכונה, מה שאין כן רב אפילו אם יהיה המשחית עושה השחתה אצלו ממש לא היה לו רשות ליגע בו עד כאן דבריהם.
ובזה יתורץ אותו דקדוק שדקדקנו מהיכא ידעי דהוה בעי רחמי עלייהו? ובזה ניחא כי המה ראו שהיה מקרב אותם והם יודעים בעצמם שהם רשעים גמורים והוא צדיק ואיך יתכן שיהיה הצדיק אוהב את הרשע והלא כתיב מְשַׂנְאֶיךָ הֳ' אֶשְׂנָא (תהלים קלט, כא) תכלית שנאה שנאתים על כן ודאי לא היה אוהב אותם בלב אלא מקרב אותם לפנים, וכיון שהוא דר עמהם בשכונה אחת איך יתקרב ודר עמהם ולא ירא מן הפורענות הראויה לבא עליהם בעבור תוקף רשעתם? על כן בודאי רבי זירא הוא היה מתפלל עליהם שלא תבא עליהם פורענות בעבור רשעתם כדי שלא יהיה נכוה בגחלתן, דכיון שניתן רשות למשחית אצלם ילקה גם הוא וכמו שאמרו בחלום על אותו האיש שהיה משאיל מרא וחצינא שניצולה כל השכונה בעבורו כדי שלא יהיה לוקה עמהם. ועל כן כיון דידע שהם רשעים גמורים וראויים לבא עליהם פורענות ועם כל זה היה דר בשכונה שלהם ולא ברח מפחד הפורענות מוכרח לומר שהיה מתפלל עליהם שלא תבא עליהם פורענות אך עתה שכבר נפטר מי יתפלל לסלק הפרענות מהם שלא תבא עליהם ולכך עשו תשובה.
ובזה יובן בס"ד הטעם דקרי ליה כאן 'קְטִינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי' והיינו לומר הוא באמת היה צדיק גמור ואין לו פחד מן המשחית אפילו אם תבא הפרענות סמוך לו וכמו שאמרו בחלום על רב נפיש זכותיה, אך להיותו 'קטינא' רצונו לומר עניו חשב עצמו כאותו האיש דהוה משאיל מרא וחצינא אשר בשבילו לא באה הפורענות כלל באותה שכונה כדי שלא ילקה ולכן קרו ליה 'קְטִינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי' רצונו לומר אף על גב דחריך שקיה שבדוק ומנוסה שהוא צדיק גמור עם כל זה קטינא הוה בפני עצמו שהיה ענו וקטן בפני עצמו שלא היה חושב עצמו לצדיק גמור.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. פירוש אל תאמר אם חבנו בדמו של זה במה נחשב זה היחיד בין רבוי אלפים ורבבות בני אדם ובטיל לגבייהו והיה כלא היה! לזה אמר טבע כל אחד בחותמו ואין אחד מהם דומה לחבירו ועל כן הוה דבר חשוב בפני עצמו ואינו בטל אפילו באלפי אלפים רבבות.

במתניתן שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדו"ח: פי' ואם עדי שקר אתם תכחשו עצמכם ותפסלו עי"ז לעדות א"נ ע"י דו"ח תבואו לידי הזמה אם שקר אתם מעידים ותמותו:

ברש"י ד"ה אל יחסר המזג. אל יחסרו: לעיל (דף י"ד ע"ב) פירשו התוס' עוד פי' אחר בשם י"מ אכן לפי' זה ק"ק דא"כ לר"י דסובר דסנהדרין גדולה היתה של שבעים לא ליבעי דלישתייר רק כ"א והרי לא מצינו דפליג ר' יהודה אהך דינא דבעינן כ"ג:

בד"ה לצאת לעסקיו. חוץ ללשכה עכ"ל: דקדק לפרש כן דאי לדבר מצוה מותר אפילו לא נשתיירו כ"ג כדמוכח מסוגין דלעיל (דף י"ד). ע"ש:

בתוספת ד"ה התורה העידה. מיהו היכא דלא בעל: הא דלא תירצו התוס' לפ"ז בקיצור דה"ט דנדה שרי ליחודי טפי משאר עריות כיון דבעל דא"כ דמחלקינן בנדה בין בעל ללא בעל גם בשאר עריות היה לנו לחלק כן וא"כ אם כבר בא על אחד מהעריות כשעדיין לא היתה לו ערוה ע"י אונס ופיתוי ואח"כ נעשה לו ערוה תהיה מותר להתייחד עמו וזה ודאי אסור לכן ע"כ הוצרכו התוס' לטעם שסופו להטהר ולכן לא נלע"ד פי' מהר"ם שפי' דהאי ומיהו שכ' התוס' הוא כמו תירוץ לחוד:

שררך זו סנהדרין. אפשר לרמוז במ"ש פ"ק דברכות מ"ד דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דדינא נמי היינו תורה הנה כי כן יש לרמוז שררך גימטריא תושיה עם הכולל שם רמז דסנהדרין שדנים לא תימא דינא שלמא אלא דינא היא תושיה וזאת התורה. ואפשר לרמוז דכונת סנהדרין לשפוט צדק ליחד קבה"ו שהוא ת"ת הרומז למשפט צדק רומז לרחל וכשדנים משפט צדק מכוונים ליחד קבה"ו משפט צדק גם לתקן לאה שבה רומז המשפט כמ"ש רבינו האר"י ז"ל כי בא לשפוט את הארץ ר"ת לאה כי ממנה המשפט עכ"ל וזהו אגן הסהר אגן שמגין על כל העולם כדאמרו בסוגיין הסהר עם ד' אותיות גימטריא לאה רחל כלומר היא מגינה על כל העולם בשכר שמיחדין לאה ורחל וא"ש ההי"ב והרב עיון יעקב כתב שדימה לטבור באומרו שררך ללמד הענוה כטבור שהוא נמוך וכו' ע"ש ולפ"ז אפשר דסהר הוא כינוי לשכינה שהיא הלבנה וז"ש שררך שהוא רמז לענוה בזה הוא אגן הסהר דהעניו מרכבה לשכינה:

התורה העידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים וכו' ר"ל אמר מהכא כפלח וכו' ר"ז אמר וירח את ריח בגדיו וכו'. הנה באו הלימודים בסדר נכון בדרך לא זו אף זו. סוגה בשושנים ולא זו דאיירי בכשרים ות"ח אף זו אפילו רקנין שהם עמי הארץ ולא זו עמי הארץ אלא אף איזה שנראה כרשע כתיב ריח בוגדיו:

הרהרו בלביהו ועבדו תשובה. וזכות רבי זירא סייעם דגדולים צדיקים וכו' וזכותיה אהני להו דעבוד תשובה ובחייו אין ספק דכמה זמני הרהרו תשובה אבל השתא הרהרו ועבדו תשובה:
והנה מהכא מקשים על מ"ש משה רבינו ע"ה הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם ואף כי אחרי מותי דמה ק"ו הוא זה והרי הני דהוו בשביבותיה דרבי זירא דבחייו לא עשו תשובה ואח"כ עשו. וכבר אני עני בפתח עינים כתבתי בזה. ועתה נ"ל דאפשר לומר דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והטעם דכנגד נפשו בקדושה מאותה מדרגה כנגדה בא לו היצה"ר מהסט"א כנודע מדברי רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה ושם מבואר באר הטיב א"כ אין ראיה מהני דהוו בדור ר' זירא בדור אמוראים אחרונים דנפש שלהם ממדרגה תחתונה והיצה"ר שלהם לא היה כ"כ. משא"כ דור דעה ממדרגה עליונה דגם היצה"ר חזק מאד ובשלמא בחיי משה רבינו בבא שפע גדול ומורא ממנו אהני לחזור בתשובה וע"ז קאמר דאחרי מותו לתוקף יצרם יוסיפו לחטוא והוא ק"ו טוב לפי ערך נפשם. א"נ אפשר מעין זה בסגנון אחר כי אנשי כנה"ג ביטלו יצה"ר דע"ז ואף דעריות סמיוהו לעיניה ומשו"ה אחר ר' זירא הדרי הני ועבדו תיובתא. אמנם בימי משה רבינו ע"ה דאז היצה"ר דע"ז בתוקפו שפיר עביד ק"ו דלתוקף היצה"ר דע"ז לא סגי בהרהור כי הני ודו"ק:

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו וכו' שכן מצינו בקין וכו'. שמעתי מקשים ממשנתנו על מ"ש בספר לב אריה פרשת תצא משם גאון אחד מהר"ר משה ז"ל בהא דכתיב קול דמי אחיך צועקים ואמרו רז"ל דמו ודם זרעיותיו דהא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ומה זו צעקה של זרעיותיו הא יכולים לצאת ע"י אחר ותירץ דאם היה קין צדיק לא היו צועקים דהיו יכולים לצאת ע"י זרעו אבל קין היה רשע והבל צדיק לכך צעקו דהיו רוצים לצאת מהבל הצדיק ולא מקין שהוא רשע עכ"ד וקשה דהתינח כשקין הרג הבל אבל לומר זה על כל אדם ולומר שכן מצינו בקין לא א"ש. ויש לישב קצת דמעין דוגמא יצעקו הנפשות שהיה נח להם לצאת מאדם זה לפי שרש נפשם וכיוצא ועתה שנהרג יש להם צער ודוק והארך. ובספר פענח רזא פרשת בראשית כתב בקיצור כמ"ש הרב הנזכר ע"ש:

שררך זו סנהדרין וכו'. אפשר לרמוז בכתוב בדרך זה שררך כלומר סנהדרין בהיותם בלשכת הגזית שהיא טבורו של עולם ונקראים על שם זה שררך אז תורה יוצאה לכל ישראל בכל הדינים שבעולם וזהו אל יחסר המזג שלא יחסר שום דין כמו שפירש"י בפירוש המקרא. אמנם כאשר אינם בלשכת הגזית אז חסרים כמה דינים כמו זקן ממרא ודכותיה וכאומרם ז"ל המקום גורם. וזהו בטנך ערימת חטים כלומר כשאינם במקומם בטבור רק נדחו ממקומם וקורא להם שם חדש בטנך הגם שחסרו לדון כמה ענינים. מ"מ דומים לערימת חיטים שנהנים מהם ומזון לכלא בהו. ואף אם בטלו סנהדרין אף ב"ד פשוט שגוזר והוא גזרה קלה שאינם מסנהדרין ולא מומחים עכ"ז שומרים ישראל וזה רמז סוגה בשושנים שדי להם אף בגדר קל מב"ד כל דהוא:

נדה שרי ליחודי וכו' ר"ל אמר מהכא כפלח הרמון רקתך. מהרש"א ז"ל פירש כל הפסוק כחוט השני שפתותיך בענין נדה ע"ש. ואפשר לפרש בדין אמרה לו טמאה אני ואח"ך אמרה טהורה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא נאמנת וכתב מהר"ם איסרלאס בתשובה סימן ב' דאשה שהיתה מפלת והסכימה עם בעלה להסתיר עיבורה והוחזקה נדה בשכנותיה דשרי לבא אליה בחדרה ע"ש באורך. וז"ש כחוט השני כמו מראה דם שתראה כן הוא שפתותיך דאם אמרה טמאה נאסרה. אף שאח"ך ומדברך נאוה שאמרה טהורה אני צריך לפרוש כפלח רמון רקתך אפילו ריקנין מרחיקין מספק. ורמז עתה מבעד לצמתך ופירש רש"י מבפנים קישוריך רמז שאם יש אמתלא מותרת כגון מבפנים קשוריך שאינה רוצה שבחוץ ידעו שהיא טהורה מפני עין הרע ודוקא מבפנים עם בעלה רוצה להיות טהורה אז שרי ואפילו הוחזקה כמו שהאריך הרב הנזכר בתשובתו ע"ש:

השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדי תשובה. מקשים דהכתיב הן בעודני חי עמכם ממרים וכו' ואף כי אחרי מותי ומאי ק"ו הא חזינן דהנהו ברייוני בחיי ר' זירא סמכי עליה ובתר כי נח נפשיה עבוד תשובה וכן אפשר דדוקא בחיי משה רבינו סמכי עליה ואחר סילוקו יעשו תשובה. ונראה לישב דאחר ימי משה רבינו וכל ימי יהושע ישראל היו עובדים לה' ואחרי דור יהושע בעוה"ר עבדו ע"ז ולא דמי להא דהנהו בריוני דהכא תכף אחר מיתת ר' זירא הדרי בהו. ואי היה כונת משה רבינו על ישראל אחרי פטירתו סמוך ונראה ודאי לא היה ק"ו דיש לומר דדילמא יארע כבריוני דר' זירא. אבל כונת משה רבינו היה על דור שאחרי יהושע ויש מהם אשר לא זכרו ולא ראו משה רבינו והנסים והנפלאות דאינהו יעבדו ע"ז:

ושלש שורות. כל אחת כמנין סנהדרי עשרים ושלשה שאם יחלקו הכ''ג רובן מחייבין ומיעוט מזכין והטייה לרעה אין ע''פ אחד וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמנה להשלמת שבעים ואחד ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של כ''ד שתהא מרובה משל דיינין ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של כ''ג ואחד של שנים תלמידים הלכך עבדי שלש שורות: וכל אחד מכיר את מקומו. לפי שבתחלה כסדר הושיבום שורה ראשונה גדולה משל שניה והיא גדולה מן השלישית וגם בכל שורה ושורה הושיבום כסדר הגדול בראש שני למטה הימנו וכן כולן זה למטה מזה לפיכך צריך כל אחד להכיר מקומו: הוצרכו לסמוך. כגון שמת אחד מן הדיינין סומכין לו מהראשונים שהם גדולים מכולן: אחד מהשנייה בא לו לראשונה כו'. ולא שיביאו מן הקהל לראשונה לפי שהגרוע מן התלמידים שבשורות גדול מגדול שבקהל: ולא היה. אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון ראש בשורה שלישי אלא במקום הראוי לו בסוף השורה וכן אותו שבא מן השלישי לשניה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשניה הלכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו: גמ' מה''מ. דבעגולה היו יושבים: סהר. עגול הוא: בטיבורו של עולם. שבית המקדש באמצע של עולם: דומה לסהר. בעגולה: מזג. שני חלקי מים ואחד יין: אל יחסר המזג. אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג: עשרים ושלשה. שליש של שבעים: לצאת לעסקיו. חוץ ללישכה: סייג. הוא גדר: סוגה בשושנים. גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה וא''צ גדר אבנים להפסיקן שאפי' אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר: מהבהבת. אוחזת ודולקת כמו (שבח דף כח) שקיפלה ולא הבהבה ובלע''ז פלמי''ד: בריוני. פריצים לשון בורים: רבי זירא. גוצא הוה ונחרכו שוקיו ע''י מעשה דבדיק נפשי' בתנורא שגירא בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פה.) וקרו ליה חריכא קטן שקי: ש''מ. מדקתני לא היה יושב במקומו של ראשון כי ניידי כולהו ניידי כדפרישי' לעיל: בדנבי. בזנבות: מתני' מאיימין. שלא יעידו עדות שקר: מאומד. בגמ' מפ': דיני ממונות. אם העיד שקר נותן ממון לזה שנפסד על ידו ומחזירו לו ומתכפר: לפיכך נברא אדם יחידי. כל זה אומר להם לפיכך נברא אדם יחידי להראותך שמאדם א' נברא מלואו של עולם: הרבה רשויות בשמים. וכל א' ברא את שלו: ולהגיד גדולתו. ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב''ה שבחותם הראשון כל הדורות טבועות שלא היה תחלה אלא חותם א': חותם. היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו: טובע כמה מטבעות בחותם א'. כל המטבעות שאדם טובע ע''י ברזל אחת כולן דומין: בשבילי נברא העולם. כלו' חשוב אני כעולם מלא לא אטרד א''ע מן העול' בעביר' אחת וימשוך ממנה:

התורה העידה עלינו סוגה בשושנים. לענין דם נדות נדרש כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש וא''ת והא יחוד דאורייתא היא כדדרשינן (לעיל דף כא:) מכי יסיתך אחיך בן אמך והיכי אתא קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא וי''ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתריא אבל נדה סופה ליטהר ומיהו היכא דלא בעל אפילו נדה אסורה להתייחד כדאמרי' בפ''ק דכתובות (דף ד.) לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים וא''ת והא אמרי' בפ''ק דשבת (דף יג.) מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור כו' ופי' שם בקונט' משום ייחוד דאשת איש אף אשתו נדה והכא אמר סוגה בשושנים וי''ל דהוא בבגדו והיא בבגדה אסורה באשת איש אפי' בלא ייחוד משום איקרובי דעתה שנהנין ומתחממין זה מזה ויש תימה מ''ש דייחוד דנדה שרייא מסוגה בשושנים והוא בבגדו והיא בבגדה אסרת מהיקש דאשת איש איפוך אנא וי''ל דמסתבר טפי לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה לפי שמתקרבין יחד ונהנין זה מזה כדפרישית: וירח את ריח בגדיו. לשון ריח שייך בדם נדות כדאמרינן בס''פ כל היד (נדה דף כ:) ההיא איתתא דאתיא דמא קמיה דר''א ארחיה אמר האי דם חימוד הוא: